_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחיל אל חיל

מרדכי דוד ברנדשטטר

לתוכן הענינים

 

א.

על השלחן אשר לפני התנור יושבים חסידים ואנשי מעשה, יראים ושלמים, תופשי תורה ויודעי חן, מתגרדים ומתחככים מתחממים ומשיחים ועוסקים בתורה ובהויות עולם כנהוג מאז ומעולם בבית המדרש אשר בעיר זרעשוא.

"רק בזרעשוא יוכל רשע כזה עמוד", קרא הצעיר שבחבורה והוא איש חסיד נודע בעיר בשמו ר' דוב מזיק, ובאמנה שמו נאה לו כי תארו כשד משחת, כשעיר מדבר, ידיו המגאלות וחזהו המגולה מכוסים בשער צהוב וכן גם צוארו ואזניו הארוכות והעבות.  ראשו פי שנים מראש איש ואיש ושתי פאותיו אשר משני עבריו כשתי חבילות סירים סבוכים, נהדרות בחשש וקש ונצות עוף כנף.  כמעט אין כל מצח לו, כי ככלות השער מלמעלה, יחל חטמו העב והאדום אשר יעבור בין שתי עינים קטנות ואמוצות וישתרע עד פיו הרחב והפתוח גם בדברו גם בהחרישו, לחרדת נפש כל רואהו – "רק בזרעשוא יוכל רשע כזה עמוד", קרא המזיק הזה בהתגרדו בכל עשר אצבעותיו בזקנו הקצר, "לו היה בניזוויצא עיר מולדתי כי עתה הרגנו אותו אנשי שלומנו באנפלאות שברגליהם לקיים מה שנאמר: וכל המינים כרגע יאבדו!"

"מין הוא, כופר הוא, ימח שמו וזכרו!", קרא ר' נח תם בהתנועעו על הגמרא אשר לפניו בכונה גדולה, "אפיקורוס גמור!"

"שוטים שבעולם", ענה ר' נחמן בעל זכרון והוא איש שיבה לבוש בטלית קטן המגיע עד קרסליו ולבוש עליון אין עליו, גם כובע אין על ראשו כי אם מצנפת קטנה, וברגליו פזמקאות ונעלים של צמר, אות הוא כי תושב ונשוא פנים הוא בבית הזה ועושה הוא בו כאדם העושה בתוך שלו ובחדר משכבו – "שוטים שבעולם", ענה האיש, "אפיקורוס גמור?! הגם תדעו מה זה אפיקורוס גמור? – זוכרני כשהייתי אצל הצדיק מבהלהוויטץ זכרונו לברכה שמעתי מפיו הקדוש ממש שהיה אומר כי אפיקורוס הוא חסיד שבטמאה, ובימי חרפי ראיתי אפיקורוס אחר שהיה מסגף את עצמו בכל מיני סגוף וישב כל ימיו בתענית ועשה תקונים הרבה בטמאה רחמנא לצלן, עד שהגיע למ"ט תרעין דמסאבותא ובכל זאת לא זכה להיות אפיקורוס גמור, ואתם אומרים כי עובדיה חתן הטבח אפיקורוס גמור הוא? – בעל תאוה בעלמה הוא ותו לא."

"בעל תאוה בעלמא, ימח שמו וזכרו!", קרא ר' נח תם בהתנועעו על תלמודו בדבקות גדולה במשפטו.

"ואני אבינכם את הענין הזה", ענה ר' שמעיה פשטן, איש קטן ודל, גבן מפנים ומאחור, בעל עינים קטנות וקצרות רֹאי ושפתים דקות וצוחקות המעידות כי לא צפון לבו מערמה וגם התולים עמדו לעת מצוא.  "אני אבינכם את הענין הזה על פי טבע, כי ענין הקדושה ולהבדיל ענין הטמאה הלא המה שני ענינים שוים בבחינת זה לעמת זה, להבדיל, והוא ענין פשוט, כי הקליפה יש לה יניקה רק מהקדושה, להבדיל.  מובן אם כן ממילא שכשם שהחסידות והקדושה נתרשלה בזמן הזה בעוה"ר כך האפיקורסות והטמאה, להבדיל, נתרשלה אבל בודאי יפתח בדורו כשמואל בדורו והצדיק מתהובוניץ בדורו כהבעש"ט בדורו ולהבדיל באלף אלפי אלפים הבדלות עובדיה בדורו כבלעם הרשע בדורו, אפיקורוס ומין גמור לכל פרטיו ודקדוקיו –"

"ומה אנחנו מחשים? צעק ר' דוב מזיק בקול נורא, "או האם עולם הפקר היא זרעשוא?"

"מהמורידין ולא מעלין הוא, ימח שמו וזכרו!", נאנח ר' נח תם המתנועע בלי הפוגות.

"בודאי ובודאי נתקררה החסידות ונחלש גם כח הקליפה", קים ר' נחמן בעל זכרון את דברי הפשטן מבלי פניה לאנחת התם וצעקת המזיק, "חסידים של עכשיו נוסעים בעגלות להצדיק או על מסלת הברזל המה נוסעים, ואנכי מעיד אני עלי שמים וארץ, שדוקא ברגלי הייתי הולך להצדיק ר' למך זכותו יגן עלינו, ופעם אחת בהיותי בדרך הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיה היום בוער כתנור עד שנשרו הפרות מן האלנות ושערות כבעי נתחרכו מחום השמש, ובכל זאת לא נתרשלתי חלילה ואשים נפשי בכפי ואלך כל היום ברגלי, וזכות רבי הצדיק עמדה לי, כי באתי ערב שבת קדש בין השמשות לק"ק נימורוב וזכיתי עוד לראות בהדליק הצדיק את הנר השמיני מנרות של חנוכה."

"אבל הלא אמרת כי נשרו הפרות מהאלנות ושערות כבעך נתחרכו מחום השמש וכל זה קרה בימי חנוכה?", שאל ר' ראובן המקשן לתֻמו.

"הפרות שנשרו אתרוגים היו שדרים באלנם משנה לשנה, ושערות הכובע על פי נס נתחרכו", ענה הגבן בצחוק, "או האין זאת ר' נחמן?"

"בודאי ובודאי על פי נס היה", ענה ר' נחמן בעל זכרון, "כי אותות ומופתים למאות ולאלפים היו מתגלגלים תחת השלחן של הצדיק מנימורוב ואין משגיח בם, וזוכרני שאמר אז הצדיק תורה גבהה מאד על ענין היום וגלה נסתרות נוראות ואמר שהעבודה שלו בפורים הוא לתקן פגם של ק"ה בסוד: ואם מפאת פניו ימרט ראשו – אותיות פורים – ונאמר: קרח הוא – אותיות קרה ממש – טהור הוא ובאותו הלילה לא היה יכול רבינו ז"ל לישן והיה בצער גדול על שגלה סוד נורא כזה שכסהו עתיק יומין, כי ירא שמא אין הדור ראוי לכך ויחזור העולם כלו לתהו ח"ו, והגיע על ידי זה לעצבות גדולה ר"ל.  אך בחמלת ה' עלינו נעשה נס ור' שמערל המגיה חפש וימצא כתוב בתורה: "ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבה הוא" – לא קרח – וכששמע הצדיק ממציאתו של ר' שמערל נתקררה דעתו ושמח שמחה גדולה, ואנחנו רקדנו כל אותו היום כי עין בעין ראינו כמה גדול זכות הצדיק, כי אלמלא היה כתוב "קרה" חלילה וחלילה, מי יודע מה עלתה לנו ר"ל, ומי שלא ראה בשמחת חג השבועות הזה לא ראה עוד שמחה מימיו."

"הפלא ופלא!", קרא ר' נח תם, "סוד ה' ליראיו!"

"אך מה זאת ר' נחמן?", צעק ר' ראובן המקשן בתמהון, "האם חנוכה ופורים וחג השבועות ויום ולילה חלו אז להיות בשעה אחת? – "

"אי לך מקשן עם הארץ", ענה בעל הזכרון בשאט נפש, "עד מתי אתה מתעקש לשאול שאלות של הבל? זוכרני ששמעתי מפי הצדיק ר' מנחם נחום ז"ל שהיה אומר שעולם הקושיא ועולם הכפירה קרובים זה לזה, וזהו שאמרו חז"ל: המקשה עצמו לדעת יהיה בנדוי..."

פני המקשן חפו כי ראה והכיר וידע כי הצדק את ר' נחמן בעל הזכרון והמזיק קפץ ממקומו ויתנפל על איש אחד היושב על שלחן אחר והוגה בספר פתוח אשר לפניו, ויתפשהו בשולי בגדו ויפרפרהו ויצעק: האם חי אתה מאיר או כבר מַתָ לשחת כי תשב דומם ולא תפצה פיך? בצואר מי תלוי הקולר אם לא בצוארך מאיר, כי דַיָן אתה בעיר בעוה"ר, הבה אפוא, עמוד על רגליך והחרם את הרשע האפיקורוס וכל העם ישמעו ויראו וידעו כי יש חסידים בישראל."

"לא אדע עוד אם חייב הוא נדוי על פי דין, כי מה זה עשה רעה ומי העיר בו? גם לא אוכל לדון יחידי ובפרט לנדות איש יודע תורה על פי דברי חצוף ומשגע כמוך", ענה הדַיָן ברגז, "ואתם רביתי", הוסיף בפנותו את פניו אל יתר בני החבורה, "גם אתם הטבתם לעשות לוא הגיתם בספר תחת אשר תבלו את עתכם בדברים בטלים ולשון הרע ובהוצאת שם רע "

"הוי שוטה שבשוטים מאיר, טפש גדול ונורא עד שמי רום וכוכביהם!", צעק המזיק, "הטרם תדע כי שיחה בטלה שלנו טובה ורצויה ומקובלת אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים מתורת פלסתר שלך? ואם תקניטני אגזור אֹמר כי כמוך כעובדיה ושניכם בחינת שדין יהודאין!" הַדַיָן לא ענה דבר כי עזות מצח האיש הזה העתיקה ממנו מלין ויקם ויעזוב את בית המדרש בחרי אף.

"הראיתם את התלמיד חכם שאין בו דעה הזה?", קרא המזיק אחריו.

"שדין יהודאין! רחמנא לשובינא!", קרא ר' נח תם אשר לא חדל מהתנועע עוד רגע.

"זוכרני", ענה בעל הזכרון, "כשהייתי יוצק מים על ידי הצדיק מבהלהוויץ ז"ל היה שם למדן אחד שאמרו עליו שלא הניח מקרא משנה וגמרא שלא שנה עליהם מאה פעמים ואחת, ואף על פי כן רחק אותו הצדיק, משום שתורתו היתה בלי אתערותא ולעילא, ומרגלא בפי רבי הקדוש מכוביניץ שעברה בהתלהבות טובה ממצוה בלי התלהבות שהעקר הוא התלהבות."

"התלהבות! התלהבות! העקר הוא התלהבות!", צעק המזיק הנלהב.

"ואני אבינכם את הענין על פי טבע", ענה ר' שמעיה הפשטן, "כי באמת כל ענין העבודה שלנו הלא הוא ליחד קוב"ה ושכנתיה, נמצא כי הענין כלו הוא בחינת זווג, ובודאי צריך לענין בזה התלהבות ואתערותא ורעותא וחדותא קדישא כמובן, ולא כאותם הטפשים העובדים מתוך עצבות וכבד ראש, שהם בחינת אברים מתים שאינם מולידים, ובודאי אין זווגם שלמעלה עולה יפה, והענין הוא פשוט מאד, פשוט בתכלית הפשטות!" "ומכאן ראיה", הוסיף הפשטן בצחוק ובקול נגינה כקורא באחד מספרי הפוסקים, "מכאן ראיה שאין עליה תשובה שר' נח תם חייב לשלם בעד שתי מדות יי"ש למלאות גרונם של בני החבורה כדי לתקן עולם במלכות שדי!"

ר' ראובן המקשן פתח את פיו ועל שפתיו רדפה השאלה: "זו מנין לך?" אך בודאי זכר עד מהרה כי עולם הקושיא ועולם הכפירה קרובים זה לזה, ויתאפק וידום.  ור' נח תם עשה כמצוה ויפתח את מעילו ממול חזהו ויוציא משם כיס עור ויתן ממנו מספר קשיטות להשמש, אחרי כן סגר את כיסו ויחביאהו היטב בסתר צלחתו והכל בתמימות גדולה, – והשמש הביא בקבוקים מלאים וכוסות דקות וחברייא אתערו בחדותא דכלא, חרותא דלעילא ותתא, וישתו וישכרו ויתלהבו, וכטוב עליהם לבם ויגזרו אֹמר ויחליטו כי זרעשוא איננה הפקר עוד וכי עוד תמצא ידם לשבר ולמגר את עובדיה חתן הטבח ולעקרו מן השרש מעלמא הדין ומעלמא דאתי, לגרשו כלה מהסתפח בנחלת היראים והשלמים ולהודיע בפומבי כי הוא עם האפיקרוסים יפרד וחלק ונחלה אין לו בהקלויז עוד.

 

ב.

הטבע הנדיבה אשר כאם רחמניה דאגה לכל יצוריה יחד למען לא יחדלו גם קטני ארץ וישמדו ויאבדו מתחת שמי ה', אשר להשפנים עם לא עז נתנה רגלים ממהרות לנוס מפני רודפיהם כח, אשר נתנה להנחש שִני רעל לנשוך רגל תשופנו ראש, אשר נתנה להעטלף בינה לחתור בחשך לה בית להסתר מפני אור שמש, אשר נתנה מוץ באש להחיה הידועה לחזות על דולקיה להמם ולהפיצם בצחנתה הנוראה, הטבע הנדיבה הזאת נתנה גם להחסידים עם לא בינות ערמה, לשית חשך סתרם ולחתום בעד אור כי יהל, ותלמד ידיהם לקרב ואצבעותינם למלחמה ללחום בהדעת אויבתם כגבורים מרי נפש.  – הדעת! מפני השם הזה יחתו יָבֹלו ויחרגו ממסגרותיהם, מפני השם הזה יבאו בנקרות צורים ובמחלות עפר, משם יעלו באשם ויפיצו רוח קטב סביבם לשום מחנק לנפש הזר הקרב אליהם, לשמע השם הנורא הזה ישתגעו ויתהוללו ויתוו על הדלתות ועל החומות חרמות ושמתות ואלות ונדוים להכות ארץ בשוט לשונם; ואף כי בעון הדור אזלת ידם עתה מהשמיד מהרוב ומאבד בשבט אולתם זה כלפנים בישראל, אבל את נפשם ואת נפש בניהם יצילו בגבורת ימינם ובשגעונם מהלכד במוקשי דעת ומזמת המסירות את לב האדם מאחרי אמונת צדיקים, להגותו ממסלת קדש ולהורותו דרך תבונות "הנוקב ויורד עד עומקה דתהומא רבה", כאשר יאמר הצדיק מתהובניץ בעצמו, ולפעמים גם ירעו מאד לאיש חרמם ואוי לו לחלש מהם כי יפול בידם; – ואף גם זאת כי חוננו בהרגשה יתרה להריח מרחוק את אויבתם בנפש זאת, ויהי אך תֵרְאֶה בגבולם ועשו כלם אגודה אחת ללחום בה בכל עז טרם תפרץ בם לשדר את רבצם ולשחתם, וחסידי העיר זרעשוא נעלים עוד בהרגשתם הנפלאה הזאת פעמים אין מספר על יתר חסידי ארצם, כי סרבים וסלונים אתם בעיר, אפיקורסים מימינם ומשמאלם, ולולא נשמרו לנפשותם מאד, כי עתה כבר היו למשסה להם, על כן למדו את עיניהם לחדור קרב איש ולב עמוק, לראות אם לא באחד מבתי נפשו יושב להם אורב בסתר למען ידעו להזהר ממנו ולהרחיקנו מגבולם והוא כבודם ותפארתם, כי באמנה רבים המה בני הנעורים אשר מהרו לגרשם מהסתפח בחברתם בהכירם בהם כי זיק דעת התגנב לחדרי לבבם בלאט, ותהי אחריתם מוֹרה להם, כי יצאו ויהיו לבני בינה, וילעגו על גורשיהם ויצחקו על מזעזעיהם והרבה מהם יצאו ביד רמה לתרבות רעה; – ובכן מצאו שמץ דבר גם בעובדיה אשר זה שנה לקחו ר' שמעון הטבח איש מוקיר רבנן, מאחרי צאן אדם אשר בבהמד"ר ק"ק נבזא עיר הגבול ומקלט לבחורי ישראל, ויתן לו את חוה בתו היפה והיחידה לאשה וגם נדה שמנה מאות כסף נתן לו, כי גם הוא הביא אוצר יקר ונחמד ביתה חותנו, דבר אשר לא יסֻלה בפז וכל חפצים לא ישוו בו, אשר לא יתן סגור תחתיו ופנינים ואבני חן לא יערכוהו, דבר אשר גם בחצרות שרים לא ימצא והיכל מלך יאמר לא בי הוא הלא היא – תורתו אשר בתוך מעיו, כי עלוי מופלג היה עובדיהו ובחור כארזים "ראוי שתשרה עליו שכינה", כאשר העידו עליו כל נשי זרעשוא הצנועות וחוה אשתו בראשן כי גם יפה תאר ויפת מראה היה ותורתו נתנה לו לוית כבוד ועטרת תפארת בראשו, ויהי עובדיה מוצא חן בעיני כל רֹאיו זולתי בעיני החסידים אשר מיום בֹאו לעירם ויסר אל בית מדרשם ללמוד בו לא יכלו דברו לשלום; אם מאשר לא שמע כמהם את מצות קדושם: "שצריך האדם לגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לאביו שבשמים" (ליקית אות ט"ו), או מאשר לא הראה את כחו בשתי ולא בא לעזרת ה' כגבורים לשתות יין ושכר ליחד שמא הקב"ה מתוך שמחה של מצוה בכל יום  תמיד, או מאשר נסע רק פעמים בשנה להצדיק דק"ק תהובוניץ וגם שתי פעמים האלה רק כמו שכפאו שד ולא מתוך השתוקקת וגעגועים כראוי, ואם יען כי לא רכש לו כמהם מכת טחורים ושכרון מעים, נחלת חסידים וירושתם מדורות עולמים; כל זאת לא אדע אנכי כאשר גם המה באמנה לא ידעו אל נכון את סבת שנאתם אותו, אבל לבם נבא להם  כי משחתו בו, על כן שמרו את הדבר וישימו את עיניהם על כל דרכיו.  ומה שמחו היום לשמועה כי אך הטיבו לראות מראשית אחרית וכי לא שגה לבבם גם הפעם בהנבאו להם רעה על עובדיהו כי מינות נזרקה בו.  וזה דבר חטאתו אשר נגלה היום בקהל: בזרעשוא אשה אלמנה, אשת חיל יראת ה' העוסקת במצוה ובפרקמטיא ומתפרנסת מיגיע כפיה, בביתה אשר הוא גם חנותה ימצאו סחורות מסחורות שונות מקום להן: מנורות בודדות, עלי ומכתשת שאין זווגם עולה יפה משום שלא נזדווגו מידי יוצרם בתחלת בריאתם, כלי נחשת שנשברו ונתבטלה צורתם, טליתים של צמר שנקרעו עטרותיהם מעליהם ונשרפו לכסף, מקבות וגרזן שניטל בית אחיזה שלהם, שמלות ישנות שנתרפכו כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש חדש, כפות וסכינים ומזלגות שנשבו מקרב אחיהם ונתחברו מין לשאינו מינו, וכאלה וכאלה כל דבר אשר יגונב מן הבתים ומן החצרות ומבתי כנסיות ובתי מדרשות בידי משרתים ומשרתות, בידי עניים דגונים המחזירים על הפתחים ובידי פרחי הבטלה האוכלים לחם חסד בבתי נדיבי העיר כנהוג.  – וה' ברך את האשה בלב טוב מלא חסד וחנינה לכל נדכה ומר נפש, וגם את הענין נתן בלבה לאסוף ולבנים נדבות מבתי בני ישראל לכסף ולשמלות ולכל דבר אשר יאכל לכל נפש, לתמוך בידי דלים, לכסות מערומי אביון ולהשביע נפש רעבה, והחסידים יאהבוה ויתנו כבוד לשמה כי תפקידם לבקרים בחמין המועילים מאד לנקיות, ולפעמים גם בטפת משקה המועיל להתעוררות ועלית המוחין.  – גם בעיני נשי זרעשוא, כהצנועות נשי ה"צאינה וראינה" וה"מעין טהור", כהמשכילות, נשי המאדע והראמאן, בעיני כלן גדול שם דבורה האלמנה מאד ואשה לא תשיב פניה ריקם בבואה לבקש נדבה, כי בהיות למשרתות ומשרתים רבים מהלכים בביתה לרגלי מסחרה, יגלו לפניה מסתרי בית ובית ותדע עת ומקום למצוא חפץ ופיה מלא תמיד ברכות וישועות מעין המאורע כפי צדיק ונביא: ילד שעשועים כי יחלה בבית, תבקר דבורה האלמנה את אמו הדואגת ותקבץ נדבות "בעד אשה קשת יום אשר ילדיה כלם נפלו למשכב והאחד כבר מת לשחת באין עוזר ותומך ונפש הנשארים תשתפך בחיק האם האמללה בחסר ובכפן גלמוד, ובזכות זה יסיר ה' ממך ומאישך ומצאצאיך כל חלי וכל מדוה אמן" – ליל טבילה כי יגיע לאשה כשרה אשר סגר ה' בעד רחמה, תקדם דבורה האלמנה את פניה לתמה ותבקש נדבה "בעד עניה סוערה אשר ילדה היום תאמים ובביתה אין כל להשיב את נפשה, ובזכות זה תבני ותראי זרע של קימא אמן" – קול חתן וקול כלה כי תשמע ברחוב, תמהר לבא בית המרזח לקבץ כסף ובגדים "בעד נערה עורת בת שלשים שנה אשר תנשא היום לתופש תורה, ובזכות זה תשבעו שמחות עז זקנה ושיבה אמן" – וקול בוכים על בית כי ישמע, תחיש פעמיה לבית האבל תנחם ותשאל משען כסף "בעד איש חסיד שמתה עליו אשתו ותשאיר לו שבעה ילדים קטנים, ובזכות זו תנצלו מכל רע ונגע לא יקרב עוד באהליכם אמן".  – ככה תעשה דבורה כל הימים וכל צרה וכל אסון, כל שמחה וכל ששון כי יקרה בעיר יהיה לה מוצא לכסף בצדקתה ובערמת לבה, ובכן מתפרנסת היא ברוח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, בהיתר ולא באיסור ובלי טרח ועמל רב.  – וחוה אשת עובדה הרה ויֻגד לדבורה האלמנה לאמר: הנה העלמה יראה לנפשה כי מבכירה היא, ותמהר ותלבש את מעילה ותבוא אל בית חוה ותשאל ממנה משען כסף בעד מקשה לילד אשר רופא דרוש לה וידיה ריקות, פני חוה הלבינו ועצמותיה רחפו מפחד בשמעה את השם "מקשה לילד" ותמהר ותתן לה את כל אשר היה בצלחתה, והאלמנה ברכה אותה בברכה משלשת אשר נגעה עד לבה ותצא.   אחרי ימים אחדים בקרה שנית בבית ותספר להאשה החרדה, אשר עוד לא נרפאה מברכתה הראשונה כי המקשה לילד מתה בעוה"ר וכי תאסוף היום אגורות אחדות לשכור מינקת להעולל האמלל אשר השאירה אחריה יתום בעֹני ובחֹסר כל.  כמעט התעלפה חוה ההרה להשמועה הנעימה הזאת, אל האלמנה הטובה נחמה אותה ותדבר על לבה להבינה בינה כי צדקה תצור תמימי דרך ותצילם ממות ומשכלת, ותלמדה גם סגולות בדוקות ומנוסות לשאת את המפתח של הבית עלמין על צוארה, להניח במטתה ערבה חבוטה, להניח על בשרה חתיכת עץ מגג שעל קבר הצדיק (מדות, אות בנים והריון) ולמשוח טבורה במרה שחורה של תרנגול שחור (תולדות אדם מ"ה) וכו' וכו', וחוה עסקה בהסגולות הנפלאות האלה אשר קנתה במיטב כספה, עד כי חרד לבה לרגעים ונפשה בקרבה נמוגה מפחדי מות וידלו פניה מיום ליום ובשרה כלה מראי לדאבון לב אישה אשר ראה בצרת נפשה ולא ידע שרש דבר נמצא בה.  לשוא התרפק עליה, לשוא הרבה לתנות לה אהבה וחן, לשוא התחנן אליה וגם הציק לה כי תודיעהו את סבת יגונה ומכאוב לבבה, לא לעזר ולא להועיל; עיניה אך דולפות דמע וקולה לא ישמע, כי מצות דבורה אשת חסדה עליה חזקה, אשר לא תגיד דבר גם לאישה פן יבלע לה אם לא תשמר פתחי פיה וכל סגולותיה לא תועילנה עוד, הן אמנם לא אשת פתיות חסרת כל תבונה היתה חוה, ובכל זאת באה בכף אשה מבישה אשר פרשה רשת ליד מעגלה ותלכדנה בחבלי השוא אשר שתה לב בארבה לכסף נדבותיה, כי באלה וכאלה אמונת שוא ותפל הסכינה בבית בבית אבותיה, אשר גם המה לא חסידים ולא אוילים באדם המה, ואך באחת יבערו ויכסלו להעריץ כל מתעה ונתעה, כל קוסם ונביא ורבי וקדר, לירא מפניהם ולדבקה בם, כרוב המון העם אשר בארץ גאליציען. 

ככה נחלה לה חוה ימי עני בעצב ויגון ולילות עמל בחזיוני פחד ובלהה וככל אשר קרבו ימיה ללדת כן הוסיפה האלמנה למכור לה סגולות ולחשים ולמסוך בקרבה רוח נכאה, בנחמה אותה בשמועות טובות ובשורות טובות היורדות חדרי בטן כמנהגה.

ויהי היום וישב עובדיה מבית המדרש לעת ערב, דבר אשר לא הסכין לעשות מעודו, כי כבד עליו היום ראשו ויאמר להנפש מעט מלמודו, וכראותו כי אין אשתו בחדר, ישב לו על המטה ויוחל לבואה, ומה השתומם למשמע אזנו כי את קול אשתו הבוכיה שמע מן החדר השני אשר דלתו סגורה, וגם את קול האלמנה המדברת על לבה גם היא בקול בוכים: "אל נא בתי", נחמה הצנועה הזאת, "אל נא תתיאשי כי האל הגדול חי וקים ולא יעזוב חיתך לשחת."

"אבל לבי ינבא לי רע", ענתה אשתו בבכי רב.

"אמנם כי הלב הוא חצי נביא אמת", נאנחה האלמנה, "אך הן יגלה למוסר אזניך כי תרבי צדקה וחסד וסר עונך וחיתך באור תראה."

"אויה לי!", נאנחה חוה מרה.

"למי אוי למי אבוי הלא להמטים עקלקלותם", דברה דבורה נחומים, "ואַתְ אשה כשרה אל נא תפתחי פה לשטן המקטרג בשעת הסכנה, ואל תקראי אויה ואל תאנחי, כי הנה תשעים ותשעה דרכים מוליכים את האשה היולדת לגיא צלמות ורק דרך אחד לה לשוב לאור באור החיים והון לא יועיל ביום עברה." חוה נסתה לדבר דבר אך קול מליה נחבא בבכי תמרורים והאלמנה הוסיפה ותאמר: "ואך לה' אלהים למות תוצאות והוא יפדה בצדקה חוסיו להשיב משאול נפשם.  עשי זאת אפוא בתי ותושעי, משמלתך לעורך חנני אביון ולא תלבש אשה אחרת את בגדיך החמודות, פרקי נזמי הזהב אשר באזניך ותני אותם בכסף להדליק נרות בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולא תירש אחרת את עדיך וחליתך; הלא המפתח של הבית עלמין על צוארך וגם הערבה החבוטה – "

עתה לא יכל עובדיה להתאפק עוד, ויפתח את הדלת בחזקה ויפרץ אל החדר ויחזק בצואר דבורה ויקרא: "המצאתיך מכשפה ארורה עוכרת נפש אשתי!"  ומבלי הוחיל עד אשר תשיב אמריה לו, הכה את לחייה בחרפה פעמים ושלש ויהדפנה בעד הפתח, ובחם לבבו לא זכר קדש וינאץ בזעם אפו סגולה ולחש יחדיו, וישלך גם את ה"הושענות" וגם את מפתח הבית עלמין גם את יתר הלחשים, אחרי הצנועה הנדהמת החוצה. 

והקול נשמע בהקלויז לאמר: חלל עובדיה כל קדש, כי נאץ בזדון לבו סגולות בדוקות ומנוסות מקדושי עליון אשר בארץ, ויגמרו החסידים ויגזרו אֹמר ככל אשר שמע הקורא את שיחתם לפני התנור ואת עצתם אשר החליטו על כוסות מלאות.  ובעצם היום הזה, בין מנחה למעריב, קפץ המזיק בראש ויתנפל על עובדיה ויחרפהו ויקללהו קללות נמרצות, ויתנהו למין וכופר ואפיקורוס ואחריו החרו החזיקו שאר אנשי עצתו, התם והפשטן ובעל הזכרון ויתר היראים והשלמים, ואחריהם כל המון החסידים אשר שמעו את החטאת הנוראה ואשר לא שמעו, וימלאו פניו קלון וימרטו את לחייו בחרפה ובוז, לעשות נקמה בשנוא נפשם, תוכחות כאיש קנאתם מאז.  – לשוא נסה ר' מאיר הדַיָן להצילנו מידם, לשוא נתנם לבני בליעל אשר יגדו על נפש צדיק מהם ולא יחוסו על כבוד תורתו כי רבה, לשוא צעק עד כי נחר גרונו, כי שומע לא היה לו.  ועובדיה הֻכה מכה רבה ונאמנה, אך כראותו כי רעה נגד פניו ויתגעש ויתעורר ויכה גם הוא על ימין ועל שמאל ויחלק חבלים למריביו ויהמם עד כי הצליח בידו לקפוץ בעד החלון ולהמלט על נפשו.  "כן יאבדו!", צעקו החסידים בקול ענות גבורה ולא נסו לרדוף אחרי הבורח. 

ואיש זקן נגש על ה"עמוד" ויכה עליו בכח ויהס רגע את הצועקים ויקרא: "ברכו את ה' המברך!" אך איש לא ענה אחריו כמשפט, כי אם השליכו עליו טליתים ומטפחות ופרוכות ויתר תשמישי קדושה, וימטירו עליו כובעים ומצנפות אשר חטף איש מראש רעהו ויסחבוהו מלפני העמוד, וישתגעו ויתהוללו וישירו ויזמרו וישתו וישכרו וירקדו ויקפוצו וישמחו שמחה גדולה כל הלילה ההוא על הנסים ועל הנפלאות אשר עשה ה' בקרבם: לכלות קוץ מכאוב וסלון ממאיר מכרם בית ישראל ולנצחא ליה לסמאל בקרבא דלעילא ודלתתא כדקא חזי. 

 

ג.

בלילה ההוא נדדו הלכו להם מלאכי השלום מבית ר' שמעון הטבח וריב ומדון לקחו מקומם בו להרוס אשיות נוה שאנן ולשרשרו מארץ בלי חמלה...ר' שמעון נפל משמים ארץ בשמעו את כל אשר נעשה לחתנו מקנת כספו ועטרת גאותו, ובנפלו אבדה רוח בינתו ויגדל עון עובדיה בעיניו עד כי נתן למריביו צדק ואותו נתן לבן מביש ומחפיר, אשה גלה כבוד ביתו וישפוך עליון בוז וקלון בהעותו, ויתגעש ויסתער גם על אשתו גם על בתו גם על כל בני ביתו וגם את החסידים "הנבלים הרשעים האלה אשר באמנה אתם צדק" אמר לבלוע כשאול חיים, כי העטו עליו בושה וירמסו לעפר כבודו וכבוד כל משפחתו הרמה בישראל. 

"אבל מה פשעי ומה חטאתי כי התנפלו עלי כזאבי ערב?", נסה עובדיה להצטדק אחרי כי המטיר עליו חותנו חרפות ונאצות מרבות מהכיל: "האם אנכי קראתי לריב?"

"דום שקץ נמאס!", קרא ר' שמעון, "או העוד תצדק ואתה הָשלכת מהקלויז כנצר נתעב!"

פני עובדיה אדמו מכעס ובשת ורוחו בקרבו הסתער ובכל זאת התאפק ויאמר: "לא שקץ אנכי חותני, ואם יגדו רשעים על נפשי חנם, לא אדע בי עון אשר חטאתי."

"מצח אשה זונה!", צעק ר' שמעון, "עוד יהין לפצות פה אחרי כי השביעני קלון מכבוד וגם המבשלות הבאות לקנות בשר בחנותי תצחקנה על משבתי ביתי ואנה אוליך את חרפתי אשר חרפתני היום, נבל לא איש!"

"אבל עוד איש אני כאחד האנשים", ענה עתה עובדיה גם הוא בחמה, "ואם גם לא טבח אנכי; וללעג האמהות ישים אחר לבו ולא אני.  –"

"ארקיך, ארקעך, ארטשך, כשור פר!", צעק הטבח בקצף נורא ויאמר להתנפל עליו לולא צפירה אשתו, חותנת עובדיה אשר עמדה בפרץ לפניו ותשב ידו מבלע.

"חותני ידמה כי בבית מטבחים הוא עתר, וכי שור או כבש או עז אנכי כי יאמר לרטשני", קרא עובדיה בלעג אף, "אך גם ידי לא אסורות ואם לכח לא אדע עוד מי משנינו אמיץ הנהו."

"הניחי לי אשתי ואכלה אותו כרגע!", צעק הטבח וינסה להתפרץ מידי אשתו אשר החזיקה בו.

"אל נא אישי", התחננה צפורה, "למה תשית לבך להפרחח, הנבל הזה? הן הוא לא ישא פנינו ויחרפנו שבע על כל הטוב אשר גמלנוהו, ככל אלה בני הישיבה אשר ישמנו ויבעטו במטיביהם, נותני לחמם ומימם, צמרם ופשתם."

"ומידך זאת לי!", צעק הטבח וירקע ברגליו בחמה עזה, "הן אַת היא אשר יעצת לתת את חוה לתלמיד חכם למען יהיה לך כסות עינים לכבוד אביך השכור זכרונו לסר..."

עוד לא כלה ר' שמעון את ברכתו ומכת לחי עפתה מימין אשתו ותשב לה על חלקת פניו ברעם וברעש עד כי צללו אזניו לקולה וזיקי אש התנוצצו לעיניו למראה, "גם זאת לך מידי, שכור! כי נבלת את שם אבי אשר קלות מהיות הדום רגליו בגן עדן", קראה ברוח גבורים, "ומה לך בן נעות המרדות כי תשחק?" הוסיפה בפנותה אל חתנה אשר לא יכל לעצור בצחוק בראותו איך נכנע חותנו מתגרת יד אשתו, ומבלי הוחיל למענה פיו אמרה ליסרה גם אותו שבע על לעגו, אך עובדיה ראה רעה ונסתר, כי התחמק מפניה וימהר כחץ מקשת לבא חדר בחדר ואת הדלת סגר אחריו.

"פתחה לי כרגע ואכלך ואשמידך מתחת שמי ה'!", התגעשה חותנתו בדפקה על הדלת בחמת אפה, אך עובדיה לא חפץ להשמד על כן לא מהר לעשות רצונה ובזה העלה את חמתה עד להשחית עוד, וכראותה כי נמלט איש חרמה מידה, כלתה את כל חצי זעמה בבתה הבוכיה, על כי נתנה ידים לאישה להמלט על נפשו, ולא עזרה על יד אמה לנקום בו את כבוד אביה אשר חלל...  גם ר' שמעון אחרי התעודדו ואחרי הבטיחו את אשתו לשלם לה ביד נדיבה שבע על מכתה לעת מצוא, גם הוא התמרמר על בתו ויפגיע בה את עון אישה הנמלט.  "לולא היית בת נעות המרדות", קרא בחרקו את שניו, "ולו אך נטף אחד מדמי אביך גזל בעורקיך, כי עתה בצפרניך נקרת את עיני הנבל הזה אשר השליך גם עלי גם עליך גם על כל ביתי שקוצים ועוד העיז פניו לענותני בחרפה על שחרי אותו מוסר – אך הנני אליכם והודעתי אתכם מי הוא השֹרר בביתי, אני או אתם; ואת בן הישיבה הצרוע הזה אבריח משלחני ככלב עז נפש ואת סף ביתי לא ידרוך עוד; אפס כי גם בהמשפחה הרעה הזאת, בבזויי נפש אלה החסידים הסרוחים תחת תנורי הקלויז.  גם בהם אעשה שפטים וידעו כי בשמעון הטבח יגורו מלחמה." – "אך מי זה ימנעני", הוסיף ברוח מושל, "מי זה ימנעני מהפשיטו ערום ויחף כיום באו מנבזא, ומגרשו כלה מביתי? האַת חוה או אַת צפורה תעצרי בעדי?.  שניכן ישא רוח, יקח אפל ואנכי בעל הבית ועצתי היא תקום!"

"אותך!", צעקה צפורה בלעני מעוג, "אותך ואת אביך ואת אבי אביך ואת אבותיו ואת אבות אבותיו עד סוף כל הדורות, את כלכם יקח אפל וצלמות! אך הגד נא בעל בית מה זה יעצת ללא חכמה? או במה זה כחך גדול למען נדע כי כאיש גבורתך?"

"לכן תראי ונוכחת!", קרא האיש ויהדוף את אשתו ממקום עמדתה עד כי נדהמה מתגרת ימינו, והוא נגש אל הדלת אשר סגר עובדיה אחריו ויצעק: "פתחה שקץ וצא כרגע פן אבא והכיתיך שוק על ירק ואפשיט עורך מעל בשרך וכל עצמותיך אשבר עד כי ישאוך בשמלה מביתי, השמעת שקץ?"

אך השקץ לא שמע והדלת לא נפתחה, ובראות ר' שמעון כי אין מענה ויחגור שארית חמות ויחזק בכפות המנעול ויניען בכח גדול עד כי התנודדו אמות הספים והדלת נקרעה בחזקה.  אבל הפח נשבר והצפור נמלטה, ור' שמעון ואשתו היו כהלומי ברק בראותם כי החלון פתוח ועובדיה אין. 

"חוה!" קראה צפורה, "אישך ברח בעד החלון!"

חוה הנדהמה לא ענתה דבר.

"מה לך חוה, התישני?", צעקה צפורה שנית, "ואידך ברח ואין!"

חוה עמדה כנציב אבן ולא ענתה גם הפעם.

"אך אוי נא לי!", צעק ר' שמעון כמתיאש, "והתבה פתוחה וגם המלתחה, והוא את כל כספי לקח, גם את עדיך גם את חליתך גם את הכל לקח ויברח לארץ החדשה!" – עתה התפרצה אנחה נוראה מקרב לב חוה ותפול אחורנית ותתעלף. 

 

ד.

אכן שגה ר' שמעון בחפזו ויקרב לשחת את נפש בתו באולתו, כי לא פתח עובדיה לא את התבה ולא את המלתחה ולא לקח אתו מחוט ועד שרוך נעל מכל אשר לחותנו, אף לא לארץ החדשה ברח, כי אם לבית ר' מאיר הדַיָן, איש בריתו אשר משך אליו חסד מיום בואו עירה זרעשוא, שמה בקש וימצא מנוס ומחסה מחמת עריצים אשר סביב שתו עליו, וישפוך את מרי שיחו בחיק אוהבו ויבך על קשה יומו כי הסגירו בידי אוילי אדם אשר יחותתו עליו על לא חמס בכפיו ויסת בו גם את אבות אשתו, אנשי מדון ומהירי חמה לבלעו חנם, "וכל זאת באתני יען כי חסתי על נפש אשתי ההרה אשר כמעט היתה לטרף בחית זקנה מבישה אשר כוננה להשחיתה מנפש ועד בשר, ומה אחרית כל אלה?" נאנח וידום כאיש מֻכה בתמהון.

"שגית עובדיה", ענה הדין, "דברך את האלמנה היה אך לשבט בידי שונאיך ומגדיך אשר אך לשאה יבקשו נפשך.  אפס כי תבונתך היא חטאתך בעיני הנבלים היראים וחכמתך היא עונך הגדול מנשוא; הסר אפוא חכמה מלבך ואולת תשמור עליך.  הוללת תנצרך, והיית כהאלהים אדירים אשר בהקלויז כר' דוב מזיק, כר' שמעיה וכר' נחמן ויתר אנשי חברתם, ושתית יין ענושים בבית ה' ואכלת לחמך לשובע בבית חותנך ולא תירא רע.  –"

"וגם אוהבי ורעי אשר בטחתי בו ילעג לאסוני ויזרה מלח על פצעי לבי להרעימני בהתולים אשר עמדו", התאונן עובדיה בהורידו לארץ ראשו.

"חלילה לי מלחמוד לצון בעוד רעי לנגדי יחיל יזעק ממכאוביו", ענה ר' מאיר, "אבל מרב שיחי וכעסי דברי לעו וימחצוך ויעצבו את רוחך תחת לנחמך מיגונך...  כי אין עצה ואין תבונה להסתר מפני בוגדים באדם אלה, ואנכי ידעתי כי גם עלי יערימו סוד, ואם אזלת עתה ידם מהרע לי כי כבוד אבותי מגן בעדי, אך מי יודע מה יולד יום, והמה עקבי ישמרו כי קוץ מכאיב אני בעינם."

"אבל מושבך איתן", ענה עובדיה, "והנך מוצק ולא תירא חמת זוחלי עפר אשר לא יוכלו לנגוע בך לרעה, כי נכבדי עירך, עשיריה ומשכיליה יחד הושיבוך על, והמה יתנו כבוד לשמך וזכרך ולא יתנו לעולם מוט לך, ומהתקותי אנכי כי איחל ואני אבד ונדח בעיר נכריה בלי מכיר ומודע, בלי משען ומשענה, ומי יעיר לבו לחמלה עלי?"

הדַיָן אשר לא ישב על מקומו בדברו, כי אם הלך אנה ואנה בחדרו, החריש עתה רגעים אחדים והכרת פניו ענתה בו כי לבו יהגה לענות את ידידו דבר ברור, אך עוד ירא מהעביר את הגיוני רוחו על פתחי פיו ומתת לרחשי לבבו תוצאות.  פתאום עצר צעדיו ויעמוד הכן לפני עובדיה ויניח את שתי ידיו על כתפותיו ויאמר: " לוּ ידעת עובדיה כי בכל אסונך הנורא ובכל רעתך אשר הנך בה עתה עוד יקנא לבבי בך, וכל כבוד ביתי עם מעט הוני ורכושי יהרו נתתי לוא היתה נפשי תחת נפשך היום, לוא ידעת זאת עובדיה, הגם אז בכית על קשי יומך וקנאת במעמדי ומושבי כי איתן?"

"חידות המה דבריך לי", ענה עובדיה המשתומם.

"לכן שמעה ואבינך את פתרונם", אמר הדַיָן באנחה וישב על הכסא אשר בראש השלחן ויתמוך את ראשו בימינו ואת שמאלו העביר מעת אל עת על מצחו הרחב ועל עפעפיו אשר בדנו את רעו היושב ממולו, כי לא גרע ממנו עין בדברו, ויספר:

"בן גדולים אנכי, אבותי היו רבנים מופלגים נודעים לשם ולתהלה ושם משפחתי נכבד עוד היום בישראל.  בהיותי בן שלש עשרה שנה רק ויחיד לפני אבותי, השיאני אבי אשה למען לא אחמיץ חלילה את המצוה הראשונה שנצטוה בה יציר כפיו של הקב"ה.  חלילה לי מהביא היום במשפט את נפשות אבותי המתלוננות בצל שדי אם הטיבו או הרעו לעשות, להעיר ולעורר את האהבה בלא עתה, כי בלי תפוגה היתה כונתם לטובה וגם אלהים רצה את פועל ידם, כי באמנה לא רחים העמסתי על צוארי בקחתי את רבקה תפארת נשים לאשה לי.  ילד מסכן באתי לבית חותני המלא כל טוב ואחר שמה מספר שנים אשר היו בעיני כימים אחדים מבלי אשר עשיתי לביתי מאומה, זולתי חמשת בני אשר ילדה לי אשתי.  הן רק על דבר יחוסי ועל תורתי אשר בתוך מעי הביאני חותני אל ביתו כבוד, ואחרי כי הרביתי בנים מיוחסים בישראל ותורת ה' היתה שעשעי יום יום, הלא מלאתי את תעודתי ואת חפץ חותני וחותנתי אשר התפארו ויתהללו בבעל בתם היחידה ואהי צולח, ומי יודע אם לא מאֻשר הייתי עוד עתה לולא יד ה' אשר נגעה בבית אבות אשתי ותהפכהו משרש.  הה! היקרים האלה ירדו מנכסיהן לעת זקנה, רשו וידלו ככלות כחם וימותו בעֹני ובחסר כל כנהוג מאז ומעולם בישראל אשר בארצנו, ואנכי פקחתי את עיני וארא כי אמנם אשתי כגפן פוריה בירכתי ביתי ובנים כשתילי זיתים סביב לשלחני, אבל ביתי ריק ואין בו, וילדי היחפים ישאלו לחם ואין.  או אז ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה שנשתכחה מישראל זה כמה והעלוה אברכי ארצנו בפלפולם, הלא היא ההלכה המפורסמת: "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות", ואבליג כרגע על יחוסי ועל כבוד תורתי ואנסה לפשוט נבלות, כלומר: לסחור את גרי הכפרים, להלות להם כסף בנשך ובתרבית ולהפשיט את עורם מעליהם בהגיע עת השלוּם וידם ריקה, כאשר עשו ויעשו אלפי בני יעקב בארצנו לבשתנו ולחרפתנו, אשר יגאלו ידם בנשך ותרבית ויעטו בשת על כל עם ישראל, והם גם לא ידעו כי יאשמו, כי עברו ושנו ונעשה להם כהתר על כן לא יכם לבבם וכליותם לא ייסרום בעשותם המזמתה לחבל ארץ בתרמיתם ולהכחיד משפחות רבות מאדמת אחוזתם, משפחות אכרים בוערים באדם אשר לא דעת ולא תבונה בם לעמוד לפני ערמתם ולהנצל מפחים יטמנו לרגליהם.  אויה! עלי לבי דוי בזכרי כי גם אני בחרתי רגע בתועבותיהם ואתן את יתר עדי אשתי הנשאר לי עוד לפלטה בכסף, ואת הכסף הזה החלותי לעשות מלאכתי בין הנבלות בשוק.  אך לאסוני אז ולאֹשר נפשי עתה לא ראיתי ברכה במשלח ידי זה אשר לא נסיתי בו, כי התנפלתי אך על הנבלות שכבר גזלו בני העורב גם את שארם מעל עצמותם, בהלותי את מעט כספי לעניי האכרים שכבר נקשו נושים לכל אשר להם, על כן עלה יגיעי בתהו ויאבד, וידי לא נגאלו בעשק ריש וגזל עניי עם.  – כלתה אפוא גם הפרוטה האחרונה מן הכיס, נזמים אין עוד באזני אשתי, עדי אין עוד על צוארה וכל דבר אין בבית השוה לתת בערבון ואנכי גבר לא יצלח לכל מלאכה להביא טרף לביתי...  נורא, נורא היה מצבי אז, כי נמס לבי בקרבי בשמעי את קול עוללי הבוכים מנקיון שנים ועיני חשכו לרגעים בראותי את אשתי האמונה עלי תולע נושאת חרפת רעב ותחריש ולא תתאונן, ובמצוקת רוחי ואמר לעזוב את ביתי ואת חמודי נפשי, להרחיק נדוד למקום שאין מכירים אותי ולהתמכר להמלאכה האחת אשר אליה יפנה כל איש מצוק ומר נפש וכל גבר לא יצלח עוד לכל בישראל, כי לא ידרש מבעליה לא חכמה ולא כשרון המעשה כי אם רוח נכאה עם שבט מוסר, הלא היא המלאכה הבזויה שהיא חרפה לעושיה ועֹני ומחסור עקבותיה ישמורו: מלאכת המלמדות בגאליציען, – ובכן בכיתי על צוארי אשתי ובני ואשא את רגלי ואלך ואבוא להעיר הזאת הרחוקה מעיר מגורי אבות אשתי מהלך שלשים יום, כימים אשר הלכתי אנכי ברגלי, חצי הפרסה ליום תמים.  – עיף ויגע מעמל הדרך הרב אשר עשיתי מבלי אשר נסיתי בו מעודי, סרתי להקלויז אשר להחסידים שהוא גם בית מלון לעניים הגונים כאשר ודעת, ותהי ראשית מלאכתי להתודע אל הבטלנים היושבים שמה והמה קבלוני בסבר פנים יפות בשמעם מפי כי לא לרדת לאומנתם כי אם להיות מלמד מגמת פני, וימהרו להברות אותי כוס יין דגן המוכן להם תמיד וישיבו את נפשי העיפה, אף דברו על לבי ויבטיחוני כי אמצא מקום לי בעיר בהיותי ראוי והגון להמשרה הכבודה הזאת; הן לא שאלו לכתבי תעודתי אף לא דברו עמי בדבר דת ודין, אבל בלי ספק הכירו בגֵוי השח, בפני הלבנים, ובפאות ראשי הארוכות מאד, כי נמצאו ונקבצו בי רוח נכאה ונפש רעבה, אי-דעת ומחלת טחורים ויתר כל המעלות הטובות שמנו חכמים במלמד לבני ישראל, וכאשר פתרו כן היה לי: כי לא עברו ימים מעטים, ועשיר אחד לקחני אל ביתו ללמד את בניו תורת ה'.  העשיר הזה היה קבוץ קצתים הרבה מאד, הוא היה קצת חסיד וקצת משכיל, קצת נבל וקצת שוע, קצת נאמן רוח וקצת איש תככים, קצת נדיב לב וקצת בילי, קצת חכם וקצת טפש, קצת יודע ספר וקצת נבער מדעת, קצת עסקן במצות קצת בעל עברה, גם קצת נרגן וקצת מוֹסר וקצת בעל טובה וקצת שתדלן לעדתו, ושם התערובת הזה היה ר' שבתי תקיף.  – מובן מאליו כי לא ענג רב שבעתי בביתו.  – גם אשתו הקצינה לא הרבתה לפנק את נפשי, כי היא היתה פתיות גמורה לכל פרטיה ודקדוקיה, ואחרי כן לא ידעתי להצמיד חנף לה, ותהי עוינת אותי מיום דרכי סף ביתה, ואף כי תלמידי שומעי לקחי, המה שנאוני תכלית שנאה, כי כגוזל שלותם ומשבית ששון לבם הייתי בעיניהם בדפקי אותם ללמוד ולחזור על משנתם כל היום באשר הסכנתי אנכי לעשות.  ובכל זאת לא רע מאד היה שבתי בבית זה כי ר' שבתי אהב להתנאות במצות לפני הקהל, בטלית נאה ועטרה רחבה, בדגים גדולים לקראת שבת, בלולב ירוק והדסים משלשים לחג, בתרנגול לבן לכפרה, ובמלמדים טובים לבניו, ושמי יצא לתהלה ולתפארת, לחריפות ולבקיאות וביותר להתמדה נפלאה, ויתהלל בי ר' שבתי ויתפאר בי כי מלמד אחר אנכי ואין שני לי בעיר, על כן משכני לפעמים חסד ויעמוד לימיני מול אנשי ביתו בכל עת אשר עלה לבבם להכביד עלי אכפם. 

ויהי כשבתי כשנתים ימים בגפי ויעל זכרון אשתי וזכרון ילדי לפני, ואֹמר לפקוד את נוי במעט כסף עבודתי אשר הנחתי למשמרת ואדבר לר' שבתי לאמר: "הנה נא את שכרי אשר נקבת לי ואשוב לעירי ולמקומי ואעשה גם אנכי לביתי." אך ר' שבתי הנוכל קפץ את ידיו משלם לי אף גרה, ר' שבתי החכם פתח שפתיו עמי להבינני כי טוב לי להסתופף בביתו מגור באהלי עֹני בעירי, ר' שבתי הנדיב יעצני להביא את בני ביתי אלי ויבטיחני לנהל אותם בלחם ביד נדיבה, ר' שבתי השתדלן עמל ויגע למצוא למעני משרה כבודה בקהל, ור' שבתי התקיף מצא את אשר בקש, ובדבו הייתי לדַיָן ומו"צ ואותר תושב בעיר הזאת, אפס כי לא חדלתי מהיות גם מלמד בבית ר' שבתי הנבל אשר עשק את שכרי, בידעו כי באתי בכפו אחרי כי מידו פקודתי לי ובחפנו יקחנה ממני והייתי אני וביתי חטאים.  – בימים האלה הביא ר' שבתי השוע חתן בן תורה לביתו ונוסף גם הוא על תלמידי אך לא על שונאי ואויבי בנפש, כי אהבני העלם ויכבדני כבן את אביו וגם אנכי אהבתיו על תבונתו וטוב טעמו, והרבה יותר ממורו ומהמון ספרי למדתי מתלמידי זה בלקחו תורה מפי.  כי הוא היה בן נגידים מעיר ק...  הגדולה, ומוריו הדריכוהו במעגלי דעת וילמדוהו שפת עבר ושפת אשכנז ופולנית וספרותן, אף חכמתו עמדה לו ויאהב תבונה ותבואהו, כי באה חכמה כמים בקרבו ודעת תורה כשמן בעצמותיו ותהי לו גם משתיהן מנה אחת אפים על כל צעירי הימים אשר בגילו, ומבלי משים האציל גם עלי מרוחו הטובה, ויפקח את עיני לראות את כל הבריאה הגדולה אשר מחוץ לארבע אמות של הלכה אשר היו עד עתה כל עולמי בחיי ואראה ואתבונן ותתעורר בקרבי אהבת החכמה בכל תקפה ועֻזה, ואקדיש את הלילה למשמרתה ולעבודתה ובדרדקי דבי רב עמלתי ויגעתי על ראשית למודי שפת עבר ואשכנז, וכעזר תלמידי, אשר בכל לילה ולילה נהפך למורה לי, למדתי את שתי השפות האלה ותהיינה לי מפתחות להיכלי הדעת אשר באתי בהם והאירנה עיני, ובכן היה הדַיָן והמו"צ והמלמד והחסיד ביום, לשוחר תושיה לאוהב חכמה, למשכיל ולאפיקורוס בלילה."

 

ה.

פני עובדיה הלבינו כשיד ועיניו הגדולות נטעו כמסמרות בפני הדובר בו, כי נבהל וישתומם לשמע הדברים האחרונים האלה והדַיָן הוסיף בנחת ויאמר: " כמוך עתה, עובדיה, נבהלתי גם אנכי ונעויתי בהודעי בפעם הראשונה כי אפיקורוס אנכי; ההן לא כחשתי לאל ממעל ובמצותיו חפץ לבי מאד, הן רוחי נאמנת את למודי ה' ודברי קדשם יקרו לי מאלפי זהב וכסף, הן גם בעלי השמות והצדיקים עוד ימשלו בעולמי בשמים ובארץ וגם ערך הפלפול לא נגדע חלילה בעיני והדרשה מבחר שעשועי כאז גם עתה ובכל זאת שמעתי קול גדול קורא מכל בתי נפשי כי שאול צעדי יתמוכו ורגלי יורדות לבאר שחת, כי כל באיה לא ישובון זו מינות והקורא בכפרים הצונים אין לו חלק לעולם הבא; – אך כאשר ענו אותי מחשבות נוגות אלה וכאשר יסרוני כליותי על פשעי ומעלי כן פרצה בקרבי תשוקתי לדעת וכן הרביתי קרוא בספרים עד כי נוכחתי לדעת כי לא כל ספר הכתוב אשכנזית ספר מינות הוא ולא כל ספרי היראים ספרי קדש המה, ותשב המנוחה ללבי כי באה חכמה בקרבי להבדיל בין טוב לרע ולגולל חשך מפני אור, אך שמרתי לפי מחסום בעוד רעי החשוכים לנגדי ולא נתתי לחטוא חכי לדבר דבר ולא רוחם, על כן יקרתי בעיניהם נכבדתי ולא הביטו אחרי למצוא בין עון אשר חטא.  לא כן תלמידי ומורי יוסף, חתן ר' שבתי, הצעיר ממני לימים.  הוא לא עצר ברוחו ויאמר להוכיח לאיילים מומם וללמד תועי רוח בינה בחזקת היד, וילמדו תועי רוח  איתו כי לא לאיש כמהו להתחרות באולת אדם המושלת ממשל רב בתופשי התורה אשר בארצנו, וישטמוהו ורֹבו ויודיעוהו את ידם החזקה ברדפם אותו בחמת אפם, ויקימו גם את אנשי ביתו לאויבים לו בחפאם עליו כל עון וכל אשמה אשר לא עלה על לבו לעשותם, וגם את ר' שבתי חותנו הסיתו בו לבלעו ולהשחיתו בתתם אותו למחלל כבוד ביתו הנאמן עם אל ועם קדושיו, ותהי המלחמה לו בבית ובחוץ.  והוא גם הוא לא השליך את כלי מלחמתו מידיו להתרפס לפני אויביו מבקשי נפשו, כי לחם נלחם ביד רמה עד כי עיפה נפשו לדולקים, וידביקוהו חפצי רעתו ויניסוהו בחרפה משדה המערכה.  – ושם יוסף יצא לכופר ולאפיקורוס בעיר, ובהגרשו מבית המדרש וגם מבני ביתו שלום לא היה לו, ויסכל להתרועע את רעים חדשים, פרחי ההשכלה החדשה, הלומדים חכמה בית משקה הקאפעע, אשר שמעו את שמעו וימהרו לתת יד לו ולספחהו לחברתם, וילמדו את ידיו לערב בקלפים ואצבעותיו לשחק בקוביא, ויטו אשריו מני דרך תבונות ויזנו את לבו אחרי חמדת בשרים, וילמדו את לשונו לדבר בתורה תועה ולהתל בקדשי בני ישראל, ויפריעוהו לשמצה בקמיו אשר שמעו רעתו וישישו, ראו קלקלתו ויצחקו על משבתיו, ויתאמרו באולתם כי כן עשו לרדפו ולהרחיקו מגבולם בראותם מראש כי סופו לצאת לתרבות רעה, ולא ידעו המקנאים הבוערים האלה כי אך המה המיטו עליו און בדחפם אותו בשתי ידים, ובנפלו נוקש ונלכד בפחים אשר יטמנו בני עולה, המתאמרים בשם "נאורים", לרגלי תמימי דרך המעבטים ארחותם רגע..."

"מיום ליום העמיק השחית רעי הנתעה ולבבי בקרבי נהפך בראותי כי ילך מדחי אל דחי, הגדתי על פניו דרכו אף התחננתי על נפשו ואבך לפניו כי ישוב מדרכי מות טרם תאסר עליו באר שחת פיה והוא לא שעה למוסרי ולקול תחנוני, גם חלץ ממני וימנע רגלו מבית למודי וילך בדרכי לבו עד כי היתה משובתו למלה בפי כל, ויבאש גם באשתו אשר היתה למחסה לו מחמת אביה, וכסר צלו זה מעליו ויכלה בו ר' שבתי התקיף את כל זעמו, הכהו פצעהו ויפשיטנו ערום, ובלי כסות ושלמה גרשו מביתו ביום קרה, ולמען הנצל מחרפת רעב וצנת שלג נאלץ יוסף לכתוב ספר כריתות לאשת נעוריו אשר ילד לו בן ובת, ויקח חמשים כסף מידי חותנו וחליפות שמלות, ויעזוב את העיר בחרפה ולא נודע מקומו איה עד היום הזה.  –"

הדַיָן נאנח במרירות ויוסף לספר: " את אשר אתי לא אכחד, כאבן מעמסה היה יוסף ללבי כל ימי הכשלו, כי יראתי לנפשי פן ידרש גם לעון חטאתי, ואנה אני בא אם יודע בקהל כי יקרא המו"צ בספרים חצונים וכי כרת ברית את איש חרמם ועם אפיקורס עשה חוזה, הלא אין תקוה לי אז כי אם לעזוב בחרפה את משמרת פקודתי, ומה קצי כי אגרש גם מבית ר' שבתי איש חסדי, ואשתי ובני אשר רבת שבעה לה נפשי עני ולחץ וזה ירחים אחדים מצאו מנוח אשר ייטב להם כמעט, עניי צאן אלה ידחפו שנית לבאר צרה בגללי וידי תקצר מהושיעם; – על כן נאלצתי לראות באיד רעי ולעמוד מנגד ביום נכרו, ובשת פני תכסני עוד עתה להודות במו פי כי לבתי נפשי השחה לעפר מצרת יוסף ומאסונו הנורא, התגנב אז גם רגש שמחה לדעת כי עזב את עיר מגורי ובלי תפוגה גם את ארץ מכורתי, ובהביטי בפני אשתי וילדי הרבים, ואודה לאל מושיעי כי העננה הרת ברקים עברה על ראשם בשלום מבלי אשר גם ידעו כי רעה נשקפה להם ושבר גדול.  –"

"ואנכי אשר כבר נתקתי את מוסרות החבל ואשר התהללתי בלבבי כי אשליך גם את העבותים ממני לעת מצוא, אנכי עמלתי עתה בכל עֹז לתקן ולחזק את המוסרות ולעבת את העבותות עוד על אחת שבע, למען השכִיחי את יוסף ואת חכמתו ואת מעלו בחזקת היד, ואתהלך בקרב החסידים ובגעל נפש לקחתי חלק בשיחם ובמשתיהם, ואצטדק ואתחסד שבע על חסידותי לפנים, אך כל העמל הרב הזה לא עמד לי לשרש את אהבת החכמה מקרבי ובמסתרים תבכה נפשי ואקוט בפני כי הייתי רֵע לפראי אדם על אפי ועל חמתי...  אלה תולדות שוחרי תושיה בעירנו ובלי ספק גם ביתר ערי ארצנו וזה גורל משכילי בית המדרש אשר לאסונם ולהותם פקחו את עיניהם ויאשמו ויאבדו, אלה בהתגלות לבם בהדחפם בחזקת היד ויגרשו קדימה קדימה "עד מקום משם לא ישובו" כיוסף רעי האמלל, ואלה במֹרך לבבם, בחפזם לנוס מפני חמת אויב או גם מקול עלה נדף, ויפלו אחרונית ויטבעו בטיט היון, במהמרות חשך כמוני בעיר זרשוע היום, ואחת מאלה תשיגך גם אותך עובדיה, כמוני או כיוסף תאבד בענין רע אם לא תמהר להושיע ידך לך בטרם נגפו רגליך על צורי מכשול אשר ישימו אויביך סביבותיך להפילך למשאות.  ואמרת: "במה אושע?" הלא בעזבך ארץ חנפה אשר נביאיה בקרבה יטיפו לאולת ולתאוה ויתאמרו בעיר כי כהני האמונה והחכמה המה, והלכת לארץ אחרת, ארץ אשר לא ימצאו בטלנים בבית מדרשיה להפיח קריה באולתם, ארץ אשר שם לא ערבו איש את אחיו מעם ה' ובן אדם את רעהו לא יצור הרם על הגיוני לבו והעולה על רוחו בקנאתו לאלהיו, ארץ אשר לא על חסידות ההשכלה יחיה בה האדם, כי רק על משלח ידיו יחיה, והצדיק באמונתו כהחכם בחכמתו אך מיגיע כפיו יאכל ומעמל נפשו יראה ישבע, לארץ כזאת תחיש פעמיך, הן צעיר אתה לימים וכח בך להתהלך בארץ ולבקש לך נתיבות אשר בלמדך מלאכת מעשה או חכמה המחיה את בעליה למען תשכיל באחריתך כי יהיה אלהים עמך.  על כן אמרתי כי "בכל אסונך ובכל רעתך אשר הנך בה עתה עוד יקנא לבבי בך וכל אשר לי נתתי לוּ היתה נפשי תחת נפשך היום – התבין עתה לרעי עובדיה?"

"אבינה, לעזוב את ביתי ואת תורתי תיעצני וללכת לאחת מארצות העמים, לארץ רחוקה אשר לא ידעו אבותי ואבות אבותי, אך..."

מלים נעתקו מפי עובדיה ולא יכל לכלות את דבריו והדַיָן התבונן בו ויאמר: " אך מדוע לא עשית גם אתה כדבריך? תשכון ארץ ותרעה אמונה ולי אתה אומר להרחיק נדוד לארצות נכר? – הן כזאת חפצת לשאול עובדיה, אבל אנכי בעניי אז דמיתי כי אך שני דרכים לפני, לצאת לתרבות רעה או להקבר חיים בהקלויז ואיש לא היה להנחותני בעצתו על כן נשמרתי לנפשי ואותר דַיָן ומלמד כי על זה בחרתי מרשע, ועתה אמנם ידעתי או אדמה לדעת איזה דרך תבונות ואשר מאין ימצא, אך כבר עברו רוב שנותי אף נושנתי בארץ ובנים ובנות נולדו לי במקום הזה ובכן אין עוד כל תקוה כי אם להקרא שוטה כל ימי חיי...  אנכי, אנכי איעצך אפוא עובדיה, אם את טובתך לנפשך תדרוש, כי עתה ברח לך ממקומך בעוד עת –"

"אבל אשתי ההרה", נאנח עובדיה, "האבגוד בה ואעזבנה? ומה יהיה גורל העניה הזאת כי תשב בבית אביה הנמהר?"

"אשתך ההרה", ענה הדַיָן בצחוק קל, היא תבא עד משבר ותלד בן או בת למזל טוב, ואתה חלילה לך מבגוד באשת נעוריך, כי אם תדאג לה בארץ אשר תבחר לשבת בה ואהבתך אותה תנחך במעגלי צדק להצילך מדרך רע למען תשכיל באחריתך ושלמת נחומים לה על כל הימים אשר תעגנה." – "ואם לא הצחוק הוא?", הוסיף, "הן תשאל מה יהיה גורלה בשבתה בגפה בבית אביה, אך מה תקותה בשבתה אתך יחד בביתו? אשאלך אני; או התאמר לאכול עולמים לחם עצלות על שלחן חותנך? וגם הוא הן לא לנצח יעמוד ולא לעולם יהיה, ולעת תמוט ידו ויצאת מביתו וידיך על ראשך, ובצר לך ובקשת לך תלמידים להיות להם למלמד ולא תמצאם כי נבאשת היום בעיני החסידים והם לא ייעפו ולא ייגעו לשבור לך כל מטה לחם...  זאת תקותך בעירך אשורנה וגם קרוב ידידי.  אך אם לעצתי תשמע כי אז..." "אך מה זה?", קרא ר' מאיר בקפצו מכסאו בבהלה.  כי ברגע הזה נפתחה הדלת בחפזון ור' שמעון הטבח התפרץ כמשגע בפתח ויצעק צעקה גדולה ומרה: " נשחטתי ונטרפתי, אויה לי! והרוצח ברח וגם את בתי הרג, את בתי יחידתי, אויה לי!"

לב עובדיה מת בקרבו למראה חותנו ולצעקתו, ויתחמק להחדר השני, ור' שמעון בחמתו ומבוכתו טרם ראהו ויסתתר, והדַיָן אשר הבין ברגע אל מה ירמזון דברי הטבח, העמיד את פניו ויען לתֻמו: "שורך נטרף אפוא, ידידי, ועל השוחט יזעף לבך אך המקום ימלא מחסורך, ואתה הגד לי במה זה נטרף, בשחיטה או בבדיקת הריאה, הגד נא לי אולי אוכל והושעתיך עוד."

"אבל לא שורי ולא פרתי נטרפו", צעק הטבח, "כי אם אנכי וביתי נשחטנו היום ובידי עובדיה תלמידך השקץ, כי שפך בוז וקלון על כבודנו וגם את אשתו עזב ויברח, והנה היא הרה ובשמעה את אשר עשה ותפול ותתעלף וכמעט שכנה דומה נפשה לולא השנו ללחוש לה על עין הרע ולהביא שני כהנים ובכור אחד וירקו בפניה ובפיה עד כי פתחה את עיניה ותחי.[1] ועתה עוץ נא עצה רבי ומורי, אנה הלך הרוצח ואבקשנו ונקמתי את נקמתי בו; או ספר כריתות יכתוב לבתי או לעבוד בצבא בארץ מולדתו אמסרנו, כי מארץ אחרת ברח בילדותו וספר תעודה אין בידו וזאת ידעתי אך אני; – חמול נא אפוא רבי ומורי עלי ועל נפש בתי האמללה, הן אתה ידעת שבתו וקימתו ובך כל תקותי.  –"

 

"התשתגע או תצחק בי ידידי?", ענה הדַיָן במנוחה, "או השומר את חתנך אנכי כי מידי תבקשנו? ומה זה חטא עובדיה כי תאמר להביא עליו שואה אשר לא ימיש צוארו ממנה?"

"מה זה חטא?!", צעק הטבח תמרורים, "האם לא תדע את אשר עשו לו החסידים השכורים בהקלויז? הכוהו פצעוהו וימלאו פניו קלון".

"כי עתה החסידים חטאו ועובדיה מה כי תשפוך עליו אפך?", שאל הדין.

"החסידים! החסידים!", צעק הטבח בחמה עזה ויקללם קללה נמרצת, "הנה המה אומרים לאסור גם את טבחתי".

"ואיכה ידעת את אשר המה אומרים?"

"כי הייתי עתה בהקלויז לבקשת את חתני הבורח והנה..."

"ואתה השמעת באזנם את אשר תאמר לעשות לחתנך?", שאל הדַיָן בבהלה מבלי אשר הוחיל עד אשר יכלה הטבח את דבריו.

"כן הוא" ענה ר' שמעון, "אף נשבעתי באפי כי גם בהם אעשה שפטים, בהם, בעוכרי ביתי, תאכלם אש לא נפח וישרשו מארץ חיים! ויצחקו עלי ויענוני כי מחר יאסרו את טבחתי ויודיעו בקהל כי בשרי נבלה." "הה! המצֹרעים האלה!", צעק ויחרוק את שניו, "אבותי ואבות אבותי טבחים היו בעיר ועולה לא נמצא בם והכלבים המצֹרעים האלה יאמרו לחסידי מטבח!...  הה! החסידים הנבלים! תמק בשרם מעליהם וישפך לארץ כבדם! "

הדין שער ופניו רעמו אך עצר ברוחו ויען בנחת ויאמר: "לא תוּסר מטבח, ידידי, אך הסר נא את השקוצים מבין שניך ואל תנבל את פיך באלות נמרצות אשר לא יכונו על שפתי "בעל בית" כמוך; ובדבר חתנך הנני להגידך דבר אמת כי אמנם היה בזה הלילה, אף הגיד לי כי הולך הוא לשוב  לנבזא עד שוב חמתך וחמת החסידים ממנו.  בנבזא אפוא תמצאנו ושם תדבר עמו, אך השמר לך מעשות לו רעה ומגלות לאיש את סודך כי גנב הוא מארץ מולדתו כי למה תמיט עוד און על האמלל הזה?"

"אך אם לא יחפץ לשלח את אשתו?", שאל הטבח.

"חפץ יחפץ", ענה הדין, "וגם אנכי אתן בידך מכתב אל איש בריתי הר מנבזא, הוא יאלצנו לעשות את חפצך, ועתה מהר ולך לא תגיד לאיש אנה, גם מבני ביתך ואשתך שמור פתחי פיך, פן יודע בעיר דרכך ושמעו גם שונאיך והזהירו את חתנך ויברח וימלט ואת בתך יעגן לנצח..."

"מאה ועשרים שנה תחיה רבי ומורי!", קרא ר' שמעון הטבח וימהר אל ביתו כחץ מקשת, וירתום את עגלתו לסוסו, וכעבור חצי שעה עמד הכן לפני הדַיָן אשר נתן מכתב חתום על ידו ויברכהו בשלום ויסע וילך.  –"

 

ו.

"ועתה הלא שמעת את אשר נדברנו אני וחותנך ואשר יעצתיו לרדוף אחריך עיר נבזא, למען הוליכו שולל ולמען הצילך מידו, כי כפשע בינך ובין צרה ומצוקה אשר לא תדע שחרן." את הדברים האלה דבר הדַיָן לעובדיה אחרי יצא חותנו מהבית והוא מחדר מחבואו.

"שמעתי", ענה עובדיה באנחה.

"וגם מכתב לאלופי ומיודעי הרב מעיר נבזא נתתי ביד חותנך ובו הודעתיו בקצרה את כל התלאה אשר מצאתך ואת הסכנה המרחפת על ראשך אם לא תמהר להמלט כצפור מפח יוקשים, אף את עצתי השמעתיו אשר יעצתי לחותנך הנבהל להתעותו מדרך רשע ולמנעו מבוא בדמים, ואשביעהו בשם אלהים חיים כי יעשה כחכמתו ויעצור את חותנך אתו יום או יומים, בדחותו אותו בלך ושוב, ובין כה וכה תעזוב אתה את עירך ואת ארצך ונצלת.  את הדברים האלה כתבתי לרעי הרב ובו בטח לבי כי בהשכל ודעת יעשה לבעבור סבב את פני הדבר למלט את נפשך ולחלצך מרעתך, אם אך לא בעצלתים תטמון את ידך בחיקך ותקדם פני הרעה טרם ישוב חותנך."

"ומה אעשה? ובמה אקדם את פני הרעה? אויה!"

"הלא הגדתי אף השמעתי באר היטב: תעזוב את עירך ואת ארצך והלכת לארץ אחרת ובעוד לילה; – כי חותנך בפחזותו גלה את סוד מולדתך גם לחסידי הקלויז והמה לא ינוחו ולא ישקיטו בעוד שנוא נפשם לנגדם, ויראוך בבקר ויסגירוך בידי השופטים לשלחך לארץ מכורתך לעבוד בצבא.  – "

"אויה לי!", צעק עובדיה מנהמת לב "ואנה מפניהם אברח?"

"רק אל תתיאש ידידי", ענה הדַיָן תנחומים, "בעוד שעה תסע על מסלת הברזל עירה ק...  ומשך תבחר דרכך הלאה כאשר יעלה על לבבך, כי באמנה אחת היא לך גם לי אנה תכונן פעמיך אם אך מארצך תצא בשלום, – ועתה הכון והכן לך עובדיה."

עובדיה שלח את ידו אל כיס בגדו ופניו אדמו מבשת ויורד לארץ ראשו ויאנח.

"אבין את מליך אלה אשר תדבר בלי אֹמר ודברים", ענה הדַיָן בנדבת פיו ויוציא מספר שטרי כסף מחיקו ויתנם בכיס רעהו אשר התבושש מקחתם, "ואת ההון הרב הזה", הוסיף בצחוק חן, "את עשרים הכסף האלה, אינני נותן לך בתורת מתנה אף לא בתורת הלואה כי אם "על צד התר עסקא בתקון מור"ם ז"ל וכי ירחיב ה' את גבולך ושלמת לי גם את הקרן גם את הרֶוח כדת וכהלכה."

צחוק קל רחף גם על שפתי עובדיה ועיניו הורידו כנחל דמעות תודה אשר ירדו על ידי הדַיָן בנשקו אותן באהבה וביראת כבוד.  "אלך", ענה בקול נחבא מבכי רב,  "ותקותי בה' אלהי כי לא אכשל בדרכי אם ברכתך רבי תלוני."

"אברכך אפוא", ענה הדַיָן בלב שמח, ואם גם "פדיון" אין לך לתת לי; "יברכך ה' וישמרך אם תשמור מצוה ולא תשכח את תורת ה' אלהיך, ויאר פניו אליך ויתן לך לב מבין וישפוך עליך רוח חן להשכילך ולהטיבך באחריתך, כי תזכור את בוראך ואת מורך ואת אשת חיקך בארץ אשר אתה הולך אליה.  ראה ברכתיך אף הזהרתיך בני ובחרת בחיים...  ועתה לכה ואל תעמוד".

שפתי עובדיה לא ענו דבר בצאתו, אך כל קרביו נשבעו לזכור את דברי מורו אלה כל עוד נשמת שדי תחיהו.  – – –

ליל חֹרף בכל תקפו ועזוזו ותפארתו פרוש על חוצות העיר זרעשוא בשמים בהירים כעצם הספיר לטהר יתהלך ירח בן צבא כוכבי אור וישלך את קוי זהרו על שמלת האדמה הלבנה משלג ומעֻלפת ספירים וכל אבן יקרה, רוח קר ישב מצפון, קולו לא ישמע אבל עצמו וחילו יחושו כל יצורי האדמה, מן האדם אשר יחיש מפלט לו בחדרו ובמטתו עד חית הארץ ועוף השמים אשר יתחבאו במעונות חוריהם, מן עץ השדה אשר בשלכת עד נסרי הגג אשר יאנחו יתיפחו מתגרת יד הקרח הנורא.  דממה על פני כל הבריאה בעיר זרעשוא...  בבתי המרזח לא ירועע, בהקלויז לא ירונן.  המשכילים הנאורים כבר הניחו הקלפים מיד, והחסידים היראים כבר חדלו משתות יי"ש לחיי צדיקיהם, ואלה כמו אלה הפקידו את רוחם ביד אלהים חיים אשר לא ינום ולא יישן ואת נום בפאת מטה להתענג בחלומות לילה.  רק פה ושם יראה עוד נר בחלון וצֹהר.  התאיר שם שמחה ממעונה או ליגון ותוגה הדליקו נר? היאחרו שם אוהבים בנשף חשקן או חולה יאנק על ערש דוי? התחליץ שם מבכירה שד לבן נולד או אם שַׁכֻלה מבכה על בנה יחידה? היספור שם כילי את שקלי זהבו או השואפים לילה יחלקו שלל עשיר? התתרפק שם אשת חן על אלוף נעוריה כי שם אליה מארץ רחוקה, או בחיק עוגבה תרוה דודים כי אין האיש בביתו? היקונן שם "מליץ" "בעל שפה עבריה" או איש תמים עם אלהיו יתאבל על גלות השכינה? הישמח שם "חריף" על דין חדש שהמציא זה עתה או "חוקר קדמוניות" על "סליחה" ישנה כי מצא?...  ירח בשמים ישיש כגבור לרוץ ארה, חקת עולם ישמור לסובב ארץ ותבל, גם מגבֹה יראה ומבטו יחדר אל כל שוכני בתי חֹמר, וירא אֹשר וברכה ולא יתבונן, וירא עמל ואון ולא יתאונן, כי גם לצדק וגם לרשע יהל אורו ופניו יצחקו ביום הבראו, ואף כי עובדיה המתמוגג בעניו, הירא וחרד לרוץ ארה לא ידע, בהפריעו חקת עולם לעזוב אשת נעורים, גם את שפל מצבו יחוש וידע ועינו תתע למצוא לו מקום ללון בתבל ארצה, הוא לא יתבונן עתה על גורל אחרים ולבבו לא יהגה לדעת את אשר יעשו הנעורים בסתר אהלם, כי שחה לעפר נפשו על כן עין רוחו עורת לכל אשר סביבה ופניו יקדרו כיום מר; – אבל גם מבית חותנו ומחדר משכב אשתו יראה עוד אור כהה ולמראהו תתעורר רוחו הנדהמה ורגשי לבבו יתרוצצו בקרבו לרגז ולחמלה בלולים...  "ההנך ערה עוד אשת פתיות? – ופתחי נא את דלתי חלונך וראית את אישך הבורח כבן עולת לילה ממקומו כי יבריחנו אביך הטבח שותפו של עמלק בחמת אפו!...  ומה פשעי כי יאמר להשמידני? הלא כסלתך ואולתך אשה סרת טעם כי לולא התמכרת לחבלי השוא, לולא דבקה בך האלמנה הארורה כי עתה...כי עתה לא נהרו החסידים בי לרדפני, אך לא! כי עתה מצאי תֹאנה אחרת להדיח עלי רעה ואשתי האמללת מה היא כי עליה אשפוך כמים עברתי?...  הנך בוכיה, חוה, תבכי על משכבך אשר לא ישא בשיחך ותמסי ערשך בדמעתך, אך מה יועילו לי דמעות עיניך חוה? ומדוע לא עמדת בפרץ לפני אביך להשיב חמתו בחרות אפו פי? בת אמך את גועלת אישה בחרדה  לכבוד אבותיה הנקלים, על כן לא עוד אראה פניך בהפרדי ממך וידעת את תנואתי בשבתך גלמודה אלמנה חיה...  אויה לי! ומה תקותי אני ותוחלתי מאלהי אם את אשת חיקי אטור והיא רכה וענוגה ורפת כח מעמוד לפני אביה הנמהר?...  חוה אשתי הטובה, אשתי היפה והנעימה והיקרה לי מחיים!...  אך בוש והכלם עובדיה, בהבלי עֹני אמשך ואלכד בחבלי אהבה?! לא, לא אראה פניך חוה לא אזכרכי ידידת נפשי בברחי פן...פן..." עובדיה הוריד לארץ ראשו, עשתונותיו נבוכו ועיניו לא חזו כי ישיאהו רגליו מנגד למחוז חפצו, גם ידיו בגדו בו ותפתחנה בלאט את דלתי חדר מגורו ולמרות רצונו הנהו עומד פתאום לפני אשתו הישנה.  – "מה לך פה בבית מעני?", דבר עובדיה לנפשו, "מה חפצי בבית חותני ומי לי פה כי..." מפתחי פי חוה הישנה התמלטה אנחה חרישית וקולה נגע עד נפשו ויתר את לבו ממקומו "גם ערשה לא תנחמנה גם משכבה לא ישא בשיחה, כי עלי נפשה תאבל על כן תאנח גם בחלומה ואנכי אתאכזר כיענים במדבר להסיע כעץ אהבתה מקרב לבי ולהמית כל רגשי נפשי לחמלה עליה?" רגעים אחדים התבונן עובדיה בפני אשתו היפים, המלאים חן וענות צדק ומפיקים עצב ויגון וכאב רוח, ולמראיהם נפתחו ארבות עיניו וירעיפו גשמי ברכה, דמעות נחם ותקוה טובה, וימס כלה קרח רגשותיו וימח כל הגיון חמה ורגז וקצף מלבו התמים, ויכרע בלי משים על ראש המטה ושפתיו נגעו את מצח חוה הצח משלג והנה נשמת רוח אפה הפיחה בקרבו רוח אהבה אשר לא חש ולא ידע  מיום דעתו אותה, ותשכיחהו תבל ומכאוביה, ותשכיחהו את כל מנדיו ואנשי מלחמתו, ותשכיחהו גם את חותנו ואת חותנתו ואת האלמנה הצנועה אשר הסבה בכל רעתי וישכח רגע גם את ר' מאיר הדַיָן ואת עצתו הטובה...  אך עד מהרה התעורר מחלומו הנעים, ואסונו הנורא בכל מראהו האיום התיצב חיים לפניו – "לא לי לשגות באהבה", דבר לנפשו בקומו מכרוע על מטת אשתו, "אובד נדח ומרדף בלי חשך אנכי, באו מים עד נפש ותהום יסובבני, ואם לא אטיל את כל מאויי לבבי לאהבה את ים השכחה, להקל מעל נפשי את כֹבד משאה, ותרד לשחת באין מציל! – אבל למענך חוה, למענך ולמען הנפש החיה אשר במעיך אברח מארצי ובית אביך, אנוסה ועינך לא תשורני ימים ושנים, אך עיני אלהים חיים המשוטטות בכל הארץ הן הנה פקוחות גם על דרכי אשר אני הולך, והיה ה' לשופט ביני ובינך וירח וכוכבים עדים בשחק סלה אם אבגוד בך אשת נעורי בארץ נודי, ואם לא אשוב אליך לשמחך מיגונך ולשלם נחומים לך על שנות עמל ורעה אשר הנחלתיך, עת ירום אלהי ישעי לרחמני גם אותי..." "חיי בשלום!", נאנח עובדיה בבכי תמרורים בהביטו בפעם האחרונה בפני אשתו הישנה, ושתי דמעות גדולות ירדו מעיניו ותפולנה על לחיי חוה היפות, כטל משכים היורד על חבצלת השרון, ויאירו פניה וצחוק אהבה ותחנונים רחף על שפתותיה הסגורות "ודמעותי אלה חותמות אהבתי ואמונתי לך הנה!", חתם עובדיה בRגש קדש וקול דממה וימחה את עיניו וילט את גוו באדרתו ויעזוב את בית חותנו ואת אשתו היפה מבלי אשר הקיצה משנתה, ובעוד שעה ישב על עגלת מסלת הברזל וינשא לחיים חדשים.

 

ז.

עברו ימים אחדים והקול נשמע בעיר כי ברח עובדיה ואיננו ותחי רוח החסידים בקרבם והקלויז כלה צהלה ושמחה.  "התפארו עלי אתם חסידים בטלנים", צעק ר' דוב מזיק המעוטף בטלית קרועה ומעוטף בתפלין גדולים על ראשו וזרֹעו, כי עתה ישלימו החסידים את תפלת הבקר, "התפארו עלי אתם זנבות אודים עשנים אם לא אנכי גליתי שוליו על פניו ואם לא אנכי בערתי את הרעה מקרבכם, הלא אלמלא אני לא הרים איש מכם את ידו בעובדיה ימח שמו, כי כלכם חסידים אתם אך למראה עינים ולבכם קר ככפור על כן תראו חתת ותיראו, אך לא כן אנכי עמדי, "דוב מזיק" שמי, לבי בוער כאש קדש עשוי לבלי חת, וכמזיק אנכי למרגיזי אל להביא עליהם בלהות ולהשבית מאנוש זכרם."

"למה תתנשא ר' דוב על קהל ה'?", ענה ר' שמעיה הפשטן, "הן לא על ידך נתפש עובדיה ולא על ידך נגלו מצפוניו, כי מן השמים גלו על עונו אלא שגלגלו זכות ע"י זכאי, על ידי דבורה האלמנה ולא על ידך, ובאמת מוכרח היה להיות כך והענין מובן על פי טבע: דבורה שלנו היא בודאי גלגול דבורה אשת לפידות וכיון שהיא גלגול דבורה, אם כן מוכרח הוא עובדיה, להיות גלגול סיסרא – והדבר פשוט מאד"

"פשוט בתכלית הפשטות", קים ר' נח תם בתמימות.

"ובדבר הגלגול אספר לכם דבר פלא", ענה ר' נחמן בעל זכרון בהסירו את התפלין של יד מזרֹעו השמאלית, "כשנכשל ר' מנשה החסיד בהעברה הידועה אמר עליו הצדיק מבהלהאוויטץ שנתגלגלה בו נשמת זמרי בן סלוא, וכששמע הגבאי ר' ברך את דבריו קפץ ונשבע שהוא ראה את המופקרת בעיניו ותארה היה כתאר כזבי בת צור ממש.  הצדיק בענותנותו נענע לו בראשו ולנו רמז שנשתוק, אך אנחנו לא שתקנו ושמחנו ורקדנו כל אותו היום, כי זכינו לראות בחוש שרוח הקדש מקשקש כזוג לפני הצדיק ודבריו דברי נבואה."

"ואיכה ידע ר' ברך הגבאי את תאר כזבי בת צור, האם ראה אותה מימיו?", שאל ר' ראובן המקשן כמנהגו.

"לראובן ולאלף שוטים שכמותו אין לי מה להשיב", ענה ר' נחמן בשאט נפש, "ר' ברך שמש עשרים שנה בבית הצדיק ורבנו ז"ל נענע לו בראשו והטפש הזה ישאל עליו שאלות!"

"אבל כמדומה לי", קרא חסיד צעיר לימים, בעל צואר ארוך ופנים ארוכים ולבנים כשיד, "כמדומה לי שאין לכם מוח בקדקדכם ואין לכם גרון בצוארכם על כן לא תדעו צמאה ותפלפלו אליבא דריקנא בשעה ששאר בני אדם כבר יאכלו ארוחת הצהרים.  או האם כלה ח"ו היי"ש מבקבקיו של ר' ליפא שר המשקים?"

"שמעו נא רבותי!", קרא הפשטן, "מי מאתנו מרט בראשונה את לחיי עובדיה בשעה שהשלכנו אותו מבית המדרש? התזכרו זאת עוד?"

"אנכי!" – "אנכי!" –"אנכי!" – צעקה החבורה כלה פה אחד אך המזיק הגדיל ויצעק בחמה שפוכה: "ובא רקב בעצמותיכם נמלים עם לא עז, האתם אסרתם המלחמה את עובדיה, אשר יפיח בכח הייתם כלכם כמסוס גוסס? אבל זרועי מקנה תשבר אם לא אנכי הראשון אשר הודעתיו את ידי הקשה אני ולא אחר!"

"זכה לו ר' דוב מזיק!", קרא ר' שמעיה הפשטן בקול מושל, "ר' דוב התחיל במצוה והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, על כן ישלח להביא שתי מדות יי"ש, שנאמר באבוד רשעים רנה ואין רנה בלי שתיה והענין פשוט."

"הדין דין אמת", ענה המזיק, "אבל הכיס ריק ואין בו, ומשעה שגזר הדין הטפש על ר' ליפא המוזג שלא יחבול טלית ותפלין של חובשי בית מדרש אין לי אפילו דבר שוה פרוטה לתת בערבון."

"וכי בשביל הדין השוטה הזה שעשה שלא כהוגן אנו נפסיד את זכותנו?", קרא ר' שמעיה בצחוק לצין, "לא כן אחי, "יקוב הדין את ההר" אמרו חכמינו ז"ל, וישראל קדושים ערבים זה בזה, על כן ישלח ר' דוב להביא יי"ש כדינו ור' נח תם שיש לו מעות ישלם מכיסו, והענין פשוט מאד."

ר' נח תם התגורר בזקנו הקצר ובחזהו המגולה בשתי ידיו כאחת ויען בקול דממה וכאיש המדבר משנתו: "הארורה שלי לא נתנתני אמש לגשת אל התבה אשר כסף פדיונה בתוכה על כן כסף אין לי כי אם מעט שוה כסף אשר גנבתי היום מחנותה קחוהו לכם." ובדברו הוציא מחיקו ומכיסי מכנסיו הרחבות ערב רב מכל סחורה אשר תמכר בחנות אשתו, דג מלוח, גרעיני קאפעע אורז, בורית, בקבוקי דיו, פלחי נופת, גפרית ומלח וצמוקים ופלפל ופרחי טהעע יחדו. 

"כמה נאמנים דברי חכמינו ז"ל!", קרא ר' נחמן בעל זכרון בשמחה רבה "אשריו למי שאומנתו בשם, כר' נח שלנו."

"ואוי לו למי שאשתו מושלת בו, כר' נח שלנו", ענה ר' שמעיה במנוד ראש, "אלמלי היתה להארורה שלי חנות בודאי לא העיזה פניה לסגור את כסף הפדיון מפני – אך הבה את מטפחתך פסח."

והפסח, הוא שמשון השמש, מהר ויסר את המטפחת מעל צוארו ויאחז בה, ויתן אליה ר' שמעיה את כל סחורת התם, ובלי תפוגה הוסיף עליה השמש גם נופך משלו, מהחיה האמוצה והשחורה הרומשת במטפחתו, וישא את כל הכבודה הזאת לבית ר' ליפא המוזג ותמורתה הביא לבית המדרש ששון ושמחה גילה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה שלום ורעות, הלא הוא יי"ש הרבה וחזק, וישתו החסידים וישנו וישלשו לברך על כיסם מתוך שמחתם.  ורוח לבשה את ר' דוב מזיק ויקפץ ויחזק בשתי פאות ר' נח תם ויפרפרהו ויקרא: "הבה תמים! אלמלא אני ואתה היה העולם שמם, כי אם אין יי"ש אין חסידים ואם אין חסידים אין רבי ואין צדיק והעולם חרב מפני האפיקורסים, על כן נשמחה ונגילה ונשירה ונזמרה ונצעקה: "ברוך אלהינו שבראנו לכבודו!" ו"ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילני מן התועים!", צעקו החסידים פה אחד פעמים אין מספר וימחאו כף ויתופפו באגרופם על השלחנות ועל החלונות ואיש על שכם וראש רעהו כנהוג, והמזיק והתם מכרכרים בכל עז, וכאשר הוסיפה החברה לשמוח כן הוסיפה לשתות, וכאשר הרבו לשתות כן הרבו לשמוח.  ויגדל שאונם ורנתם עלתה השמימה, ויריעו בני אלים לעֻמתם והפמליא של מעלה יצאה לקראתם בתפים ובמחולות, ותהי עת רצון ושעת רחמים, וימחקו כל דינין קשין ורתיחין, ויעלו כל נוציצי הקדושה שנתפזרו בין הקליפות, ויתבררו ויתלבנו במדת החסד, ויראו החסידים עין בעין בהזדווג זווג העליון ובהפתח צנורות השפע להריק ברכה וישועה כזרם מים כבירים, ותנח עליהם הרוח ויתנבאו כלם בסגנון אחר כי עוד מעט מזער והמינות תעקר והאפיקורסות כלה כעשן תכלה ותמלא הארץ חסידים מקצה תבל ועד קצה ה"לחיים! לחיים! לחיים! כי רשעים עוד אינם ובקבוק היי"ש לא יכלה, לחיים! לחיים! לחיים!" – והנה פתאום אהה! בא שטן וערבב את העולם! כי דבר מה פרץ פתאום לבית המדרש, איום ונורא מראהו מכוסה באדרת שער כלו ובידו מקל חובלים לחבל ארץ ומלֹאה, ויגזור על ימין ועל שמאל ויחלק מהלמות לנו חסידים, ויכה בזעם אפו רוקדים ושותים יחדו ויכבה את שלהבתם הקדושה באלות שפתיו, ויפריעם מכונתם ויפילם ממדרגתם הגבֹהה למעלה, למעלה, אויה! האם אותו הכלב הוא שנצח את ר' יוסף דילה ריינה בערמתו? – האם הוואלקילאק הוא שהפחיד את התינוקות אשר היה הבעש"ט בעלפער להם? או האם הוא אותו הבחור בעצמו שהפיל את הקדוש מעליתו בהתאמצו להחיש קץ גאולה בלא עתה? – לא מנהו ולא רכותיה! אבל ר' שמעון הטבח הוא הבא זה עתה מעיר נבזא אשר הלך שמה בעצת ר' מאיר הדין לבקש את חתנו כאמור למעלה, ובשובו בפחי נפש כי לא מצאו, ויעבור לפני הקלויז וישמע את צעקת החסידים ואת תרועת שמחתם על דבר מנוסת עובדיה, ותהי רנתם לו מלח על פצעי לבו הכואב ותצית בו אש נקם נורא, ויאמר לכלות חמתו בהשמחים לאידו אשר הסבו ברעתו ובאסון ביתו ברשעתם.  "שאול ואבדון ישלו את נפשכם הנתעבה ויקלעוה בכף הקלע מקצה תפתח ועד קצה" צעק מרה בהמטירו מהלמות נוראות על ראשי העדה הנדהמה, "אתם הברחתם את חתני, אתם המתם את בתי האמללה ואתם השכנתם לעפר כבודי, על כן אשימכם כעפר חוצות ודשתי את בשרכם שכורים נבלים עד אשר תשיבו את חתני לי ונקמתי בו את נקמת ביתי, והיה למשסה – התשמעו שכורים? איפה הברחתם את חתני השקץ? ענוני כרגע בני נבל פן אקרע סגור שפתותיכם והרסתי שִניכם בפיכם במקלי זה אשר בידי.

"שמע מניה ר' שמעון הטבח חותן עובדיה הוא, והענין פשוט לגמרי ומה אתם יראים טפשים?" קרא ר' שמעיה בחתרו להסתתר עמוק עמוק תחת השלחן.

"האם אנחנו יראים?", צעקו החסידים בחפשם למצוא סתר מפני תנופת יד הטבח הנורא.  "אבל ראשי!" צעק אחד המֻכים, "הה,  את ראשי בקע במקלו", "ואזרועי מקנה שבר", יזעק השני לקולו, "שבור אגבי, אויה, שברי, שברי!", יילל השלישי, "והברכשתא שלי, אוי, הרוצח הכני על הברכשתא ממש", מר צורח הרביעי, "ואותי על השחין הפורח אשר בראשי", "ואותי על הטחורים", "ואותי..." "ואותי..." "ואותי..." תצעק העדה הקדושה כלה בקול פחדים, הה, והבקבוק נשבר והיי"ש נשפך לארץ ועיני החסידים רואות וכלות ור' שמעון הטבח יכה ולא יחמול ועוד ידו נטויה לחלק חבלים באפו ובחמתו, ותהי עת צרה למחושי עת רצון כי ירדה שפעת מהלמות על ראשי מורידי השפע העליונה, ותעל צעקת המֻכים השמימה ובני אלים הריעו לאסונם וילעגו, והפמליא של מעלה שלחה לשון למולם ותצחק על משבתם, – אויה, האין עזרתה להם ותשועה נדחה מאתם?   האם כלה ונחרצה ה' אלהים צבאות עושה את שארית חסידיו? – ורבם הצדיק איהו? כי לא ירום לרחמם ולא ישלח מרות למו ממקום קדשו? האם גם הוא לא עוד מגבה יראה לדעת כל אנשי מעשהו מסוף העולם ועד סופו, הסר גם כחו מעליו, אם בטלה ח"ו גם זכותו יום גבר האויב? זאת לא זאת, ברית כרותה לפשפש שלא תאבד שאריתו מבקעי מטה וערש וברית כרותה לחסידים שלא יתמו לנצח מהקלויז דק"ק זרעשוא, ובצר להם כי ימצאום רעות רבות וצרות והנה ישעותם קרובה לבא ורוח והצלה יעמוד להם פתאום בהיום הזה.  – – –

השבעתי אתכם אתם משכילי עמי היקרים אם תכחשו בהגדולות והנוראות אשר חזו עיני אדם רב, ואם תאמרו בלבבכם כי לא יד צדיק מושל עשתה זאת לעצור בר' שמעון המשחית ולהחיש מרחוק ישע למֻכים על יֹשר, על ידי...  לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף כי אם על ידי דבורה האלמנה בכבודה ובעצמה...  כי הביאה הצדקת הזאת מעט יי"ש להקלויז כדרכה בקדש, וכראות ר' שמעון את פני עוכרת ביתו ויתנפל עליה באף וחמה וקצף נורא, ובין כה וכה מצאו החסידים ידים להמלט על נפשם ויעזבו את האשה ואת הטבח לבדם, ולא חששו כלל משום יחוד, אף על פי שלדעת הרמב"ם יחוד דפנויה הוא מדאורייתא – ובכן נצלו החסידים בדרך פלא, המה מצרה נחלצו ותבא דבורה תחתם...

"ועתה את מכשפה מבישה", צעק הטבח בלחצו את צואר הצנועה בידו החזקה, "הגידי כרגע אנה פנה חתני ואם לא ומלקתי את ראשך בצפרני אלה והשלכתיו לכלבי בית המטבחים, השמעת שֵדה ארורה? איה עובדיה חתני?!"

"אך הסר מעלי ידך", הילילה האלמנה כאוב מארץ, "למען רחמי שדי וחסדיו המרובים הרף ממני ואגידה כל אשר תחפוץ!"

הטבח הניח רגע את צוארה מידו ויאחזנה בערפה: "'דַבְּרי!"

"מה אדבר ומה אצטדק?", התחננה האלמנה, "ואנכי לא ידעתי כל מאומה." "להתל בי תאמרי איפוא?", צעק ר' שמעון בחרקו את שניו ויטלטל אותה טלטלה עד כי כמעט נפזרו עצמותיה לפי שאול, חתני עובדיה איהו?"

"רבונו של עולם!", צעקה האלמנה מנהמת לבה ומעצמת מכאוביה, "רבונו של עולם אב הרחמים והסליחות הן יקטל האיש הזה את דבורה בתך ואתה תחשה תדום ולא תצילנה? אויה לי!"

"אַל יושיעך אלהים, מכשפה ארורה", צעק ר' שמעון, "את חתני השיבי לי פן אבוס עצמותיך באפי וגם נפשך הנתעבה אשים מרמס כטיט חוצות", ובדברו הרים בידו את האלמנה הרועדת ויכריענה לארץ כאשר הסכין לעשות לעגל ולכבש בבית המטבחים וגם את רגלו שלח לקיים את מוצא שפתיו ואת הבטחתו הטובה, אך כרגע הזה נעשה נס שנית, כי פתאום נפתחה הדלת וצליל חרבות, רעש ונשק נשמע בהקלויז, ור' שמעון הטבח נשא את עיניו וירא והנה שוטרים חמושים נצבים עליו, ויחרש האיש וילפת, ידיו רפו גם עשתנותיו אבדו, כי היתה חתת אלהים להמו ולאבדו...  והשוטרים החזיקו בר' שמעון אחד מימינו ואחד משמאלו ויובילוהו כחתן בית הפקדות והחסידים העידו בו כי הכם מכה אכזריות חנם וכי נאץ כל קדש ויפריע עבודת בית ה', ויצא דינו להאסר שנה תמימה בבית הסהר, ועל פסק הערכאות הזה הוסיפו דייני ישראל עוד נופך משלהם, ויאסרו את זבחתו ויעשו את בשר שחיטתו נבלה, וגם ר' מאיר הדין למרות רוחו ולדאבון נפשו, נאלץ לחתום ידו על הגזר דין הקשה הזה, כי רבו עליו חברין המחייבים וה"דין תורה" עמד לימינם בכל עז, ובכן הוסר ר' שמעון מטבח עד עולם ומעוצר וממשפט לקח לשבת בבית האסורים, וידל ביתו מאד בהכרת סעיף מחיתו וישבר לי כל מטה לחם.  גם בתו, אשת עובדיה אשר באה בימים ההם עד משבר ותלד בת, חלתה מיגון וכעס חלי כבד מאד.

ירחים אחדים התהפכה על משכבה בחליה ותרחף בין החיים ובין המות, עד כי גבר כח העלומים אשר בקרבה ותנצל נפשה מרדת שחת בדמי ימיה, אבל בשובה לאיתנה ראתה כי תם גם שארית כספה וגם שמלתה לעורה נתנה כערבון בימי מחלתה, ותמהר ותקח את בתה על זרועותיה ותעזוב את עיר מולדתה ואת בית אביה כי יראה חרפת רעב וכלמה כסתה פניה לעבוד עבודת אָמה בעירה, על כן הלכה לבקש לה מקום בעיר רחוקה שאין מכירים לא אותה ולא את מולדתה, ותתע מעיר לעיר ועקבותיה לא נודעו.  וכשוב ר' שמעון בכלות שנת מאסרו אל ביתו, מֻכה ומעֻנה מנפש ועד בשר, וימצא את נוהו חרב ושמם מאין יושב, כי גם אשתו מתה בין כה וכה בעּני וחסר כל.  ותתבלע בינתו ממראה עיניו אשר חזה וירץ שולל מבית לבית ויתקלסו בו נערים שובבים ויהי להם לצחוק וירדפוהו ויציקו לו ויענוהו עד כי נחת מתגרת יד אסונו וישתגע כלה, ותהי זאת ישעותו כי נדעך נר תבונתו ויאבדו רגשות נפשו וישכח את עניו ואת צרות לבבו, לא התקצף עוד גם לא התאונן ויהי באלם לא יפתח פיו ויתהלך כצל וכמת בין החיים, והחסידים הרחמנים חמלו עליו עתה ויתנו לו מקום אחורי התנור אשר בהקלויז ויחי שם עוד ירחים אחדים לאות ולמופת כי מריבי החסידים יחתו ואחרית איש חרמם להכרת, וימת מות אמללים בחטאת אולתו ובקנאת החסידים וצדקתם הגדולה...

 

ח.

ועובדיה אלא ידע מכל אשר קרה בביתו כי נע ונד היה בארץ, נחפז לברוח ממקום למקום ביראתו את חותנו פן ירדוף אחריו וישיגנו.  ואחרי שבעו נדודים אין מספר שלש שנים תמימות ועד כי בלתה שמלתו מעליו ורגליו בצקו, כי הכשיל יגונו כח ונפשו נואשה מיחל עוד טוב, ויבא לאנדאנה והוא עיף ויגע בגו ונפש ותפקחנה עיניו לראות את אסונו הגדול בכל מראהו האיום, הנורא.  זה הים גדול ורחב ידים לאנדאן! פה אמנם לא תשיגנו חמת חותנו, אבל פה גם יטבע באין מעמד איש אשר כמֹהו אשר לא נסע לשחות בים החיים ובידו אין משוט לכונן את מרוצת אניתו הנשברה, כל דבר חכמה לא ידע, מלאכת כפים לא למד, כסף אין בצלחתו ושפת יושב הארץ לא יבין, ומה תקות איש אשר כזה עת תחסר בטנו וירעב אם לא לפשוט יד ולקבץ נדבות? והעת הזאת הן לא רחקה חוק כי שלש פעמים ביום הסכין לאכול בבית חותנו ותזכירהו קבתו ותגוש בו גם עתה למלאות את תפקידה' ולאט לאט החל להתהלך ברחובות קריה ולבקש לחם חסד באין אֹמר ודברים, כי היה מראהו עדות על נקיון שניו והכרת פניו ענתה בו כי  אכף עליו פיהו, ויחמלו עליו נדיבי לב ויעניקו לו מטובם כפעם בפעם, וילחם לחם עצלות וינעם לחכו, וישכח את כבודו ואת מגמת פניו וילמד אל דרך האביונים לחזור על הפתחים בסל הרוכלים אשר יקחו להם לכסות עינים למרות רוח שוטרי חרש השומרים עקבותם ותהי זאת מלאכתו שבוע ושבועים.  ויהי היום, יום שבתון לבני עם הארץ, ויבא אל אחד מבתי השכר המלאים אדם רב, ויעבר שחֹח בין השלחנות, גוו כפוף, ראשו מט ועיניו מצפות ומביטות כמתחננות אל יד איש ואיש, סלו תלוי לו לפניו ומצנפתו תחת אצילות ידיו כמשפט רוכל אביון.

מנוער המהיר במשלח ידיו, ויראהו אחד מיושבי הבית הבאים לחקור ממסך ויתבונן בו וידבר אליו יהודית, ויקן מאתו דבר מה וישלם לו ביד נדיבה, וישאלהו לדרכו ולמלאכתו ולמולדתו, ולמען דובב שפתיו נתן לו גם כוס שכר, וישנה למלאותו, ויספר לו כי גם הוא יהודי וכי גליציון ארץ מכורתו גם הוא, ועובדיה המאֻשר כי מצא איש מבני עמו מבין שפתו והגיגו ומושך אליו חסד, לא אחר לשפוך שיחו ולגלות לו את כל לבו בספרו לו את קורותיו מנעוריו עד היום הזה.

"ומה שם עירך ידידי?", שאל האיש בחמלה רבה, "שם העיר אשר רדפוך שם זרים על לא חמס עשית ונפשך זכה?"

"זרעשוא", נאנח עובדיה מרה.

"זרעשוא?", שנה האיש ופניו חורו כמעט, "זרעשוא? אדמה כי הייתי גם אנכי הפעם בעיר זרעשוא..." "אך כן הוא", הוסיף אחרי החרישו רגעים אחדים, "לפני ארבע או חמש שנים גרתי ימים אחדים בהעיר הזאת לרגלי מלאכתי וקהל מרעים היתה עוד אז.  כן הוא, גם את אחד מראשי קהלם ידעתי, ר' שבתי תקיף שם הנבל הזה, העודנו חי?"

"אם לא מת בימי מסעי כי עתה חי הוא עודנו", ענה עובדיה.

"וחתנו המשכיל יוסף?", הוסיף האיש לשאול, "הידעת ידידי גם את יוסף חתנו? הוא היה איש ישר ויודע דעת, האין זאת ידידי?"

"את יוסף לא ידעתי פנים אל פנים", השיב עובדיה, "אך את קורותיו ואת כל הרעה אשר מצאתהו ידעתי, אויה לי! וחסידי עירי המה רצחו את נפש יוסף, עליהם יצעקו דמיו מעמקי שאול ועלי נפשי תאבל בזכרי אחריתו כי נכרתה לנצח."

"מת אפוא יוסף בדמי חייו?", קרא האיש משתומם.

"לוּ מת האמלל הזה", נאנח עובדיה במרירות, "לו מת באסונו ויגוע בישרו ובתמתו! אבל חי הוא לבשת ערות נפשו ולהותו כי נתעה האמלל בברחו מפני חמת החסידים רודפיו, וישחת את דרכו ויגזר לתאות בשרים בעודנו בעירו, ובעזבו את ארצו ויטוש אלהי עשתו וינבל את שם עמו בהמירו את דתו בדת אל נכר, רחמנא לצלן!"

"ואיכה ידעת אתה את כל תולדות יוסף ואת מעשהו בארצו ובארץ גלותו?", שאל האיש במבוכה מֻסתרת, "האם פה בלאנדאן שמעת את כל הקורות האלה?"

"לא", ענה עובדיה, "פה אין לי כל מכיר ומודע, אף לא פגעתי עוד באיש מבני ארצי אשר דבר עמי, אך את אחרית האובד האמלל שמעתי בדרך מסעי מפי עובר אורח אשר נודעתי לו במקרה ויעצני לתמו לבל אבוא לאנדאנה כי זה לא כביר הבאיש פה יוסף בן ארצי ועירי את ריח בני עמי בעיני יהודי העיר ההיא, כי המה חמלו עליו ויתמכוהו בימין צדקתם והוא הכה בחרפה את לחייהם בהתמכרו להמסיתים האורבים להדיח את ישראל, ויהלל שם שמים ושם עמו בפרהסיא; אכן את תהלוכותיו בארצו ובעירו ספר לי מורי ואלופי ר' מאיר הדַיָן, כי הוא למד תורה אתו בהיותו בבית חותנו ותמורתה הורהו יוסף דרך תבונות ויעיר ויעורר את לבו לאהוב דעת ויכרתו שניהם ברית לשמור תושיה ומזמה, ותהי אהבתם עזה ובריתם נאמנת עד כי נכשל יוסף ויבאש בהחסידים וישטמוהו וירדפוהו בלי חשך, ובכעסו וקצפו נוקשה נפשו ותקע גם מאוהבו הנאמן ויבגוד בו ויפרד עם רעים פוחזים ויצא לתרבות רעה." "אויה!", הוסיף בחם רגשותיו, "עזה כמות שנאת חסידי ארצי, קשה כשאול קנאתם, רבים חללי הרבה ועצומים כל הרוגיה!" –

"הרגע נא ואל תשמיע במרום קולך ידידי", עמה האיש בצחוק אנוס ויתן את ידו לעובדיה ויאמר: "אשמח לשמוע כי תאנח לאיד רעך ואתה לא ראית אותו רק את שמעו שמעת ואסונו נגע עד לבך, אות היא כי ישרה נפשך בך על כן הנני נותן לך את בריתי שלום.  אך אל נא יפול לבבך ואל תדאג ליוסף רֵעַ רעך כי אולי לא מצאו כל רע, ועת תבכה אתה לפידו ישב הוא שָלֵו באהלו וישמח בחבלו כי נעים.  –"

"לא ידע שלו בנפשו ולא ישמח לנצח כל מרגיז אל!", קרא עובדיה הנפעם, "יוסף בגד בעמו ובאלהיו ואדוני יאמר כי שלום בעצמיו ונחלתו נעמה? –"

"צדקת ידידי נעים".  ענה האיש בשפתי חלקות, "הנה מארת אלהים בבית בוגד, עפלה נפש רשע בקרבו ואיש אמונים יאֻשר בארץ, אור צדיקים ישמח.  אך ליוסף לא יאמר בוגד וחלילה לו מרשע.  – אנכי ידעתי את יוסף, ידעתיו עלוי בבית חותנו ברעותו אמונה, ידעתיו עשוק ורצוץ בחמת מהבילים על דרשו תושיה, ידעתיו אֹבד ומתיאש ברדתו לבאר שחת לכבות במי צחנתה את האש הזרה אשר הציתו בו רודפיו בקנאתם.  וידעתיו גם עיף ויגע ככלות שארו ובשרו בהתנפלו בזרעות אמונה חדשה למצוא בה נֹחם ומרפא ללבו הקרוע; ואת יוסף זה ידעתי גם היום בשכנו בטח ואין מחריד כי צנה וסחרה אמתו ואמונתו, מרום משפט כסילים מנגדו ושאון אוילים לא יחרידנו ולא ישמע קול נוגש, כי השהו אלוה גם עמלו ועניו מקדם ומחרפיו ושאפיו לא יזכור, אך זכרון עמו עוד חי בקרבו ואהבתו לו תוקד כמו אש בעצמותיו.  – הן אהבתו לעמו היתה ראשית חטאתו בעיני משנאיו, או האין זאת ידידי? הה, נגש הוא גם נענה על רדפו טוב, מכה הוא על ישר ועל לא מרמה בפיו, עד כי כמעט נגזר מארץ חיים מפשע עמו ומעברתם כי קשתה, וישמחו ויעלצו אויביו לו וחפצי רעתו דברו הות, ויתנו את רשעים חלקו ואת פשעים נמנה, אך ה' לא חפץ דכאו וימשהו ממים זדונים ויוציאהו למרחב ויצילהו  כי חפץ בו, ועתה כי כהן ה' יקרא, משרת אלהיו יאמר לו, אמנם כי חיל גוים יאגל, אך בכבוד עמו יתהלל, יתפאר כי בן עם קדומים הוא, בן גוי קדוש אשר עיני ה' אלהיו בו מראשית מוצאו עד אחרית תעודתו, לתתו לאור עולם עת חשך כסה ארץ וערפל לאמים, למען יאיר נרו באישון חשך ומלכים לנגה זרחו ילכו, וירא מבניו לו מלך להקדישו ולהמשילו בכל מעשה ידיו בשמים ובארץ כהיום הזה.  – ואתה אמרת כי בגד יוסף בעמו וירמוס לעפר כבודו?..."

"לא אבין לדעתך אדוני", ענה עובדיה, "כי בסודות ורמזים תדבר אף תתהפך כחמר חותם בדבריך, רגע תלמד זכות על עוזב אלהי אבותיו ורגע תשנה באהבת ישראל וכאחד החסידים תקרא לאחד  הצדיקים ותתן כבוד אלהים לאנוש ימות ולבן אדם תולעד; הן על אחד מרבי החסידים ירזמין מליך, על הצדיק מבזביניץ או על הקדוש מהבלישוא, הלא? – אך אנכי שבעתי כבר את הצדיקים האלה ואת ספרותם אשר היתה למרורת פתנים בקרבי ואשר הרעילה את ימי עלומי ובכל ביתי שרשה, ועתה אמנם ידעתי כי לא בם בחר ה' לתתם עליון כאשר אמרת, כי אם מרמה ואולת נצמדו ומלאך רשע ברך אגודתם ויפרו וישרצו ויצאו השעירים האלה אשר קדוש יאמר להם בארצנו האמללה, על כן תועבה יבחר במו."

"אך את הצדיקים האלה אשר אמרת ישא רוח, יקח הבל", קרא האיש בקצר רוח, "ידעתי גם אנכי כי שקר תרמיתם ולא עליהם תטוף מלתי כי אם על איש אלהים, אור עולם אריה רבי עלאה, כעיר וקדיש מן שמיא נהיה, אשר כנסת ישראל מאורשה לו באמונה והוא באהבתו אותה נתן נפשו עליה לנקותה מכל סיג והלאה ולרחצה במים טהורים הנובעים ממקדש ה', למען תהיה לכלה נאה וחסודה, להביאה במסרת הברית ולהתעלס אתה באהבת עולם כימי..."

"רוח העדת צדיקים דובר בך אדוני או רוח הפאר מקדושים ובלי תפוגה על הבעש"ט תחזה את הגדולות האלה או האין זאת?", קרא עובדיה מבלי תת את איש ריבו לכלות את דבריו, "אך מי כמוני יודעת את ספרות המהבילים האלה, מחתן ר' אלכסנדר שוחט מק"ק נעמרוב בעל השבחים הראשון עד ר' מיכאל לוי פרומקין מק"ק קעניגסבערג בעל השבחים האחרון, ואנכי אבטיחך כי הבל יפצה פיהם ואך שקר בימינם! – אותו הבעל עגלה מכפר אקופ קבל את תורתו, לרפא חולים, להבריח שדים ולגרש דבוקים, מקדרים וקדריות שהתהלכו אז בין הכפרים בהרי הקארפאטען אשר שתו והתארחו בביתו כי מוזג היה וגם בית מלון היה לו באחד הכפרים האלה, והוא אמנם עסק לתמו בהסגולות והרפואות האלה, אך לא חלם מעודו כי יהיה לאבן נגף ולצור מכשול לכל בית ישראל, מהרי נשף אשר בארץ חשך עד בירת מלכות בריטאניא, כי יעשוהו לקדוש אלהים כמוך אדוני היום.  –"

"הבל הבלים", נתן האיש ברגז קולו כי קצרה רוחו ולא יכול להתאפק עוד, "האם ערל לבך מהבין כי לא את הבעש"ט אעריץ ולא את יתר אויליך אשר זכרת כי אם את אדון השלום, את בן אלהים משיח אלהי יעקב!"

ועובדיה התנודד בשמעו את הדברים האלה ויתר ממקומו ויקרא: "מסית ומדיח אתה אפוא, אויה לי, ואנכי לא ידעתי כי תשית בהלקות לי להפילני למשואות; אבל יינך שתיתי ואקיאנו ושחת את דבריך המתלהמים, כי לא אֹבה ולא אשמָע לך.  אין משיח לישראל אך ה' אלהיו עמו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!"

"אל נא באפך ידידי", ענה האיש, "כמוני כמוך לישראל אני, כמוך גם אני אאמין באל אחד קונה שמים וארץ, אך חסר נא כרגע קנאת דתך מלבך והגד לי ברוח קרה, מדוע זה תקשה לבך מהאמין גם בבן אלהים ובמשיחו אשר גאלנו וגאל את נפשותינו בדמו וכרת את ישראל ברית חדשה כאשר חזו עליה חוזי-יה מימי עולם ושנים קדמוניות? – "

"האם לא תבוש", ענה עובדיה במנוד ראש, "האם לא תכסה כלמה פניך בזכרך את שם ישראל ותשא בריתו עלי פיך להפוך דברי אלהים חיים ולהעיד עדות שקר בנביאיו? או האם באמנה תאמין נפשך למוצא שפתיך? האמנם תאמין כי נביאי ישראל חזו עתידות ויטיפו להאמונה החדשה? להאמונה אשר בחרב ובאש רדפו כהניה את עם אלהי אברהם לשרשו מארץ חיים? להאמונה אשר בשמה העריכו מוקדי עולם לאכול ישראל מארץ ולכלותם מעל פני האדמה? להאמונה אשר בניה כזאבי ערב טרפו ויטרפו את שה פזורה ישראל בשם אלהים? להאמונה אשר בכל ארצות ממשלתה הטיפו ההרים דמעות עשוקים ויאדמו נהרות מדמי אדם, דמעות ישראל ודמו אשר שֻפך לכבוד אלהי החסד והאהבה? –"

"אל תזכור לנו עונות ראשונים, חטאת ימי הבינים ואולתם, אשר נואלו ואשר חטאו כהני הקאטקליציסמוס, שרי הטבחים אשר להאינקוויזיציאן הזעומה בשפאניען ושאר ארצות חשך", ענה האיש בדברים רכים משמן, "בחסדך זכור נא עתה כי עבד נגש ונענה היה ישראל כמעט כל ימי שבתו בארצו.  ואם למצער ישב שאנן תחת גפנו ותאנתו בארץ קטנה ככף איש, הן ישכון עתה בטח בהיכלי ענג בארצות רחבות ידים, כי גדעו בריחי הברזל וחומת הנחשת אשר הבדילה אותו לרעה מכל שבטי העמים נפלה נשברה לארץ, ועתה עם שרים יד ושם לו וגם בחצרות המלכים ישמע קולו, בחצרות המלכים אשר לאמונה גברו בארץ, ומי פעל כל זאת אם לא האמונה הנוצרית הפראטעסטאנטית? האמונה האחת באלהים אמת ובמשיחו, האמונה הטהורה אשר ראשית מצותה, לאהוב גם את אויביה ולהטיב גם את שונאיה בנפש כמוכם בני יעקב?" "אויה", הוסיף בנשאו את עיניו למעלה, "הביטו אל אשר דקרתם בית ישראל, הנה חי חי הוא ירום ונשא וגבה מאד וממכון שבתו השמים יקרא אליכם בית המרי: שובו בנים שובבים ותושעו תשועת עולמים."

"ואתה נואלת להאמין כי הפראטעסטאנטיסמוס הרימה מכשול מדרך עמי ותושיבהו על גפי מרומי קרת כאשר דברת? הן מי זה בער ולא ידע כי לא האמונה החדשה כי אם העת החדשה פרצה פרצות בחומת הגהעטא, העת החדשה אשר הפילה את שבט הנוגש מידי כהני האמונה על אפם ועל חמתם, העת החדשה ושמשה החדש אשר יכאיב וימחץ את עיני אלה הכהנים השואפים לילה לדכא עמים תחתם כבימי קדם, העת החדשה בת האור וההשכלה, בת שאול ואבדון בעיני המקנאים שומרי נשף, העת החדשה הזאת היא אשר הרימה את ישראל מעפר שפלותו אשר השפלתהו רשעת עריצים וחטאתם, אך היא שפכה רוח חדש על עם ומלך ותתן בינה בלבם להכיר גם את עם עולם כי לא נופל הוא מיתר העמים אשר בקרבו הוא יושב, ויפתחו למוסריו ויקראו דרור לו ויתנו גם לו חקי חפש, לא בחסד ולא ברחמים כי אם בצדק ובמשפט..." "אך מה?", הוסיף עובדיה אחרי עצרו רגע במלין, "מה אדבר ואוכיח ואתה בנפשך ידעת כי בגוד תבגוד, אבל בשפת חלקות תחנוף להאמונה אשר התמכרת לה ואולי גם את נפשך תשלה באמרי רוח אשר שמו שוכריך בפיך, אך היא לא תצלח, – לא אכחד כי האמונה הנוצרית חיים היא לבניה מבטן ומלדה המחזיקים בה בנפשם ומאדם אך האיש הנולד והאמון על ברכי דת אחרת, איש יהודי כמוך כי יעזוב את אלהי אבותיו למען ימצא לחם ויכסה מערומיו, הוא את מקור חייו עזב, מת הוא מות עולמים ולא ישוב לחיות בחיים חדשים עוד.  נחתך האבר מן הגוף ושוב אין לו תקנה.  –"

האיש השתומם ויחרד תחתיו ועובדיה הוסיף וידבר: "אבן שרשת מארץ חיים, מאדמת ישראל נסתת ומעפר אחר לא תצמח, כי אף בל נטעת אף בל זרעת על האדמה החדשה, כי אם  כנצר נתעב הָשלכת מאדמת מטעך על כן גם מריח מים לא תפרח עוד.  ורוח נשף בך ותיבש וסערה כקש תשאך.  או הבאמת ובתמים נוצרי הנך? בפיך ובשפתך תענה "כן", אך שאל נא את לבך הנשבר ויקרא: "לא כן לא!" ואת נפשך הנענה, ותצעק ותכזיבך ותשים לאַל מלתך על לשונך.  – בלבך ובנפשך שם חשך וצלמות, שם קרח עולמים עם אש לא נֻפח יחדו, שם נחש שרף ועקרב יקוננו, שם נֹחם וחרטה ינשכו יפרישו; הה, תסמר שערת בשרי, פלצות תאחזני כי קול מרחוק תשמענה אזני, קול איום ונורא, קול מבהיל ומחריד, קול קורע מסך שאול ומעורר רפאים משחת רבצם, קולך הוא אמלל באמללים, נאקתך האחרונה אשר תאנק ערירי על ערש מותך כי ידעך נרך באישון חשך אובד נדח ונעזב מעמך ואלהים אשר נארת מקדשם ביום נברך.  או, אוי ואבוי לך!"

פני המסית נהפכו לירקון ויפיקו זועה וכאב נעכר, ולמרות עמלו להסתיר חרדת נפשו בחבו התפרצה גם אנחה כבדה מקרבו ויבוש ויכלם מרפיון רוחו, אף התקצף ויחר אפו בנפשו האמללה אשר לא עצרה כח לעמוד במרדה, ולמען לא יאלץ לנוס בחרפה ובוז משדה המערכה, נסה להבליג בחזרה על חליפות רגשותיו אלה ולהכשיל כח איש ריבו ולנצחו בלעג ולצון ויצחק ויאמר: "אכן נודע הדבר, קברן או בעל מתעסק היית בארצך על כן תשמענה אזניך תמיד את נאקת הנפש בצאתה מבית חמרה ובלי תפוגה גם את צעקת הרפאים ואת יללתם בבקוע המלאך "דומה" את בטנם להבריאם את פרשם בידו הנדיבה כי ישכחו להגיד לו את שם ככתוב, – אך לא את קולי שמעת ידידי הפתי, כי אנכי גם בחלומי לא מתי עוד, ועת פקודת כל האדם יפקד עלי גם אז לא יריע דומה עלי ואימתו לא תבעתני, כי אך את שמי החדש אשמיע לאזניו ויברח ועין לא תשורנו, ושמי זה לא אשכח כי כתוב הוא לאות על ידי, חרות על עור בשרי, ואין פחד אלהיך לנגד עיני ואת מוראך לא אירא, ועתה הבה ונשתה כוס שכר עוד כי הלא כלך נמוג מפחד – " והאיש קלח בחפזה את הכוס אשר לפניו אך ידיו רעדו והשכר נשפך על השלחן וכרגע הזה נשמע קול צוחק מן השלחן השני ואיש צעיר לימים אשר ישב עתה תחת מסך מכתב עתי אנגלי ארוך ורחב ויהגה בו כלא מתבונן על כל הנעשה והנשמע סביבו, עמד פתאום ממקומו ויגש אל הנדברים ובהראותו באצבעו על האיש המסית דבר אל עובדיה לאמר: "הגם ידעת ידידי את מי לקחת מלין הפעם?" הלא את יוסף חתן ר' שבתי תקיף מזרעשוא עיר מגורך..." ואתה ר' יוסף ידידי", הוסיף בפנותו אל המסית הנבהל, "מה זה היה לך גבור חיל במשלחת ידך החדשה כי נפלת היום שדוד לפני רוכל עני המחזיר על הפתחים? הן תחשכנה עיניך, ידיך תרעדנה ובמתניך חלחלה, אין זאת כי אם באמנה חטאתך תפרפרך והמלאך "דומה" אשר תגדל עליו במו פיך יאחז בערפך ויפצפצך, ולמרות הבטחתך כי הנך מוצק ולא תירא יאפפוך חבל מות ומצרי שאול יבעתוך כאשר עיני רואות..."

"ומי אתה גבר יהיר כי תעיז לדבר התולים עמי ואנכי לא ידעתיך?", צעק המסית בחמה.

"אל נא בחמתך", ענה הצעיר בלעג, "אל נא בחמתך גבר תמים כי לא התולים עמדי ואנכי ידעתיך, הן שמך יוסף ומעיר זרעשוא אשר בגליציון אתה, ואנכי מבית האדון מהללאל אשר אל שלחנו אכלת בחג המצות אז טרם נושעת עוד תשועת עולמים, ותגנוב כפות כסף משלחן אדוני, התזכור זאת עוד? – ותתפש בכף, התזכור? – ואנכי מנעתי את באי בית אדוני מנגוע בך לרעה כי אמרתי תכסך כלמתך ובשתך תיסרך, האין זאת ידידי? – הן תכירני עתה! –"

פני המסית חפו ושפתותיו נאלמו אך את שניו חרק מחרפה וכעס וימהר ויעזוב את בית המשקה, והצעיר הניע אחריו ראש ויאמר אל עובדיה: "את הנבל הזה נצחת ידידי בטוב טעם ואנכי שמעתי תמצא חן בעיני ואמלא פניו קלון למען ירף ממך ולא יוסיף להחרידך עוד, אך השמר לך מבוא עוד בדברים אתו, פרעהו כי תפגשנו וכי יפגשך והתנכרת לו כי אנכי גמרתי אֹמר לעורר את לב אדוני היקר באדם לעשות דבר מה למענך, ואם יראך איש לוקח דברים את המסית והרעות לנפשך מאד, כי לא יאמינו בך עוד, – ועתה היה שלום ומחר בשעה השביעית בבקר תבקרני במעוני ונשיחה בך.  –"

והאיש נתן לעובדיה את כתבתו ועמה גם מטבע זהב מתנה ויתקע כפו לו וילך, ועובדיה נשאר על מקומו נבוך ונדהם כאיש חולם חלום זר מחריד ונעים יחדו.

 

ט.

"מארת אלהים", קרא המשרת הנחפז בהסירו את הכוסות הריקות מן השלחן, ויהדוף את עובדיה בצד ובכתף כמתלהלה, "התישן רוכל? אך אם עת לך לישן ולחלום בנכון היום בצהרים לך לך לביתך ושכב על מיטתך כי לא יכירך מקומך פה." ועובדיה התאושש וימהר ויעמוס את סלו ויצא, אך לא ללכת לביתו או לשוב לפעלו ולמלאכתו כי אם לרוץ באין מנוח מרוחוב לרחוב מרדף בלי חשך מסערת שרעפיו, תולדות המקרים אשר השתרגו פתאום ועלו על צוארו היום.  הנה נפשו כים נגרש השקט לא תוכל משאין רגשותיו כי יהמו יחמרו, כאב ועֹנג, יגון ותקוה בלולים; לבו בקרבו הולם פעם וכל עורקי גוו ינתרו יקפצו כי יחושו עתידות לו על כן יחישו גם צעדיו מבלי אשר ידע מה חפצו ברוצו ומנעת פניו בחפזו.  – מספר שעות נשאוהו רגליו הלוך ורחוק מרחוב משכנו ורוח דמיונו נשאו נשא ועלה על כנפי התקוה, וישכח את ההוה החשך משחור והעתיד האיר פניו אליו בצחוק משיב נפש, ופני העתיד הזה פני האיש הצעיר אשר התודע אליו היום ויבטח עזרה לו.  – איננו נודד עוד ללחם בארץ נכריה, איננו שואל עוד לחם על פתחי נדיבים, איננו מתהפך עוד ערירי על משכבו בלילה, כי שלו הוא בביתו שאנן במגורו, מיגיע כפיו ועמל נפשו יראה ישבע, ואשתו כגפן פוריה בה בטח לבו כי צופיה הליכות ביתו והוא באהבתה ישגה...  ומי יכלא את רוח הדמיון הבורא עולמות לרגעים והמון בריאות במעוף עין, מי יעצור בעדו מקסים לפניו גם את בנו או את בתו, הילד אשר ילדה אשתו לו, ומתאר אותו בתפארת ילד שעשועים אשר ישחק עתה בירכתי ביתו או על ברכיו ישעשע ויחבקהו בידותיו הקטנות בשובו מפעלו ועבודתו לשבוע נעימות את פני אוהבי נפשו? – ומלאכתו ומשלח ידיו? האח, והדמיון בהואילו הפעם להיטיב עמו, וישפות לו עתרת עשר וכבוד בידו הנדיבה; רגע יעשנו לסוחר מנכבדי ארץ ויושיבנו בין נדיבים, ורגע כסא כבוד ינחילנו בסוד חכמים ונבונים; רגע יכהן פאר באחד מבתי מסחר הסיטי, ורגע יטיף לעם ה' בתוך מקדש מעט או בבית ספר גבה יורה דעת לתלמידים מקשיבים לקולו; רגע ירפא חולים על ערש דותם, ורגע יחבש לעצבות נשברי לב בידו המלאה....אך מה זאת? ברוב שרעפיו בקרבו לא התבונן כי פנה היום וינטו צללי ערב, ובהעלות נרות הגאז ברחובות העיר ההומיה, ויקץ פתאום מחלומו אשר חלם בהקיץ ויתנודד, כי נפל משמים ארץ וסל הרוכלים אשר עליו הזכירהו כי ישועות בל נעשו עוד, וימהר וישב אל בית מגורו ובנפש עיפה התנפל על מטתו ויתהפך על משכבו עד אור הבקר..."

"כן, דוד, לאנדאן – סאטריק, רחוב...  מספר...  מכפלה שלישית, דלת ראשונה", את הדברים המעטים האלה קרא עובדיה מעל הכתבת אשר בידו בקומו, ויחזור עליהם פעמים אין מספר גם בלבשו את בגדיו ובהכינו לעשות את דרכו לאיש אשר אלה לו, וכפעם בפעם העירו ויעוררו את רוחו ויתנו תקות חדשות בלבו.  – "הן אמנם לא מחורי ארץ הוא", ידבר עתה לנפשו, "רחוב משכנו ונוהו יענה בו כי לא עם שרים זהב להם חלקו, כי בתוך עם עושה מלאכה הוא יושב; אך היא היא תוחלתי ותקותי כי ידע דין דלים וירום לרחמני כאשר דבר, ולוּ רק ימלא את ידי לעבוד עבודה באחד מבתי המלאכה, גם אז תברכנו נפשי, כי אקוט בפני ממשלח ידי עתה להשתחות אל אגורת כסף, והוא הלא אמר כי על בית האדון מהללאל יחשב, ומי יודע..." "היה שלום סלי!", קרא בלכתו, "לבי ינבא לי כי קרובה ישועתי לבא ולא אוסיף להעמיסך עוד עד עולם...הנני הולך.  –"

קול המון קיטור, רעש אופנים, מהלמות פטיש ומקבת עם שריקות המכונות יחרישו קול רעם בגלגל, וקול סופה וסער מתחולל יחבא משאונם הנורא.  אלפי ארובות מוצבות כענקים ארצה וראשם מגיע עד מפלשי עב, אש מפיהם תאכל ובמשאת עשן-נצח יעננו ענן כבד על פני כל עמק סאטריק המשתרע בין שלשה חופי הטהעמזע המלאה תמיד תשאות עושי מלאכה כמים רבים ובתוך האד, הענן והערפל והמהומה הנוראה הזאת יפלס עובדיה נתיב לו למצוא את משכן איש חסדו וכעבור שעה והנה הוא עומד לפני הבית המסמן בהכתבת השמורה בידו.  בלב נרעש ונפעם משך בחבל הפעמון ועד מהרה פתח לו השוער ויראהו את מעון בן-דוד אשר שאל, ועובדיה אחז בכפות המנעול אך לא הרהיב בנפשו עז לדפוק על הדלת או לפתחה ויעמוד כאיש נדהם עד אשר נפתחה הדלת מבית ובן-דוד נראה בפתח.  "שלום בואך ידידי!" קראה בהושיטו את ידו לו ובהביאו אל תוך חדרו פנימה וישם לו כסא וישב בקצהו, כי איכה יעיז אביון נדבה כמהו לשבת על כל מושב הכסא לפני איש עשיר המושך אליו חסד? – ובן-דוד התבונן בו ויאמר: "הן לאיש כמוך שיחך ומדוע תחרד נפשך וירעדו כל בדי עורך? לא שר ולא גדול אנכי כי אם פקיד על אחד מבתי המלאכה אשר להגביר מהללאל אדוני, ואף גם בן ארץ מולדתך אני ואבי עזב את ארץ פסילים זאת ויקחני עמו ויביאני לאנדאנה בהיותי נער קטן עוד, כה באתי לבית ספר אשר לכל מלאכת מחשבת, וכהתימי את חוק למודי,  והגביר מהללאל השש לעשות חסד את בני אמונתו בכל עת לקחני וימלא את ידי לנצח  על מלאכת בית המטוה אשר לו ופקדתו זאת תשמור רוחי עד היום הזה.    במעט מלין אלה ספרתי לך את כל תולדותי אשר לא לפתו ארחות דרכם ברצות ה' את מעשי, ואת תולדותיך ומקרי ימיך ופגעיהם הלא השמעתני אתה אתמול למרות חפצך וחפצי בדברך את המסית הנבל ותשפוך את כל לבך לפניו בתמתך ואזני שומעת את מרי שיחך, לא נכחד ממני דבר.  ועתה הלא אנשים אחים אנחנו, שבה נא אפוא כמשפט ונשוחח על אודותיך." "אנכי מלאתי אחרי דברי", הוסיף בן-דוד בהקריבו את כסאו אל כסא עובדיה וישב למולו, "עשיתי כאשר הבטחתיך ואעורר עליך את לב אדוני הגביר בספרי לו את דבריך את המסית ואשר הכית אותו מכות חדרי בטן בשוט לשונך מבלי אשר  ידעת אותו, ויתענג אדוני על תוכחת פיך, כי תכלית שנאה ישנא אדוני את הבוגדים בעמם ובאלהיהם ואף כי את המומר החנף הזה אשר לזכר שמו יתגודד, וככה נפלאה גם אהבתו לאלה אשר נסו במסה וימצא לבבם נאמן לפני אלהים וישראל עמו, ובכן מצאת חן בעיניו מאד ויאמר לכונן את מצבך ולא תנוע עוד ברחובות לבקש לחם עֹני, וזה החלו לעשות: הנה הוא נותן לך היום עשרה ליטרא שטערלינג, וליטרא אחד מדי שבוע בשבוע שנה תמימה מן היום הזה והלאה.  במשך הימים האלה תלמוד את שפת הארץ ותשתלם בה ורכשת לך גם ראשית לימודים כד תבונתך הטובה עליך, וכתם השנה אציגך לפניו ונראה איך יפול דבר, אם יתן לך מקום באחד מבתי מלאכתו או מסחרו ואם ימצא טוב לפניך כי תקדיש את כשרונותיך הטובים לחכמה ותושיה; ובין כך ובין כך הנך מוצק ולא תירא מחסור עוד בהיות האדון מהללאל מגן לך, – את פרשת הכסף תקבל היום ובכל יום שני בשבוע מבית האוצר הרשום בהספר אשר אני נותן לך בזה." – עיני עובדיה זלגו דמעות בקחתו את הספר בידיו הרועדות, שפתותיו נאלמו ולא יכול להביע את רגשי לבו המלא על כל גדותיו תורה וברכה לאיש חסדו, ובן-דוד הוסיף ויאמר: "ידעתי אמנם כי נפשך זכה ושוא ורמיה אך זרו לה, ובכל זאת לא אוכל לעצור ברוחי לבלתי אזהירך כי יהיו עיניך ולבך על דרכך ושמרת את רגליך מאד מאד, כי חשודים בני ארצך בעיני אנשי מקומנו ואף כי בעיני אנשי בית אדוני, אשר לדאבון נפשי לא פעם ולא פעמים הראו לדעת כי כתמימי לב יסבבו עניי עמך את פתחי בית אדונם ובמלאות ספקם יאבדו דרך וישפכו קלון על מטיביהם במעשיהם אשר המה עושים, והיה אם אך ידמו לראות בך ערות כל דבר, ויביאו את דבתך רעה אל אדוני וישיב את יד נדבתו ממך וחטאת נפשך וידי תקצר מהושיעך עוד גם בידעי את תמתך.  השמר לך אפוא וראה כי לא תוכל גם עקשות פה לך ולזות שפתים לא תעיז לנגוע בך לרעה בנצרך תורה ודרך תבונות תשמור..."

"רב לי!", קרא עובדיה בהמון רגשותיו ויכסה את ידי בן-דוד בעתרת נשיקות פיו, "קטנתי מכל הטובה אשר עשית אתי היום וכאב את בן ירצה תשחרני גם מוסר בדאגך לאשרי ולטובתי; אך אל תירא אדוני, הן לא בגובה אפי השלכתי משכנותי, ולא בהנזרי לתאוה נטשתי את נחלתי, כי אם יד ההכרח היתה בי ותנדני לקצוי ארץ וים רחוקים, למרות תוחלתי ותקותי מאלהי ישעי, ועתה כי הראני אלהים כי לא נגזרתי מנגד עיניו עוד, ומלאך פניו באהבתו וחמלתו יושיעני ויאמר גם לנטלני ולנשאני כאשר לא פללה נפשי ולא קותה גם בחלומה, האשכח לנצח חסדו עמי? ואם לא לרגעים אודה ואברכה שמו? ואיכה אוכל למרות ולעצוב את רוחך אבי ואדוני, מושיעי ומפלטי, מלאך אלהי חסדי! – אלהים לי בשמים, אשה אהובה בארצי, ואולי גם ילד משתעשע בחיק אמו בביתי אשר נגרשתי ממנו ולא פשעי, ובם נשבעתי כי לא יבושו כי תומכי ולא ינחמו לנצח על עשותם טוב לי! – "

"לכן אאמין בך!", קרא בן-דוד בתקעו כפו לכף עובדיה באהבה גלויה, "אף אבטח ולא אוסיף עוד להאדיב בשפק נפשך, כי גם ענוש לצדיק לא טוב, להכאות לב תמים בתוכחות על עון לא עשה.  –" "אך הנה הגיע עתי לצאת למלאכתי", הוסיף בהביטו במורה השעות, "ולכה אפוא גם אתה הכן מלאכתך ביד חרוצים, קח לך את הכסף מבית האוצר ושכרת לך מעון, ומורה תקח לך מאחד מבתי הספר הרבים אשר בעיר, ועתדה לך בדעת ובתבונה ככל אשר תמצא ידך למען תשכיל כתם דשנה בעמדך לפני אדוני, ובנית לך בית נאמן, ואם יהיה לך דבר אלי הנה ביתי פתוח לפניך ומצאתני בכל בקר במעונתי, ועתה חיה בשלום ידידי ולך לך בשם ה'!"

"וברכות עולם יחולו על ראשך!", ענה עובדיה ויצא מאת פני בן-דוד שמח וטוב לב.

 

י.

ושמח וטוב לב השליך עובדיה הרוכל את סלו ויקח לו מלתחת בית ספר תחתיו, והגבר ראה עני בשבט עברתו היה פתאום לבר בי רב כתינוק בן חמש, וישקוד על דלתות מורו אשר החל ללמדו יסודות שפת בריטאניה ודקדוקה, וירא טוב בעמלו כי שם לילות כימים ויעש חיל בלמודו, עד כי השתומם עליו מורו וגם בן-דוד רעו התפלא על רוחב לבו וכשרון נפשו, כי כעבור ששה ירחים וישאל אותו הפעם לשלומו ולמעשהו בשפת יהודית-גרמנית כאשר הסכין לדבר אתו יום יום, ויענהו עובדיה בשפת אנגלית נקיה וטהורה כאשר ידבר איש בשפת ארצו, עד כי לא האמין בן-דוד למשמע אזניו; וכעבור עוד ששה ירחים לא הכירה עוד עין בעובדיה כי יליד ארץ פולין הוא אשר מבית המדרש בעיר נבזא יצא להיות חתן לר' שמעון הטבח מק"ק זרעשוא.  – גוו הכפוף התעודד, שתי כתפוֹתיו הֻמכו כמעט וראשו השחוח התנשא על מקומו וישב ישר על צוארו אשר נאסף חותם חסידותו, הוא כפתורו הגדול, בדרך פלא, והנה הוא בחור כארז מלא כח עלומים וחפץ חיים, עיניו לא עוד יגביהו להביט שמימה כמבקשי מלאכי מרום במרום; אף לא לראות לעפר ארץ כמבקשים למצוא קבר, כי אם לנוכח יביטו ויישירו נגדו כאיש אשר אור לו על נתיבתו ולא יפחד לבקרים משׂאת פתאום כי תבוא, ובכל זאת יפיקו ענוה ועצב וכאב נפש, כי טמון יגונו בחבו ודאגתו לביתו לא תרפנו רגע ולהועיל לו לא יוכל.  כי היכתוב לאשתו ויודיענה את כל הקורות אותו? והיא נכבשה בידי אביה העריץ, ומה יעשה כי יקום לרדפו? או כי ישלח לו את אשתו לאנדאנה? והיא אך לאבן נגף ולצור מכשול תהיה לו טרם יגיע אל הנחלה ואל המנוחה אשר יקוה.  – גם מכתוב להדַיָן מורו ומדרוש על ידו לשלום ביתו ימנענו בן-דוד, רעו, ובצדק, כי אזנים לכתל, ואף כי לכתלי בתי העיר זרעשוא, ששם ישמרו אויביו לצלעו, ואיכה יסכן את נפשו לבצע בידיו את פתיל תקותו בהחלה לבות? – נאלץ הוא אפוא להסתר משנואי נפשו וממחמלי לבבו גם יחד, ועשותו במחשך מעשהו היא אשר תמהול נטפי רעל בכוסו גם כי רויה, לשפוך עליו רוח כהה ולדכא לפעמים עד עפר נפשו,  והיום מלאה לה גם שנת בחינתו ויתעתד לעמוד לפני איש חסדו האדון מהללאל אשר ממנו משפטו יצא להורותו בדרך יבחר להגיע בו אל מחוז חפצו, ומי יתפלא אפוא עוד כי קדרו עפעפיו כמעט ולבו יחיל בקרבו בהגיגו בימים יבאו? – "מי יודע", ידבר אל נפשו בלכתו אנה ואנה בחדרו תפוש בהמון שרעפיו, "מי יודע אם יתנני אלהים היום לחסד בעיני האדון מההלאל כאשר יבטיחני רעי באהבתו בחמלתו? – ולו גם אמצא חן בעיניו מי יודע אם יתאים דברו עם חפצי ואם תשלים עצתו את תקות נפשי?...  לדרוש ולתור בחכמה מגמת פני ותאות לבי, ללמוד דעת ותבונה ולהחיות עם רב בהביאי מרפא לבשרם או בתתי בינה בלבם וברעותי אותם דעה והשכל, כי אך לחיות על עטי ולשבוע מפרי פי נבראתי, ואם יאמר האדון לספחני אל אחת הכהנות בבתי מלאכתו? ואם להביאני אל ביתו יאמר לעמוד לפניו ולשרתו? ואם כלה ונחרצה היא מאתו כי אלמוד מלאכת ידים? – הן אמנם אשלים חפצו בלי תלונה, אך לא רוחי, כי רוחי זה יהלך בגדולות, אין חפץ לו להכלא בבית מכונות ולא להסגר בהיכלי חמר, כי אם יבקש לו עבודת מעשה בהמון רבה, לעבוד תבל יחפץ, להועיל לאדם רב, ואת הטוב אשר לקחתי מיד איש חסדי לשלם בנשך ומרבית לנדחי תבל כמוני אשר לא יחדלו מקרב הארץ" – עובדיה עצר צעדיו רגע ויעצור גם במרוץ עשתונותיו וצחוק מר נראה על שפתיו.  "אך לאט נא לי רוחי", יוסיף וישוח את נפשו, "עשוק אנכי ורצוץ משפט, רחוק מארצי ומעמי, רחוק ממחמלי עיני, רחוק משלומי ואור חיי, ונפשי תחלום לה גדולות בהיותה בחסד נדיבים...  ובכל זאת!...", "אך הנה מלאכי הטוב!", קרא בפניתו אל הדלת אשר נפתחה וירא את בן-דוד רעו בא, ותאורנה עיניו ומחשבות עצב ותוגה עפו למו כענן בקר וכטל משכים הלכו ויחלופו, "ומה הביאך הלום ידיד נעים?"

"הלא מלאכך הטוב אנכי, אמרת", ענה בן-דוד במתק לשונו, "שמעתי אפוא השמים מכון שבתי את מרי שיחך והגות לבך וארד מגבהי שחקים אפוא אלי תבל לנחמך מיגונך ולהושיעך ואך למענך עשיתי את כל הדרך הרב הזה מהלך חמש מאות שנה ברגע אחד."

"וזאת לא יפלא בעיני", השיב עובדיה, "כי הלא על כנפי חסדך נשאת על כן מהרת לבוא."

"ובכל זאת שגית הפעם", ענה בן-דוד, "כי לא עפתי ולא ראיתי, וראה כי גם אבר כיונה אין לי אף לא כנפים ככנפי הזבוב להנשא בהן, אבל בכח אדיר ונורא, בכח נעלה ונשגב נמשכתי אליך בכח..."

"בכח חמלתך לעניי עמך."

"לא!"

"בכח חסדך הרב מלא את כל בתי נפשך הטהורה."

"לא!"

"בכח אהבתך לי אשר לא אשוה בה."

"זאת לא זאת!", קרא בן-דוד בצחוק, כי אם בכח הקיטור, כי משך בעים רוחו את עגלת מסלת הברזל אשר ישבתי בה ברחוב משכני, ויעף עמי כאחד מן השרפים ויביאני עד לפני פתח ביתך, ועתה הבה ונסעה ונלכה וננשא שנינו בכח זה לבית האדון מהללאל ששמה פניך מעדות היום, הלא? – "

"אמנם כן", נאנח עובדיה, "אך מי ינבא לי כי למחוז חפצי אנשא הפעם?"

"מי ינבא לך?", שנה בן-דוד כמשתאה, "אכן הסכן הסכנת בנביאים בארצך הטובה והמאשרה, ששמה יטיפו קדושים לאמונה ובעד אגורת כסף יגידו האֹתיות לאחור ואשר תקרינה, אך פה לא ינבא לך איש בעד כל הון אשר יקרה אותך בעוד רגע, על כן בטח רק בה' כי יהיה עם פיך וכלכלת את דבריך במועצות ודעת להפיק רצון מאת אדוני ולהטותו אל חפצך במענה שפתיך, אך מהרה ובאה כי היום קצר ומלאכתי מרובה ואין אני בן חורין להבטל הימנה."

"לו יהי כדבריך", ענה עובדיה בצחוק מגולה ודאגה מסתרת, ויצא אחרי בן-דוד רעו וישבו שניהם במרכבת הקיטור העוברת לרגעים ברחובות לאנדאן, ויסעו ויבאו שלם בית האדון מהללאל אשר בשוק הסיטי.

ובית האדון מהללאל מלא תשאות, הומה מרב אדם אשר יצאו ואשר יבאו בו ומהמון פקידיו, סופריו, מזכיריו, משרתיו ועושי מלאכתו בבית ובחוץ, ובן-דוד עבר את כל ההמון הזה וינחה את רעו אתו מחדר לחדר מבלי אשר שאל איש לחפצו, כי נחשב בן-דוד על בני הבית היוצאים ובאים לרגל מלאכתם, על כן לא שת איש לבו עליו ויעבור נכחו עד בואו לפני החדר התיכון מושב האדון בעצמו ובכבודו, שמה נתן מכתב קטן על יד המשרת העומד על הפתח והמשרת נכנס בלאט לחדר האדון וכעבור רגעים אחדים שב ויפתח את הדלת בקידת כבוד לאמר: "בואו אדוני כי מוכן האדון לקבלכם." ויבאו בן-דוד ורעו אל החדר פנימה להרָאות את פני האדון מהללאל.

"שלום בואך בן-דוד", אמר האדון בפנים שוחקות, ויושט את ימינו לו וגם לעובדיה החרד, "הוא אפוא רעך הפולני אשר הללת אותו לי ורומם תחת לשונך בדברך בו? –"

"אכבד להציגו לפניך בזה, אדון ושוע, אף ישמח לבי ויגל כבודי בתקותי כי יפיק טעמי רצון מאת אדוני הנעלה", ענה בן-דוד בחן שפתיו, ועובדיה נגש וישק את ידי האדון ביראת כבוד ויאמר: "הן תקטן כל תודה על הגדולות אשר עשית עמדי ואף כי תקצר לשוני מהביע את רחשי לבבי, אך אל גדול ה' וידו לא תקצר משלם לאיש כמעשהו, ואלהים אלהיך אשר העלך על וישלחך למחיה להחיות לב שפלים ולשגב קודרים ישע, לא יסיר חסדו ואמונתו ממך ומזרעך, וקם בית אדוני לעולם לכבוד ולתפארת לבית ישראל אשר בשמו תדגול, ולברכה לעניי עם השבעים לבקרים חסדך כמוני היום הזה..."

"אך אל נא תשגיא פעלי בלשון מדברת גדולות", ענה האדון שבע רצון, "את קורותיך שמעתי מפי בן-דוד פקידי ואת תוכחתך את המסית תועבת נפשי, וימצאו דבריך חן בעיני ואֹמר לתמכך במשען כסף מעט ולעזור על ידך למען תמצא נתיבתך ולא תאבד דרך בעיר הגדולה והמסֻכַּנה הזאת והנה שמחתי לשמוע כי למדת הרבה במשך שנת בחינתך וממדברך אכיר כי באמנה לא גזם פקידי במהללך, ועתה מה שאלתך ומגמת פניך לימים יבאו?"

"למלאות תעודת אנוש בתבל, אדון מאד נעלה", ענה עובדיה, "לעבוד עבודתי לרבים ולנהל גם את ביתי בלחם, אם מיגיע כפי ואם מעמל נפש כאשר יצוה אדוני על עבדו."

"לצוות עליך אין לי כל צדקה ידידי", ענה האדון, "וגם אתה הסכלת עשו לו על פי מצות זולתך אמרת לכונן צעדיך, הן בעל נפש אתה ועליך לדעת את כשרונותיה, התבין?"

"אבינה, אדון נעלה."

"ובכן לא על פי חפץ אחרים כי אם על פי חפץ לבך ותכונתך תבחר דרכך למען תשכיל בכל פעליך, ועתה מה זה יעצת לטוב לך השמיעני."

"אמנם חשבתי דרכי אדוני", ענה עובדיה ברגש, "אני עם לבי אשיחה ואועץ עם כל חושי בי והנה משאת נפשי תורה ותושיה, חכמה ותבונה הגיון סלה! – "

"חפץ הנך אפוא לשמוע בלמודים בבתי הספר ולהקד כשרונותיך לדעת ומזמה?"

"כי על זה נבחרתי מנעורי, אדוני רב החסד", ענה עובדיה, "משחר ימותי הקדשתי להיות מחובשי בית מדרש וגם בהעשותי לאיש בלא עתי הסכנתי אך ללמוד וללמד, על כן יקשה ממני לשנות עתה את דרכי, ללמד ידי למלאכה בהגיעי לימי גבר, או להתהלך בין כנענים אשר לא נסיתי; אך לו הרשיתי לבא בית ספר להשתלם באחד מענפי הדעה המחיה את בעליה, למען אוכל להביא אלי הפעם את אשתי אשר עזבתי לפצעי ולחברתי – " "כי גם אשה לי בארצי אדון יקר ונעלה", הוסיף עובדיה בהורידו לארץ ראשו וידום.

"ידעתי", ענה האדון, "ואף על פי כן לא תישר עצתך בעיני ידידי, כי איכה תאמר לבא היום לאחת מלשכות בית ספר להקשיב לקח בין נערים בני שתים עשרה או שלש עשרה ואתה כבן עשרים וארבע, בעל אשה ואולי גם אב לבנים, האין זאת?" פני עובדיה אדמו מבשת, והאדון הוסיף ויאמר: "סלח נא לי ידידי, כי לחלילה לי מהכלימך ואך באמת ובתמים אדבר עמך, ואם דבר בפיך ענני למען תצדק אתה, כי הן את טובתך אדרוש ידידי."

ובן-דוד התבונן בעובדיה אשר נשא עיניו אליו, ויגש אל האדון ויאמר: "שא נא אדון בחסדך הרב ואענה אני חלקי תחת רעי הנפעם ולא יוכל להביע לך רוחו בענותנותו.  צדקת אדוני כי לא לאיש כמוהו להתגלגל מספר שנים בין נערי בתי ספר התחתונים והתיכונים, אך גם הוא אמנם לא יחפוץ בזה, כי אם להתעתד בביתו, להשתלם בשפות ובמדעים הנחוצים, ולפי דברת מביני דבר יצלח חפצו בידו לעמוד על המבחן בעוד שנתיים או שלש שנים ולהסתפח לאחת ממחלקות האוניווערזיטעט כאשר יבחר.  –"

"ובמשך הימים האלה", ענה עובדיה אשר שאף רוחו ויתעודד בדַבר בן-דוד ובתתו תוצאות להגות לבו הוא, "ובמשך הימים האלה לא תרעב גם אשתי ללחם,  כי בבית אביה היא וידו משגת לכלכלה עד כי תהי לאל ידי להשיבה אל נוי, כי ירצה פעלי בעיני אלהים ובעיני אדוני מושיעי ומרחמי."

"אם לדעת חכמה תערֹג נפשך וידעת כי כח בך לבא שעריה, טוב אפוא!", ענה האדון בצחוק וידידות, "עלה וצלח ידידי וגם נפשי תשיש כי תמצא נתיבתך בארח תבונה.  – ועתה את פרשת הכסף תקבל מביתי גם מהיום ומעלה ואם לא ימצא לך ושמתי עליה נוספות.  הן ידעתי גם אני כי צרכי איש צעיר לימים מרובין בעיר הגדולה הזאת, הלא? דבר נא ידידי אל תבוש."

פני עובדיה אורו ואֹשר לבו נראה על פניו ויאמר: "נדבת פיך אדוני תרבני ותכלימני גם יחד, כי מכסת הכסף אשר מנית לי בחסדך, באמנה לא בערך צרכי מחיתי היא כי אם – רב מהם כפלים, ובכן נשאר עוד אתי יותר מחצי הכסף הזה אשר חשבתי לימים יבאו." ובדברו הוציא מספר מטבעות זהב מצלחתו ויוסיף ויאמר: "אלה ימצאו לי לשנה תמימה ויותר, ואף גם זאת, הן כביר מצאה ידי בתורה ותלמוד, ואחרי כי שפת הארץ לא מוזרה לי עוד, אקוה למצוא לי תלמידים אשר יקחו תורה מפי שעה או שעתים ביום ויתנו שכרי אשר אחיה בו, ואותך אדוני ומרחמי תברך לרגעים נפשי.  כי אך ממך לי הכל ולולא נדבת ידך וחסדך כי עתה אבדתי באי-דעת ועני.  –"

"הנה דבריך טובים ונכוחים", ענה האדון, "יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך, כתיב, אך התמצא לך עתך ללמוד וללמד גם יחד?"

"תמצא ותמצא, אדוני הנעלה!" ענה עובדיה, "הן מארבע ועשרים שעות היום והלילה אוכל להאציל לי שתים לתת בהן ענג לנפשי לחזור על למודי נעורי ולראות גם שכר טוב בעמלי."

"אם כן הבה ואנסה דבר עמך, ידידי!", ענה האדון מהללאל אחרי החרישו רגעים מעטים, ויכתוב דברים אחדים על פסת ניר קטנה ויחתום בחתמו ויתנה על יד עובדיה ויאמר: "את האגרת הזאת תביא אל הרב הלוי, ואם ישיב לי דבר במכתב על ידך, ובקרת בביתי מחר לעת כזאת ונראה איך יפול דבר."

ובן-דוד רמז לעובדיה, וישק את ידי האדון ויברכהו, ויצאו שניהם מאת פני אדוני.  בן דוד הלך לבית מלאכתו ועובדיה לעשות דרכו אל בית הרב.  – "לא אחקור לדעת את אשר בהספר החתום אשר בידך", אמר אליו רעו בהפרדו מאתו, "אבל נחשתי וקרובה ישועתך לבא ואשרך להגלות, כי מצאת חן בעיני אדוני וגם מאת הרב הלוי תפיק רצון, אף כי לא יחון פני בני ארצנו מאד, כי סרי סוררים המה בעיניו ויסגר דלתיו בעדם, אך המכתב אשר בידך ירחיב לך ולפני גדולים ינחך, על כן יקרבך כמו נגיד ידבר טובות אתך ויבחן כליותיך ולבך, ובראותו כי ברכה כך לא ימנע מהגיד ישרך לשואלו, כי באמנה חכם לבב ובעל נפש יקרה היא וישמח להטיב לאיש אשר כמוך..." וכאשר נבא לו רעו כן היה לו: הרב בקראו את הספר אשר בידו קדם את פניו בכבוד, שאל למלאכתו ומגמת פניו ויחקרהו כמבלי משים לדעת את הגות רוחו באמונה ודת ואת כחו בתלמוד וספרות ישראל, והכרת פניו ענתה בו כי ימצא נחת ברחב לבו ובמענה פיו בשפה ברורה, וככל אשר הוסיף לדבר אתו הוסיף גם להוקירו ולכבדו כי הכיר את ערכו ויקרבהו באהבה, ובצאתו מאת פניו נתן לו מלבד בריתו שלום, גם מכתב מענה לשולחו.  את המכתב הזה נתן עובדיה להאדון מהללאל כאשר צוהו זמן היום הזה נספח על ביתו ויהי מאוכלי שלחנו, כי למד את העלם בן האדון שעות שתים ביום מקרא משנה ותלמוד, והוא השתלם בלמודים ויתעתד לבא לאחת האוניווערזיטעטען ותקותו באה וגם נהיתה...

    

יא

נעזבה נא עתה את העיר ההומיה לאנדאן, שאונה והמונה יחד ונשובה מעט לארצנו המאשרה לדעת את שלום מכירינו היראים והשלמים תושבי הקלויז דק"ק זרעשוא, חסידיה, תכשיטיה ובטלניה, את שלום הדין המשכיל על דבר אמת, את שלום בית ר' שבתי התקיף, ואף כי את שלום דבורה האלמנה הנסבה בכל ספורנו זה.  – בית המדרש עומד על תלו, הן נבא לו הצדיק מכזביניץ כי יעמוד עד ביאת הגואל; – מהחסידים היושבים בו לא נפקד איש אבל נוספו עליהם פנים חדשות, הן גדיים נעשים תישים והעלוים והאברכים נעשים בטלנים כידוע; – דבורה הצנועה עזבה את מסחרה ואת משלח ידה והנה היא עתה כלה קדש קדשים, עומדת ומשרתת את פני חסידי הקלויז, הן בעצת רשעים שמו לה עלילות דברים כי עם גנבים חלקה, ותשב שנה תמימה בבית הסהר וחנותה סגרה לנצח בעוניתינו הרבים; – בית ר' שבתי שומם, בניו יצאו ואינם ולא נשאר לו בעיר כי אם שני נכדיו, בני בתו הגרושה מיוסף אישה אשר יפגשם עוד הקורא בהמשך ספורנו, הן שבק ר' שבתי חיים לנו ולכל ישראל ובמותו מת גם כבודו עמו וגם עשרו אתו על עפר נחת כנהוג בין עשירי ישראל וגבוריו בארצנו; – והדַיָן ר' מאיר? – הן על אודותיו נדברים עתה תושבי הקלויז נשמע מה בפיהם ונדע.

"כיון שפטרנו מענשו של זה!", קרא ר' נחמן בעל זכרון, "כל שהקלויז פולטתו בידוע שאין בו ממש, לפני ארבע עשרה שנה פלטה את יוסף חתן ר' שבתי ז"ל ויצא לתרבות רעה, לפני שתים עשרה שנה פלטה את עובדיה חתן הטבח ויקחהו אפל אותו ואת כל אשר לו, והיום פלטה את הדַיָן ותקיאנו לעיר שאין בה לא תורה ולא חסידים, כי בארץ אשכנז הוא שאוירה טמא ומטמא.

"הפלא ופלא!", קרא ר' נח תם אשר הזקין וגם שיבה זרקה בו והוא מתנועע עוד על אותו הגמרא בעצמו שהתנועע עליו ביום אשר ראינו אותו בראשית ספורנו זה.

"אך הלא שמעתי אומרים שהיו גם גאונים גדולים באשכנז?" שאל ר' ראובן המקשן כדרכו.

"אמנם היו בה גאונים גדולים לפנים", ענה ר' נחמן, "בימי חרפי ראיתי צדיק אחד משם שהיה נושא את זקנו בנרתק של משי כדי שלא תפול אחת משערותיו ארצה חלילה, וצדיק אחר מארץ אשכנז ידעתי שלא הניח מעולם את מקלו מידו ושני שקים תלו לו תמיד על שכמו, בהאחד היו טליתו ותפיליו ובהשני לחם ומזון צידה לדרך, וגם בלילה שכב במלבושיו ובנעליו ובמשאו על שכמו ובמקלו בידו, כי הוחיל ויצפה בכל רגע לביאת משיחנו והיה תמוד מוכן ומזומן לעלות לציון עיר הקדש.  – אבל הצדיקים האלה הלכו לעולמם וכסר צלם מעל ארצם ויבא הדעסער ויהפכה למינות ומאז ועד עתה תחנף ותאשם."

"ומה אתם מתפלאים?", ענה ר' מעיה פשטן גם הוא חלקו, "האם לא יובן הענין על פי טבע? אדם מישראל מסלסל בשערו, מגהץ נעליו, לובש מלבוש נכרי ומדבר בלשון גוים ומה יעשה הבן הזה שלא יחטא? והלא דברים קל וחומר, ומה האשכנזים שלנו שנולדו בקדושה כמונו ונתחנכו בחדר כמונו ומדברים יהודית כמונו עד היום הזה, כיון  שהאריכו מכנסיהם נתפקרו, האשכנזים מלידה מבטן ומהריון על אחת כמה וכמה! הצדקתי ר' נח?"

"בודאי ובודאי!", ענה הנשאל באנחה.

"בודאי ובודאי לא!", צעק ר' דוב מזיק בהתגרדו כמשפטו.  האשכנזים העשוים רעים עוד מהאשכנזים האמתים! אך את אלה ואת אלה ישא רוח יקח הבל, ומאיר הדַיָן ישבר את ידיו ואת רגליו ואת מפרקתו בדרכו אשר הוא הולך ולא ישוב לראות עוד את בית מדרשנו להיות לנו למוקש במוסר הבליו, ומה לנו לדבר ממנו עוד?"

אך מה יעשה השוטה הזה בארץ אשכנז ומה חפצו בב...  העיר הגדולה הזאת?, התפלא אחד מצעירי החברה.

"מה יעשה ומה חפצו?", ענהו השני בלעג, "ילבש קצרים ויגלח את זקנו ויעשה – מה שכל האשכנזים עושים."

"ומה זה יעשו האשכנזים?", שאל אחד האברכים בתשוקה גלויה לשמוע נבלות נוראיות ואיומות.

"עוסקים המה בתורה ומצות ומעשים טובים! הגם זאת לא ידעת פנחס?", ענה הפשטן בצחוק גדול "מחזיקים המה ישיבות בכל עיר ועיר ששם ישננו לבחורי ישראל לעשות את כל מצות ה' – אשר לא תעשינה; במצות שבין אדם לחברו מדקדקים המה הרבה מאד, מקדימים בשלום כל אדם ואפילו – לנכריות בשוק, ויאהבו את רעיהם כנפשם וקל וחומר – את נשי רעיהם; ולמעשיהם הטובים הן אין ספורות! לא יישנו אם לא ייטיבו את לבם בסוד  משחקים, ונגזלה שנתם אם לא יאחרו בנשף לערוך חצות – בבתי מחול ושיר; הידעת אפוא פנחס מה האשכנזים עושים? יראים ושלמים המה, הלא?"

צחוק גדול פרץ מפי השומעים ור' שמעיה הוסיף ויספר: "ולהיראים והשלמים האלה בעיר ב...  יהיה ר' מאיר דנן דַיָן ומו"צ ומוכיח בשער, אך לא לאותם האשכנזים הגמורים שנולדו בארץ אשכנז, כי להם יש פריידיגערס באלף מחילות מכבודכם מורי ורבותי!" קול צחוק פרוע הולך וגדול בהקלויז ור' שמעיה יוסיף בלעגו: "אבל לאותם האשכנזים החדשים, בני התערובות מארצות רוסיא פולין והגר שנתישבו בב...  זה לא כבוד ואינם עוד לא דגים ולא חגבים לא גדיים ולא כלבים, המה קבלו אותו לרב, להם ידין יורה ויוכיח עד שיתבשלו גם המה כל צרכם ולא יצטרכו עוד לדָינים ולמוכיחים.  – "

"ומה אתם צוחקים?", נאנח ר' נחמן בעל זכרון, "הקליפה גוברת מיום ליום ואתם שמחים?"

"ומה אתה בוכה בטלן זקן וכסיל?", צעק המזיק בחמת רוחו, "מה לנו ולהקליפה הגוברת באשכנז, בב...  ובשאר כרכי הים מתחת להרי החשך שיצאו מכלל ישוב? – אנחנו פה בהקלויז כלנו חיים וקימים בארבע אמות של הלכה קנינו של הקב"ה בעולמו שברא בשבילנו, ופה לא תגבר הקליפה כי כרתנו את כל החוחים הסובבים את השושנה, ונשבר ונמגר ונכלה את המינים והמשכילים והאפיקורסים אשר אמרו להתערב בחברתנו ולהפריענו מעבודתו יתברך, ועתה אין זר בתוכנו וכלנו זרע ברך ה' ומדוע נתעצב כהיום הזה? – החכ שמשון! הא לך כסף והביא יי"ש ונשתה, ועיני ר' נחמן הטפש תראינה ותכלינה כי לא נתן לו גם טפה אחת; יתעצב לו כנפשו שבעו ואנחנו נשתה ונוסף ונשתה ונשמחה ונגילה כל ימינו!" ובדברו הוציא מלתחת עור מצלחתו ויפתחנה ויחפש בחוריה ובסדקיה אך לא מצא כל מאומה כי בוקה ומבוקה ומבולקה היתה מיום בואה בחיקו כמובן, ומבלי חקור הרבה פנה אל ר' נח תם המתנועע ויאמר; "הלוְנִי מעות ר' נח, הן עשרו של קרח בידך, הלוני חצי הכסף ואשלח להביא יי"ש."

"אין לי כסף", ענה ר' נח בהתנועעו.

"שבקיה ר' נח לחסידותו ומרמה הוא את הבריות!",  התאונן ר' שמעיה באנחת לצון, "ואיפה כל הכסף הרב שגנבת אתמול מחנות אשתך החולה, ר' נח ידידי?"

ר' נח טמן את ידו בצלחת בגדו וישנה את דברו הראשון: "אין לי."

"אם כן שמע מניה עכברא דשכיב אדגרי הוא!", החליט ר' שמעיה.

"ומדת קמצנות מדה גרועה היא מאד", ענה ר' נחמן בעל זכרון, "וזוכרני ששמעתי מפי הצדיק ר' יונה משיפיטיווקע שאמר בזה הלשון ממש: קבלה בידי מרבי ורבי מרבו עד האר"י ז"ל שהיה אומר:

חביב בעיני רשע ובעל עברה הותרן במעותיו.  יותר ויותר מחסיד ופרוש קמצן, כי מקלקל הוא צנורות השפע העליונה רחמנא לצלן וזהו סוד אין "הקומץ משביע את הארי –"

"הפלא ופלא!", קראו החסידים פה אחד, "וסוד ה' ליראיו!" ענה ר' שמעיה לקולם, ור' נח? – הוא קפץ ממקומו באימה וחילה, כי ירא שמא כבר קלקל הצנורות חלילה, ומרדת כבר תחדל השפע העליונה, בעין קמצנותו כחזון הצדיק ר' יונה; וימהר ויפתח מחלציו אזורו, ויגלה את כתנתו שמלתו לעורו, ויתר קשרו ויוצרה בחרפה ובשת, כיס מלא מעות כסף ונחשת, ויריקו פעם אחת לא השאיר אף גרה, על יד ר' שמשון השמש, והנה עד מהרה נראה עין בעין כי בטלה הקליפה, כי נטל השכר מצנורותיו של ר' ליפא.  נפתחו הבקבוקים ותמשך משמה, שפע לנפש לרוח ולנשמה, וינשרו החסידים לעילא ולעילא, ויתפשטו גשמיותם כמובן ממילא, ויהיו רוחנים כלמו והנשמות הטהורות, שתו לקבל אלפא לקבל תתקע ד אלף דורות, ויצעקו וינשאו וירקדו כעגלים, גם דבורה מחאה כף ותתופף בנעלים, וישלם גם המזיק את בעל הזכרון, ותתעורר למעלה חבצלת השרון, ותהי שמחה כפולה בארץ ובשמים, ומסוף העולם ועד סופו קול קורא: "לחיים!"

 

יב.

הלאתיך פעם בפראזע ושיר גם יחד ואתך קוראי הסליחה כי הלא למענך ולמעני עשיתי זאת.  למען הודיעך קשט אמרי אמת ולמען הסר ממני עקשות פיך בפרק הזה, כי יהיה דבר עם לבבך בליעל ועבר עליך רוח בקרת לאמר: " היתכן דרך עובדיה איש האמונים כי לא כתב דבר גם לא לאשתו גם לא למורו ולא דרש לשלומם כל הימים אשר ישב בטח בבית האדון מהללאל, שאנן וחפשי מדאגות יום ושומע לקח בהאוניוורזיטעט מטרת תקותו? –" וידעת היום והשבות אל לבבך כי באמנה דרש דרש לשלום ביתו במכתבים ואגרות, אך המון מכתביו שבו אליו ריקם מעיר זרעשוא, כי הן הלכו משם אהובי לבו ולא נודע מקומם איה ועל כן נאלץ להבליג על דאבון לבו וכאבו הנורא עד כי ישלים חוק למודיו ויהיה חפשי לנפשו, או אז לא יתמהמה גם רגע, ישוב לארצו אשר אמר כי לא יוסיף לראותה עוד עד עולם, יגיע ארץ ככברה וימים ישים כמרקחה לבקש את הנפשות האהובות לו כאשר אספר...  אך אם הארכתי כמעט בשיחות החסידים ואחר "אגב אורחא" פרק שלם בהקלויז דק"ק זרעשוא לשמוע שריקות עדרי צאן קדשים ולראות בשמחתם, ואם גם שרתי לך "איידי דאתית להבי" שיר חדש אשר לא יחבר ולא ידרש לספורי כלל וכלל, הן סופר עברי אנכי ואתה משכיל עברי ויהיו נא אמרי לרצון לפניך כאלו קראת את אחד מהמון מכתבי העת לבני ישראל, המלאים להם שיחות בטלות "לרומם קרן החכמה" וחרוזים טפלים "לתועלת השפה העברית", ­– ובכן לא אצטדק להרבה לפניך הפעם ואשוב לספורי בטח. 

שש עשרה שנה עברו מיום צאת עובדיה מעיר מגורי אשתו, ושלש עשרה שנה מיום בֹאו לאנדאנה במקלו ובתרמילו, ועתה הוא איש דעת מאֻשר בארץ, מוכתר בכתר הפלסיפיאה והרפואה ועוזר על יד ראש הרופאים באחד מגדולי בתי החולים אשר בעיר.  – "ומה שאלתך עוד מאלהי חסדך וינתן לך", אמר אליו בן-דוד רעו אשר בקרו היום בבית משכנו וישמח לראות כי חסן ויקר בו ומלא ברכת ה' "פתח פיך ודבר דבר ויקם לך", אמר אליו בצחוק ידידות, "כי אהוב שמים אתה וכל אשר תשאל לך נפשך לא יאצלו ממך וחפצך ישלימו ביד נדיבה כאשר עיניך רואות."

"ותקותי באלהי מעוזי כי דבריך יאמנו", ענה עובדיה, "הן הפליא חסדו לי בהמציאו לי אוהב טהר לב, אדם אחד מאלפי אלפים, גבר מורם מרבבות עם באמון רוחו ויקרת נפשו כמוך אהוב..."

"כלה דבריך רופא", נער בו בן-דוד בחן שפתיו, "כי תקצר נפשי במהללי פיך אשר תשמיעני שבע ביום, ואם ככה אתה עושה לי ואנחם באחרונה כי נתתי לך את בריתי שלום אדוני הרופא!"

"ולו גם ידעתי נאמנה כי תנחם", ענה עובדיה בחבקו את רעו באהבה, "לו גם תנעל נפש אותי על מהללי פי, גם אז לא אכלא שפתי מהגיד צדקתך כל עוד נשמת שדי תחייני, כי כל קניני נפשי, כל מורשי לבבי וכל אשר יש לי יזכירוני לרגעים כי ממך לי הכל ומידך נתנו לי...  גלמוד ונעזב כמדבר בתי לאנדאנה, רעב וצמא, עייף ויגע, מֻכה ומענה בגו ונפש ונאש מתנחומות אל, הה! ואנכי בעניי לא האמנתי שוב עוד מני חשך ואומר ערירי אגוע בארץ נכריה ואין כל תקוה עוד לראות בטובה, ותעבור עלי ותראני נמכר למלאכה נמבזה אשר לא נסיתי בה, ואתה לא ידעתני מתמול שלשום, ותחמול עלי ותרוממני מאשפות ארץ וחוצות להושיבי בבית נדיב עמו אשר רק למענך עשה אתי חסד אלהים ואך בעצתך נתן לי יד עזרה להביא לבב חכמה והנני עתה אשר לא פללתי ואשר לא נועזתי לקוות גם בסתר לבבי פנימה, ונקל כל זאת בעיניך ותאמר לעזוב את ביתך ואת מלאכתך ללכת אתי ולשלחני בדרכי אשר אני הולך לבקש את אהובת נפשי וחמדת חיי בארץ אפל וצלמות, ואת כל אלה אזכיר ושפתי תחרשנה מהביע תהלתך חדשים לבקרים? –"

"כלה ונחרצה היא אם כן מאתך לענותני בתהלות ותשבחות", ענה בן-דוד כמתיאש, "טוב אפוא, גם לזאת אסלח לך אם תתענג עליה נפשך, אך הגידה נא לי למתי נסע ונלך?"

"גם היום, אם תחפץ כי אנכי מוכן בכל רגע ואם אך תרשה אתה מאדוניך ונלכה."

"כבר הרשיתי", ענה בן-דוד, "ולמחר הנני מוכן ומזומן, הכון אפוא גם אתה והכן לך ונסע למחר בבקר, אך טרם נעשה את דרכנו זה עוד לי דברים לדבר באזניך ואתה הלא תסלח לי אם אגיד לך דבר אמת כאשר עם לבבי ואשר אתי לא אכחד גם אם יכאב לך כמעט, אלופי ורעי."

"נאמנים פצעי אוהב, ואם תוכחות תשמיעני ויערבו לי כנשיקות פיך."

"בתוכחות על עון איסרך? אותך? אשר אולי לא טעמת טעם חטא עוד? – אבל שגית הפעם בתמתך מאד בתתך אותי למוכיח בשער צדיק, וחטאת קסם משנה לאיש אשר כמוך, כי זכור נא כי רופא הנך ושגגת רופא עולה זדון! –"

"על דבר ביתי דברים אפוא בפיך!", קרא עובדיה הנבהל, "הודיעני נא דבר אמת בן-דוד, אל תכחד ממני מאומה."

"השקט ידידי", ענה בן-דוד בנחת דבריו, "אל תירא ואל תחת כי אין בשורה בפי גם לא לשבט גם לא לחסד אך את אזנך אעיר הפעם כי בין תבין את אשר לפניך למען לא תבוש משברך בבא תקותך; כי מי זה לידך יתקע כי כמצאך את אשתך תמצא גם את שאהבה נפשך? –"

"תם אני ולא אבין", התפלא עובדיה, " האם גדולות תבקש לה נפשי? הן אך אשה עזובה ועצובת רוח, ואם אותה אמצא ואאשר בארץ."

"לכן בינה נא הגיני", ענה בן-דוד בדברים נמרצים, "כי אם גם יצר לי להעציבך ולהאדיב את לבך התמים, בכל זאת הנני נאלץ להזהירך לבל תשלה את נפשך בתקות אשר אין קץ, כי כתקוה תמורתה ופן לא תבוא תקותך כתמה ונחמת באחריתך כי תפול פתאום משמים ארץ ותפונה.  ­– זה כחמש עשרה שנה עזבת את ארצך ומאז ועד עתה עלית מעלה מעלה בדעת ובתבונה ואשתך נשארה בבית אביה הנבער מדעת ומי יודע אם במשך השנים האלה לא ירדה היא במעלות אשר עלית בם אתה, והנה רב עתה המרחק, רב הוא מאד וכגבה שמים משאול מטה גבהו דרכיך מדרכי כל אלה אשר גרשת מחברתם; ואולי לא תאבה או לא תוכל האשה לעלות אליך? ­ ­ או הגם לרדת אליה תאמר, ולשוב לשבת בשפל בבא עתך לשים במקום קנך ולראות טוב בעמלך בתוך עם בינות אשר יבקשו קרבתך? –"

"האתה זה בן-דוד וזה קולך רעי הישר באדם?", קרא עובדיה משתומם, "אך לא! רק מקסם שוא תחזינה עיני או אזני לא תשמענה נכחה! ­– כי איכה אוכל ודמיתי כי באמנה יעצני רעי הנעלה ביֹשר לבו, לבגוד באשת נעורי בהיות לאל  ידי לחוננה ולשלם נחומים לה על שנות אלמנותה – – או הלנסותני תאמר בן-דוד, לחקרני ולדעת אם לא כמו עיני במעמדי החדש, ותֻמת רוחי אם לא תמוט  מרוב כל? – הה! גם לזאת יכאב לבי כי לא תדעני רעי, ואני אמרתי בשלוי כי ערום לבבי נגדך וכל רגשי נפשי לך כספר פתוח ועתה תפון באמונתי ובתמתי לא תבטח!"

"אבל לא דבים ולא יער!", ענה בן-דוד, "לא סלף בוגדים איעצך אך לא לנסותך לדעת אשר בלבבך חפצתי, כי אם להועילך להטיב אחריתך כאשר השמעתיך מראש: "למען תבין את אשר לפניך ולא תבוש משברך בבא תקותך", ולדאבון לבי הנני נאלץ לשנות לך את דברי אלה ולבארם לך באר היטב.  הן את אשת נעוריך תבקש ותקוה למצוא את שאהבה נפשך אז כי תהלך כרגש ימים מקדם, תזכור אהבת כלולותיה וגם את שבועתך שנשבעת בליל הפרדך מאתה, כאשר ספרת באזני; אבל הגם ידעת נאמנה כי יאהב איש דעת, גבר ראה תבל ואדם עליה, את אשר אהב נער עני מחנוכי הקלויז אשר מבית המדרש יצא להיות בעל אשה ברצון אחרים ובגזרתם? – ואם לא תשוה האשה באהבתך אותה? ואם לא תבין אתה הגיגה כאשר לא תבין היא את רגשי לבך? – אנכי מעודי לא אהבתי עוד, ובכל זאת אדמה כי האהבה תמצא קן לה רק בנפשות נערכות זו לעמת זו ואם לא תוכל בת הטבח מעיר זרעשוא גם היא לאהוב את הרופא הבריטאני כאהבתה את הנער העלוי? – לא אֹמר כי תחדול מבקש את אשת בריתך, רק כי תחדול מחלום חלומות אהבה ועדן פן תיקץ ונפשך ריקה ויקח יאוש מקומם, ובכן עצתי אמונה כי תחשוב דרכך מראש, תדע את אשר תבקש ובין תבין את אשר תחפץ למען תסתפק באשר תמצא, ותהי זאת נחמתך כי תעשה את אשר יחובבך יֹשר לבך ואמונתך.  – הן תבין לרעי עתה! –"

"אבינה", ענה עובדיה אחרי התבוננו מעט, "אבל גם בזאת לא צדקת אענך ידידי, אנכי באמנה את אשת נעורי אבקש ואקוה למצוא את שאהבה נפשי אז, כאשר אמרת, אבל גם זאת אקוה כי במצאי את מחמל נפשי ואמצא גם חברתי ואשת בריתי, עזר כנגדי ברגשותי ומורשי לבי, רעיה נאמנה ביום שמחתי ובעת צר לי בחיים! – תוחלתי זאת החיתני מני אז והיא תעודדני גם עד היום הזה, אף אבטח ולא אפחד כי תשליכני תקותי ותשלה נפשי.  – "האהבה תמצא קן לה רק בנפשות נערכות זו לעמת זו" תאמר, אודה לדבריך אלה ידידי, אך מי זה ערך את נפשי אני העולה היא  למעלה ואת נפש אשתי היורדת היא למטה לארץ? האם כחי ועצם ידי סלל לפני את דרך החיים? האם בחכמתי כי נבונותי בראתי את אשרי למרות רוח המקיים אשר לחמו עלי מסביב? הלא בחזקת יד המקרה או ההשגחה נדח נער אמלל לארץ לא ידע, ובחזקת יד המקרה או ההשגחה ועלה על, כי הקרה ה' אותך לפני ותעשה אתי חסד חנם, ומדוע לא יעשה הנער האמלל הזה את אשר עשו מטיביו אתו? מדוע לא אהיה אנכי לאשת חיקי את אשר היית אתה לאיש אשר לא ידעת מתמול שלשום? – בשפל תשב אשתי, בתחתית המדרגה כמרבית נשות ארצה, על כן אהבה לחננה ולהעלותה, וכאשר העמיקה לרדת במעלות החיים ככה אשיש לרחמה, להסיר חלאת חנוכה ממנה ולהשיב לה חִנה וטוב טעמה אשר לקחה מידי יוצרה בהבראה, ברעותי אותה רעה והשכל כיד ה' הטובה עלי, ותהי זאת שמחתי כי עשיתי לי אנכי עזר כנגדי, אנכי יצרתי לבה ואנכי תכנתי רוחה, וארשתיה לי שנית בא.ת ובאמונה ובאהבת עולם, ובמעשה ידי אתפאר!"

"צדקת ממני אדם יקר מפז ומכתם אופיר!" קרא בן-דוד הנפעם ממשמע אזניו, ויחבק את רעו בזרעותיו וינשקהו על מצחו, ובעוד ימים אחדים ושני הרעים האלה הולכים בדרך מסעם, עוברים ארצות וערים לבקש את מחמלי נפש עובדיה אשר נסתם מהם כל חיי ימים ושנים. 

 

 

יג.

"זה שנה תמימה אענה בדרך כחך, הגם עוד לא נלאית בן-דוד רעי היקר?"

"אחת נשבעתי לבלתי עזבך עובדיה, על כן לא אחקור גם את נפשי לדעת אם ינעם לה היותה נע ונד בארץ חשך או לא, וכל עוד לא תלאה אתה מרדוף אחרי חזון לבך הנני צלך על יד ימינך כאשר נשבעתי."

"אך בלי חמדה?"

"אחת היא גם לי ידידי, נשבעתי ואקימה."

"הן לא יחרה אפך בי רעי היקר", חנן עובדיה קולו, "כי באמנה לא חפצתי להעציבך בשאלתי, אבל צר לי כי הייתי עליך לטֹרח והוגעתיך לבלי הועיל."

"ובמה תהיה עלי פתאום לטֹרח?", שאל בן-דוד, "לא הרבה קויתי בצאתי אתך ממקומי, והיום לא אמר עוד נואש; לעשות רצונך חפצתי כמאז כן עתה, ומי זה הגיד לך כי יגעתני? או המבשרך תחזה זאת?"

"כן הוא ידיד", התאונן עובדיה, "מבשרי אחזה זאת, אנכי אנכי יגעתי כמעט בדרכי זה, כי תקותי אשר סמכתני ותעודדני תלך תמס מיום ליום ולרגעים תמק תוחלתי ותכלה.  – אין שריד לבית חותני ואין זכר לו בעיר זרעשוא זאת, האיש והאשה מתו מעוצר רעה ויגון, ובתם, היא אשתי האמללה ברחה ממקומה בבשת פנים ועם הילד אשר ילדה לי הלכה לבקש לחם על פתחי נדיבים או לעבוד עבודה בבית אדונים קשה, וכעופרת במים אדירים צללה בעני ועמל וזכרה אבד מן הארץ, ומידי זאת לה!"

"בוש והכלם, עובדיה!", ענה בן-דוד משתומם, "אמרתי כי כאיש גבורתך לשאת עמל ותלאה וכח בך ללחום בפגעי החיים ובמקריהם ביד חזקה, והנה נגעו עדיך ותבהל, רפו ידיך ותלא טרם ההלות לעשות עוד כל מאומה, הלא לבקש את אשתך יצאת, בקש אפוא ותמצאנה."

"צדקת רעי בדבריך, אך איה איפה אבקשנה? האם על ימין אפנה או על שמאל?", שאל עובדיה בצחוק יאוש.

"גם על ימין גם על שמאל", ענה בן-דוד, "תעלה שמים ותסק שאול אם איש באנשים אתה ולא תאמר נואש בראותך חתחתים בדרך.    הלא כתבת לרעך הדַיָן ב...  האם לא ענך עוד דבר?"

"שכחתי להראותך את תשובתו אשר הגיעתני היום", ענה עובדיה, "אבל גם מאת תוחלתי זאת יצאתי וידי על ראשי, מכתבו רצוף אהבה וידידות, מלא צהלה ורנה, תקוה ברכה ונחומים, אך מאשתי ופרי בטני אין קול ואין קשב קראהו ותדע."

"בן-דוד לקח את המכתב מידי עובדיה ויעיף עיניו בו ויאמר: "ובכל זאת הלא תבקר את רעך זה בביתו כאשר ישביעך."

"ומדוע לא?", ענה עובדיה, "הן אחת היא לי אם אבלה פה בהבל ימי ואם בב...  או בעיר אחרת יכלו שנותי באנחה."

"הוא אשר יראתי!",נאנח בן-דוד, "בתקוה תמורתה יאוש ומפח נפש!"

את הדברים האלה דברו שני הרעים אנגלית בלכתם הנה והנה לפני בית המלון הגדול מקום משכנם בעיר זרעשוא, והנה ילדה עורת ונער גדול ויחף נוהג בה באים לקראתם.  הילדה הורידה לארץ ראשה וכאלם לא פתחה פיה, והנער פשט ידו ויחנן קולו בשפת אשכנז נשחתה: "חנונו נא אדונים רבי החסד והחנינה, חנו נא ילדה עורת שתי עיניה, יתומה מאב ומאם, חנו נא, חנו נא שועים רחמנים כי רעבים אנחנו ולחם לא בא היום אל פינו עוד, חנו נא אדונים רבי החסד! –"

 

בן-דוד השליך מספר קשיטות לתוך מצנפת הנער, ועובדיה לקח את ראש הילדה בין שתי ידיו ויבט לעיניה העורות וישאל: "כמה ימי שני חייך בתי?"

"לא אדע", השיבה הילדה בקול דממה.

"אחותי היא", אמר הנער, "וצעירה היא ממני שנתים."

"ושנותיך כמה המה?", שאל עובדיה.

"תשע עשרה שנה, אדוני רב החסד", ענה הנער.

"אבל הן לא עורת מבטן אחזה בך בתי", הוסיף עובדיה בהתבוננו בעיני הילדה האמללה, "ואיכה אבד אור עיניך? התזכרי זאת בתי?"

"זכרתי!", נאנחה הילדה מרה, "מחלה עזה עברה על נפשי ואשכבה חולה בבית החפשית, וכאשר נרפאתי ואקום, והנה אין שמש בשמים ואין פרחים בגן, גם את פני אמי לא ראיתי עוד, אויה! היא מתה מכאב לה, אשריה! –"

"ומי היו אבותיך בתי?", שאל עובדיה משתאה למענה פיה, אך הילדה הורידה לארץ ראשה ותכס את עיניה העורות בחגורתה אשר במתניה בדממה, והנער ענה תחתיה ויאמר:" שם אבי אמי היה ר' שבתי תקיף, עשיר גדול היה וראש קהל עדת ישראל בעיר הזאת.  דינה היה שם אמנו זכרה לברכה, ושם אבינו היה..." פני הנער חפו וידום, ועובדיה, אחרי התלחשו רגעים אחדים אנגלית עם בן-דוד רעו, פנה אל הנער וישאל: "ואיה איפה אביך עתה? הגם הוא מת?"

"לא ידעתי," ענה הנער הנבוך, והילדה החזיקה ביד אחיה לאמר: נהגני נא מזה כי נלאיתי נשא, אך עובדיה לא נתנם ללכת עוד ובהביטו אל תוך עיני הילדה שנית ענה ויאמר: "רופא אנכי בתי והנני להשיב לך את אור עיניך כי תרפאי ושבת וראית  כאחד האדם אם תבקרי במעוני פעמים ביום ותעשי ככל אשר אצוך, התחפצי?"

נשיקות פי הילדה הנדהמה וזרם דמעתה אשר פרץ מעיניה המה ענו למדי על שאלת עובדיה גם בלי אֹמר ודברים, והנער השתחוה וישק לרגליו ויקרא: "מאה ועשרים שנה יחיה האדון! ואנכי אל שדי אתחנן ואתפלל לאל אבי יתומים, כי יברך הילך וישלם פעלך וכל אשר תעשה יצליח, אך למתי נבוא אליך אדון רב החסד והחנינה?"

"פעמים ביום", ענה עובדיה, "בשעה השמינית בבקר ובשעה החמישית אחרי הצהרים תבואו אל בית מלוני זה, ואנכי אצוה על השוער ויראך את חדרי משכני כי תבאו אלי.  ועתה הא לך כסף וקנה נעלים לרגליך ושמלות חדשות לאחותך, כי לא יתנו אתכם לבא אל בית המלון יחפים ולבושי קרעים, לכו אפוא בני והיו נכונים למחר בשעה השמינית בבקר."

עיני הנער נגרו דמעות גיל בקחתו את הכסף מידי עובדיה, וינהג את אחותו וילכו דומם כי נפעמו שניהם ולא יכלו דַבר, ועובדיה אמר אל בן-דוד: "ובכל זאת לא ידעתי לריק ולא עמלתי לבהלה בדרך אשר עשינו, כי הקרה ה' לפני את בני יוסף האמלל, אשר למרות חפצו רצונו ודעתו היה סבת ישועתי ואשרי כאשר ידעת.  הוא לא יושע עוד כי נדח ואבד לנצח, ועשיתי חסד עם בניו העזובים והושעתים ולא ימקו בעין אבותם!"

"האמללים האלה בושו להשמיע את שם אביהם על שפתם", אמר בן-דוד, "היודעים המה אשר קרה את יוסף ויבושו מדרכו הרעה וממעשיו אשר עשה?"

"יוכל היות", ענה עובדיה, "ואף על כן אחיש לעזרתם, פן ירעבו ויתקצפו וילכו אל אביהם זה ילדם וכמהו יעשו מדחה.  ­–"

"ואתה ידעת נאמנה כי תרפא הילדה ותשב לראות אור?" שאל בן-דוד.

"תקותי חזקה כי רפואתה קרובה לבא", ענה עובדיה בטח.

"ומה תעשה עניה לא רחמה זאת כי תפקחנה עיניה ותראה?" הוסיף בן-דוד לשאול, "הן רק את אסונה כי נורא הוא תראה כי לא למדה דבר למצוא בו את חית ידה, ורק עורון עיניה לבדו היה לה מוצא ללחם ובהשבר לה גם מטה לחמה זה במה תחיה את נפשה ואת נפש אחיה? הגם על זאת חשבת ידידי?"

"תרפא הילדה ואז נראה איך יפול דבר", ענה עובדיה, "הנער יוכל ללמוד עוד מלאכת מאומה, והנערה –"

"אותה נתן לאיש, הלא?", השלים בן-דוד בצחוק.

"גם זה יוכל היות", ענה עובדיה גם הוא בצחוק, אך פניו קדרו בצחקו ויעידו על רגשי לבו ומכאוביו, "קויתי כי אכניס לחפה את בתי ואכניס את בת אחר, ואולי יכניסו אחרים את בתי אני – גלגל הוא החוזר בעולם!"

"הוא אשר אמר החכם מכל אדם: לב אדם יחשב דרכו יכין צעדו!", קרא בן-דוד, "לפני רגעים אחדים אמרת ללכת עירה ב...  כי אחת היתה לך אם בזרעשוא או בעיר אחרת תבלה בהבל ימיך, כאשר התאוננת באזני והנה זה יד נעלמה אוחזת בערפך ותושיבך תחתיך לאמר: אל תלך מזה עד חפצי תשלים; ומי יודע אם לא מן השמים עצרוך במקום הזה למען תמצא את מחמלי נפשך אשר נואשת כמעט מקוות להם עוד.  –"

"מי יודע!", נאנח עובדיה כמתיאש, וברגע הזה עברה מרכבה מרקדה את דרך המלך הבא במסלת הברזל, ועובדיה בהמון שרעפיו בקרבו לא התבונן כי יטה הרכב את מרכבתו לשער בית המלון אשר הוא ורעו עומדים לפניו, ויהי כמעט מרמס לרגלי הסוסים לולא בן-דוד רעו אשר החזיק בו ויטהו הצדה בכח גדול, והרכב גם הוא צעק ויעצור בסוסיו ותעמוד המרכבה ותצאינה ממנה שתים נשים כבודות, האחת אשה גדולה לבושה שמלת משי שחורה ופניה מכֻסות בצעיף, והשנית עלמה כבת שש עשרה או שבע עשרה שנה, לבושה שמלת דרך אמוצה ועל ראשה מגבעה רחבה למגן ומחסה מחום השמש.  פניה מגולות ומפיקות יופי וחן טוב והיא הניעה במו ראשה לאות תודה לבן-דוד אשר חש מפלט לרעהו, כי מצעקת הרכב ואף כי ממבוכת עובדיה וחרדת בן-דוד עליו, הכירו הנשים כרגע את הסכנה אשר רחפה  על ראשו, וישמחו לראות כי לא בא אסון לרגלם.  – ומשרתי בית המלון מהרו ויבהילו להוציא המון ארגזים, תבות ומלתחות מן המרכבה, ולפי רוב החפצים הרבו כבוד ויקר לבעליהם ויובילו אותם ביראת כבוד למבחרי חדרי בית המלון.

"הראית?", אמר בן-דוד בצחוק, " נואשת מטובה בפחזותך ותחטא ותאשם וכמעט היית בכל רע, ואנכי כי האמנתי בתשועת ה' ותחשב לי זאת לצדקה, על כן האירה העלמה היפה פניה אלי ואליך לא הביטה, כי קלות בעיני היפהפיה הזאת אף כי רופא נכבד אתה בלאנדאן העיר הגדולה.  –"

 

יד.

ועיני הילדה החלו להתרפא תחת ידי עובדיה, ויצא שמעו בכל העיר זרעשוא ויגיע גם להקלויז מקום משכן מכירינו הבטלנים, וישמעו כי לא יקח הרופא האנגלי כסף ברפואותיו וימהרו ויקדמו את פניו איש איש עם נגעו ומכאוביו, זה בא עם שברו וזה עם צרעתו, עם שעולו, עם טחוריו וכו' וכו'.  והרופא האנגלי נתן אותם לבא לפניו כי שמח לראות את רודפיו לפנים אשר לא יכירוהו עתה ויעמדו לפניו באימה וביראה ברתת ובמורא וידבר אתם בנחת ויתן להם עצות טובות, איש איש כמחלתו וכפי אשר ידע את דרכו ומעשהו מאז.  והבטלנים שבו להקלויז ויספר איש אל רעהו את דברו עם הרופא ואשר צוה אותו ואשר יעצו, ויחקרו ויפלפלו ויהפכו בדבריו כמנהגם, והנה נפקחו עיניהם ויראו עין בעין כי הרופא הזה רשע גמור הוא מסטרא חורינא רחמנא לצלן ואך מאמונתם יעץ להדיחם בחלקת לשונו ומרמת שפתיו, להפוך משרש מצוה ולסלף דברי צדיקים.  כי מדוע זה צוה את ר' דוב המזיק בעל השבר שלא ירבה בקפיצות וברקודין? בודאי ובודאי כדי שלא יתמתקו הדינין, שעל ידי הרקודין דינין מתמתקין כידוע.  – או ר' שמעון הפשטן בעל השעול צוה שלא ירחץ בצונן, מדוע? כדי לבטלו מטבילות מצוה.    את ר' נח תם בעל הטחורים צוה שלא ירבה בישיבה לפני התנור החם, ולמה? כדי לבטלו מתלמוד תורה ומעשים טובים.  והאחרון הכביר כי על פלוני התכשיט המצורע צוה במפגיע שלא ישתה יי"ש.  – רחמנא לשזיבנא מהאי דעתא! – ובלי שום ספק מכשף הוא, החליטו החסידים כלם, דאי לא תימא הכי מהיכן ידע שדרכו של המזיק לקפוץ ולרקוד, של התם לשבת אצל התנור, של הפשטן לעסוק בדברים המחייבים טבילה, ושל התכשיט המצורע לשתות יי"ש הרבה? – ועל כן גזרו אֹמר ויסכימו פה אחד לבלתי שמוע לקול הרופא הרשע כי אם לעשות ההפך מכל אשר צוה, להטיל נירא בעינה דשטנא להרעימו ולהכעיסו וכן עשו, אשריהם! –

ואולם עובדיה לא ידע דבר מכל אשר גזרו בהקלויז ומכל אשר יכעיסוהו וימרו את רוחו שמה, ויעשה את מלאכתו באמונה אף הצליח חפצו בידו, כי רפא את היתומה האמללה וגם לחולים רבים זולתה אשר שקדו על דלתותיו מבֹקר עד ערב הושיע בחכמתו וביד ה' הטובה עליו, ומלאכתו ועבודתו שכחוהו כמעט את עצבו ורגזו, כי ראה ברכה בעמלו ותהי זאת נחמתו. 

ובן-דוד שמח לראות כי תחל המנוחה לשוב ללב רעו הנאמן אבל הרגיש בנפשו כי מנוחתו הוא החלה להתמוטט.  ומה זה היה לו פתאום? מדוע זה תלבשנו רוח ששון ורוח כהה חליפות לרגעים? מדוע זה תדד שנתו בלילה וביום יתהלך כחולם? מה זה הרעיש את נשפו השוקטה וישמינה כמרקחה? ומדוע זה יחרד לבו ויתר ממקומו למראה האשה והנערה אשר פגשנו בפרק הקדום? – הנפשות האלה אשר הכרת פניהן תענה בם כי אֵם ובת הנה, גרות בחדרים הסמוכים לחדרי בן-דוד ורעו; עובדיה הטרוד במלאכתו לא ישים אליהן לבו, לא כן בן-דוד העזוב לנפשו כל היום, הוא יראה פניהן לבקרים ולבבו יהגה בם לרגעים, וכאשר יוסיפו הנה להתחמק ממנו בתמתן ככה יוסיף הוא להמשך אחריהן בחבלי סתר, בעבותו לא ידע יכנם.  – האשה יפה היא מאד אך על פניה היפים ילין עצב ורוח תוגה חרישית ירחף על הוד מצחה.  זאת קומתה תדמה לתמר השח ראשו כמעט מרוח סועה וסער מתהולל; תקום סערה לדממה, ותמר ישא ראש, יפרח וישגה לכבוד ולתפארת.  – והנערה? מקרני אור שמש ונעם נגה ירח, מלהבת שלהבת יה וזהר שלג עולמים, מהוד אודם שושנה ולבנת חבצלת פורחת, מחן פרחי עדן, ריח אביב, טל אורות וצחוק מלאכי שלום במרום רקמה נפש חיה זאת, והנה היא מתפתחת עתה מיום ליום ביפיה ובהודה ובתפארתה לעיני בן-דוד אשר לא התבונן על בתולה זולתה עוד.  – היא תפתח שפתיה, ויפתחו לפניו שמים חדשים; תשמיע קולה, ורנת כוכבי בקר עם תרועת בני אלהים תשמע לאזניו; תדום, ותדום הבריאה כלה; תסתיר פניה, ותקדר ארץ ומאורי על יאספו נגהם; היפלא אפוא כי חליפות וצבא אתו לשמחה ותוגה, כי רגע תרננה שפתותיו ומשנהו תדמע עינו דמוע, רגע גדול עד שמים ששונו ומשנהו שחה לעפר נפשו? – אם לא תדע לך בן-דוד רגשי לבך מה המה, אות הוא כי לא ידעת עוד אהבה בתענוגיה ובמכאוביה, באנחותיה ובמצהלותיה, בדמעת בכיה ובתרועת שמחתה; אבל רגשי לבך רגשי טהר המה, רגשי שלהבת יה, רגשי קדש מעדן גן אלהים רגשי אהבה ראשונה! – גם הנערה שנתה מיום פגשו עיניה את עיני בן-דוד, ומיום שמעה את נעם קולו לא תדע נפשה עוד.  הגות ילדות, מאויי שחוק ישעשעים יצאוה ואינם ורגשות מוזרות לה לקחו עמדתם.  התבל החליפה שמלותיה לעיניה, עטתה בגדי תפארתה ותיף שבעתים  מאשר היתה, ורוח ששון נִפחה בבריאה כֻּלה ותיקץ לחיים חדשים, הפרחים אשר על חלונה יפצחו פה להשיחנה נעימות וקולם רול בן-דוד הוא אשר תקשיב ותשמע אזנה, ובקול זה ישירו צפרים ויזמרו ויריעו כל בעלי שיר מבין עפאים.  – ישית חשך ויהי לילה והיא תשגיח מן החלונות תציץ מן החרכים, תביט שמים ותראה ירח יקר הולך, ובינות לצבא כוכביו תאורנה עיני בן-דוד ותצחקנו לקראתה בצחוק חן ותחנונים; תזרח השמש, ועליה יזרח אור כי תקיץ מחלומות נעימים, שפתותיה שושנים פתוחות לנשק וזרעותיה לחבק תבל ומלאה. 

"ומה לך רעגינא כי תעירי שחר ותארחי בנשף לספור את הכוכבים?" שאלה האם את בתה בשבתן בדד בחדר מלונן בנשף בערב יום, "האם את אביך האֹבד תבקשי שמה במעונות שחקים אויה, בארצות וימים עקבותיו לא נודעו, אולי ידעו שחקים מקומו איהו!" – רעגינא הנערה הנעימה לא ענתה דבר כי אם חבקת את אמה בזרעותיה ותשק לה ודמעות עיניה ירדו כפנינים על פני אמה הנמוגה, והיא הוסיפה בנפש נואשת ותאמר: " החשיתי מטוב נואשתי מקות עוד כי נצחי אבד ותוחלתי מפח נפש, אך לא על גורלי כי מר ידאב לבי כי אם עליך בתי תדמע עיני ולא תדמה כי אזלת ידי להשיב את אביך לך, וגם על אביך האמלל כי נגז מארץ חיים בפשע הורי ובאולתי אני.  –"

"ובכל זאת אמי", נחמה הנערה ותחנן קולה, "ובכל זאת הוחילי לאלהים כי עוד יראנו בישועתו וישב גם את אבי לנו.  הן הפליא חסדו לך אמי יקרת חיי ומדוע תכחשי בנפלאותיו?"

"קוי לך נפש זכה וטהורה", ענתה האם בנשקה את דמעות בתה מעיניה היפות, "עיניך עוד תראינה את משוש לבך כי רטובה אַת לפני שמש, שושנה שתולה בנוה, מריח מים תפרחי וחיית ורבית, ותהי זאת נחמתי בימי חיי הבלי אשר כצל יחלופו."

"ולמה תדברי כאלה אֵם יקרה?", התחננה הנערה, "יפיפית מעלמות, הן עלומים הנך, אך לא מבתך זקנת לימים מאד, ומדוע נואשת מתקוה וכפתך רעננה עוד וטל נעורים ילין בפניך אֵם יפה ונעימה.  –"

"אבל נפשי יבשה ולא תשוב לתחיה!", ענתה האם תמרורים, "כי לא כח אבנים כחי ובשרי לא נחוש! – שבע עשרה שנה הנני בודדת באלמנות היות ואשלה את נפשי בתקות שוא והיא גם סמכתני לבל אפול ואטבע בים החיים הסוער סביבי; למצער ראיתי גם בטובה בבית הגבירה היקרה זכרה לברכה אשר חמלה על ימי עלומי ותקח אותי לאחות ואותך לבת לה, ובמות מרחמתנו זאת ותירשי נחלת הון רב אשר השאירה לך בחסדה, ואֹמר עתה הגיעה העת להתחקות על שרשי רגלי אביך האֹבד אשר מנעתי מבקשו עד כה לבלתי עזבך בארץ נכריה; על כנפי תקוה טובה נִשֹאתי ונעוף מעיר לעיר עד בואנו זרעשוא העיר הזאת, אך פה נשברו כנפי ואנית תוחלתי האחרונה נפצה על סלעי מגור ואתה גם לבבי החולה התפורר לרסיסים, במסוס נוסס אנכי מיגון ונדודים אשר שׂבעתי!.  עניי ואך תקותי היא סמכתני, ובמוט גם עמודיה ויתפלצו ואכרע תחתי לבלי קום עוד נצח." – "לבי בקרבי יחוש כי קרוב לבא עתי וימי לא ימשכו", הוסיפה בקול דממה ותפול על הכסא עיפה ויגעה ותסגור את עיניה ותתעלף. 

"אויה לי אמי!", צעקה הנערה ותספוק כפיה מבלי דעת מה לעשות או לחדול.  וברגע הזה התפרץ בן-דוד בעד דלתות החדר כי שמע את קול צעקתה, וימהר ויזה מים קרים בפני האשה ותשב רוחה אליה כמעט וישכיבו אותה על מטתה, ובן-דוד מהר ויבַהל את רעו הרופא להחיש לעזרת שכנתו היפה. 

 

טו.

ועובדיה לא אֵחר ויבא ויאחז בידי החולה הישנה וימנה את מספר מהלֻמות עורקיה, ובהתבוננו בפניה הלבנים ויתחלחל ויחרד וילפת.  – שמותיו נתקו ועיניו חשכו  ואורו חליפות, רגע קפאו דמי לבו ויהיו לקרח בקרבו ורגע נמסו ויתכו כאש נוזלת מחרדת פתע וגיל פתאום אשר השיגוהו ועוד מעט ויחשוב לפול על מטתה, לחבקה בזרועותיו ולקרוא לה חוה אהובתי נשמת נפשי ורוח חיי! לאזני כל הנצבים עליו; אך לאשרו ולאשרה זכר כי הנקל לו לסכן את נפש החולה בהתגלות לבו פתאום, על כן התחזק בכל מאמצי כחו ויתאפק ויאמר לרעגינא המיחלת למוצא שפתיו: "אין דבר גברתי כי אם רפיון מיתרים אשר יעבור בעוד שעות אחדות.  כפי אשר אחזה לי התעוררה נפשה מאד ותפעם רוחה עד בלי די ועתה מנוחה ומרגוע דרושים להשקיט את רגשת עורקיה.  אל תפריעוה אפוא, תישן ורוח לה מיד, ואם תרשני גברתי אשב פה עמכם למען אמָצא לכם בהדרשי עת תקיץ החולה משנתה.  –"

"אודך אדוני בכל לבי!", ענתה רעגינא בקול דממה דקה, ותגש לו כסא וישב לרגלי המטה, והיא עמדה לראשה ואת איניה הרטובות מדמע לא גרעה רגע מפני אמה החולה.  ובן-דוד הלך אט וישב על פאת דמשק ערש בפנת החדר וירדם לאט לאט.–

דממת קדש בחדר! – ירח וכוכבים עדים בשחק סלה אשר שמעו את שבועת עובדיה בליל הפרדו מאשתו הישנה לפני שבע עשרה שנה, ישלחו עתה את קוי זהרם בעד יריעות החלונות וישפכו זהר כסף על פני החולה הלבנים כשיש ויהי מראיהם כפני מלאכי אלהים לטהר, אות הוא לעובדיה כי נאמנה רוחה עם אלהים ועם אלוף נעורה אשר לא בגד באהבתה ימי נדודו.  – "חוה הא! אשתי הטובה והנעימה!", יקראו כל מורשי לבו פה אחד, "אך לא בת ר' שמעון הטבח אשר עזבתי בברחי!", יעננו רוח מבינתו לקולם, "כי בת רוזנים היא, בת אצילי ארץ, הוד והדר לבושה ותתנוסס בחן וטוב טעם כאלו הריחה ברוח חדש, רוח דעת ושכל טוב אשר זרו לה לפנים.  – ומי זאת בת שמים הנצבת למולי? הבאמנה בשר מבשרי היא ועצם מעצמי? הזאת בתי אשר לא גדלתי ולא רוממתי ותפרח מאליה כחבצלת השרון? – ולמי כל הכבודה הזאת, בגדים וכלים ועדי עדיים אשר החדר מלא מהם? ומה לחוה ולבתה בנות זרעשוא בבתי מלון אורחים? – אל אלהים חיים! ואם אמלל באמללים אנכי? – – – –" ענן עצב נורא כסה את מצח עובדיה ועיניו אשר לא גרע מפני החולה קדרו פתאום להגיוני רוחו אלה הנוראים, וברגע הזה האירו פני הישנה מצחוק קל אשר רחף עליהם ושפתותיה דברו בדממה דקה ובקול ענות חלושה: "עובדיה!"

"ומה זאת תבענה שפתי אמך גברתי?", שאל עובדיה בחרדה גלויה.

"אודך לעולם ה' אלהי חסדי וישועתי!", ענתה הנערה במועל כפיה, "עתה ידעתי כי תחיה אמי ולא תמות, כי את אבי דברה בחזון ומשפתיו לה מרפא ונחם ללבה הנדבה באשר הסכינה בכל ימי עניה ונדודיה." "סלח נא אדוני" הוסיפה בנשאה את עיניה היפות לעובדיה המתבונן בה באות נפשו, "כי לא תבין להגיגי וקורותינו זרו לך.  –"

"ואולי לא כאשר תדמי בנפשך בתי!", ענה עובדיה, – והשם הנעים הזה, השם "בתי" עבר בלי משים על דל שפתיו, ויתכו כמים רגשות נפשו וארבות עיניו נפתחו, ולא יכל להתאפק עוד ויאחז בידי הנערה הנבהלה והנדהמה ויחבקנה בזרועותיו ויחלצנה אל לבו וישק את מצחה הצח מחלב בשפתים דולקים.  "האף לא תחושי את נשמת רוח אביך בתי הנעימה?", קרא באזניה בקול דממה החוצב להבות אש קדש, "האף לא ירגיש לבך התמים כי בזרועות אביך הנך חבוקה? – אנכי עובדיה איש אמך העניה הסוערה הזאת אשר אהבתיה כנפשי ועזבתיה כבוגד ורוחה נאמנת אתי גם בחזיון לילה! האח! אשרתי! אשרתי יתר הרבה מאד מאשר קותה לה נפשי מאלהי! ואולם ברגעי עדן אלה הקדושים, בחן שמים המרחף על פני אמך הישנה ובתמת נשפל הזכה ילד נעים, נשבעתי כי לא רחק לבבי מכן בהרחיקי נדוד ולא עזבה נפשי אתכן בעזבי ארץ.  – תכרת יד מרעים הבריחתני מעירי וארצי, ואהבתי ואמונתי אתכן עזרתני לעשות חיל בארץ חפש ואור כאשר תראינה עיניכן מחמדי נפשי, ועתה שקי נא לי מנשיקות פיך בתי ואדע כי תאמיני לדברי אביך המאֻשר בארץ."

"אבי!", קראה הנערה החרדה בקול נחבא בהמון נשיקות ובכיה חרישית "ובתי", ענה עובדיה, ומפיו נעתקו מלין מסערת נפשו המלאה לה רגשות אֹשר על כל גדותיה, וידמו שניהם ויחרישו באשרם.  אין אמר ואין דברים כי אם סוד שיח לבבות אשר ידברו בשפת מלאכי שלום במרום ובחוץ לא ישמע קולם.

ובן-דוד התעורר וירא את רעגינא חבוקה בזרועות עובדיה, ויתפורר לבבו ונפשו נקרעת לגזרים.  בפעם הראשונה בימי חייו נודע לו פתאום כי אוהב הוא.  אוהב הוא אהבה קדושה, אהבה רבה ונצחת, אהבה עזה כמות, הה! וסמל אהבתו זאת הראשונה גזול בידי רעו אשר בטח בו, על כן אכלתהו קנאה חמת גבר ומצוקת לבו הממתהו וילט את פניו בכפות שתי ידיו למען לא ירעה בהרעה הנוראה אשר באתהו, ויכרע תחתיו וידום בעצמת מכאוביו. 

גם חוה הישנה התעוררה ותתהפך על משכבה ותפקח עיניה, אך טרם ראתה את הנהיה, ורעגינא התחמקה מזרועות אביה ותפול על צוארי אמה ותכסם בעתרת נשיקות פיה, ועובדיה השיב רוחו אליו ויסוב לאחור צעדים אחדים על קצה אצבעות רגליו בלט.  "אמי אור עיני וחיי חייתי!" קראה הנערה הנפעמה, "אמי עטרת תפארתי ונזרי! השמיעני נא קולך אמי יפתי, הגידי לי כי שלום בעצמותיך ותגלנה עצמות בתך אשר דכית אמש כי חלית ותתעלפי."

"שלום בעצמי רעגינא יחידתי", ענתה האם בקול כחולה, "ושלום גם בלבבי", הוסיפה בקול ערב ונעים, "כי את אביך דברתי בחזון ואדמה לשבוע בהקיץ תמונתו.  האח! תבנית איש! תפארת אדם! תאר לו והדר! סמל כוח לב ואמונת אמן! ואותך בתי חזיתי חבוקה בזרעותיו, לחוצה אל לבו הטהור, האח! לו ישנתי שנת עולם ויארך חלומי נצח! – אך מה הקול הזה אשר באזני? קול נשימות תדמה אזני לשמוע, העוד איש זולתנו בחדר, בתי?"

"הרופא ורעו שכנינו הבריטאנים המה", השיבה רעגינא בקומה מצוארי אמה, כי חשו אמש לישועתך בחלותך וישמרו עליך עד כי הקיצות, התשיבי תודה להם אמי היקרה?"

ועובדיה נגש ותתחזק חוה ותשב על המטה וכראותה את פניו ותפול בזרעותיו וקול ענות שמחה וחרדה התפרץ מפתחי פיה "עובדיה!"

"אך חמור אנכי, חמור החמורים, כי לא הבינותי את אשר לפני ואאשים את רעי הנאמן ואקצוף עליו באולתי", דבר בן-דוד לנפשו ויקם בלט מפנת מושבו ויתגנב לצאת מחדר הנאהבים והנעימים לבל יפריע את אשרם הנשגב והנעלה מרגשות בן תמותה ובינתו, אך הוא טרם יצא את הפתח, והנה קול עובדיה קורא אליו מזרועות אשתו: "מה לך בן-דוד כי נחבאת לברוח? הן את מרת נפשי ידעת אך אתה, ראית את עניי ואת עמלי אף התענית בכל אשר אתענה, ובשמחתי לא תתערב ולא תקח באשרי חלק? – האח! בן-דוד! הלא אשתי בזרועותי, אשרי, תוחלתי ותקותי ועיניך לא תראינה? – חוה יונתי התמה והנאמנה, ואַתּ בתי הטובה מתת שמים ממעל, הנה זה דודי וזה רעי, מלאכי הטוב אשר שלח אלהים לפני להנחותי דרך חיים, בן-דוד ידיד נפשי הדגול מרבבות יקרי רוח! –"

"וגם מודענו ומכירנו", הוסיפה חוה בטיב טעם, ותושט את ידה לבן-דוד וישק לה, ויחבק את רעו המאֻשר בזרועותיו, וישק גם את ידי רעגינא משאת נפשו ויאורו פני שניהם באור אהבת קדש ונפשותם התאחדו ויתלכדו בברית אמונת עולם, ועיני עובדיה וחוה רואות וגם עיני מלאכי שלום אשר נשקפו ממעון קדשם על הנאהבים והנעימים ויתנו ברכתם לאבות ובנים יחדו..

 

טז.

בשעה העשירית לפני הצהרים וחסידי הקלויז יושבים על הספסל אשר מסביב להמקוה הכשרה שנתחממה מאתמול לטבילת מצוה, מכינים המה את עצמם לתפלה, פולין את חלוקיהם, משיחים בעניני מדינה ובהויות העולם, מעלים עשן ונהנים מריח מי המקוה הנודפים מכל אותם הדברים הטובים שמשאירים שם טובלי ערבית ושחרית, והנה ר' דוב מזיק בא פתאום כשד משחת, שואף רוח בתנים, מניע ראשו וידיו כמשגע וצועק בקול גדול: "לא ידעתם כל מאומה טפשים?"

"מה?", קראו פיות עשרה חסידים יחדו.

"מה?!", שנה המזיק בצעקה נוראה, "אוי לכם בטלנים נבערים! קול שאון בעיר, הרחובות מלאות המון אדם רב והקלוי כלה כמרקחה ואתם יושבים ומפלים את כליכם? – הלא נודע הדבר!"

"מה?", קראה החברה הנבהלה שנית.

"כי הוא הוא הנהו, הוא ולא אחר, הוא הוא הרופא מבריטאניה הוא חתן שמעון הטבח, הוא עובדיה ברשעתו מתחלתו ועד סופו" צעק המזיק בנשימה אחת ויתפשט את בגדיו במרוצה וחפזון וחסידים ערומים וחצי ערומים קפצו וינתרו ממקומם כאלו עקצם עקרב "פלא!"

"פלא והפלא!"

" הפלא ופלא!"

"פלאי פלאים!"

"ומה חפצו בעירנו?"

"הענין איננו פשוט!"

"והיכן למד חכמת הרפואה?"

"אין לו זקן ואין לו פאות ותארו בנוי ממש ובוודאי ל בשקאלעס!"

"ובודאי הנכם שוטים גדולים ונוראים!", ענה ר' שמעיה פשטן ברכסו את לולאות מכנסיו, "כי מה זה אתם מתפלאים? ומדוע האם הראשון או האחרון הוא עובדיה שנתפקר ונעשה רופא? רבים עשו ורבים יעשו עוד כמוהו והענין פשוט בתכלית הפשטות.  שזה דבר ידוע הוא שהאשכנזים כלם אוילים גדולים, מוחם מטומטם ואין להם שכל כלל וכלל וחד מנן בד עייל להתם, איש מח ומפולפל כדבעי למהוי, מסתמא חוטפים אותו כמציאה כשרה ועושים ממנו כל מה שלבו חפץ.  ובאמת לאו מילתא זוטרתא להיות רופא.  – ­"

"בודאי ובודאי!" קים ר' נחמן בעל זכרון, "זוכרני ששמעתי מפי הרופא המפורסם "רב ליב שר"י" שאמר בזה הלשון ממש: רופא שלא מלא כרסו בגמרא תוס' ומהרש"א ולא למד לכל הפחות מליחה, בשר בחלב, תערובות, עם ה"חות דעת" וה"פרי מגדים" על בורים, רופא כזה לא ידע אפילו למשש את הדפק או להקיז דם ולהעמיד עלוקות כהוגן.  –"

"דום לך זקן וכסיל עם מעשיותיך וזכרוֹנותיך!", צעק המזיק בעלותו מן המקוה ובלבשו את מדיו הקרועים בחפזון נמרץ, "באו ונתפלל ונעשה סעודת ראש חדש, משתה ויום טוב כסעודת שלמה בשעתו כי "עשרו של קרח" הביאה דבורה שלנו, חמשה ועשרים כסף במזומנים אשר הניחו לה עובדיה ואשתו המופקרת בנסעם מהעיר לבלי שוב עוד לנצח.  הבה אפוא ונשמחה ונגילה באבוד רשעים."

"וגם חוה היתה בזה? חוה בת ר' שמעון הטבח? הפלא ופלא!", קראו החסידים הנדהמים.

"גם היא גם בתה גם החתן של בתה, ואת כלם ראתה דבורה עין בעין.  חוה מגדלת שערה כגויה, עובדיה ישב בגלוי ראש כגוי ובתם הכלה והחתן שלה...  דבורה שלנו ספרה דברים מכוערים מאד בהקלויז, רחמנא לצלן."

"ומה זאת ראתה דבורה?", שאלו אברכים אחדים בתאות נפש.

"שקצים! התחפצו כי אנבל את פי?", קרא המזיק בחמה, "כללו של דבר עובדיה ובתו יצאו לתרבות רעה ומה תחפצו יותר? – – – אבל ברוך שפטרנו מענשם של אלו! כי לפני שעה אחת עזבו כלם את העיר וגם את בני יוסף חתן ר' שבתי תקיף ז"ל, את לאה העורת ואת בנימין אחיה השקץ לקחו אתם לשרתם, ושמעתי אומרים כי נסעו לעיר ב...  להראות פנים את מאיר הדין, הלך זרזיר אצל עורב ויותר מזה לא ידעתי, בֹאו ונתפלל.  –"

ותפלת החסידים היתה היום בכונה ודבקות וברקודין והתלהבות ובשמחה והרחבת הלב כדקא חזי, כי דבורה הצנועה הכינה להם כרה גדולה בכסף הנדבה אשר לקחה מידי עובדיה "להחזקת ידי עניים תופשי תורה היושבים בהקלויז" ותעש להם מטעמים כאשר לא הסכינו לראות בכל יום; מרק שומים ובצלים שריחו נודף מסוף העולם ועד סופו, צלי-אש וצלי-קדרה ממש, וצנון וחזרת ומיני לפתן העולים על שלחן רוזנים, ואת הכל בשלה דבורה ותצלה ב"תנור השמורה" אשר בהקלויז ובשעת התפלה הבוקעת ועולה לעילא ועילא.  – אשרי עין ראתה את דבורה המבשלת ביום ההוא! פניה שחורים משחור וצהלים משמן, מזלג שלש השִנַים בימינה ובשמאלה כף גדולה מאד והיא מכה ברור ובקלחת כבני עלי הכהנים בשעתם; אשר אזן שמעה את תפלת ההלל מפי החסידים הנלהבים בשעה שהביא שמשון השמש את כדי היי"ש וימלא את הבקבוקים ואת הכוסות בשמחה  גדולה כמקריב נסכים על גבי המזבח! ואשרי הפה שנהנה מאותה הסעודה! – כמה תקונים נתקנו, כמה יהודים נתיחדו, כמה ניצוצות נתעלו, כמה צנורות נפתחו, כמה שפע הורדה, כמה היכלות הטמאה נסגרו, כמה קליפות נהרגו, כמה עולמות נבנו וכמה מלאכים ושרפים וסנגורים ופרקליטים טובים נבראו מהסעודה הזאת! אשריכם ישראל אשר בהקלויז דק"ק זרעשוא!...  ועובדיה וביתו הולכים לשוב לאנדאנה ויסעו דרך עיר ב...  ויסורו שמה לראות את שלום ר' מאיר הדין ולהשתעשע בחברתו ימים אחדים.

 

יג.

"דאקטר עובדיה ספיר רופא מלאנדאן, עם אשתו ובתו ומשרתיהם".  האדון בן-דוד מלאנדאן".  – – "קללת אלהים!", ענה איש אחד בקראו את הדברים האלה מאחד מעַלי היום אשר שמות הנוסעים הבאים לעיר ב...  וסרים לבתי המלון נרשמים שם, "קללת אלהים!", שנה וישלש: "עובדיה ספיר? הבאמנה עובדיה הוא? וגם אשה לו? וגם בת? והם עם משרתים יסעו? עשירי עם הם אפוא, קללת אלהים! – וגם רעהו נלוה אתו "האדון בן-דוד?" הלא הוא בן-דוד מכירי מאז אחד מפקידי האדון מהללאל.  – "ומבלי חקור עוד הרבה מהר האיש ככל אשר יכול כי שתוי יין היה ולהוסיף אמץ נתן בכוס עינו עוד פעם ופעמים בדרך הלוכו ויחוג וינוע כמשפט השכורים עד בואו אל בית המלון אשר עובדיה גר בו.  והאיש לבוש כאחד עשירי עם ומדבר בשפת אנגלים, ויקדם שוער בית המלון את פניו בכבוד אף כי הכיר בו אות שכרון, ויראהו את חדר עובדיה ויבא בם.   

"האוכל לדבר את אדונך?", שאל האיש אנגלית את הנערה העושה מלאכתה בחדר החיצון.  היא הביטה בו בתמהון בשמעה שפת לא ידעה, והוא הכיר את מבוכתה וידבר אשכנזית ויאמר: "דבר לי אל הד"ר ספיר או אל האדון בן-דוד, האוכל לראותם?"

"אין איש עתה בבית", השיבה הנערה.

"ואיה איפה הלכו אדוניך?"

"לא ידעתי."

"אך הן ישובו לפני הצהרים?"

"ישובו"

"אם כן אוחיל עד בואם", אמר האיש, "ואם תרשני", הוסיף בהתבוננו בפני הנערה בעינים נוצצות, אם תרשני יפתי אשב עמך בזה עד שוב אדונך כי עיף ויגע אנכי מעט ולמה זה ארד ואעלה במעלות שנית.  ובדברו הוציא מטבעות זהב מצלחתו ויתן להנערה הנבוכה וישב לצדה.  "ומדוע זה אדוני נותן לי את אלה?", שאלה הנערה בתמהון.

"כי אהבתיך יפתי", ענה האיש בשפתים דולקים, "ואם מעט לך ואוסיף לו כהנה וכהנה כי איש אוצרות אנכי ואוהב עלמות יפות כמוך." "אך אל נא תתחמקי ממני", הוסיף בהחזיקו בה, ויתן לה עוד מספר מטבעות זהב ויאמר לחבקה בזרועותיו ולנשק לה.  והנערה עמדה רגע דומם כאבן כי אחזתה פלצות ולא יכלה למוש ממקומה, אך עד מהרה התאוששה ותשלך את הזהב מידה ותברח מפני האיש ותמלט אל החדר הפנימי, אפס כי הוא רדף אחריה גם השיגה, ובאש תאותו העזה והנוראה השתובב משובת נצחת ויפילנה לארץ ויתנפל עליה ויסגור את פיה בכף ידו ויאמר לענותה בחזקה וכמעט היתה בכל רע, אף כי חגרה שארית כחה ותאבק עמו ותצעק ותנשכנו בשניה ותתיפח בקול כחולה – אך ברגע הזה בא אחיה הביתה ובראותו את אשר נהיתה וימהר ויחזק בצואר האיש ויחנקהו עד כי רפו ידיו מהנערה הרועדת כעלה נדף ומרחפת בין החיים ובין המות.  והנער התעורר עליו בחמה שפוכה וימטר עליו מהלמות אגרופיו ויכהו מכה רבה, וגם הוא לא נכנע תחת יד מכהו וינהום ככפיר בעברתו וזעמו ויוצא סכין מצלחתו וידקור בו את הנער בפניו ויז נצחו על בגדיו, ותהי צעקה גדולה ונוראה ויאספו גרי הבית ויבאו ויראו את השערוריה וישמעו את הנבלה אשר אמר האיש לעשות ויבשו ויבהלו מאד, כי התגעש האיש ויתרוצץ כמשגע ויכה על ימון ועל שמאל בזעף אף ושצף קצף כאיש אשר רוח רעה תבעתהו, ויראו מגשת אליו ומנגוע בו, וישלחו לקרוא לשוטרי העיר אך המה טרם באו, ועובדיה ואשתו ובתם ובן-דוד שבו וגם ר' מאיר הדין בא אתם לשלחם, וישמעו את הרעה אשר נהיתה במגורם ויתפרצו לחדריהם בבהלה גדולה, ועובדיה הביט רגע בפני האיש הפרוע ויבעת ויתחלחל ויתפלץ וצעקה נוראה ואיומה התפרצה מלבו הקרוע: "את נפש בניך רצחת, את נפש לאה ובנימין, הה! אמלל באמללים – יוסף..." ופני האיש חורו כמות, עיניו קמו בחוריהן, ידיו רעדו, קרסליו מעדו וכל בדי עורו רפו, עזבהו כחו ויכרע תחתיו ויאנק נאקת חלל; אך פתאום נתר ממקומו כי ציריו וחבליו טלטלוהו טלטלה, עיניו הפיקו זועה ובלהות מות ופניו התפתלו מצחוק איום ונורא, צחוק שדי עיפתה הוא אשר קננו בקרבו ויצחקו על משבתו! הה! עוד הפעם התעודד האמלל כי אחזהו השבץ ויעמידנו על רגליו, ובעצם חבלי שאול חגר שארית חמת לבצע בידיו את פתיל חיתו, ובקללה נוראה ונמרצה לאלהים ואדם יחד התנפל בעד החלון וינפץ גלגלתו אל סלע וימת.

באֹפל ובחשך הובל יוסף אלי קבר, ארבעה אנשים שכורים הוציאוהו על שכמם וישליכוהו אל ירכתי בור כנצר נתעב ונאלח.  לא הלך איש אחרי מטהו ורֵע לא לוהו לבית עולמו, כי תעבוהו גם מתי סודו, חבריו המסיתים ממשלחת הבריטאנית אשר נמנה עמהם, כי פרעם לשמצה בחייו ובמותו, ויכחשו בו ויאמרו לא ידענוהו.  – אין ציון על גל קברו ולא זכר לו בעם ובאלהים חדשים אשר בחר, אבל מלב בניו לא נמח שמו כי השאיר שם כאב נצח, נגע וקלון וחרפת עולם, אף כי לא יזכירם איש את אידם ואת אסונם אשר קרם, כי בשתם וכלמתם לא נהג אותם לשבת יחד את האנשים אשר ראו את חרפתם הנוראה.

ויתן להם עובדיה כסף וילכו לגור לקצוי ארצות החדשות, מקום לא ידע איש דבר ממולדתם ומכורתם.  – גם מלב עובדיה לא נמח שמו, אבל לא יעלנו על לשונו, כי בעלות אך זכרו לפניו יבהל ויתנודד, ואז ימהר לחבר את בן-דוד בעל רעגינא בתו בזרועותיו, ילחצנו אל לבו באהבה ותודה רבה ויקרא לו "מושיעי ומצילי, מלאך אלהי חסדי!" ורוחו תשוב למנוחתה.  – רק ר' מאיר הדיין לבדו לא יירא ולא יבוש לשאת את שם יוסף האמלל על שפתיו.  הוא יזכירנו בכל יום תמיד בתפלתו לאלהי החסד והרחמים כי לא ישל את נפשו החוטאת להדיחנה לנצח נצחים, ולא יטוש את דמיו על חסידי העיר זרעשוא ועל משכיליה הנבערים אשר הדיחו עליו את כל רעתו בצדקתם וברשעתם ובקנאתם ובאולתם ובהשכלתם ובמשובתם. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] רפואה בדוקה ומנוסה להתעלפות, מובאה בספרי היראים.