_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְהוּדָה לֵיבּ גּוֹרְדוֹן וְיִחוּסוֹ אֶל הַשָּׂפָה הָעִבְרִית

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

לכל סופר, לכל משורר יש יחוסים ידועים, לפעמים הם קבועים ולפעמים הם מתחלפים ומשתנים, אל השפה שהוא מלביש בה את מושגיו, רגשותיו ורעיונותיו, ציורי דמיונו וזרמי רוחו.  יש סופר, שהוא עוגב על שפתו, וככלה אהובה היא לו; ויש סופר, שהוא מתעמר בשפתו, כאלו היתה לו שפחה חרופה.  יש סופר, שהשפה  נשמעת לו ככנור נעים בידי מפליא לנגן, ויש סופר, שהשפה היא לו כתוף בידי מכה ומרעיש את חלל האויר.  יש סופר, שחמרי השפה כמטילי-ברזל המה לו, ובעשותו מלאכתו על האבנים הוא כמכה בקורנס על הסדן; ויש סופר, שהשפה היא לו כדונג רך, שמקבל כל צורה שנותנת לו יד יוצר.  יש סופר, שרעיונותיו והגיונותיו נולדים בבגדי-משי, או בבגדי-מלכות של תכלת וארגמן, ויש סופר שמחשבותיו  נולדות בבלואי-סחבות של עני מחזיר על הפתחים.

הרבה מדות בסופרים בנוגע אל השפה, שהם משתמשים בה.  יש מהם קמצנים ויש מהם פזרנים במלים.  יש קמצנות, שהיא באה מרוב דיוק, מחשבון ודעת, ויש קמצנות, שהיא פרי העוני והמחסור של הרגש, פרי דלותה של המחשבה.  ויש פזרנות, שאיננה אלא כסות לחסרון מושגים ברורים, לחסרון כשרון הצמצום וכח ההתרכזות, ויש פזרנות במלים, שהיא רק מעידה על העושר הפנימי ועל המעין הנובע, הסמוי מן העין.  יש סופר, שהוא נאמן בכל אוצרות השפה, והוא חודר לכל נסתרותיה ותעלומותיה; ויש סופר, שהוא מחטט כל ימיו רק בקרן-זוית אחת, ולעולם אין הוא נכנס לפני ולפנים במקדש השפה.  יש סופר, שהוא בוחן ובודק את כל גנזי השפה, לוטש את המלים כאבנים טובות, בורר לו ניבים רעננים, שעוד לא נתמעכו מרוב שמוש, והוא נופח נשמת חיים בגלמי הלשון.  לא מלאכה היא, כי-אם יצירה.  יש שהרעיון בורא את השפה הדרושה לו; ויש שהלשון יוצרת גם את הרעיון עצמו, כי כל זמן שהרעיון לא מצא את המלים והבטויים, שהכשירו ושסגלו בשבילו, לא נולד עדיין, ואיננו אלא בבחינת "נשמה ערטילאה".  ויש שהסופר לוקח מלים וניבים מכל הבא בידו, כזוכה מן ההפקר, על-כן הוא מטשטש ומוחק את צורתו של כל רעיון, ויחד עם זה הוא חונק גם את נשמתו.  יש סופר, שכל מלה ומלה במשפטיו הכתובים על מקומה היא עומדת, אין להוסיף עליהן ואין לגורע מהן; לכל מלה ומלה יש גרעין, יש צלצול והד, וכולם מלאות רוח חיים.  זווגן של המלים עולה יפה, הן חומדות זו את זו, שייכות זו לזו, ויש ביניהן קשר פנימי והגיוני.  ויש סופר, שרוב המלים במשפטיו אלמות הן, חרשות הן, קליפות מבלי כל תוך, נשמה אין בהן.  מלים כאלה אינן נוחות להזדווג והן נסחבות על-כרחן מבלי כל הכרח פנימי.  מלים כאלה, שאינן נחרזות ואינן מתאימות זו לזו, פנים זעומות להן, אחת מביטה הנה ואחת – הנה, על-כן אין הן נתפסות היטב במחנו, אינן נעימות לחכנו ואין הן מתקבלות לא על הדעת ולא על הלב.

 

*

מה היה יחוסו של יהודה ליב גורדון אל השפה העברית ואיך השתמש באוצרותיה וחוקיה הפנימיים?  הסופרים העברים הצעירים והמתחילים של היום אינם יודעים כלל, וקשה יהיה להם גם לשער, בכמה עמל וטורח, בכמה ענויי-נפש ויסורי-רוח עלה לנו, הסופרים, שהתחילו עבודתם לפני דור אחד, לכתוב משפט עברי כהלכתו, לכתוב בלשון בני-אדם, דברים פשוטים וברורים.  חלום גדול חלמנו אז, אני והטובים שבחברי לעט, כי נחיה את השפה, כי נחיה את הספרות העברית ונעשנה לכלי-מבטע לבחירי הרעיונות והרגשות האנושיים.  בקשנו כלי מפואר לספרות מפוארה.  בולמוס היופי אחז אותנו, יופי הצורה והסגנון, והשפה היתה כמעט מתה.  סופרי-מופת לא היו לנו אז בין החיים, אשר בבית-מדרשם נלמד לכתוב עברית.  פּרץ סמולנסקין, הלוחם הלאומי הכביר ובעל הכשרונות הנעלים, שהיה לנו לעינים בדרכי המחשבה העברית, הצטיין בעקשנות נוראה בנוגע לשמוש השפה העברית.  מלה תלמודית, סגנון המשנה ודרכי הלשון של הספרות המאוחרה, שהיתה יותר קרובה אל החיים, גזרות ובנינים חדשים, – טריפה גמורה, סחורת-חוץ, שעטנז ספרותי.  הס מלהזכיר.  במספר מצומצם ומוגבל של שרשים ומלים, הנמצאים בכתבי-הקודש, היו צריכים להכניס את רחבי האין-סוף של הרעיון האנושי.  כמובן, שבמסגרת צרה כזו נגזר עליו מראש מיתת חניקה.  מנדלי מוכר-ספרים לא פתח אז עוד את תקופת סגנונו העברי החדש והמיוחד במינו.  וגם הוא, הסבא שלנו, כתב מליצות קשות, לפעמים חסרות טעם וריח.  אלכסנדר צדרבוים, עורך "המליץ", כתב עברית מסורסה ומשובשה.  אב"ג כתב עברית תנ"כית, שהיתה יבשה וצנומה ויחד עם זה מסולסלה.  סמולנסקין היה לעומתו סופר חי ורענן, פשטן ובעל טעם.  הזק"ן כתב עברית לפעמים מתוקה כדבש, ולפעמים – כזפת.  שפתו היתה מקושטת תכשיטים כבדים ומסורבלת במליצות שונות, והרעיון לא זז ממקומו.  קלמן שולמאַן העפּיל תמיד אל "תועפות המליצה, המופעת ביפעת יקהת אם-זקנה"; ונחום סוקולוב, עורך "הצפירה", העלוי הספרותי, כתב אז, לפני שלשים שנה, בהיותו צעיר לימים, כזקן ממש; שפתו העברית וסגנונו היו מין ערבוביה משונה – אלהים ירחם.  אליעזר הכהן צווייפל כתב אמנם בסגנון עשיר ומצוין במינו, סגנון רבני יפה, וידע להשתמש באוצרותיה של שפת האגדה והמדרש, אך ותרנותו בשמוש שמות-הנרדפים ובגבוב הפעלים ושמות-התואר לא ידעה גבול וקצב.  גם דרכי מחשבתו והשקפת-עולמו היו רחוקים ממנו, האירופּאיים.  משה ליב ליליענבלום היה האחד, שכתב עברית בלשון בני-אדם, אך שפתו היתה עניה, חסרת כל יופי, ובלתי-נקיה משגיאות גסות בדקדוק וחטאים כבדים לרוח הלשון.  בכלל היתה ספרותנו אז חסרה חוש-הסגנון.  הציורים היו נושנים, הצבעים מטושטשים והקוים בלתי-מסומנים היטב.  והכתוב מדבר על הטובים והמצוינים שבסופרינו אז.

בימים ההם היו לי שני סופרים למורי-דרך, – עד אשר בחרתי את את דרכי אָני, אם טובה היא ואם רעה, – בנוגע לשמוש השפה העברית, שתהא רצויה ונוחה לבטוי המחשבה האנושית.  האחד מהם היה אז כבן שלשים, ושמו אליעזר בן-יהודה, עורך "הצבי", המורד היותר גדול במלכותו של הסגנון העברי המקובל, והשני היה אז קרוב לזקנה, ושמו יהודה ליב גורדון, שהיה אז העורך של"המליץ".  שניהם, כל אחד על-פּי דרכו, סללו מסילה חדשה בנוגע לשמוש השפה העברית והסתגלותה אל דרכי המחשבה החדשה בישראל.  וכולנו, הסופרים העברים בזמן הזה, חייבים תודה רבה לרבותינו אלה.

 

*

בשירו "הבאת בכורים" לאד"ם הכהן, שהוא כמעט שירו הראשון, שנספד לפני ששים שנה, בשנת תרי"ז, כבר ציין יל"ג את התיחסותו הפנימית להשפה העברית:

 

עֶבֶד לְעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח,

לָהּ  כָּל חוּשַׁי בִּי לִצְמִיתוּת מָכַרְתִּי,

אַדְמָתָהּ אֶעֱבוֹד וּבְיֶזַע עַל מֵצַח.

את נדרו זה קיים המשורר והסופר.  השפה העברית לא היתה לו, כמו שהיתה לרבים מבני-גילו, כעין מעברה, כעין גשר, לעבור עליו אל חוף אחר, אל חיים אחרים.  השפה העברית היתה יקרה לו כשהיא לעצמה, מבלי כל תכלית מעשית, מבלי כל כונה זרה.  הוא אהב וחקר את השפה לשמה.  והוא אמנם עבד אדמתה בזעת אפו לגלות את אוצרותיה הנסתרים, ואת מטמוניה חפש כל ימיו עד יום מותו.  בלי אהבה עזה, העוברת כל גבול, שיש בה מעין אהבת האוהב לאהובתו, ובלי קשרי-נפש עמוקים, אין איש כיל"ג שחוש המעשה והמציאות היה מפותח בו כל-צרכו, מקדיש את כל ימיו ושנותיו עד נשימתו האחרונה לשפה שנחשבה למתה, לשפה שאין מתן-שכרה בצדה.  אין השפה מגלה את כל יפיה, מקומותיה הצנועים וכל מחמדיה אלא לאוהבה באמת.  ויל"ג לא רק אהב את שפתנו, כי-אם גם עגב עליה.

ויל"ג היה דבק באהבתו להשפה העברית והקדיש לה את כל כחותיו, למרות אשר בסתר-נפשו לא חדלו לצלצל חרוזיו אלה:

 

הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי,

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַּם אַתֶּם – הַקּוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?

                                                                 (משירו "למי אני עמל")

מה נורא הוא להיות האחרון!  מה נורא הוא לכתוב בשביל "הקוראים האחרונים", שמספרם היה כל-כך מוגבל!

גיתּה אמר פּעם אחת לאַקרמאַן: "אין כדאי לסופר לטבול עטו בדיו, אם לא ידע מראש, שמספר קוראיו יעלו, לכל הפחות, למיליון נפש".

יל"ג היה טובל את עטו בדמי-לבבו לכתוב בשביל שרידים, יחידים, בשביל,שבלים בודדות".

את יחוסיו של יל"ג להשפה העברית ולהספרות העברית הננו מוצאים במכתביו, שנדפסו לאחר מותו.  באחד ממכתביו הראשונים להסופר זק"ן הוא אומר: "ובדבר הזה אוהב באהבה עזה את ידידנו האד"ם, כי לא תפליט (?) עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב, ולא כהמנוח רמא"ג אשר הרחיב פי עטו וילמד את בית בליעתו לבלוע שגיאות גדולות בדקדוק ולא נתקעו לו בגרונו" (אגרות יל"ג, ח"א, צד 16).

על-דבר התרגום העברי של אוריאל אקוסטא הוא אומר: "בצורתו שפה מבולבלת, מדולדלת ומקולקלת,, שפת אשכנז לבושה טלאים מבגדי ירושלים...  האין בזה חלול לשון הקודש יתר גדול מאשר במסתרי פּאַריז?" (אגרות יל"ג, צד 66).

חלול לשון הקודש" – המבטא הזה נותן לנו מפתח לנשמתו העברית של המשורר.

על דבר השמוש במלים לועזיות הוא אומר באחד ממכתביו, שנכתבו לפני חצי מאה שנה: "סגנון לשונך טוב ויפה... אבל איעצך שלא תלמד קסתך לחשפיק ביחדי נכרים ובמלות זרות יותר מדאי... למד לשונך דבר יהודית שלא תצטרך למלות לועזיות, כי-אם במקום שאי-אפשר באופן אחר" (שם, צד 93). בעצתו זו יש לחשתמש גם כיום.

על-דבר המבקר קובנר הוא כותב: "נוסף לזה אין שפת עבר נקיה שגורה בפי המבקר, ומאמריו מלאים גרמניזמן ושגיאות כנגד חוקי הלשון" (שם, צד 100).  ברבות הימים החל למצוא שגיאות הלשון גם בספרי אד"ם הכהן.  במכתבו לא"י פּאַפּירנא אומר יל"ג על משורר "שירי שפת קודש": "אמת, כי ידיעתו בשפת עבר ודקדוקה רבה ורחבה, מפני שעסק בה כל ימיו כרומס בחומר וכאשה העוסקת בעיסתה, אע"פּ שכל זה לא יצילהו לפעמים משגיאות קטנות בדקדוק ובלשון..." (שם, צד 123).  במכתביו להזק"ן, שהיה מדקדק בטהרת הלשון העברית ומתרעם על המרידה שעשה יל"ג במלכות הסגנון העברי, מתלוצץ זה האחרון ואומר: "בידעי, כי טהר שפתים אתה ובמלות לשון סורסי לא תשתמש, לא ישמעו על פיך.  ואני בעניי, הלא ידעת, איש טמא שפתים אנכי, מכל מקצועות שבתורה אנכי מגבב דברים להרחיב לשוני, ומכל הרבנים והפייטנים אנכי לוקח לשונם ואנאם נאום" (שם, צד 229).  הדברים האלה נכתבו בשנת תרל"ה, ובשנת תר"ם מבאר יל"ג את השקפתו על-דבר הרחבת הלשון העברית ושיטתו בזה בדברים ברורים ואמתים: "ראיתי כי אין טוב לפני, כי אם להשליך מעלי את עבותות המליצה המזוקקה ולדבר אל העם הזה בלשון אשר יבינו.  אם נדבר רק בלשון הדורות אשר היו מימות משה עד ירמיהו, אז לא נוכל לדבר רק על הדברים והענינים, אשר היו גלויים וידועים בימים ההם; אבל בהעבירנו לפנינו את המעשים אשר נעשו אחרי-כן והנעשים עתה ואשר יעשו אחינו, אז לשוננו נגביר, נרחיב את גבולה ויריעותיה נטה לא נחשוך.  נתּן את טהרת השפה כפר נפש הרחבת השפה.  ככה יעשו בשפתם כל העמים החיים והגדלים, אשר לא נשארו ילדים עד זקנה ושיבה ולא נהפכו בילדותם לחנוטים ומתי-עולם, וככה עשו גם אבותינו הראשונים בכל דור ודור.  צא וראה, כי לא כשפת משה וישעיהו שפת עזרא ודניאל ובעלי המשנה, ולא כשפתם שפת בעלי התלמוד וחכמי הדורות אחריהם, אשר קראו לה שפת בעלי אסופות.  טהרת הלשון תנתן כפר נפש הרחבת הלשון, ואם לא – וחטאנו לשפתנו כל הימים.  אך למותר להגיד, כי בדברי אלה לא אצדיק מעשי הסופרים,אשר עשו להם ידיהם חטא", כדבריך, ועברו חוקות השפה ויחבלו רוחה את שפת הקודש ובלעגי השפה ידברו..." (שם, צד 284).

ובשנת תרמ"ג עושה יל"ג עוד פסיעה אחת הלאה על דרך הרחבת הלשון.  במכתבו לא.  בן-יהודה הוא אומר: "ובכלל, בבואנו להרחיב השפה ולחיותה אין לנו להחמיר כל-כך ולגבב עלינו אסורים וחומרות; ומה בכך אם איזה תמונות חיצוניות או אופני הדבור נקח מלשונות אחרות, אם מושגם מובן לכל קורא ורוח השפה העברית בם; כי אם הבדל נבדיל את כל התמונות הנכריות אשר הושיבו בחצרות שפת קדשנו, כי אז, דרך משל, נבוא לחלוק על סימני הטעמים, ששאלנו מלשונות אירופּה, ונקבע תחתיהם פסקי הטעמים, שמשתמשים בבתי-כנסיות בשעת קריאת התורה....  ואחרינו יבואו עוד מחמירים אחרים וישובו לדורות שקדמו לבעלי הנקוד והטעמים ויאמרו שצריך לכתוב הלה"ק גם בלי אלה סימני הקריאה והניגון כתיבה תמה כמו שסת"ם נכתבים, הלזה תקראו רחבת השפה ותחית לשון עמנו?" (שם, חלק ב' צד 43).  בזכות פשטות הלשון העברית מצדד יל"ג עוד בשנת תרכ"ז.  במכתבו לשאַצקיס, בעל "המפתח", הוא אומר: "לא אכחד, כי סגנון לשונך הוא כסגנון בעלי האסופות והמליצים גימים הקדמונים...  ולא ינעם לחיך קוראים משכילים בימינו אלה, האוהבים סגנון פשוט וקל, בלא אריכות לשון ובלא פרחים ומעשי צעצועים".  יל"ג מתנגד לחדושים בשפה במקום שאין צורך.  במכתבו להסופר מבש"ן הוא אומר: "ואולם לדעתי אין לרדוף אחרי מבטאים חדשים במקום שנמצאו מבטאים ישנים, שכבר נתקבלו בין הסופרים, והקוראים הולכים לתומם ומבינים אותם היטב".  את התנגדותו לניבים ומבטאים, שאין בהם תוכן ברור, מביע יל"ג באחד ממכתביו להמשורר מ.  דוליצקי: "עוד צעיר לימים אתה וימים יבואו ויורוך להנפה את דבריך בנפת אמת, לזרות כל פסולת מן הסולת, ושיהיו כל מליך ומבטאיך נאמרים במנין, שלא יהיה בהם דבר אחד שאין בו ענין.  כן המה השירים אשר אהבתי והמליצות אשר כתבתי, אבל אני ידעתי, כי מאניני דעת אני, וגם אני לא עמדתי על זה רק אחר נסיון אָרוך".

ובראות יל"ג בשנות חייו האחרונות, כי השפה העברית הולכת ומתנוולת בידי סופרים שלא שמשו כל צרכם, בידי סופרים נעדרי חוש-הלשון, המזלזלים בכבודה ובערכה, שר את שירו:

 

עוֹד שָׂרְדָה הָאַחַת – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה,

"בַּחֲיוֹת הַשָּׂפָה יָשׁוּב גַּם עַמָּהּ לִתְחִיָּה!"

מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ;

לְמִקְדָּש הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ.

עַתָּה הַמִּקְדָּשׁ יֵשַׁם, כֹּהֲנָיו נֶאֱסָפוּ,

וּפְנֵי אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִישׁ חָפוּ.

                                                                 (בשירו "מחלת הזכרון", ספר חמישי)

                        

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה