_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שִׁירֵי הָעֲלִילָה שֶׁל יְהוּדָה לֵיבּ גוֹרְדוֹן

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

בשנת תרנ״ז הדפסתי מאמר ארוך (ב״השלוח" שנה א.) על אדות יהודה ליב גורדון בתור משורר וסופר.  מאמרי ההוא עורר בזמנו שאון רב בהעתונות העברית, הכבדה והקלה.  הווכוחים הספרותיים (אני בוחר לדבר בלשון נקיה וקורא גם למאמרים, שהיו מלאים או בטלנות, או סתם חרפות וגדופים, בשם נאה ״ווכוחים ספרותיים") על אדות מאמרי בירחון הנזכר לא פסקו מעל עמודי העתונים אשר ליהודים במשך של שנים אחדות.  על בקרתי הקשה מתחו בקרת עוד יותר קשה, אם בכלל היו ראויים מאמרי מתנגדי להקרא בשם הכבוד ״בקרת".  נדמה לי אז, כי נעצתי קנה בקן נמלים, שהזדעזעו ויתנפלו עלי;  ובשאלי:  למה רגשו יתושי הספרות?  ענו לי:  את רבם דקרתי.  המה, כפי הנראה, למדו קל-וחומר בעצמם:  ״לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי הרקק?" — דנתים לכף זכות.  ידעתי, כי מרי נפש המה.  את עקיצותיהם אמנם לא הרגשתי, כי לא הכאיבו לא את בשרי ולא את רוחי;  אבל שמתי אז לבי אל החזיון המוזר הזה בספרותנו.  הכתבנים העלובים האלה לא חפצו לראות ולדעת, כי מכבד אנכי את יל״ג ומוקיר את כשרונותיו הגדולים הרבה יותר מהם;  ודוקא משום שהייתי ממעריציו של יל״ג, שהיה בדורו ראש משוררי ישראל, דקדקתי עמו כחוט השערה ובאתי אליו בתביעות גדולות.  אנכי עשיתי רק נסיון להעמידו בהיכל ספרותנו במקום, שהיה ראוי לו, לפי דעתי אז.  אהבתי את יל״ג, אך את השירה העברית והיצירה העברית אהבתי עוד יותר, ובשבילן כתבתי את אשר כתבתי ובקרתי את אשר בקרתי בלי משא פנים ובלי שים לב אל עדת הנושכים הקטנים האלה.  המבקר איננו אחות-רחמניה, אשר רק רכות ונעימות תדבר גם עם בעלי מומים ומוכי-אלהים.  המבקר איננו גם ממשפחת השפנים, אשר יחרדו נם ל״קול עלה נדף".

ואין אני מתחרט גם כיום על מאמרי הנזכר.  עדיין במרדי אנכי עומד.  וגם כיום הנני ערב את לבי להגיד (לא אומר:  ״לחרוץ משפט"), כי כחו של יל״ג לא היה בשירים ליריים, כמו שלא היה כחו וכשרונו בציורי הטבע, מראותיה וחזיונותיה.  בלתי מוכשר היה, על-פי עצם טבעו, מהותו והרכבתו הפנימית לקבל מן המציאות רושמים דקים, להקשיב צלילים חדישים, שאין האוזן המצויה תופסת בהם, ולענות עליהם בהד נפשו, כמו שלא נבראה עינו לקלוט בטבע את הצבעים, בנותיהם וחלופיהם.

אולם רב היה כחו ועז כשרונו בשירי-עלילה.  במקצוע זה נתגלה המשורר בכל תקפו, בכל הדרו ובכל התרגשות נפשו הכבירה (אף כי התרגשות הנפש נותנת לפעמים טעם לפגם דוקא בשירי עלילה).  נוסף לזה נתגלה בשירי-העלילה (פּואימות) שלו בכל עוצם אהבתו לעמו ובכל התמרמרות רוחו לגורלו.

ופה מקום אתי לדבר דברים אחדים על-דבר שירי-העלילה של יהודה ליב גורדון, מה שהחסרתי לדבר במאמרי, הנזכר למעלה.  ובזה הנני מסלק את חובי הישן למשוררנו וסופרנו הגדול, שהיה אחד מרבותי בספרות העברית.

*    *    *

השיר ״במצולות ים" הוא אחת הפואימות היותר מצוינות בספרותנו החדשה.  בה התרומם משוררנו עד מרום יכלתו הפיוטית והציורית.  שיר-עלילה זה הוא, לפי דעתי וטעמי, היותר מצוין בין כל שירי יל״ג במה שנוגע לאופן ההרצאה הספורית, לשלימות התמונה בכלל ולעבּוד החלקים בפרט.  בפואימה זו הנך מוצא את צמצום הבטוי ואת תוקף הניב למרות עושר התוכן ועוצם הרגש.

השיר ״במצולות ים" הוא פואימה, שיש לה מסגרת, וחטיבה מיוחדה היא, כלולה וסגורה בה בעצמה, ככל יצירה אמנותית אמתית, שהיא בבחינת חי הנושא את עצמו.

ובשיר זה אנו מוצאים לא רק את המשורר בכל גדלו הטבעי, אלא אף את העברי הגדול שבו, שנשא בקרבו את צער האומה בכל דורות גלותה, ועזים ושוטפים והולמים פסוקי השיר ונכנסים אל הלב ומרעידים את כל נימיו הערים והנרדמים.  אין בית בכל השיר הזה, שיש בו מת, — כלומר:  בטוי מת, או נבלת-מלים (סליחה, על צירוף-מלים כזה).  דלתות בתי השיר סגורות היטב, והמשקל והרהיטות של הפואימה מתאימים אל התוכן.

מי מהמשוררים העברים בתקופתו של יל״ג צייר את גלותנו בתמונה נוראה ומצומצמה כזו:

 

מי אתה המון נמוג?  הוי גולים הגלו!

הכרת פנימו תען — למה תשאלו?

מוץ נדף הוא בורח ממדושת הגורן,

ובני יונה נסים מצפרני העיט;

מן האש המימה, מן העץ אל התורן,

מארץ תנוט תחתם אל קרקע צי שיט.

(״במצולות ים")

 

כל דברי ימינו בגלות כתובים, — לא כתובים, כי-אם חרותים בצפורן שמיר, — בפרק הראשון של ״במצולות ים".  בכל חרוז וחרוז נשמעת הבכיה לדורות,  וגורדון ה״אפּיקורס" הביע את קדושת עם ישראל ואת תוקף שאיפתו לעבוד את אלהיו בחרוזים כל-כך נפלאים בפשטותם, בתמימותם ויחד עם זה גם ברוממותם ואמתתם ההיסטורית:

 

אנה תלך, אנה תפנה, עם דל חלכה?

״אל אשר יהיה הרוח שמה נלכה!

״ישאנו מזרחה ויטלטלנו ימה,

״אם רק נוכל לעבוד את אלהינו שמה;

״אחת לנו מזרח וים, צפון ונגב,

״במקום נוכל בחיים לחיות באמונתנו

״ובמקום יותן לנו גוש עפר ורגב

״לניח בו עצמותינו אחר מותנו".

(שם)

החרוזים האלה ראויים לשיר עם, לשיר הדורות, לשיר עולם.

 

בולטים ובהירים הם הציורים של האניה, הנשקפה במרומי הים הגדול, ושל הנוסעים הגולים, המקולעים בה.  ומה נשגבים באמת הציורים של שתי הנשים העבריות, הלובשות בגדי אבל ויושבות צמודות ב״ירכתי המכסה (של הספינה) על ערמת החבל", של האם, הכפופה מזוקן, היא אשת הרב מטורטונה, אבו-שעם (אשר חי שרפוהו הכמרים בספרד, מקנאי קנאת אלהיהם הצלוב ותלוי), ושל ״פנינה בתה, נערה יפה, טובת טעם".

איש מן המשוררים החדשים, מתקופת בּיאַליק ואילך, לא תאר עוד צניעותה ותומה, רוממות נפשה וטוהר רוחה של עלמה עבריה, כאשר עשה זאת גורדון בשירו זה.  מה נמרצים וקצרים הם הפסוקים הנפלאים האלה:

״למות הן נכון לבי!  אינני חושבת

״רגע לבחור בין הקלון ובין המות".

או:

״לא רך לבי, אמי, אין חיים ברצוני!

״מחנק תבחר נפשי, מות מקלוני —

— — — — — — — — — —

״טוב לי כי אמות וכבודי לא חללתי

״וכבת יפתח במותי את עמי הצלתי!"

 

עם קדוש הוא העם, שבנות כאלה לו!

 

ועלי להעיר פה ולשלם את המס הראוי למשוררנו הגדול יל״ג ולהודות, כי את העבריה, אם בת דורות קדם, או בת דורותינו, תאר תמיד (ובלי יוצאת מן הכלל) בצבעים נוגים, באהבת-נפש ובהערצה גמורה.

 

ומה עזה היא המחאה של המשורר כלפי שמיא בסוף השיר:

עין רואה קץ כל בשר, סוף אלפי אלף

ומעולם לא הורידה דמעה אף דלף[i].

כמה תמימות יש בפילוסופיה ספקנית וזולה כזו, שהד תקופת ההשכלה,— שבה היו מרבים להתווכח עם הרבונו-של-עולם ולבוא עליו בעקיפים על שאינו מנהיג את עולמו ״כבר-דעת", כפי רצונו וחכמתו של המשורר או החקרן מהטפוס הידוע, — שהד תקופה זו נשמע בה!

השורות הללו וכיוצא בהן, המצויות לרוב בשירי-העלילה ההיסטוריים של יל״ג, — שיש בהן התמרמרות נוראה נגד ההשגחה העליונה, או לפעמים גם ״חוצפא כלפי שמיא", — שורות כאלה השפיעו על ח. נ. בּיאַליק, מדעתו ושלא מדעתו, ב״שירי הזעם" שלו.  בכל אופן למד בּיאַליק בבית-מדרשו של גורדון.

אילו לא כתב יהודה ליב גורדון אלא רק את השיר ״במצולות ים", כבר היתה לו הזכות לתפוס את אחד המקומות היותר חשובים בהיכל השירה העברית.

*    *    *

השיר ״צדקיהו בבית הפקודות״ נופל בערכו הפיוטי והציורי מהשיר ״במצולות ים" ואינו אלא התקוממות נמרצה של רוח סוער, המתמרמר על הנהגת הבורא ועל הרוחניות היתירה אשר בתורת הנביאים.

ושוב אנו שומעים את הטענות הישנות בסגנונו וברוחו של איוב מארץ עוץ:

אך שוא אפוא יאמרו כי יש אלוה,

שדי, תקיף מכל, שופט גבוה!

איה משפטו?  למה לא יעשנו

עתה כבלע רשע צדיק ממנו?

המשורר, שהיה מר--נפש בעת כתבו את השיר הזה[ii], שם בפי צדקיהו העור את שפך שיחו ואת ארס רוחו.

יש אמנם גם בשיר הזה גלי שירה ומקומות בודדים יפים, אך יותר מכל אנו מוצאים בו השקפת-עולמו של המשורר על היהדות, ביחוד על זו של הנביאים (אצל רוב משוררינו החדשים חסרה השקפת-עולם בכלל והשקפת-עולם על היהדות בפרט).  הטענות, אשר שם המשורר בפי המלך האומלל, הן הן טענותיו של דור ההשכלה, הן הן טענותיה של תקופה חדשה בישראל, — של תקופה, המתעוררת לחיי-ארץ חדשים ומתקוממת בכל עוז נגד הרוחניות הנפרזה.  בשיר זה התבטא בכל תקפו הזרם החדש של החיים הממשיים, של פריקת עול הדורות הראשונים.

יל״ג בעצמו אומר באחת מהערותיו לשיר זה:  ״המחלוקת, שהיתה בין צדקיהו וירמיהו, היא מחלוקת ישנה, מראש מקדמי ארץ עד סוף כל הדורות...  והד המחלוקת הזאת נשמע עד היום בקרב עמנו בין המשכילים ובין החרדים״.

ירמיהו הנביא היה, — בודאי שלא באשמתו ושלא בכוונתו, — לסמל היהדות של הגלות, לצור מעוז להמטיפים להתבוללות וטמיעה בגוים.  ועל-כן היה שעשוע נפשם של ״בעלי התעודה״, שנצלו את היהדות ויפשיטוה ערומה.

אולם משוררנו העברי מתקומם (וצדקיהו היה לכלי מבטאו) נגד המקונן הגדול, כמו שהתקומם נגד בית-המדרש של יבנה וחכמיה, ורוח הזמן החדש דובר בו בשוררו:

ומה מבקש זה הכהן מענתות?

״לבלי ביום השבת משא ישאו!״

— — — — — — — — — —

עוד זאת, ברית חדשה בדא ליהודה:

כל עם הארץ מקטנם עד גדולם

ילמדו דברי ספר תורה ותעודה.

כל העם — מן היוגבים עד הנשיאים

כולם יהיו סופרים ובני הנביאים.

— — — — — — — — — —

וכתתו את לעט, למזמרות מזמרות,

קרדום ומורג לנבלים וכנורות,

ולדברי חכמים דרבונות ומסמרות.

— — — — — — — — — —

ביום ההוא תחפשו את יהודה בנרות

ולא תמצאו אכר, איש חי, רב פעלים!

בעלי המלאכה יחיו נבזים ושפלים;

במקום מנהיג עדר, מציב הדרבן,

יהיה נביא או כהן מעלה קרבן,

איש ואיש יאמר לא אחרוש, לא אדוש,

בי בן ממלכת כהנים אני וגוי קדוש.

ובכן לא ישמע קול עושי במלאכה,

כי קול אומרים הודו, הלל וברכה,

ומלאה הארץ להקות נביאים,

פושטים ערומים, הוזים ומביעים,

רודפי קדים, רועי רוח ונשיאים,

היהיה גוי כזה תחת השמים?

(״צדקיהו בבית הפקודות")

 

הרי לך צעקתה, מחאתה והתקוממותה של תקופה שלמה נגד גוילי הקלף הישן, נגד בן חלקיהו, הכהן מענתות!  תקופה שלמה מדברת מתוך עטו של משוררנו, על-כן דבריו ופסוקיו כל-כך נמרצים.  לא חולם, כי-אם לוחם כביר עומד לפנינו בשיר הזה.

ומלחמה זו, המלחמה בין הבשר והרוח, בין מלכות הארץ ובין מלכות השמים, — מלחמה זו מסתמנת ומתבטאת בשני זרמים מתנגדים זה לזה בכל דברי ימינו.

בעיקר הדבר אין זה, — ״צדקיהו-בבית הפקודות", — שיר עלילה כלל, כאשר רצה יל״ג לכנותו, כי אין בו ציורים ועלילות, אין בו תמונות בולטות והרצאת מאורעות, רק שטף הרגש והמחשבה, סערות רוח מורד וצעקה עד לכסא הכבוד.

המשורר, שהיה בעצמו איש-הרוח ואיש-הספר, מתקומם נגד נפשו הוא.  על-כן גדל הכאב והדברים בוטים כמדקרות חרב, מבלי אשר ישמע בהם אף הד קל של זמרת נבל.

יל״ג היה המשורר המודרני הראשון בספרותנו.  שירו ״צדקיהו" הוא מרידה לא רק כלפי מעלה, כי-אם גם נגד כל תורת הנביאים והחוזים, שנצחון הצדק העולמי היה יקר בעיניהם מכל נצחונות הארץ.  וליל״ג היה גם אומץ לב להביע, לגלות את כל רוחו והשקפתו על היהדות הנבואית, מבלי צל של צביעות.  ובצדק אמר על ״כל שיריו":

״אני בצרור עלים אלה את נפשי צרתי״.

(משירו ״השארת הנפש")

 

הסוף של השיר ״צדקיהו":

אולי במות עיני תפקחנה

— — — — — — — — — —

ומכאב נצח עצמותי תנחנה.

 

הסוף הזה חלש הוא מאוד, ואינו מתאים לכל תוכן השיר, בעוד אשר הצלילים האחרונים של רוב שירי גורדון המה היותר חזקים, או היותר עוקצים ומחרידים את הלב.

*    *    *

בשירו ״בין שני אריות" הננו פוגשים עוד הפעם את המשורר-הלוחם הגדול, כשהוא נאפד נקמות במורי ישראל ומאשריו, ודבריו ״חוצבים להבות אש".

ועוד הפעם הננו שומעים את פזמונו, הנוקב ויורד עד תהום היהדות הרבנית.  כל מלה חץ טבול ברעל, וכל דבור פולח את הכליות.

 

המשורר, המורד בהמשטר הישן על היהדות, קורא בזעם:

כמה מאות שנים מורים אשרוך,

כוננו בתי-מדרש — ומה הורוך?

הורוך לשמור רוח, לחרוש אבן,

לחשוף מים בכברה, לדוש תבן.

הורוך, הה, להלוך נגד החיים,

— — — — — — — — — —

להיות מת בארץ, חי בשמים,

ובהקיץ לחלום ולדבר בחלומות.

(בפרק הראשון של ״שני אריות״)

 

אמנם אין שייכות ישרה בין הפרק הראשון, בשיר ״בין שני אריות", ובין הרצאת העלילה עצמה, אבל כאן מצא, על-ידי קשר רפה מאד, בעל-חוב זה לגבות את חובותיו הישנים מן היהדות העתיקה.

במאמרי הגדול על אדות יל״ג הוכחתי ברחבה, כי לא צדק כלל המשורר במשפטו הקשה על היהדות הרבינית, שהמטיר עליה אש וגפרית בכל פעם שבא לידו לדבר או לשורר עליה.

אולם אין משורר גדל-הרוח נתפס על צערו, שהוא צער האומה.

בשיר עלילה זה, — ״בין שני אריות", — התרומם המשורר במקומות אחדים, ביחוד בציור הזירה והקהל, השואף לדמי אדם, היושב בה, ובציור המלחמה שבין שמעון ובין הארי המתנפל עליו, — התרומם המשורר למדרגה גבוהה מאוד.  יש חרוזים בשיר זה, שהם כמו חצובים מאבן שיש.  אולם אין התאמה והסכמה מלאה בין חלקי השיר, ויש בו חרוזים ופסוקים, שהמה שורטים את האוזן.

את העלמה העבריה מרתה, אהובת שמעון, הוא מתאר כאחת מגבורות ישראל בימי קדם.  עלמה כזאת נותנת תפארת לעמה ועוז להבוטחים בעתידותיו הגדולות.  באמור לה שמעון:  ״שלום לך, מרתה תמתי, עד נצח!  הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע.  שם טיטוס יהותת, ירבה שוד ורצח: — הבה לי נשקי!״ — עונה לו מרתה:

״לך, שמעון דודי — לך ונהג חילך!

יקר רגע מפז —מהרה ולכה.

עיני ארץ מולדתנו עליך;

אל תדאג לי!  מה ראית על ככה?

אבי גם אַחי מוקעים ראיתי,

כל בעותי מות לראות נסיתי...

— — — — — — — — — —

אאזרך נשקך, הא לך החרב,

חרב לאדוני ולארץ מולדת!״ 

 

מה פשוטים ומה נשגבים הדברים האלה בפי עלמה ענוגה, הדבקה בעמה ובארצה!

ומתעוררת השאלה:  התהיינה לנו גם עתה, בימי הגדוד העברי, ההולך לשפוך את דמו על שחרור ארצנו ועל חופש עמנו, — התהיינה גם לנו עתה בנות ישראל גבורות כאלה?

ועוד הפעם מנקרת במוחו של המשורר השאלה המרה:

 

״עין רואה!  הראית אלה הדמעות?

התשימים בנאד או לשוא זרמו".

 

ואנחנו יכולים לענות כיום:  ״לא לשוא זרמו!״

 

ניו יורק, תרע״ח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] מצוינות ועוד יותר:  מוזרות הן שאלותיו וטענותיו של המשורר כלפי אדון הבריאה בהערתו לשירו זה:  "כשבא השיר הזה לפני החכם א"ל מנדלשטם ענה ואמר:  "כמה לא חלי ולא מרגיש המשורר, שאיננו יודע, כי הוא בעצמו דלף הדמעה היורד מ"עין הארץ" על אָבדן הנפשות הנקיות ההן", – דברים אלו נאמרו בחכמה ודעת, אכן תנחומין של הבל הם ואין בכחם להפיג צערו של המתאונן;  כי אילו היה חשבון ודעת ב"עין הארץ" לדעת את מעשיה, אשר היא עושה, לא היה לה לא לעשות דברי עצב כאלה ולא לברוא לה אחרי-כן משורר מר-נפש בוכה עליהם בתור "דלף דמעה", היוצא מבין ריסיה, כי כלום בר-דעת מקצץ אבר מאבריו ומעורר תאניה על המום, שהטיל בעצמו".

[ii] יל"ג כתב את השיר "צדקיהו בבית-הפקודות" בשבתו במאסר, ב"מצודת ליטא", על חטא שלא חטא מעולם, כי חשדוהו במינות המלכות ואויביו הלשינו עליו לפני הרשות, שהיה נתין נאמן לה ו"עם שונים לא התערב".