_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מא. עד מ.

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

א. ומ. – הרי אין זה, אחי ורעי, אלא ראשי תיבות: ארנובסק ומיוואַלנה, ומא. עד מ. – היינו – מארנובסק עד מיוואַלנה.

ואחרי שגיליתי לכם, רעי וידידי, פירושן וצירופן של האותיות, הבה ואוסיף  שא. ומ. אלו – שתיהן ערי פלך הנה ברוסיה הגדולה ; אלא שהראשונה שתולה מחוץ לתחום והישיבה ליהודים אסורה בה, והשניה עיר ליטאית היא לכל חוקיה וביצותיה, ואוכלסי ישראל מרובים בה.

אנכי, האי דבדידיה הוא עובדא, הנני, כידוע לכם, יליד מ. הליטאית, זאת אומרת שלידתי היתה לא בקדושת מוסקבה ולא בטהרת טאמבוב ומימי ילדותי ואילך ראיתי רק... ברם, מה שראיתי מימי ילדותי ואילך – אין זה נוגע על הענין עכשיו.

מה שנוגע אל הענין – זהו: מפני איזו קלקולים מצדי, מפני הקדחת-תבשילי ב"סכוֹדקות", כלומר אסיפות אסורות, ומפני הסכסוכים הקטנים והגדולים, שהתחילו מבצבצים ועולים ביני ובין הפוליציה המיוואַלנית מיום שעמדתי על דעתי, רצוני לאמור, מיום שמלאו לי י"ד שנה וזרם של אגיטאציה נשפך עלי מפי חברי הגדולים ממני, לא בשנים, כמובן, אלא בחכמת ה"נֶלֶגאַלשצ'ינה" (מגילות סתרים) – – –  ואולם שמעו נא: אם פֵּריודותי הארוכות הנן לא לרצון לכם – לא אוסיף.  אני אמרתי רק, בשביל סדר למשנה, להזכירכם את הידוע לכם מאז, שביחס אל מין יהודי כמוני, הונהגה מטעמים שונים, שאין פה המקום לפורטם, חומרה יתירה, עד שלא די שהישיבה בערים רוסיות פנימיות כיאַרוֹסלאַבל או כארנובסק, אלא שגם היציאה מעיר מולדתי היהודית הטמאה-למחצה – נאסרה עלי. נוּ, ממש, גזירת שלמה המלך על שמעי בן גרא: שב, חביבי, במיוואַלנה ולא תצא אנא ואנה... והיה, חס ושלום, ביום צאתך ועברתי את נחל--בלוטה, ידוע תדע... אֶה אֶה... – כמו שאומר התושב הארנובסקי: "פֶניאַי, נַה סֶבּיה", כלומר, התרעם אז על עצמך, אהובי ידידי! בכלל, חידוש גדול לא היה בדבר הזה, וגם אבי מורי, שנעשה אחראי בעדי, ענה ואמר להשר, אם כי לא בעברית תנכי"ת, אלא ברוסית נלעגה, אבל ממש באותו הסגנון: "טוב הדבר, דוֹבּרי פּאַני, כאשר דיבר אדוני הפריסטאַב, כן יעשה עבדך בני". ואשב במיוואַלנה ימים רבים. ואולם מקץ שלוש או ארבע שנים... עבדי, לא ברחו לא לגת ולא לקובנה... הדברים נתגלגלו פה קצת באופן אחר... כאן, כידוע לך, היה מעשה אתונות: כשל כוח הסבל – והייתי בעצה אחת בנוגע לאתון-העיר שלנו. האתון, אמנם, נשארה בחיים, וגם אני בשעת מעשה לא נתפשתי בכף, ואולם עפ"י צירופי דברים וכיוצא בזה, נפל החשד גם עלי... וברחתי... ונתפשתי דוקא באותה עיר המסגדים וצהלת הפעמונים – בא. דהיינו ארנובסק. והונהגתי משם, מארנובסק, באופן אדמיניסטרטיבי, דרך סארדינוב, פוגרומושוק וצרתנקה, עד מיוואַלנה, ושם... אך עוד פעם: מה שאירע לי שם ומשם ואילך אין זה מעניני עכשיו. עכשיו אני רוצה רק למסור לכם, רעי וידידי, קצת משיורי זכרונותי ורשמי בעת ההיא, בעת ההולכה, ועל כל המסתעף מזה. לפני שנתים, בערך, היה הדבר, אחי.

 

א.

אינכם אוהבים פריוֹדוֹת ארוכות, ולפיכך, וגם מפני עוד טעמים אחדים, וביחוד, מפני דבר אחד, שעודנו בנמצא, לא אאריך אפילו במקום שראוי.

אך בקצרה – זאת אגיד לכם: רוח גבורה ופסיכולוגיה של גיבורים (וכפי שאתם יכולים ללמוד גם ממעשי בעת ההיא) הייתי מלא אז.

החיים לא נחשבו למאומה בפי. לחיים יש ערך – נאמתי – רק כשהם חפשיים, קלים ומלאים אושר. ואולם חיים של שעבוד, של הכנעה, של שפלות – יקר המוותה!

– הנה מצבי עתה, – דיברתי באותו הבוקר אל החבר אשר במעונו מצאתי מחסה ומסתור. אגב אורחא: אותו חבר היה גם הוא, כמובן,"תחת השגחת הפוליציה"; ואולם עיר רוסית פנימית אינה עיר יהודית העומדת על הגבול: שם, באלה ערי סאראטוב וסארדינוב, האנשים אנשים נאמנים, הפרנסה מצויה ביותר, הבריות אינם מבולבלים כל-כך והאזרחים דואגים לעצמם ולמנוחתם. היוצא מזה, שלפליטים פוליטיים קשה שם במאד-מאד למצוא מחבוא ומפלט. ולכן לא יקשה לכם, איפוא, מה שאני, מסכן מסוכן, בחרתי לשכני מעונו של אדם ש"משגיחין עליו": הברירה לא היתה בידי.

ובכן – הנה מצבי עתה , – דרשתי באותו הבוקר – עשיתי מעשה, שאמנם לא עלה יפה, אך שלהתחרט עליו הרי איני יכול. הצדקה היתה אתי. אם  כמדומה למשל  יתפשו בי – הלא צריך להיות מוכן לזה בכל עת ובכל שעה – מצב-מלחמה: תליה... ככה הוא הדבר.

גמאתי את התה (בשעת שתיית תה היתה השיחה ההיא) ותחבתי לתוך פי חתיכת לחם ובלבי חשבתי: "לא, לא יתפשו... מיתה? לא... עבודת פרך עולמית... ואולם – לא..." ואומר בקול:

– אבל משווה אני בנפשי, בּוֹריס (שם חברי ההוא היה בּוֹריס), אילו הייתי נדון למאסר עולם, הייתי בוחר יותר במוות. בזה איני מסופק אף לרגע. לדעתי, יש ערך לחיים רק וכו' וכו'.

– ובעוד רגעים אחדים, אחרי האשמה מכריעה ומוחלטת בנוגע לאותן "הנפשות הפעוטות, שבהיותן בכף יהפך ליבן בקרבן, ויד המשפט עושה בהן כל אשר היא רוצה", הוספתי:

  יתר על כן, בּוֹריס, אני יודע את עצמי היטב. ברור לי כי אני לא הייתי מחכה גם ליום המשפט. נוטלים את החיים וזורים אותם הלאה – וסוף. הכל, הכל, הכל – אך לא חיי בוז ועבדות עולמית

– וכלום מדמה אתה שכל-כך נקל הדבר? – נשאלתי.

– לאדם חפשי? – נפגעתי בכבודי – לזה המתייחס אל החיים בהכרה ברורה? פשיטא! לוקחים זכוכית מן החלון או מן המנורה ומעבירים על הגרון... משיגים חבל... באופן היותר רע, אין מקבלים אוכל, והצום פודה. לדעתי נבזה הוא האדם המשועבד אל החיים.

אז נשמעה דפיקה פתאומית בדלת שבחוץ. כהרף-עין הבליגה הכרתי על התעוררות אינסטינקטיבית בת-רגע – לרדת אל תחת המיטה, ורק הסרתי את הגליון הישן של "רוסיה הריבולוציונית", שהיה מונח על השולחן בוריס הולך לפתוח, ובעוד רגע נשמע, שהוא מתווכח קשה את איש אחד. קולו של האלמוני – קול איש רוסי בא בשנים, השואל על איזו אשה: "אומרים, שאיזו אשה יושבת בהסתר במעון הזה, מסתתרת, כלומר".

קמתי ממקומי וניצבתי בקרן זווית-מעבר לדלת הפונה אל החדר השני.

– איזו אשה! – שומע אני את קולו העצור וההברה המדויקת של חברי המסתיר – אין כל אשה בכאן...

– אין? חוזר ונעור קולו של האלמוני, אשר מוחי כבר צייר לי את דמות תבניתו, ורק לבי המרוסק מיאן עדיין להאמין בזה – אכנס-נא הביתה...

– לשם מה? אין איש אצלי...

– הא? אכנס-נא...

"ובכן נתפשתי..." נעשה הדבר תמוה בעיני: מלאתי חלחלה ולא אביתי כלל לעזוב את קרן הזווית שבה נסתרתי.

הדלת נפתחה.

– הא? ומי הוא האיש הזה? מי? מאין ולאן? ואתה אמרת, שאין איש. הא-הא... מאין ולאן?

השוטר היה כבן ארבעים, בעל פנים נפחדים, קהים ותמימים וזקן שחור-כהה ומרובע. על חזהו התנוסס איזה עיגול של מתכת עם פתילים אדומים.

– הגבר הלז? – קרא חברי – עובר אורח הוא... היום הוא נוסע מזה...

– לא, לא, – טען הנכנס – לא אוכל, לא אוכל... בבקשה, לכו אתי שניכם אל האוּטשאַסטוֹק... בבקשה, לא ארפה מכם...

בכיסי היו חמישה, עשרה,  חמישה-עשר עד עשרים ושמונה רובלים, אך– ללא הועיל. נאמן היה השוטר לחובותיו, וגדולה היתה אמונתו בטוב-לבו של "יֶהוֹ בלאֶהוֹרוֹדיה". כבוד אצילותו – לימד אותנו השוטר באותו מעמד – הוא בעל מזג טוב. באזניו אפשר לספר את כל אשר אני מספר לו, לשוטר, בהתנצלותי: אם חולה בבית... נוסע אני לאחות בחאַרקוֹב וגו'.. ל"יהו בלאהורודיה" אפשר לספר הכל... הוא איש טוב... אפשר גם לחננו: מי יודע, יוכל היות שיחוס עלי ויעזבני לנפשי. הרשות בידו היא. ואולם הוא, הדרגה הנמוכה, לא יוכל לעשות זאת, אין לאל ידו לשחררני, אין לו יפוי-הכוח, אין לו ה"פּוֹלנוֹ פּראַבוֹ, זנאַטשיט". הוא, השוטר המדבר אלינו, עומד על משמרתי זה כעשרים שנה. רואים אנו את הצלב שעל חזהו? לא, הוא אינו יכול. אני צריך ללכת תיכף ומיד עמו. אין מה להרבות בדברים. ואל אומר גם להשתמט, חלילה. להשיב פניו או "לסרב כלומר". שני שוטרים עומדים בחוץ וגם החליל בפיו. כיצד?! איש בלתי נודע... יהודי ובעיר רוסית... מאין ולאן?

 

ב.

בדרך, כשהלכתי אל בית הפוליציה, והשוטר האדיב והאדיש מאחרי, הסתמנה מתוך ההמיה המבולבלת שבתוכי אבן קטנה וכבדה ועליה נחרת: נו... יראה יתירה אין בי... הגיעה השעה לקיים את המשפט אשר חרצתי עלי...

בכתב מחוק נוספה על הדברים הללו גם אותה המלה משיחותי באותו הבוקר : למות. ואולם לעת עתה מצאתי, שבכל אופן, במשאי ובמתני הקרוב עם הציידים, כדאי יהיה לדחות את גילוי שמי האמיתי, כי, מי יודע, אולי בינתים יארע איזה דבר...

בחדר-הכניסה של "המחלקה השלישית" היה הכל על הסדר. במספר המסוים של שוטרים ונטורי קרתא לא היה כל חסר. ישבו והתהלכו, פיהקו וקראו ב"ידיעות ממוסקבה" וב"ידיעות מהגוברניה" וחזרו ופיהקו. הפנים היו מלאים, חלקים, מגולחים, ערמומים קצת ולא אכזריים ביותר – פנים רגילים של איכרים רוסים, ששהו בחיי בטלה וזימה עירונית שנים אחדות. על הכתלים היו פסלי האלוהים, המלך וחרבות קהות נתונות בתערות... חה-חה... יודעים אתם, מה אני צוחק? צוחק אני על האופן המקובל לספר: לכם, יקירי, צעירים מבני ישראל, אני מתאמץ לתאר את תורת בית-הפוליציה... האין זה צחוק? לא, יודעים אתם, את בית הפוליציה הלא הסכ­נו מנעורינו: כמה נסחבנו, כמה הוכינו שם... ודאי הוא שאין הרגש שלנו בשעה שאנו עוברים על אותו המפתן הנרפש והמדכדך דומה לרגש זה של אבותינו, למשל, בשעה שהיו הם נבהלים לבוא אל הפוליציה... חילוק יש, חילוק גדול; הכא שאני... ואולם, באמת, אין דומה גם לרגשנו אנו, לרגשנו המיוחד בזה. הנה מובא אתה אל האויבים, שהרשות בידם לעשות בך כרצונם, ואין דורש ואין מבקש, והם פראים ואבטומטים, ואתה קורא תגר על עצמך על חרדה זו גופא ורעדה זו גופא... ולא עוד אלא שהם שוטרים גויים ואתה אסיר יהודי... ופניהם רוחצים בשובע-רצון ושפמיהם הצהובים מתנודדים: "הנה הביאו אלינו איש יהודי... מברדיטשוב?! (ואיך ובאיזה קול הם מבטאים את שם העיר הזאת!) נוּ-אוּ... איַ-אַי... טרף... סלוּז'יט בּוּדוּ, סטרֶליאַט נֶה בּוּדוּ... נוּ-אוּ... אוֹי..." והניגון המגונה של החיקוי הנאלח דוקר כמדקרות חרב – והדיבור אין בפיך... ומסביב-סביב שדרות של ממתינים, מבקשים, מצפים... חשיבות נוראה ויראת הכבוד... שְ-שה. והממשלה בידם היא, בידם. החשובים, השליטים, העולבים... הוּ-הוּ, כמה אחרוק שני מדי אזכרה!..

השעה היתה מוקדמה – והשר לא בא עדיין. ישבתי על הספסל – ובפי היה חורב. ההמתנה הרבה ריפּתה מרגע לרגע את עצבי ומידותי הטובות בגדו בי. לבי היסס... היסס... ובדמיוני התחוללו פגרי ציורים: אני מתגנב ובורח... רודפים אחרי... בחוץ שני שוטרים... מדביקים אותי, ומצבי נעשה עוד יותר רע, אף על פי שגם עכשיו הרי לא איעזב לנפשי... הרי אי אפשר שישחררוני בעלמא... אי-אפשר?.. ומה אפסיד... הנה זה לועס רקיק... נפלא הדבר... איככה הוא לועס רקיק כמו ביום אתמול, בעת שלא באתני עוד הצרה הגדולה הזו?.. הוא מביט בי בחשד... מדוע אני עוצר בשיעולי?

יום טבת היה, הערב יבוא בו בארבע שעות, וכבוד אצילותו בא קרוב לחמש. ואצפה לו כל העת, מבוקר עד ערב. מובן מאליו ששומרי נפשי מצידם לא הניחוני להשתעמם לגמרי. אדרבא, איש-איש מהם חשב לחובתו המיוחדה לחקרני ולדרשי כל היום על שמי ושם אבותי וכינוי משפחתי ועיר מולדתי ומלאכת ידי, ואם נשוי אני או פנוי, ואם כבר פטרתי את חובת הצבא או לא, ובאיזה אופן, הוי, באיזה אופן, אני מרשה לעצמי לנסוע מעירי בלי פאספורט? ולו תפול אמי למשכב אלף פעמים – כלום איני יודע את החוקים? כלום איני יודע שכל העובר על חוק ענוש יענש? כלום איני יודע שליהודים, ביחוד, "סטרוֹגוֹ ווֹספּרשצ'אַיֶטסה"? כלום איני יודע, לאחרונה, שעכשיו היא עת-המבוכה? אֶח-מַה!..

ושוטרים יצאו ושוטרים נכנסו. שוטרים ושוטרים. פתותי שלג על אצטלאותיהם השחורות, ושוב סופקי כף ורוקעי רגל להחם את עצמם. אד קר – ושוב אקדחים וחרבות, ניירות ו"פרֶדפּיסאַניות" צלצול הפעמון של הטלפון ובגדי שרד עם כפתורים. ציוויים ופקודות, גערות וקנסות, בקשות ודחיות, דאגות ומענות של הנעה – ו"יֶהוֹ בלאַהוֹרוֹדיה" בעצמו לא בא עדיין.

היה שם גם פקח אחד שניגש אלי ונטל ממני את כובעי ותלהו בעומק-החדר, בכדי שעי"ז תוטל ממני גם היכולת להיפטר מכאן ולילך לי לרצוני. ואני, כשם שנתייאשתי מניסה עוד קודם לכן, כן לא חדלתי מהרהר עליה גם אחר זה... עד שבא, לבסוף, מבוסם ומבושם, אותו בעל האֶפּוֹליטים הצחורים-הכספיים עם שלושת הכוכבים המרמזים ומצווים: עמוד לפנינו, בן-אדם, עוד פעם: מהיכן אתה ולאן פניך מועדות?

–––––

...עודנו מדברים והנה טראסק-טראסק-טראסק. מה הוא הדבר? עגלון שיכור מובא בידי שוטר. טענות בפי זה וטענות בפי זה. שוט ביד העגלון וצעקות בפיו: "אין הארץ בלי משפט; הוא יראה, הוא יוכיח; האמת אתו והצדק אתו"... ודם שותת משניו... אבינו שבשמים!.. הוא "לא ידום"... "יד לפה!" לא, הרי אינו אומר דבר, אבל הוא לא ידום... ועוד פעם: "מוֹלטשאַט!.." ושנית טראַסק-טראַסק... ושוב "בּאַטיוּשקי!"... פקודה מפי המשגיח על הסביבה, דם שוטף – והעגלון ניתן אל המהפכת אשר מסביב לפתח השער. ושהובאתי גם אני לאחור שעה קלה אל אותה המאורה הקרה, כמו שקורין האיכרים לאותו מקום, קידם הוא, אותו העגלון, את פני אצל המפתן. "מה אתה מחולל שערוריות, הא!" – הוכיחהו השוטר-השומר על פניו, אך הוא לא שם לב לגערה ולא חדל להלום בדלת הסגורה בשני אגרופיו המושחרים.

ואני באותם הרגעים הראשונים... מובן מאליו, רעי וידידי, שאיני צייר לתאר לפניכם בבהירות את פני באותה שעה וכל מה ש"הפיקו", ביחוד שאין איש מתאר מעולם את פני עצמו כהויתם, ורק זאת אוכל להגיד: האויר החדש, אויר המהפכת, עם חשכת הנשף שבתוכו, לא שינה כלום מאותה המיית התולעה, אשר מצצה את לבי מקודם – זו ההמיה אשר בלב כל חיה נתונה בצרה – ורק אותם שני הרעיונות המחוללים בי, שהיו, במובן ידוע, סותרים זה את זה, התחילו שולחים ביתר תכיפות את מחטיהם אל הבשר. מחט אחד אמר: לסיים... ובא משנהו ודקר: הרי זוהי רק ההתחלה של זה הנמשך לבלי קץ. הכל היה עדיין לפנים... והאופל הציץ מכלי המים הנרקב, שפניו העלו ירוק, מן הכירה הקרה והמאובקה שתפסה בפינה את כל החלל שמן הקרקע עד הסיפון ומשִניו של איש-חברתי החרוקות. כי איש חברתי העגלון לא פסק לחרוק שִניו כשוכן-יער רעב וללוות את הלמות אגרופיו בעץ-הדלת בנוספות ושברים של תאניות ואניות. אני האזנתי מכונתית לקובלנותיו ולקול בכיו, ידעתי בעל פה את כל מענות-תרעומותיו, אך פרטי דבריו לא הבנתי, כי עסוק הייתי בעצמי ובמצבי ולא ידעתי להבדיל בין תחומי הכאב שבי ולדעת מנֶגע מי נגע לו. מצדי מילמלתי באזניו גמגומי תנחומין וכמדומני שיעצתיו לישון, וגם בעצמי עליתי על האצטבה. נכנס שוב השומר-השוטר, גוֹרוֹדוֹבוֹי בעל פנים נוחים במוּנדיר בלתי מרוכס, בלי כובע ובלי חרב, והדליק את העששית הזעירה והעשנה שהיתה תקועה בקיר וממעל לה גזרת עץ קטנה ושחורה משחור עם מכסה של אבק רב וטשטוש של שיורי צבעים – האיקונין. הזכר-לאור לא שינה אף הוא את הרוח החנוק שמסביב, ואפילו גדודי הפשפשים, אזרחי המהפכת, לא חרדו מפניו. השומר שאלני, אם איני רוצה לאכול, כי אז יקח מן הכסף השמור אתו משעת הבדיקה שלפני ההסגר ויביא לי איזה דבר, אך אני, הריבולוציונר, לא עניתיו. הוא הוציא דבר-גידוף מפיו והלך לו. ואני חשבתי על ההצעה הכי טובה לבלי לאכול ולבלי לשתות מעתה שום דבר – ודי. הפשפשים כיסוני, ואקום ואנערם ואשכב שנית, וכעבור שעה ישנתי.

בהקיצי – עוד עישנה העששית. אך העגלון כבר לא היה יותר. יחידי הייתי. כמה השעה – השנית, השלישית אחרי חצות הלילה? קפצתי מעל משכבי נשוך-פרעוש, והתחלתי מסתובב בחדר בלי כל מטרה. בדלי היו כבר מים חיים (השומר הטוב טרח בשבילי), אך הם העירו בי גועל נפש. בחלון נראו צללי שלג נמס לאור רועד מאיזה מעון. נשאתי עיני אל הכתלים, אולי אמצא גם בהם איזה דבר, אך הם היו דוממים, עפרורים וחרותים כתובת-קעקע: פה היה ביום פלוני, שנה פלונית ירמֵי טאַראַסֵנ... ה"קוֹ" מתקצר והולך... סטי-פאַן דֶ-ני-סוֹב... מיכאַילה... מה? קול דברים מעבר לכותל. מצאתי כעין סדק והתחלתי להביט בו. שם השומר-השוטר עם מרעיו יושבים, שותים ומשוחחים. הכל, כנראה, נוהג כפי שצריך להיות. אני – לא דוקא. מה? מה הם משמיעים? עשר וחצי? השעה העשירית? אוי, מה אעשה כל הלילה? מה אעשה כל הלילה? שינה אין לי, שינה אין לי. כעבור עוד ארבע שעות, ועד הבוקר – עד השעה השביעית – נשאר לא פחות מזה, הלכתי והטיתי את הדלי מול פני ושפכתי לתוך פי ומעבר לפי. העברתי בידי על בגדי הלח והירהרתי: מים – מותר. הם , המים שבפני, היו לא חמים, אך מרים, נבאשים, מאוררים. "עובדה היא – אמרתי אל נפשי – זה נוי וזה מקומי". התגרדתי ואשכב.

 

ג

ביום השני בבוקר העירני השומר:

– קומה! תיכף יהא צריך ללכת אל הפוליציה המרכזית.

קמתי.

– אולי אתה רוצה שאביא לך איזה דבר לאכילה? אולי תה?

– לא. אין צורך.

עניתי בשלילה, אך הפעם עניתי לו. ולא עוד, אלא כשהוסיף:

– ובכן אינך רוצה? –

עניתי בלשון כבוד:

– אל נא תדאג לי.

– אבל כיצד אפשר... אתמול כל היום לא אכלת. מבלי אכילה אפשר גם למות. הא, לא צריך? נוּ, התכונן, תיכף תצא מזה.

צחקתי בלבי, נהניתי מגבורתי ולא אביתי גם לשפשף את פי במים. ופסקתי: אמש שתיתי רק מתוך טמטום של שינה: מתוך הכרה צלולה לא הייתי עושה כדבר הזה.

ה"תיכף" שאמר לי ה"גוֹרוֹדוֹבוֹי" היה "תיכף" רוסי: אל הרבע, שבו נאסרתי מיום אתמול ושמשם צריך היה להוליכני אל הפוליציה המרכזית, נקראתי כעבור לא פחות משעתים. וכאן, בביאה, ישבתי וחיכיתי עוד זמן רב; ושוב באו על חשבוני הערות, שאלות, קובלנות, גידופים – הכל כדאתמול. כדאתמול היו העקיצות טיפשיות, בהמיות, עפרוריות, בלי צל של דקות, של חריפות, של חידוד – מכל זה ישמור ויציל הבורא את נפש האיכר הרוסי. במלה אחת: ההכנות ארכו. לא במהרה פטרוני גם בהפוליציה המרכזית. פה היו עוד יותר "טשינובניקים" וכתבנים, גאותנים, עצלנים-נמהרים, נתעבים, ולא חסרו גם "מבקשים", נדכאים, נשפלים, ניצבים, ממתינים... ובכל פינות שפנו העינים ראו רק ניירות, ניירות וניירות. על הספסלים הרחבים ישבו אסירים אחדים, שהובאו הלום מן התפיסה לשם איזה דבר, ועליהם לשמרם היו שני אנשי-צבא "קוֹנבוֹינים" וקשתות בידיהם. בחזירתם אל התפיסה – סמוך לשעה השלישית אחרי הצהרים – לקחו אתם גם אותי וה"כתב" שלי. בדרך כמעט שנודע לי על ידם, כי השיירה של ה"אֶטאַפּה" אפשר שתצא גם בערב הזה, ואולם דבר ברור לא יכולתי להציל מפיהם, כי על פי דין אין משיחין עם האסירים בשעה שמוליכין אותם.

אחרי אשר נפתחו לפנינו בריחי הברזל של השער (בה' הידיעה) והעבירוני מדורי ה"קונטורה" של התפיסה ויצאו ידי חובת בדיקה (אני אומר: "יצאו ידי חובת", כי באמת,לאסוני, וכמו שיסופר להלן, נתעצלו הבודקים ולא בדקו אצלי כראוי, אם מפני שהיתה השעה בהולה, שעה שלפני ארוחת-הצהרים, או מפני שלא נראיתי להם לאיש כבד-עוון, וסמכו על הן צדקי, שאין לי כלום יותר מן הדברים האסורים, בעוד שבאמת היה ונשאר בכיסי הממון שלי, שהחזירו לי בבית הרבע), הוליכוני אל החצר, שכולה היתה משגיחים ואבנים, והכניסוני אל איזו תאים משונים, עיליים ושלישיים, ומשם אל גוף הבנין הסגור עם שלביו ואכסדרתו, ומשם, דרך מבואות ומעלות וקפנדריות, אל קן ה"אסירים הנשלחים".

החדר הזה – קן האסירים ה"נשלחים" – היה ארוך ורחב למאד. גם חלונותיו, הסמוכים לסיפון והנארגים ברשת של ברזל, היו גדולים. אל הכתלים, סחור סחור, ישבו אסירי העוני. פה היו רוסים, יהודים, פולנים, טטרים; זקנים, צעירים, בני כוח, אנשי צבא. בפתח הסגור, המוביל אל הביאה המרווחה, עמד, כמו על כל צעד ושעל במקום הזה, שומר-מפקח, "נאַדזיראַטל" בלשון רוסית, ומפתח היה בידו להוציא את כל הרוצה ביציאה לצרכיו.

ברגע הראשון, אחרי אשר "הושמתי בבור", תפסני אותו הרגש של בן-הישיבה הבא בפעם הראשונה מעירו הנידחה אל בית-המדרש הזר ההומה מבחורים ופרושים, אשר על הבית הזה הרי חשב הרבה, הרבה, כל ימיו, מהיותו בן עשר, ואשר למרות כל ציורי דמיוני מתחילה על פרטי המקום המוזר, הוא מוצא בו חדש. ובכן זהו בית-כלא... היה בי גם מעין אותו רגש הבושה ואי-הנעימות שלכל הבא למקום שאין מכירין אותו, שהבריות היושבים כאן מקום לזה כבר יודעים איש את פני רעהו ובך עיני כל תקועות...

האסירים, – היודע לכם, רעי וידידי – מפאת חייהם המשועממים ביותר נהנים מאד לכל פנים חדשות, ומיד כשיראו, הריהם מסובבים אותם. סבו, כמובן, גם אותי מכל צד, ממש – "סבוני גם סבבוני". לחלוץ את עצמי מן המיצר הזה לא היה לאל ידי, ולפיכך הבלגתי על כל מה שהיה בתוכי ועניתי לכל אחד ואחד על שאלותיו מה שאפשר היה לענות.

– בשל מה?! התענין בגורלי עלם אחד כבן שבע עשרה, רזה וצהוב, שראשו הגזוז שם את פניו לפני נער והוסיף לו  לויית חן של בן-ספר שובב מהמחלקה הראשונה, והוא לבוש רק כותנתו הקלה לעורו ומכנסים "אריסטאַנטיים".

– בשל מה?! ענה לו בעדי קול עבה של אסיר גביח וקשה, אסיר אזרח, בעל עינים גדולות וירוקות, חוטם עקשני, פה של נמר וספיח-שער נוצץ על סנטרו: כולו היה נתון ב"אַרמיאַק" אמוץ וארוך, שהגיע ממש עד כפות רגליו; ורגליו היו נתונות בסנדלים צהבהבים-אדומים, תפארת התפיסה – ודאי בשל חוסר פאספורט, וזולת זאת אין דבר.

– באמת? – מיאן העלם-הנער להאמין, לכאורה, אף על פי שעניו רמזו בערמה אל כל עבר, לאמור: מי לא יבין, שדג כזה, כהבא מחדש, אינו אלא "בלי פאספורטי"...

– רק זה! קרא עוד אחד מן הנאספים בקול של נופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ועיניו הפיקו את הצער של האדם אשר רימוהו – ובכן: סוחר!

זה האחרון, מגולח ונאלח, היה מן הטיפוסים העליזים שבין האסירים. נעליו היו גבוהות, מצוחצחות, עירוניות, מעילו קרוע וכולו הביע רכרוכית וטוב-לב.

קרוב לנו, לאורך החדר, טיילו שני אסירים, הלוך ושוב, כשהם משוחחים ביניהם בחשיבות רבה ואלינו, אל סביבתנו, כאילו לא שמו לב כלל. אלו היו "קאַטוֹרגיים", נדונים לעבודת פרך, נקובי ראשית האסירים, והשלשלאות שעל רגליהם השמיעו קול המכיר-בערך-עצמו: דריאַזג, דריאַזג, דריאַזג...

ואולם גם אלו עדיין לא היו ממיוחסי המקום מן המדרגה הראשונה. מיוחסי המקום מן המדרגה הראשונה ישבו ישיבת גדלות בראש החדר, סמוך אל האיקונין, לפניהם שולחן קטן מלא מיני מאכל: דגים מעושנים, חתיכות חזיר, יי"ש, ורגליהם אתם על ספסלי מושביהם. גם הם שוחחו, ואולם שיחתם, כישיבתם, היתה מיוחדת במינה. הדיבור לא היה אלא לשם דיבור, לבלות את העת. בכל מלה ומלה משיחתם, בכל נגינת קול שיצאה מגרונם, לא היה אף צל של פשטות. הכל היה מהופך ומסולסל. כל משפט וכל אומר היה סמל ההתנפחות, ההתפארות, ההתחפשות והכונה הנסתרה: "כך, כך… ובכן לפי טענתך, הצדק אתך ואני הנבל; טוב, איפוא, אני הנבל. השיראין היו אצלך, הפנינים היו אצלך, המרגליות היו אצלך – ואני הנבל. מסכים. יפה. ליקטשנוב הצדיק, ובירקמאן ה… ה… אבל עתה… הגידה-נא לי, איפוא, במטותא ממך… רק אל תבוא עלי בעקיפין ורק אל נא תכחד את האמת תחת לשונך… תן לי לדבר! אני אגיש עצומותי מתחילה – ואחר אתה… "אל תלחש לי על שִני!" הסר המסיכה מעליך. לא, הישאר במסיכה. אבל אני אשאלך רק אחת. בשעת החקירה-והדרישה… אל נא תיבהל ברוחך" וכו' וכו'…

הדיבור היה ברוסית צחה, אך אופן המבטא, ההטעמה היתירה וההדגשה ה"שמנה" במלות שסופן "יֶה" וביחוד הזקנים השחרחרים-המחודדים עם כל הגיהוץ הצעקני והמזויף, למן הצוארונים הלבנים הכפולים עם רבידיהם הרחבים והמשזרים עד המקטורנים הגלויים והנעלים ה"אנגליות" עם כפתורים במקום שרוך – כל זה היה סימן לגונבי-כיס, מזייפי שטרות, או סתם "אפיריסטין" מבני בריתנו. הנכרי, ה"סטאַרוֹסטה", ראש-החדר וזקן-החדר, שהיה עמם במותב תלתא, פרבוסלאבי כבן ארבעים ומעלה, אשר שני קצות שפמיו העבים נסבו על זקנו האדום והמגודל, הרבה כל העת בלעיסת החזיר ובשתיית היי"ש יותר מבמשחק-ההתווכחות היהודוני.

– מי המה? – שאלתי, לשם שאלה בעלמא, את שכני הנער בעל הכותונת הקלה, שפיה היה פתוח על חזהו; הנער הזה נעשה שכן לי לאחר שהציע לפני לראשונה את מקומו, ואני נסתלקתי מזה באדיבות נפשית וישבתי במקום אחר, והוא נטפל לי פתאום במקומי החדש, ואני לא ידעתי כיצד.

– מוצצי-דם – ענה הוא.

– מוצצי-דם"? – הכינוי הזה בפיו מצא חן בעיני; בכלל, אגיד לכם, אחי, נתחבב עלי זה הנער, כמו שאומרים, מן המבט הראשון. כי אני, הריבולוציונר, ראיתי בו כמובן, פרי התנאים ההווים, ולמרות זה שהייתי אז במצב-הרוח המיוחד של האיש שכבר אין לו כל תקוה, נתעוררה המחשבה בקרבי על "מיני בני האדם הללו שסוף-סוף הרי הם הטובים, המתקוממים נגד הסדרים, היותר מסוגלים להשפעה"; וממילא, כששמעתי ממנו את התואר "מוצצי-דם" – מה חסר לי עוד! ונתחזקה בי עוד יותר הרגשת הצורך להשפיע עליו וחזרתי על תשובתו בכונה רבה:

– כן? מוצצי-דם!

– קוֹנֶשנוֹ, מוצצי-דם. גם פה בבית-הכלא יש להם מזומנים לא מעט (את המלה "בית-הכלא" ביטא בן-שיחי באופן מיוחד, שהיה בו הרבה מנחת-הרוח, לאמור: "בית-הכלא ופה אשב, כי איויתיו"). קוּדה נאַם, מה יש לנו להידמות אליהם? קוליות של חזיר, לחם נקי, לבן… לא לנו, לא לנו כל אלה, האחים העניים והאביונים… ראה-נא… נפסק פתאום קילוח-דבריו – קומה… האינך שומע? ה"סטאַרוֹסטה" הלא קורא לך…

ואמנם זקן-החדר קרא לי מרחוק, מרום שבתו את אחוזת מרעיו.

– אי אתה! גש הנה!

ניגשתי.

האיש מדד אותי מכף רגל ועד ראש בסקירה של קונה סוס.

– היום באת?.. – התחיל הוא לגשת אל הענין בדרך עקלתון קצת.

– מעות יש? הפסיקהו מיד אחד מחבריו היהודים ופנה אלי ישר.

– יש.

"מה יש לי לירוא? – חלף הגה במוחי – הלא אחת היא".

– הרבה?

– לא… לא הרבה… מעט…

– כמה?

–רובלים אחדים.

– טוב.

והגיע תורו של ה"סטארוסטה" בעצמו:

- ו"דמי פאַראַשה" כבר שילמת?

פאראשה – זהו כלי השופכין שמכניסים לתוך התפיסה בלילות בכדי להטיל מים בו.

– שילמת דמי פאראשה? – שנה בעל-דיני את שאלתו.

לא הבנתי.

– אי טירון! טירון! לא עצר ברוחו האסיר הגביח, ששערו היה ספק שחור, ספק כעין המתכת – רבים שתו, רבים ישתו וזולת זאת אין דבר. לא אתה הראשון ולא אתה האחרון. כל הבאים נותנים ותן גם אתה. תן כמה שצריך – וזולת זאת אין דבר.

– ובאמת! – החזיק על ידו האסיר העליז – מה? עבדיך אנחנו? מחויבים אנו להכניס ולהוציא את הפאראשה בשבילך? מחויבים אנו?

– קונשנו… התחיל גם שכני הנער ונכלם ונפסק.

מה?! צעקו עוד שלישי ורביעי – הכל נותנים, ואתה לא תתן? ראה נא!..

עמידה זו על צד ה"ראש" לא היתה על מנת לקבל פרס: כל הצועקים, כמובן, לא נהנו מעולם מגזילות יוצא באלו; מסירות נפש זו היתה רק של עבדים המשמשים את הרב.

– אבל מה הוא ה"סכום"? – שאלתי.

– יש לך מעות קטנות?

הוצאתי את הארנק שלי:

–עשרים פרוטות…

– הראיתם?! – הרימו הכל קול זועות; ה"סטארוסטה" בעצמו עמד בצחוק-מנוחה מתחת לשפמיו העבים הסוככים על שפתיו – פיקח גדול? בכל כ' מוניטות הוא רוצה לפטור את עצמו…

– בלא כלום?! – רגז תחתיו האסיר הגביח.

– חכם בלילה! צעק האסיר העליז קולי-קולות ורקד מסביב לחבורה.

– תן להם מחצית הרובל ויעזבוך לנפשך! – יעצני אחד היהודים המסובים כלאחר-יד וככובש את רחמיו – אם אין לך מעות קטנות, יתנו לך נכיון!.

הושטתי רובל של כסף.

ה"ראש" לקח את המטבע, כדבר הבא לו ביושר, הניחו לכיסוי בתנועה של "אף חכמתי וערמתי עמדו לי" ואמר:

–שבעים וחמש פרוטות אתה נותן, ועשרים וחמש של נכיון – תזכירני אחר-כך ואשיב לך.

ה"עולם" היה שמח מאד מתוצאת הדברים, ואפילו ה"קאטורגיים" פסקו לרגע מצלצל בשלשלאותיהם ועמדו והביטו. יתר על כולם היה האסיר העליז: הוא מחא כף ויצא במחולות, ומתוך שמחה יתירה זו נתגלגל ובא אלי בקול –תחנונים:

– סוחר! לי לטבק… כפי נדבת לבך…

נתתי לו את עשרים הפרוטות.

הוא הוציא את לשונו מרוב קורת-רוח, ובקרב חבריו נתעורר אי-רצון רב על ההצלחה הבלתי-רגילה הזאת, אלא מיד נטרדו כולם בעביט הגדול, שהוכנס כרגע מלא תבשיל חם. באותו היום נתאחרה ארוחת הצהרים מאיזו סיבה.

ריח הכרוב באגני העץ נדף למרחוק, הרבה מן המתנפלים עליו, ביחוד אלה אשר, כמוני, לא היו אסירים עדיין והתהלכו בבגדיהם ה"חפשיים" וגם היו להם מידי דאכילה משלהם, סילקו ממנו את ידיהם אחרי הלגימה הראשונה. ה"ראש", ה"אפיריסטין" היהודים, מיודעיהם ומלחכי פינכתם המעטים, ששבעו  בשר ויי"ש מבעוד יום, לא ניסו גם לקרב אל סעודת הציבור הלזו, ויש גם שהביטו במאכלים ובאוכליהם בבוז.

– ואתה, פריץ? – פנה אלי הנער בעל הכותונת בשאלה על שום  מה אינני משתתף גם אני באכילה, אך נראה היה הדבר, שהוא אינו בא בשאלתו אלא רק בשביל התקרבות גרידא; כי כלום סלקא אדעתיה, ש"פריץ" יאכל כרוב מעופש כזה? ואמנם, התקרבותו אלי הלכה וגדלה מאז קיבל העליז את המטבע ממני. וכתום שעת האוכל חזר וישב אצלי. לכאורה אמר לבקש איזו טובה, אך אחר-כך כמו נמלך בדעתו ועבר לענינים אחרים. הנה האכילה – תיפח רוחם של הזוללים והסובאים, הבולעים את הכל! בשר – מאן דכר שמיה – "ניֶה נאשֶמוּ בראַטוּ"… ואולם הוא אינו יכול, אינו רגיל בזה, בפאַבריקה עבד…

– בפאַבריקה? – שמחתי גם על זה שעבד בפאַבריקה וגם על זה שהפאַבריקאי הלז "מאמין" בי, משיב חיבה אל חיקי, חש בי את אחיו ונוח להשפעה… ולבסוף: גם על זה שבשיחתו עמדי הוא משכיחני קצת את צער הרעב; כי את נדרי החלטתי לבלי לחלל.

ואחי החדש, אשר לעדות עצמו, היו "יסוריו בחינם, לגמרי בחינם, נוּ, לחלוטין" מצא, אמנם, גם הוא בי – "פריץ טוב". בשום אופן לא יכולתי להתקינו לידי הבנה כי איני "פריץ" כל עיקר, כי... אדרבא... בעל-מלאכה הנני... הכל צריכים להיות בעלי-מלאכה... יאבדו ה"פריצים"... ואדרבא, בכל לבי ובכל נפשי... וכו'... לא! אחי נתן עוד פעם עיניו בהאצטלה ההגונה שהיתה עלי, ובאין רצונו להזכיר מה שלא היה צריך להזכיר, העיר, ליישב את דעתי, כי, איך שיהיה, ולפי ראות עיניו, הרי אני "פריץ" מלומד. והנה גם חברו ההוא... רואה אני? (הוא רמז בעיניו לנוכח האסיר הגביח) גם הוא "גראַמוֹטני", יודע לקרוא ולכתוב וגם שירים יש לו משלו וגם הוא עבד בפאַבריקה וגם הוא סובל יסורים "בחינם"... האין רצוני להתהלך קצת בביאה? אפשר לבקש את הממונה-השומר – ויפתח את הדלת...

– מדוע לא?

יצאנו, טיילנו קצת, נכנסו לחדר צדי ועמדנו, ופתאום הרגשתי שיד אחת מאחורי מושכת את ערפי לארץ. "בדיחותא היא, משחק" –שיערתי במחשבתי – והנה יד שניה אוחזת ומפשפשת בכיסי בגדי. אזרתי שארית כוחותי ונחלצתי מידיהם לרגע קטן אחד, לששים בששים שברגע, לכעין הרף-עין – וצעקתי. הצעקה שלי נחנקה, אך ה"גזלנים", שנבעתו קצת מפניה, טעו, כפי הנראה, ודימו שמטרתם כבר הושגה, שמטבעותי הרי הם כבר ביד אחד מהם, ורפו ממני בחפזון ויברחו. נשארו אותי רק שכני הנער, אשר תפסתיו בימינו בחזקה ולא נתתיו לנגוע בקניני. כעבור רגע עמד הוא מסביבי, כאילו לא קרה דבר. רק פניו החיוורים תמיד היו אדמומים במקצת. אז הפנה את ערפו וילך.

 

ד

נרגש ונסער שבתי אל חדר-ה"נשלחים" אשר בבית הסוהר. בעברי על-פני המשגיח שבפתח, פגעו בי עיניו בתלונה, כהלה האומר: "הלא אמרתי לך, פתי, אל תלך דרך אתם". ואז הבינותי, כי כאן אין לחלוטין מה להתפעל. אחד הוא הרוח השורר פה. כאסירים כמשגיחים. כך צריך להיות וככה הוא הדבר, ככה!

ורק על אחת התפלאתי, כשישבתי לאחר שעה קלה, אבל וחפוי ראש באחת הקרנות, כאילו הייתי, חס ושלום, נפגע ע"י "המאורע הפתאומי" ברגשותי היותר קדושים: – בכל אופן, למה זה חרדתי כל-כך את החרדה הזאת? ובאמת, מה איכפת לי, אם היו מוציאים ממני את פרוטותי? לי הלא כבר אין כל צורך בהן. יתר על כן: עכשיו הרי אינן אלא סכנה בלבד לגבי דידי, מפני שכל זמן שישנן בידי, הרי חשש מוטל עלי, שמא ירגיזני יצרי ואקנה אוכל... ומוטב, איפוא...

איך שיהיה, ותאבון-האכילה הרגעי שתקפני מקודם לזה, לפני חצי שעה, אפס מקרבי לגמרי ע"י ה"אינצידנט". פי, מלה שטותית באמת! איזה אינצידנט? מי אשם בזה שנכסלתי לחשוב טובות על אלה? ולאידך גיסא: מה הרעות, אשר גיליתי בהם פתאום? הם נתכוונו לקחת ממני את כספי – השמעתם?

בינתים דיקדקו הרבה מן האסירים, ביחוד הטירונים או הארעיים שבהם, לקיים את המצוה הלאומית של הרוסים: שינה אחרי סעודת הצהרים. המון זה בכללו היה ערב-רב מנומר ומרוד, כפות ומסוער, מבלי דעת בעצמו על מה ולמה. וגדול היה ההבדל החיצוני בינו ובין בני החבריה הרגילים, אזרחי בית-האסירים. הללו מאסו בשינה; הללו – התנודדו, קראו לריב, היכו איש את רעהו, התלחשו, זממו תחבולות שונות, כיצד להציק לישנים ולהסב מכאוב להם. ומי אשר נפשו קצה בבטלה, ניגש אל שולחן המשחקים-בקוביה, – ה"ראש", שני היהודים ויתר המיוחסים, אדירי הממון – התייצב במעגל והתבונן למהלך הענין. אלמלי היה רוחי אז  במצב אחר, אפשר שהייתי גם אני מעיין באפני החיים האלה, שהיו חדשים לי, ואולי הייתי גם טורח להבין, אין נעשים כאן כל הדברים הללו, האסורים על-פי דינא; עכשיו, שהקרח היה בלבי,ישבתי לבדי. וודאי שהייתי מאריך ככה בישיבתי זו, אלמלי דאג לי שוב אחי בעל-הכותונת.

– אינך מתאווה לשום דבר?.. פה אפשר הכל להשיג: נקניקים, לחם לבן –

גם מאופן נגישתו זו עלי, אחרי כל אשר אמר לעשות לי, הבנתי שכאן אין מה "לעשות כל העויות"... ואף על פי כן! לי קשה היה להביט ישר בפניו.

– אין צורך לך בשום דבר? הגידה, אל תתבייש. אתה כועס עלי. אני,אחי, הריני חי חיים אלו זה שבע שנים. שבע שנים – לא יום אחד. מקטנותי הנני פה. הייתי כבר ביאַרוסלאַבל, בפֶרם, בפינטרבורג ובכל קצוי ארץ. לא רק מראות כאלה חזיתי.

והוא התחיל לספר. ברם, באמצע סיפורו נקראתי אני, שומעו היחידי, אל שולחן המשחקים ונשאלתי, אם אין את נפשי לקחת חלק במשחק.

– שמע-נא! – אמר לי ה"ראש", לאחר ששמע את תשובתי השלילית, ובשעת דיבורו הניד עפעף ועיווה קצת את ראש לחיו השמאלית – הלוני חמישה רובלים. מבין אתה? אל תחשוש לכספך. לא הצלחתי במשחק היום, מבין אתה? אשיב את אבידתי וגם את כספך אשיב לך.

ובטרם הספקתי לומר הן או לאו, נתגלגל אלי מן הצד אותו האסיר הגביח, לטש עלי עין זעומה והראה לי אגרוף ושנים מהודקות. כל המסובים נהנו הנאה גלויה, אף הישנים בקירוב-מקום נעורו וניצבו צפופים מסביב למחזה. איש-איש התענג לעבור על פני ולשמוח: אהה, טרפוך, טרפוך, רצחוך, ירשוך. בחדוה כזו ובהתרוממות-הרוח כזו מביטים הבריות על קרבן-האדם העולה לריח ניחוח לאלוהים.

לא עברו עשרה דקים, ואני כבר נדרשתי ליתן גם את יתר ממוני. אני אומר "נדרשתי" למרות מה שהפעם היתה ההצעה בצירוף של תחנונים והפצרות (סוף-סוף, גם במקום הזה יש סאה, שאין מגדישין אותה!). כי ממוני יושב לי, ובצר לי, אמנם חשבתי: למה לי לעמוד על דעתי?.. ואולם מאין חפץ להיכנע, אמרתי פתאום לשים לכל הענין פנים אחרים, אוריגינאליים.

אז דרשתי בקול ופני זלגו זיעה.

– א-אה... – אמרתי– שמעו... דעו לכם, כי יורק אני על הכסף, אין לי צורך במטבעות הבזויים... בחפץ-לב הייתי מפקירם... לא לכם לדעת את הסיבות הגורמות לזה... (כמעט שלא הוספתי: מי יודע, יוכל היות, כי כבר קרבו ימי למות!) ואלם הגידו אתם בעצמכם: על מה ולמה אתנהו לאיש הזה (והוריתי בעיני על ה"סטארוסטה")?! אילו היה הוא מבטיח לחלק את הממון בין הכל בשוה, כי אז... אבל הוא לוקחו לעצמו לשלוט יחידי בו...

והשמעתי עוד דעות רבות –

דעה זו בעיקרה, כשהיא לעצמה, כלומר, שיהיו מחלקין ממוני חלק כחלק בין הכל, יטבה בעיני הרוב; אפס, אי כל אחד ואחד מהם, יחד עם ההסכמה וקורת-הרוח על המנה שתפול לחלקו, אי אפשר היה לו להתפשר כל עיקר עם הצד השני של העסק: שגם אחרים יקחו חלקם. יותר רגיל ומובן היה שיקח ה"ראש" הכל. ולבד מן דין – רופפה וקטנה מאד היתה האמונה בגופו של הענין כולו: כזאת לא נשמע עוד! (לב להצעתי שמו רק האסיר הגביח ומרעו, כפי שיסופר להלן). ולפיכך לא נשתנתה דעת הציבור לטובתי גם אחרי דעותי הטובות.

אז הבקעתי לי דרך בין הסובבים אותי, הוצאתי את הארנקי שלי ומסרתיו אל השומר-המשגיח, לאמור,יפול נא בידו, וביד אלה בל יפול.

ותסאן העזרה. שערוריה עולה; המשחק הופר; דברי ריבות נתגלגלו מכותל המזרח.

– לא. – טען איכר אחד, בעל פנים תמימים, שעל ראשו היה כובע שעיר ועל רגליו נעלי לבד – אכן, אילו היה ה"ראש" מרויח, בנאמנות, היה מחזיר לו את ההלואה. בנאמנות, מחזיר,לדעתי, מחזיר...

– לא! – התרעם קול אחר – למה להחזיר? זה הדבר: רחמנות על הילד...

ברחמנות זו נצפנה התראה גדולה... אלא שהמשגיח, אשר עינו ראתה את הבאות, קידם את הרעה, והעבירני, על דעת עצמו, אל עזרה אחת סמוכה, שהיתה קרה וריקה עד מאד, וגם אצטבאות לא היו בה – ויונח לי.

כן, אצטבאות לא היו באותה העזרה ושעה ארוכה ישבתי על הקרקע בדמי. בדמי של מגוחך עפ"י ההכרח, של מגוחך עפ"י ההכרח. אחר-כך נגשתי אל המשקוף, נשכתיו בשני ושאלתיו: מה זה יהיה אתי? מה יהיה? מתי אמס? מתי?

 

ה

הפסקה קטנה, אחי, פיהוק קצר – והאזינו.

...כשנתעוררתי, ראיתי,כי שומרי אשר שינה את מקומי ואשר הייתי לו בעד זה אסיר תודה כל כך, נתחלף באחר. –

כן, ככה היה הדבר,אחי. מענין קצת, הלא? אסיר תודה הייתי לאיש ההוא באותה שעה גופה, בשעה שביקשתי את נפשי למות. –

כן, למות. אולם האמונה השלמה בזה, צריכים אתם לדעת, כבר לא היתה בי: הן מצטער אני שוב על שלי, על רכושי ההולך לטמיון... באופן כסילי... אופן כסילי כל כך.. חה-חה, ההולך לטימיון... באופן כסילי... אופן כסילי ואופן תבונתי... נפקא מינה... מיתה בתוך קדושים ומיתה בתוך לודאים – נפקא מינה...

לודאים! יצורים המתייחסים לשכמותם כלדבר-אכילה! אבל מה בכך? מה בכך? ואני – מגוחך בחולשתי... מכיר במצבי... איני ברשותי... כל העשוי בי עשוי... מה בכך? כלום יש שייכות ביני ובין כל אלה? מצבי הולך ורע מרגע לרגע, הם חורשים עלי  רעה – נו? נו?

יראה ופחד בי... סימן לא טוב...

ומגורתי הנה היא באה: חברי הטובים, שמתחילה בעת עמידת השומר הקודם, השתדלו בכל מיני התחבולות להפריע את בדידותי ולהיכנס אל מאורתי ולא עלה בידם, נתעוררו עכשיו בהתחלף המשמר להבקיע אלי...

יבואו, יבוא-נא... עוד זמן קט – וגם זה יחלוף, יעבור...מחר... מחר... מה זה מחר...

*

...הפעם לא הקדים מבקרי – שוב בעל-הכותונת – כל הקדמות, לא העיר אפילו כלום על הקור, ומכל שכן שלא שאל, אם רוצה אני בתה, בכל מלוא קומתו הדקה עמד ליד החלו המלא כפור ואמר:

– חבל, יאבד כספך ביד כלב כזה.

לפפו אותו עיני.

– כסבור אתה, באשמתנו?– הוסיף רכות.

– אחת היא – עניתי.

– איך "אחת"? המעט לו כל העולם? לא, לא אחת! הוא איננו "פריץ" כזה! הכסף היה יכול להגיע לידי אנשים יותר נצרכים בו.

– הכל שוים.

– הכל שוים? לא! קונשנו, אבל טעות היא... כסבור אתה, שהוא אינו בן-כפר כמוני? ומדוע יאכל הוא כל טוב כפעם בפעם, ואני... רואה אתה? זוהי כותנתי האחת-היחידה. ביום של מרחץ אני רוחץ אותה ולובשה לחה. היו לי עוד כותנות – ועלו בתוהו, הודות לשכרוני. אומר אתה "הכל שוים", אבל ראה-נא והביטה: אתה תובא אל עיר-מולדתך ותשוחרר; עוד שבוע, עוד שבועיים – תשוחרר; ואנו – אומללי נצח, אובדים ונידחים, לעולם... היודע אתה, מי אנו? קונשנו, מעונים, מעונים... האין רצונך לעשות עמי חליפין בשמלות, בבגדים, בנעלים? הנה הסנדלים שעל רגלי... נו, כמה הוספה? אתה הלא דרכך קרובה, ודרכנו – או... הנה ידידי הגביח... הן ראיתי אותו... זה שהכריחך לתת את הכסף ל"ראש"... הוא הולך לגדודי האסירים שבסרדינוב לשתי שנים...

– גם אני... – נזרק מפי...

– מה אתה?

– גם אני... איני יודע מתי אשתחרר...

– הלא אתה רק בשל חוסר פאספורט? – לא אבה הוא לשמוע ידיעה שלא לרצונו – האין טוב, איפוא... אנו נדכאים ועמלים... מעונים... כספך...

– אינו בידי.

– הלא ראית, שמסרתיו...

לה"נאַזדיראַטל"? אבל הוא ישוב בקרוב. הוא נתחלף רק לשתות חמין. הוא ישוב וישיב לך את כספך. היה בטוח בי, כי ישיב לך. אז הלא תתנהו לנו.

  לא.

– לכל אתה רוצה ליתן? אבל חשוב: כמה יעלה לגולגולת, אם תחלק את הסכום בין הכל, אה? וחוץ מזה, חשוב: כמה יש ביניהם איכרים פשוטים, בלתי אסירים כלל, הלהם צריך ליתן? –

ניסיתי להסב את ראשי.

– אי, בחור, בחור! עבור הוא פתאום בתעמולתו לעבר אחר – מדוע לא אמרת לנו מראש, כי אז הלא לא היינו נוגעים בך. קונשנו, אף באמצע קטנה לא היינו נוגעים בך. הלא רק עתה נודע לנו... פניו הקטנים נעשו כפני איש, אשר דבר לאט עמו) קונשנו... שאינך בלי-פאספורטי פשוט... נראים הדברים שיש גם לך דברים בגו... עליך היה לספר לנו... את חברנו אנו נתהלך באופן אחר. ווֹט!..

לרווחתי ולישועתי הופיע שנית השומר-הגואל, והוא כולו אדום מקיתון-הרותחין שהגיח לתוכו ושערו שותת הבל.

– אי, אתה! גער בו באורחי ובאיש-שיחי – מה לך פה? כלך למקומך! הנח לו...

– ראה-נא! ענה לו הנער-האורח באזהרה אף הוא מצדו וברמיזה רבה.

היום אזל. הכתלים הריקים, החלקים, השוממים עטפו בין-ערבים. מבלי מצוא לי מקום, ניגשתי, לאחר שהלך לו איש-שיחי, אל הסבכה שבדלת.

– רצונך שאשיב לך עתה את פיקדונך? – שאלנו פודאי ומצילי בקצת רתת בקולו.

– יהא עתה.

– אתה הולך אל מיוואַלנה?

– אני הולך לפוגרומושוק.

– דא ודא אחת היא. אז תצאו היום בערב. תסעו עד סרדינוב. שם תשהו ימים או שבועות אחדים, ומשם ישר אל המקום המיועד. עוד מאושר הנך, שנפלת היום בידי הפוליציה. אילו היית בא מחר הלום, כי אז היה עליך לחכות פה לשיירה שבוע או יותר. וה"ראש" של כאן – הלא ראית... בל ידע כל טוב...

– ובכן, היום בערב?.. מה זה, אה, מעותי. נו, קח לך את פרוטות הכסף... יהיו לך... לי יהא די המטבע של זהב... השאר קח לך... עשרה רובלים – די.

"רק לנסוע מזה, רק לנסוע מזה" – היו כל הגיגי.

 

ו

קרוב לשמונה שעות בנשף יצא כרוז:

– מי מהנשלחים עד סרדינוב יכין את עצמו ויצא על העזרה השניה!

העזרה השניה היתה זו שאני בתוכה. ובעוד רגעים אחדים התחילו נכנסים לכאן הרבה מן האסירים שהיו עד אז בחדר-הנשלחים התמידי, וצקלוניהם וכלי-חמיהם ופרוסות-לחמיהם בידיהם. רוב הבאים לכאן, להישלח לסרדינוב, היו משום-מה בעלי נעלי-גמי, בעוד שרוב הנשארים התם, ברשותו של ה"סטארוסטה" עם שפמיו הארוכים, היו בעלי נעלים גבוהות או סנדלים מסומרים צהובים. המבטים הבודדים של אלה שנתנו עיניהם בי בשעת כניסה היו מאותו המין שמשליכים על חיה משונה, המובאה לבדר קצת את השעמום. יוצא מן הכלל היה האסיר הגביח, שניגש אלי בידידות אדיבית- מסתתרת, ידידות של אדם גדול לקטן ממנו:

– צריך היה לך להגיד מראש –  וזולת זאת אין דבר. אנחנו נכונים תמיד לעזור לכאלה. ו'אָבּידוּ, מעשה רשעות – חס מלהזכיר! אוהו, "פּוֹניטיטשֶסקי" – זהו ענין אחר לחלוטין, וזולת זאת אין דבר. אנחנו יודעים את עלילותיכם –

שאלתיו, מי הגיד לו, שאני פוליטי?

– אה, אל תתיירא, מפנינו אל תתיירא. אנחנו ואתם – דא חדא. לנו מותר לך לגלות הכל. אם יש צורך לכבודו בנייר ודיו או לפרוט מעותיך – הכל ישנו אתנו. עט עופרת יש לי, ואת זה אני יכול לתת לך במתנה. כאן קשה מאד להשיג חפצים כאלו. יודע אתה? אולי אתה נכון להחליף איזה חפץ מחפציך בדבר אחר? הלא, כפי הנראה, גם דרכך אינה קרובה,  ולמה תחוס עינך?.. מובן? לא, לא, למותר! אל תסתר ממנו את דרכך. אין לך להסתיר – וזולת זאת אין דבר. מובן? רמאי אינך, נוכל אינך, חזותך מוכיחה עליך, הכרת פניך תענה בך, "אוּגוֹלוֹבני" (עובר על דיני ממונות ודיני נפשות) אינך – זה נראה מן המבט הראשון וגם בלי-פאספורטי גרידא אינך; אינך – וזולת זאת אין דבר, ולפיכך מדמה אתה... רוצה אתה לראות את זה?

בתנועה של סוד גדול ונורא פתח האי גברא פתח-עלטה מעבר למכנסיו והוציא משם פיסות-נייר ממועכות ומכוסות טבק להרחה ולעישון. על הפיסות הללו היה רשום בעט-עופרת קטעי חרוזים, למן "נעלה מן העולם הישן" עד "מרגריטה, את לא תאהביני" ומן "הושיבוני במחשכים לבדד" עד –

לשם דבר בתבל איני צריך –

רק יפיך הנעים, הוי, תני לי, בחורה!

ולמרות מה שכל זה היו משירי מרד או משירי המון ידועים, לא נמנע איש-שיחי לדבר עמדי על אודות הקטעים כעל "דבריו" שלו. הוא, כפי הנראה, לא ידע להבדיל ברור בין שירים כתובים בידי עצמו ובין שירים מועתקים על ידיו והגנוזים באוצרותיו. ואולם אם לא הצטיין האיש הלז, כפ"י שיקול-דעתי, בשירה מקורית, הנה היה היו לו מידות מצוינות אחרות, וגדולה מכולן: עקשנות. דיה היתה לו התקוה הרחוקה לקבל ממני בזמן מן הזמנים איזו טובת הנאה של כסף או בגדים, בכדי שלא ירפה ממני שעות ארוכות ויבדה כל מה שהפה יכול להוציא וימציא כל מיני המצאות וכל מיני אפנים עד משכו אותי אל רשתו ולא ישוב מפני כל. "אכן, כמה אחוזים ודבוקים הני נשי באהבת החיים, פי!.." – טירדני הרהור באותה שעה.

מהרה נטפל אליו ואלי מכרי הישן, הנער הגזוז, תלמידו-חברו של הגביח, ושניהם הרבו עלי בדברים ויחרישו את אזני, וייעצוני עצות רבות, ויזרזוני לעשות הא והא, ויקוננו ארוכות על מעותי האבודות בידי ה"הראש. והלז, ה"ראש" עם בני לויתו אף הם הביטו בעד שבכת הדלת של חדרם, שהיה לנוכח חדרנו, וקרצו לאלה באישוני עיניהם.

צעדי שרי בית הסוהר הפרידו בינינו. חלפה השמינית והגיעה שעת ה"מפקד". שם, באותו החדר, עמדו הנשארים להיפקד, ולנו, בני השיירה ההולכת, ציוו לצאת אל הביאה הרחבה והעקלקלה, ששם עמדו כבר אנשי צבא, "קוֹנבוֹינים" וסגן-אופיציר בראשם. הדחק והמהומה היו רבים. התחילו לספור. עת רבה-רבה ספרו ומנו, וחזרו וספרו, חישבו את חפצי האסירים והביטו ברשימות וחזרו וחישבו ("חאַלאַט? יש! – מכנסים? – יש!"); בדקו את מסתרי המובלים והעמידום בשורה וחזרו ובדקו. אחרי כל הדברים האלה צווינו לעמוד שנים-שנים והביא מסגרי ברזל, כהלכת ההולכה-בלילות, ונתנום על יד זוג וזוג. בן-זוגי שלי היה עלם כבן עשרים, בכובע "באַראַשקי" מנוקד ובעל פנים שחרחרים, ישרים, גלויים וסימפּאַטיים למאד. כפי שנודע לי אחר-כך, עבד העלם הזה כל ימיו בבאקו ונשלח אז משם לכפר-מולדתו שבפלך גרודנו מפני הפרעות והשביתות, שהתחילו אז בקריית התעשיה ההיא.

דיברו אלינו וציוו עלינו כל העת, כמובן, בלשון השגורה בפי אנשי הצבא: בהזכרת אמות ובלשון יחיד על כל העדה, כאילו היתה עדה זו רק חתיכה אחת: "דבינסיה, חוֹדי"... וכתום כל ההכנות, שכנהוג ארכו וארכו לבלי קץ, נעתקנו ממקומנו ובאנו אל החצר. השלשלאות צילצלו. השומרים היו מלפנינו ומצדנו. בחצר נלוו אלינו גם הנשים ה"נשלחות", שהוצאו מן האגף השמאלי שבבנין הגדול. חברותיהן הנשארות שלחו אחריהן מבעד רשתות-הברזל של החלון משפטים קצרים ואופיים, שעלו יותר לכבודם ולתענוגם של אנשי הצבא והאסירים מאשר לשם בנות-עָנין הנפרדות מאתן. כאן, בחצר, עמדה מכונת ההנהגה כאוטומוביל הלז, העומד בצדי הדרכים ואוסף כוחותיו להעלות עשנו ולהריץ דרכו. לסוף-הסופות נתמלאו כל החסרונות, נתקנו כל הברגים המקולקלים, נעשו כל הפקודות, נתקיימו כל ההלכות של תורה שבכתב-האוּסטאַב להולכת האסירים ושבפי האופיציר הממונה, שעמד על גבי אנשי-הצבא ושמפני טעם שהיה ידוע רק לו לא שבע רצון כל העת וחירף וגידף. אז, אחרי ככלות הכל, נפתחו השערים וה"אוּנטר" אמר כמו לעצמו, כאילו רק לצאת ידי החובה: "שאַשקי ווֹן", כי ה"שאַשקות", כלומר החרבות, נשלפו מתערותיהן עוד טרם יצאה פקודתו. נשלפו החרבות, נשמע הקול "ס'בּוֹגוֹם", כלומר בשם ד', והמהדרין שלא מצאו את זה למספיק, הוסיפו גם את ה"שאַגוֹם-מאַרש" הממושך והמקובל – והלכנו.

עיפים ויגעים – ואולי קצת יותר מעיפים ויגעים – באנו על בית-הנתיבות מקץ שעתים. הדרך היתה לא רב מפרסה וחצי, ואולם ההליכה של הזוגות הכבולים ארכה מאד. פנס מואר הלך לפנינו. אנשים נפגשים על דרכנו באותה העיר השוקטה והמתה היו מעטים, כי מי ילוד-אשה יצא מביתו אחרי השעה התשיעית בערב? ואולם כל הנפגש וראה את עדר הנפשות המובל בידי אנשי-צבא עם חרבות שלופות בקרח ובאופל-הלילה – ועמד על מקומו והביט מאחרינו עד עברנו. "טין-טין, דיאַן-דיאַן" – נגע ברזל מסגרי הידים בפחי כלי החמין וצילצלו. ומתוך הצלצול הלז, המעורב בגערת החיילים:"ניֶה אוֹטסטאַוואַי!" (אל תפגר מלכת!) ובשיחות הרגילות של הטעונים והעמלים, שהלכו כולם בדרך זה באיזה חפזון משונה ורבים כהולכים-במחול וכאילו לא קרה דבר – עזבתי את עיר-הפלך הרוסית ארנובסק. – – –

 

ז

בבית הנתיבות כבר המתין לנו לאורך המסילה מסע ארוך, מסע כעין השפיפון, שחלונותיו של אחת מעגלותיו היו מרוקמים בשכבת ברזל – לכבודנו. מנהיגי השיירה שלנו לא הנחו אותה אל מרצפת הפלאטפורמה דרך הבנין של בית הנתיבות, כי אם מן הצד, דרך החצר. אז יצאה הפקודה: "עמוד!" – וירפו הרגלים ממלאכתן. "הסתדר בשתי שורות!" – והתחלנו תועים על מקומותינו מבלי דעת מה צריך לעשות ומה ידרש מאתנו. הקדימו אלה, שעבדו לפנים בצבא וידעו פירוש-המלות של הפקודות, נזדרזו מאליהם לעמוד מראש במערכה של שתי שורות כהלכה, להנאתם הם על שסיפקו צורך פנימי ומכובד לקיים כראוי את הפקודה הרגילה ולהנאת ה"סגן" הטרוד, שמיהר וקפץ על שלבי העגלה וקרא: "עלה!" – אחרי שהסירו מעלינו את השלשלאות ונעשינו בני חורין התחילה העליה הנחפזה והמוגבלה על-ידי הספירה המכוונה והמדויקה וההשתדלות מצד ההנהגה להעביר את האסירים כצאן לדיר. על כל אחד ואחד היה הסגן מטפח בכפו טפיחה קלה ואומר "י"ט, כ"ז, ל"ה, שמונים ושלושה, תשעים ושמונה... הכל..."

וכשנדחפנו כבר כולנו אל העגלה והמשמר הראשון – שני אנשי-צבא בשני הפתחים הסגורים מעבר מזה ומעבר מזה – הועמדו על מכונם, נתעוררו שוב המהדרין שבין החיילים והתחילו סופרים מחדש את אנשי השיירה, והיות שאיכרי-ויאַטקה הללו לא היו בעלי חשבון מצוינים, קשתה עליהם ספירה זו והיו כועסים ושפכים חמתם עלינו, "אי, אנטונוב, אצלך כמה? ארבעים ושבעה... הא? ואצלי... חמישים ושלושה... נמצא ביחד... כמה? ולהיות צריך... צריך לספור מחדש... י.ט.מ., אל תתגודדו!.. הלום והלום... אי, אתה, שם! רִילוֹ! מה אתה מתחכך מסביב לדלת!.. אנטרופוב, מה אתה מביט בו?! כבדהו בצוארו... ואתה, שם... מה אתה עומד אצל החלון?.. שב! הלא הוגד לך לא פעם, כי אסור לעמוד אצל החלון"...

– מפני מה?  שאל בן-זוגי, העובד מבּאקוּ, אשר גם לאחר שנפרדנו משלשלאותינו לא הלך מאתי – שמא הנך ירא לבל אפול מן החלון? השבכה הרי תעצור בי...

– בלי חקירות – חרה אף החייל הקטן והאכזרי מכל אנשי המשמר – בדברים כאלה אין נוהגין להתלוצץ... ראה-נא! נאמר לך: "שב!" –  ושב...

– אבל איפה אשב? כלום יש מקום לשבת?

הקושיה הזאת היתה אמנם קושיה חמורה, ולתרצה אולי אפשר היה רק בהפלא היותר גדול, בהנס היותר משונה שאירע לנו בכאן: על-פי חוקי הטבע לא יכלה העגלה להכיל בתוכה, גם אחרי מלאות את הדפים העליונים ותחתיות הספסלים ואחרי העמיד את השאר כגונדה צפופה של חיל-רגלים, למעלה מתשעים ולכל היותר – למעלה ממאה איש; ואנחנו, האסירים לבד, היינו תשעים ושמונה במספר, והוסף על זה את אנשי-הצבא שתפסו כדי רבע, הוסף על זה את השיירה ההגונה שנשארה פה עוד מן התחנה הקודמת, גם לאחר שירדו בארנובסק אלה שהיו צריכים לרדת. – ברם החייל הויאטקאי הקטן לא טרח כלל בישובים דחוקים וענה ב"רציחה":

– זנאַי-קה (דע לך), סיעתנו לא תביט בשִניך... אומרים לך: אסור לעמוד אצל החלון, ועליך לציית... ראה-נא לבל יצא דבר רע...

– נוּ, נוּ, – הפסיקו האסיר הגביח, אשר בתוך הדחק הנורא ולנוגה המסכסך, שהפיצו נרות-הסטיארין מתוך העששית המסואבה, נהיה מראהו משונה עוד יותר – מתי זה ילכו להביא לנו איזה דבר מן התחנה? כבר צלצל הפעמון הראשון...

הוא היה במצב-רוח טוב עד להפליא. מטבע הזהב שלי באה,סוף-סוף, לכיסו עוד טרם עזבנו את ארנובסק, ועובדה זו הרבתה את חשיבותו בעיניו.  הוא היה רק טרוד עדיין קצת, כיצד לסתום את פיות המקטרגים והמעוררים מאנשי סודו, שנתקנאו בירכו ורגזו על מה שלא זכו גם הם מן ההפקר, וכיצד להתנהג בנידון זה את תלמידו-חברו – בעל הכותונות הגזוז – ולפטור גם אותו בלא-כלום. מתחילה, אמנם, ניסה לבאר ולהוכיח, ש"לא טוב, בשום אופן לא טוב לפרט חתיכת הזהב, וזולת זאת אין דבר" ולא הסכים פלוני לזה גם הוא "בשום אופן" ותבע שישלחו לקנות בממון זה איזה דבר מן הבופט שבתחנה, ובדרך הזה, רק בדרך הזה, אפשר יהיה לחלק "כראוי, נו, כמשפט חברים, במלה אחת".

– אני הולך להביא חמין! – הכריז אחד החיילים הנוחים – למי יש עוד צורך בדבר ואביא לו עתה?! למי? ראה, אחר כך – אל תבקש!

– שומע אתה? – עודדני בן-זוגי הבּאקוּאי – כמדומני, שעוד לא בא היום דבר לפיך...

– הלא אין לו כסף! –קפץ והעיר האסיר העליז, אותו שלקח ממני עשרים הפרוטות בצהרים. הוא נתאווה לרקוד קצת ולא היה לו מקום.

– א-א, גם זה איש! הריע מעל אחד הדפים העליונים אסיר שמן בעל צורה של דוב שכול ושחר לטרף – אין מי אשר יכה אותך, כאשר יאתה לך! למה נתת את כל כספך לאנשים כאלה? שמא תאמר, "מודה אני" יאמרו לך בעד זה? צפה!

– אה, מתחרט אתה? – דיבר אלי עוד אחד.

– אי, אי, –גנח אל פני שני.

– ווֹ!.. קרא שלישי והרים את אגרופו ליתר ביאור.

התרחקו ממני רק שני חברי לפני שעה; שאר בני לויתי עברו כמעט כולם על פני באיזו קריאה.

המעשה המשונה, שבא אחד ופיזר את כל כספו, היה ענין גדול לענות בו, בחינת "חדשת היום" בעולם הגדול. אלו לאלו סיפור את כל פרטי הדברים, הוסיפו, הגזימו; התווכחו, אם עוד נשאר לי כסף ואם לא. מסרו את הדבר לבני השיירה שבאה מן העיר הקודמת. מובן, שדבר זה, כשהוא לעצמו, לא העיר רגשי חמלה עלי ואף לא מעין רצון לפתור את החידה, להבין את טעם הדבר. חס ושלום! פשוט: התענגו לבלות בהרצאת המאורע את העת המרירה וקינאו באלה ש"גרמו את העצם". מידת החום נתרבתה עוד יותר, כשהביא החייל-השליח את החמין והמעדנים של נקניקים ממולאים וגלוסקאות וכיוצא בזה. האסיר השמן ירד מעל הדף ועל-ידי זה הזיק שתים-שלוש כתפים בתוך הלחץ המרובה, ולאחר שהעיף עלי מבט דוקר, כאומר: "ריקא! רק להם גרידא השלכת את העצם ומשום איזו זכות? אבל חכה, אתך עוד נתראה פנים!", עבר אל החבורה של האסיר הגביח ותלמידו-חברו. על זה האחרון כבר היתה אדרת מעור-כבשים קצרה, והוא ורבו ישבו והיטיבו את לבם והם היו עתה האריסטוקראטיה שבעגלה. אל אזני הגיעה רק ראשית טענותיו של האסיר השמן: "אל תאמרו, שאתם הנכם בעל הקנין לבדכם, ראו, השמרו-נא..." כי מיד החל המסע לעשות דרכו, ואני ירדתי אל הרצפה ושמתי את פני בין ברכי. נפשי קצרה מן ההבל שבאויר ושבתוכי ומטומאת האנשים המכאיבה והאסון הנצחי אשר בנשימתם.

 

ח

נפשי קצרה, עיפה; תמס, בלי-כוח, הלכה לפני מאורעות-היום התפלים. אל המאורעות אשר לא הכרתי בהם את עצמי כלל, אותי, הגאה, המהפך... כסילות וחלאה היו מסביב וכסילות וחלאה בתוכי. רחוק הייתי – מרחק-עולם – מאיזו חשבונות, מאיזו הרהורים על עברי, על מעשי, על תקוותי מאז. כל אפשרות, כל צל אפשרות לא היה לי להתייחד, לו רק לרגע קטן, עם עצמי בתוך חבית-הדגים הנמקה והנבאשה, שהייתי נתון בתוכה בתור דג נמק ונבאש גם אני. ולפיכך חלמתי על השינה, חלמתי עליה בשארית הרטט שהיתה עדיין בקרבי ושעדיין הייתי מוכשר לה.

הדבר היה ברור. אם לא למות ולהיטל ולהיהפך לאפס ותוהו ולחדול-מהיות לחלוטין – הישאר ישאר רק להמשיך מיני "אינצידנטים" מטונפים ומשפילים, כעין אלה של היום העבר; להיות הנושא של מעשים, אשר לזכרם בלבד צריך הנברא בצלם אלוהים לכבוש את פניו בקרקע ולגווע בעפר. האומנם יש עוד שאלות ושקלות וטריות בדבר הבחירה הראויה?

ברור היה הדבר. אך אני לא חשבתי על אודותיו, לא הייתי מוכשר לזה. אני הייתי מלא רק קיא-צואה. שבתי היתה בתוך אַפּאַטיה של קיא-צואה. רפה היה גופי, כבדים היו אברי ועל נשמתי זחלו תולעים של קיא-צואה.

להבל, להבל-הבלים, לדברים מבישים ומכלימים, לדברים רעים ומגוחכים, להבלים נאלחים, אשר חרפה-לא-תימחה היא לבוא עמם באיזה מגע-ומשא, נדמו לי באותה השעה כל אלה "התנועות הפוליטיות", אשר להן הקדשתי לפנים את חיי. מה יועילו ומה יושיעו ולמה הן? למה הן עם שקרן ותרמיתן וניגודן הפנימי? מה הן עם חולשתן ואפסותן וקרבנותיהן-שוא? מה הם כל אותם הדיבורים בפי אלה, שהם-הם זוחלי-האשפה? מה המה כל הסדרים, אם לא הסך-הכל של אנשי המסע הזה? הלא רק עגל וצער בהאי עלמה, עגל וצער אין סוף. הלא רק מפעל אחד נשאר למספר בני-האדם, אשר לא עגל המה, אשר עם מומם נולדו בלי לשבוע מנקניקים מעופשים: להיאסף המדברה, לחבק איש את רעהו ולשחוט איש את רעהו בחלפים טהורים.

מחאה דוממה, נוראה ואיומה היתה אז בנפשי נגד המחאה. מה מחאה, אם יש רק לפשוט את הצואר? –

אז נרדמתי ואחלום: מערה צחה ואפילה ואני בתוך המערה. נשימתי מתקצרת. עוד רגע אחד ורוחי תיפח. בא הז'נדארם והתחיל מוציא מתחתי סמרטוטים עבים מלאים עכברים ופשפשים ואבק-חול ותולעים. סמרטוטים עבים לבלי סוף: קרעי אדרות, קרעי אצטלאות, קרעי קפוטות חמות, קרעי מוך – וכתבים בתוכם ובהם כתוב מפורש: רבי אלעזר אינגיד וחליש.

פתחתי את עיני לחצאין והנה אחד החיילים סופר את כל הישנים, ומתך הדממה בוקעת לחישתו: "ששים ושנים... ששים ושלושה..." איש הצבא העומד על המשמר מתנמנם אף הוא... המסע רץ... אה, אילו אפשר היה להתגנב מבעד הדלת ולהתנפל אל תוך האופנים... אַ-אַ-אַה!.. לא, מעשה זה היה טוב בשעתו של החייל הקטן הזה... בשעה שהוא עומד על המשמר... רע הוא, אכזרי... לא כן זה... פניו שקטים וטובים מתוך תנומתו... לא טוב להביא עליו אשם... לא טוב... וגם הדלת סגורה...

ואישן שנית. מקופל הייתי וקטן בעיני, דומה לילד ממש, נוּ, יהא לנער. ובילדותי או בנערותי – איני זוכר – אני משחק במשחק-הגבולים בשדה עם נחומ'צי, עם נחומ'צי זה, שהיה עמי בעצה אחת. והשדה מלא בורות, שיחין ומערות, ובבורות האלה פגרים מתים ונבילות של כלבים וחתולים, ואני סותם את חטמי בכפי. אך הנה ניגשתי אל ה"סימן" ואומר: "המלך ציווה לתת דיסה, קוּגל ובשר..." המלה "בשר" על לשוני, אני לועסה וטועם טעם גדול, אבל... במלה הזאת, אני יודע, מחויב אני לברוח, לברוח ולשוב עד המיצר, כמשפט. ואולם איך אברח ורגלים אין לי? הלא אין לי רגלים... תפוש אני... נורא... צריך להסיר את ה"סימן", להרחיב את הגבול, – העיפוש נורא! – לעשות את צרכי; ואולם איכה אעשה על זאת וידים אין לי? ניטלו ממני הידים... ניטל ממני גם פיף גם קולי, ניטלו ממני כל כוחותי...

הקיצותי. על המשמר עבד כבר אחר. חילוף-משמרות זה נודע לי על-פי צירופי השעות, ולא על פי הכרת הפנים. כי גם בשעה שהיתה דעתי צלולה לא היה באפשרותי להבדיל בין איש-צבא למרעהו, ולכולם, לכל אלה בעלי האצטלאות הירוקות עם שני הכפתורים שעל גביהן, היתה צורה אחת בעיני.

באין אונים, כמתעלף, נכנסתי אל בית-הכסא הסמוך למשמר. שם היה חלון של זכוכית עבה וחיוורת. ואולם להבקיעה והתנפל לתוכה לא היה כל חשבון. מכיון, חשבתי, שעל חלון זה אין רשת של ברזל, שמע מינה שאין הוא יוצא אל החוץ אלא אל האכסדרה הסגורה. אז הסתכלתי באותו החלל, אשר מתחתיו התקפלה הארץ ורעדה ועברה. לא, קטן החלל מלרדת לתוכו. גדר בעדי ולא אצא.

נפתחה הדלת.

– מה אתה שוהה שם כל-כך? גער בי העומד על המשמר.

נכנסתי ועברתי מבלי כל מטרה אל העבר השני של העגלה.

מה אתה מסתובב ער בין הישנים? –  גער בי החייל מן העבר השני.

כל זה נדמה לי כמו חלום.

– – –

שבתי אל מקומי ונאחזתי שוב בחבלי שינה. "בפעם האחרונה"  – חולל במוחי המיושן הגה מטושטש. עיני קמו, התבלבלו ונתקעו בתקרה עם חוסר היתדות שבה ("אף יתד אחת לרפואה אין!") וידי... ידי מישמשו בזעזוע –חרדה, זעזוע בלתי מכיר את עצמו ודומה לשויון-נפש, בחבל הדק שבכיס מכנסי, שהיה מוכן אצלי מבעוד היותי במהפכת. חבל זה מצאתיו בליל-הנדודים של אמש, באחת הפינות של ה"מקֵרה", והחבאתיו, אלא שלפני ה"בדיקות" שחבל אסור להן מן התורה" הייתי מערים ומשימו על מכנסי, כאילו חבל  זה, לכאורה, אינו בא עלי אלא בכדי שלא יפלו מכנסי הרחבים מעל בי. והיתה האמתלה הזאת מתקבלת על הלב והבודקין נמצאים טועים. –

האיר הבוקר והעולם נהג כמנהגו. בכל תחנה ותחנה היה המסע עומד, ואף על פי שבחלונות אסור היה להביט, איסור גמור, מכל מקום לא נעלמו מעיני האסירים כל הענינים הנפלאים-ביחוד על המרצפות שלפני בתי-הנתיבות: כל הפקידים והז'נדארמים הגאיונים, כל היהודים והיהודיות, הנוסעים הבהולים והמגוחכים, כל הבתולות והנשים השמנות.

בעגלתנו התחילה הסדרה הנהוגה של שתיית חמין ולעיסת מיני מאכל. האיסטניסים שבקרבנו דיקדקו למלאות פיהם מלוא לוגמיו מים ולשפשפו קצת, ואולם הרוב זילזל בדבר זה. אלי לא שמו כבר לב ביותר, מאשר לכל האסירים: חדלתי מהיות גיבור היום. ברם אני בעצמי הייתי כל-כך אחר, עד ששום דבר כבר לא היה איכפת לי. רעי ודורש טובתו הבאַקוּאי הורד באחת התחנות עוד באשמורה השניה של הלילה, חברי האחרים מדאתמול השתדלו לבלי היפגש בי, וכשנתעורר אחד מאנשי המשמר והעיר, שאותי, לפי עניות דעתו, צריך וראוי לשמור שמירה מעולה, לבל אהיה לפגר, שהרי איני טועם כל דבר מאז ישבתי לנסוע, הפסיקו חברו ואמר:

– הנח לו... כלום אינך רואה שהנהו מבולבל?..

ונמצא ל"עולם" באותו מעמד ובאותה שעה ענין אחר לענות בו. בירכתי האתיק בין האסירות ה"מוּבלות" היתה נקבה אחת, אשה זונה, אשר אם גם פניה לא היו לה עוד, הנה שני שדיה עוד בלטו למדי, ואנשי המשמר עם האסירים המיוחסים התעללו בה כל הלילה חליפות. עכשיו היתה היא למזכרת עוון נעים, והמשא ומתן היה עליז וסוער. היא השכילה לעשות העויות משונות בחוטמה הדקדק וכיסתה על חרפתה בסטירות קלות שחילקה על ימין ועל שמאל, ואנשי הצבא כיתרוה מכל העברים והשקיעו בה כמה וכמה מהלומות, והשמחה היתה בעגלה.

"מעולם נאה אני הולך לי" – חשבתי בנחת-רוח; השינה החלימתני קצת והרפיון המוחלט של ראשית הנשף שבק מקומו ליסורי נפש. זה היה "סימן לא טוב"; בכל אופן אות, כי לא כל-כך בנקל אבצע את זממי.

...הדבר היה צריך להיעשות במהירות, בחמישה דקים – לא יותר; שאם לא כן – יכול היה מאן-דהוא להיכנס לאותו המקום ולהפריעני. –

וחמש פעמים נכנסתי אל אותו המקום באותו הבוקר. בראשונה הספקתי רק כדי עשיית עניבה; בשניה התבוננתי גם אל הגלגל התקוע בכותל, שבו דימיתי להאחיז את החבל; בין שניה לשלישית חשבתי, שמיתת רעב טובה ממיתת תליה, "מיתה שלילית יפה ממיתה חיובית"; בין שלישית לרביעית קראתי תגר על עצמי על ש"גם למעשה כזה איני מוכשר"; בין רביעית לחמישית גידלתי וטיפחתי בקרבי את החימה נגד החייל שעמד על המשמר באותה שעה, ש"שוה הוא, שוה הוא, החתול הפראי, שיפרעו ממנו במעשה כזה"; אז, בחמישית, נכנסתי, הוצאתי, כפעם בפעם, את החבל, נתתי בו עין תועה, נתתי עין תועה גם בחלל הריק ובאדמה הרועדת מתחתיו, נדהמתי והחזרתי את החבל לכיסי – ויצאתי.

– מה זה אתה נכנס ויוצא,יוצא וחוזר בלי שיעור...בבוקר הזה... שד! –

נפלתי בעיני עצמי והצדקתי עלי את הדין. גמרתי להיכנס עוד פעם – ודי. ישבתי, הבטתי בבני-האדם שמסביב לי ותיארתי לי את הרושם, שתעשה עליהם זו העובדה, זו העובדה אשר תיוולד בקרוב. חה-חה, עובדה חשובה עומדת להיוולד, עובדה אשר בכל אופן תחרידם, תחרידם, והם אינם יודעים כלום. הם עוסקים בבתולה אומללה. הנה המשמר מתחלף. שוב עמד אותו הנוח, הטוב, הנחמד! בעוד שעה נבוא לסרדינוב, אומרים הכל. האומנם? האומנם אבוא לסרדינוב? זה לי האות: אם אבוא לסרדינוב והחבל בכיסי, אז אין עוד להרהר על הדבר הזה, אין עוד להרהר, כי איני מוכשר לו, הפחדן!

בשעה האחת עשרה באתי לסרדינוב והחבל היה בכיסי.

 

ט

עולמו של הקב"ה בסרדינוב היה צח ונקי. הקרח היה עז בכל ולבן בכל – והשמש על הקרח. כשהוציאונו מן העגלה, שבה היינו כבושים בנס חצי מעת-לעת, והרוח נשב עלינו, האסירים, כמעט שהתחלחלתי מעונג דוקר וראשי כאילו נמס ויהי למים. אנשי המשמר הארנובסקים מסרונו במספר מדויק לאנשי המשמר הסרדינובים, ואלה הובילונו אל "התפיסה הישנה" שבסרדינוב לא בחרבות,כמנהג המקום שיצאנו משם, אלא בקשתות וברמחים על גביהם. כך נהגו כאן, בסרדינוב, ותושביה, אזרחי סרדינוב, לא מצאו בזה כל סלף.

התפיסה הישנה בסרדינוב, עיר הפלך הישנה, היתה אמנם תפיסה מצוינה ונודעת לשם. חצרה היתה קטנה בערך ובה התהלכו "נאַדזיראַטלים"-שומרים באצטלאות של חורף ארוכות ועבות וקשתות על שכמם. המראה של זה יחד עם שחור-החומר של הבנין הגס והמשונה, שחור הבא מרוב שנים, עשה רושם של דבר חזק, איתן, של דבר אשר לעולם לא ימוט. השומרים הפנימייים אף הם קבעו רושם מיוחד לעצמם. בהאכזריות העמוקה של פניהם, אכזריות טבעית ואכזריות-להכעיס, היה הרבה רגילות, קהות, טמטום ושויון-נפש. הם היו שומרים בעלי-מלאכה ואת מלאכתם עשו באמונה. מאזורי העור השחורים והרחבים, שהיו מהודקים עליהם הדק היטב, אפשר היה ללמוד בבטחה, שאילו היה בא אליהם איש והיה מדבר סרה בערך משרתם וחובותיהם – היו הם חושבים אותו למשוגע.

המחלקה בשביל ה"נשלחים" לא היתה, כמו בארנובסק, חדר אחד משותף, אלא היתה עשויה קנים-קנים, חדר-חדר בשביל עשרה או חמישה-עשר איש, ובשעת הדחק עד שלושים, אבל לא יותר. הקנים הללו, שנדמו בבנינם לכלובי צפור גדולים ושלא חסרו בהם כל הדברים שיש בכל בית-סוהר, הלא הם: אצטבה וכתובת קעקע על הכתלים – דלתים נעולות היו להם, דלתים יוצאות אל ביאה צרה ואפלה, שמלבד השומר המיוחד אשר הופקד עליה יום-יום היה גם ואַסקה המפקח על סדריה. ואַסקה היה נער ננס כבן עשרים, "שקץ" קטן, בריה זוחלת בצורתה ומהירה וחרוצה בתנועותיה, משרת בין האסירים. הוא היה דיירה של הביאה הזאת כמה וכמה שנים והיה ממתיק קצת את מרירותם וקשי ערפם של ה"נאַדזיראַטלים" החגורים חרבות. מפי בעל-הכותונת, מכרי הארנובסקי, שאף הוא, אף הגביח הושבו אתי בקן אחד, נודע לי שבואַסקה זה אפשר להשתמש לדברים רבים ושונים,לכל מיני שליחות, הרצת מכתבים, השגת חתיכת בשר גנובה בעד חמש קופיקות ולגדולות מאלה.

החדר שהקצו לנו היה ריק לגמרי בשעה שנכנסנו לתוכו. מצוא מצאנו בו רק את הפאַראַשה המבאישה בזוית, שכנראה התעצלו הדיירים האחרונים שהיו בכאן להוציאה אל מקומה הראוי ויניחוה על עמדתה. הגביח ובעל-הכותונת עברו את הביאה הארוכה כתושבים ישנים וגמורים של המקום הזה, בריקוד צוהל, ובדעת מה לבחור, ואף עשו פניהם כאילו הם בעצמם בוחרים ב"נומר" הזה על ההרחבה והרוחה שבו.

ואולם אך הצג הצגנו את כפות-רגלינו על המפתן, טרם הספקנו גם להניח את צקלונינו על האצטבה, והנה נתגעשה הדלת בידי השומרים, ומן הקנים הנותרים התפרצו אלינו מתי מספר אסירים, אשר, לפי דבריהם, "העבירו את עצמם לכאן" לאחר שנודע להם דבר ביאתם של האורחים היקרים. נתגלה הדבר, שהאנשים יודעים היטב איש את רעהו ובסגנון של "מה נשמע בעולם?" עמדו ושאלו לשלום המכרים שבמקומות אחרים: היכן פלוני בן פלוני נמצא עכשיו, מה עניניו ועד מתי "ישב"?.. לא החמיצו חברי הבאים להשיב דבר דבור על אפניו, ודבר שאין צריך לומר הוא, כי כל שאלה וכל תשובה משני הצדדים היתה בת לויתו של ניבול-פה פשוט ומשונה כאחד. ביחוד הצטין במידה זו אברך בעל פני צועני זרועים בהרות-קיץ, שחבריו קראו לו "טאַראַקאַן" על שם שפמיו הארוכים והדקים ביותר בקציהם וסנטרו ופאות-לחייו היו כחולים-כהים מרוב גילוח.

– שלשום הובאתי לכאן, – השמיע האיש בהתפארות עצבנית לכאורה, ונגינת דבריו העידה בו, כי לא בפעם הראשונה הובא לכאן.

– ומתי תובל אל המחוז, טאראקאן?

– השד יודע. משער אני, עוד שבוע, לפחות אשהה כאן. בינו לבינו ומארינה שלי תפשק רגליה לאחר. ואתה, סוירידין?

– אני עובר מחר אל גדודי האסירים, – ענה הגביח.

– אל סידורוביטש, תיפח רוחו?

– אל סידורוביטש, וזולת זאת אין דבר.

ואַסקה השמיע מבעד החור הקטן שבדלת, כי מי האיש התאב לאוכל, יש בשבילו קטניות קרות, שנותרו מסעודת-הצהרים.

האורחים לא סירבו, ומהירה הוכנסו אלינו בידי ואַסקה שני "באַקים" (אגנים) גדולים מלאים מין תבשיל ממראה האפר ו"פאַיקות" (מנות) אחדות של לחם. בעד הלחם דרש ואַסקה תשלומין, שהרי ליום הזה לא היתה התפיסה הסרדינובית מחויבת לתת לנו לחם: מזונותינו היו קצובים לנו עדיין מקופת התפיסה הארנובסקית. וקניה גררה קניה: לחם גרר שיורי בשר, והועלה השער על אותם החוטים הדקים והמלוכלכים של נבלת בהמה, שהיו נתונים על גבי קיסם. אל הסעודה נתבקשתי גם אני מצד סוירידין, לתמהון לב טאראקאן והשאר, ששאלו: "על מה רואה הגביח לתת לי מאכילתו?" אז תירץ בעל-הכותונת את הדבר ויישב את הפליאה במלה שנונה וסיפר להמסובים בפרוטרוט ובלי כל העלמה, כאילו אני לא הייתי באותו מעמד לגמרי, על כל מה שאירע אתמול עם הכסף. ויצחקו, ויזכירו את הפתגם הרוסי, אשר בעברית אולי אפשר להרצותו בהחרוזים הידועים:

אדם דואג על איבוד דמיו

ואינו דואג על איבוד ימיו;

דמיו אינם עוזרים

וימיו אינם חוזרים –

– כן, ככה הוא הדבר, אחי ורעי, השומעים. הם דיברו בי לגמרי בלי צרמוניות, סיפרו דברים על כל המוצאות אותי ואותם, כאילו עתה לא הייתי עמם כל עיקר. ואני, אמנם, לא הייתי עמם. צללי הרוח החדשה, אשר היו קרובים אלי, בעמדי לפני השער ושאפתי רוח-סתיו, נדחפו מיד כשניגשתי אל הקונטורה שבחצר ושם טייל בן-אדם אחד, שהאסירים בני לויתי התלחשו עליו וקראו לו "פוליטי". אני לא ידעתי את האיש, אך הוא, הגבוה ומוכה-השחפת, נדמה לי בחצר המוקפה הזאת למגוחך מאד. הוא ניגש אלי ושאלני: "בעד מה?" (אף הוא הבדילני מבני לויתי), אך אני לא עניתיו.

ריקות חלשה היתה בי וחכי היבש כאב כאב גדול. זכרתי, כי זה היום השלישי, שאיני אוכל דבר. אמת, לאכול איני צריך ולאכול איני רוצה, אבל האומנם תעלה בידי להיענות כל סכום הימים הדרושים להשגת המטרה? אמונה לא היתה לי גם בזה, אך גם זה לא הכאיב לי. אם ככה ואם ככה, חיים ומוות, אוכל ורעב – לא איכפת לי.

בראשית הערב נרדמתי מחולשה ושמעתי, כיצד בעל-הכותונת מחפש בכיסי בגדי ומטלטלני טלטלה בהוכיחו לכל, כי עוד כסף רב שמור אתי. הכל צחקו והתענגו על העובדה,שלמרות מה שמסרתי לזה את כל הוני, עודנו מוכשר לצעד נפלא כזה: לקחת ממני גם את השאר, אם ימצא. שתק רק האחד, סוירידין הגביח, לא צחק, אך גם לא מחה – וגם זה לא היה איכפת לי.

 

י

לפנות בוקר הקיצותי מתוך חלום נורא. אימת החלום ביחוד היתה בזה, שלא היו בו כל סכסוכי דברים בטלים וערבוב מצבים שונים, שרוב החלומות באים בהם, אלא... זה היה חלום של מלים; חלמתי, כי התוודיתי; המלים "התוודיתי על חטאי לפני הממשלה" עמדו לנגדי, נחרתו בקרבי ונקבו את מוחי, ונורא מהכל היה, מה שהמעשה הנוראה הזה, המעשה השפל הזה, לא מחץ את לבי כיאות, מה שכאילו הושפעתי, חס ושלום, מהרוח השורר מסביב והועמדתי על השקפת עולמם של השומרים והאסירים הפחותים; נוראה מהכל היה, מה שלא נקוטותי בפני על היותי מוכשר לזה. להתוודות, מה שלא הרגשתי אותו מוסר-הכליות האיום, ש"ווידוי" מושך אחריו!

"אבל הלא לא קראתי בשם איש", – הצדקתי את עצמי בשנתי – "הלא רק אחרי אשר נודעה לי הטעות המרה, הטעות המרה של כל חיי, היתה לי הרשות לקראו לפניהם בשמי האמיתי, למען אדע את קצי ולא אטלטל לשוא ממקום למקום בתוך אלה הטראקאנים העוקצים... יביאוני למיוואַלנה ויראו מי אני... אם עוד לא נבעו מצפוני, הרי אין כלום... אבל לא... חטאי ודאי שכבר ידוע הוא שם... אבל אני אדום... ידינוני ודי... למצער, אדע ברור את מצבי". – – –

סוף הרעיונות הללו הירהרתי כשכבר הייתי במצב היקיצה. בחדר היה אור מנורה קטן ונחרת הישנים על האצטבה שבעבר השני. אצלי, על האצטבה ששכבתי עליה אני, לא היה איש. טעם הדבר היה כפול. ראשית, מפני שאצטבה זו היתה ידועה לגנאי בחיותיה הרעות, ושנית, מפני שבחברותא הוציאו הם מכיסי כל שארית החפצים שהיו לי, ולא עוד אלא שבסכיני גופא חתכו את הארג של שלמותי וחיפשו ובדקו בחורין ובסדקין ואעפ"י שלא איש מהם התיירא מפני, שמא אגלה את קלונו, מכל מקום לא רצה אף אחד מהם לשכב בסביבתי, לבל יהא הוא, בכל אופן, הקרוב אל ה"עבירה" ביותר והמחושד ביותר.

המשכים האחד והבודד בכלוב היה – סוירידין. על חזהו הערום נראו איזו קוים, נקודות, אותיות של דיו, מין כתב חרטומים. בחצי האופל היו פניו הקשים כעין העשת וספיח השערות הגלוחות על סנטרו נוצצו. גם קומתו הרמה כמו ארכה יותר. מתחילה ישב על האצטבה ותיקן את כותנתו לעורו, אחר כך פלה אותה עת רבה, ניערה, לבשה והחליף גם את המטליות שעל רגליו. אז לבש את סנדליו, ואת מטליותיו הישנות, המסואבות, נתן בתוך ה"בּאַק", אגן העץ הלח, אשר ממנו אכל את ארוחתו ביום ובערב; על המטליות הוסיף עוד שתי מטפחות-אף ושפך לתוך האגן שיורי המים מן הדלי שעמד כאן על האצטבה שלי והפיץ ריח חמיץ ומַדוה. ככלותו לשפשף ולכבס כל אלה, שפך את המים הנרפשים לתוך הפאַראַשה, ואת "לבניו" תלה על משקוף החלון הרחבה לייבשם. אחרי הדברים האלה התחיל מתהלך בחדר הלוך ושוב, הלוך ושוב, רבע שעה, חצי שעה, שעה, בלי הפסק. מצפונות, מצפונות גדולות היו בהליכה זו. על מה חשב? על מה הירהר? על עוונו הכבד? על עתידותיו בגדוד-האסירים של "סידורוביטש, תיפח רוחו"? על האפשרות להימלט מזה? על ברזל-ההכרחיות? על חשבונו של עולם? –

קמתי והתחלתי גם אני להתהלך אנה ואנה.

עת לא רבה לא שמנו לב איש לרעהו, אם לא לחשוב, מה שבהלוך איש מאתנו מעבר מזה, דיקדק חברו לעבור בקצה השני. לאחרונה עמד הוא לרגע וכמו נמלך בדעתו, אם יאה הוא שיהא הוא המתחיל בדיבור, פתח את פיו וסגרו ופתחו ושאלנו, מה אני מבקש. ראה ראה, אמנם, שאיני מבקש כלום, אך השאלה הזאת, מכיון שפתח את פיו בשנית, יצאה מפיו מאליה, בזכרו, כפי הנראה, את הנעשה בחפצי לפני שעות אחדות. ואולם, היות שבנוסח זה: "מה אתה מבקש?" היתה רמיזה ברורה לגניבה וגזילה, ועל זה הלא לא צריך היה ואין נוהגין לדבר, מיהר הוא לתקן את עצמו ואמר:

– אפשר שאתה מבקש אוכל, קח מפתי, אם רוצה אתה. קח – וזולת זאת אין דבר.

סוירידין העיף בי מבטו הקשה שאמר: מבין אתה, לי אין הדבר נוגע. אכול, מות ברעה – לי אחת. בי אין רגש של חברות, ובפרט שאתה, יקחך האופל, איזה חבר אתה לי?

– שמע נא, – אמרתי לו – אני רוצה לשאלך איזה דבר.

הוא נתן בי שנית את מבטו, שהוסיף: "ממה-נפשך, שאל! אם לך לא תצמח כמובן כל טובה מתשובתי, אפשר שאני אקבל איזו טובת הנאה משאלתך".

שאלתיו: מה משפט הבן-בלי-שם, שברוסית קורין לו "בּרוֹדיאַגה"?

עיניו המשיבות הביטוח בי בחשיבות רבה, כאומרות: אהה, ובכן זה הדבר שאינך בלי-פספורטי פשוט. שאלות כאלה נכנסות כבר בגדר אחר. מטוב-לב של בלי-פאספורטי גרידא אין מתענינים בדינים כאלה.

ואף על פי כן לא סמך על כגון זה וענה אף הוא בשאלה: שמא אין הדבר כדאי לי? שהרי מה היה יכול להיות פשעי? אה? הלא ודאי איזו קטנה – וזולת זאת אין  דבר. האין טוב לי להודות ולקבל עלי את הדין? הטוב טוב לי לקבל עלי את העול, את הצלב של חיי ברודיאַגה, של ענשו של ברודיאגה? הוא אינו מייעצני...

ויוסף לדבר, ובדבריו המסובכים, מאין רגילות להביע את המחשותיו, על ערך התשובה ועל דבר הבחינה של ה"מודה ועוזב" ראיתי, כי בעיניו לא ה"ירוחם" הוא העיקר, ופשיטא שלא גם טובת הסדרים הנוכחים, השוררים, אשר, כפי שנוכחתי משיחתנו שלאחר-כך, לא היה הוא לא על צדם ולא כנגדם, אלא: לו, לסוירידין, חשוב היה, שיהיו כל בני-האדם עמו נכנעים ומושפלים וכבודם שוכן לעפר. –

ברם אחרי שעניתי לו בכובד-ראש:

– מהיכן אתה יכול לשפוט על מהות חטאי? אינך יכול לדעת דבר על גודל מידתו ועל –

אחרי המענה המשוסע הזה נשתנה קולו במעט קט ואמר:

– מה יש להודיע? אין דבר! אין אימה! הברודיאגה נשלח לשנות מספר אל גדודי האסירים ואחר כך ל-"Вольное поселение". וגדודי האסירים – מה הם? הנה גם אני בא אליהם היום לשנתים ולא בפעם הראשונה!

– ובכן רק גדודי האסירים ולא סאַחאַלין? – הרביתי לשאול – אומרים, שעכשיו הברודיאגות נשלחים לעבודת פרך בסאַחאַלין... ולעולמית.

– אפשר, לעולמית.

– ובכן, סאַחאַלין?

- ואם גם סאַחאַלין, – ענה איש-שיחי בהשקט רציני – כלום בסאַחאַלין אין בני-אדם חיים? גם שם חיים בני אדם – וזולת זאת אין דבר.

כן, זולת זאת אין דבר, – חשבתי לאחר זה, כשהופסקה שיחתנו על ידי הנעוֹרים הקמים. זולת זאת אין דבר. לחיות – פירושו לאו דוקא להתגורר בווילנה ובסלאַווּטה ולעסוק בדיסקוסיות ולהפיץ פרוקלמאציות. לחיות – זה רק להמעיט את היסורים עד כמה שאפשר, להסיר את העינויים שאפשר להסיר, לדום דממה גדולה ולשאת את המוטל לשאת. הרי זה פלה את כליו, כבס את מטליותיו והולך הוא אל גדודי האסירים. ואני אתכווץ בתוך תוכי ואנשר את ריסי עיני. אל נא רק ארמה את עצמי. נשיאה זו לא אידיאל היא, לא רוח גבורה, לא משאת נפש. פשוט: בלי אידיאלים. אינני מת. יובילוני לפוגרומושוק – אין שם כזה בכתובי פוגרומושוק. יובילוני בחזרה, יטלטלוני, שוב לפוגרומושוק – ומשם לעיר-הפלך. יכירוני – וידינוני; אתוודה – יבוזו לי וידינוני; לא יכירוני – לסאַחאַלין. "גם שם חיים בני-אדם – וזולת זאת אין דבר".

דימדמה החמה. ואַסקה הביא מנות-לחם לכולנו. טאראקאן ובעל-הכותונת בררו להם את היותר טובות, גרעו חתיכות גם מן השאר, אך מנה אחת קטנה השאירו גם לי. אני מלקתי ממנה באצבעי חצי כזית ונתתיו לתוך פי, אך חכי היבש מחה נגד זה בכל תוקף ובכאב קשה, גדול, והוושט שלי מיאן לבלוע את חתיכת הלחם, מיאן...

– התחזק ואכול, – אמר לי האסיר הגביה בלאט.

"לבניו", אשר כבס בעת ההיא, כבר נתייבשו, אז לקח את משתי מטפחותיו ונתן לי במתנה. הוא רצה להגיד איזה דבר, והנה נשמע קול השומר:

– סוירידין!

– הריני נכון!

ויצא באותו החפזון של האסירים, הלהוטים כל-כך אחרי שינוי-מקום.

המטפחת היתה לי לברכת-פרידה ממנו, זכרתיה כל אותו היום וממחרת, אף כי לא עברה שעה קלה אחרי קבלי אותה והיא גם היא נגנבה ממני.

 

יא

מספר הימים, אשר שהיתי אחר-כך בבית-האסורים, כמעט שאינם שייכים ואינם נוגעים בי. אני כבר לא דרשתי שום דבר וכל התנאים הקשים והנוראים, הנוראים בפשטותם, בפשטותם הפראית, הפרימיטיבית, נראו לי לדברים חיצוניים, שאין בכוחם לא להיטיב ולא להרע. עולמי היה – האצטבה וקליפתי, קליפת העינויים. הסתכל הסתכלתי בההויה שמסביב לי, לא יכולתי לעצום את עיני לגמרי, אך אנכי עמדתי מן הצד. –

­­––––––––

לאחר שהלך לו סוירידין – זה הגביח – אל גדודי האסירים, נטל טאראקאן גדולה לעצמו ונעשה ל"ראש". הוא ציווה על איכר אחד (בן כפר, שנגזרה עליו תפיסה בעד זה שלא קיים איזה פרט ממצוותיו של כתבן-ה"ווֹלוֹסט") לכבד את החדר, ובמקום שהראה את שלטונו שם נמצאו גם ענוותנותו ורוך-לבו, של טאראקאן, ולא הטיל חובה על איש להוציא את הפאראשה הנותנת-ריח שאצל הדלת. אמת, אפשר שלא היה מוותר גם על זה, אלא שכרגע נשמע הקול: "חמין! הביאו מים חמין אל הביאה!" ונזדרז הוא, בעצמו, ה"ראש", וחטף את הדלי הנרקב והלך ומלאו מן הדוד הרותח עד חציו. הלך טאראקאן והשיג גם כוס וחתיכות-נופת והחליף על-ידי ואַסקה את מנת לחמו השחורה בגלוסקה (לאחר-כך השכים ואכל משל אחרים) וישב בראש האצטבה לשתות "תה" בהרחבה. יד-ימינו וסגנו היה בעל-הכותונת הצעיר, שדומה היה לגבי דידיה כחתול קטן לגבי כלב זקן. בעל-הכותונת ניסה, אמנם, לפעמים למרוד בו ולעתים רחוקות גם למחות ביד נגד ההכאות הנוראות שהיה טאראקאן מחלק לו באפו בדרך לצון, אך בכלל שבע הגזוז רצון מתפקידו להיות שני לטאראקאן במעון הזה; הביע תמהון רב ומכוון, כשהיה זה האחרון מתחיל מספר מקצת עלילותיו, הונאותיו וזיופיו; השתדל  לחקות תנועותיו וקריצות-עיניו של זקן-גנבים זה, וקץ לא היה להנאתו, של בעל-הכותונת, כשהיה לוקח לבקרים את ה"מאַנארקה" (מין מעיל קצר עם כפתורים מן השולים עד הצוארון) ה"חפשית" של טאראקאן ולובשה על גבו ומטייל בה בחדר. הלבישה הזאת היתה מעין שכר לו על התפקיד המיוחד, אשר מילא בשביל טאראקאן בלילה בשכבם על האצטבה.

*

מכל בתי-האסורים אשר ידעתי בעת ההיא, באותה ההולכה-והובלה מארנובסק למיוואַלנה, היתה התפיסה הסרדינובית ישנה, חשכה ועצובה מהכל, העצב, עצב-השעבוד, אשר שרר בה, היה שבע-ימים ושבע-רוגז, ונדמה היה, כי כבר חדל לתסוס, חדל לפעפע – הוא קפא, התעבה ויהיה לעב-עצב, לעב-עצב קודר ונקשה. בעלותך על משקוף החלון הרחבה – ונגלתה לפניך בשפל עיר-הפלך סרדינוב עם כל בתי חומותיה ובתי כנסיותיה וראית בני-אדם רוחשים לרוחה ואינם יודעים כלום על אשרם הגדול, אשר לא יסולא בשום דבר, בשום דבר – לרחוש לרוחה! היודעים הם, החושבים הם על החיים הכלואים, המומתים, החנוקים, אשר פה בעולם הנבדל והפרוש מהם? החשים הם את כל מרירות הנשמות הערטילאות אשר בקומן מעל האצטבה המשופעה אין להם בעולמן אלא הליכה בלי מטרה, הליכה אין-סופית, מכותל אחד לכותל שני ? –

אך הנה קול צעדים, הנה בקשות ותחינות, הנה צלצול המנעול הנפתח – אורח נכנס אלינו מאיזה חדר אחר: הוא בא להחביא בכאן מה שגנב מאיזה אסיר טירון שם בחדרו. התלחשות ותחבולות. – הנה קצת דין ודברים, טענות ותביעות רגשות מעושים ומזויפים לבטל לרגע את השעמום, דברי ריבות והכאות, פשרות ושתיית תה לשם שלום. כבר כילו לשתות גם את התה, כבר שירטטו בפחם צורת דד של אשה, צורת רחם וידים אוחזות בהן, כבר שיחקו גם את המשחק האלמנטרי של האישקוקי בה"דמקה" החרותה על קרשי האצטבה. אח, לו היו קלפים, – משחק-ידים ולא משחק הראש – אבל קלפים אין. נו, כבר הטרידו גם את השומר, כבר דפקו בדלת, כבר נקשו ברצפה, כבר יצאו אל הביאה המרופשה וכבר חזרו, כבר עלו על משקוף החלון וכבר ירדו וכבר עלו שוב וחירפו וגידפו מרחוק את העוברים... באחת: כבר עשו כל מה שהאפשר היה לעשות, כבר העירו כל מה שהיה צריך להעיר, כבר חזרו אפילו גם על המעשה במרינה – נו, ומה עתה?

עוד נשארו שעות אחדות עד ארוחת הצהרים – ומה לעשות, הוי, מה לעשות עתה

נו, כבר שיחקו שנית ב"ז'גוטי" וב"באביטשי", שלא ראי זה כראי זה – הצד השוה שבשניהם, שכל המרבה "לשפוך" מהלומות "רותחות" על גב הקרבן, המוכה, הרי זה משובח (במשחקים הללו היה מתלהב אפילו האיכר השוקט, ופניו היו נעשים חיוורים רק אז, כשהיה נופל הגורל עליו, מדעתו שבו, בבן-הכפר, ינקמו יותר מבאחר). אבל הנה, סוף-סוף, קצה הנפש גם בזה, ומה עתה?

אז יתעורר טאראקאן, יקפוץ מעל האצטבה, יתחיל למהר צעדיו לאורך-החדר וקולו כנהמת דוב הולך ומחריש את האזנים:

И мчится тройка удала-а-а-я...

ה"אוּדאלאַיה" יוצא בשלשלת ארוכה ומטעימה, לאמור: "אוּדאלא-א-יה"... ה"טרוֹיקה" הרוסית היא "אוּדאַלאַיה"... אנחנו, הרוסים, יודעים היטב מה זאת "אוּדאַלאַיה"...

По Волге-матушке зимой!

וכאן חוטף בעל-הכותונת, כשהוא מטייל בהמאַנאַרקה של טאראקאן, ומנהג כיונה בקולו הצעיר והחלש:

Ямщик, уныло напевая,

Качает буйной головой...

 

וזה ה"הראש הסורר", אשר ה"יאַמשטשיק" מנענע בו בשעה שהוא "מנעים זמירות" "ביגון של יאוש", עומד ומתייצב כמו חי בתוך הכתלים העגומים האלה. –

ומרגיש אתה, היהודי השוכב על האצטבה, שגם הכתלים העגומים האלה – כתלי תפיסה רוסית הם וגם ה"יאַמשטשיק" אשר עליו ישורר פה, "יאַמשטשיק" רוסי הוא. אין זה בעל עגלה מקאפוליה, אשר בהתנהלו על "סוסתו" מהלוסק לסלוצק, או להיפך, בעשרת ימי תשובה או בחול המועד סוכות, הריהו מנגן "תחת חטמו" "כבקרת רועה עדרו" ומתעתד לגזוז מעל שפת הנחל ערבות לחות ל"הושענות". לא. ה"יאַמשטשיק" הלז אינו מתנהל, איננו נוסע, אלא "מטשיטסה" ובעגלת חורף רתומה לשלושה סוסים על פני הקרח החלק אשר בוולגה הנהר-האם והוא מנענע בראשו "הגדול-המורה" ומזמר "ביגון של יאוש" –

וכששואלים אותו

О чем задумался, детина?

 מספר ה"דטינה"-הגָלית על- דבר ה"קרוּטשינה" המיוחדה שלו: על דבר חמדתו שאבדה לו...

ואז יעלה על הזכרון גם אותו העגלון המוכר בה"מקרה" של ארנובסק; וזכרת את נהקתו הפרועה, את דמו השותת, את שניו החרוקות...

– ארוחת הצהרים! – מכריז ואַסקה, כשהוא עובר על פני חור-הדלת במרוצה ופפירוסה בפיו. ובעוד רגעים אחדים והוא כבר נושא את הקערה, אשר בה כבס סוירידין את מטליות רגליו, מלאה "בּוֹרשטש". ה"עולם" מתעורר. חבל! אין כפות לכל.

 

יב

לפנות ערב הוכנסו אורחים אלינו: אחד "חפשי", בחור יהודי, חייט, שנשלח מכאן, מסרדינוב, לעיר-מולדתו, מונַסטירשצ'ינה, בגלל איזה אי-בירור במצב-זכויותיו לגור בעיר רוסית, ושני אנשי צבא רוסים, שעבדו באחד הלגיונות של העיר הזאת וברחו לפני שבועים ונתפשו, והיום הזה היה עליהם לשבת פה עד הישלחם אל ה"הויפטוואַכטה". הבחור היהודי בא קודם. הוא היה לבוש פראַנטית, בטעם ה"פוניות" שבסרדינוב, ודיבר רוסית צחה – מתבולל גמור. טאראקאן אמר להשתמש בזכותו של "סטארוסטה" ולדרוש "דמי פאראשה", ברם הבחור ענה שתי תשובות בדבר: ראשית, אין לו, היינו, אין לו כסף, והשנית – הלא הפאראשה עומדת מוכנה ובשביל מה ישלם? ראה טאראקאן, שאגוז קשה עליו לפצח עכשיו, ומה כוחו כי ייחול, ושם פניו לעבר אחר ובעל-הכותונת עמו בעצה זו: להכריח את הבא שיתחלף עמו, עם טאראקאן, בנעליהם ובמאנארקותיהם; "ואם לאו – המה בעל-הכותונת מן הצד – ידעו מה לעשות? הפאראשה? אותה אפשר להוציא ולהכניס מחדש? מובן?" ואולם כאן נכנסו שני אנשי-הצבא, שהם היו מכָרי טאראקאן מן העיר ושהיו להם ענינים משותפים הרבה, שלא סבלו כל דיחוי והחמצה, ונפסק המשא-והמתן עם החייט היהודי. לבסוף נתגלה שזה האחרון, אשר פניו היו באמת פני יהודים, ידע גם הוא את כל ה"מוצאות והמבואות" תפארתם וגאונם של מיוחסי המקום, והיה גם הוא בכל בתי ההפקר אשר היו אלו, טאראקאן ומרעיו, ובזכות בקיאותו זו מחלו לו הרבה. אם איננו חברם בכל, הרי אף עלפי כן, ראוי להניח לו, על כל פנים – איננו "סוחר"!

אנשי הצבא המוּשבים נכנסו בצעד של גיבורים ובפתגם השגור על פיהם תמיד. אצטלאותיהם הפרומות היו על שכמיהם, המטליות הדקות, כעין הבריח,  שמאחורי האצטלאות, היו נתונות רק על כפתור אחד, שאר חפציהם על זרוע ידם. וכל זה שיווה להם פאר של קלות, גאות, והבעה של בני-חיל. מיד השליכו את הכל על האצטבה בתנועה של התפטרות ועלו אף המה במהירות ובאופן חפשי.

– נו, מה? פנו אל טאראקאן – מה נשמע בעיר? מה היה סופן של הגניבות? ובשל מה אתה יושב כאן?

טאראקאן ענה בקללה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. היוצא מדבריו היה, שהוא מקווה לאַדוֹשֶם, כי עוד יפדהו, אבל גם פה אין לו על מה להתאונן. מה נשמע ב"תבל הלבנה"?

אנשי-הצבא סיפרו אותו המאורע בזלאַטוֹאוּסט. בני פלך אוּפה המה. ובשעת סיפורים הסירו מעליהם גם את המונדירים, אשר על האפוליטים שלהם היה הסמל של לגיונם, ונשארו רק בכובעיהם עם "קוֹקאַרדותיהם" הישנות.

המעשה בזלאטואוסט העיר בלב המספרים והשומעים רגש נקמה בעובדים המומתים והפצועים. האסירים של אותם המקומות שונאים את האיכרים והפועלים ובכלל כל איש ישר הולך לא פחות מאשר את האצילים והפקידים. יתר על כן: בנוגע לאלה האחרונים, וביחוד אנשי-הצבא בנוגע לשריהם, הם מרגישים רגש ביטול ואף מעין הערצה, בעוד שאת האיכרים "כבדי התנועה" ואת העובדים העירונים, "השדים הזאַווֹדסקיים", – צריך רק "לכרסם בכרוב" למען ידעו ולמען לא "יעלו עשן!" –

יותר מעניינים ומענגים היו הסיפורים בדבר "הביזה ביהודים". המספרים לא השתמשו בכינויים אחרים. המלה "פוגרוֹם" כמעט שלא נשמעה מפיהם. פשוט – ביזה ורצח ואין עומד בפניך.

Распрекрасное дело! Распрекрасное дело!

– ואומרים, כי גם בסרדינוב יהיה זה בקרוב, – העיר אחד מן המסובים.

– אומרים, – אמר טאראקאן במין כובד-ראש, שלא היה כלל רגיל בו.

– האומנם?! קרא בעל-הכותונת בחמדה.

– מי יודע... השמועה לא ברורה... ענה גם החייט היהודי חלקו – הוא רצה לומר: "לא אמת" ונתאפק.

– אֶה! – דאגו אנשי-הצבא איש אל רעהו – ואנחנו נשב בעת ההיא כלואים...

– אני אפשר שאשתחרר, יחל האחד.

– אפשר... אתה בפעם הראשונה ולפני ה"שבועה" ואני נתפשתי זה בפעם השלישית. ווֹט!.. הדיסציפלינה תועבת נפשי. צריך אתה ללכת העירה, מרינה הבטיחה לך – ואתה: "התקן את עצמך ועמוד עֵר"...

– ומה, איך אתה חושב? – נתעורר גם האיכר – נעים להיות בעת כזאת בעיר?

– אל תשאלה, דוד! – ענה לו איש-הצבא אוהב-החופש בהתלהבות – פעם אחת היתה הגונדה שלנו קרואה לשריפה בלילה, נו, טוב, באים אנו אל השריפה, עמדה הגונדה בחצר, הקשתות "בתישים" – טוב. ואני אל הירכתים, חושך, רגלים, מטפס אל הקומה השניה, אשר האש כבר אחזה בקצותיה. טוב, כאילו להציל, לכאורה, אני רוצה, להציל מן הדליקה. חה-חה. מובן? בא אני אל החלון, הא והא בכיסי תחתוני, הא והא, כבר איני זוכר מה, כוסות או כפות (טאראקאן, אתה אינך זוכר, מה הבאתי אז?) נו, טוב כך וכך... אבות-אבותי! מהיכן באה? חייקה[1] פרועה, ערומה, בשמלה אחת!.. חי-נפשי, שאשרה היה מה שלא היה רומח בידי... חי-נפשי, כי... הייתי... ואחר-כך דקירה אחת – ודי. דעי לך, חייטשקה!. – – – יפה היתה השדה! – –

- אי, לך לאבדון עם חייטשקה שלך – נהיה טאראקאן פתאום לאנטיסמיט: הרעיון, שבעולם אפשר לעשות דברים כל-כך טובים והוא עצור, הרעימהו – ספר-נא יותר טוב את סיפורך במרינה, ונצחקה, לכל-הפחות.

–במרינה? מה יש לספר? שטות!

– ובכל זאת... ספר נא...

– הוא כבר סיפר היום... – מעיר החייט.

– יספר שנית!

– נו!

– מה? ספר!

–נו, טוב, פגשתיה סמוך לגן-העיר במורד. היא שיכורה-שיכורה. השכבתיה על הארץ כדבעי למהוי. פעם אחת, שנית, שלישית. נו, טוב. אחר כך קמתי, לקחתי את מגבעתה מעל ראשה, עשיתי בה את צרכי והלכתי לי.

השומעים מריעים בצחוק אדיר לשמע סיפורו של איש-הצבא שונא-הדיסציפלינה ואוהב-החופש.

 

יג

החיים בתפיסת סרדינוב לא שטפו, אך עברו, בכל זאת, בהשקט, בבטחה וכמעט באיזו הרמוניה. עם חשכה היות מביאים שנית מים חמים לתה, ומחוסר כוסות היו האסירים שותים את המשקה הזה בכפות עץ מן הדלי ובלי סוכר. האיכר היה טובל בזה גם את לחמו היבש ולדבריו לא הורגש כל צורך בנופת. בנוגע לארות-הערב – שיורי ה"בּוֹרשטש" הקרים מבעוד יום – היום אוכליה מעטים. גם ה"מפקד" ("פּוֹברקה") בערב היה עובר בקיצור ובמנוחה. רק ביום הראשון להיותנו בסרדינוב, כשהיו אנשי-הצבא בחדר, לא עצר אחד מהם – זה שהיה "עוד לפני השבועה" – בעצמו וחזר אחר פקודת המפקח, בראותו את סגן-הממונה בדלת:

– קומה! סמירר-רנא!

ואולם סגן-הממונה, שלא הורגל בכבוד כזה מבפנים, כמו נתבלבל קצת, הניע בידו במהירות ואמר" "ווֹל-נוֹ", לאמור: אין לי צורך ב"סמירנא" שלכם, שבו לרצונכם; בתפיסה הזאת, הסרדינובית, תידרש רק דממה, דממה ותו לא              בדימונסטראציות של כבוד אין לנו צורך.

נדרשה דממה והיתה דממה. דממה בלתי מופרעה. יש, אמנם, שהיה בעל-הכותונת נמלך לפנות אל "יהוֹ בלאַהוֹרוֹדיה" בבקשות ובתחנונים שונים: האַרמיאק שעליו קצר הוא, צריך הוא גם למכנסים וכיוצא בזה; ואולם קול בקשתו הביע ברור שהוא אינו מתכוון בזה להגיע לאיזו מטרה ואינו מקווה אף למילוי-במקצת של בקשתו, אלא שהוא מבקש רק בשביל הבקשה עצמה. בשביל ענין-תחנונים זה גופו, ולא הושם, איפוא, כמובן, כל לב לזה, מה שלא מנעהו, את בעל הכותונת, לשוב מצדו ולבלבל שוב ובהנאה מיוחדת את ראשו האומלל של "יהו בלאהורודיה".

האורחים החדשים מן העיר, שהיו מוכנסים אלינו יום-יום, היו מביאים אתם חדשות ממערכות המלחמה, שהתחילה כבר בעת ההיא. וגם העובדות האלה, כמו ההריגות בפועלים והפרעות ביהודים, היו מתקבלות בנחת ובלי כל טעם. שני הטעמים שנתן האיכר לטובת המלחמה העירו יחסים שונים. הטעם הראשון, שהמלך הבטיח, כי לאחר שינצחו את היאַפּאנים יביאום בברית הדת הפרבוסלאבית, לא העיר כל התלהבות, ואחדים מן השומעים אף הביטו אל האיקונין שבפניה והרשו להם דברי מינות מלאים לעג וציניזם גס. מה שאין כן הטעם השני, שעל-ידי זה, על-ידי המלחמה, ימעטו הבריות ותרוח הארץ: טעם זה נתלווה בקריאות של רצון והסכמה רבה – Здорово!

היחסים אל השומרים-ה"נאדזיראטלים" היו קבועים ומקובלים. היו דברים, שהאוסטאַב אסר אליהם, כמו עישון וזמרה, והשומעים העלימו מזה עין, בדעתם, שגזירה זו אין הציבור יכול לעמוד בה. בכלל היו השומרים כאן כל-כך רגילים באפני החיים האלה, כל-כך גזורים מן העולם שמחוץ לחומות, עד שהאסירים הנשמרים על ידיהם לא נחשבו בעיניהם, כמו בתפיסת פוגרומושוק, למשל, וכמו שיסופר להלן, לאויביהם-נפש: הם קיימו את חובותם בשלום-אכזריות ובמישור והיו דומים בעיני עצמם כאילו הועמדו לשמור עזים בשדה. "הטיול בשביל הנשלחים" שזה אחד הגורמים החשובים בכל התפיסות להתנגשות בין השומרים והאסירים, כשאלה האחרונים אינם רוצים לצאת במועד הקבוע, לא נהג כלל בתפיסה זו. ובכל עת שבתנו בה יצאנו החוצה רק פעם אחת וגם זה בגלל מאורע מיוחד, המאורע המיוחד שאירע בחיינו אז, וזהו: ––

הובאו בבוקר אורחים חדשים, אשר דמי מזונותיהם לא ניתנו להם במסע וגם לחם לא הביא להם ואַסקה בכאן – וירעבו. ודבר זה העלה חמתם. נתן טאראקאן את הדבר אל לבו והציע שיקראו הלום את סגן הממונה מן הקונטורה ויגישו לפניו את המשפט. החזיק על ידו החייט היהודי והוסיף, שהוא יחלה את פני הממונה, אגב-גררא, גם בשביל עצמו, שלא יקצו לו מהיום ולהבא את אלה המאכלים והלחם, שנותנים לכל האסירים, מה שהוא "אינו יכול אף לתת לתוך פיו", אלא שיתנו לו על יד שש קופיקות, שבמחירן יוכל להשיג גלוסקה בת-חמש ובעד פרוטה אחת סוכר, ויהא די לו ליום. חלק על זה בעל –הכותונת והוכיח, שבזכות הזאת, כלומר, לקבל שש קופיקות ו"לאכול כל מה שתאווה נפשך" יכולים להשתמש רק "הפוליטיים, ישרפו חיים" ולא "אחינו ובשרנו". איך שיהיה, והתושבים, מפני החשש שמא יבוא גרעון במנות הלחם שלהם מצד האורחים הרעבים, התחילו דופקים בדלת ברעש.

– מי הוא השד הדופק שם? ניגש השומר בעצלתים אל דלת חדרנו מקצה הביאה האפלה, לאחר שנעשו הדפיקות בלתי מצויות –– מה רצונכם?

– קרא לנו את סגן-הממונה.

– מי-מה? איזה שד!

– לא שד, אלא סגן-הממונה.

– מ-מ-מה?!! לסגן-הממונה תקרא שד? הזהר-נא! למה הוא לכם?

– אנשים יושבים ורעבים.

– רעבים? לא ימותו. אין סגן-הממונה כעת בקונטורה.

ויסר מעל הפתח וילך לו.

ברגע הראשון רפו כל הידים, אך זה נמשך רק רגע אחד. תיכף התחוללה רוח המרידה ביתר עוז, ביחוד הפך עולמות זה בעל-הכותונת. הוא רקד על האצטבה, בעין אחת שמר על לחמו המונח בפינה על משקוף החלון ובפיו התרעם  ושפך אש וגפרית על "אוכלי בשרנו", על השרים החמסנים, על "האויב הפנימי". "מה? –– צוח –– וכלום אסירים אינם בני-אדם? להם מותר לעשות הכל? לא, זה לא סדרים, זה אי-סדרים! כזאת לא יעָשה!"

ושוב התחילו להרעים בדלת.

– הלא אמרתי לכם, כי אין הסגן בקונטורה, ולמה איפוא... – דיבר השומר הפעם בשפה רפה.

וירך גם לב המורדים.

– ומתי יבוא? – שאלו אף הם בשפה רפה.

– בשעה הששית.

– אוֹהוֹ!  אז כבר לא רחוק מה"מפקד".

– ואז תוכלו באמת לחכות עד ה"מפקד".

– מה?! – התחילו האסירים ב"מה" – עד ה"מפקד"?! לא, זה אי-אפשר, קרא לו תיכף!

– אבל הלא הוגד לכם – איננו.

הטענות נסתתמו. דפקו, אמנם עוד בדלת, כמו על-ידי דחיפה פנימית, אך באיזו תוצאות לא האמינו כבר ואכלו האורחים את ה"שְטְשִי" (תבשיל-כרוב) בלי לחם – והותירו ממנו רב. רק בצהרים, כשנתחלף המשמר, ובא הדבר לפני השומר השני, והוא איש חרוץ ולא רע-הלב, יעץ הוא בעצמו להביא את הדבר לפני הסגן.

– כך אי-אפשר, – אמר.

– איך אפשר? החזיקו על ידו האסירים קול אחד.

לשומר הזה היתה מעין חולשה ל"סגן": הוא אהב לבוא עמו בדין ודברים, להביא לפניו ענינים שונים, להראות לו, כי הוא עסוק וטרוד ביותר בתנאי התפיסה, כי הוא דואג לאסירים, למשרתו ולנשיאת חן וחסד בעיני ה"נאַטשאַלסטבוֹ". ולפיכך, לא עברו דקים אחדים, והידיעה באה, כי הסגן קורא אותנו אל הקונטורה.

– ראו, אחים, – פקד טראקאן – היו לאנשים. אל תרהו ואל תחתו.

– מי? אנחנו? אוֹהוֹ!..

– האחד בעל הכל והכל בעד אחד, – קרא בעל-הכותונת.

אויר החצר מסך ששים שבששים מטל ילדות באסירים הדורכים על פני הקרח. לא הרחק מהשומר החיצוני עם קשתו התנודד, כערער בערבה, אותו מוכה-השחפת המשתעל באדרת יפה וחמה עם צוארון מעורות-שועלים. זה טייל הפוליטי היחיד והמיוחד אז בתפיסת סרדינוב. האסירים מיהרו אל הקונטורה ולא השגיחו בו.

בביאת הקונטורה חיכינו זמן רב. לאחרונה יצא הסגן באדנות.

– מה להם?, סאַוולין? – פנה אל השומר.

– איך שדופקים בדלת, ואַשה בלאהוֹרוֹדיה, – התחיל השומר בסגנון של מסירה – דופקים בחזקה ורוצים לראות את...

– מי דופק? אתה?! התנפל השר על החייט היהודי, אשר הועמד מאליו בשורה הראשונה על ידי הנסיגות-לאחרו של חבריו – ראה, ז'ידיוּגה!!

– לא... בשום אופן... אני רק אמרתי...

– מה, מה אמרת?.. דבר!

– אני אמרתי לבקש...

– מה, מה לבקש... הבה ואשמע, יהודון!

– איני יכול... לאכול... הבּוֹרשטש...

– אה, אינך יכול לאכול,,, מפונק מאד... ראה-נא, דפוק יותר בדלת, השבת את המנוחה ויאכילוך גחלי רתמים, אם אינך יכול לאכול בּוֹרשטש. סורה, כלב יהודי!

ובדבר ה"אורחים" שלא קיבלו עדיין את דמי מזונותיהם הבטיח "לעשות בקורת לדבר הזה ולבדוק בכתבים": עוון האונטר-אופיציר הוא. אין דבר. כספם לא ילך לאיבוד. חזקה על ה"קאַזנה" שלא תגזול את שהיא נותנת לבריות.

בשובנו רצה הפוליטי המטייל לדעת את "מהות דרישותינו"... מה ומי היו הגורמים לשביתת רעבון זו שבבית-האסורים?.. אלא שהשומר עם הקשת לא נתן לו לדבר אתנו.

כל האסירים, וביחוד האורחים, שסוף-סוף נשאר להם לרעוב עד יום המחרת, לא היו שבעי רצון מתוצאות הראיון. איש-איש האשים את חברו בפחדנות, בפרט שקל למטרפסיה החייט היהודי. אפילו השומר בעצמו, כשיצא הנער החלכה ליטול חמין לפנות ערב, הטיח דברים כנגדו ואמר לו:

– אי, אח, נבהלת... והיהודים, אומרים, עם חכם הוא...

על פי הסמך הזה, ש"היהודים אומרים, עם חכם הוא", רמז השומר על בן היהודים הזה לפני הסגן בצהרים כשסיפר לו דברים על המרידה בתפיסה. אך תקותו נשארה מעל – Подгадил...

רוח המרד לא סר רק מבעל הכותונת לבדו. הוא טען והוכיח והאריך בדרשות שלא כרגיל. לאחרונה עבר מענין לענין וסיפר, כי בעוד שנתים עליו לעמוד לצבא. אז חטף כובעו של איש-צבא אחד, מן האורחים, שם אותו על ראשו בגדלות, זקף את קומתו וצעק לא בקולו:

– נוּ, האינני איש-חיל? כמו שאתם רואים אותי! תשעים יאַפּאנים בדקירה אחת! בן הגיסות הרוסיים! לעבוד באמת ובאמונה! אה, עוד תראו אותי גיבור! במילה אחת – "ראַד סטאַראַטסה" (אשמח להשתדל). אוּר-רר-רר-רה-ה-ה!!..

 

יד

הרוח הזאת של דומיה עולמית, עצלנית, ילדותית, אשר שררה כולה בכל תקפה ובכל ממשלתה בתפיסת סרדינוב, למרות ה"אוּרה" אשר נשמע בתוכה לפעמים מפי בעל-הכותונת, למרות החירופים והגידופים "עד הקומה השלישית", שלא סרו מעל כל פה, אותם החירופים והגידופים שאין דוגמתם אף בקסרקטין, למרות ההתרעמות של טאראקאן בפני אנשי סודו על אשר אין ממהרים להעתיקו לתפיסה אחרת ולמרות האנחות התדירות של האיכר הכפרי על אשר ניטל עליו, רק עליו, יום-יום להוציא את העביט של שופכין ולכבד את החדר, – כן, אותה הרוח של הרכנת ראש תמידית ושל דומיה קבועה, טבעית ובלתי נפסקת לנצח, נשתנתה לאט-לאט ותלך הלוך ורפה, הלוך ורפה בכל הדרך העולה מסרדינוב לפורעונושוק. וככל אשר קרבנו לפורעונושוק, זו העיירה העומדת בקרבתם של גבולות ליטא, כן הלכו הפנים הלוך והתחלף, הלוך והתחדש, ורוח אחרת, רוח כבושה-מתפרצת, רוח תגר וביקורת, רוח מחאה של "כך לא צריך להיות" היתה בעגלה.

אסירים בדרך הזה היו כל-כך הרבה, עד שגם על פי חוקי הטבע המיוחדים של ה"אטאַפה" הרוסית אי-אפשר היה להכניסם לאַתיק אחד, והוכרחו המנהיגים, על אפם ועל חמתם, להוסיף בפורעונושוק עוד אַתיק בשביל "הנוסעים הנשלחים". אַתיק עם רשתות של ברזל על חלונותיו הקטנים, ובאופן הזה היתה לנו הרוָחה ("רוָחה", כמובן במובן היחסי ועפ"י דרך ההשאלה) ולרבים – גם האפשרות למצוא מקום לשבתם. ספק הוא, אם היתה כאן ברירה מכווּנת ואם לא, אבל כך נתגלגל ועלה הדבר, שהאסירים היותר טיפוסיים הושבו בעגלה ההיא, הישנה, והנוסעים-שלא-לרצונם של עכשיו, בעגלתנו הנוספת, היו ברובם אחרים, לגמרי אחרים, מאלו שגלו מארנובסק עד סרדינוב. שם היו רוסים עיקריים, ענקיים, חסונים, אמיצים, פראים, אדומים, מגולחי ומגודלי זקן עם הבעה של טרפות מתחת לשפמיהם ובין שפתיהם; כאן – בחורים צעירים מזרע בני ישראל, נערים חלשים, בלי חתימת זקן, עם עגילי תכלת מתחת לשחור עיניהם ועם פנים מתים, חיוורים, לבנונים ממעל לאודם מעיליהם. שם היו המלים "אסיר פוליטי" דבר הדורש פתרון ופירוש; בארנובסק גופא לא היה החזיון המשונה הזה כלל וכלל, בסרדינוב היה אותו מוכה השחפת מטייל יחידי ובכל העת סוּפר בדרך-אגב רק בפי שונאי הדיסציפלינה מפלך אוּפה מעשה באיש-צבא אחד שנאסר ובא אליו שר הדיביזיה ואמר לו: "כיצד לא תבוש לשרת לז'ידים? להיות עבד לצרכיהם?"... –– –– לא כן פה. פה התאמר ל"פוליטי", אף זה ה"מבריח'ר" ממוצע-הקומה ובריא-הבשר, לא מפני שהבין "מה פירושו של דג זה", אלא מפני שחבריו המוֹזיריים, כלומר, נערים חייטים מק"ק מוֹזיר, שהיו עמו ביחד בה"פרֶדוואַרילקה" שבחמאַנובו, עיר העומדת בין פורעונושוק ולפוגורמושוק, "בילבלו את ראשו", שהוא אינו גנב כל עיקר, שעל צד האמת הוא "יחסן" כמותם, שהרי גם הוא מוחה עפ"י דרכו נגד סדרי החיים, שהכריחו אותו וכו' וכו'. ההכרה הזאת, שגם הללו, כמותו, אינם חושבים את "מעלליו" לחטא ומוכיחים כי "הכל גנבים הם", נעמה מאד ל"מבריח'ר" המגושם, טוב הלב וקל-הדעת, והעירה אותו להתגבר על רגש הבוז שהיה בלבו אליהם, המוֹזיריים, שסוף-סוף אינם גנבים, ולהנותם מכל המותרות שהיו לו פה בתור אזרח-התפיסה – והקשר היה אמיץ ושלם.

גם אנשי-הצבא שעל המשמר היו פה כמו נוחים ביותר בפניהם, לא פראים כל-כך, לא אבטומטים כל-כך, ורק עין חודרת היתה יכולה להכיר, כי הניגוד שבין הדברים, אשר הם שומעים מכל עבר, ובין האינסטרוקציה, אשר עליהם למלאות, מפתח בקרבם כעס בבלי-יודעים, המוליד אף הוא מין התנהגות אכזריה מצדם, אדיבית מבחוץ וסואנת מבפנים. כעין הפחד רחש כל עת הנסיעה בעיני אנשי המשמר שבעגלה זו, הפחד לבלי לזוז מן המסילה הישרה, לבלי לחטוא באיזה דבר ולהיות, חס ושלום, אחראים בעד זה. "עם אלה צריך להחזיק את האוזן בשנינות!" דיברה הבעת פניהם על כל צעד ושעל מדי בואם במגע-ומשא עם המוּבלים של האַתיק הזה.

ו"אלה", כאמור, היו אמנם, לא מעט פה. מלבד המוֹזיריים הנ"ל, ששבו עתה אל עיר מולדתם, לאחר שגמרו את ימי מאסרם, שנתים וחצי, בה"פרֶדוואַרילקה" של חמאנובו, התנודדה באתיק גם חבורה של אנשי-צבא דיליקאטיים, רובם פולנים, שהובלו אל הבטליון הדיסציפלנארי שבפוגרומושוק. ביניהם היה גם יהודי כבן ארבעים, ארך-הזקן ומלא-הלחיים, שברח מעבודת-הצבא לפני אחת-עשרה שנה ו"חי בפאספורט של אחר" ונתפש, לאחרונה... בריה מזדקנת זו עם זקנה השחור הארוך היתה מגוחכת מאד במונדיר הישן והממועך אשר הושם עליה על-כורחה והעירה ביחוד את שימת לבם של הזוג הצעיר והיפה, שישב בירכתי האתיק, זה הזוג, אשר שם לבו לכל, אשר דרוש דרש לכל ואשר היה כמו סמל המלחמה המסותרת, הקבורה-חיה, שרוחה פירפר כאן, המלחמה הקשה בין היד הלוחצת והרגל הבועטת...

הזוג הצעיר והיפה הזה, הוא והיא, שכפי שידוע הכל, נשלח לשלוש שנים אל המקומות הרחוקים, היה ניכר ביותר בעגלה ופניו צפו על פי כל הנוסעים כשמן-משחה על גבי משקאות אחרים, לפניו האינטליגנטיים הטיפוסיים של ה"הוא", עם מצחם הגבוה וזקנם הרך והשחרחר, היתה הוספה רבה מאותן ההעויות המיוחדות של בן-עשירים, אשר לא הטיל מעולם את אצבעו לתוך מים קרים, אשר כל צינה אוחזת אותו תחילה ואשר ה"חיים והקיימים" הפשוטים מתעבים אותם כל-כך. דבר שאין צריך לאמור הוא, כי היה יהודי עפ"י מולדתו, בעל ראיה קצרה מטבעו ופנסנה על חוטמו. נראה היה מכל קוי צורתו, שהשקפותיו, מנהגיו, הרגליו ובכלל כל ה"אינדיביד" שלו, תופסים, לדעתו מקום גדול בהאי עלמא וחשיבות מיוחדה להם. קולו המתפנק היה של איש המכיר היטב בערך "שליחותו", בערך מסירות-נפשו לטובת "האח הקטן ממנו". כל תנועותיו טענו: רואים אתם, איפה אני נמצא, לאיזו חברה הטילנו מר גורלי, וכל זאת באתני מפני שאחזתי בדגל החופש! כל נחמתי בעניי ובאי-היושר המסובבני אינה אלא זו היושבת ממולי עם עיניה-יונים הנאות. ואמנם, לזו אשר ישבה ממולו היו עיני יונים נאות. רפה היתה העדינה ההיא, אך יפה, רכה ותקיפה מאד בדעותיה, בדעות אשר השמיע לה מחמדה. כשפנתה, בתור צופיה הליכות החיים, אל איש-צבא אחד מסיעת אנשי המשמר, לבקשהו כי יבא להם, לה ולבן זוגה, רקיקים אחדים מהבופט שבבית- הנתיבות, דיברה אליו פעם בלשון נוכח-ליחיד ופעם בלשון-רבים, ולא ידעה נפשה. לדבר אליו כל העת בלשון-יחיד – זה התנגד לההומניות, שהרי גם איש-צבא, סוף-סוף, אדם הוא; להפך, לדבר בלשון-רבים – גם כן קשה היה, כי אעפ"י שאיש-צבא זה, כיוצא מן הכלל, היה בעל פנים רזים וסימפטיים, הנה, סוף-סוף הלא היה בפירוש אחד משומרי הסדר, וכיצד ינהגו בו כבוד? אכן רבים הם המצבים הקשים והניגודים הקשים בחיי "באַרישניה", לפי כינויו של אותו איש-הצבא בעצמו, ובפרט בחיי "באַרישניה" אינטליגנטית, שנשלחה עם בן-זוגה האינטליגנט למקומות הרחוקים!–

הזוג העדין הזה בכלל היה כעין אידיליה בעיפוש העגלה, כעין אי של גן-דובדבניות בים של גסות ומחנק-נפש. הזוג הזה, כאמור, התענין בכל מראה-עיניו, בא בדברים עם הכל, דרש לכל קו וקו בסביבתו, אך נראה היה, שכל זה בא לא מהשתתפות טבעית בצערם שלכל אלה, אלא מהשתדלות מכווּנה להעשיר את אוצר הסתכלויותיהם, אחרי כל שאלה-ותשובה קלה, אחרי כל שיחה ארעית עם "אחיהם הקטן מהם" היה ההוא-וההיא הלז ממהר להתבודד בפינתו ו"להתחלק ברשמים". החייטים המוֹזיריים התגודד מסביב להם, מסביב לזוג, וסיפרו להם מכל המוצאות אותם, את החייטים, והעלו ביקורת קשה על חיי התפיסה, ובכלל התחטאו בפניהם ודרשו לפניהם כמין חומר בענין ה"דיֶלו" שלהם, שהיה מתחילה אצל המיניסטר ליוּסטיציה ולימים עבר אל המיניסטר לענינים הפנימיים... כשהוציא אותו החייל-היהודי הנתפש, שהשאיר בביתו אשה ותשעה ילדים, את טליתו ותפיליו, התעטף בהם והתחיל מתפלל, מיהרה היא, לאחר שנתנה בו מבט-תמהון מזוהר-עיניה, לשאול את בחירה שאלה חכמה התאבה לדעת הכל:

– סימיון, מה יש שם באותן התיבות השחורות, הקטנות אשר על ראשו וזרועו של אותו... אותו...?

– מזוזות, – ענה הוא תשובת חכם קצרה.

– איך? מיזוזה? חה-חה-חה! הלא יש מלות כאלו!.

ואחרי נועם צחוקה הממושך והמצולצל, אשר למרות כל צניעותו ועדינותו, העיר את כל אנשי-הצבא, גם אלה שעמדו על המשמר, גם אלה שנסעו להבטליון הדיסציפלינארי, נסבה השיחה על חייהם הפנימיים, "своеобразности" השונות והכרקטריסטיקה המפורטה של הכפר הרוסי. הזוג הזה היה ס.-ר.-ים והשכיל לעשות פרופאגאנדה בהחייטים המוֹזיריים שהיו "בּוּנדוֹבצים", ולהוכיח להם עד כמה ישגו בהפרוגרמה שלהם ועד כמה גדולה התקוה שצריך לקוות מהכפר וגריו.

הוא הוכיח בבטחה ובעדנה, והיא ככלותו, נאנחה חרש והוציא אקוֹרד אחד מגרונה:

 А наш русский мужик...

קול נגינתי צח ונקי היה לעדינה ההיא.

 

טו

כבר בבית-הנתיבות הפוגרומושקי הרגישו הנוסעים שלנו את עצמם כמו בביתם, בתוך "שלהם". אך יצאנו במספר מן העגלה, אך הצגנו רגלנו על הרפש שהיה מסביב למסילה מן השלג הנמס –– והנה הר-פרצים ניגשה אל חבורתנו, חבורת האטאַפה, חבורה אחרת של צעירים מתהלכים-לרצונם, בעלי פנים רעבים ונלהבים ובעלי רישול במלבושיהם הממועכים והקרועים. בסרדינוב אי-אפשר היה שיארע לנו כדבר הזה. ואמנם שם היו גם מבקרי בית-הנתיבות הבטלים הרבה פחות מבכאן, ואלה אשר עמדו עמוד והביטו בנו, מעוטפים באדרותיהם החמות, עמדו מרחוק והביטו מרחוק, ומבטם היה אותו ששולחים לבני-אדם אומללים, אשר החברה הישרה הקיאה אותם. לא כן הכא. הכא היה, אמנם, גם האקלים פושר, מלא-תנועה, ולא היה זכר לאותו הקרח העז, הסרדינובי, ואין צריך לומר –– הארנובסקי, והמבקרים הבטלים שבכאן, שהיו הרבה יותר על המידה הרגילה, התגודדו, התנודדו ממקום למקום ושאפו רשמים והתנגשויות. מבקרים אלה שמאפס מעשה, באין שום עבודה ובכדי להשקיט את תביעות האכילה, הם באים יום-יום, ערב ובוקר וצהרים, "לראות קצת מה נעשה בבית הנתיבות", היה להם ענין רב בראיה זו, ענין ותוכן לחייהם. עוד מורגש היה, כי אלה היהודים הצעירים אשר כיתרונו לא היתה בליבותיהם בנוגע אלינו, משוללי החופש, אותה הרחמנות הסרדינובית-הארנובסקית הזולה של "אַי-אַי, באַטיוּשקי" ואפילו לא אותו ה"נעביך" הקשה והמר, החומל ומלגלג ובז ומתייאש של מנדלי מו"ס זקנם, אלא מגע –ומשא קצר ופשוט ומסירות-נפש גדולה ובאה מאלה של אחים לצרה, של אחים התלויים בשערה, של אחים אשר בכל אופן חייהם היקרים להם כל-כך ושהם חרדים עליהם כל-כך אינם חיים כלל, אינם עולים בשום דבר על חיינו, חיי הכבולים בשלשלאות, ועלולים הם לדמות בכל רגע שאינם שוים בעיניהם כלום, החיים הללו!... מאסר, עקרבים, מיתה – מי יחשוש מפני זה? הכרת פניהם ענתה בם.

החיילים, אנשי המשמר, התעוררו, כאלה ההולכים לקרב בשמעם את היריות הראשונות ממחנה האויב. לא נשמע אפילו הלגלוג המקובל בכגון דא בסביבות ארנובסק: "נוּ, נוֹ, איך נאַסיך", כלומר, "ז'נאשיך", משלנו. אה, לא עת שחוק היא!. מן היהודים צריך להזהר. המה השונאים הפנימיים, היחידים. מי יודע, מה הם מגהגים בלשונם ומה הם מוכנים לעשות. אפשר שנכונים הם לשחרר את כל האסירים! התחילו מגרשים ומטרידים מסביבתנו את הניצבים והמסתובבים נראו תחתיות הקשתות וחודי הרמחים. עזרו על ידם הז'נדאַרמים  המוצקים, שהיו לאין ספורות בבית-הנתיבות הזה; דחפו ודחקו ונשאו עיניהם אל הפּוֹדפּוֹלקוֹבניק הזאנדארמי, שהתהלך על המרצפה אנה ואנה בכל גאונו ובכל הדרתו – והביט. ספורות לא היו גם לאַגנטים, שכירי ההשגחה המעולה, שעלו בכל מקום ותקעו חוטמם לכל מקום והאזינו והביטו. ריח קודח היה לאויר שבכאן.

נו, ובריל מה שלומו שם? – צעק אל עבר פני המוֹזיריים בחור אחד, בעל פנים גלויים, מרודים וחביבים, אחד הפנים של יחידי היהודים הליטאים דהאידנא, אשר הדוֹגמה הקהה והשטותית בפיהם, האסון היבש והבלתי-מכיר-את-עצמו בלבם והאש המלחכת והעורגת בעיניהם. אולם הצעקה-השאלה לא הגיעה עד הנשאלים, ולפיך נענו אף הם בצעקה:

– ושמעיה?..

– איזה שמעיה?.. זה שבשל הפוג-רום-ם?

– פה הוא יושב ... –  גמר שני את הצעקה.

– תפגשוהו פה...

– דרשו בשלומו...

  מעומק-הלב...

– וגם בשלום קבר...

  משפטו יהיה ב...

והגוֹגאַניה (כמו שקוראים אנשי הצבא ללשון-היהודים) נפסקה. הצד הבעל-הכוח ניצח והעתיק את ה"מגהגים" האסירים מעל אלה שאינם אסירים עדיין.

בדרך על התפיסה הפרידו גם בין האסירים גופא ושומרים הופקדו על כל חבורה וחבורה להנהיגה למחוז-חפצה. את ה"נשלחים" המקומיים הנהיגו אל הפוליציה המקומית, את אנשי הצבא הנדונים –  אל הבטליון הדיסציפלינארי, את החייטים המוֹזיריים, את הגונב-מן-הכיס (הוא מאיזה משפט קדום אהב יותר שיקראו לו "מבריח'ר" ולא "קֶשניק" שפירוש "בּייטל שנַיידר"...) והשאר – אל חדר-הנשלחים שבתפיסה הגדולה. מפני איזה קלקול או טעות-סופרים ב"כתביו" של החייל הזקן הנתפש, לא הונהג הוא תיכף אל ה"בטליון" ועד עת מצוא נלוה אלינו. בשתי ידיו החזיק את סלו, סל-תבן מושחר עם שיורי הצידה-לדרך, שהעניקה לו זוגתו המוכרת-פירות בעיר מגורתו-מחבואו. כאן היה מעט סוכר, מעט זרעוני תה ומעט לבנים. ברם הליכתו הכפופה והרועשה של החייל הזה היתה, אוי, מחאה חיה נגד הדעה הטובה של הרבה אוהבים ומליצי-יושר, כי העברי בטבעו הוא סבלן, בוטח באלוהיו ומקבל יסוריו באהבה.

 

טז

הבדיקות והחיפושים בפרוזדור התפיסה הפוגרומושקית היו פרוצסים ארוכים, משעממים ומדכאים. הפכו את כל הכיסים, ניערו את כל התרמילים, העבירו מיד ליד את כל החפצים, מישמשו ופישפשו בכרים, חתכו את התפירות במקומות הנסתרים – ולא אמרו די. ה"נאדזיראטל" הראשי, אשר פגש אותנו בשער, מין פלדפבּל כרסני ודעתן עם עינים ערומות וזכרניות, ניענע בראשו גם לה"מבריח'ר" גם לחיטים ממוֹזיר, כאומר: אהה, שוב הנכם פה... בקרירות ובביטול גמור התייחס רק אל החייל היהודי בעל הזקן ואף בבדיקה לא דיקדק עמו הרבה. הכתבן בהקונטורה עבר בעיני פילוסוף על "כתביו" של כל אחד ואחד, ובהגיעו לבלי - פאספורטי אחד, בחור בעל שפם קלוש ועינים כבויות, נתן בו מבטו בבוז ובמשטמת עֵשו ואמר: "ומה השד נושא אותך ממקום למקום ובלי פאספורט?! הראיתם, עד חאַרקוב!!" על זה העמידו הכרסן הדעתן ואמר: "אל תדאג להם! היהודים יודעים מה להם לעשות!" ולאחר שנטל ממנו כל אשר מצא, ואין צריך לומר, סכינים, עפרונים וכיוצא בזה, פנה אל הכל בהוצאת הלשון:

– וקונטרסים אסורים, הה, אין?

לעדות הגונב-מן-הכיס (ה"מבריח'ר") הונהג כאן האופן הקפדני, החושד והקשה-מנשוא הזה רק בעת האחרונה. "הוֹ, היו ימים והתפיסה שבפוגרומושוק היתה מהוללת... חיוּת אמיתית היתה לחיות פה... קלות... מזונות טובים, חי-געלעבט"; ואולם הגלגל נהפך זמן קצר עוד לפני הפוגרום. החדרים נתמלאו יהודים. אחרי הבריחה של קבר, שברח ונתפש והריהו תפוס שוב בכאן, נהיה ה"מפקד" שלוש פעמים ביום! לפנים היו גם הדלתות שבפנים פתוחות עד הערב, ומני אז התחילו סוגרים אותן ולהוציא את האסירים לצרכם במספר. ה"אוּגוֹלוֹבני" (הנדונים בדיני נפשות), שלבם היה לראשונה טוב על הפוליטיים, נהפכו ויהיו עריהם. ועל הנעשה מאז, מאחרי הפוגרום, כשצריך היה להקצות חדר מיוחד ושלם בשביל חברי ה"הגנה" – הלא אין מה לדבר. רע.

שעת הבוקר היתה עדיין מוקדמה. החדר המרובע, שהובאנו לתוכו, סוף-סוף, היה לאין-ערך נקי ומואר ביחס להרפתים המשונות של ארנובסק ולהכלובים החשכים שבסרדינוב. כלי המים היה גדול וחדש, כמעט לבן, ואף צנצנת-פחים היתה תלויה על גב אחת מאזניו. גם מנות הלחם שהובאו והונחו על הדף הרחב המיוחד (חדשה נכבדה שלא היתה כמותה אף במיוואַלנה!), אעפ"י שהיו קטנות מבשאר מקום היו אפויות יפה וטובות. לעת ארוחת-הצהרים נגלה, שגם המרק שבכאן אפשר לאכול ממנו כפות עשרה. כל הנצחונות הללו עלו אחרי מלחמות ממושכות וקשות וכרוזי רעבון ארוכים מצד האסירים היהודים הפוליטיים; ולא יפלא, איפוא, מה שאלה היו בטוחים למאד וגם אהבו לדבר הרבה על ה"אוּגוֹלוֹבני", שהנם בכל עת ובכל שעה על צדם ומחשבותיהם כמחשבותיהם תדיר. החסרון היחידי של החדר הזה היה – השמשות השבורות בחלונותיו (תקופת טבת!), ואולם בזה אי-אפשר היה להאשים בשום אופן את ההנהגה והמשטר של תפיסה זו, אלא את האסירים בעצמם, שהרי כך הוה עובדא: החלונות היו נתונים אל עבר החצר, מתחת  נראה הכידון של השומר, ובכל-זאת, כשהיו האסירות יוצאות לפנות ערב לטייל שעה אחת בסביבותיו, לא היה לאל ידו למנוע אותן מלבוא בדברים עם האסירים. אלה האחרונים היו כאיש אחד קופצים על האצטבה, שמים פניהם בשמשות ו"אוכלים את המטיילות בעיניהם". אמנם, בין המתהלכות-מעדנות האלה היו זונות חשובות מאד, מחלב בתי הקלון שבפוגרומושוק, אשר ידעו היטב, כיצד להתהלך לעין גברים וגם כוח-פיהן לא חסר להן לענות על קריאה של חיבה אחת מצד האסירים שבע קריאות של נבלה גדולה, ואף הצנועות שבתוכן היו מרוב צניעות עסוקות כל העת במטפחות שעל גבן ובחצי-כיסוי על המקומות היפים שבגופן, לאמור: הרי יש מה לכסות. כל זה אמת, ואף אין אשר ישים אשר נפש האסירים, אבל איך שיהיה – והשמשות היו נשברות מרוב הבטה.

הפרוזדור שבכאן אף הוא היה נקי וכמו מרוּוח, עם רצפת אבן שלמה ומעין מזרקת של מים באמצעיתו. בדלתות-החדרים לא היה אותו החור הקטן של התפיסות שבפנים רוסיה, אלא ממחציתן ולמעלה היה כעין חלון פתוח בלי שמשות עם יתדות של ברזל על פני כולו – מעשי-שבכה. רק בשתי הדלתות אשר לשני החדרים, שהיו ממול חדרנו, חדר-הנשלחים, היו השבכות מכוסות בקרשים לגמרי עד לבלי ראות בשום אופן מה יעָשה שמה. שני החדרים האלה היו של הפוליטיים, פוליטיים לא כבדי עוון, ושל חברי ה"הגנה". "ראש"-החדר האחד היה קבר, "ראש"-השני – שמעיה. על פי אותות וסימנים שונים, וביחוד על פי הדפיקות התכונות והסואנות, שהתחילו להישמע משם, אפשר היה להכיר, כי התפוסים יודעים כבר על דבר החדשה הנכבדה של ביאת המוֹזיריים והם רוצים לצאת ולראות, להיוודע ולהודיע... כמו כן המוֹזיריים מצדם עוד לא באו עד לב חדר-כלאם, וכבר התחילו לבקש שעת-הכושר לצאת, לגשת אל אותן הדלתות, לשאול, לדבר, להודיע ולהיוודע... ביקשו הללו שעה קטנה ולא קלה ויגעו ומצאו ויצאו... ואולם עוד טרם הספיקו להשמיע קולם כראוי, והשומר חטף אותם בערפם ודחפם על כרחם לתוך החדר הזה:

– שדים – נהם האיש בקצף – לחיות אינם נותנים... יהודים מצורעים... לא תספיקו לגרגר, הלא? פו, סלח, אלוהים!..

בתוך כך בדק ה"מבריח'ר" בעיניו את כל בני החדר אם אין מי מתוכם, שיהא אפשר לעשות עסק עמו או בו. והנה כל אלה השלושה שנמצאו בכאן מקודם לא צלחו לזה. האחד היה איש זקן עני רוסי, שכולו היה סמל השיבה, והוא הובא לפני הפוליציה מן הרחוב בשעת בקשת נדבה, ובהיות שפאספורט לא היה לו, צריך היה להנהיגו לעיר-מולדתו, אבל הזקן, שחוש-שמיעתו כבר היה פגום מאד, לא היה צעיר גם בכוח זכרונו ולא ידע לענות על השאלה "מהיכן הוא" ויוטל גורלו לשבת בתפיסה עד אין קץ. מקום הזקן עד אז היה אצל הכירה, אבל הפעם ישב בקרבת החלון עם השמשות השבורות ומילמל בפני עצמו, מיראה ומאין-כוח לדבר בקול רם, הברות של תרעומות על האכזר שגירש אותו משם. האכזר שגירש אותו משם היה נער יהודי כבן שמונה-עשרה על פי זוקן פניו וכבן תשע על פי קומתו וצביונו. כולו היה מין חיה קטנה שחרחורת, שאין אף כזית בשר בכל גופה. הוא הובא הלום לפני שעה מן הפוליציה, מפני שנמצא מוּעד לגניבות מעגלות האיכרים הבאים ליום השוק, והיה כל-כך פצוע ומוכה וזב-דם עד שכל עוד רוח באפו. ואף על פי כן, מיד כשנכנס החדרה עם עיניו הבוערות באש שחורה פניו הקטנטנים המפיקים שנאה וקללה לכל העולם, היתה ראשית מעשהו לגרש באף ובחימה את הזקן ממשכבו על האצטבה שאצל הכירה, להדפו אחת ושתים, לטלטלו קצת הנה והנה ולשכב במקום בנעליו הנרפשות ובה"פּאַלטוֹטשיק" שעליו; אלא שלאחרי שכבו כבר לא היה בו כוח לקום וגנח וגנח. "מעולם, דהיינו... לא היכּוֹ איש כמו שהיכוהו היום... דהיינו... לפני שכבו מר, דהיינו.. היכוהו מאד" – כך סיפר על אודותיו בסגנונו המיוחד הנמצא השלישי שהיה אתנו. זה היה איכר טיפוסי, נמוך ורחב-הכתפים, בעל זקן מפותל ממראה פשתן, לבוש במאַנטול  משונה שלא כיסה את ברכיו ושרק כפתור גדול ולבן אחד היה לו מתחת לצוארונו. בריה זו היתה שתקנית ביותר, אבל מכיוון שהתחילה מדברת ומספרת – אזנים לכם ואל תשמעו! לאיש הזה היה סיפור  ארוך שהיה מספרו בעונג, אבל רק ליחידי סגולה, איך שעבד בצבא, ב"ארטירליה" (בארטילריה), והיה בשעת המלחמה של שנת 77 על הרי הבאַלקאַן, ובא אחר-כך שלם לביתו ומצא שאחוזתו בעלוה אדונים זולתו, ומסר הדבר לערכאות שלהם, ולא מצא משפט ישר, הלך ודן עמם שנים הרבה ולא עשו ידיו תושיה –  "אין צדק בעולם, כלל, אין צדק, דהיינו" –וגמר בלבו לבסוף לבוא לפני המלך בעצמו ולספר לו בכל מכל כל. כך הוא הדבר, אבי! כך וכך הוה. עמד ומכר כל יתר הפליטה שלו והלך רגלי ל"פינטרבורך" והיה כבר אצל ההיכל, אך כאן תפשוהו והושיבוהו במאסר. ואולם הוא אינו אומר  נואש. עוד איזו כתבים נמצאים בידו המעידים עליו. רק השרים – בל ידע איש ישר מהם! הם, הרשעים, אשמים בכל רעה אשר מצאתוּ. ברם, הוא עוד יראה גלוי לכל, הוא עוד ישוב אל מכונו, דהיינו.

האיכר העקשן הזה לא הראה כל אותו של מחלת-הנפש וניכרים היו דברי האמת שלו. ואולם, בכל אופן, כמוהו כזקן העני, שום עסק לא היה יכול ה"מבריח'ר" שלנו לעשות בהם. ולפיכך נתן לבו לדברים אחרים. בראותו את כל פצעיו של הנער המוכה ובדעתו פרק הגון בהכאה, נתפלא על חיוניותו של מוכה זה וכוח-הקבלה שללו וניגש אליו בשאלה, שמא הוא, הממזר, רוצה באיזה דבר...

– לך לעזאזאל, פֶנטי... ­ ענה לו פלוני בשארית כוחותיו –  מי יבקש דבר מידך?

– כי מה, יוֹלד?! – נתבייש ה"מבריח'ר" – מי נוגע בך? שכב לך בקדחתך, התרגל...

המענה שבא אחר זה מצד החולה, אף שבדפוס אינו יכול לבוא, מצא חן רב בעיני ה"מבריח'ר". הוא ראה עין בעין, כי לגדולות נוצר הנער, וישמור את הדבר בלבו. לעת-עתה, מאפשר מעשה, ניגש אל החייל היהודי בן-הארבעים:

– שמעה-נא,– אמר אליו ואחז במקטרנו, הטלית החפשית האחת שהיתה על החייל תחת המונדיר – למה לך מקטורן זה? הלא אתה הולך לכפרות. מכרהו לי.

האיש, אשר השאיר אחריו בבית אשה ותשעה ילדים, נפגע בכבודו מאד מאופן-שיחה כזה, ויען ויאמר בכעס:

– איני מוכר!

עשרים אגורות, – לא שם אליו ה"קונה" לב.

– התכריחני? – זעף איש-דברו – ואם אני אומר, שגם ברובל לא אמכור – האמכור?

– איך לא ימכור?– נעור פתאום הנער החולה ויקפוץ מעל האצטבה– לו אמרים "מכור!" והוא לא ימכור?!

– ומה תעשה לי? תכריחני?

אתה תחזה, מה יעשו לך!

   הניחהו, – אמר ה"מבריח'ר" אל רעהו במתיקות – אינו רוצה– ילך אל האדמה.

ואולם כששבו הפוליטיים המוזיריים מן הביאה, אשר הודפו משמה, כבר עמד החייל היהוד ובכה.

– מה לך?– שאלוהו.

אוי לי, – קונן היהודי- חצי רובל כסף היה מונח בכיס מקטרני ואיננו... חצי הרובל האחרון. מה לי לעשות?

– ומדוע לא מסרתוֹ בהקונטורה?– שאלהו האחד, היותר משתתף שבפוליטיים, בעוד שחבריו שהבינו כמותו יד מי היתה במעל, סרו לגמרי מעל הבוכה.

  חצי רובל היה לו? – קרא גם ה"מבריח'ר" בקרירות גמורה – כזב ושקר! אלמלי היה כסף לו, הלוא היה המפקח מוצא.

– בהפוזמקא שעל רגלי היה הכסף צרור... בשעת בדיקה... פרוטותי האחרונות...

  כך? – התהלך הנער החולה בכבדות ועיניו בערו כגחלים      – בפוזמקאות אתה צורר את כספך, אה?

– חפש, חפש, טיפש, מה אתה בוכה? קרא ה"מבריח'ר" בטוב-לבו, ויגש אל היהודי הבוכה וישם את ידיו בכיסי מקטרנו ויפשפש בהם אנה ואנה כאדם העושה בתוך שלו.

הפוליטיים נתנו עיניהם איש ברעהו ויצחקו. כמה ערומים הם אלה ה"אוּגוֹלוֹבני", אלה פרי הסדר השורר, וכמה גדולה רציחתם-מחאתם, וכמה יודעים הם לקחת נקמה באלה הבורג'ואים!

נשמע צלצול מפתחות ופתיחת דלתים. מפקד-הבוקר. דממה. הנער החולה מיהר ושכב על מקומו.

---

סמיררר-נא-א – רעם קולו של מהפקח הראשי, שנכנס אחר ה"נאַטשאַלניק" על חדרנו. ה"סמירנא" הזה יצא בהדגשה מרוה של ה"ר" וגם בהטעמה יתירה על ה"נא". ב"נא" זה היה גם מעין קצת התראה וגם מעין פירוש אחר, לאמור, אל תתפעלו מהתפוררות הריש שלי, אני אומר לכם: סמיר-נא-א!"

עמדנו כולנו בשורה אחת. השר, אברך הדור ובעל שפם עבה, אלא שעיניו נוטפות קצת מוגלה, עבר על פני כולנו בצעדים מדודים ובציפיה שיביטו בו, ש"ילווהו בעינים". כמו שאנשי-הצבא עושים להאופיצירים שלהם.

Здорово! – סינן השר מבין שניו.

Здравия желаем! – ענו האיכר, ה"מבריח'ר" והחייל היהודי.

Вольно!... – התפנק השר וגם כן במין תכונה מיוחדת, שהודיעה: "וולנוֹ", כלומר, עמדו לרצונכם, חפשיים, אך דעו לכם כי מחוייבים אתם לעמוד עתה "לא-סמירנא" לא בדחילו וברגל ישרה. גם "ווֹלנוֹ" ציווי הוא, פקודה, היו "ווֹלנוֹ"!

אז שב ופקד אותנו, כשהו תוקע אצבעו לחזהו של כל אחד ואחד.

– חדשים?

– כן נכון, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה!

– יהודים?

– כן, נכון, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה, יהודים.

– השגח עליהם, פטרנקו!

– שומע אני, ואַשה בלאַהוֹרוֹדיה!

– ומי הוא זה השוכב שמה?

– אי! מי הוא זה השוכב שמה?

– חולה הוא,– אמר אחד האסירים.

– אם חולה הוא, אין מקומו בכאן,– דיבר השר קשות.

– בשום אופן לא,– חרד המפקח – איננו חולה. מתחפש הוא, היכוהו מאד.

– כן יאבד, הנבל!– נהנה השר –  אבל אם כן... יעמוד למפקד!

– אי, אתה, עמוד למפקד! צעק המפקח.

הנער השחרחר לא קם ולא זע.

– פטרנקו, העמידהו על רגליו!– רגז השר.

המפקח ניגש ונגע בנער השוכב בקצה תער חרבו. פלוני שכב כמת.

השר לא ידע מה לעשות. עוזב היה את הענין הרע הזה לגמרי (כלום אפשר בכל חדר וחדר לבוא בדין ודברים עם האסירים?) אלא מכיון שכבר התחיל בו, חרפה היתה לו לעבור על מידותיו.

– יקום! – צווח פתאום והתאדם כריאה שלוקה.

לא ידוע מה היה בסופו של דבר, אלמלא בא ענין פתאומי מן הצד והפך את כל האינצידנט על פניו: העני הזקן נתיישב בדעתו ונשתטח מלוא-קומתו לפני השר:

– אדוני פריץ!.. חוסה-נא... תינתן לי כותנות... הכינם אוכלני... גונבים ממני את הלחם... אור עיני אין אתי... אבל כותנות, כותנות...

השר ציווה להזכירהו בערב לבדוק בדבר בקשת הזקן – ובזה תם מפקד-הבוקר.

 

יז

אחר הדברים האלה עברה הרינה בחדרים, שהביאו מי חמין אל הפרוזדור. נעור החולה שלנו כמי שנשכו ערוד וכאילו לא קרה לו מעולם דבר, חטף את כלי-התה של המוֹזיריים, רמז בעיניו לה"מבריח'ר" ויצא כחץ מקשת. יצאו אחריו גם המוזיריים ושם נתקלו בשמעיה, בקבר וביתר התפוסים הפוליטיים, שיצאו אף הם למלאות חמין כליהם.

– לחדרכם הוא נכנס זועף תמיד... השמיע שמעיה בנוגע לה"נאַטשאַלניק" ובתור הערה על סיפור התפעלות של המוזיריים בדבר עקשנותו של הנער ה"אוּגוֹלוֹבני", שלא רצה בשום אופן לקום לפני השר, אפילו אלמלי חתכו את בשרו – ויודעים אתם מפני מה? אל תחששו, אין דבר זה בלי סיבה. והסיבה היא, מה שלחדרכם הוא בא תמיד לאחר שהוא עובר על חדרנו: ובחדרנו – הראיתם כיצד אנחנו מקבלים את פניו? זה קורא את קויטסקי, וזה קורא את אֶנגלס, וזה קורא את זוֹמבאַרט. אומר הוא "זדוֹרוֹבוֹ!" בכל פה, ואנו איננו עונים. הוא מתפקע. פעם אחת יצא מכליו והתחיל צועק: "ז'ידים! קומו לפני!! אינכם מיוחסים!!!" אבל בראותו שאינו יכול לעשות אתנו דבר, התחיל מני אז לפתוח רק את הדלת, להשקיף ולהסתיר את חוטמו בחפזון! אנחנו...

מה "אנחנו", כלומר, מה הם חשים באותה השעה, בשעה שהוא פותח את הדלת, איך הדקירה באה לתוך לבותיהם הדופקים, כשהם רואים אותו, איך עיניהם מתמלאות אז רגש של התגברות חלושה על יראה ופחד, איך הם אינם מוצאים להם אז מקום ואינם יודעים מה לעשות בידיהם, ובכלל במה עולה להם, ל"אנחנו" ישיבת להכעיס זו – על כל זה לא סיפר שמעיה כלום. לא הספיק. כי באותו הרגע נכנס קבר ה"תּיאוֹריטיקן" לתוך דברי חברו ה"מעשיי" ודרוש דרש בקול נחפז-נחפז ובקשקוש-לשון שאין מהיר הימנו על דבר מצב של אוואנגאַרד, שהפועלים היהודים צריכים לתפוס ותופסים בהתנועה ועל דבר הגורם החדש המהפך והפרק החדש והמהפך שבדברי ימי היהודים מעת שקמה בתוכם מפלגה פרוליטארית ועל דבר הלאומיות שלהם, של היהודים, שחייבים להיות זהירים בה מאד-מאד, שלא תיעשה, חס ושלום, לדבר העומד בפני עצמו ולדעה ריאקציונית נפסדה, זאת אומרת, בחדלה להיות אצלם "נאציונאַל" ונעשה ל"נאציונאַליסטיש" ובעמדה כצר לא רק נגד ההתבוללות המוכרחה, הממשלתית, אלא גם בפני ההתבוללות הטבעית, הרצויה. אז עמד ודיבר גם על הרגש של "אתה בחרתנו" הישן, המתגלה במעשי הכיתה, שהוא מורשה ובא-כוחה, ועל השקפת העולם המטריאליסטית החדשה, שעליה עומדת שוב אותה הכיתה, ושהיא, אותה ההשקפה, היא פרי-רוחם של היהודים, בהיותם עם בעל-חשבון. בכלל השתדל קבר לדבר לא מעט על "הפרובלימה היהודית" וכל דבריו היו ניגוד אחד ארוך וממושך. מצד אחד היו הפועלים היהודים עם לבדד, עם פסיכולוגיה פרולטארית מיוחדה, עם שיורי רגש מ"אתה בחרתנו", עם מוח חושב ותופס הכל בנקל ובחשבון ברור, והוא צריך, איפוא, להתארגן בתור קשר מיוחד, בהבדל מ"הפאַרטיה הכללית" ובתור חלוץ העובר לפני המחנה; ומן הצד השני לא היה שום הבדל בין ישראל לעמים בהסתעפות המעמדות שבתוכם, וממש כמו בעם הרוסי נראו גם בתוכנו הניצנים של פרוליטריאט בריא, שמצבו – המצב של שכניו וחבריו, ותקוותיו – תקוות שכניו וחבריו, ואויבו היחיד               הבורג'ואזיה היהודית, הבזויה מכל הבורג'ואזיות שבעולם, ואשר מתוכה יצאו אלה השוביניסטים המחשיכים את ההכרה המעמדית ומשיבים אחור את ה"קלאסנקאַמפף" ומדברים על צרכים לאומיים משותפים ועל עתידותיו של העם כולו

איך שיהיה וקבר עצמו, עם כל תנועותיו (תנועות של עטלף; כולו היה נדנוד) עם קומתו הקטנה, זקנו הקטן ועיניו הטרוטות, עם שכלו המפולפל, היבש, ורגשו שהיה זר ליצירה ולאמנות, עם עברו שלא היתה בו שום אפשרות למצוא מקום בחיים, עם חיוניותו המשונה והרוחשת למרות הכל–הרוחשת והומה ובאה על חשבון אחרים –  ולבסוף: עם אמונתו המגוחכה והוודאית בנצחונו העתיד-לבוא, או יותר נכון: בנצחונו שכבר בא – היה יהודי טפוסי.

– וגם הפועלי-ציוניסטים יושבים פה? שאלו המוֹזיריים.

– יושבים – ענה שמעיה, ויוסף בצחוק, כשהוא נושא עיניו אל קבר – אבל התיאוריה שלהם צולעת על ירכה. מתביישים הם להרים את עיניהם, כשמתחילים לדבר אתם על הציוניות.

ואמנם שמעיה לא שיקר לגמרי. כי הנה גם חברי פועלי-ציון, אבותיהם הרוחניים של הציונים-הסוציאלים דהאידנא, שרובם היו אסורים כאן בעד עוון-הגנתם על עצמם, היו בני עמם, עם חלוש-העצבים, ששאריתו הולכת ותמה לגווע ושכבר לא נשאר לו שום דבר חוץ מקצת דיסקוסיה. ההכרה הציונית הפשוטה, שאם לא תצא היא לפעולה, אז בכלל אין לבני ישראל על מה לדבר ואל מה לחכות ובמה להתפלפל, ההבנה של הציוניות בתור שאלת ההויה והחדלון לעם-היהודים – היתה רפויה גם בידם, עד כדי עד כדי שישאבו מתוכה די אומץ להעריך כראוי את ה"קאמפף" וה"קעמפפער" שלנו ואת העובדות הממשיות שב"חיינו", אותן העובדות המספרות על מנוסות שאין דוגמתן, ועל שערים נעולים, ועל מצולות-ים ועל מעשי-ריבולוציה נובעים מזה שאין לעשות אחרת ועל קריאות-מרד מפי אלה שחייהם היו עליהם למעמסה, ועל יחס מזוהם של אונס וכפיה נגד יהודים אביונים שנושאים עליהם, להוותם, שם "בעלי-בתים", ועל דרשות ונאומים על דבר העבודה ועתידותיה מצד דלי-מעש שאין להם לא כוח לא חפץ ולא מקום לעבודה, ועל תפקיד קולני ופחות הערך בתוך עם אחר פרא ורחוק מחופש, ועל פרוקלמאציות כתובות בדם יהודים שהוקאו, ועל הבטחות שלא נתקיימו, ועל התלהבות גדולה בשעת ביעור יהודים ועינוי-בנותיהם ועל כל אותם הדברים, שעם המוכשר לשכחם בזמן מן הזמנים, הרי כבר נסתם עליו הגולל – – – להפך! כל מה שטרחו הפועלים-הציונים הללו וכל כוחם לא נתבזבז אלא בשביל להראות ולהוכיח להם, למתנגדיהם, שגם הם, פועלי ציון, למרות היותם פועלי ציון, אינם, בכל זאת, נסוגים אחור, אינם בורג'ואים! ולא עוד אלא שבסתר לבבם נשאר, סוף-סוף, מעין רגש-אשמה והתבטלות לפני אלה הסוציאליסטים השלמים, אשר הפוזיציה המארכסיסטית שלהם אינה מתנודדת מכל הרוחות שבעולם, בשעה שהם, הנאמנים גם כן לתורה התמימה הזאת, צריכים להוציא ממנה עוד פּרינציפּ אחד ובמובן ידוע גם להוסיף עליה... ולפיכך היתה התווכחותם עולה בקול נואש ובצוחת "וי, וי!" המארכסיסטים האמיתיים שמים לבם לתנאי החיים, צריכים לשים לבם לתנאי החיים! ובחיים הרי אנו רואים עמים מושלים ועמים משועבדים! ברם הרקבון היה באותה שעה נוסס בלבם ומגיד להם, להוותם, שהתיאוריה של מארכּס ז"ל אינה עוסקת, סוף-סוף, אלא במלחמת המפלגות ועל השאר לא איתמר בפירוש, ומכיון שלא איתמר התם, הרי זה "אידיאולוגיה לא-פרוליטארית" ומן המלות "אידיאולוגיה לא-פרוליטארית" יראו אימת מוות. קשה ממנה היתה אולי רק האשמה, – שבמובן ידוע יצאה מכלל אשמה ועלתה למדרגת הוצאת שם רע: – ארץ ישראל! .. כי, אמנם, אם על ידי עיקום-הכתובים וטרמינולוגיה מחוכמת יצא הפּרינציפּ הטריטוריאלי מבוסס כל צרכו, ולשם "פּרולטריזאציה ואינדוסטריאליזציה" דרושה ארץ, אבל, ראשית, אין נוהגין לדבר בעיקר זה הרבה, והשנית, – ארץ, כן ארץ, אבל ארץ פּרינציפּית, אוירית, "טריטוריה חפשית", שלא יהא מקום להם, השלמים והבטוחים, לחשוד ולהאשים את מי שהוא באוּטוֹפיזם וריאקציוניזם. – – –

והם, השלמים והבטוחים, היו אמנם שלמים ובטוחים. כעבור שעה קלה אחרי שתיית התה, כשהוציאו את כל האסירים מכל החדרים להתהלך שעה אחת בחצר, התרוצץ קבר בראש החבורה של זרע בני יעקב, ניענע באצבעו והוכיח בקולו המהיר, כי עתה כבר לא יחיו את הציוניות "כל פוגרומים שבעולם", כי לנוכח הפוגרומים יעמוד וילחם הפרוליטריאט היהודי, יד ביד עם אחיו הנוצרים, יד ביד ובראש המחנה, בראש, לפני הכל!..

הוא השתדל לכבד כל אחד ואחד מההולכים על ידו בשיחתו החשובה והיה פונה מאיש לאיש בתנועה אחת, שהביעה: אמת, כידוע לכם, הרי אני אחד מראשי הצ"ק, ובכל זאת, אל תירא, אחי, מפני, ואל תתבייש; אני רוצה להאיר עיני הכל...

ומפיו נשמע:

– רק קטני המוח – ממש קטני המוח – אינם יכולים להשיג – להשיג דבר גלוי – גלוי כזה – קטני המוח – כשנשתחררו האיכרים – הקפיטאל היהודי – האין זה ברור? – הפרוצס אחד הוא – אין אנו עם-סגולה – רק קטני המוח אינם תופסים את הקינֶטיקה – שני דורות – פרוצס גלוי – האבות – בעלי-בתים קטנים... שקועים באידיאליזם – הקלויז  והשוק – לא יצאו אלך החיים הרחבים – עלינו – זרחה – לחלק המתקדם – שמש הסוציאליזם –

– לכו ביחד! יחדיו עם כל האסירים! אל תפגרו מלכת אתם! לאו, "קוּליקי"! – לא חדל השוער בתוך זה מפקד על החבורה הקטנה הזאת, אשר – אגב אורחא – בחדריהם ואפילו בפרוזדור עשו רושם אחר לגמרי מבכאן, גם שאם, אמנם, נראתה קומתם האמיתית, הקטנה, החלושה, החולנית,  אבל – על כל פנים, איזו חשיבות מיוחדת היתה להם שם, חשיבות נאצלה מן הכרכים העבים שהיו מונחים על אצטבאותיהם, הכרכים העבים של זֶ'לֶזנוֹב ובוֹגדאנוֹב ומארטוֹב מכורכים ביחד. אולם פה, בחצר, בתוך כל האסירים, הנכרים והיהודים גם יחדיו, האסירים הרבים, גבוהי הקומה וגדלי הבשר, עם פניהם, פני אסירים גאיונים ומלאי בוז, בלו גיבורי הפוליטיקה האקונומית לגמרי. אמנם, חשיבתם בעיני עצמם לא סרה מעליהם גם כאן, רגלם דרכה בחיקוי של-מדעת לרגלי האסירים האמיתיים, ובקולם נשמעה ההכרה, שלהפך, אדרבא, הם סולת המקום, המה המתקדמים האמיתיים, בני הדור, נושאי הפרוגרס, מחזקי יד הפרוצס ההיסטורי, להם ניתן ה"זעלבסטבעוואוסטזיין" – ברם, צביונם, צביונם דיבר אחרת; צביונם צעק על הזיוף שבדבר, צביונם דומה היה בכל לצביון הילדים-האסירים הרבים מאד בתפיסת פוגרומושוק; ואולם בשעה שאלה האחרונים התהלכו עם הכל, עם הגדולים, והמיוחסים שבהם התגאו בנעלי הארג המרוקמים שעל רגליהם ודיברו בשבח מלאכותיהם: הרוג, בזוז, רצוח, נאוף – התהלכו הילדים הללו, שכל גופותיהם הרופפים צעקו: "חרסים נשברים, הלא גם זבוב אין בכוחנו להבריח מעל הכותל" ודיברו על דבר גבורותיהם במאַניפסטאַציות ובדימונסטראציות ובשמירה מפני הפרעות והתקוממות נגד פקידי הפוליציה.

בתוך המטיילים לא נפקד גם מקום ה"מבריח'ר" של חדרנו. העינים שבראשו המוטה-קצת זהרו משמחה. הנה הוא שב לביתו אחר מאסר של שנתים להתחיל מעלליו מחדש. המקטורן של החייל היהודי, אשר, סוף-סוף, עלה לו בט"ו פרוטות, כעין נכיון מחצי הרובל אשר הוציא מכיסו, התנוסס עליו לתפארה, וכל הפראַנטים שבין האסירים ניגשו אליו והתקנאו בו.

– הנה! – ראה פתאום אחד המוזיריים ראש עלמה אחת נתון בחלון אשר באגף החצר, שבו ישבו, לפי דברי שמעיה, העלמות מרֶצ'יצה.

– אי, חיים! – נשמע גם קול העלמה.

– מה שלומך, חנה? – שאל חיים בידידות רבה.

– תודה! – ענתה חנה – מה שלום בֶּריל שם?

– שלום לו. ה"דיֶלו" שלו עבר מהדפרטמנט של המיניסטר ליוסטיציה אל הדפרטמנט של המיניסטר לענינים ...

– אה ?.. – צעקה העלמה – איני שומעת מה אתה שח... דבר בקול רם יותר...

– ומה אתה אומר עליה? פנה ה"מבריח'ר" אל הנער החולה ההולך על ידו ועיניו רמזו על חזה של העלמה העומדת בחלון.

– נאדות מלאים... – ענה הנער קצרות.

– וה"דיֶלו" של חַצקיל... – צעק המוזירי.

– הוי עליכם, מצורעים! – גירש אותו השוער – לא יוכלו להינתק איש מרעהו... אסור לעמוד ביחידות... לך אל חבריך... קוּליקי...

פירושה של זו המלה האחרונה בפי השוער לא היה ברור גם לו גופא, אף כי הרבה להשתמש בה גם בקול, גם בפני עצמו. הוא הביע במבטא זה את כל חמתו, את כל ביטולו, את כל בוזו ואיבתו לאלה ה"קוּליקי", לאלה האלומות הזעירות...

 

יח

לפני הטיול שתו המוזיריים תה את ה"מבריח'ר" והחולה. זה האחרון אמר, אמנם, מתחילה לכהות בהם, בדמותו, כי לוקחים הם להם את הרשות לשתות אתם מפני הכלי שלהם, שבו הוכנסו המים, וכזה אין עולה בחשבון, ואולם ה"מבריח'ר" עמד על צדם והעיד בהם, שהם "יאַטים" ויודעים כיצד להתהלך עם "אוּגוֹלוֹבני". – ואכן עדות זו היתה נכונה. המוזיריים לא די שלא הראו כל אותות לחבריהם ה"אוּגוֹלוֹבני", שהם מביטים עליהם מגבוה, עוד השכילו לבלי להביע להם גם כל רגשות של השתתפות-במצבם או חמלה. מידה זו, אמנם, עלתה להם למוזיריים בנקל, בלי כל סכסוכי-נפש... אך בעיני החולה מצאה חן עד מאד וימשוך אליהם חסד. ככלות השתיה, לקח הוא, הנער השחרחר, את שיורי החמין וישפכם על הרצפה למען לא יהנה מהם העני הזקן או האיכר אשר גורש מאחוזתו.

בשעת הטיול עלה ביד ה"מבריח'ר" להשיג בכסף דגים מרוקחים ועד הרבה מיני מאכלים עד שבשובו כרה כֵּרה גדולה לחברו החולה ולהמוזיריים. כולם אכלו לשובע, אף כי לא הותירו, ואף על פי כן, כאשר הביאו ארוחת-הצהרים, מין תבשיל של קטניות, והזקן ניגש אל הדף לקחת לו כף-עץ, התנפל עליו החולה הקטן והדפו אחור ויחלק בינו ובין חבריו את כל הכפות ויבט בעונג רב על שפתי הזקן הרוחשות בדממה. אחר-כך שכב על האצטבה ולא קם עד עבור המפקד השני, מפקד-הצהרים. אז יצא ויתהלך באשר התהלך וישב אל חדרנו קרוב לשעה הרביעית – מועד משתה התה השני. והפעם מצא מחזה מלבב עד מאד. החייל היהודי, בן-הארבעים, עמד וקונן על כל התה והסוכר שהיו לו ושלוקחו ממנו. "אלמלי השאירו, לכל-הפחות, חתיכות אחדות, רוצחים, רוצחים גמורים!"

– פּרוֹי! דיבר אליו ה"מבריח'ר" בז'ארגון שלו – כלום יודע אתה, מי שלח ידו בסוכר שלך? למי דרוש הסוכר שלך, פּרוֹי?! לך ובדוק בחפצי האיכר: הוא לא הלך לטייל. הוא נשאר לבדו בחדר. הזקן לא לקח.

– ודאי, – המה החייל – הזקן לא לקח, אבל גם האיכר לא לקח.

– ובכן מי, מי? – פיזר ה"מבריח'ר" מלח על פצעי השדוד.

– אתה גנבת! – נזרקה האשמה.

– פּרוֹי! הביט אליו ה"מבריח'ר" בטוב-לב.

אז ניגש הנער החולה אל היהודי ויעמוד צפוף אצלו. היהודי סר מעליו כחצי פסיעה ויעמוד. הנער נתקרב אליו עוד יותר ויעמוד. היהודי הביט בו בתמיהה וביראה.

– אבותי שלי... – הצטדק האיכר – אני לא לקחת... שהדי במרומים... אני אינני שותה תה... למה לי סוכר, אבותי שלי...

– ובכן מי לקח, הא?

– מה זה שייך לי, –נרתת האיכר – אני אינני שופט... דהיינו... אלוהים הוא השופט לכם...

– אבל למה כל הפרוצדורה– הפסיק הנער החולה – מי לקח? אני לקחתי! שמא תאמר, שאבוא לשאול את פיך, אם לקחת את הסוכר שלך ואם לא? ואת נפשך לא אקח ממך?

ומבלי הוסיף דבר קפץ קפיצה קלה וטפח בידו השחרחרה הקטנה והרזה על כל פני היהודי המנופחים עם זקנו הארוך. המוכה השתומם כשעה חדא: הוא לא היה מוכן לזה. אחר-כך הוציא גניחה משונה מתוכו והתחיל מטיל דברי קנטור והאשמה. הוא אינו נער קטן. את שלו ישיבו לו...

– הוא מבין רעה על עצמו, –דיברו המוזיריים איש אל רעהו – ה"אוּגוֹלוֹבני" אינם אוהבים את המדקדקים בקנינם הפרטי...

והם לא טעו. ה"מבריח'ר" ניגש אל קרבנו בשנים הדוקות ואמר לו:

– שתוק, זקן ארוך, ואם לא...

– ואם לא, מה תעשה לי?..

– אגלח את זקנך, – צחק ה"מבריח'ר" – ובלי זקן, יודע אתה למה הנך ראוי?

כאן הזכיר הנער, בתור ביאור, מין דבר שכזה, ששינה את צלם-האדם שבפני היהודי ושהשכיחהו את כל פחדו עד כדי להוציא מפיו גם הוא מין גידוף כלפי מעניו ומבזיו. הגידוף הזה – כמובן מאליו – לא היה כלום לעומת הדבר המגונה שהשמיע הנער, ואולם אנשי דברו התחפשו לנפגעים עד אין שיעור מביטוי זה.

– היאך! צעק ה"מבריח'ר" בשלוה נוראה – לאסירים אתה מעז לומר דבר כזה?!

– המתן-נא – דחף הנער את חברו הגדול ממנו – אני אראה לו. אני אשיב לו את הסוכר שלו...

ולאחר רגעים אחדים, כשכבר ישב היהודי במנוחה על האצטבה ואמר להתנחם על צרותיו, התגנב אליו הנער, וישפוך על פניו כוס מלאה מים קרים ויחל להכותו באגרופיו הקטנים. והיהודי הרטוב, הנרעד מהפתאומיות שבדבר והמשוגע ממראה-עיניו, אשר לא האמין בו, לא עמד בפניו ויקפא על מקומו בגוף נתון למכים. אולם בראותו, כי גם הגדול הולך אליו בשלוה ובאגרוף קשה ונטוי, שב אליו רוחו והתחיל מסתובב בחדר, כשעיניו קמות מרתת וחיל. "צעק... צעק! – לחש לו הנער מרגע לרגע – צעק!.. מדוע איך צועק! הלא אני מכה אותך!.." והממהו בלי הרף. אז נזכר האומלל, כי יש באמת שומר בדלת, וימהר לגשת שמה, אך בטרם פתח את פיו, נשמע "אה-אה" משונה מפי החיה הקטנה, "אה-אה" של תאות הסכנה, כאומר" אה-אה, אתה רוצה למסרני לדין? לקבול עליו? לא נעים הדבר, אך"... ותוך כדי דיבור חטף את המוט מן הנקבים אשר באזני כלי-המים וישברו על עורף אויבו. ולא הפה ממנו, לאחרונה, אלא מעיפות, אולם כל גופו הדל העיד בו, כי עדיין לא שבע. שבע-רצון היה ה"מבריח'ר", אך גם בפניו הוא ניכרו מעין עקבות של שממון, לאמור: ומה בצע שהיכוהו?..

פני החייל היהודי זבו דם. עינו האחת כמו לא נראתה מחמת פצעים. הוא ישב בנחת וכאילו לא הבין מה קרה אותו. אך הנער, כחתול ביתי, הסתובב אצלו, חרק שניו והתגרה בו:

– נוּ, השומר כבר בא... מדוע איך מספר לו, מדוע? הא? עתה כבר למדת, איך להתנהג עם אסירים? עתה הראית לדעת...

– לך לשתות תה, ילד'ל! מנעהו הגדול מלהתנפל שוב על הפצוע – איש אינו חייב לו דבר. סוכר חדש יש לנו די והותר. ידע מעתה, איך לומר ככה...

אמירה זו של היהודי ה"מבריח'ר" היתה בעיני הפוליטיים, שישבו ומצצו את הסוכר לתוך כוסותיהם, לדבר שאין בו ממש, לכאורה, ואולם מי תיכן רוח ה"אוּגוֹלוֹבני"? מסתמא כעסו על שאמר היהודי להביא דינו לפני השומרים. הם אינם אוהבים שיהיו אויביהם פליליים...

ופתאום התנער היהודי ממושבו וירץ אל הפתח, ומבלי לדפוק בו כלל, התחיל לריד בשיחו, כאילו לא נתכוון לספר זה לשומר, אלא לו לעצמו:

– הם יהרגוני... הם יהרגוני...

אולם די היה לו לראות את הנער קם גם הוא ממושבו שישוב למקומו.

– אולי טוב לך לספר על כל זה לפני השר בשעת המפקד?

וישתוק היהודי.

– אני מיעץ לך לספר. אל תניח לדבר הזה כך!..

החייל עלה על האצטבה ויכבוש פניו בכותל.

– הא?! התספר?!

– לא...

– ראה-נא!..

 

יט

רק שלושה ימים, מיום הששי בבוקר עד יום הראשון בצהרים, שהינו בתפיסת פוגרומושוק עד לכתנו למיוואַלנה, ואולם הרשמים היו כאן תכופים ומיוחדים. עורק-החיים, כמו שרגילים לומר, דפק כאן באינטנסיביות מרובה, ואותו הקול הבלתי-נפסק עדיין בעולם ניסר בקרן-זוית זו ברמה. האסירים לא הרבו בשינה ולבותיהם ערו תמיד למאורעות, לשערוריות... המשחקים היו פה גם כאן אחרים. בארנובסק ובסרדינוב שיחקו ילדים, ילדים טיפשים ואכזרים, אבל ילדים; גדול היה כוחם במשחקים מצוינים, שיש בהם עד כדי להכות מכה רבה, אבל עלובות, עלובות ומעוררות-שחוק, היו, למשל, "תהלוכותיהם" במשחק-האישקוקי, אלה התהלוכות הנמהרות, הפתאומיות והמעידות על חוסר-המוח של מצביאיהן. לא כן משחקי פוגרומושוק. פה היה אפילו שחמט, שהרבה שכל יהודי נשקע בו. גם התעלולים שהיו נעשים מאיש לרעהו כבר לא היו "בּאַביטשי" ו"ז'גוטי" גלויים, אלא – מעשי מוקשים נסתרים וכיוצא בזה; וב"מעשי המוקשים" האלו – או בשפה המדוברת: "לאזן א מינע" – היו חוטמים של בני אדם שקועים בשינה ו"פימפערלעך" מכשכשות שם, או נעורת של פשתן דולקת בתוכם... ברם, מה כל זה הלהט הקטן ואלה התאוות הקטנות לעומת ההתלהבות והנכלים והקנאות והמזימות והערמומיות וה"הינטער-פיסלעך", שנקראו ונתגלו בשעת משחק-הקלפים! כובד-מלחמה! וגדולה ועמוקה ביחוד היתה מלחמה זאת ביום הששי בערב ובכל יום השבת, בעת שבחדר אחר היה מנין לקבלת מלכתא ולתפילות-שחרית ומוסף, ונמצאה, לפיכך, אמתלא להלהוטים אחרי קוביה להימלט מתוך חדריהם ולהיאסף יחד לשם זה. אלו היו ממש עליו וירידות, סערות ואסונות, נפילות ונצחונות – – –

כן, נצחונות, מורי ורבותי... סוף-סוף, לא נמלטתי גם מן הקו הזה, ולו בזכרונותי שמן הימים האחרונים ל"מסעי" ההוא...

נצחונות... ושונים היו הנצחונות האלה, גמורים ולא גמורים, עוברים וקיימים, ומהרבה מינים... מעבר אחד: נצחון מצד ה"מבריח'ר" בן-חדרנו על משחק-בקוביה יהודי אחד, בעל "ירמוּלוּצ'קה" מרובעה על ראשו הארמני היפה, שהציג ימים רבים "בדיל-הדל" את כל "הקאַרטז'ניקים" שבתפיסה ובאותה השבת באתהו "מפלת המן"... מעבר שני: נצחון מצד הגנבנב, הנער השחור, על היהודי החייל, בזוי הנפש, לפי כינוים של המוזיריים, שלא עמד בדיבורו והתאונן לפני השר על מכותיו אשר הוכה, והשר עשה אתו, את המתאונן, חסד ופקד להוציאו מכאן ולכלוא אותו ב"קאַרצר", ושם, עפ"י הודעת הנער מבעוד יום, עשו לו מה שעשו... ולבסוף: נצחון על יֶרמֵי (שם האיכר שגורש מאחוזתו) ומצד הפוליטיים, שעשו בו אגיטציה כל אותו אור ליום הראשון והוכיחו לו באותות ובמופתים שאותו הנסיך, שהוא, ירמי, שמע, לדבריו, עוד בכפרו על אודותיו, שהוא, הנסיך דהיינו, דורש טוב להם, לאיכרים, הריהו בעל פסיכולוגיה של בורג'ואה ודוקטרינר!

– מי? לב ניקוליוביץ.  דהיינו? – לא הבין ירמי; בעיקר לא תפס מוחו גם את החרפה גופה שבזה: איך? דוקטרינר? דוֹקטוֹר? לא, גראף טולסטוי הוא, ולא דוֹכטוּר... אבל בדרך כלל השיג, כי, בכל אופן, כּונתם של אלו היא לבזותו בכינויים, ועל זה אי-אפשר היה לו לבלי להצטער – לא, לא טוב לדבר עליו רעות... לי יעצו רבים לילך אליו... ואני אליך... עד ביתו אגיע... עד נחלתו... לכשאקבל שחרור, דהיינו...

– אבל טולסטוי מטיף לבלי להתקומם נגד הרע! התווכח בקול הלמדן שבין המוזיריים – נו, האין זה דוקטרינריות?

– איך זה, אחים? – לא חדל ירמי לתהות –לבלי התנגד... היינו, לבל יצמח ענין גרוע, חלילה... ליב ניקוליוביץ דורש טוב לנו... שלא יהיה אי-יושר... שתהא אדמה לכל האיכרים... הוא שונא את אוכלי העולם... "לא תרצח" – כתוב בספריו... אומרים כך... לא קטטות, לא מלחמות, דהיינו...

– מלחמות! – הריעו כל המוֹזיריים פה אחד – גם אנו הננו נגד המלחמה! רוצה אתה ונקריא בפניך...

ירמי רצה, כמובן, והם הקריאו לפניו מתוך פרוקלמציה רוסית ממועכה, הוצאת ה"בּוּנד", שהתהלכה מיד אל יד כל אותו היום. הוא האזין כל העת בכיוון-הדעת לכל הדיבורים שהיו שם ב"אגרת" ע"ד איזה רכוש דורס בעל ראשי פתנים הרבה המבקש לו מרחב ושוקים, ופניו בלטו ועיניו קמו. ראש גוי!.. אולם הנה כבר עברו את יער החכמה והגיעו עד "הדם השפוך ע"י כל זה והגופים המפרפרים בגסיסתם" – והפרי המקווה עלה: ירמי נידנד באצבעו תחת סנטרו, ממעל לכפתורו הגדול והמיוחד, גנח ואמר:

– אמת... כל זה אמת לאמיתו... רציחה, דהיינו...

והגיע הדבר לידי כך, עד שגם כשנודע לו לאחר-כך מפי "אחיו", שאגרות כאלה אסורות הן למקרא ויש בהן סכנה רבה, אם יבואו הז'נדארמים מחר הלום (שמועה עברה אז, ולא בלי כל יסוד, כי ממחרת, ביום הראשון, תהיה בדיקת ז'נדארמים בתפיסה, לפי שנתפשטה המחלה ונתמלאה סאתה ע"י חדרי הצרעת שהיהודים יושבים בהם, למרות הקרשים שעל חללי פתחיהם...), לבש ירמי עוז ואמר: אֱהֶה!"... הוא יחביא את המגילות... הוא יחביאן בתוך כתביו הוא... מאחורי האיקונין יחביא... שם לא יחפשו... והוא אינו ירא את האיקונין... עץ המה... עוד בטרם ילך להתפלל – יחביא את הכל היטב, היטב...

– איך "להתפלל"?

– כך!.. הלא שבת שלנו...

– אבל...

ההודעה כי הוא, ירמי, אחרי ככלות הכל, ילך גם מחר להתפלל, היתה תמוהה ביותר בעיני המוֹזיריים. האן כיצד?! מכיון שהוא מסכים ו"מכיר", שהמלחמה דבר רע הוא, הרי צריך הוא להבין מאליו שאין זו אלא ממעשי המפלגה השוררת. הא למדת, שכל הרעות ממנה תצאנה והיא גם היא, ברצותה להוליך שולל את העם, תבדה אמונות תפלות. וממילא, שהפרוליטריאט אַל לו להיות נתעה בשוא! ומכיון שכן – איך אפשר להאמין באלוהים ובתפילות?

– ומה דימיתם אתם, – יִשב הלמדן את הפליאה וניחם את חברו – כלום איכר דומה לפועל פבריקאי? עליו אפשר להשפיע!.. הפועל הפבריקאי נפגש עין בעין עם מוצצי דמו... ואפילו רוסי... אבל האיכר... האיכר לעולם נחשל הוא...

 

כ

...אותו אור ליום הראשון היה הלילה האחרון במסעי מא. עד מ. ממחרת צריך היה להוליכני לצָרתנקה ומשם מהלך שתי שעות למיוואלנה. מה שפגשתי שם, במיוואלנה, ומכאן ואילך הוא, כאמור מראש, לא מעניני. את זה, לכשתרצו, אפשר שאספר לכם, אחי ורעי, בפעם אחרת, כשהשעה תהא יותר מוכשרת לכך. עכשיו – הלא כבר נלאיתם אתם... ואני... אך אני הלא כבר אינני מן הענין.

כן, מסרדינוב ועד הנה – אינני מן הענין. ואולם הלא ידוע תדעו, אחי, את אותם מיני האנשים, שעיקר מהותם הוא מה שאף רגע אחד אינו עובר עליהם בלי מחשבה על מצב המוות המשונה אשר בוא יבוא, שאף הרף-עין אחד לא יחדלו מחשבה על אפסותם הם המוכרחה לבוא בעוד איזה זמן ועל האבדן העולמי בסוף הסופות, שאף מעשה קטן שבקטנים אינו חולף בחייהם מבלי שינדנד אותה ההכרה של "פליאה ורעוּת-רוח... פליאה ורעות רוח" ... ושאף על פי כן... אף על פי כן: למרות ה"אין-כל-נפקא-מינה", ה"אין-כל-נפקא-מינה" אפילו ב"אין-כל-נפקא-מינה" זה גופא, הרי הם אינם חדלים מעשות את מלאכתם ומהרהר את הרהוריהם, מאהוב את הקרוב להם ומשנוא את המכוער, מרחם על המעונה ומפרוס לחמם לנצרך, מרעוד מרעב ומקור ומהתאוות לאשה, מהצטער בצער עצמם ומבכות בהתכווץ לבם... וכשחתול עובר הרי הם מכירים, שזה חתול ולא הם, שהם אינם חתול ושלא טוב להתגלגל בחתול... כי טוב לו לאדם מן החתול. –– –– ––

שכוב שכבתי מן הצד, אבל קלוט קלטתי הכל. היתה השעה התשיעית לערך. מפקד לא היה באותו הנשף, מפני ששרנו, שר-התפיסה, שפך לתוכו לכבוד קדושת היום הבא יתר על המידה. המוֹזיריים כבר כילו את מלאכתם עם המגילה-העפה שלהם ועם ירמי. מבעד השמשות השבורות נדף ריחו של שלג מתמזמז ונראו צבעי עננים אפורים ורפים, אבל דוקא רישומו של כגון דא לא היה ניכר כלל בפנים. כל הגופים היו על האצטבאות המשופעות והראשים התחלקלקו בכתלים הנטויים. ירמי היה גם הוא כבר על משכבו שאצל הזקן, ואחיו, מנצחיו-למחצה שלפני שעה עזרו בקולותיהם הצרודים על יד הניגונים במקהלה שבקעו ועלי משני החדרים שהיו לנוכח חדרנו. המלות הרוסיות המשזרות באותן הזמירות: "במרחב השתפכי, מנגינתנו! הסתערי מסביב! על תבל דגלנו יתנופף! ונושא הוא כרוז למלחמה, נקמה ורעמים . –– –– ––" יצאו דחופות וגאות, בוערות ובוטחות, והרחבה כבירה פרחה וגדלה...

 

Лейся в даль наш напев, мчись кругом

Над миром наше знамя ве-е-е-т-

סילסלו והתחננו כאן...

И несет клич борьбы, месть и гром –

גילגלו משם...

התכנסתי יותר בקרשי האצטבה. איזה דבר נעשה לי משונה, אך מה הוא הדבר לא ידעתי. התאמצתי בכל עצבי מוחי להעלות ברור מה משונה לי, ולא יכולתי. אור העששית הקטנה והמעלה עשן, שהיתה שומה על הדף החדש, גם הוא הפיץ קרנים משונות-שואלות אל עיני ולעומת הקול המזמר פה אחד. והקול זימר וזימר פה אחד, נהיה לבסוף אפילו מוֹנוֹטוֹני, ורק לאט-לאט החל להתבלבל פה בחדרנו בעקב הנער השחרחר ששב אל סיפורו לה"מבריח'ר" בדבר מה שקרה לחייל היהודי לאחר ששמוהו אתמול בלילה על פי פקודת השר בקארצר. אותו האברך בעל הירמולוצ'קה מסר לו את הכל בפרטיות. קרקס היה שם!..

– חברה! – קרא אחד המוֹזירים מתוך חדוותא – מי מכם זוכר את אותו הפועל-הציוניסט שישב אתנו אשתקד בחמאַנוֹבוֹ? הזוכרים אתם אז, בראשון למאי, כשצילצלנו בזמר הזה, והיתה התלהבות בתוכנו, פרש פתאום והתחיל: "פעראייניגן זאל אייך דער הייליגער צוועק צו מאכן פון שרעקליכן גלות א'ן עק..." אתם אינכם זוכרים? שחוק, אני אומר לכם: אנחנו – עשרה קולות: То наша кровь горит на нем, то кровь работников... – אש להבה! והוא מצפצף יחידי: "פעראייניגן" "אין אונזערע צייטן..." קוֹמדיה!

– מצווה עליו! – התרונן גם הנער כמו מיין, ובשעה שהיה מזכיר דברי בעל-דבביה בצורתם ובסגנונם היה משמיע קול כאוב ומחקה גם את הטעמתו – אמרת מראש, שאני הכיתי אותך, סנטר- טריפה, החזק בשלך! לה"שרץ" טינא היתה בלבו עלי ובוודאי הייתי מקבל ממנו פסק... והנה לא! חכם... כשה"שרץ" (השר) שואלו: "איככה היכה אותך זה, והוא חולה?" – נפל על המציאה להראות עליך, הבריא... " אה, הנך בר-שכל כזה? הכל מכים אותך – לך אל הירמולוצ'קה ותיהנה גם אצלו"...

– אבל מה בצע לירמולוצ'קה, שנטל ממנו את הרובל, אם הוא איבד אותו לי היום במשחקו, הא, ממזר'ל – התהולל ה"מבריח'ר".

– אחת היא... אבל שמע-נא, איך הוציא ממנו את הרובל. בא הוא, הדג שלנו, לשם. "בשל מה?"... "היכוני". "אה, היכוך"... (הם כבר ידעו: אני הודעתי להם ע"י שליח עוד בצהרים; אפשר שכזה וכזה יבוא בערב אליכם; ט"ו פרוטות יש אצלו, ט"ו הפרוטות שלך שנתת לו בעד המקטורן). נוּ, ניגשים אליו, כנהוג, בניחותא: "תן את ט"ו הפרוטות!" החכם עודנו מכזב: אין לו... מכבדים אותו אחת ושתים ולוקחים. שה, סוף שכבו לישון. הוא אינו מסיר את מנעליו. אה, יש דברים בגו... נוּ, אתה היית מאמין, שיש לזה עוד כסף? אה, חזיר!... ניגשת אליו הירמולוצ'קה שלנו ושואלת: "מוסר, מדוע אינך מסיר את נעליך?" אינו עונה. "מטמונים יש לך שם, בן אדם נאה?" בחיי אשתו וילדיו – לא. "היודע אתה – אומר לו דנן – שזה רק עתה אבד ארנקי של ממון מצלחתי וצריך לעשות בדיקה?" – "אני לא גנבתי". – "אם אתה לא גנבת, מי גנב? כולנו אנשים ידידים ומשלנו לא יקח איש דבר מרעהו"... הוא נשבע שבועי-שבועות – חפשוּ! – "הסר את מנעליך ונראה, אם לא החבאת את הארנקי שם". בוכה ואינו רוצה. סתמו את פיו וחלצו את המנעלים – רובל כסף!.. שומע אתה? נטרפת פתאום דעתו עליו – חטף את הרובל בשתי ידיו, קפץ את הכף וצועק. יהרגוהו והוא לא יתן... רע!.. התגנבה הירמולוצ'קה מאחוריו וחטפה את הרובל מתוך ידיו... חוֹ-חוֹ!.. פה היה בתוך אנשים לא טובים – והחליף את מקומו... שם יוטב לו... והתדע מה עשו לו אח"כ? –

– די! אמר "המבריח'ר" – אני יודע. צריך לישון. הוא ידע מעתה, כי ידנו בכל מקום...

הוא קפץ בתחתוניו מעל האצטבה, ניגש עד המנורה המעושנה והקטין את אשה הנלאה. הכתלים נבלטו עוד יותר בחצי-האפילה ודממה-לרגע פרשה את צלה. ובאותו הרגע נעשה לי ברור-ברור וגם המשונה שבתוכי נעשה חיוור ושקוף. המנורה שתקה. נתגדל אורה, נקטן אורה – היא מנורה זעירה, עשנה ונלאה, והיא שותקת. למה למהר במיתה? למה למהר להחליף? מה פתאום? מה קרה? הדבר אינו משתנה. הדבר נמשך ואינו משתנה. ידם בכל. נוסעים למיוואַלנה, חוזרים למוֹזיר – וידם בכל. התוך אינו משתנה. גזירות תרס"ד... רומא וירושלים... זירה... פריצי חיות.. קאַרצר... ירמולוצ'קה – עצם אחד. גבורת בן-יהודה, ז'ידוק פולני – תוכן אחד. המנורה צודקת; היא שותקת. היא יודעת את ערך העתים המשתנות, התנאים המשתנים, החיים המשתנים. זכוכיתה מתפוצצת – הקליפה משתנה... חוּ-חוּ. הקליפה החיצוניות – והתמצית אחת. הניגון אחד... אלה משוררים והוא משורר... הם במקהלה והוא יחידי... פועל-ציוניסט... חוּ-חוּ... קולם עולה עליו... ונפשו תשתפך... "אין אונזערע צייטן... Лейся в даль... עס ווערן געשענדעט... – наше знамя... אידישע פרויען... – ярко рдеет...  אין מיטן די גאסן... семя грядущого הו-הו-הו... הקוטב אחד, אחד. פֶּה לא ניתן למנורה; היא כבויה; היא שותקת.

 

-------------

 

ממחרת הוֹלכתי למיוואַלנה דרך צָרָתנקה. גם בצרָתנקה יש בית-סוהר.

 

(תרס"ו, "המעורר")

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] אנשי הצבא קוראים לכל הבתולות היהודיות – חייקה.