_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְהוּדָה לֵיבּ גּוֹרְדוֹן (זכרונות ומחשבות)

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

א.

בחדש  טבת שנת תרמ"ט ראיתי בפעם הראשונה את המשורר.  ביום השני לבואי לפטרבורג, עוד טרם הסירותי את אבק-הדרך מעל רגלי, עוד בטרם ראיתי את סגולות "תּדמור הצפונית", שמתי פני ללכת להתודע אל היוצר של "קוצו של יוד", אשר ידעתיו רק על פי שיריו, שהיו שגורים בפי, ועל פי מכתביו אלי, לרגלי עבודתי אז ב"במליץ", והשירים היו כל כך כבירים, והמכתבים כל כך נעימים וחביבים!

נערות היתה  בי אז.  ידעתי את הספרים  ולא את הסופרים.  לראות את חוטמו של איזה סופר מפורסם, לדבר את ראש המשוררים פנים אל פנים, חשבתי לאשר היותר גדול בתבל.  עתה, כאשר ראיתי חכמים, סופרים ומשוררים לרוב, עתה אינני ממהר כל כך להתודע אל חכמים וסופרים, אשר הנני מכבדם ומוקירם בלבבי, על פי ספריהם, לבל תבוא המציאות ותטפּח על פני דמיונותי ואפּל משמים ארצה.  כי בדבר זה – טוב הלך נפש ממראה עינים.

ערפל עב חתל את פני הרחובות  והקור שלח את חציו, אך בי לא נגעו, כי לבי היה מלא חום הרגש; הרגע הגדול הולך וקרוב, עוד מעט ואראה ואדבר את ראש משוררינו במראה ולא בחידות.  גורדון גר אז באחד הבתים של  רחובות "הגדודים", בקומה הראשונה.  משכתי את כף הפעמון, ושפחה זקנה ומכוערת פתחה לי את הדלת.  אנכי, אשר מעון יל"ג נחשב בעיני כהיכל השירה והיופי, נזדעזעתי לראות על פתחו משרתת לכלוכית כזו.  אחר מספר רגעים הייתי בחדר עבודתו של המשורר.  הוא הושיט לי ידו הגסה והכבדה ויושיבני על כסא מול פניו.  הוא עשה עלי רושם כפקיד הממשלה מתקופת ניקולוס הראשון.  שרטוטי פניו היו גסים וקשים, והשחוק לא לבד שלא רכך אותם, כי עוד הוסיף עליהם דבר מר.  עיניו הפיקו רגז, ומסביב לקצות שפתיו התפתל קו לא נעים, כאלו רק זה מעט התמלטו מפיו המלים הנוראות:

 

לֹא אֲקַו לְאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ;

אָשִׁיר יוֹם מַר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת.

התבוננתי היטב אל המשורר ואל תנועת גוו ואומר בלבי: שחוק עשה לו הטבע בבחרו לנפש משורר מתרגשת ומתפעלת גוף כבד כזה.  חדר  עבודתו היה לא גדול ולא קטן, ושני חלונותיו נשקפים החוצה.  כלי ביתו היו כבדים וגסים.  שלחן-סופרים גדול ופשוט עמד באמצע החדר.  מכשירי הכתיבה נחו על השלחן, כל דבר על מקומו בסדר ובדיוק גדול.  שדרות ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עמדו על אצטבאות, מרצפת החדר עד התקרה.  רוב ספריו היו של הספרות העברית העתיקה, וביניהם גם ספרי-מופת מהספרויות הלועזיות, ורק מעט מאד מספרי המליצה והשיר של הספרות העברית החדשה.  לא ראיתי בין כל הספרים המכורכים שבחדר המשורר אף כרך אחד יפה ומהודר.  הספרים האלה עמדו בחדר הזה לא לנוי ולתפארת.  נכר היה, כאשר באמת נוכחתי אחרי-כן, כי עבּד בהם הרבה.  הערותיו וציוניו של גורדון היו מצוים ברוב הספרים, שגם הם עמדו בסדר גדול.  בכל אשר פניתי לא ראיתי אף זכר להערבוביה הפיוטית.  בחדר המשורר לא נמצאו ציורים ופסלים גדולים או קטנים, ולא נמצא בכל המעון אף סימן של צעצועים-שעשועים.  פה, בנוה השירה העברית, היה הכל כהה, ועין אפר לכל החפצים והמטלטלים ולהמשורר בעצמו.  האמנתי, כי אפרת צרורה בכנפי מלאכי השירה הקטנים, המרחפים בין הקירות האלה.  ובדמיוני נראתה לי בת-השירה העברית יושבת כפופה ומכוצה בפנת החדר, והיא לבושה שחורים ועטופה שחורים, ואני שומע אנחותיה הכבדות, והיא "מנהמת כבת-קול מחרבות הר חרב".

יל"ג קבלני בסבר פנים  יפות ויראה לי אותות חבה יתרה.  אולם גם על חביבותו, גם על דבריו שנוניו וחדודיו היה תלוי כעין משא כבד, והיו חסרים נעימות ורוך.  סגולות אלה לא נמצאו בעצמותו ובמהותו, וסגולות אלה  חסרו גם לשפתו העברית, האמיצה והכבירה.  בדברי את יל"ג הראה לי את אחד משיריו האחרונים בכתב ידו.  ראיתי את המחיקות, הנוסחאות, התקונים והשנויים הרבים, את ה"פרוץ המרובה על העומד", ואבין, כי שיריו לא נולדו כבת-שוע, ולא "בבריאת נשיקה מידי יוצרם יצאו", כי אם בעצבון ובחבלים גדולים ילד המשורר את שיריו.  ראשית דבריו אלי היו ע"ד הרבנים, הקנאים והאדוקים, ומלחמתו לפנים נגדם.  וידבר בהתלהבות ובהתרגזות של חולי-העצבים, כאלו אויביו אלה עמדו נגדו והוא לוחם בהם.  ברגע ההוא נראה בעיני כ"משכיל עברי" מיוצאי בית המדרש הישן, אשר ימי שבתו בעיר המלוכה בקהל חכמים ונבונים עברו עליו בלי כל רושם נכר, ודעות חכמי דורו על מהלך התפתחות העמים והשכלתם נפלאו ממנו.

מענין לענין נתגלגלה שיחתו, או  יותר נכון אם אומר, כי הוא הסבה במתכוון, על "ארז" ועל "המליץ", אשר יצא ממחיצתו זמן-מה לפני זה.  ובדברו התרגז ויתקצף ויקם פעמים רבות מעל הכסא ויתהלך אנה ואנה.  אנכי נסיתי להרגיע רוחו ולשכך חמתו, אך הוא לא חדל מלחטט בקטנות; והפרטים הקלים, והדברים של מה בכך, אשר העלה בזיכרונותיו מיחוסו ל"המליץ" ולארז, הרגיזו עוד יותר את רוחו.  לא היה בכחו להקיף  את כל הענין הרע שהיה בינו ובין ארז בסקירה כוללת אחת ולהסתלק מכל הקטטות והתגרות הקטנות ותולדותיהן הנבזות.  התאמצתי לסבב פני שיחתנו כלפי "ענינים העומדים ברומו של עולם", ולא עלתה בידי; ואחשוב בלבי:

 

"צַר לִי  עָלֶיךָ הַמְּשׁוֹרֵר  בֶּן-אוֹנִי!

מֶרְחַב יָהּ אֵין לְךָ לַהֲלָךְ הַנָּפֶש.

(כ"ש, ח"א דף 103)

יל"ג היה מתבל את דבריו בחדודים  ומהתלות, אבל גם הם היו גסים וכבדים, ויקלעו את המטרה ויעשו את פעולתם הדרושה לא בעוקצם החד והדק, כי-אם במשאם ובמשקלם הכבד.  החדודים של גורדון לא היו נוצצים ומזהירים, קלים וחדים, עוקצים ואינם עוקצים, נוגעים ואינם נוגעים, כעין אותם של הצרפתים;  לא היה בהם גם מעין ההומור הבריא והשמח של האַנגלים, ואף לא החריפות והארסיות של החדוד העברי.

שפת-השיחה של יל"ג היתה עשירה במשלים ודוגמאות, וכל דבריו הצטיינו בבהירות והגיוניות, בהסברה ישרה והרחבת לשון.  במשך ימי שבתי  בפטרבורג הייתי קרוב להמשורר ואוכח, כי השכלתו קפאה על נקודה אחת והתפתחותו הרוחנית נעצרה בשנות עמידתו ותעמוד על מקום אחד.  ידיעותיו בספרות העברית העתיקה  ובספרי המופת האירופּיים היו עצומות; אך את הספרות האירופּאית החדשה, את הפּילוסופיה וחכמות הטבע לא ידע כלל.

*

בחדש יאַנואַר שנת 1889 באתי בערב ליל"ג, והוא יושב בדד בחדרו ואין איש אתו, ועל השלחן לפניו מונחים קלפים מסודרים וערוכים לשני מחנות.  כשראני, התביש ויערבב את הקלפים ויניחם הצדה.

   – עיף ויגע אנכי, היגון מוצץ את דמי לבבי, ולפזר מעט את מחשבותי הנוגות עסקתי בשחוק הבל זה, כאילו עוד איש אחד יושב פה ומשחק אתי, – אמר לי המשורר בהתנצלותו.

איום ונורא היה אז מצב-המשורר הרוחני.   מעלות רוחו ומשא  נפשו נגזו ממנו, וחדשים לא נבראו בלבבו.  הוא הביט אז  על כל עבודתו הספרותית בשפת עבר כעל שחוק ילדים, כעל עבודה לבטלה, כעל חטא שחטא לנפשו בכל ימי חייו.  מכל דבריו אשר דבר באזני צלצלו המלים:

 

....מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי, אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי?

המשורר נסה  להשקיט את רוחו הסוערת בכל תחבולה, וינסה לשמוח על כל תארי הכבוד וכנויי החבה, אשר פזרו לו נערים משכילים וסופרים טירונים במלוא חפניהם, וגם הוא כתב אליהם מכתבים ארוכים ובראשם תוארים וכנויים מגוזמים ומופלגים.  אך שאלתו המעציבה לא חדלה למרר את חייו וליאש את לבו מעבודה חדשה בספרות העברית; וישמח אחרי-כן כעל כל הון על עבודתו המכונית במערכת הלקסיקון הרוסי; ובמכתביו מעת ההיא יבשר בשמחה לאוהביו וידידיו, כי הוא כותב משמאל לימין.  במלאכה יבשה כזו, מלאכת התרגום, מצא יוצרה של "אהבת דוד ומיכל" נחת רוח!  בעת ההיא היה יכול המשורר לאמר, בצדק ובאמת, מה שאמר על נשמתו:

 

וּמִן הַחוּשִׁים בָּהּ עַד הַמַּחֲשָבָה, רַק חֳלִי וּדְאָבָה;

רָאשֵי מַאֲוַיֶּיהָ הֻכּוּ כֻלָּמוֹ, וּמְתֹם אֵין בָּמוֹ.

תֵּבֶל כַּמִּדְבָר, וּבְלִבִּי קַו תֹּהוּ.

(מהשיר "שרש נשמתי")

מובן מאליו, כי המשורר, אשר בלבו קו-תהו, אין לו מלאכה אחרת בשעות הפנאי אלא לשחוק בקלפים  בינו לבין עצמו, למען ישכח את התהו אשר בלבו.

*

הכוכבים  נוצצים בתכלת רקיע השמים הטהורים.  שקט ודממה ברחובות, ואני מטייל עם יל"ג  בחוץ.

– מה נעים הליל, מה יפים הכוכבים!  – אמרתי להמשורר ברגש; כי הרגשתי את    היפי המיוחד של הליל הפּטרבורגי.

               – גם אנכי, – ענה המשורר, – בנערותי התפעלתי, התרגשתי, חלמתי חלומות, אהבתי את הכוכבים ואת שמי התכלת, אבל באתי בימים ואיקץ, והנה נפשי ריקה...  הבל הבלים!

   הכוכבים העירו בלבי  רגשות שונים, ושיחתנו נסבה על דבר האהבה ותענוגיה.

   – גם זה הבל הבלים.  אהבה בלי נדוניא, עינים יפות בלי כסף אינן שוות מאומה, – אמר המשורר.

ובאותו רגע נולדה במוחי השאלה: האם באמת יל"ג משורר הוא?  פניתי אל "כל שיריו", לבקש בהם תשובה  על שאלתי, קראתי בהם מראש ועד סוף פעמים רבות.  בקשתי ומצאתי:

 

אֲנִי אֵינֶנִּי בּוֹרֵא יֵשׁ מֵאַיִן, צַיָּר אָנֹכִי וּבִימִינִי חֶרֶט,

אֶת אֲשֶר אֶרְאֶה עַיִן לְעַיִן אוֹתוֹ אֲתָאֵר עַל לוּחַ בַּשֶּׂרֶד.

                                                       (כ"ש, ח"ד, דף 20)

 

אבל הלא גם חדר- אפל  (camera obscura) עושה את המלאכה הזאת בדיוק רב, גם הראי מחזיר לנו את דמות הדברים כמו שיראו לפניו.  גורדון לא התרומם על כנפי השירה לשמי מרום ואברתו לא תשאנו לשחקים; הוא אמנם  מתאמץ להתרומם ב"אנית האויר", אך איננו מגביה עוף כי שק חול מונח תמיד בצדו.

יל"ג הוא דברן, בעל לשון, מליץ, סופר נעלה, אשר למד ושנה הרבה, אבל איננו משורר.  האיש, שלא חי עם הטבע, שלא נעשה שותף במעשה בראשית ולא הזדעזע בכל עצביו לפני הסוד הגדול של האין סוף; האיש, שאין לו געגועים חזקים, מגמות ושאיפות עצומות, אשר לבו לא ידפוק יחד עם דפק תקופתו, ואת התאוות הכמוסות של בני דורו לא יביע בציורים בהירים; האיש, אשר לא יחוש נשימת הדורות הבאים אחרינו ואשר אין עינו צופיה מראשית הדורות ועד סופם; האיש, אשר לא יראה ללבנו ולבתי נפשנו ולא נגלו לפניו תעלומות רוחנו ונסתרותיו; האיש, שלא יתן תוכן רוחני חדש ואידיאלים נשגבים לבני עמו, – איש כזה איננו משורר, איננו פיטן.  דברנותו הנפלאה של גורדון, מליצתו השנונה, סטירתו החדה, שפתו הכבירה והעשירה ובהירות ציוריו, – הם שעמדו לו להחשב כראש המשוררים בעיני הקוראים העברים וגם בעיני הסופרים והמשכילים הבינונים; אבל קוראים וסופרים, שהם דקי ההרגשה וחדי המחשבה, המעטים בתוכנו, הם יודעים להבדיל בין המעלות האמורות ובין רוח שירה אמתית.

ואלה המעטים מחכים ליום, אשר בו יולד לנו משורר גדול באמת, אשר ילביש בשר ועור לכל תקוותינו ומעלות רוחנו ויפח בהם נשמת חיים, וחיו.  מי יתן ויבוא, ונעטור לראשו כתר פרחים ונשתחוה להדום רגליו.

בלב כלנו יש אלפי הרהורים  וחזיונות נמים, מקופלים ומונחים; וכל אחד מאתנו ירגישם כמו מתוך הערפל.  הננו יודעים, מבינים וגם מרגישים את מכתנו וגם את רפואתה, אך ידיעתנו, בינתנו והרגשתנו בלתי שלמות ומלאות ואינן מחוברות ומקושרות זו בזו, כי-אם מדולדלות ומקוטעות כבחזיון לילה.  ועל כן יצפו אלה המעטים ליום, אשר יבוא משורר, אשר במוחו יתבשל בסרנו, הערפל ימוג, וגולמי הרעיונות יהיו בו לנפש חיה.  ובלבשם צורה חיה ויפה על-ידי הדמיון החזק, על-ידי העז והאמץ הרוחני – יהיו לאידיאלים.  האמונה בהם והמלחמה בעדם תהיינה למשא נפש, למטרה המושכת אליה, כאבן השואבת, את כל הנפשות שלא נשקעו עוד ברפש החיים.

יל"ג היה פקח ופכח יותר  ממה שהורשה למשורר.  גם התפעלותו והתלהבותו היו תמיד בחשבון ודעת.  הוא היה תמיד ער ומדייק בלשון שיריו ותוכנם; לכן לא תמצאו בהם אף צל של התרשלות סגנונית ומוסרית; סגנון מקובל בין המון הסופרים והמשוררים, מוסר קבוע בשוק החיים, מגרים את המשורר האמתי לבלי דייק בהם הרבה, כי סגנונו ומוסרו הם מעולם אחר, שהוא גבוה מעל גבוה, ובלבו הוא בז לאנשי-מדות, אשר שפתם ומוסרם לקוחים מספרי "ראשית למודים".  יל"ג כותב לזק"ן: "...  אהב באהבה עזה את האד"ם כי לא יפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב" (אגרות יל"ג, ח"א, דף 16).  השמעתם, הוא אוהב  אהבה עזה  את האד"ם, לא בעד דעותיו, לא בעד כשרונותיו, לא בעד תוכן שיריו, כי אם בעד אשר עטו לא יפליט שגיאות, ודבריו כתובים ככל חקות לוח הפעלים ונטיותיהם, ככל הכתוב בספר "תלמוד לשון עברי" לבן-זאב!

בכל עת אשר אנחנו שומעים "קולות אלהים" מתמלטים מנבלו של גורדון, הננו מרגישים גם את חכוך ידי המשורר הכבדה, המגרדת את הנימים והמיתרים.  לנבלו של משוררנו זה חסרה אותה הסגולה שהיתה לכנורו של דוד, אשר רוח מנשבת בכנור זה והוא מנגן מאליו, בלי מגע-יד.  גורדון יודע להרגיז את  רגשותינו, להעירם ולהחרידם, אבל לא ידע לסלסלם ולפנקם, ואין ביכלתו לזעזע את הנימים הדקים אשר בלב בן תקופתנו.  צבעים בהירים ומבהיקים, צבעים "צועקים" ודוקרים את בת-העין היו לגורדון, וידע לתאר תמונות וציורים מהסוג המצוי ושכיח; אבל החיים בכל תקפם ועזוזם, בכל מסלוליהם, עקלקלותיהם, נפתוליהם ותנועותיהם לכל העברים, – החיים האלה לא פעמו בשיריו.

נפשנו יבשה ומדוכדכה, לבנו ורגשותינו  הצטמקו, מוחנו – מכונה מחשבת חשבונות, חיינו כהים ומעומעמים, תקוותינו רפות ושאיפותינו חדלות-כח.  במצב כזה, מה ישאף לבנו למשורר!  משורר, אשר יברא לנו שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יברא לנו עולם מלא מתוך התהו-ובהו שבחיינו, משורר-נביא וחוזה חזיונות, שנוכל לאמר לו: הנשמה שנתת בנו טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה משמרה בקרבנו!  – אבל יל"ג אומר, כי אשר יראה עין לעין, אותו יתאר   על לוח בשרד.  ואני מתאוה ומשתוקק לראות גם את אשר לא יראה עין לעין; אני חפץ לראות את נשמת הדברים, את תוכם, פנימיותם, ולא רק את חיצוניותם הנראה לעין בשר.  הלמהולץ אומר במקום אחד מבספריו, שאלו שלח לו חכם-הראות (Optiker) זוגות עינים עשויות ובנויות כעיני אדם, היה משיבן לו בחזרה ולא היה נותן לו שכרו בעד מלאכה גרועה ופחותה כזו.  גורדון יראנו את אשר יראה לעין, אבל אני דורש מהמשורר, כי יפתח לי, על ידי אספקלריות המאירה והבהירה, את השמים ושמי השמים.  יל"ג אומר באחד ממכתביו לווייסברג: "...  על מה אדברה ואעידה ואשא חזוני?  הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים, ועיר מושבי לא זו העיר להצמיח בה את החציר ואת הבצלים ואת השומים, אשר הם חמדת כל ישראל, וּלְכֵל בהם חיי בשרם".  – המשורר האמתי לא ישאל:  על מה אדברה ואעידה?  כי בכל מקום שיגלה, תגלה שירתו עמו.  המשורר האמתי אומר: "אני במערב ולבי במזרח".  המשורר האמתי אינו מצמצם שכינתו בקרן צרה אחת, כי בת-שירתו משוטטת בכל הארץ האגדה מספרת, כי הומיר עור היה, והיינה כתב את מיטב שיריו בשכבו על ערש דוי רחוק מהמון התבל.  המשורר האמתי, נפשו מתעוררת מעצמה ומתוכה, כי העולם נתון  בלבו.  וגורדון היה צריך לדוגמא, למופת ולסמל הנראה לעין, למען יעשה כמתכנתם, למען ימשוך קו לקו, שרטוט לשרטוט, זעיר שם, זעיר פה, עד אשר הוא מצייר חוטם, אחרי כן עינים אחרי כן שפתים, ובסך-הכל פנים, כפנים אשר ראה בעין בשרו.  ניטלו ממנו יהודיו  עם השומים והבצלים – נפל החרט מידו.

כל היודע את חיי יל"ג, כל איש אשר קרא את מכתביו בשום לב, הוא גם יודע, כי משוררנו זה היה כותב שיריו בשפת עבר ומתחרט, מתחרט וחוזר וכותב, ולא רוחו, ועוד הפעם הוא תוהה על הראשונות ושואל את נפשו: "למי אני עמל?" – אבל לא כן ידמה  המשורר האמתי.  הוא אומר:

Wenn ich nicht sinnen und dichten soll,

So ist das Leben mir kein Leben mehr!

המשורר האמתי לא ישאל:

מַה-יִּשְׁעִי, מַה-חֶפְצִי וּמְגַמַּת פָּנַי,

וּלְמִי אֲנִי עָמֵל מִבְחַר כָּל שָׁנָי

וּמְחַסֵּר נַפְשִׁי מִטּוֹבָה וָנַחַת?

המשורר האמתי יכול לשאול את נפשו, מה חפצו ומגמת פניו, אבל לא ישאל, בשביל מי או מה הוא מחסר נפשו מטובה ונחת, יען לבו מלא רגשות, ומוחו – ציורים, ובשעה אשר הוא שופך נפשו בשירים, הוא מוצא את מרום קץ אשרו.  המשורר האמתי אומר עם ירמיה: "ואמרתי...  לא אדבר עוד...  והיה בלבבי כאש בוערת עצורה בעצמותי".

המשורר, אשר אש בוערת עצורה בעצמותיו, יחסר נפשו מטובה ונחת, אם לא  ישיר.  הוא משורר את שיריו, יען כי לא יוכל אחרת, כמו שהחושב האמתי חושב את מחשבותיו, יען כי לא יוכל אחרת.  ראשו של החכם Lavoisier הקיר את מחשבותיו וחקירותיו המזהירות גם שעות אחדות טרם יכרתוהו מעל כתפיו.  חוט חיתו וחוט מחשבותיו נפסקו ברגע אחד.  גם לב המשורר האמתי מרגיש ומתפעל עד  הדפיקה האחרונה.  ומשורר  שחדל להתרגש ולהתפעל בחייו, הוא נחשב כמת.

יל"ג אומר:

מַעְיַן הַמַּחְשָבָה וּמְקוֹר שִׁיר וָזֶמֶר,

בַּבֶּטֶן הַמְּלֵאָה  וּבָאָח הַמְּבֹעָרֶת.

(כ"ש, ח"ד, דף 132)

משורר אמתי לא יבנה "בית חמר" כזה, יען כי הוא יודע, שמקור שיר וזמר הוא בנפש  מלאה, בנפש כבירה ואדירה, ולא בבטן  מלאה.

יל"ג אומר:

עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח

אַדְמָתָהּ אֶעֱבוֹד  וּבְיָזַע עַל מֵצַח.

(כ"ש, ח"א, דף 21)

ואמנם עבד היה יל"ג להשפה העברית, ובאמונה ותום לבב עבד אותה.  אבל המשורר האמתי הוא אדון  השפה ומלכה, הוא יוצרה, הוא בוראה והוא שופך עליה את רוחו ועצמותו, והיא נשמעת לו.  יל"ג היה טרם כל מדקדק ובעל תנ"ך, וידיעת השפה העברית היא שגרמה לו להיות משורר, לא  הכנתו הטבעית.  הוא נכנע תמיד לפני גברתו, השפה העברית, והיא שופכת עליו מרוחה, עד כי רוחו הוא  יאסך ויכנף.  בשעה שאנחנו קוראים רבים משיריו, הננו שומעים בהם חריקת גלגלי מכונת הדקדוק ושריקת אופניה.   בשירי מיכ"ל, למשל, לא נרגיש זאת לעולם.

גורדון המשיל את עטו למקבת, ודמיון זה אהוב עליו כל כך, עד כי ישתמש בו פעם בפעם (בשירו "הבאת בכורים" וברבים ממכתביו שנדפסו ע"י ווייסברג).  ואמנם, ברוב שירי יל"ג איננו שומעים את קול דפיקת לב המשורר, כי אם את הלמות המקבת, אשר בה עשה את שיריו..

המשורר האמתי רואה את הסתירות, ההפכים והנגודים אשר בנפש האדם ובטבע החיים עצמם, בכל חזיונותיהם ומראותיהם; הוא רואה וסוקר את  התנגשות הכחות, המגמות והחפצים בחיי הפרט והכלל.  כל יציר אומר למשורר כזה "פרק שירה"; והוא מעורר את הלב, מחיה את הרגש ומרומם את הרוח בתחבולות מעטות: בתמונה פשוטה, בקוים דקים אחדים, בהארת צד חדש של אחת מפנות החיים.  לא כן יל"ג.  את המאורעות והאגדות מדברי ימינו, שיש בהם מחזות נוראים, דם ואש ותמרות עשן, כמו: "בין שני אריות", "במצולות ים", האשה וילדיה", – מחזות כאלה תאר באומנות גדולה ובחריצות רבה (אף כי גם בשיריו אלה החליש את הרושם על-ידי שפעת מליצות מיותרות ועתרת דבורים ומבטאים, הבאים משטפת לשונו, אשר לא תדע חק ומדה); אבל את המחזות והאגדות בדברי ימינו וחיינו, שאין בהם שני אריות ומצולות ים, שאין בהם מעמדים ומסבות איומים ונוראים, או בולטים ומבהיקים, רק יש בהם מלחמה פנימית, האוכלת מבשר ועד נפש, הרהורי הלב, תאוות שלא נמלאו, התרוממות הרוח, אמץ הרצון ועז המגמה, וכדומה, – את אלה לא הרגיש יל"ג, ולכן גם לא ידע לתארם בשיריו.

 

ב.

כל משורר, אם הוא רק אמתי ומקורי, יש לו  סגולה מיוחדת לראות את התבל וחזיונותיה באספקלריות המיוחדת.  כל משורר אמתי רואה את התבל כאלו היה הוא האדם הראשון הנולד בה, וכל תקופות הבריאה עוברות ונרשמות בנפשו.  אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ואין שני משוררים הוזים בסגנון אחד.  לכל פיטן גיא-חזיון מיוחד, ובגיא הזה גם פרחים מיוחדים, גם צפורות-כרמים מיוחדים.  אם המשוררים  יבדלו זה מזה בכל יצורי רוחם וילדי דמיונם  הנה ביותר ינכרו בטפוסי הנשים, שבראו בחזיונותיהם ושיריהם.  ביצירת-חן זו יראה המשורר בכל תקף דמיונו, בכל חדוד הרגשתו ומקוריות רוחו.

החכמות החיוביות והשמושיות לא נתנו לנו, בני-אדם פשוטים, קנה-מדה למוד בו את נפש האשה, עוד לא חקקו לנו חקים להבין על פיהם את שרירות לבה ועקלקלות רוחה.  באוצר כלי-נשק החכמה שבזמננו לא  נמצא מפתח לחדרי הלב של המין היפה והאיום, הסגורים בשבעה חותמות.  רק המשורר האמתי חודר למצפונות רוח האשה, רק בידו נמצא המפתח למסתרי לבה ורק הוא מגלה תעלומותיו, רק הוא רואה מסתרי שגיונותיה, רק הוא מרגיש את כל מרירות נעמה ונעם מרירותה, רק הוא יודע מריה, קשי-ערפה, קלות דעתה, חליפות רגשותיה, חריפותה וערמתה, אמונתה, אהבתה, חביבותה גם מעלה ובגדה.  גם חוקר חכמת הנפש, בבואו לחקור את נפש האשה, יהיו לו המשוררים הגדולים של עם ועם לעינים.  שקספּיר, למשל, ידע את נפש האשה הרבה יותר מחכמי הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה.

נראה נא את פני הנשים, אשר ברא גורדון ברוח בת שירתו; נתבונן נא אל הצלם והדמות אשר נתן הוא לעבריה; נחקור נא, עד היכן  הגיע כחו הפיוטי להגשים את ציורי דמיונו.

מה שנוגע לידיעת לב הנשים מטפוסים שונים במצבים ומעמדים שונים, – בידיעה על פּי נסיונות החיים אני מדבר, – הנה לא לבד שאין אנחנו יכולים להמשיל את "ראש משוררינו", בנידון זה, למשוררי העמים האחרים, כי בטוח אני, שאחד המהנדסים או התוכנים והוברי השמים שבאומות העולם התענגו בחברת נשים שונות ונכוו מגחלתן ונעקצו מלשונן הרבה יתר מגורדון שלנו.  ואין אנחנו מצטערים כלל על שלא ידע משוררנו את האשה במובן הגשמי.  ידיעה זו נקנית בנסיונות מרים ולפעמים גם  מכוערים.  משוררי האהבה והעגבים בקרב העמים האחרים לא ישאבו רגשותיהם מצלוחית-הדיו, כי אם יעשו נסיונות, לפעמים גם קשים, על עצמם, כמו שיעשו חוקרי-הטבע נסיונות על כלביהם ושפניהם, או על בשרם ודמם עצמם.  גם המשוררים ירכיבו כל מיני רעל התאוות והחדות בבשרם, למען יתבוננו לפעולות הרעל הזה בדמם, מוחם ועצביהם.  את פצעי האהבה ונשיקותיה בכל אלפי חליפותיהם ידעו לא מפי ספרי שירה של אחרים, כי-אם מתוך חייהם עצמם, דברים כפשוטם.  יל"ג, ככל המשוררים והסופרים העברים מדור העבר, לא גודל בחברת נשים, לא בא בסודן ולא חזר אחריהן.  משוררנו כותב, בשנת תר"ל, לאחד ממכיריו: "...  בעון עריות לא נצטינתי מעודי...  בעברה זו לא נכשלתי בה ולא נגררתי אחריה גם בימי בחרותי ושחרותי ואף כי עתה"[i]).  צא וראה, מה בין סופר ומשורר עברי לסופרי אומות העולם.  טורגניוב ספר לאחד מרעיו, כי פעם אחת ישב במסבת סופרי צרפת מבני העליה, והיה מרבה כל אחד מהם לספר גבורותיו ונפלאותיו בניצחונותיו שנחל בחברת נשים מכל המינים, וישאל טורגניוב את אחד מבני החבורה העליזה דבר-מה, ומתוך שאלתו היה נכר שאיננו בקי כל כך במסתרי עגבים, וישחקו עליו, ויתפלאו, איך יכול איש כזה להיות מספר ומשורר, שהוא מתאר גם דרכי הנשים ואהבתן, שיחן ושיגן.  והנה אלו חשדו את משוררנו באחד הדברים, אשר העיד טורגניוב הצנוע על נפשו ביחוסו להנשים, היה חושב זאת, בלי ספק, לעלבון כבודו היותר גדול. 

עד כמה שיודעים אנחנו ממכתביו של המשורר הנדפסים וכן מיתר התעודות והמאמרים שנתפרסמו על-דבר חייו, לא ידע את האהבה, לא בתענוגיה ולא במכאוביה, לא בבחרותו ולא

בימי עמידתו.  המשורר מספר על נפשו: "...  במלאת לי י"ג שנה סיימתי הבבות ודרשתי בהן לפני הקרואים ואחד מהם נתן עיניו בי ונעשיתי חתן לבתו..." [ii]).  אמנם עוד באותה שנה הוציא את שכמו מסבל זה, אך כל ימי חייו היה   עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, והמלחמה היתה קשה וכבדה עד מאד, ועתות הפנאי הקדיש לתורה ולחכמה.  יל"ג מתאר באחד ממכתביו את סדר חייו והנהגתו: "...  עודני עמל מבקר עד ערב, להביא לביתו טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשעות, אל בתי הספר, אשר לא יתנו אמרי שפר, ולרעות מאין הפוגה, את צאן ההרגה, תלמידים ותלמידות, שדים ושדות, ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבלה אתי להורות ולנהל את בתי; ובפנות היום, ובכלות הפעלים, ושבו הצללים, אז נפשי בקרב, תעמול כל הערב, לחרות על לוח, כל מעלות הרוח, לשפוך כל מעני, על הספר לפני...  כן עיף ורפה כח, לא אדע מנוח...  ובטרם בקר אקומה, לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כחי, והמחריבות מוחי, כן רגע לא אנוח, בבשר וברוח..."[iii]).  הזקנה קפצה על המשורר קודם זמנה.  בהיותו  בן ל"ח  יכתוב לאחד מרעיו: "...  ובעת אשר רבים נהנין מזיר החיים ורב עצמיהם איתן, אני חלש ורפה-כח כגבר אין איל"[iv]).  המשורר העביר שני שלישי חייו בערי תחום המושב בחוג צר מאד; לכן ידע והכיר מקרוב את העבריה הפשוטה וההמונית, ואותה תאר בתקופת שיריו השניה, לה הקדיש בת שירתו וכח מליצתו.

האשה האידיאַלית האחת והמיוחדה, הנמצאת בכל שיריו, היא  חנה  שלו.

הבא נתבונן נא אליה.

נתבונן?  אבל בקראנו את השיר "חנה"  הננו שומעים רק קול דברים, וכל תמונה אין אנו רואים.  חנה זאת איננה נפש חיה, איננה יצירת משורר, כי-אם עשויה היא על-פּי רשימת-סממנים ידועה.

גורדון מספר את מעלות חנה, אני מדייק בלשוני ואומר מספר, כי הוא איננו מצייר את חנה ויפיה, כי-אם מונה את שבחיה.  משוררנו זה, ככל משוררי בני-שם, מתפעל ומתרגש ביחוד מעיני אהובתו.  נקרא נא את כל חרוזיו, שהקדיש לעיני חנה:

 

כִּי מָה אוֹר כּוֹכָבִים שֶׁמֶש יָרֵחַ

מוּל אוֹר עַפְעַפַּיִךְ  עֵת חֵן  תַּשְׁקִיפִי?

וּכְאוֹר שִׁבְעַת הַיָמִים אוֹר עֵינָיִךְ

מַבָּטֵךְ – אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה וָחֵפֶץ

יַבְקִיעוּ לָךְ מַהֵר קִירוֹת לֵב גֶּבֶר

מִמֵּאָה תּוֹתָח כָּרִים וּכְלֵי נֶפֶץ.

כָּל מָגֵן לֹא יַעֲמוֹד מוּל חֵץ עֵינָיִךְ.

אחרי כל החרוזים האלה, אין אנחנו יודעים  מה צבען של עיני חנה, השחורות הן, או מראה תכלת, או גוון אחר להן; אין אנחנו יודעים, הגדולות או קטנות הן העינים, ומה גבותיהן, שמורותיהן ובבותיהן?  "כאור שבעת הימים  אור עיניה".  היודעים אנחנו מה טיבו של אור זה ומה מראהו?  המשורר מבטיחנו, כי מבט חנה יבקיע לה מהר קירות לב גבר ממאה תותח כרים וכלי נפץ,   הנה מלבד שהדמיון הזה ישן נושן, ונוסף לזה, אין לו גם שום טעם, – אין המשורר, שיש לו אישיות, מתאר את הרושם והפעולה שיעשו עיני אהובתו על אחרים, כי-אם עליו בעצמו, על נפשו ולבבו.  פעולת עיני האשה על הגברים איננה כפעולת זרם חשמל חזק, אשר הכל מזדעזעים מנגיעתם בו, כי אם כל איש ואיש מתפעל מעינים אחרות, הכל לפי טבע האיש, מושגיו ביופי ועצמותו המיוחדה.  בעיני פסקל, למשל, היו מוצאות  חן נשים בעלות עינים פוזלות, מפני שלאהובתו הראשונה היו עינים כאלה.

המשורר אומר:

"הִנֵּה נַחַת גַּן אֵל נַחַת פָּנָיִךְ".

ציור אחר לא נתן לנו מפני חנה שלו.  הנוכל לשוות בנפשנו את פני חנה גם אחרי שהגיד לנו המשורר, כי נחת פניה כנחת גן אל?  הלאה:

 

     כַּתָּמָר כִּי יִשְׂגֶּה רוֹמָה תֵּלֵכִי.

דמיון זה מורגל בפי המשוררים העברים משנות דור ודור, ואיננו מציין עוד כל הליכה פרטית.

 

בַּעֲרוּץ יִקְהַת לֶחֱיֵךְ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי,

יָרַד הַנּוֹעַם לִשְׂכּוֹן מִשָּמָיִם.

אין חפצי להעיר על המליצה הקשה: "ערוץ יקהל הלחי", כי סוף סוף הלא אנחנו מבינים, כי כוונתו פה "גומת הלחי", אבל אין אני מוצא בחרוזים אלה כל ציור בהיר למראה פניה וליפים המיוחד בעת שחקה.

חנה זו היא בלי כל צורה מיוחדת, בלי כל עצמות.  לכל משורר אמתי יש אידיאַל מיוחד ביפי הגוף, ולנגדו מכוון אידיאַלו ביפי הרוח.  המשורר מציין ומטעים קו מיוחד ביפיה הגופני והרוחני של אהובת נפשו, אותו הקו, המבדילה מאחרות דומות לה בהרבה דברים.  ומה אנו רואים בחנה של משוררנו?  מעלותיה ויתרונותיה הם כוללים, אשר נוכל ליחסם לכל יפה-פיה תומת-הלב.  הסמנים, שהוא נותן בה, הם יותר מטושטשים, יותר כוללים מהסמנים שכותבים בתעודת-המסע, גם אם יוסיפו: "סמנים מיוחדים אָין".  גם האדם הפשוט, שאינו אמן, תופס בידיעה ברורה או בלתי ברורה את הקוים והשרטוטים המיוחדים בפני איש, המבדילים אותו מאלפי אנשים דומים לו.  הצייר, אם הוא חכם-הפרצוף, והמשורר האמתי תופסים תפיסה עמוקה וגמורה גם אותם הקוים הדקים מן הדקים שבפני איש ובתכונתו הרוחנית, אשר יעלמו מעיני הרואה המצוי.  את הקוים הדקים האלה לא ידע גורדון לתפוס ולציירם.

המשורר אומר אל חנה אהובתו האידיאלית:

עֵת עֵינַי רִאשוֹנָה אֹתָך חָזָיוּ

נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַךְ הָאֹפֶל.

המשורר  מספר הלאה בשבחה, אבל לא יראה לנו את היחס אשר ביניהם, היחס אשר בין שתי נפשות חיות אוהבות, שואפות וכמהות זו לזו.  חנה זו היא כל-כך כללית, מפשטת ואצולה, כל-כך רחוקה וערפלית, עד שאין בינה ובין המשורר גם אותה הקרבה הממשית שיש בין הצייר ובין האבטיח או הצנון שהוא מתאר על הבד.

הבה נראה נא איך מתאר מיכ"ל את חנה אהובתו.  אין הוא מונה את מעלות אהובתו ופרטי יפיה; בתוים אחדים הוא מביע הרבה:


מִזִּיו שֶׁמֶשׁ רֻקַּמְתְּ, מִיפִי שׁוֹשַׁנִּים!

בִּצְחוֹק הֻצַּק עֲלֵי פִּיךְ הוֹי מַה-נָּעַמְתְּ!

בִּצְחוֹק כָּזֶה בָּרָא אֵל גַּן-עֲדָנִים.

(כנור בת ציון, דף 37)

חנה זאת, של מיכ"ל, נפש חיה ומרגשת היא, וגם המשורר לא יכביר מלים, לא יגמור עליה את ההלל, כי-אם ימינו "תצחק בשער תלתליה"; המשורר יחבקנה וישקנה והיא "תקצוף כרגע אף תצהיל פניה".  חנה מתאמצת להתחמק מחבוק ידיו ונשיקותיו הלוהטות, והוא אומר לה:

 

אַל נָא כֹּה תִיפִי – אֲיֻמָּה וּנְעִימָה!

וּבְחֵן שִׂפְתוֹתַיִךְ אַל עוֹד תִּצְחָקִי,

אָז בִּנְשִׁיקוֹת פִּי לֶחֱיֵך לֹא אַאֲדִימָה!

(שם)

חנה קוצפת על המשורר, עת עז אהבתו "חק מוסר פורע", אבל הוא מוצא בזה ענג מיוחד:

 

מַה-נּוֹרָא הוֹד אַפֵּךְ חָרוֹן וָיפִי

וִישׁוֹבֵב נַפְשִׁי עֵת לִבִּי קוֹרֵעַ!

השיר הזה של מיכ"ל הוא קטן מאד בכמותו, אבל כמה חיים, כמה תנועה, כמה שירה יש בו.  "מזיו שמש רקמת, מיפי שושנים" – זה הוא ציור מקורי ואיננו שאול ממליצת כתבי הקודש.  חנה זאת יש לה פרצוף מוסרי מיוחד.  היא "איומה ונעימה", צחוק עלי פיה ועננה על מצחה.  מיכ"ל תאר את אהבתו לחנה זאת עוד בשירים אחדים; ומה טהורה, מה עזה, מה אנושית ומה טבעית אהבה כזאת!  כמה תמימות ואמונה יש בה!  זו היא אהבה אמתית, אהבה פיוטית.

המשורר מיכ"ל אוהב ואומר שירה, ויל"ג משנן לאהובתו פרק בחכמת מה שאחר הטבע, כפילוסוף קדמון אמתי:

אַל תִּירְאִי זִקְנָה, הַמְּבַלָּה כָּל יֹפִי,

הֵן רַק בִּיפִי בָשָׂר יָדֵךְ מֹשֶׁלֶת

לֹא בִיפִי רוּחַ וּבְנֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת,

הֵן שׂוֹשַׁנֵּי הַלְּחָיַיִם תִּבֹּלְנָה

הַבָּשָׂר יֵרָזֶה, צֹמְקוֹת שָׁדַיִם.

עֵינֵי חֵן כֵּהוֹת, שִׁנֵּי-שֵׁן תִּפֹּלְנָה

בִקְרוֹב הַזִּקְנָה – הוּא חֹרֶף הַחַיִּים;

אַךְ כִּשְׁרוֹן נֶפֶשׁ, יִתְרוֹן רוּחַ גֶּבֶר

עוֹד יָנוּב יַפְרִיחַ עַד עֲפַר קָבֶר.

נחמה כזאת נאה בפי משורר מן המוח ולא מן הלב.

 

*

בת-שוע (בהשיר "קוצו של יוד") היא האשה העבריה, אשר משוררנו תאר אותה בתשוקה יתרה ויריק עליה את אוצרות רוחו.  נראה נא איך הבין המשורר את נפשה, איך ראה ללבבה.  בת-שוע היא יפהפיה.  גורדון מעיד עליה, כי –

 

מִי אֲשֶׁר לֹא רָאָה בַּת חֵפֶר בַּת-שׁוּעַ

לֹא רָאָה מִיָּמָיו אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר.

(כ"ש, ח"ד, דף 9)

אני אומר, המשורר מעיד עליה, כי יפת-תאר היא, יען כי על-פּי ציוריו שהוא מצייר אותה אי-אפשר לדעת זאת אל נכון.  מי האיש אשר יברא לו מושג בהיר בנפשו מיפיה של בת-שוע על-פּי התוארים האלה? 

אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת צֵלָע זֹאת נִבְנָתָה; אֵלֶּה הָעֵינַיִם לֻלְאוֹת הַתְּכֵלֶת

וּלְחָיֵי הָרִקְמָה – תּוֹלָע וָצָמֶר; זֶה מִגְדַּל הַשֵּׁן – לוֹ צַוָּאר יִקְרָאוּ.

על פי שן אחת ממלתעות האדם, היה המנתח קוביה עושה את כל שלדו בדיוק.  המשורר שהוא אמן מתוה לפנינו קוים אחדים מפני האשה ויפיה, ואנחנו מציירים לנו בדמיוננו את צורתה כמו שהיא ואת טפוסה המיוחד.  אבל היש לנו איזה ציור מוחשי מעינים שהן "ללאות התכלת", מצואר שהוא "מגדל השן", מלחיים שהן "תולע וצמר", או הנוכל לשוות בנפשנו גזרתה המיוחדה של בת-שוע, אם גם נדע, כי "אבנים שלמות נבנתה".

ובת- שוע זאת "לא כברוא כל אדם נבראה", "כי בבריאת נשיקה מידי יוצרה יצאה".

 

וּנְשָמָה זַכָּה הוֹצִיא מִן הָאוֹצָר

וּבְרֶגַע רָצוֹן נְפָחָהּ בְּאַף הַנּוֹצָר.

 ולאשת חן זו, סמל הצניעות עלי האדמות, חלק המשורר "כל מדות בנות ציון המצוינות":

 

טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת וַחֲרִיצוּת יָדַיִם,

תֹּר אָדָם הַמַּעֲלָה עִם שִׁפְלוּת רוּחַ.

חפר אביה היה נשוא פנים ומחזיק תא הרצין בעיר אילון, "גם שלחן ערוך לנוסעים ומלון",

 

וּבִתּוֹ הַיְחִידָה בְּבֵיתוֹ הָעֲקָרֶת

כִּי אִמָּהּ מֵתָה עָלֶיהָ בִּנְעוּרֶיהָ

   "ובחמש עשרה שנה לחיי בת-שוע, מצא לה אביה חתן כלבבו", את הלל מכפר פרעתון, "נער כשחיף עץ", –

 

לוֹ עֵינֵי עֵגֶל, לוֹ פֵּאוֹת כִּזְנָבוֹת,

לוֹ פָּנִים כִּפְנֵי גְּרוֹגֶרֶת רַבִּי צָדוֹק,

אַךְ "עִלּוּי" הוּא, בָּקִי בְּשָׁלֹשׁ בָבוֹת.

   ובת-שוע,

 

כַּתּוֹלַע הֶאֱדִּימָה יוֹם בּוֹא הַבְּשֹׂרָה

וַתִּדֹּם – וּמִלָּה אֵינֶנָּה דוֹבָרֶת.

   "ובשבע עשרה שנה לחיי בת-שוע, השיאה אביה לבחיר לבבו".

 

וּבַת-שׁוּע וּבַעֲלָהּ יָשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים

וַיּאֹכְלוּ דְּגָן שָׁמַיִם עַל שֻׁלְחַן רַב חֵפֶר:

הִיא הָרְתָה וְיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,

הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַּסֵּפֶר.

   וככלות שנות-הארוחה ו"מתנות הדרשה באו אל בית הנשה", תשאל בת-שוע: "מה אחריתנו, הלל?" גם תזכירהו, כי הוא בעל אשה ובנים.  אז ילך הלל למדינות הים, בתקותו, כי ימצא שם מקור פרנסתו.

 

וּבַת- שׂוּעַ מָכְרָה תַּכְשִׁיטֶיהָ בְּצֵאתוֹ

וַתִּפְתַּח לָהּ חֲנוּת וּבֵית מַרְכֹּלֶת

לִמְכֹּור פֹּל וַעֲדָשִׁים גֶּרֶש וָסֹלֶת

 

משוררנו רואה את מרום קץ אסונה של בת-שוע רק בזה:

 

כִּי בִּמְקוֹם חַיֵּי עֹשֶׁר הָיוּ חַיֶּיהָ מָרִים,

כִּי רָבְצָה בָּהּ הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר,

כִּי בַעֲלָהּ הֶעָלוּב נָשָׂא אִשָּׁה טֶרֶם

יָכִין לְשִׁבְתּוֹ בַיִת וּלְמַאֲכָלוֹ כָּרֶם.

לחוש חיים מרים כאלה יכולה גם אשה פשוטה מן השוק, שלא נבראה מ"קרן אור", מ"שחוק צדיק תמים" ו"מריח האביב"?  דיה להיות אשה בעלת קבה ואם לשני ילדים, למען הרגש מה אומללה היא במצב כזה.  אולם אשה כבת,שוע תהיה אומללה, לו גם יהיה בעלה, איש כהלל, בעל רבבות, לו גם תשב אתו בארמון רוזנים, יען כי היא תתאוה לדעת, לחיים – ואָין;  יען כי שתי נפשות כאלה, כבת-שוע והלל אינן יכולות להיות מאושרות בברית נישואיהן.  הקוץ שבנשואים האלה הוא לא חסר- הפרנסה והכלכלה, כי-אם חסר נשמת החיים ותמציתם.

בת-שוע והלל!  בהרכבה מוזרה כזאת; פגישת שתי תכונות ורוחות רחוקות זו מזו כאלה, התנגשות שני בעלי מזג נבדל כמוהם, – מה רב החומר אשר יתנו לנפש החושב, ומה רחבה היריעה ומה דקה המסכת אשר יפרשו לפני דמיון המשורר האמתי!   שלש שנים ישבו בת-שוע והלל יחד.  בשנים האלה היו, בלי ספק, רגעי התנגדות ואיבה במדה ידועה, וגם רגעי התקרבות והתלכדות, אם אמתית או מדומית; בשנים האלה היו, לנכון, רגעי מלחמה גלויה או נסתרה וגם שעות רחמים רצון, בהן היו געגועים כמוסים וגם יאוש מר, דמעות בסתר וגם תקוה חרישית; בשלש שנים האלה היו עתות הכנעת הלב והתבטלות הרצון ועתות תביעות-הלב והתגברות הרצון.  בשלש שנים האלה היו בת-שוע והלל גם לאב ולאם לשני ילדים.  רגשות האב והאם בלב שניהם, רגשי ההשתתפות בצער הנולדים ובשעשועיהם, מביאים בהכרח, כחק טבעי, שנויים, חליפות ותמורות בלבות שניהם; התהום העמוק, המפריד בין בת-שוע והלל, הולך ונסתם מעט מעט, התנגשות רוחותיהם ותכונותיהם הולכת ונחלשת מצד אחד, ומצד השני היא הולכת ומתגברת.  הן גם צבע קירות החדר, אשר אנו יושבים בו שלש שנים, הן גם מראה ענני השמים החולפים וגם שיחה בטלה עוברת, – עושים רושמים ידועים, בידיעתנו ושלא בידיעתנו, על נפשנו וכחותיה השונים, ואיך זה יצויר, כי שני אנשים חיים וצעירים, ובפרט בעל ואשתו, ישבו שלש שנים יחד ולא יפעלו זה על זה ולא יתפעלו זה מזה כלל?  דבר זה הוא בלתי אפשר במציאות.  אולם גורדון רואה בכל שלש השנים שישבו בת-שוע ובעלה יחד רק כי היא "הרתה וילדה והניקה בנים", והוא התפלל ולמד וקרא בספר", וגם ברמז דק לא ירמוז לנו משוררנו על חייהם הפנימים של הנשואים האלה.  הן גם הפרוש, עץ היבש, היה מתגנב לראות את בת-שוע, "כי גם לו בסתר נפש חומדת", ואיך זה יוכל היות, כי הלל לא נתפעלה נפשו ולא נעשו בה שנויים בכל משך היותו וחיותו עם בת-שוע, אשר היתה "תר האדם המעלה"?  יודעים אנחנו מספרי-המסעות, כי הנשים בנות השבטים הפראים, העומדים על מדרגת ההתפתחות היותר נמוכה, גם הן משנות טעמן המוסרי לטוב, גם שכלן מתפתח, אם תחיינה שנים אחדות עם בני האירופּאים ותלדנה להם בנים.  והלל הן לא היה פרא-אדם.  מי שהוא בטבעו פרא-אדם לא יהיה "עלוי", וגם איש חסר-דעה לא היה.  איש מדור העבר, שהלך למדינות הים לבקש את ההצלחה, לא יוכל היות חסר-דעה.  המשוררים הגדולים חודרים גם להעולם הפנימי של העור, החרש והאלם, ומוצאים שם עולם מלא; גם בתוך הפועלים, החופרים בהרים ובעמקים, אשר רוב חייהם עוברים בכליות האדמה ולא יראו אור השמש, ולפעמים הם רעבים גם ללחם, – גם בתוכם ימצאו המשוררים האמתים חיי הנפש והלב: אהבה משנאה, יאוש ותקוה, חפץ ורצון, געגועים ותשוקות.  מקס מילר מספר, כי כאשר העתיקו את ספר הברית החדשה לאחת הלשונות של שבטי הפראים, חסרה להמתרגמים המלה "אהבה" באותה הלשון.  אבל התיירים מצאו גם בשבט ההוא את רגשי האהבה עצמם; ומשוררנו לא מצא בחיי בת-שוע, בעלת "הנשמה הזכה", "הנפש החיה", אשר "כל מדות בנות ציון המצוינות" כללוה, – לא מצא בחייה עם בעלה, רק כי "הרתה וילדה והניקה בנים" והוא "התפלל ולמד וקרא בספר".  הטרגדיה בחיי בת-שוע ובעלה נגלתה לפני המשורר רק בשנה הרביעית אחרי חתונתם, אז כאשר –

 

פָּסַק הַמָּן, וְאֹכְלָיו הִבִּיטוּ

מִסְּבִיבָם וַיִּהְיוּ לִנְצִיבֵי אֶבֶן:

מַה-יֹּאכְלוּ הֵם?  מַה לִּילָדֵימוֹ יוֹשִׁיטוּ?

הלל הלך למדינות הים לבקש את ההצלחה.  "בשנה הראשונה עוד הריץ לפעמים אגרות אהבה ומכתבים נמלצים, עתה חדלו אמריו".  עברו שנתים ומהלל אין קול ואין קשב, ובת-שוע "עוד עיניה כלות, לבה נגוע; וכבר קורא לה שם חדש בשער, "העגונה" יקראו לה זקן ונער".  ובין כה וכה "ואילון הקיצה לחיים חדשים"; החלו לבנות בה מסלת הברזל, ולרגלי המלאכה הזאת באו לאילון סוללים, חרשים, ו"פאבי המפקח על בנין המסלה".  ופאבי הוא אלמן בלי בנים, "וימי חייו שלשים ושתים שנה".  ואלמן זה הוא, – נאמר דרך-אגב, – ככל יצורי יל"ג, איש בלי פרצוף רוחני מיוחד; הוא סתם "משכיל בכל דרכיו"; "באמונת רוח ובלשון למודים הפיק מאת כל יודעיו רצון וידידות", ככל אלה האנשים, אשר אין להם מגמה ידועה ותכונה קבועה, שרוח כל הבריות נוחה מהם, והמה מפיקים רצון מאת כל רואיהם.  משוררנו מעיד על פאבי, כי דעתו רחבה ונפשו "נפש ברכה".  בקצור, הוא בחור נאה, חתן מצוין, והחתן דנן עוסק כל היום במלאכתו, וגם "בנוחו לא יבלה עתו בהבל, כי יהגה בספרים יכתוב ויחבר"?  המשורר אינו אומר לנו באיזה מין ספרים קורא פאבי, מה הוא כותב ומחבר, למען נדע מה טיבו והלך-רוחו, מה חפצו ומגמתו.  אם יציין המשורר את גבורו לפני בן-יפת ויאמר, כי המדובר "הוגה בספרים, כותב ומחבר", לא יגיד לו בזה מאומה, כי יש ספרים וספרים, ויש מחבר ומחבר.  והנה פאבי זה יושב בבית, אשר הוא נוכח חנות בת-שוע; ובהיותו רגיל לעמוד על-יד החלון הפתוח ולהשגיח אל העוברים "ברחוב הקרת", ראה גם את בת-שוע יפת-המראה ורכת-השנים.  ראה "כי בבוא איש לקנות תצהיל לו פנים, ובצאתו יקבצו פארור, יתנו עצבת"; ראה, כי היפה-פיה הזאת משגחת ברחמים גדולים אל ילדיה "ודמעות נגרות מריסי עיניה", וישאל: מי זאת האשה ההגונה?  ויענוהו: "היא בת-שוע העגונה".  ויאמר פאבי לראותה ולדעת חייה, "על כן בא בחנותה למקנה ולקנין", ומתוך דבריו אתה "הבין, כי אבן חן לפניו מגוללה ברפש"; ו"בלילה ההוא שנת פאבי נדדה, ויתהפך מצד אל צד על משכבו, כי תמונת העגונה נגדו עמדה".  גם "שנת בת-שוע נגזלה הפעם".  הכל כנהוג ומקובל בספורי-אהבה מהמין הידוע, גם בלי כל שנוי בנוסח.  "ויוסף פאבי לבוא לעתים מזמנות בחנות בת-שוע בראותו כין איש אָין; ויקנה לבה בחכו הטוב מיין".  ובת-שוע, סמל הצניעות, ספרה לפאבי "בהתגלות לבה את רוע מעמדה זה כשנתים; כי בעלה, אשר נשאה בעודה באבה, עזבה בחסר כל וילדיה השנים, ועל דעת הקהל נמצא אישה כעת בעיר ליברפּול".  בהשתדלות פאבי תפשו את הלל, שהיה לרוכל המחזר בעירות, בכף, ויאות לתת לאשתו ספר כריתות בעד חמש מאות כסף.  פאבי לא ספר מאומה לבת-שוע וישלח את הכסף הדרוש, וכעבור חדש ימים קבל פאבי ידיעה מליברפּול, כי הלל כתב "גט פּטורין לאשתו כדין וכהלכה". 

עתה בא פאבי אל בת-שוע שמח ויבשרה "כי קרוב יום גאולתה".  על זה יאמר המשורר:

וּמְשׂוֹשׂ לֵב "הָעֲגוּנָה" מִי זֶה יְשׂוֹחֵחַ!

עד כמה לא ידע משוררנו את מסתרי לב האשה העבריה, אם ברגע כזה, שנתבשרה בת-שוע פתאם, כי בעלה כתב לה גט פטורין, – אם ברגע כזה יראה רק את משוש לבה.  בת-שוע לא התיחסה בקרירות-רוח אל הלל.  בכליון עינים היתה מצפה דרך בית הרצים: "מתי יבוא מכתב ובשורה מהלל?!" וגם הוא כתב לה בשנה הראשונה "אגרות אהבה ומכתבים נמלצים".  וכעבור שתי שנים אחרי לכתו למדינות הים יאמר המשורר: "עוד עיניה כלות, לבה נגוע".  היוכל היות, כי ברגע זה, בהודע לה פתאום, שבעלה, אבי ילדיה אשר כל-כך אהבתם, כתב לה גט פטורין, – כי ברגע הזה תשמח לאין-קץ; תשמח, ורק – תשמח!?  בת-שוע, "הנשמה הזכה", אשר "כל מדות בנות ציון המצוינות" כללו את נפשה, – היא היתה צריכה ברגע כזה להכלם עד היסוד ולהצטער על בעלה, אשר שלח לה גט פטורין ויפרד מעליה ומעל ילדיה לנצח בעד כסף.  אָשרה ושמחתה של בת-שוע, – יספר המשורר, עוד התגברו בכרוע פאבי פתאום לפניה ברך, ובקול יונים יוצא מעמקי הנפש התחנן לה: "בת-שוע יקרת הערך, היי נא לי לאשה בצאתך לחפש!" – גם כריעה ברכים, גם קול יונים, הכל כמו שכתוב בשירי-אהבים ממש.  ומה ידבר פאבי בעמדו על ברכיו?  לא על אהבתו ידבר, לא את רגשות נפשו ישפוך לפניה, כי-אם,

 

כָּל יָמַיִךְ רֵישׁ וּמְרֹרִים תִּשְׂבָּעִי

וּבְחֵיקִי כָּרָאוּי לָךְ אָשְׁרֵך תִּמְצָאִי.

הוא מספר לה, כי עד הנה היתה עניה ועתה יצליחנה.  פאבי מבאר לבת-שוע, כי עסק טוב והגון הוא מציע לפניה, ועל שיחה עסקנית כזו יאמר משוררנו, "שפת הנשמות", "לשון האהבה היא".  לחנם הטריח משוררנו את האדון המפקח על בנין המסלה לעמוד על ברכיו ולדבר דברים, אשר היה יכול לאמר גם בעמדו על רגליו ובשתותו כוס תה.  על דברי פאבי אלה עונה בת-שוע בחבה: "אמתך אני, פאבי!  – ותשקהו".  גם אשה פשוטה, אחת מן השוק, היתה אומרת ועושה כזאת לאיש עשיר וצעיר לימים, אשר יאבה לקחתה לאשה ולחלק אתה את הונו.

היוכל היות, כי אשה כשרה וצנועה כבת-שוע תשק, טרם שנתגרשה מבעלה, לאיש זר, גם אם אהבתה אליו עזה ממות, ולא ייסרוה כליותיה; תשק ולא תרתע לאחוריה בבהלה וחרדה; תשק לאיש זר לה, על פי הדת, בפעם הראשונה, ופניה לא יחורו, וזכרון בעלה, ילדיה ומושגי חנוכה לא יעלו על לבה?

"ובין כה נמצא כתוב בכתבי העתים", כי האניה, אשר בה ירד הלל, טובעה בים עם כל היורדים בה.  "שמעה בת-שוע ותרד בדמעות על אישה האומלל, כי קומט פתע, ובלב נמס הודתה לאל המושעות, על החישו בעתה לה פדות וישע".  בכיה זו והודיה זאת הבאות כאחת אינן מתאימות כלל לנשמה זכה, "אשר ברגע רצון נפחה – היוצר – באף הנוצר".  בת-ציון מצוינת, אם תודע לה, כי בעלה, – אם גם לא אהבה אותו ככתוב בספורי אהבים, – קומט פתע, לא תמהר להודות לאל המושעות על כי החיש בעתה לה פדות וישע.

שמחה בת-שוע היתה עדי רגע.  הרב פסל את הגט על כי "השם הלל כתוב בו בלי יוד".  כשמוע זאת בת-שוע "נפלה לארץ – מתה או מתעלפת".  שמע פאבי, כי נפסל הגט, "ויתעבר, שניו חרק, אך החריש", וילך לדרכו.  וגם בת-שוע, כעבור שלשה חדשים ירדה מן המטה,:אשר עלתה עליה ביום נפסל גטה".  אולם "בחלותה חנותה מאפס יד נסגרה", ובת-שוע מבקשת לה עתה פרנסה אחרת, ובעודה מבקשת הביאו לה אגרת" מפאבי, ובאגרתו הוא אומר לה: "וכל צרכך בסתר ינתן על חשבוני", בנתנו טעם לדבריו:

 

כִּי רַק אָז אַרְגִּיעַ, רַק אָז אֶמְצָא אֹשֶׁר,

בְּדַעְתִּי כּי נִסְתַּרְתְּ אַתְּ מֵעֹנִי וָחֹסֶר.

האדון המפקח על המסלה, אשר היה לדברי המשורר "משכיל בכל דרכיו", לא הבין לרוח בת-שוע יותר מהלל בעל "עיני העגל".  פאבי חשב, כי ירפא את שבר אשת-חן זאת, המתאוה לחיים ואהבה, בתמיכה חדשית אשר יתן לה על "חשבונו"; ובמחיר מצער כזה רצה למצוא אושר.  אך בת-שוע השיבה פניו ריקים, באמרה:

 

לֹא, פַּאבִּי, לֹא אֶקַח חוּט וּשׂרוֹך נָעַל

בְּזֵעַת אַפִּי אֹכַל לֶחֶם כָּל עוֹד בִּי כֹחַ

וּמִידֵי זָר מַתְּנַת חִנָּם לֹא אֶקַח לָקֹחַ.

ובת-שוע היתה עתה לאחת "העבריות העניות המוכרות כל מזון", הבאות אל תחנת מסלת הברזל בעת "חנות המרכבה".  המשורר מתאר לפנינו את האומללה במצבה עתה, והציור נעלה ונפלא, מרגיז נפש וחודר לבבות; רק קוים אחדים התוה המשורר והתמונה איומה וקורעת-לב:

 

יְפַת תּוֹאַר מְנֻוֶּלֶת לוֹבֶשֶׁת סְחָבוֹת,

שְׂעָרָהּ הָפַך לָבָן אַף כִּי זְקֵנָה אֵינֶנָּה,

קוֹמָתָהּ כְּפוּפָה, עֵינֶיהָ צָבוֹת,

וַעֲרוּמִים וִיחֵפִים מִשְׁנֵי צִדֶּיהָ

יֹאחֲזוּ בִּכְנַף בִּגְדָהּ שְׁנֵי יְלָדֶיהָ.

רק מת גמור ומוחלט לא יתפעל ולא יפעול על החיים.  ומה אנו רואים בבת-שוע?   נתנו לה את הלל מפרעתון לאיש – ותקח.  הוא התפלל, והיא הרתה, ילדה והניקה.  בעלה הולך למדינות הים, מבלי אשר התנגדה ומבלי אשר הסכימה לזה ברצונה הטוב, ובצאתו מכרה תכשיטיה ותפתח לה חנות; בא אליה איש משכיל, נפל לפניה על ברכיו – ותשקהו ותאמר לו: אמתך אני!  פסלו את גטה, ותפל לארץ מתה או מתעלפת; נסגרה חנותה מחסרון כסף, ותהיה למוכרת תפוחים רקובים.  הזאת היא אשה עבריה?  היש בה נטף חיים אחד?  ובת-שוע הלא הצטיינה "בחריצות ידים" –

 

וּבִלְשׁוֹן עַם וָעָם צַחוֹת דּוֹבָרֶת

וּכְצֹרֶךְ הַשָׁעָה וּכְכָל חֻקּוֹת "הַמָּדָה"

אוֹרֶגֶת רוֹקֶמֶת, טָוָה, תּוֹפָרֶת.

ואשה כזאת לא נסתה מעולם ללחום עם המקרים!  ומי כהאשה העבריה מלומדת, מלחמת החיים!

נקודת- הכובד של השיר "קוצו של יוד" ותמציתו אנו מוצאים בדברי בת-שוע האחרונים:

הֵן כִּשְׁרוֹנוֹת טֹבִים חַנִַנִי צוּרִי שַׁדָּי,

גַּם הַהַצְלָחָה לִי פַּעַם פָּנִים הִצְהִילָה,

כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדָי

וְכִנְשֵׁי הַתַּעֲנֻגּוֹת חָיִיתִי גַּם אָנִי –

אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוֹד הוּא הֲרָגָנִי.

משוררנו רואה את גורלה המר של בת-שוע בזה: ההצלחה האירה לה פעם פניה, איש משכיל ועשיר התודע אליה ויאהבנה ויהי נכון לחלק עמה הונו וממונו; רק פשע אחד היה בינה ובין אשרה: לחיות כאחת "מנשי התענוגות".  עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות אחת "מפרות הבשן"; עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות הגבירה בבית פאבי, אשר "החליט לכונן במערכי תהלות" (מי יתרגם לנו פסוק זה כצורתו?  איזה טעם יש פה ללשון הפיוט: לכונן בית "במערכי תהלות"?); ואם בהיותה אשת הלל היתה לובשת סדין שש על שלמת משי ו"עיר זהב ופנינים על חלקת צוארה", כמה תכשיטים ועדיים קותה להעמיד עליה אם תהיה אשת הגביר בעיר הממלכה; רק פשע אחד היה בינה ובין ההצלחה הגדולה הזאת, ופתע לפתאום, אהה, התפוצץ מגדל אשרה: קוצו של יוד הרגה.

בהיות בת-שוע, סמל הצניעות, הטהרה והפרישות, המתאוה לדעת ולחיים, משרתת בבית-מלון אביה להסגנים לעוברים ושבים, לא הרגיש המשורר כלל בצרתה ובאסונה; אדרבה, המשורר שמח להשמיע, כי הסגנים גם הם פה אחד יעידו: "כי אין בארץ אשת יפת-תואר כיהודיה בת מחזיק בית-הדואר"!...

 

ג.

גם בהשיר "שומרת יבם" חפץ גורדון לתאר אשה עבריה אומללה.  הוא חפץ לתאר, אבל התאר?  – זאת נראה מיד.  המשורר מספּר, כי יונה בן הושע, "איש צעיר לימים, חולה גוע, ולמראשותי החולה אשה יושבת"

כִּפְסִיל אֶבֶן שַׁיִשׁ סֵמֶל הָעַצָּבֶת

יָפָה וַעֲדִינָה בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם

פָּנֶיהָ כַּשִּׂיד, כַּדָּם הָעֵינַיִם

נַפְשָהּ הַמָּרָה מִתְעַטֶּפֶת בִּיגוֹנָה –

הִיא אֵשֶׁת הַמֵּת וּשְׁמָהּ אַף הִיא יוֹנָה.[v](

הרופאים אמרו נואש לחיי בעלה, שהיה בן יחיד לאביו ולאמו, והוא הולך למות בעודנו באבו.  המשורר מספר לנו, כי לא בפעם הראשונה רואה הוא "יונת אלם" זאת, כי עוד בפעם אחרת ראה אותה, ביום חתונתה, זה שלש שנים, וגם אז היתה נאלמה ותּסתּיר פּניה.  הזווג הזה עלה יפה – כפי עדותו של גורדון, "וידמו לבני-אלים...  וירקדו כאילים", הכל כאשר ידרוש צלצל החרוזים, אבל גם מליצת הכתוב לא נשכחה:

 

כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה לָכֶם כַּף מָחָאוּ

הַכּוֹכָבִים בִמְסִלּוֹתָם בַּמָּחוֹל יָצָאוּ

וּבְנֵי אֱלֹהִים הֵרִיעוּ אַף שָׁרוּ,

סוף דבר, הזווג היה מאושר עד מאד.  "כשני בני יונה בארובתם ישבו", "וירוו דודים ויתעלסו באהבים"; והנאהבים והנעימים האלה ישבו שלש שנים סמוכים לשלחן אביהם.  אך גם ב"כוס אושר זה היה נטף מר", כאשר יאהבו המליצים לדבר.  ליונה לא היה פרי-בטן.  "ולבעבור הרעימה פקד (אלהים) את חמותה ויתן לזקניה לה ילד קטן"; והנה נחלה יונה בן הושא במחלה ממארת, ויונה העדינה,זה שבעה שבועות תשמור על בעלה, לא ידעה מנוח יומם ולילה, לא לחם חמדות, לא שנה ראתה" –

 

כִּי בַת-יִשְׂרָאֵל הִיא יוֹדַעַת חוֹבָתָהּ!

המשורר  מבאר ומטעים ליונה הנוגה את עצבה ואומר לה: "אַתּ עתידה להיות אלמנה באבּך, אלמנה צעירה, יבמה שומרת".  ולמען קדם את הרעה נועצו הוריה, כי יתן הגוע ספר כריתות לבתם, אולם איש לא ערב לבו לאמר:

שַׁלַּח אֶת אִשְׁתְּךָ אֲהוּבָתְךָ

כִּי מֵת אַתָּה, לֹא תָקוּם מִמִּטָּתְךָ!

ובראות אמו של הגוע, כי אין איש אשר ידבר את בנה ההולך למות על אדות שלוחי אשתו, מצאה היא שעת הכושר לדבר את בנה בבקר אשר התודה "ויבן כי קרוב יום מותו".  ויונה הגוע נאות לתת גט לאשתו.  אז מהר אבי החולה כ"בעל- כנפים" "להבהיל הסופר עם עדיו השנים", וכאשר היה הכל מוכן ומזומן לסדור הגט, גם להם השטן ממקום אחר, "בתמונת רב-משכיל לטרף משחר".  הרב המשכיל "דרש בעד סדור הגט מאתים זוזים"; הורי הגוע מתחננים להרב, כי יקח החצי, יען כי זה שנים רבות ירדו מטה מטה "ואת יתר הבז אכלו הרופאים עתה", וגם אם יקחו את כל הון ביתם לא ימצאו מאתים זוזים, אבל "לשוא הוסיפו העשוקים חלות פני הרב, לשוא התרפסו וירבו עליו רעים", כי  הרב "לא גרע אף פרוטה מן הסך הרב"; ובעוד שהורי החולה, שהתרוששו, עושים הנה והנה –

 

לְפַיֵּס אֶת רַבָּם גַּם לִקְבּוֹץ הַכָּסֶף,

לֹא חִכָּה הַחֹלֶה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף.

כל השיר עושה רושם כאילו הוא עשוי ומחובר בכונה מיוחדת בשביל הסוף, למען יוכל המשורר לסיים:

 

צַר רַבִּי וּמוֹרִי, צַר לִי עָלֶיךָ,

נַחֲלָה מַכָּתְךָ, אֵין גֵּהָהּ לְשִׁבְרֶךָ

הֵן הִיא לֹא לְעוֹלָם תְּהִי יְבָמָה שׁוֹמֶרֶת,

אַךְ לְךָ מִי יָשִׁיב הַשְּקָלִים הָעֲשֶׂרֶת?!

המשורר  חפץ לתאר "שומרת יבם", כאשר יעיד שם השיר.  ומה אנחנו רואים?  אנחנו רואים רק צל צלה של יונה העצובה, אך כל תמונה, כל נפש חיה לא נראה.  המשורר ראה את יונה בפעם הראשונה כשעמדה "תחת החופה כשושנת אדרת" (?), את פניה לא ראה וגם ללבה לא ראה.  לכן אין אנו יודעים אשה זו מה היא, מה תכונתה, מה סגולות נפשה ורוחה.  המשורר אומר, כי היא "יונת אלם", אבל הכנוי הזה לא יגיד לנו מאומה.  אף כי חכמי העופות כבר תארו לנו בפרוטרוט את אָרחן ורבען של היונות, תכונתן וטבען, בכל זאת מגלים החוקים עד-היום  סגולות חדשות ביונותיהן, אשר אליהן יתבוננו, ולא כהרי זו כהרי זו.  או הנחשוב לסגולתה המיוחדת, כי עמדה תחת החופה כשושנת אדרת?  אבל יש שושנה ויש שושנה.  שלש שנים עברו מיום חתונת הזוג הזה, ובכל שלש השנים האלה "ישבו כשני בני יונה בארובתם".  את חיי בני היונה יודעים אנחנו, אמנם מספורי חוקרי הטבע, אבל הכן יהיו בני האדם שלש שנים?  והנה פתאום נחלה יונה בן הושע, ואשתו יושבת שבעה שבועות למראשותיו ולא תדע מנוח יומם ולילה, לא תאכל לחמה ולא תראה שנה בעיניה, לא יען כי תאהב את בעלה, לא יען כי נפשה קשורה בנפשו, לא יען כי אהוב לבה ומחמד נפשה גוע לעיניה, כי-אם יען "בת ישראל היא יודעת חובתה".  היא בת ישראל סתם; העושה את חובתה לבעלה; ובת-ישראל זאת, היושבת למראשותי בעלה הגוע, "ופניה כשיד, כדם העינים", אין אנחנו יודעים רגשות לבבה ורעיוני רוחה.  ולולא המשורר, שהגיד לנו סבת עצבה, יען כי היא עתידה להיות "אלמנה צרורה, יבמה שומרת" – לולא זאת היינו אומרים, כי יונה יושבת קדרנית בחמת רוח", יען כי אהוב לבה גוע לעיניה, וגם זאת לבד סבה מספּקת.  הידע גורדון את לבה האשה בכלל ואת העבריה בפרט, אם בשעה שהורי יונה והורי בעלה עושים כה וכה לקחת מהחולה גט-פּטורין, ובשעה שהמה מתוכחים את הרב, אם בשעה טרגית כזו אין האומללה עושה או אומרת דבר, אין היא מתנגדת אף נגוד קל לכל המשא-ומתּן הזה.  אלו היתה יונה נפש חיה ומרגשת, אז בודאי היתה סובלת ומצטערת במצבה זה עוד הרבה יתר מאַפּוטרופסות הוריה והורי בעלה, אשר אמרו לקדם הרעה ולמרר את חיי הגוע האחרונים ולהעמיק את הפצע גם בלבה.  גורדון חפץ לעורר רחמים בלב הקוראים אל ה"שומרת יבם", אבל איך נשתתף בצרת אחותנו זאת, אם כל אות חיים, אם כל רגש אנושי, חפשי וטבעי אין בה?  בכל השיר לא שמענו מפיה אף מלה אחת, לא ראינו בה אף אות תנועה.  כצל היא יושבת למראשותי החולה, יען כי "בת-ישראל היא, יודעת חובתה", הוריה נועצים איך לקדם את הרעה, בעלה אומר ודוי, כי הבין, שקרוב יום מותו, אמו מדברת על לבו, כי ישלח את אשתו, אביו הביא את הסופר, גם עדים שנים, הרב המשכיל עומד ודורש בעד סדור הגט מאתים זוזים, – והאומללה, מה מעשיה בשעה זו?  איה?  מה תהגה רוחה?  היא כמו איננה, המשורר כמו שכחה, פניה לא יראו עוד בכל השיר.  כל השיר הזה לא נברא אלא בשביל הלעג, שהמשורר לועג להרב המשכיל.  אָמנם רב משכיל כזה, הדורש מהורים עניים שקראוהו לסדר גט לכלתם, בשעה שבנם הגוסס מוטל לפניהם, – הדורש דוקא מאתים זוזים, ולשוא כל תחנה, כל התרפּסות וכל מליצת רע, רב כזה הוא חזיון יקר עד מאד גם בין הרבנים המשכילים מדור העבר, שיצאו מבית-ספר הרבנים.  אבל החדוד נאה, ההלצה מתובלה בפלפּלא חריפתא, – ולזה יקראו קוראינו בשם שירה נאדרה. 

בדורות הבינים היו כותבים גם ספרי חשבון והנדסה על דרך השיר בחרוזים; רבי מנדל מאָהר כתב את ספרו על תרי"ג המצוות בחרוזים, וגם בימינו נמצא אשכנזי אחד מלומד דת ודין, אשר כתב את ספר העונשים של האזרחים במשקל ובחרוזים על-פּי כל חקי מלאכת השיר.  אבל לא יעלה על דעת איש יודע ספר לחשוב  חרזנים כאלה למשוררים, כמו שלא יעלה על דעתם לחשבו את העושה שלטים בששר וסממנים לצייר חכם-חרשים.  ואנחנו, אף שיש לנו טביעת-עין להבדיל בין סחורה טובה למזויפה, אין לנו כל הרגשה נאמנה להבדיל בין רגש אמתי, הנובע ממקור הלהב ומעומק הנפש, לרגש עשוי, היוצא מצרופי המלים.  ולכן יש עוד כיום צורך להוכיח, כי שיר כ"שומרת יבם" הוא רק – מליצה והלצה בחרוזים.

 

*

בשירו "אשקא דריספק" מתאר גורדון אשה המונית, את שרה, אשת אליפלט, בעל העגלה.  שרה היא טוב לב, עקרת הבית, אוהבת מאד את ילדיה ובכלל אשה כשרה ויראת אלהים; ואליפלט גם הוא, –

 

יוֹמָם וָלַיִל עָבַד עֲבֹדַת פֶּרֶךְ,

גַּם נַפְשׁוֹ גַּם סוּסָיו עִנָּה בַּדֶּרֶךְ,

גם הוא אוהב את ביתו ואת ילדיו, אשר ישבו מסביב לשלחנו "כשתילי זיתים".  אולם לפעמים ישתה כוס יין יתר מעט על המדה, אז יפריע את שלום ביתו: ירים ידו על אשתו ויטיל עליה אימה; אבל היא הסכינה עם גורלה בחיים, ועולמם היה כמנהגו נוהג.  ויבוא חג הפּסח, ובבית אליפלט "הכל נעשה יפה: יינו יתאַדם, מצותיו מעשה אופה, כל זויות הבית נקיות וטהורות, נרות המערכה יאירו במנורות, ילדיו לשלחן מסביב כשתילי זית"; והנה פתאום בא שטן: שרה מצאה במרק, אשר הכינה לליל הסדר, גרגיר שעורים.  "לשמועה הזאת אחזתם חרדה; לבם מת ובשרם סמר מפחד, ומידי אליפלט נפלה ההגדה".  שרה שמה את מעילה עליה ותחפוץ ללכת אל בית המורה-הוראה; אבל בעלה גער בה בזעם: "הנה כל היום כחמור פרך עמלתי ומאום לא טעמתי, לחם לא אכלתי, גם הילדים ירעבו ויבקשו אכל, עתה יחמיץ הרב את אָכלנו ומה נאכל גם נחנו גם טפּנו?" – ושרה, אשר יראה מפני תנופת יד אישה, גם "חסה על עולליה אשר אהבה", לכן "בידים רועדות ובלב יחיל בקרב הגישה למו ארוחת הערב.  אליפלט וילדיו אכלו וישבעו, והיא ישבה מנגד צמה, רעבה, ובמרק הפגול ידיה לא נגעו".  ובכן שבת משוש חגם, ושבר על שבר בא, כי ביום המחרת נמצא בקדרה עוד גרגר שעורים אחר; ו"כובד שתי שעורים  נלאתה שרה האומללה לשאת עליה", לכן מהרה לבית המורה-הוראה לשאול שאלתה עוד "טרם יבוא אישה מבית-הכנסת".  והרב החמיץ את האוכל ואת הכלים.  שרה נשארה בבית הרב כהלומת-רעם ולא חפצה לשוב לביתה, באמרה: "מה אאכיל כיום לילדי הרכים?  ומה אענה אל אישי כי ישאלני?  לא אצא מזה, ממקומי לא אמוש, פן יפקוד עלי אישי ויהלמני, כי כן העיד בי ויוכח אמש".  וישלח הרב שני שמשים וישימו את אליפלט "בחצר המטרה" (?), ובצאתו לחפשי הכה את אשתו כאשר אמר, –

 

מִן הַפֶּסַח הַהוּא לֹא חָדְלוּ שָׁמָּה

מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וּתְשׁוּאוֹת מִלְחָמָה

מַכּוֹת וּמַהֲלוּמוֹת

וּמְבוּכוֹת וּמְהוּמוֹת

וּשְׁלוֹם הַבַּיִת

הָיָה שָׁמִיר שַׁיִת,

וּבָאַחֲרוֹנָה נָתַן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתּות

וַיְּשַלְּחֶהָ מִבֵּיתוֹ לִצְמִתוּת.

וביום תשעה באב, כאשר קראה המגדת את סדר הקינות בעזרת הנשים, "זכרה שרה בימי עניה ומרודיה את עשרה מלפנים, את אישה וילדיה ושתי השעורים שלא היה להן היתר, ותּבך תמרורים ותקרא: אל אלהי אבי.–

 

"אַשַּׂקָּא דְּרִסְפַּק חָרִיב בֶּתֵּיר"

וּשְׁנֵי גַּרְעִינֵי שְׂעוֹרִים הֶחְרִיבוּ נָוִי!

אליפלט בעל העגלה, איש גס ויהודי כשר, העובד עבודת פרך יומם וליל למען יפרנס  אשתו וילדיו, אשר יאהבם, ושרה אשה פשוטה והמונית, אם אוהבת, חרוצה בעמל כפיה, אשה כשרה, הנכנעת לפני בעלה, ויראה וחרדה מפני כל איסור קל, הא לכם מסכת לרקום עליה תמונות וציורים מחיי ההמון העברי: מלחמת-קיום קשה.  ובתוך המלחמה מעט שכרות ובם מעט חגיגה שאננה, צעקות ויללות על הסוסים ואותות חבה ורצון לילדים, ובבית, בין הבעל ואשתו, ריב ומדון וגם פיוס ופצוי, מהלומות וגם נשיקות, ההכנעה והבטול בפני חקי הדת, ולנגדם צרכי יום יום ותביעות החיים, בערות וגסות ומנהגים קדומים, פּרזה יבשה וקרה, אך לפעמים גם מעט שירת החיים.  וגורדון רואה את כל אסון שרה רק בפסק-דינו של המורה-הוראה; הוא רואה רק "מכות והלומות, מבוכות ומהומות", כאילו רק הן ממלאות את כל חייהם, כאילו באמת כל הבית של האנשים הפשוטים האלה לא נחרב אלא בשביל שני גרעיני שעורים.  מה צר המבט ומה דל הרגש!  משוררנו לא תאר לפנינו את שרה כנפש חיה, כי-אם בראה כגולם, למען תגיד את הדברים המחודדים אשר שם בפיה בסוף השיר.  הקורא האוהב את הסגנון התלמודי יתענג, אמנם, על העוקץ שבסוף השיר, אבל אמת, לא אמת החיים ולא אמת פיוטית, אין בו.

 

*

בת-שוע נגזרה מיד הרב הגאון, יונה נגזרה מידי הרב המשכיל ושרה מידי המורה-הוראה, – כאלו כל אסון העבריה יבוא לה רק מידי הרבנים, בעוד שגם הרבנים בעצמם הם תולדות חיינו המיוחדים.  משוררנו אינו רואה ואינו מרגיש את ההפכים והנגודים המונחים בטבע הנשואים עצמם.  משוררנו אינו רואה את מצב האשה החמרי והרוחני בחברת בני האדם בכלל, על כן יאמר:

 

הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת

לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.

(קוצו של יוד)

גם אם מצב העבריה הכלכלי והמוסרי בפרט לא ראה, או לא חפץ לראות, או ראה ולא הבין מה הוא רואה, על-כן יתלה את עיקר קלקלת חייה ואת הוותה ושברה בתקנות הגטין בישראל.  בת-שוע היתה אומללה כל ימיה, יען כי נפסל גטה, יונה – יען כי לא הספיקו לתת לה גט, ושרה – יעל כי נתנו לה גט.  מה שנוגע לתקנות הגטין בעצמן, ירימו אותן טוב המחוקקים בארצות הנאורות על נס ויקחון להן למופת.  ומה שנוגע להחמיר, או מצד תאותם לבצוע בצע, הנה יעלה מספר ויכבד משאם בערכותיהם ובתי-דיניהם, ותכונת המעצורים של האחרונים עוד יותר רעה.

בני דורנו מחשבותיהם יותר עמוקות, דעותיהם יותר רחבות, הרגשתם יותר דקה וחדה, אופק הסתכלותם יותר גבוה, מבטם יותר חודר ונוקב עד תהום הדברים, שהם מתבוננים אליהם, לכן אין הם יכולים למצוא טעם בשירה, אשר אין בה רגשות עמוקים ואמתים, רעיונות נעלים ונשגבים, או תמונות וציורים מרהיבי עין ומרוממי נפש, – אם גם מליצתה נעימה ונאוה.  בני דורנו דורשים, ובצדק, מהמשורר, כי השקפתו תהיה יותר רחבה ועמוקה והרגשתו יותר ברורה ושלמה משלהם.  גדולי המשוררים בכל עם ועם היו בשיריהם כמבשרי תקופה חדשה בעולם המחשבה או הרגש או גם בעולם המעשה.  מה שהוכיחו אחרי-כן החכמים והחוקרים במחקריהם ועל-ידי נסיונותיהם ובחינותיהם, – הרגישו פעמים רבות זמן רב לפניהם המשוררים האמתים בחושם הדק וצפו "ברוח קדשם".  ומה הנה המחשבות החדשות, החדשות לו גם רק בשעתן, מה המה הרגשות הרעננים אשר אנו מוצאים בשירי גורדון?  – תמצית רעיונו וגרעינו של ה"קוצו של יוד": נשואי-בסר, תורה שאין עמה מלאכה ודרך-ארץ, וחומרות הרבנים הגאונים מביאים תקלה ושבר, אסון וצרות בעולמו של ישראל.  ואת הרעיון היסודי הזה הלא הביעו, עוד בטרם כתב יל"ג את שירו זה, נערים ומשכילים שלא בשלו כל צרכם, פקידים ושוטרים שלנו או שלהם, גם כתבנים במכתביהם מערי השדה למה"ע העברים, כי רעיון זה היה נשא על שפתי המשכילים הראשונים ברוסיה ובגליציה עוד בטרם לדת משוררנו.  ומשוררנו לא גלה ברעיון זה אף צד חדש אחד, לא ציין בו אף קו אחד, אף נקודה אחת, אשר נעלמו מעיני הרואים הפשוטים.  עיקר רעיונו של השיר "שומרת יבם" ו"עורקו החי" הוא, כי הרב המשכיל יודע "מאתים יותר ממנה".  כמדומה לי, כי גם הרופא המשכיל, הסניגור המשכיל, המשורר המשכיל יודעים בימינו סוד זה, וגורדון לא גלה בו כל דבר חדש, והתמונה, אשר נתן לרעיון-ישן זה, גם היא גסה יותר מדי.  אלו סיים המשורר את שירו "שומרת יבם" בדבריו: "צר לי עליך, אחותי יונתי – הכן פקד אלי, צותה תורתי?" ולא היה מכניס בו את כל המחזה של סדור הגט ותגרנות הרב המשכיל, כי אז היה עושה שיר זה רושם יותר חזק ועמוק על לב הקוראים, והתמונה היתה יותר פּיוטית, יותר נאה וציורית.

בהשיר "אשקא דרספּק" רצה המשורר להוכיח, כי המורה-הוראה דואג רק לקיום הדת, לדיני ה"שלחן ערוך", ואינו דואג כלל לכלכלת בני עירו העניים ולשלום משפּחתם.  וכל הרעיונות האלה היו כל-כך ידועים ומפורסמים בימים ההם בין קהל קוראי עברית, עד כי כמעט למותר היתה הסכמת המשורר, שבאה עליהם בדרך שיר וחרוז.

 

*

את המשורר האמתי הננו מכירים גם על פי מראות הטבע וחזיונותיה, ציוריה ומחמדיה, שהוא מתאר לפנינו.  משורר, אשר לא יתפעל ולא יתרגש מתמונות הטבע והדרה, משיא חסנה ומגאון תפארתה, הוא כמעט דבר אשר לא יצויר.  חיי העם וחיי הטבע מתלכדים בנפש המשורר ליצירה אחת שלמה, יצירה חיה וקימה בפני עצמה.  חוקר-הטבע אלכסנדר הומבּולדט, כאשר התעמק בקריאת "ברכי נפשי" של המשורר האלהי, אמר על השירה הנשגבה הזאת, כי "היא עולם קטן בפני עצמו".  מי מאתנו, אשר נפשו מרגשת, לא התפעל עד היסוד ממראות הטבע וחזיונותיה המתוארים בכתבי-הקודש, בשירי רבי יהודה הלוי ובשירי יתר טובי משוררנו בתקופה הספרדית-ערבית?  – לא כל בני-האדם חשים ומרגישים את נעם הטבע ויפיה, רוממותה ותוקף פּעולתה במדה אחת; לא לכל בני-האדם אזנים פתוחות לשמוע ולהקשיב אל שפעת הקולות, היוצאים מאת הטבע ומתלכדים למנגינה אחת; לא לכל בני- האדם עינים פקוחות לראות את שפעת צבעיה, גווניה, חליפותיהם והתערבותם זה בזה.  רק האיש אשר חונן בהרגשה דקה ובנפש רכה ונוחה להתפעל, רק הוא חי עם הטבע ומקבל את השפעתה.  אבל כשם שכשרונות האדם השכליים והמוסריים, אשר חלקו לו הטבע וירושת אבות, הולכים ומתפתחים, הולכים ומתחזקים על-ידי החנוך, ההרגל, העבודה והשמוש.  והאיש, אשר נולד עם כשרונות גאון, ישאר פרא אדם, אם לא הרגיל את כשרונותיו לעבודה, כן גם האיש, שיש לו מלידה ההרגשה היותר דקה והנפש היותר רכה, לא יחוש את מראות הטבע והדרה וחיל חליפותיהם, אם לא התחנך על ברכי הטבע עצמה; כי אין הרגשה עדינה זאת מתפּתּחת אלא על-ידי קרבה תמידית מילדותו של האדם אל הטבע וחזיונותיה.

משוררנו לא חי מעולם על ברכי הטבע והיה רחוק ממנה.  ימי ילדותו ונערותו עברו בוילנא בבית אביו, שהיה בית- מלון לאצילי פולין, ובמקום ריח השדה, הגבעות וההרים, המנשאים את הנפש ומחזקים את הרוח, שאף אל קרבו את ריח ארות הסוסים.  גם בימי פגרא ובשעות החופש מלמודים לא היה משוררנו הצעיר הולך לטייל מחוץ לעיר לשאוף שם רוח צח ולהתענג על הדר הטבע, כי-אם, כמו שיספר על עצמו, היה מסתתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצר בית אביו, ברחבה שאחורי הבתים, וקורא בספר שירים (מספרו "על נהר כבר"?  עיין "ממזרח וממערב", חוברת ג' צד 116).  אחרי-כן עברו ימי חייו בין קירות בתי-הספר בעיר פּוניביז, שאַבל וטילז; ומראה הערים הנכחדות האלה לא היו מסוגלות כלל להעיר ולעורר בלבו את רגשי האהבה להטבע וליקר תפארתה.  המשורר מתאר באחד ממכתביו את סגולות העיר טילז, מקום מושבו, ומחמדיה: "...בתיה בנויים בלי סדרים, כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה יכנס.  בימי הגשמים הסוחה בקרב החוצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערמת זבל גדולה, ואדים נפסדים יעלו מן הבצאות ומן הנבאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הבריאה"[vi]).  וכעיר טילז, כן שאַבל ופוניבז.  בשנת 1872 העתיק המשורר את מושבו מטילז לעיר המלוכה פטרסבורג, ובין חומותיה היה קבור עד יום מותו.  נשמע נא מה בפי גורדון עצמו ע"ד ישיבת-כרך זו: "...  והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעלית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הוא מן הבקר ועד הערב צפוף וכפוף, וכוין פתיחן ליה בעליתיה והוא שואף ובולע את האדים הנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של עיר: קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, וקול מקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים, או אשר יחזקום לכל אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבונים עולה תמיד באזניו, ומן המלט והמלבן יכסהו אבקם; כל רוח על פניו לא יחלוף..."[vii]).  רק בשנות חייו האחרונות, בחלותו, וכאשר נסתלקה מעליו רוח הקודש (מבטאו החביב עליו), נסע פעמים אחדות למקומות-המרפא באוסטריה.  אך גם שם לא היה מתענג על הדר הטבע ומראותיה, כי-אם הגה בספרים, כתב שירים או עסק בשיחת רעים ומכירים; גם כחו ורעננותו לא היו עוד אתו, לקבל את השפעת הטבע העדינה והנדיבה אשר במקומות האלה.  לכן אין כל פלא, אם לא נמצא בשירי יל"ג מחזות הטבע וציוריה, – ציורים, המשעשעים את הלב ומרהיבים את הדמיון.  המשורר בעצמו לא ידע מעולם את הטבע בתפארתה וברוממותה ולא הרגיש את יפה ומנוחתה העולמית גם בתוך הרעש והסער, המהומה והמהפכה.  והשירים האחדים, שהקדיש משוררנו להטבע ("תל-אביב", "חג לאדני", "אדני על מים רבים"), הם תערובת פילוסופיה של דורות הבינים ומליצות מלוקטות מכתבי הקודש, אבל אין בהם רגש אמתי, התפעלות טבעית ושירה היוצאת מן הלב החי.  בשיר הראשון יוצא המשורר לשוח במישור אביב בחוץ; אבל המשורר לא יראה את הדר הטבע, לא יתאר את יפי המישור אשר יטייל בו, כי-אם יזמר שירי תהלה ליוצר כל:

 

יוֹצֵר כִּל בָּאֹמֶר בִּתְעוּפַת עָיִן

בּוֹרֵא תֵבֵל מֵהֶבֶל, כֹּל מֵאָיִן

הוּא גַּם בִּי הָרוּחַ נָפַח נָפֹחַ

וּבְלִבִּי שָׂם דַּעַת וּבְמָתְנַי כֹּחַ

הוּא יַצְהִיל פָּנָיו אָז יָשׁוּב כָּל הֶדֶר

אָז יֵצֵא אָבִיב כְּחָתָן מֵחֶדֶר.

                                       (מהשיר "תל-אביב".  כ"ש ח"א צד 1 – 2)

למקרא שירי- הטבע של יל"ג יעלו על לבנו בלי משים דברי צונץ: זמרת היהודים היא פילוסופיה (אדון עולם) ותפלתם – הגיון (ר' ישמעאל אומר, בשלש-עשרה מדות).

מראות הטבע לא ידע  המשורר, אך תחת זאת ידע מראות "הרחוב", אשר בה נולד וגודל, ואותם ייטיב לתאר:

 

בֵּית מִדּוֹת אֶחֱזֶה בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת –

עַל פִּתְחוֹ בָּאַשְׁפָּה כָּל חַיָּה רֹמֶשֶׂת

הַשְּׁפָחוֹת שָׁם שׁוֹפְכוּת מַיִם הָרָעִים,

שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וִיגָרֵם הַכֶּלֶב

וּתְכַרְסֵם הַחֲתוּל מֵעַיִם וָחֵלֶב

וִינַקֵּר הַתַּרְנְגוֹל גּוּשׁ הַתּוֹלָעִים.

וּבְקֶרֶן זָוִית בֵּין הַחֹמֹתַיִם,

עוֹמְדִים אֲנָשִׁים וּמַטִּילִים מַיִם

כַּעֲתַר עֲנַן חִלְתִּית הַצַּחְנָה עוֹלָה.

                                                   (כ"ש ח"ד צד 85 – 86)

זה הוא הדר הטבע בתחום המושב וברחוב היהודים.  משורר, המתפעל ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!  הוא בעיני רוב הקוראים של "הרחוב" "שוטה בחרוזים".  החרוזים האחרונים, שהבאתי פה, שריח סרחון עולה מקרבם, הם דברים שלא נתּנו בשפה אחרת להאָמר בדפוס, וקוראינו מרגישים נעימות יתרה בחרוזים כאלה ואומרים: רק זאת היא שירה נאה!

 

ד.

גורדון היה אחד מאלה הסופרים העברים, אשר האצילו מרוחם על סופרינו מדור החדש, והשפעתו על הספרות העברית וסופריה נראתה ביחוד בימי היותו עורך "המליץ".  בפרק חייו זה נראה את משוררנו, בתור אדם ובתור סופר, כמו שהוא, במעלותיו וחסרונותיו; ולמען יתברר הפרק הזה בתולדות ספרותנו העברית החדשה, עלי להקדים דברים אחדים.

השפעת עורך עתון יומי על הספרות והסופרים באירופה איננה שוה כלום.  הספרות האמתית, היפה והמדעית, לחוד, והספרות היומית לחוד.  הראשונה עוסקת בחיי עולם, והאחרונה – בחיי הרגע.  בהספרות היומית עובדים, על פּי רוב, רק "בעלי מלאכה" ספרותיים, המוכרים שורות במחיר; ואם יקרה מקרה, כי אחד הסופרים המעולים יקדיש עבודתו לעתון יומי, אז מחליף הוא דנרי הזהב של כשרונותיו בפרוטות נחושת, ולאַט לאַט יהיה גם הוא לאחד מאותם הכתבנים, אשר ההרגל לכתוב ממלא אצלם את חסרון השראת הרוח.

לא כן בישראל.  בית-המדרש היחידי, אשר בו קבלו רוב סופרי ישראל ברוסיה, גם הטובים והמצוינים שבהם, את חנוכם הספרותי במשך דור שלם – היה מה"ע "המליץ".  בית-מערכת "המליץ" היה ה"בית-דין" הספרותי הגבוה, אשר מלפניו יצא משפט הסופרים, אם לשבט ואם לחסד.  ומזלה הרע של ספרותנו גרם, כי בראש "המליץ" עמד ימים רבים איש, אשר לא היה מוכשר ומסוגל לזה על-פּי ידיעותיו תכונתו וכשרונותיו.

עד שנעשה גורדון עורכו של "המליץ" היה תהו ולא סדרים בבית-המערכת.  כל מאמר שבא לשם, יהיה מחברו מי שיהיה, היה יוצא מרשות הסופר לגמרי ונכנס לרשות העורך, והאחרון היה עושה בו כאדם העושה בתוך שלו, ככל העולה אל רוחו באותה שעה: ברצותו היה מרחיב את המאמר ומוסיף עליו "נופך משלו", וברצותו היה מקצרו, מרסק את אבריו ומביא בו ערבוביה וסרוסים; ברצות העורך היה שם דברים בפי סופריו, שהם ממש ההפך מדעותיהם ודבריהם הם, וברצותו היה נותן בפיהם גם חרפות וגדופים נגד שונאיו ומתנגדיו הוא.  לא מתוך הרגשה ספרותית ולא ע"י הבחנה שכלית היה מוציא העורך את משפט המאמרים ומתקנם ומסדרם לדפוס, כי-אם יד המקרה העור (או גם חשבונות פרטיים) היתה בסדור מאמרי "המליץ"; ועל-כן היו פעמים רבות מאמרים יקרים, הכתובים בכשרון ודעת, יורדים הסלה, ומאמרים מלאים הבל וראות-רוח נדפסים כמו שהם, בלי כל שנוי.  אומנם, חלילה לנו לקפח שכר כל בריה, והאמת נתּנה להאָמר, כי פעמים רבות היה גם ה"ארז" מדפיס מאמרים ב"המליץ", שהיו מתנגדים בכל וכל לחשבונותיו הפרטיים, ולא היה נושא את פני הגדולים והתקיפים ומקנא האמת העלובה, ובמקום שראה תועלת הכלל לא חלק כבוד לרבנים ולעשירים; אך גם זאת אמת, כי באותם הגליונות עצמם, שבהם היה העורך לוחם בעד האמת והטוב, היה מרבה גם לספר בשבח עצמו עד כדי גועל נפש, היה מערבב יחד עסקי הכלל ועסקיו הפרטיים ודבר עליהם בנשימה אחת, כאלו זה וזה אחד הוא...

מבית-הספר הזה יצאו רובי סופרינו העברים החיים אתנו כיום, ונקל לשער, מה גדולה היתה השמחה במחנה סופרינו, בהודע בקהל, כי יהודה ליב גורדון היה לעורך "המליץ".  לפני זה היה קשה מאד, כמעט אי-אפשר, להסופרים העומדים בדעותיהם ברשות עצמם, להסופרים שהיו בעלי תכונה קבועה ומגמה ידועה, להסופרים, אשר לא שמחו על ראותם שמם נקבע בדפוס גם אם קלקלו והשחיתו דבריהם, – והסופרים האלה אי-אפשר היה לדור בכפיפה אחת עם העורך, ומעט מעט התרחקו טובי הסופרים, בעלי הכשרונות, ממחיצת "המליץ".  עתה, כשנמנה גורדון לעורך "המליץ", קוו הסופרים, כי הכל ישתנה בבית-המערכת לטוב; הכל ידעו, כי "העורך השני" – גורדון – הוא סופר בעל טעם ונמוס, אשר קרא ושנה הרבה.  לא מעטים היו בין הסופרים והקוראים העברים, אשר גורדון היה בעיניהם לראש וראשון בספרות העברית, אשר אין קץ ומדה לערכו הרם, ויקוו, כי ב"המליץ" שנמסר לרשותו, תחל תקופה חדשה, אדירה וכבירה, בספרותנו, – הן זאת היא אחת מסגולותינו המיוחדות, שמאמינים אנחנו, בתומתנו או בפחזותנו, כי ביד איש אחד או פעולה אחת להביא תקופה חדשה בחיינו או בספרותנו, כי דרור אחד יכול להביא לנו את האביב, את התחיה!  אמנם תקופה חדשה לא הביא גם גורדון לספרותנו, אך תקונים ושנויים לטובה עשה ב"המליץ" כיכלתו.  אני מדייק בלשוני ואומר כיכלתו, ולא כחפצו ומעלות רוחו, יען כי העורך הזקן, א.  צדרבּוים, בהיותו גם הוא משתתף בעריכת "המליץ" והוא לבדו מוציאו, היה מתנגד לרבים מן התקונים, שהנהיג העורך-המשורר.  שני עורכי "המליץ" האלה נדמו להתואמים מסיאַם, כשהיה אחד מהם ער היה השני ישן וכשפּני האחד היו פונים לצד זה היו פני השני נוטים לעבר אחר.  תנאים הרבה התנה גורדון עם "ארז" להרמת ערך "המליץ".  "בין שאר התנאים, – יאמר יל"ג באחד ממכתביו, – נתּנה לי רשות לקרוא לעזרה מסופרי ישראל ככל אשר יישר בעיני ולשלם להם בעד מאמריהם מחיר קצוב...  אם באמת היה מכתב-עתו של צדרבּוים עד כה תהו ובהו, אקוה, כי מהיום והלאה תהיה רוח אלהים מרחפת על פני המים, ומה-גם אם יבואו לעשות בו אנשים, אשר רוח אלהים בקרבם, ובמאמריהם יוציאו יקר מזולל ויברא יש מאַין" [viii]).  יל"ג מבטיח לאחד הסופרים, כי "לעתיד לבוא לא ישמע עוד קול מריבת העדה כקול מחצצים בין משאבים (?) בשער בת רבים ולא יהיה עוד "המליץ" לעמוד הקלון לכל הנוגע בו, לכל הפחות כל-זמן שתהיה ידי ממשמשת בו"[ix]).  גורדון ידע את כל התהפוכות שהיו בית-מערכת "המליץ" בימים, אשר היה הארז מושלו היחידי.  "בטרם סמכה הממשלה את ידה עלי, – יאמר יל"ג באחד ממכתביו, – ותתנני לעורך "המליץ", היה בית-המערכת צלמות ולא סדרים; מכתבי סופרים ועוד דברים יקרים מהם באים ועולים בתהו ההוא ויאבדו ואין איש שם על לב;  והסופרים  מחכים  לתשובה  ועיניהם  כלות ואין עונה" [x]).  לפנים סבל גורדון בעצמו, בתור סופר "המליץ" מההנהגה המשונה הזאת, ועתה, כשנמנה לעורך "המליץ", גמר בנפשו לעשות תקונים עקריים בבית-המערכת.  ובראותו את העזובה הרבה ב"המליץ", כי טובי הסופרים רחקו מעליו ומעטים הם מאד השואלים ודורשים בשאלות החיים והיהדות במועצות ודעת, כי זה איזה שנים "אין חזון נפרץ", לכן התוה במאמריו הראשונים [xi]) פּרוגרמה מסוימה לפני הסופרים ויתר להם חומר וענין לעבוד בו.  את תמציתם של המאמרים הארוכים ההם וגרעינם הפנימי הנני מוסר פה להקוראים, למען יראו את הלך דעותיו והשקפותיו של יל"ג ואת ההתפתחות הדרגית של ספרותנו-העתית.

יל"ג שואל: "היעלה על הדעת, כי הסופרים העברים הוציאו את כל רוחם  ואין עוד מלה בפיהם לדבר אל עמם ולהביא להם (לו) עצתם אמונה לתקון כל מעוות ולמנות כל חסרון?  הן מודעת זאת, כי עט סופר נבון כמעין נובע, וכל אשר יוסיף לשאוב מבאר הגיוניו, כן יפכו יותר מים חיים ממקור בינתם".  והנה הוא מבאר, מדוע חדלו הסופרים העברים להציע שאלות משאלות שונות "בכל הליכות חיי עמנו השכליים, המוסריים והחומריים".  ממשלת ניקולאַי הראשון השתדלה בכל כחותיה להביא חכמה חיצונית והשכלה אירופאית בלב יהודי רוסיא, להלבישם בגדים אירופיים ולכונן בתי-ספרים לילדיהם.  אולם בתי-הספרים היו על הרוב ריקים מאין תלמידים, והמשגיח הרוסי עם המורה העברי היו "עושים יד אחת" ורושמים בפנקס שמות נערים אחדים כמבקרי בה"ס, ויודיעו להפקידים הגבוהים מהם, כי בה"ס אשר תחת ידם יעלה מעלה מעלה.  את בגדי "הרחוב" לא הסירו היהודים מעליהם, כי עלתה בידם לעוור את עיני השוטרים בשוחד, ואם לא נפתו השוטרים לכספם, היו לובשים בגדים קצוצי כנפים רק בחוץ, אך בבתיהם ובבתי-התפלה התענגו על בגדי אבותיהם.  "בעת ההיא לא נשמע קול סופר מדבר אל עמו...  הסופרים והמשוררים בליטא עבדו רק בספרות העברית להחכים בה את דור יבוא, לבקש השכלה, אך לא נגעו אף בקצה עטם בשאלות החיים, ומה יעשה ישראל להיות טוב בעיני אלהים ואדם; כי גם החלוצים האלה לא היו ע"פּ ידיעתם הפנימית וברם לא היו כתוכם.  ואין להאשימם בעבור זאת, כי התקופה, אשר הם חיו בה, דרשה זאת, ולא היה להם דרך לנטות" – "אבל כמו בקסם שונו פני הדברים בסוף שנות החמשים ובשנות הששים והשבעים.  כמעט היתה ליהודים הרוחה מכל עקא ומרעין בישין מראשית ימי אַלכסנדר השני, אחרי מלחמת קרים, התנערו פתאם מעפר שפלותם ומתרדמתם, אשר נסכה עליהם רשעת ימי הבינים".  ובפרק הזמן החדש הזה נולדו שאלות שונות בחיי היהודים והיהדות, "וירבו סופרים, השואלים כענין ומשיבים כהלכה, למעשה, ולמענם נבראו מכה"ע כבית מועד לשואלים ודורשים בצרכי עמנו הרוחניים והגשמיים.  לא ארכו הימים וכבר נראה פרי ישוה לעמל המוכיחים בשערי מה"ע; לא לבד בה"ס לעברים מטעם הממשלה ובתי החנוך הפרטייים לילדי ישראל מלאו תלמידים מכל קצות העם, אך גם לבתי הספר הכוללים נהרו המונים המונים ילדי העברים, וטרם עברו שנים אחדות וירב מספר הרופאים מאשר עד כה, וחדשים יצאו חניכי בתי-המדרש הגבוהים לכל ענפי המדעים וחרושת-המעשה, אשר עד אז לא נראו כאלה בישראל.  הרחבת הדעת בילדי הדור הצעיר והרחבת הזכיות להם וליהודים בכלל שנו לטוב את מצב עמנו ויולידו שאלות חדשות: איך להתאים את חיי היהודים על-פי מורשת אָבות, עם משאלות החיים החדשים?"

מדברי גורדון אלה נראה, כי השקפתו ההיסטורית היתה צרה ומוגבלה מאד.  הוא רואה, כי פני היהודים ברוסיה שונו כמו בקסם, כי רק "פתאם התנערו מעפר שפלותם"; אין הוא רואה את השתלשלות הסבות והתולדות, את ההתפתחות הלאטית, את מלחמת-הזכויות התמידית; אין הוא רואה איך הוכנו כל השנויים האלה מעט מעט, איך באו התקונים פסיעה קטנה אחרי פסיעה קטנה.  הוא מאמין, כי בעמל המוכיחים בשערי מה"ע התפרצו ילדי ישראל לבוא אל בתי-הספרים הנמוכים, הבינונים והגבוהים, והחזיון האחרון הזה הוליד סופרים עברים, העוסקים בשאלות החיים, היינו "להשלים בין ההרגל, שנתקדש ברוב ימים לפי מושגי עולם האצילות ונעשה כטבע שני, ובין משאלות עולם העשיה".

ומלבד השאלות הנוגעות לחיי היהודים הרוחניים, אשר נתעורר לרגלי השנוי במעמדם האזרחי, "נולדו עוד שאלות חדשות בהליכות חיי המדינה, אשר ביסודן הסכימו יחדו כל הנצים בפתרון השאלות הדתיות...  כלם הודו בפה אחד, כי יש בקרבנו עוסקים בפרנסות המבזות ומביאות נזק למדינה ולחברת האדם וחרפה על ישראל ועל אמונתו...  אי לזאת, באו כל המפלגות לידי הסכמה, כי נחוץ לדאוג להמציא לאחינו מקורי מחיה לכלכל ביתם מיגיע כפיהם, ויהי הדבר הזה לשיחה בפי הסופרים, לישא וליתן ולחוות דעה, איזה מענפי חיים חדשים גם ישנים יכשרו יותר  לאלה, אשר  יאבו  לעזוב  את  לחם  הקלוקל  ולשבוע מעמל ידיהם".   במשך  עשרים שנה  (1880-1860) נבראה דעת הקהל בקרב יהודי רוסיה, לשקול במאזני השכל וההגיון כל דבר שהרגישו בו נחיצות.  אך "עודנו חושבים מחשבות להתקין עצמנו להיות ראויים ומוכשרים לקבל שפעת משפטי אזרחים גמורים, והנה קמו עלינו להקות יחפים להכחיד קיומנו ויקוימו בנו דברי התוכחה: ונתן לך ה' לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש; והיו חייך תלואים לך מנגד...  התמורה האיומה הזאת הרעישה לבב  כל העוסקים בשאלה היהודים והיהדות".  והנה כל אלה, אשר נזדעזעו מקול הרעמים, העמיסו צרורותיהם על שכמם ויפנו וילכו אל אשר נשאום עיניהם, והמנוסה הנבהלה והנחפזה הזאת נתנה ענין חדש להסופרים העברים לשאול ולדרוש בו: אָנה ילכו, איפה יתישבו הגולים החפשים האלה, – אם לנסות עוד הפעם להאחז ולהשתקע במדינה חדשה, בקצוי ארץ, או לשוב אל אדמת אבותיהם, לעבדה ולבנות הריסותיה, – למי היתרון, אם לארץ החדשה או לארץ-ישראל, עד אשר "החליטו כל הסופרים המצוינים והנבונים, כי רק בארץ הקדושה יש תקוה לפליטים להתנחל ולהתערה כאזרח רענן".  ואחרי אשר "רבו הנוטים אחרי א"י וכמאה אגודות "חובבי-ציון" נוסדו בארץ", אחרי אשר גם הנדיב הידוע מפזר כספו על הישוב בארץ אבותינו, אחרי אשר גם החברה כי"ח "צותה על הפקיד המפקח על בית החנוך ליוגבים "מקוה ישראל" לעמוד לימין הקולוניסטים בכל יכלתו", לכן נחזה, כי הוכוחים והפלפולים, אשר התעורר על עמודי מה"ע במשך חמש ועשרים שנה, "הביאו רק לידי מסקנא אחת, כי אין עצה ואין תבונה להטיב מצבנו בלאומים בארצות פזורינו, אם לא נבדיל מקרבנו מספר אנשים, אשר יסכינו ידיהם להוציא לחמם מן הארץ...  ואין טוב לנו כי אם ליסד קולניות בארץ הקדושה".  אחרי הדברים האלה, – יאמר יל"ג, – אין עוד להתפלא, כי נסתם חזון הסופרים המבינים, כי פסקו שאלות-החיים מעל עמודי מה"ע, כי "הן כל השאלות, אשר דרשו עליהן כימי רבע מאה שנה, עברו ובטלו מן העולם: אך למותר להעיר את אחינו להשכלה, כי כמעט כל העם מקצה והרבנים עמם יבינו כיום נחיצות למודי-חול ושפות לועזיות, ורבים מהם השולחים את בניהם לבתי-הספר הכוללים...  לדרוש תקונים בדת, גם הוא למותר, כי גם אם נפרוץ כל הגדרים, אשר סביב שתו עלינו הש"ע ונושאי כליו, עוד יוסיפו האנטישמיים לשנוא אותנו...  וכל כן יתר השאלות ביחס הקהלות וסדריהן ובתי-הלמוד והחסד והתפלה כבד להציע פתרונים להם בזמן הזה, והעם לא ישמע מקוצר רוח ומעבודה קשה למצוא מזון בצמצום.  נשאר רק שאלה אחת – ישוב ארץ-ישראל, וגם בה לא להועיל להרבות שיחה טרם תבוא הסכמת המלכות ליסד חברה פּלשתינית...  והיא הסבה, לדעתנו, אשר כעת שבתו הסופרים משאלות ותשובות".  לפי דעת גורדון פעלו הסופרים רבות לטובת עמם, ואם כי לא הצליחו עוד למצוא פשר לכל השאלות, שדרשו בהן במשך עשרים וחמש שנה האחרונות, "אך מי יכחיש, כי דבריהם כגחלי אש המסו את הקרח הנורא, אשר שכב על היהדות, וכבר נעשו בקיעים בחומות הקפאון, אשר סביב שתו על סדר חנוך הילדים וסדרי הקהלות".  עתה הגיע גורדון אל הנקודה-הגרעינית של מאמריו, והוא מציע את הפּרוגרמה לפני הסופרים העברים ומבאר בה מפורש היטב את השאלות הנצבות לעיניהם כדרושות ונחוצות לעסוק בהן בלי שום איחור ועכוב; ושלש הן:

א) לשים סדרים נכונים בדרכי חנוך ילדי העברים, בנים ובנות.  יל"ג מחוה את דעתו מה דורש בימינו חנוך עברי הגון: "ראשית דבר עלינו להתאמץ לגדל דור יבוא להיותם יהודים גמורים, יודעים את רבונם ונזהרים לבלי למרוד בו, מוקירים תורתם ומתגאים עליה ועל גזע מחצבתם.  אך חלילה לנו להנזר מכל למודי חול, להיות רק סוחרים, רוכלים, סרסורים ומלוי ברבית.  עלינו להתאמץ להורות לבנינו כל הלמודים הנחוצים בזמן הזה לעולם המדיני, רק נטע זמורות זר אלה על אדמת הקדש, –  תורת אמת, כי ראשית חכמה יראת ה'". 

ב) "על הסופרים הנאורים לתת לבם להעיר לבב אנשי מעשה בכל עיר ועיר, כי יביטו על קהלתם לא כעל עדה עומדת וקיימת מכבר, רק כחדשה, החפצה להוסד, וימנו מספר המשפחות והנפשות ורוחן ומצבן במעלות ההתפתחות ומעמדן בגשמיות ובמה הן עסוקין".  ולפי הידיעות הברורות האלה יעשו הערכה:

1) כמה בתי-כנסיות ובתי-מדרש דרושים לעדה, למען יבוא איש על מקומו בשלום. 

2) איזה בתי-חסד נחוצים לחולים, לזקנים, לבעלי-מומים, לאלמנות ויתומים, לאורחים אביונים וליורדים... 

3) כמה בתי-לימוד יכונו להיות די לאסוף בם את כל ילדי העברים אשר בעיר... 

4) כמה רבנים, מו"צ, שוחטים, מלמדים, מורים ושמשים ויתר משרתי הקהלה נחוצים בעדה ועדה. 

ג) הענין היותר נכבד לעבודת הסופרים המקנאים לעמם בתמים הוא לעורר הלבבות, להשתמש בכלי המחזיק ברכה לישראל, – השלום.

עיני הקורא רואות, כי גורדון לא חדש מאומה, לחלוטין מאומה, בהפרוגרמה שלו; כי בכל הדברים והענינים האלה, אשר הציע לפני הסופרים לטפּל בהם, כבר דשו בהם ב"המליץ" וביתר מה"ע העברים יתר מדי.  מכל הפּרוגרמה הזאת, אף כי ברורה ומסוימה היא, נודף ריח "צוואת שכיב-מרע".  גורדון היה לעורך בישראל, ל"מפקד צבא הסופרים", אחרי אשר קפצה עליו הזקנה הגופנית והרוחנית.  בהיותו קרוב לגמור חשבונותיו עם העולם הזה; וכנראה התחיל היות בעת ההיא מעין "חוזר בתשובה" על אשר ספר לדור "מעשים בכל יום, נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום".  אמנם, בעל רעיון מקורי, בעל מחשבה עמוקה לא היה גורדון מעולם.  תמיד נשמע במאמריו ובשיריו הד מחשבות אחרים; תמיד נמשך אחר הזרם השוטף, בדמותו, כי הוא המסבב את הזרם ומוליכו.  אך בימי עמידתו היה גורדון נותן, לכל-הפחות, קליפה נאה לגרעין, אשר מצא בשדות אחרים; בימים ההם היה מביע את הרעיון, שלקח מאחרים, מעט באומץ-לב ומעט בהכרה-עצמית.  על גורדון, המוכיח הקשה, אשר תקע והריע במחנה ישראל ב"שופר גדול, כל שטן לא יסתמנו", היה מתוח חוט של חן וכבוד.  ועכשיו, כשנעשה גורדון לעורך "המליץ", לא הגיע לקרסוליו של גורדון המוכיח.  מה זר ומה משונה הוא לשמוע מפי יל"ג  דברים כאלה, שהבאתי לעיל: "חלילה לנו להנזר מכל למודי חול, רק נטע זמורות זר אלה על אדמת הקדש, – תורת אמת, כי ראשית חכמה יראת ה'".

גורדון אומר במאמרי הפרוגרמה שלו, כי הענין היותר נכבד להסופרים המקנאים לעצמם הוא לעורר הלבבות לשלום.  שלום!  אבל במקום שיש חיים, התקדמות והתפתחות, שם אין שלום, כי-אם מלחמה תמידית, התנגשות הכחות והזרמים השונים.  לעורר הלבבות לשלום!  הרוצה לחבר מליצות, ללקט פסוקים, לגבב פרזות ולהכביר מלים, יוכל גם לעורר את הלבבות לשלום, כי האם יחסרו לנו פסוקים ומאמרי חז"ל להוכיח, מה רב ערך השלום?  אב הסופר, הרוצה להטיף לאיזה דעה רמה, לאיזה מפעל כביר, להתעוררות, לתנועה, לתחיה, הנה לא יצויר שלא יזיק, גם למרות רצונו וכוונתו, להכלי היקר המחזיק ברכה לישראל.  הסופר הרואה ויודע, כמה קשה מלחמת-הקיום הגשמית והרוחנית בקרב ישראל, כמה רחוקות הנה המפלגות הקיצוניות זו מזו ומה רחבה ועמוקה התהום המפרדת בין בעלי-הנטיות השונים שבאומתנו; הסופר היודע, כי לא בדברים ומליצות ימלא ויסתם התהום הזה, – היוכל סופר כזה לעורר הלבבות לשלום?

גורדון בתור עורך אין לו צורה ידועה וקבועה.  הננו רואים, כי הוא מתאמץ ללכת בשביל הזהב, להתרומם מעל לסכסוכי המפלגות; אך על-פּי-רוב לא יצלח דבר זה בידו, כי בהיותו מטבעו נוח להתפעלות ולהתרגשות, יטה לפעמים הצדה ומראה פנים מסבירות לכאן או לכאן.  מיום שהיה יל"ג לעורך "המליץ" היה גם ל"לאומי וציוני", ויטיף במאמריו הראשיים לתחית העם ולתחית הארץ.  הנני, מאמין, כי כל מה שכתב במקצוע זה יצא מקירות לבבו, כי מה נקל להאמין, שגם גורדון היה מתלהב מהפיוט שברעיון הישוב.  אָמנם, הוא היה מתלהב, לכן גם מצטנן.  הוא כותב מאמר לשם הישוב בציון, או לשם הרעיון הלאומי, ולבו נוקפו, שמא עשה שלא כהוגן, כי הוא נוהה עוד אחרי אידיאַליו הראשונים, כלומר, לא אידיאַליו עצמו, כי אידיאַלים מיוחדים לא היו לו, רק אותם שקבל מ"המשכילים הראשונים".  הוא היה נוהה אחרי האידיאלים שהביע בשיריו: "הקיצה עמי" ו"דרך בת עמי".  איך שיהיה הוא לא הגיה על רעיון הישוב ורעיון הלאומי אף קו אחד לא העשיר את אוצרם אף בגרעין חדש אחד.  קרבנו על מזבחם היה רק מעט "קמחא טחינא".  מכל המאמרים והמכתבים הפרטיים, שכתב גורדון בענין תחית האומה ותחית הארץ, הננו רואים ברור, כי היה תמיד מרפרף עליו ומעולם לא ירד לעומקו.  ומפני שהיו לו בדבר זה מושגים בלתי ברורים והשקפה שטחית מאד, לכן היה ירא ומפחד, כי יש בכח כל מקרה עובר, עכוב חולף  ומעצור-רגע להרוס ולקעקע את כל בירת הישוב עד היסוד, ולהפך, היה שמח ומתפעל מכל שנוי קל לטובה, שהיה בא בישוב זה.  וכמה ילדות ותמימות יש במחשבתו, שהביע אותה בכמה מקומות ובצורות שונות, כי יש לחשוש, שמא  כל עמלנו לבסס ולבצר את הישוב בארץ-ישראל גורם רק רעה לאסון לעמנו, יען כי בהתרחב הישוב בארץ אבותינו תגבר שם ידי הרבנית מבריסק והכנופיא שלה!

ובכדי להראות, כי כחו של יל"ג לא היה גדול בבירור רעיון הישוב, בנתוחו לחלקיו, בהארת ערכו ההיסטורי או המדיני, הכלכלי או התרבותי, ורק בזה הראה גבורתו, בהכבירו ובהכבידו מליצות נשגבות, פרזות איומות, על ענינים פשוטים ובהירים ש"בישוב", ובבואו "בעב הענן" במקום שהמספרים והמעשים מדברים לעצמם, – הנני לתת פה דוגמאות אחדים ממאמריו הראשיים.  גורדון רוצה לתת לקוראיו מושג כללי מהקולוניות, אשר נוסדו באה"ק, והנה טרם אשר יפרוט את שמותם ואיזהו מקומן על מפת א"י, זמן הוסדן, שטח אדמתן, מספר יושביהן, וכדומה, הוא מתחיל במליצות אלה: "הנה עב קטנה ככף איש עולה ותהלך על כנפי רוח, והנה עוד שבע עבים דקות ושדופות קדים צומחות אחריה; אלה מרחוק יבואו ואלה מצפון ומים, ועד כה והשמים התקדרו עבים ויהי גשם גדול והרווה את הארץ והולידה והצמיחה.  היש לעב אב ומטר שמים מי ילדו?  אד יעלה מן הארץ ויהי הענן והחושך וכי יגרע נטפי מימיו והיו המים התחתונים למים עליונים ויבואו כגשם לנו, והוא יפקוד את הארץ וישוקקה וכל נחלה נלאה והוא יכונן.  אד עלה מן הארץ – איך נכון לצלענו; סופות בנגב אתו, מארבע רוחות השמים התחולל הרוח ויהיה סער גדול ותחשך לנו הארץ.  וארו עם ענני שמיא כבני אנש אתין, הולכים דחופים ומבוהלים ומגמת פניהם קדימה.  מי המה כעב תעופינה וכעננים יעלו..." – ובסגנון זה הוא הולך וקושר פסוקים מקוטעים וגם שלמים זה בזה ונועץ תחלתם של אלה בסופם של אלה, עד כי יבוא לעיקר הענין, ואחרי אשר הביא רשימותיהן וספירותיהן של המושבות בא"י, יגבב עוד הפעם מליצות ופסוקים ככתבם וכלשונם ממש והוא מסיים בדבריו אלה: "כל המשפחות העולות והעתידות לעלות אל אדמת ישראל לעבדה ולשמרה, כל האגודות והחברות והיחידים בארצות פזורנו, אשר קמו ואשר יקומו לעזור לבני המשפחות ההן בעבודתם – הם המה העבים הקלים, אשר ראינו בחזון בראשית דברינו; הם הם "ענני שמיא", אשר עמהם כבר אנש אתי.  ואנחנו תפלה, לבלי יתחוללו רוחות רעות לפזר את העננים; והיו העבים הקלים לחשרת עבים ואדני עליהם יראה ויניף עלינו גשם נדבות וטל אורות.  הנה ה' רוכב על עב קל – ומי יודע על מפלשי עב מפלאות תמים דעים?!  ("המליץ", גליון 20, שנת 1886, המאמר הראשי: "עם-ענני שמיא").

בשנת תרמ"ז התלקחה מריבה עזה במושבה "ראשון לציון" בין הקולוניסטים והפקיד.  המחלוקת הביאה לידי שערוריה ומהלומות.  הידיעות, שבאו אז מא"י בנידון זה, היו שונות ורחוקות זו מזו.  והנה גורדון, בתור עורך "המליץ", תחת לשפּוך אור על הענין המסובך הזה, שסבב רעש גדול, מהומה ומבוכה בין החובבים בארץ ובחו"ל ובין הקולוניסטים והפקידים, כתב מאמר מלא מליצות נפוחות.  והא לכם דוגמאות אחדות מהמאמר הזה: "...  כי – שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לנו כסילים כאלה (ליהודי פולין וליטא).  ומה יתן ומה יוסיף לנו אם גם בעדן גן אלהים נהיה, בנאות דשא ירביצונו ועל מי מנוחות ינהלונו, אם חמת לנו כדמות חמת נחש ואם הנחשים השרפים ינשכו את העם ולא יתנו דמי לו.  האם לא בעדן גן האלהים הטיל הנחש זוהמתו במקור מחצבתו והביא כליה לעולם?! ...  ופחד פחדנו ויאתינו ואשר יגורנו בא לנו!...  שמענו ויפל לבנו, בראותנו, כי גם הצרות בתקופות האחרונות התכופות והמכות הטריות בין ידינו, אשר עוד לא זרו ולא חבשו – גם הם לא הביאו מרדות בלבנו ולא למדו אותנו להיטיב דרכנו.  אהה, הכי עוד לא מלא צבאנו ולא נרצה עוננו?  הכי עוד לא לקחנו מיד ה' ככל חטאתנו, עוד לא הוכינו כדי רשעתנו במספר? ...  בהסכמת הנדיב העמד בראש הקולוניא אחד מאחינו...  והקולוניסטים זה דרכם כסל למו, כי אם איש מקרב אחיהם כמוהם יקימו להם, ימאנו לענות מפניו וימרו את פיו ולא ישמעו את דבריו לכל אשר יצום...  רשפי הקנאה בערה בלב הקולוניסטים גם על הפקיד...  זה כתשעה חדשים, ובימים האחרונים נשבה בה רוח רעה ותצא ללהב...  ויגזרו על הפקיד..  כי יצא הוא ובני ביתו מן הקולוניא...  אפס כי גזרת הנדיב עומדת לימין צדקו, כי אחרי אשר הניחו הנדיב על מקומו וענש את יריביו, בלי ספק חקר ודרש ונודע לו היטב כי צדיק הוא בריבו ולא עולתה בו.  בין כך ובין כך חרפה שברה לבנו לראות, כי בני קרח החולקים על הכהונה עוד לא מתו, ובני קמצא ובר קמצא עוד לא תמו מקרבנו...  התקוה האחת אשר תחינו היא, כי הנדיב רב העליליה הוא גם גדל-העצה וחרם מדיני ובין יבין כי יתומים אומללים, אשר התענו וגדלו כל ימי נעוריהם תחת יד אם חורגת, לא יוכלו לעזוב ברגע קטן את משובותיהם ותהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם..." ("המליץ", גליון 83, שנת 1887, המאמר הראשי: "ראשון לציון – הנה הנם").

מהמקומות האחדים, שהבאתי מהמאמר הארוך, הננו רואים את גודרון בצביונו הרוחני כמו שהוא.  הוא אוהב את עמו וחרד לטובתו ואשרו בלי קץ, נפשו קשורה בנפש אחיו באלפי נימים וקשרים נראים ובלתי נראים, וכל דבר אשר יעשו לא כרוחו וכלבבו, והוא חושש כי סכנה נשקפת להם מדבר זה, כי שמם יחולל בין הגוים או בעצמם יאכלו פרי מעלליהם, אז אין מעצור לרוחו, ירגז ויקצף, לא ידע גבול ומדה במבטאיו הקשים; אך בשעת התוכחה אמרות נביאינו ומליצותיהם כל כך שגורות בפיו, עד כי לא נשמע את דעותיו והשקפותיו הוא.  הפסוקים הנופלים לתוך פיו שוללים את בינתו והגיונו, והוא נמשך אין-איל אחרי שטפת לשונו וזרם "ניביו הנאוים".  ויש גם שהוא משתמש בלשון פקידי ניקולי הראשון בדברו על עמו, כמו הגדוף הגס: "ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק  אשר בראשם".  גם פה אנו רואים, כי גורדון נוח להתבטל ולהכנע מפני הדר גאונם של כל נושאי משרה, ונוטה להאמין, כי במקום הרבבות שם אין גם כל משגה וסלף; גם פה בדבריו אלה ראה נראה, כי במקום שדרושה סקירה חדה ונחוץ "טקט" ספרותי והבנה ברורה ורחבה, שם לא ימצא גורדון את ידיו ורגליו.

עוד דוגמא אחת מסגנונו של גורדון במאמריו הראשיים: "...  כל ימות השנה סבלנו חרפות ומכות, ועינינו היו מצפות ומחכות, ליום זה הקבוע לבכות ולבכות, לצבות עינינו כעיני לאה הרכות.  ככה יחלנו כלנו  זכר ונקבה, גם יונק גם איש שיבה, מתשעה באב זה עד תשעה באב הבא עלינו לטובה.  אכן אז היתה האמונה אזור חלצינו, בשרנו היה נחוש וגיד ברזל ערפנו, ולכן עצרנו כח, ליחל ולבטוח; אולם עתה, אהה, נשחת האזור וירף, ולא נשארה בלתי אם קשיות הערף; התעמוד היא לבדה, לפני החרב החדה; מי ידע ידוע, אם לא ברזל ברזל ירוע?  אולי יום אחד בראות בנינו, כי לשוא תבוא דמעתנו, יחדלו מעשות כמעשינו, ויאמרו איש אל רעהו: קומו ונלכה, אין לנו "ישע" ב"קינות" ולא חפץ ב"איכה"!" ("המליץ", שנת 1887, גליון 150, המאמר הראשי: "עוד טפה אחת").

שירתו של גורדון היתה, על-פּי רוב, פרוזית יתר מדי, תחת זה היתה הפרוזה שלו מתקשטת בחרוזים ובלהטי הפיוט של שנות הבינים.

גורדון, בהיותו עורך "המליץ", התאונן תמיד על גורלו ויקלל את יומו.  ושני טעמים היו בדבר התאוננותו:

א) הארז היה כצנינים בעיניו ובכל יום ויום היה גורדון נכון לעזוב את עבודתו ב"המליץ" למען יתפטר גם מצדרבוים, או כמו שיאמר במכתביו להזק"ן: "לרוק בפני הצ"ב" או "להשליכו אחרי גוו"; וכל מה שהיה עושה גורדון בבית-המערכת של "המליץ" היה עושה "כמו שכפאו שד", ותלונה מתהלכת תמיד בפיו, וכתב ורגז, וירק וכתב; "המליץ" היה יקר בעיניו, רק את יוצר "המליץ" ומול"ו שנא בכל לב ונפש. 

ב) העבודה ב"המליץ" היומי היתה לא לפי כחו ולא לפי תכונתו הספרותית.  הספרות היומיומית, כפי שהיא בזמננו, דורשת מהירות וקלות, זריזות וחריצות, עבודה קבועה ורגילות יתירה, – דורשת איש, שהוא בן-דורנו, דור הקיטור והחשמל, עם כל מעלותיו וחסרונותיו.  מי שהוא עורך עתון-יומי בזמננו אינו יכול לדחות את כתיבת מאמריו עד שתנוח עליו הרוח, עד אשר תתעורר נפשו "ויהמו רגשותיו", כי הזמן קצר, המלאכה מרובה והשעה דוחקת.  וגורדון, לא לגנאי אני דורש זאת, לא היתה אומנותו בכך, ולא היה כלל מוכשר ומסוגל לעבודה נמהרה ונחפזה כזאת.,טרם נכנס למערכת "המליץ" לא היה סופר קבע, פועל-ספרותי.  אחרי הכנות רבות היה כותב את שיריו או מאמריו, כותב ומוחק, כותב ומתקן, כותב ומניח על שלחנו, ואחרי זמן ידוע ישוב עוד הפעם אל אשר כתב מכבר ומסתכל בעין בוחנת בכל אשר יצא מעטו, והוא מצרף מלה למלה, מחפש כל מבטא ושוקל בפלס כל משפט ומאמר בזהירות נפרזה.  והנה על סופר כזה, שלא היה בשום אופן בן-דורנו, נתנה משרת עורך עתון יומי.  החוקר הצרפתי בּאַל אומר על הסופרים הזקנים, המסננים והמצרפים כל מלה ומלה ומדקדקים יתר על המדה והיכולת עם כל מבטא ומבטא, שהמה משוגעים אמתים בדבר זה.  גורדון אמנם לא היה מדקדק במבטאיו עד לשגעון מתי, אך מעין  שגעון כזה היה גם בו.  עתה שוו  נא בנפשכם את מצבו, בשעה שמסדר-האותיות עומד על גבו ומאיץ בו לכלות מאמרו, למען לא יתעכב הגליון בדפוס!  אמנם מאמריו של גורדון עצמו ב"המליץ", בימי היותו העורך, מעטים היו במספרם, אך גם המעט הזה היה, כאמור, לא לפי כחו ויכלתו.  ובכל יום ויום נדמה לו, כי הוא "רובץ תחת משאו".  ומה יש להתפלא כי לא סרה התלונה מעל פיו ומעל עטו כל ימי היותו עורך "המליץ".  גורדון מתאונן, באחד מעלוניו, על הספרות היומית בדברים "נמלצים" כאלה: "גם הסופר, אשר כבר ישבה באיתן קסתו ויפוזו זרועי ידיו, גם הוא כעת לא יעמוד במשבר בנים בעת יהפכו עליו ציריו ללדת ששה בכרס אחד; והיו תוצאותיו יוצאי חפזון וילידי בהלה, אשר אין להם תפארת מעושיהם ולא תפארת לו מן האדם".  ועוד במקום אחר יתלונן, על כי "הסופרים מצוין אצל הקוראים כתרנגולין והטיילין בכל יום".  כאשר הוציא "המליץ" היומי את שנתו יאמר יל"ג אל קוראיו "בצאת השנה" ("המליץ", שנת 1887, גליון 145): "בבוא ההכרח להפוך גם את "המליץ" למכתב עתי יומי נגשנו אל המלאכה בכובד ראש ובמורך לב, כי פחד העבודה הקשה אשר שמנו על שכמנו נפל עלינו.  ובאמת קשה היתה עלינו העבודה בשנה היוצאת היום ונפתולי אלהים נפתלנו עד אשר יכולנו עמוד".

את חובתו הראשונה בתור עורך ראה גורדון בסלסול השפה וקשוטה, במאמריו עצמו ובמאמרי סופריו, ופעמים רבות נעשתה אצלו השפה לעיקר והרעיון לטפל.  וגורדון מבאר באחד ממאמריו הראשיים, מדוע הוא מדקדק כל-כך בתפארת הלשון העברית: "שמה"ע העברי הוא גם ספר העשוי להתלמד בו לבני הנעורים את סגנון לשוננו ולמשוך בשבט סופרים, ועל הסופר והמוציא לאור את מכה"ע להזהר לכתוב עברית כהלכתה, בטהרת הסגנון ובדקדוק הלשון.  כי אם יחטא הסופר בשפתו ויהיו דבריו מבולבלים ומגומגמים אשר לא כרוח הלשון והטעם הטוב, הרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים, כי יבואו התלמידים הבאים אחריו וישתו את מימיו הרעים, ושבשתא כיון דעל על" ("המליץ", שנת 1887, צד 1529).

טהרת הסגנון!  רגילים אנחנו לחשוב, כי פירושה של "טהרת הסגנון" הוא – סגנון מאוחד, מוצק, טהור ונקי מתּערבת זרה.  כמדומה לי, כי סגנון כזה בודאי לא היה לגורדון.  סגנונו העברי ב"המליץ" היה תמיד מעורב בהסגנון הארמי, ושניהם משמשים במאמריו ובעלוניו בערבוביא.  סגנונו, מלבד שלא היה טהור, לא היה מעולם גם מאוחד; מבטאיו, מליצותיו, ניביו ופתגמיו היו מדובקים דבק מלאכותי ומקום התפירה היה תמיד נכר.  נפלא הוא הדבר, כי גורדון בתור עורך "המליץ", שהקפיד מאד בדקדוק לשונו ובתפארת מליצתו, למען יתלמדו הנערים לכתוב עברים נאה ומהודרה, גורדון זה לא הקפיד כלל לנבל את עטו באותו "המליץ" עצמו באופן מגונה מאד.  למשל, ב"הצלוחית של פלייטון", ב"המליץ", שנת 1887, גליון 76, יספר גורדון, כי "יש זונות שונות בעולם.  יש זונות צנועות ויש זונות חצופות"; והוא הולך ומבאר את ההבדל שביניהן באריכות לשון וב"טבעיות" מכוערה, שאין היא צריכה להתבייש גם מפני לשון הסופרים ה"טבעיים" הלועזים.  ובכלל לא היה גורדון מקפיד לדבר דוקא בלשון נקיה, ואם היה אחד מסופריו מנבל את עטו, היה רגיל הוסיף עוד בין השיטין "תבלין" גם משלו, כידוע להאנשים, שעבדו אתו בבית מערכת "המליץ" גורדון העורך אהב לכתוב את כל מאמריו בלשון מקושטה ומסולסלה, ויאהב את הסופרים-העוזרים היודעים להשתמש ב"תפארת המליצה" העברית גם במקום שהיא למותר לגמרי.  אך מעולם לא הקפיד לא במאמריו הוא ולא במאמרי סופריו, כי ידבר בלשון מדויקה ומכוונה אל הרעיון.  והנני להביא דוגמאות אחדות ממאמרי יל"ג ב"המליץ", למען הראות, עד כמה לא היה מדייק בלשונו ולא היה נזהר במבטאיו.  הוא רוצה לאמר על אחד הרבנים, כי מבני עליה הוא, ויאמר: "הרב הזה הוא מבכורות רבנינו ומחלביהן".  הוא רוצה לאמר, כי המחבר כתב הערה בשולי הגליון, ויאמר: "פנה לו מקום בספרו בהערה בשולי היריעה תחת כרכב המזבח אל שפך הדשן" ("המליץ", שנת 1886, גליון 17, בהמאמר הראשי: "מי ירפא לך").  הוא רוצה לאמר, כי שי"ר הרחיב את דבריו בספרו "ערך מלין", ויאמר: "ספר ערך מלין של הר' שי"ר ז"ל אשר הרחיב מקום אהלו ויריעות משכנותיו הטה עד אין קץ" ("המליץ", שנת 1887, צד 319).  ברצותו להגיד כי הסופר  ראדנר יודע לכתוב עברית, יאמר: "מצד סגנון הלשון אין להכחיש, כי זרוע המעתיק מושלה לו בשפת עבר ותשבת באיתן קסתו" ("המליץ", שנת 1886, צד 284).   ואילו חפצתי, הייתי יכול להרבות בדוגמאות כאלה לאין מספר.   וסגנון עברי כזה רצה גורדון ללמד מעל עמודי "המליץ לנערי בני ישראל.

גורדון היה סופר מצוין, אך יותר מכל  – "בעל מליצה" מהטפוס הידוע שבדור העבר.  הוא לא שם לבו למה שיאמרו "הבריות החדשות" על מאמריו ועלוניו, הוא לא היה מתכוון למצא חן בעיני אותם מעירי הדור, שיש להם טעם ספרותי מחונך ומפונק, כי-אם הטה אוזן למה שיאמרו על מאמריו זקני הדור, נשואי-הפנים, "בעלי-בתים", "בעלי- יכולת", שהם מוצאים עונג מיוחד במליצות נפוחות.  בצאת השנה ל"המליץ" היומי ימצא בו קורת רוח ויאמר: "ונאמנה עלינו עדותם של רבים ושלמים נבוני דבר ובלתי נושאי-פנים, כי לא יגענו לריק ולא ילדנו לבהלה; וכמופת לרבים נסתפק להביא דעת בר-סמכא אחד, הוא המנוח ה' לעאָן ראָזענטאַל ז"ל, אשר דבר אלינו פעמים רבות בפה וגם במכתב, כי נחה דעתו מאד ב"המליץ" היומי..." ("המליץ", שנת 1887, צד 1528).  עדותו של ראָזענטאַל הזקן היתה כל-כך יקרה ונאמנה בעיני גורדון, עד כי יספר עליה בשמחה רבה באחד ממכתביו להזק"ן: "...  ואולם באמת מצא הפוליטון הזה חן בעיני רבים.  שמע והשתומם.  אתמול בביהכ"נ...  נגש אלי ראָזענטאַל ויתפשני בידי ויטני הצדה ויאמר: לא אוכל להתאפק מהודות לך על צלוחיתך החדשה.  צוף דבש אמרי נועם.  תודה גדולה לך על זה" (אגרות יל"ג, ח"ש, צד 153).  כמה קטנות-המוחין, כמה "בטלנות" יש בהתפארות זאת!

כל זמן שהיה גורדון עורך "המליץ", לא נתן להסופרים וגם לצ"ב להשמיע מעל עמודיו חרפות וגדופים או לשפוך איש על רעהו בוז ולעג.  החלק הספרותי של "המליץ" נשתנה לטוב.  והננו חייבים תודה ליל"ג לא רק על הדברים הטובים והמועילים שהדפיס ב"המליץ" משלו ומשל אחרים, כי-אם גם על הדברים שלא הדפיס, כי בימיו נתמעט ב"המליץ" מספר המאמרים הריקים לגמרי, אשר לפני זה הרחיקו מעליו כל קורא בעל-טעם.

בזמן היות גורדון העורך לא נעשה עול לסופרי "המליץ"; המאמרים אשר היו נשלחים על שמו, לא אבדו לעולם, – דבר שהיה מצוי בבית-מערכת "המליץ", – כי גורדון היה שומרם, ואם לא נדפסו, הושבו לידי בעליהם.  הסופרים קבלו תמיד תשובה על דבריהם, – וזוהו דבר גדול ברידקציה עברית, – וגורדון לא עשה מעולם במאמרי סופריו כאדם העושה בתוך שלו.  אמנם, גם הוא הרבה לתקן ולשנות במאמרי סופריו כל דבר אשר היה צריך, לפי דעתו, תקון ושנוי; אבל מעולם לא הכניס מדעותיו או מ"עניניו הפּרטים" במאמרי אחרים; ואם המאמרים, שהיה מקבל, היו כתובים ברוח הגיון ובשפה מדוקדקה, אף אם לא לפי רוחו, לא היה משנה בהם אף כקוצו של יוד.  כאשר שלחתי ליל"ג ציורי "גסיסת הסופר", ובו היה כתוב במפורש, כי הסופר הגוסס הוא פרץ סמולנסקין, מצא גורדון, כי הרביתי בתהלתו של עורך "השחר", וכי עשיתיו לאחד מ,גבורי האגדה", בעוד שהכל יודעים את סמולנסקין והוא קרוב לנו בזמן; לכן היתה עצתו "לבל אזכיר את שם סמולנסקין מפורש בכל המאמר, כמו שלא נזכר שמו של הקב"ה במגלת אסתר", וגם יעצני למחוק בציורי עוד פרטים אחדים, ולתכלית זאת שלח אלי למוסקבה, מקום שבתי אז, עלי-הגהה מציורי, למען אעשה בו בעצמי את השנויים, שהיו דרושים להעשות לפי דעתי.  ודבר לא נשמע עד גורדון ברידקציה עברית כי ישלחו את עלי-ההגהה להסופר, למען יעשה הוא בעצמו את השנויים הדרושים בו.  מי מן העורכים היה שואל לפנים גם פי סופרים זקנים ומפורסמים, בבואם לשנות בדבריהם את הדרוש ושאינו דרוש, ומי היה שם לב אחרי כן לזעקותיהם?  "חולשה ספרותית" אחת היתה לגורדון, כי אהב להכניס משיריו הנדפסים במאמרי סופרים מתחילים, כמעט בעל כרחם.  ומה השתוממתי לראות, בשלחו אלי עלי-הגהה מציורי הנזכר, כי במקום אחד כתוב על הגליון בכתב-ידו: "אילו הייתי אני כותב המאמר, הייתי אומר, המשורר אומר: " – ופה הוא מביא אחדים מחרוזיו.  באותם השנים שהיה יל"ג עורך "המליץ", נזכרו והובאו שיריו ברוב העלונים.

בחושו הספרותי היה גורדון מכיר מתוך שורות אחדות, למי מהסופרים המתחילים יש כשרון ולמי אָין.  ואם מצא באחד מצעירי הדור סמני כשרון ספרותי, היה מקרבו להספרות העברית על-ידי מכתביו.  ולו אנו חייבים להודות על בעלי הכשרונות האחדים שנגלו אז ב"המליץ".  דעתו הרחבה בהספרות העברית העתיקה והחדשה, ידיעותיו ההגונות בשפות חול ו"כל שיריו", – שוו עליו הוד והדר בעיני אלה מצעירי הסופרים העברים, שהשכלתם היתה "אירופּאית", ובחפץ לבב עבדו צעירים כאלה במחיצתו, בימי עריכתו את "המליץ".

בימי היות גורדון עורך "המליץ" שם לבו ביחוד אל החלק הספרותי שבמה"ע הזה, כלומר אל הפיליטון.  הפיליטונים הספוריים של יל"ג עצמו אין להם ערך של מלאכת-מחשבת וטוב-טעם, וכל ערכם הספרותי אינו אלא בשפתם, מהתלותיהם ועקיצותיהם.  כי מספּר לא היה גורדון מעולם ובנתוח נפש האדם ויצרי לבו לא היה כחו רב.  הפיליטונים אשר כתב בשם הכולל: "צלוחית של פלייטון", לקוחים היו מחיי היהודים של ה"תחום" ומלאים חדודים חריפים והלצות יהודיות, וכוחים ושיחות עם הקורא, התולים ומליצות מכל המינים וגבוב דברים סתם, בלי חק ומדה ובלי רגש יופי.  העוקץ והדבש, הנשיקה והנשיכה, הלהג והלעג היו כרוכים ומחוברים בכל "צלוחיותיו".  מעלתן היותר גדולה, כי בהן נראה פעמים רבות גורדון המוכיח והדובר אמת לעמו ומגיד ליעקב פשעו וחטאותיו בלי כל נשיאת פנים ובלי אבק צביעות.  ובכל מקום שנגלה גורדון לפנינו כמיסר ומוכיח קשה, שם נגלתה גם נשמתו היתר ושם נגלה תוקף כשרונו הספרותי.  וחסרונם היותר גדול של הפיליטונים הגורדוניים, אשר רבים מן הסופרים העברים לקחום להם למופת ולדוגמא, הוא להגם הרב וגבוּב הפסוקים זה על גבי זה.

והא לכם דוגמאות אחדות:

"ערב פסח היום, יום אכזרי ועברה וחרון אף, יום מהומה ומבוסה ומבוכה, כל העיר כמרקחה, כל הברכים תלכנה וכל פנים קבצו פארור...  בין המשקוף והמזוזות יבכו החלונות, עיני הבית, על כבודם כי גלה, על עדים אשר התנצלו, הלא היא שכבת האבק והרפש אשר יתעלם עליהם כל ימות השנה...  בשעת המגפה הזאת אל יהלך אדם בצדי הדרכים.  נטה לך גם אתה, ידיד הקורא, ורד אל אמצע הרחוב, פן יקרך כמקרה בן המדתא, בהרכיבו את מרדכי באסטריא דמתא, או יהיה בך ההפך מן היבם של רבה, בפרק "כיצד הרגל" ובפרק "הבא" ("המליץ", שנת 1886, גליון 28: צלוחית של פלייטון).

"תרדמה נפלה עלי ואישן שנת עועים.  לא ידעתי מי ומה נסך עלי רוח תרדמה.  השבץ אחזני ואפּול על פני וארדם.  הרגשתי כי אפפוני חבלי מות, אבל נר אלוהים טרם יכבה בי; הרגשתי כי מקור דמי עמד, רוחי כלה, ידי ורגלי לנחושתים הוגשו.  גרוני נחר ולשוני מודבק מלקוחי.  אבל עוד חושי בי וחדרי לבי יצפנו דעת: אני ישנתי ולבי ער" ("המליץ", שנת 1880, צד 3).

דוגמאות כאלה, ועוד יותר מוזרות ומתמיהות מאלה, ימצא הקורא כמעו בכל הפיליטונים של יל"ג.

בימי היות גורדון עורך "המליץ" היה הוא גם הממונה על בקורת ספרים.  כשרון מבקר חרוץ, בעל טעם דק, לא נגלה בו מעולם.  בהפרק "בינה בספרים", שקבע ב"המליץ", הועיל להמחברים העברים, כי העירם על שגיאותיהם בדקדוק הלשון וחטאותיהם לרוח השפה העברית, והערותיו בנידון זה היו יקרות מאד.  יל"ג התנהג את הסופרים המבוקרים בדרך-ארץ ובכבוד גדול ולא השפיל מעולם את הסופרים המתחילים, ויודה בהדברים הטובים אשר כתבו.  בכלל, דברי בקרתו, הנשמעים תמיד בנחת, היו חזיון יקר בספרותנו העתית.  אבל מעולם לא נסה גורדון לברר ולנתח את תכן הספר המבוקר וערכו של הסופר הנידון, כשרונו ומהותו, וכדומה.  להסופר או הספר שמצא חן בעיניו היה מפזר תהלות ותשבחות בסגנון המליצה המיוחדה לו, ובזה יצא ידי חובתו.  והנני מביא בזה דוגמאות אחדות מסגנון בקרתו:

"נמצאו דבריה (דברי המגלה אשר הוא מבקר) ואוכלם ויהיו בפי כדבש למתוק...  וכח דמיונו (של הילד הקורא בספר זה) כאריה יכסוף לטרוף; ההוא (הילד הקורא) יקרא בספר הזה ולא יבוא מתק שפתיו כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ולא יקח מוסר השכל ויוסף לקח ולא יתענג על מדברו הנאוה...  כי הלשון לשון הנביאים הראשונים והמוסר מוסר שדי, מתוק לחיך ומרפא לנפש" ("המליץ", שנת 1887, צד 1474).

על ה"כנסת" של שפ"ר יאמר יל"ג: "אוצר נחמד ושמן, מלא זנים מרקחים, יער בציר צומח עצי פרי ופרחים" ("המליץ", שנת 1887, צד 2340); בקורת בחרוזים!!

"שאלנו את המחבר, מדוע כותב הוא רעומה בע' ובתורה כתוב ראומה בא'; אין זה כי אם לפי שנערה יפה היא, לכן נתן עין בה" ("המליץ", 1887, צד 861).

להרבות דברים על ערכה של בקורת "פּרימיטיבית" כזו – אחשוב למותר.

 

השלח א' תרנ"ז

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] אגרות יל"ג, ח"א, דף 149.

[ii]   שם, דף 82

[iii]  שם, דף 89.

[iv]    שם, דף 139

[v] בכונה מיוחדה קרה המשורר לשתי הנפשות בשם אחד, "יונה".  השם הזה גם להשורה: "כשני בני יונה בארבתכם ישבתם" (דמיון מעוך ומתוק יותר מדי) ולהכנויים של האשה האומללה: "יונת אלם" ו"יונה תמה".

[vi]  אגרות יל"ג, ח"א, דף 102

 [vii]   הפוליטון "תנובות שדי" ב"המליץ", גליון 133, שנת 1887.

[viii] אגרות יל"ג, ח"ש, דף 147.

[ix]  שם, דף 148.

[x]  שם, דף 172.

[xi]  "המליץ", שנת 1886, גליונות 7, 9, 10.