_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵהִרְהוּרֵי קוֹרֵא

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

בשפת יהודית-דייטש וספרותה. מַחברת של שירים: "וואס איך זינג און זאג".  שם המחבר: שמואל יעקב אימבר.  למברג, 1909.  ס"ב עמודים.

מחברת מעניינת! השירים ברובם, אמנם, לא חשובים – אי-אפשר להכחיש; אולם כי לפנינו אדם פייטן  – גם את זה לא צריך להכחיש.  אסור להכחיש!

כוח הביטוי השירתי בכלל קלוש; היכולת "להבעיר בדברים לבות-אנשים" כמעט שחסרה לגמרי.  לשפה אין עוז, אין ריתמוס נאה ואין צלצול מיוחד.  אפילו חרוזים חדשים הנם כאן יקרי-מציאות, והרוב הם מעין "גוט – ליעד", "ליעב – שטוב", "פעֶרלאָז – שלאָס" וכיוצא בזה; צבעים ותיאורים פואיטיים – לא עשירות יתירה... נזר – אַ קרוין, עין – אן אויג, זהב – גאלד, ועוד פעם זהב, ושוב זהב ("איהר אויג מיט גאלד צו גלייך", "האסט גאלד אין אויג", "אָ, גאלד!", "מיין גאלדען בילד"), והרע מכל זה – "האמירה", שאינה אומרת כלום ושבהרבה מקומות היא מאפילה לגמרי על צלילי ה"שירה" של המשורר הצעיר.

בשירו הראשון למשל, הוא פונה אל ה"עולם" (מפני שהטכניקה החיצונה במקור, רחוקה מאד, כאמור, מן השלימות והאוריגינליות, לפיכך איני חושש למסור כאן ולהלן ציטאטות אחדות בתרגום פרוזאי מדוייק) לאמור:

"הנה אנוכי בא אליכם לקחת את אשר השארתי אצלכם: אבן-חכמתי אשר בצוּר, ומַפתחי, האדום מחלודה.

"למה סגרתם עליכם!" למה הגפתם את דלתכם! חלפה שנה – והנה חצות-ליל...

"בא אני צעיר בחיים שלמים ועשיר בשנה שלמה.  אלוהים נתן בן לזוג-האדם הכי-נאה.

"כּזהב אהובתי! עינה כזהב – – – וזהב לי בחדרי, והמפתח אצלכם.

"ואבן-חכמה לי, רז של אושר רב... מפתחות-אוצרותי – אותם הָשׁיבו לי היום.

"אותם נתתי לכם, כשׁאהבתיכם, – כיום אוהַב אהובתי ובן צעיר לי".

זהו הכל.  והרי לכם בזה פתיחה ל"שירה-אמירה" טיפוסית, שהתעמקות הקורא ורצונו הישר להבין את הקרוּא לא יועילו לו כלום, לצערו!

וכמו כן הוא, כשה' אימבר נמצא "על הדרכים הישנים" והוא פונה אליהם ואומר: "דרכים שקטים כעיני-כפר (!), אָשרי היה פה... לא תמול... לא תמול"; או כשהוא "נופל בזרועות-ידידו ושוקע במעמקיו ונופל על תהומו" –

                 און זינק אויף דיין דנא...

                 דיין פנים, דיין פנים וועל איך שוין נישט זעהן...

ווי שרעקט עס מיד – א! – –[1]

או כשהוא מעיד על עצמו, שהוא על תהומו של ידידו "אַ פערקלונגעער לאַך"[2] ועוד דברים איומים ו"עמקי-מושג" כאלה; או כשהוא אומר על הלילה השקט, הרודף אחריו (אחרי המשורר) כל היום, והוא, המשורר, בכל זאת אינו יודע אותו, מפני שהוא אינו לן על דרכי-נודדים (משל כחרס הנשבר!); או כשהוא מדבר, כניטשה בשעתו, על "נשרו-רוחו", או... כפרץ הירשביין בשעתו, על "רגלו שאינה חוזרת למקומות שהיתה כבר פעם בהם" – צר, צר אז מאד לקורא הנאמן על מעשי-הנערות האלה, על המלאכותיות התמימה ועל ה"מודרניות" הזאת, הבּאנאלית והפרֶטֶנציוזית, שׁכבר קצה כל כך הנפש בה.

ואולם הנה גם לפנינו שירים, כמו רוב אלה המוקדשים לק. ב.; הנה השירים הקטנים, שבכללם, אמנם, אינם עושים רושם הגון, אבל ששורות אחדות מהם יפות באמת, כמו רוב השירים מן ה"ציקלוס" "חיי"; הנה שירים כמו "אחרי שנים", "את בכיי החשאי שמעת", או "השכיבני בערש-ברזל", שסופם הפתאומי הדוּר וכביר –

פון מיין בענקשאפט בליהען רויזען

און זיי שמעקען גלייך ווי דו...[3]

וכל אלה מכריחים אותנו, למרות הכל, לקדם ברצון את פני המַחברת הלא-גדולה ולקרוא בגיל: אכן ניצני משורר אמיתי באיש זה – במחַבּרה!

––––––––––

המשורר ש. י. אימבר מרבה להשתמש במלה "הארציג".  ואמנם, למרות מה שהוא נוטה לנגוע כפעם בפעם בתכנים פילוסופיים – אין אלו דברי בעל-מחשבה!... רק לפעמים – בגלל אי-היכולת הטכנית – שיר זה או אחר נדמה לקומבינציה שכלית ולא לבבית.

הלייטמוֹטיב של ה"לבביות" הלזו הוא – האושר.  אין כמעט שיר אחד בספר "מה שאני משורר ואומר", אשר המלה "אושר" לא תהא נקובה בו.  והמשורר מאמין באושר.  בשיר-הפתיחה שלו, המובא לעיל, הוא אומר: "אבן-חכמה לי, סוד של אושר גדול"; הציקלוס הראשון כולו נקרא "אשרו של נודד".

מהו אשרו של הפּייטן הצעיר? – ידידות.  "בערב השוקט ההוא – הוא מתוודה לידידו – כשנפגשת לי על דרכי, כשבאת כילד – צחק אשרי ברמה, צחק אשרי".

                 און כ'האב געטראכט א גאנצע נאכט,

                 א גאנצע, לאנגע, זיסע נאכט:

                 דו בלום, דו בלום, דו יונגע בלום,

                 צי האט דיך ווער, ווי איך, בעטראכט?

                 דו בלום, דו בלום, דו מענשען-בלום....

                 צי האט דיך שוין געבענשט אַ האנד?

                 צי האט דיך שוין געקושט א אויג?

                 צי האט א הארץ געלאכט דורך דיר?[4]

ובשיר השני באותה הקריה מספר הפּייטן, איך שלא תשבע עינו לראות את ידידו זה, ואיך שהוא מקנא בעין אמו של ידידו, היודעת אותו למן היום הראשון, מאותו היום שהביא אושר לעולם...

האהבה, אהבת-נשים, מוצאת אצלו מקום רק במקומות ספוּרים, וגם בהם מעט הוא הדם, מעט ובלתי-סוער.  "לבו (של המשורר) שוקט, שוקט וביישן".  והוא "אינו מנשק לה בפניה ואינו מעורר את כלימתה, כי אם רק את ידה הלבנה הוא מנשק".  "בואי! – הוא אומר – אנשקך בלחש, בלחש... עיניך שחוקות, שוחקות... כיונים מארובותיהן פרחו מכאובי ממני".  ושם: "עיניך בארות, בארות עמוקות, שוקטות.... את צלמי בהן ראיתי... הניחיני, הניחיני-נא להתפלל לפניך"... להתפלל!...גם במקומות אחרים הוא פונה אליה כאל אמו, כאל אמו וילדו בחדא מחתא.  ומלבד כל זאת יש צורך להעיר, כי גם ברוב אלה הטון הוא כזה (אין לשכוח שביהודית המדוברת, כמו בגרמנית, אין הבדל לשוני בין "נוכח" ל"נוכחת"), שאין יודעים את מי המשורר מדבר ולמי הוא פונה: לה או לו, לידידתו או לידידו...

וככה הוא הדבר.  בידידות לרֵעַ, בעיקר, מוצא המשׁורר הצעיר את אשרו, ובזה גם את אלוהיו.  ידידו-הילד נעשה לו גם לאֵל (בהרבה מקומות); בעיניו הוא רואה שמים; כעובד-אלילים ממש, הכועס על אלילו ומחרפהו ומגדפהו, אם הוא אינו שומע לתחנוניו, פונה גם משוררנו לפרקים לאל-לבבו ("דו, שטויב!"); ויש גם שהוא יוצא עמו במחול דיאוניסי ומפזז ומכרכר עמו:

                 כ'קען אויך טענצען – וועלן מיר טענצען,

                 קינדער מיר...

                 קום – שוין וויעגען זיך די קראנצען

                 אויף מיין טהיר.[5]

"קינדער מיר".  כמה קרוב כל זה אל הלב, ויחד עם זה – הוי, כמה זר!

כי.... מה קשה הצער! אי-אפשר לעבור בשתיקה ולא להעיר, סוף-סוף, גם על היסוד האירוטי המחלחל ברוב הפזמונות היותר נאים של המשורר אל ידידו-אֵלוֹ...

וכשהוא, למשל, המשורר, אומר לבלתי-מכירו, שיעזוב את ביתו ויבוא אליו, אל המשורר, שחלונו פתוח תמיד, והוא פונה אליו: "בוא אלי, בשרי, דמי!" – עוד לבנו פתוח לקריאה... אבל הלא יש שהוא אינו מסתפק בזה, יש שההסתכלות גרידא ומראית-עין בלבד אינן מספיקות לו, והוא קורא:

                 אָ, נייג דיך נעהנטער צו...

                 אָ, גוט איז מיר...

                 איך בין דאר גליקליך...[6]

או:

                 איך בעגעהר נאך דיינע ארעמס,

יונגער גאט![7]

וכאלה למכביר!

היסוד הזה הוא, כמובן, לא נעים כלל לקורא, והיסוד הזר והרחוק הזה הוא גם הטיפה המרה בכוס-ה"אושר" של המשורר.  מזה תוצאות לקינותיו, לעצבו.  והיות, שהעינויים הבלתי-אמצעיים ישׁ בכוחם לשׂים פֶה גם לאילם, הרי גם הקטעים מסוג זה הנם מהיותר מעולים, היותר חודרים ומכאיבים...

במקום אחד הגעגועים הללו מתגלים באופן רך:

                 קינד, מיין האנד איז הייס און ווייך,

                 כ'האב נאך קיינעם נישט געשלאגען (איזו ילדות!),

                 ווארום ביזטו נישט געבוירען

                 מיר א יונגער, זיסער ברודער?[8]

אבל לרוב יש שהכאב מגיע לידי צעקה גלויה:

                 דו פריינדענקוואַל, דו אייגענשיין,

                 דו מוזט א שלעכטער, שלעכטער זיין,

                 וואס הערסטו נישט דאס רופען מיין?[9]

והנה גם "אֶלגיה", אלגיה מיוחדת במינה, אלגיה ראויה לתשומת לב:

                 דיינע ליפען רויט ווי פייער,

                 רויט ווי בלוט.

                 וועלט איך אזוי שטיל געטרונקען –

                 טאר איך ניט.

                 עמיץ אנדערש נאָגט זיי, נאָגט זיי,

                 ווי אַ שלאַנג.

                 איך מוז רוהען, איך מוז רוהען,

                 איך בין קראנק.[10]

מחברת-השירים הזאת, כפי שאפשר ללמוד מן הציטאטות וההערות המעטות שבאו בזה, היא חד-גונית ובמידה ידועה גם חיקוּיית.  הסביבה היהודית, שממנה היה המשורר יכול לשאוב מקוריות ועל ידה היה יכול להיפטר מהשפעות זרות ובלתי-רצויות, מתגלית כאן רק פה ושם באיזו התקרבות מיוחדת, יהודית פולנית, לאבא ואמא ובשירים מסוג: " היימיש איז בא אונז אין שטוב".  האקוֹרדים הנוגים הבודדים על דבר צער-החיים בכלל, על בדידות, חולשה, גסיסה, פחד, תהִיָה על הראשונוֹת, מות – הנם או רפים למאד (כמו "נאָך מיין טוידט") או ילדותיים ביחוד, וכן גם לא בלי קשר לחוסר-ידידות – אותו המוטיב העיקרי והיחידי ("דו ביזט אזוי קאלט און פרעמד, דו ביזט נישט מיין פריינד, אין מיין שטוב האסטו אזוי הויך געלאכט"...), ויש גם (כמו ב"האסטו געזעהן ווי דעמבעס פאלען"), שאנו שומעים בהם ממש את פרץ, את פרץ מתקופת "החץ"!

כן, קטן ודל הוא המקור, אשר ממנו ישתו שירי שיר המשורר ש. י.אימבר.  אבל מקומות רבים, שרושם רוח-העלם ניכּר עליהם ביותר, נותנים תקוה, כי כשיהיה הנער לאיש, יתחיל גם להיות יותר עצמיי וישיר שירה יותר חזקה ורחבה.  בדברו על העוון הישן, אשר את כולו לקח על עצמו, הוא אומר, אמנם, לידידו: "התדמה, כי גבי כפוף בלי עול-משא?", אולם, אם גם נאמין לו לזה, הדבר לא יחרידנו, ונהפוך הוא: המשא הכבד האמיתי הוא גם נחלת משוררים אמיתיים... בתוגה נחמדה ובהתפארות ילדותית גם יחד קורא אימבר::את דרָכַי לא יֵדע אישׁ: ואם תשאלי עליהן – לא יֵראו לךְ אל הנכונה, ותתעי..." ובכל זאת – לא נורא! "האם לא זאת? – הוא מסיים את בכיו החשאי – איני כל כך רע, כמו שאומרים! "לא! מי אומר זאת?! וכלום – בכלל – יש בחורים רעים בין היהודים, וביחוד בין הפּייטנים שלהם המתחילים? –

["הבוקר", תרס"ט; החתימה: י. ח.ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] וְאֶל תְּהוֹמְךָ אֶשְׁקַע…

פָּנֶיךָ, פָּנֶיךָ לִרְאוֹת לֹא אוֹסִיף...

מָה אֶחֱרַד לָזֹאת – הָהּ! – –]

][2] צחוק שצלל ושקע]

[3] [מִגַעְגוּעַי וְרָדִים יִפְרָחוּ,

וְרֵיחָם הוּא כְּרֵיחֵךְ...

[4] [וְכֹה הִרְהַרְתִּי לֵיל תָּמִים,

לֵיל תָּמִים, אָרֹךְ, מָתוֹק:

הוֹי פֶּרַח, פֶּרַ, צִיץ עָנֹג

ההִתְבּוֹנֵן בְּךָ עוֹד מִי?

הוֹי, פֶּרַח, פֶּרַח, צִיץ-אֱנוֹשׁ...

הַאִם בֵּרְכָה אוֹתְךָ כְּבָר יָד?

עַיִן אִם נָשְׁקָה אוֹתְךָ

לֵב, אִם בּגְלָלְךָ צָחַק?]

[5] [גַם לִרְקֹד אוּכַל – בְּמָחוֹל נֵצֵאָה,

אָנוּ יְלָדִים...

בּוֹא – דֵרִים כְּבָר יִתְנוֹעֵעוּ

עַל דַלְתִּי.

[6] הוֹי, שְׁחֵה אֵלַי, קְרַב-נָא עוֹד...

הוֹי, מַה-טוֹב לִי

הֵן אֻשַׁרְתִּי...]

[7] [אֶכְמַהּ לִזְרוֹעוֹתֶיךָ,

אלֵ צָעִיר!]

[8] [יָד חַמָה, רַכָה לִי, יֶלֶד רַךְ,

לֹא נִסְתָּה עוֹד לְהַכּוֹת,

לָמָה לֹא נוֹלַדְתָּ לִהְיוֹת

אָח צָעִיר וּמָתוֹק לִי, אָח?]

[9] [מְקוֹרַרֵעוּת, עֵין-זָהֳרִי,

רַע-רַע אַתָה, זֶה דְבָרִי,

כּי לָמָה לֹא תִּשְׁמַע בְּקָרְאִי?]

[10] [ אֲדֻמוֹת כָּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ,

אֹדֶם-דָם יִבְעָר.

מָה אֶכְמַה לִגְמֹעַ חֶרֶשׁ,

אַךְ עָלַי נֶאֱסַר.

כַּנָּחָשׁ, יִמְצֶה אַחֵר מִי,

יִמְצֵן עַד כַּלֵה.

עָלַי לִשְׁקֹט, עָלַי לִרְגֹעַ,

אֲנִי חוֹלֶה.]