_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משה שטיינשניידר

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

חכם איטלקי ידוע היה אומר: חיה בנקיון רוח ועבוד את עבודתך בחריצות ובזריזות, כאילו זה יומך האחרון, ואתה עתיד בערב ליתן דין-וחשבון על כל מעשיך.  אולם החל עבודתך, כאילו בטוח אתה, שעוד מאה שנה תחיה.

זו היתה מידת-חייו של משה שטיינשניידר.  גם בעברו את גבול התשעים לא הניח את עטו מידו ולא הפסיק את עבודתו המדעית.  ועבודתו היתה תמיד, גם בשנות נעוריו, מזורזת, כאילו לא נשאר לו לחיות אלא יום אחד.  חייו ורוחו היו תמיד טהורים, כאילו היה נכון בכל יום למות ולתת דין-וחשבון על כל מעשיו.  גם בהיותו בן תשעים אָסף יום-יום חוֹמר חדש, ציוּנים ורשימות מכתבי-יד ומספרים עתיקים בשביל חיבוריו המדעיים החדשים שהכין לדפוס.  וכל זה עשה ביישוב-הדעת ובסבלנות מיוחדה, כאילו היה בטוח, שיחיה ויעבוד עוד תשעים שנה, לכל הפּחות.  ובמלאת לו תשעים ואחת שנה בא האָדון הגדול ובעל העיניים שאין, שאין החי יכול להסתר מהן, ויחטוף את העט מידו הרועדת, את העט, שהעבידוֹ יותר משבעים שנה.  מלאך-המוות שגם הוא זריז ומהיר במלאכתו, התנהג במידת הרחמים ובסבלנות רבה אֶת החכם הישיש הזה שכבר תש כוחו ונס לחו.  המתין לו המוות בכל יום, שיבוא אליו מעצמו.  אולם בראות הוד-מלכותו, כי הזקן מתרשל לצעוד לקראתו והוא "בושש לרדת מן ההר", בהיותו שקוע בעבודתו אין לו פּנאי למות, על כן הטריח מלך-בלהות את עצמו ויקחנו מעם מזבח-אלהים, זה שולחן תורתו.  והטירחה לא היתה מרובה, כי הגוף היה קטן, דל ורזה – גל עצמות יבשות.  גופו של החוקר שטיינשניידר היה, על-פּי בניינו וגיזרתו, כשל אחד יהודי-הגיטו, הממיתים את עצמם באהלה של תורה.  גוף זה היה מדור רעוע לנשמה גדולה ועשירה, נשמת אחד היהודים והאנשים הגדולים מדורות ימי-הביניים.  ובשנים האחרונות לימי חייו נמשל גופו לכלי חרס הנשבר, אך נשמתו נשארה כבירה ורעננה.  והיא שעמדה לגוף הזקן והמדולדל להאריך קיומו על הארץ עד יותר מתשעים שנה.

כעשר שנים, שנות חייו האחרונות, ידעתי את משה שטיינשניידר (מעולם לא הוסיף לחתימת שמו זה את תואריו "דוקטור", או "פרופיסור") ואת חייו.  במשך שנים אחדות הייתי ממשחרי פּניו בביתו, או בחדר-עבודתו בספרייה הקיסרית.  ומדי בואי אליו הייתי נהנה הנאה רוחנית מהערותיו החריפות בענייני ספרות, מבקיאותו המפליאה, שלא ידעתי דוגמתה, משיחותיו, שהיו מתובלות בדברי תורה וחכמה, ומחידודיו השנונים שהיו עוקצים ואינם מכאיבים, מאירים ואינם מַמאירים.

בתוך החיים הסוערים וההומים של ברלין היה חדר-עבודתו של שטיינשניידר כאי בודד ושליו בלב ים זועף, כמצודת –הרוח בשדה מלחמת החיים החומריים.  ההליכה לביתו של שטיינשניידר היתה לי בכל פּעם כמין נסיעה רוחנית לעולמם של חכמינו בדורות-הביניים.  ובכל פּעם שהייתי נכנס אל חדרו, והחוקר הזקן היה צועד לקראתי, מסביר פּניו בשלוותו הבהירה, שלוה פילוסופית, ומודיע לי אותות חיבתו (חיבה זו היתה נעימה אך לא מתוקה, זכה אך לא רכה), מיד הייתי מרגיש בקרבתו נשימתו של עולם אחר, שהוא, שטיינשניידר, היה אחד משרידיו היותר אחרונים והיותר מצוינים.  ואולי היה השריד האחרון של אותו העולם, אשר מת אתו יחד.  בשטיינשניידר ראיתי ציור חי ובולט של צונץ ואברהם גייגר, של צורתם הרוחנית שנדמה להם בכמה דברים ונבדל מהם בכמה דברים, שהיה גדול מהם בכשרונות ויתרונות ידועים, וגם קטן מהם ביתרונות וכשרונות אחרים.  בכל אופן היה אחיהם ברוח, ושלושתם היו בני גזע אחד, גזע חזק ומוצק.

דירתו של שטיינשניידר, שדר בה עשרות בשנים, היתה על יד התיאטרון "שילר".  רק פּסיעות אחדות.  ומה רב היה המרחק ביניהם.  שם – מלכות המסוה, כחל וסרק, קלעים ולפנים מן הקלעים, רדיפה אחרי הרושם האוחז עיניים ואוזניים.  ופה, בדירתו של שטיינשניידר, – צורה כמות שהיא, בלי צל של מסיכה, שבה מתחפשים גם רבים מאנשי-המדע, למען עשות רושם.  פּה לא היה מורגש אף ריח של קרן-הפוּך.  בחברתם של הספרים נשם הזקן ברווחה, והוקיר את רגליו מכל בית זר.  שטיינשניידר היה יודע רק דרך אחת בברלין: מדירתו לביבליותיקה הקיסרית, וגם זאת רק פּעם בשבוע, בכל יום רביעי בצהריים.  ומדי לכתו ברחוב היה נושא אתו עולמו המיוחד, ולא הרגישו האנשים, העוברים על פּניו בחפּזון, כי את אחד מפּלאי ברלין, אחד הפּלאים האחרונים של שנות המאָה הי"ט, הם רואים, עיניהם ראו רק יהודי קטן וכפוף.

כשבעים שנה עבד שטיינשניידר את עבודתו המדעית בשדה חכמת ישראל, וגם בהיותו קרוב לתשעים לא כהתה רוחו לא ניטל עוקץ חידודיו, לא פגה חריפות שיחתו ולא נחלש כוח זכרונו הנפלא.  יותר משבעים שנה היה שקוע בעבודתו, עבודה קשה ותמה, ולא ידע מעולם שום ליאות.  הוא בעצמו סלל לו דרכו בחיים ובמדע, ואַף בשנות רעב ומחסור לא פסק ממשנתו ומעבודתו ולא נואש אף לרגע.  עוד דור אחד ויישַמעו הדברים האלה כאגדה רחוקה, כמין ספּור-בַּדים.  הוא היה אזרח חי בעולם האותיות המתות, וחברתן התמידית, כפי שנראה, אינה מקפּחת ואינה מקצרת חיי האָדם.  קשה לעבוד עבודה בלתי-פּוסקת בקרב אנשים חיים, במשך של שבעים שנה. יש שהשנאה, הקנאה והנקמה של אנשים חיים מוציאות גם את הענק, אשר כוח ברזל לו, מן העולם.  אולם במלכות האותיות המתות, רחוק מהבלי-העולם, אין הגוף נפגע ואין הנשמה לוקה כל-כך מהרה.  שטיינשניידר היה מגלה בחריפות שכלו הצלול, על-ידי האותיות המתות, את הנשמה החיה של תקופות שלימות בדברי ימי עמנו וספרותו.  האותיות המתות, המתגוללות בקברי הביבליותיקות העתיקות, לא המיתו בקרבו את רוחו החי ולא החלישו בו את חוש המציאות, חוש שהיה ער בו עד יומו האחרון.  יושב-אהלים זה ידע את החיים, ידע את האנשים עם כל רפיונותיהם ועם כל מגמותיהם, אך רחוק היה מהם ומהמונם.  בהלצה שנונה אחת היה מבטל ביטול גמור את כל אלה.

חדר העבודה של שטיינשניידר היה מלא ספרים וכתבי-יד, מכורכים בכריכות פּשוטות ועניות[i]. הרהיטים: שולחן פּשוט עם מכשירי-כתיבה, שיוּרי דור שלפני מַתן הקולטורה, וכסאות אחדים אחדים קשים.  חדרו של איזה פועל עני בברלין היה יותר מקושט.  אילו היה לנו עָם חי באמת, היו משאירים את כל הנמצא בחדר-עבודתו של החוקר המנוח, את החפצים כמו שהם, במוזיאון עברי לזכרון לדורות הבאים, למען יראו בעיניהם את מסגרת העבודה, אם הוּרשה לדברר כן, של חכם יהודי בימינו, בקהילה העברית היותר עשירה.

פּעמים רבות מצאתי את שטיינשניידר בחדרו, כשהוא יושב כפוף ומעיין באיזה כתב-יד מטושטש בעזרת זכוכית מגדלת והוא מתעמק בזה, כאילו עתיד להבּרא מעבודה זו עולם מלא וחי.  פּעם אחת שאלתיו: הגידה-נא לי, רבי, האם אינך מרגיש לפעמים גועל-נפש, או מין רגש של חרטה על זה, שהנך עמל שעות שלימות ורצופות, או ימים וחודשים, למען גלוֹת או בָּרֵר איזה פּרט לא-חשוב, השייך לחיי אחד המחַברים הבטלנים, שכתב דברי שטות על איזה עניין פּעוט, אשר כל זכותו היא רק זו, שהיה חי לפני מאָה שנה? האם אין לבך נוקפך על זה, שהנך יגע ימים ולילות למצוא את החסר באיזה כתב-יד מטושטש, בעוד אשר כתב-היד כולו אינו אלא קובץ של פּטפּוטים בעלמא? האם אינך מרגיש בכל זה ביזבוז של כוחות רוחניים כבירים לשוא? – על זה השיבני שטיינשניידר: בעיני החוקר יקר לפעמים איזה שבר כלי-חרס, איזה סכין ישן שהעלה חלודה וכדומה מכל הכלים הנאים, פּרי תרבותנו עתה.  ויש אשר חוקר-הטבע מבזבז זמנו וכוחותיו לחקור גופו ותכונתו של איזה יתוש.  אָמנם יתוש זה, כשהוא לעצמו, אין לו ערך מיוחד;  סיר-חרס זה אינו שוה כלום;  כתב-יד זה שאנוכי מנקר בו, כשהוא לעצמו, אין לו חשיבות מיוחדה.  אך יש אשר על-ידי החקירה בקטנות כאלה הננו עוזרים לגלות את סודות הטבע, או את רוחה של אחת הקולטורות הקדמוניות.  העבודה המדעית היא אמנם מלאכה לא כל-כך נקייה ולא תמיד נעימה: היא דורשת לחטט ולנקר לפעמים גם "במקומות של טינופת";  היא דורשת שימת-לב מיוחדה גם לקטנות, לפרטים, לפעוטות, לעובדות ומעשים בודדים, שאין אתה יודע מראש איזה מהם חשובים ביותר, או אם הם בכלל חשובים.  המשורר רשאי להתרומם מעל חוג הארץ, מעל הספירה הכהה של המציאות, מעל חוג המעשים הפּעוטים, ולחיות ולנשום בעולמו הוא, עולם שכולו דמיון.

לא כן איש המדע: הוא אסור בכבלים אל קטנות.  מלאכתו יבשה, אַך נחוצה.  בלעדיה אי-אפשר להתרומם למדרגת ההכללה.  ואילו הייתי כיום בן עשרים, הייתי בוחר עוד הפּעם במלאכה זו, שאני עוסק בה אתה, בהיותי קרוב לתשעים.  לכל אחד ואחד יש עונג שלו.  החיטוט והניקור בכתבי-יד ישנים, ולוּ גם של סופרים לא-גדולים, הוא העונג שלי.  לכל אחד ואחד בימינו יש "ספּורט" שלו.  חקירותיו הן הספּורט שלי.  בלעדיו לא הייתי יכול לחיות כלל.  ואילו היה עלי לחיות עוד תשעים שנה, הייתי מוסיף להתעסק בהבלים אלה.

*

הפּרופסור המנוח משה לַצַרוס הגיד לי לפני עשרים שנה באחת משיחותיו אתי: "יוכל היות, ששטיינשניידר הוא מלומד גדול, אך זה ברור לי, שהחוש הפּסיכולוגי, הדרוש להבנתה של ההיסטוריה והספרות, חסר לו לגמרי.  מרוב האילנות לא יראה את הדר היער.  אין אני מוצא נחת-רוח בחברתו, הנני נחנק בספירת-הקטנות שלו".  המשפּט הזה היה קשה יותר מדי, אולם גם בעיני אני היה אָז שטיינשניידר (בטרם ידעתי את ספרו הענקי על דבר התרגומים העברים בדורות הביניים) רק מלקט חרוץ, רק ביבליוגראף יבש, שכמוּת עבודתו ולא אֵיכותה מפליאָה, רק גדול במלכות הקטנות.  אולם אחרי אשר הכרתי מקרוב את שטיינשניידר, מהותו העשירה ואישיותו המזהירה, החילותי להביט גם על ספריו ועבודתו בעין אחרת.  ספרים ידועים הביאוני בחַיַי למחבריהם, אולם שטיינשניידר הביאני לספריו.  בספריו אי-אפשר לקרוא קריאָה רצופה, כמו שהננו קוראים בספרי פילוסוף או סופר-הדורות, מתחילתם ועד סופם.  בספרי שטיינשניידר מעיינים, מבקשים, מחפּשים רק אלה, העוסקים באיזה מקצוע של חכמת ישראל, או בקורות הקולטורה הכללית.  בספריו הננו קוראים לא בשעה שאָנו רוצים, כי אם בשעה שאָנו צריכים.  בשעה שאָנו מתקשים בבירור איזה עניין מדעי.  בידי שטיינשניידר היו מסורים כל המפתחות של אוצרות המדע העברי בדורות-הביניים.  בלא עזרתם של מפתחותיו אי-אפשר כלל להכנס לפני ולפנים בהיכל חכמת ישראל.

שטיינשניידר בעצמו היה אומר: "אין אני כותב אלא בשביל שלושה או ארבעה קוראים".  בעצמו של דבר לא היו לו "קוראים" בהוראָתה של מלה זו הרגילה, כלל וכלל.  אין קוראים הערות וציוּנים יבשים (ובחוג זה התכנס רוב עבודתו המדעית).  אולם כל קהל העוסקים בתולדות התפּתחותה של הספרות העברית, או בהתפּתחותן של חכמת הרפואָה וההנדסה בשנות הביניים, יהיו החוקרים הללו עברים או נוצרים, הם מקוראיו, מתלמידיו של שטיינשניידר.  זה האחרון, בתור איש-מדע, שנא את ההשערות הפּורחות באויר;  חוקר מופתי זה היה מדייק בכל דיבור ודיבור ובוחר בכל לשון קצרה ומצומצמה.  מה שהיה הכלל של "דין פּרוטה כדין מאה" לחכמינו הקדמונים בדיני ממונות, היה כלל לשטיינשניידר בחקירותיו הביבליוגראפיות.  אפילו פּרט קל שבקלים היה חשוב בעיניו, ומגרגרי-חול קטנים, שאת כל אחד מהם ברר, בחן, חקר וצרף, – בנה היכל מדעי רם ונישא.  הרעיון העיקרי והמרכזי של כל עבודת שטיינשניידר המדעית הוא זה: הספרות העברית בדורות הביניים היתה מושפּעה מהקולטורה האנושית הכללית, והראשונה חזרה והשפּיעה על זו האחרונה.  הספרות העברית אינה איפוא איבר מדולדל וקרוע מעל ספרות-העולם, כי אם אחת מחוליותיה, אחד מאיבריה החיים, האחוזים וקשורים בה קישור אורגאני.  שטיינשניידר, בתור איש-המדע, לא קטיגור ולא סניגור היה, כי אם חוקר, המבקש את האמת בשביל האמת.  ב"אָמנות בשביל אָמנות" לא הודה אָמנם, אַך הודה ב"חכמה בשביל חכמה".

*

החוקר וילהלם אוסטוואלד[ii] הוכיח באחד ממאמריו, כי החכמה באַנגליה התפּתחה ונתעשרה לא על-ידי פּרופסורים, פּקידי המדע הרשמיים, כי-אם דוקא על-ידי מלומדים פּרטיים.  לא כן באַשכנז.  בארץ זו היה הרוב היותר גדול של בוני היכל החכמה מורי הקתדרה.  ושטיינשניידר היה אחד המעטים, היותר מעטים, שבנה את היכל החכמה בתור מלומד פּרטי.  את הקתדרה מנעו ממנו, יען כי יהודי היה, ועוד יותר – יען כי ברח ממנה ובחר בארבע אמותיו של חדר-עבודתו (את התואר "פּרופסור" נתנו לשטיינשניידר, במלאת לו שמונים שנה, רק לאות של כבוד).  בחדרו זה היה חופשי-בדעותיו, וחקירתו המדעית לא היתה תלויה בתנאים, מעמדים ואנשים, שהיו זרים לרוחו.  הוא ידע שנים רבות גם מחסור ועוני, אַך לידי ביטול תורה ועבודה לא בא. שנים רבות התפּרנס מעבודת ההוראָה בבית-ספר לילדוֹת ישראל בברלין.  עובדה זו היא מצבה מעציבה לחיינו באַרצות הגולה.  כמה וַתרנוּת ופזרנות בחיינו הרוחניים מצד זה, אם למורה לילדות קטנות הננו בוחרים בחכם גדול, בענק מדעי, שידיעותיו היו מספּיקות לעשרות אחדות של פרופסורים בבתי-מדרש-מדעים גבוהים.  וכמה קמצָנות וכִילוּת, מאידך גיסא, שאָנו בוחרים לרבנים או לפּרופסורים באנשים, שהיו צריכים להיות מצד ידיעותיהם בחכמת-ישראל לא יותר ממורים לילדות קטנות.

שטיינשניידר היה קורא בעיתונים רק את הטלגראמות.  הוא ביקש בהן רק את שלדם של המעשים, העובדות והמאורעות.  הפּולמוס המדיני, המאמרים הראשיים וכל מיני פּרפּראות של העתונים היו בעיניו פטפּוטים בעלמא, שאין ראוי לאבד על קריאָתם אף רגע אחד.  בשחוק הבא מתוך אנחה היה מזכיר, כי בשנות עמידתו היה גם הוא זמן-מה מודיע חדשות בעתונים.  בשעות-הפנאי הקצרות היה בוחר לקריאת-עונג ספרים פילוסופיים ומדעיים של חכמי דור ודור הגדולים.  הוא היה אחד ממעריצי שיטת "האחדות" של היקל[iii].  בהיותו קרוב לשמונים החל ללמוד ולהתעמק בחכמת ההנדסה הגבוהה, למען תהיה לו ידיעה זו לעזר בחקירת ספרי החשבון והמדע של חכמי ישראל בדורות הביניים[iv].  וכמה אנרגיה רוחנית היתה דרושה לעבודה כזו לזקן שכזה!

שטיינשניידר היה בקיא בספרי המליצה והשיר של גדולי המשוררים, אשר לעמים עתיקים וחדשים;  ממשוררי ישראל ופרי רוחם ידע גם את היותר קטנים שבהם.  לפעמים היה אוהב ללגלג על המליצות המשונות ועל השירים הגרועים, שהיה מביא דוגמאות מהם על-פּה.  אל הכל היה מתייחס בכובד-ראש, אם גם לא בלי צל של לצון.  את מרירות משפּטו הקשה על חזיונות ידועים ומשונים בספרותנו היה ממתיק ומרכך על-ידי חיבתו היתרה לכל הכתוב עברית.  הוא היה לועג למרחיבי הלשון, העוברים כל גבול וחוטאים בחידושיהם המשונים לרוח השפה העברית.  ברוב הספרים של הביבליו תיקה הפּרטית אשר לשטיינשניידר היו הערות וציונים, שנעשו בידו בשעת הקריאָה, והוא היה קורא גם בספרים היותר חדשים של ספרותנו. גם בכרכי "השלח" ולוחות "אַחיאָסף" ראיתי את הערותיו וציוניו.  בשולי מאמרי על אודות הפרופסור צבי שפּירא, שנדפּס באחד מכרכי "השלח", מצאתי הערות יקרות בדבר "משנת המדות", רשומות בכתב ידו של שטיינשניידר.

הייתי רואה את שטיינשניידר בשעת עבודתו בביבליותיקה הקיסרית: מטפּחתו האדומה מבצבצת מתוך כיס בגדו, ראשו היה חבוש כיפה שחורה קטנה ובידו קרן טַבַק להריח, והוא מחפּש בזריזות בין הספרים, שהיו צְבורים ערימות, ערימות על שולחן עבודתו, עושה ציונים ורושם מלים בוֹדדות על גזרי נייר ומניחם בנרתיקים שונים.  ואת עבודתו זו היה מפסיק פּעם בפעם על ידי התשובות המדויקות, שהיה נותן לפּונים אליו בשאלות על-אודות ספרים וכתבי-יד.  חבריו הנוצרים הצעירים, שעבדו אתו במחיצתו זו היו לועגים לעג מסותר ליהודי הקטן הזה, שהיה מלא תנועה וחיים.  אולם חבריו הפּרופסורים והמלומדים הישישים, שעבדו בביבליותיקה הקיסרית, במחלקת לשונות-שֵם, היו כולם מתייחסים אליו בכבוד רב ובחיבה מיוחדה, וכל הדבר הקשה היו מביאים אליו.  כולם ידעו, כי היהודי הקטן הזה הוא אדם גדול והביבליוגראף היותר מצוין של שנות המאָה התשע-עשרה.

על-פּי צוָאתו של שטיינשניידר שרפו את גופו המת בהאמבורג, בבַית העשוי לזה.  שריפת גוף, ונשמה קיימת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] המנוח מכר בעודו בחייו את הביבליותיקה הפּרטית שלו לבית-מדרש-הרבנים בסינסינאטי, בתנאי כי ישתמש בה עד יום מותו.

[ii] אוסטוואלד וילהלם (1853–1932) – פיזיקאי-חימאי גרמני, מוכתר פרס-נובל (1909).  פילוסוף.  טען לאחדות החומר והאנרגיה.

[iii] הקל ארנסט היינריך (1834–1919) – פילוסוף גרמני, נתפרסם ע"י ספרו "חידות החיים".  מַסביר הדרוויניזם.  דגל במאטריאליזם טבעי ("מוניזם").  ממייסדי החוק הביוגנטי.

[iv] את מאמרו על הרלב"ג, פּרי חקירותיו אלה, נתן לי להדפּיס בכרך הרביעי של "ממזרח וממערב", אשר הוצאתי בברלין.