_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בָּעִתּוֹנוּת וּבַסִּפְרוּת

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

["ההסתדרות לתרבות", ז'יטלובסקי, שניאור]

אחרי הקונפרנציה הברלינית הידועה לקולטורה ולשפה עברית, שבה שקלו וטרו בשאלה הידועה, האופיית: היש אלוהים בקרבנו אם אין? – כתב דוד פרישמן ב"רשפים":

"קולטורה עברית – האמת אגיד לכם: המלה קולטורה הלא היא, סוף-סוף, מלה סתומה, שאינה מגידה כלום, או מה שרע מזה, שמגידה יותר מדי.  בכל מקום שאינם יכולים לסמן איזה מושג רוחני בדיוק, שם לוקחים להם את המלה המעורפלת קולטורה ומצחקים בה לפנינו.  ואולם אני לכשעצמי ציירתי לי את הדבר כך, אמרתי לעצמי: האנשים בברלין או אלה שבאו שם למועצות הקודמות הם-הם שראו גם הם את אשר אני רואה ויודעים גם הם את כל אשר אני יודע, ויען כי השעה הזאת היא השעה האחרונה ואי-אפשר עוד להאריך ולחכות, לכן קמו בכדי לעשות עתה, ולא עוד אלא בכדי לעשות הכל בקיצור נמרץ, מפני שהשעה דחוקה כל כך.  וגם את אופן המעשה ציירתי לי: יקבצו באיזה אופן שהוא את האמצעים החמריים, אם על ידי נדבות של איזו גבירים פרטיים וכו' וכו' ובטוח אני, כי בזה היינו יכולים להתחיל את המלאכה: להתחיל ביסוד ספרות ולהניח את אבן-פינתה לדורות – הן, סוף-סוף, זהו האמצעי האחד להאריך את קיומה של רוחניותנו".

לא לשם ויכוח אני מביא את הקטע הזה מאותו המאמר המזהיר.  אם לויכוח, אז אפשר דוקא לומר, שהמושג קולטורה, כשמדברים על הקולטורה הגרמנית, הצרפתית, האנגלית, ואפילו הרוסית, אין הוא "מושג מעורפל" כל עיקר.  המלה הזאת נעשית "סתומה ובלתי מגדת כלום" רק בנוגע לקולטורה אצלנו, אצל עם שאין לו סכום-נכסים קולטורי.  ואולם היא הנותנת – וחזר הדין.  הואיל וקולטורה לאומית פוריה אין לנו בעין; והואיל וקולטורה כזו, אליבא דכולא עלמא, אינה נעשית באופן מלאכותי על-ידי הסתדרויות וקונפרנציות וקונגרסים ודרישות מהקונגרסים הציוניים: "עסקו בקולטורה!", אלא היא נוצרת בהמשך הדורות על-ידי עבודת יצירה ארוכה ומשותפת של העם והאינטליגנציה; הואיל ולנו, העברים המשכילים-הלאומיים, השרידים היחידים, אין לא עם במובן הקולטורי (עמנו הוא חומר אמיגראנטי, וחומר לא-משובח, ואמיגראנטים, בכל אופן, אינם בוראים חיים ונכסים קולטוריים) ולא אינטליגנציה במובן האירופי (האינטליגנטים האירופיים שלנו ברובם המכריע לא לנו הם, ובהכרח), הרי שצדק האומר, כי לנו אין מה לדבר על אורגאניזאציה לקולטורה.  הן, איך שיהיה ואנו יודעים את מצבנו וכבר הורגלנו להביט עליו בעינים פקוחות, ומצב זה אומר, שאצלנו "קולטורה" היא באמת מלה ה"מגדת יותר מדי".  ולפיכך? לפיכך טוב שתהיה לנו, פשוט, חברה לשפה ולספרות העברית (אחר-כך אולי אפשר יהיה גם להוסיף: להטבת החינוך העברי), כלומר: הצלה פורתא, עשיית מה שאפשר בגבולים מסויימים ובדרך ישרה – בלי קריאות נמלצות ובלי ערפל – "בכדי להאריך את קיומה של רוחניותנו".

"חדלו מדבּר – כותב פרישמאן בסוף המאמר השנון ההוא – אל תחכו לקונגרסים, ואתם צאו איש-איש וכו' וקבצו נדבות, נדבות לצרכי הספרות, שהיא אֵם לכל יתר הצרכים הרוחניים שלנו, והביאו: קחו מן החיים ומן המתים, ובלבד שתביאו: דברו ככל אשר תוכלו ובלבד שתביאו וכו' וכו', ואז כשתהיה בידכם מאת-אלף הרובל הראשונה, אז שובו ובוא וכו', ואז הנני מבטיח אתכם, כי כבר נדע מה לעשות". – – –

ובינתים עשתה , אמנם, החברה הצעירה להרחבת הספרות העברית, או כפי שהיא קוראה לעצמה בעקשנות: "ההסתדרות לתרבות" וכו' איזו צעדים נכבדים בדרך זו, שאחד מהם, ולא הפחות במעלה, היא האסיפה בקיוב, שהיתה זה לא כבר.  לאסיפה זו באו מי שבאו, בה דיברו מה שדיברו (כמובן, שוב על חכמת ישראל הרבה ועל כבוד תלמידי חכמים, שהוא בשפל-המדרגה, ועל ידיעת היודאיקה הלקויה ועל יתר הדברים הטובים; "היש אלוהים בקרבנו אם אין" לא העמד על סדר-היום: אחד-העם לא היה שם), אבל כל זה לא נוגע.  כבר הכל יודעים את הדברים וכבר היו לזרא וכבר איש אינו מתעניין בהם.  העיקר הוא, שלאסיפה זו היו תוצאות, כלומר: איזה סכום במזומן.  אמנם, לא כסכום אשר "חפץ קַרנֶג'י לתת ליסוד ביבליותיקאות באמריקה והחזירו לו" ולא כסכום של "אותו אדם, שרצה לתת ליוניות והרצל נרתע לאחוריו ולא קיבל", אלא סכום קטן, איזו שלושים אלף רובל, שבכל זאת אפשר להוציא בו, בסכום הקטן הזה, חמשים קובצים ספרותיים הגונים או לתת בו בעברית מיטב יצירותיהם של שקספיר וגטה, זאת אומרת – דוקא מילתא לאו זוטרתא כל כך!

לכאורה, הרי טוב, איפוא, הרי איזה מאורע משמח, אבל לא.  "העולם" (גליון 43, ש"ז) אינו שבע-רצון ממנו לחלוטין.  הוא מוצא בזה שלקחו כסף-נדבה מגביר "זר לנו" לצרכי ספרותנו, לא רק מעשה מגונה, אלא "מעשה-עגל" ממש, חטא ועוון שאין לו כפרה, שצריך להוקיעו לעין-השמש ולרשמו "לזכרון" בשביל כותבי-ההיסטוריה הבאים.  אמנם, גם איש מאתנו (מאמין אני, אפילו פרישמן בעצמו!) לא יראה בנדבות וכיוצא בזה את הגאולה השלמה לספרותנו; מוציא "הדור" ו"הבוקר", שכתב אותם הדברים שהבאתי לעיל, יודע בוודאי לא פחות מהאיסטניס של "העולם" כי קיום ספרותנו בעיקרה מותנה ממסירות-הנפשׁ שׁל כוהניה ולא ממֶצֶנטים, אם גם יהיו לא זרים; אבל להרים קול צעקה איסטניסית ובפאתּוֹס, שריחו נודף למרחוק, על "האנשים שנטלו לעצמם את העבודה הנפלאה והרוממה להחיות את השפה והתרבות העברית", והנה הם, הרשעים, "קובעים את הוועידה בקיוב בכדי להשפיע על העשירים והגבירים" – זה לא רק מגוחך, כי אם מעורר גם איזה רגש לא-נעים של התחסדות מתפנקת, שבינה ובן "המיית השוק" אין המרחק רב כל-כך, כמו שׁאפשׁר לדַמות בסקירה ראשׁונה.

ואת זאת מצאתי גם אני לי לחובה לציין לזכרון.  אולי באמת כבר הגיעה השעה לחדול אצלנו מן הפאתוס המעושה?

–––––––––––––

אם רוצים אנו לראות "איש-ראש" (קאָפּ-מענש ביודיש-דייטש), יהודי מודרני, טיפוסי – יש לנו באמריקה כזה, וד"ר חיים ז'יטלובסקי שמו.  בעיני "איש-הראש" אין המציאות העלובה שלנו כמעט כלום, ולחקור ולדרוש איזה דבר במקומו אין לו שום צורך.  לו די והותר הרעיון שלו, שבא אליו מפי תלמיד חכם אחר או על-ידי כוח-ההגיון שלו עצמו, כי יהיה על ידיו למטיף, למוכיח ולמורה דרך.  צל-הרים רואה אדם כזה כהרים, אם רק יש לצל איזו שייכוּת לרעיונו, ואמונה תקיפה שלטת בו, כי יש בכוח הנחותיו ההגיוניות לחולל נצורות, להפוך עולמות.  דרושׁ רק, שׁההנחות יקָבעו במוחותיהם של תלמידים הרבה, ואז הכל יאתא שפיר.

ד"ר ז'יטלובסקי היה בימות-עלומיו כוהן לבוּנדיזם, היינו, מפיץ את רעיון הסוציאליזם בין הפרוליטאריון היהודי.  ואם תַקשׁה המציאות: היכן ישׁ פרוליטאריון יהודי פרודוקטיבי בתור מעמד קבוע, שׁאינטֶרֶסיו יתנגדו לאיזה מעמד אחר קבוע בתוך היהודים? אבל הא לא קשיא לגבי תלמיד חכם: במציאות, אמנם, אין מין זה, אבל ברעיון, ברעיון הרואה את עצמו כמחייב-המציאות, ישנו.  הרעיון הציוני היה אז טריפה: רעיון ריאקציוני! (בן-אהוד, "ציוניזמוס אונד סוציליזמוס").  לימים לימד הרעיון את הד"ר להיעשות בן המפלגה הרוסית הס"רית.  כי, צריך להבין, הואיל וגם ה"בּונד" בעצם לא היה אלא כיתה ישראלית להפיץ את תורת הסוציאליות בין בני רוסיה העיקריים – הלא אין נחיצות בו כל עיקר, ויחי ה"סֶרפ"! אחרי הדברים האלה, אחרי רפיונה שׁל הריבולוציה, נטה רעיונו של הד"ר ז'יטלובסקי גם קצת אל הטריטוריאליוּת: ההגיון היה במקצת בעד זה! לעשות איזה דבר בשביל רכישת ארץ יהודית חפשית לא היה אפשר ולא היה צריך, אבל, בפרוגראמה – מדוע לא? לבסוף "הלכו שני מתים לרקוד" והס"ט האמריקאים, חבריו החדשים של הד"ר, התחברו אל הפ"צ – ויהי ז'יטלובסקי, האנטי-מארכסיסט, לחצִי פועל-ציון.  אבל אם נשׁאל במה היא ציוניותו – לא נקבל תשובה.  כי כלום יש לו איזה מושג מחיינו פה, מהארץ בכלל? כלום הוא מתעניין, לכל הפחות, לדעת כהוגן מה צריכה להיות עבודתנו העממית פה? לא, לד"ר יש רעיון מכבר, רעיון שבכוחו לחולל נפלאות.  בראשית היה הרעיון ובאחרית יהיה הרעיון! והנה באסיפה השנתית הששית של פועלי-ציון, שהיתה בעיר מונטריאל (כפי שאני לומד מקטע של עתון אמריקני שבא לידי) בא הרעיון הגדול הזה לידי גילוי.  שאלת החלוצים בכלל היתה באסיפה זו כבת-חורגת, ובאמת למה? למה לעלות לארץ-ישראל, אם אפשר להיות פועלי-ציון נאמנים-לדגל גם בניו-יורק? אבל אם כך ואם כך, ובעל-הרעיון הופיע ואמר: תפקידם של פועלי-ציון העולים לארץ ותפקידה של המפלגה הזאת בארץ-ישראל בכלל הוא – להפיץ את התורה הסוציאלית במזרח בכלל ובארץ-ישראל בפרט.

לא פחות ולא יותר! ואמנם, בלי ספק אסון גדול ונורא הוא להתפתחות הרעיון הסוציאלי בארצות-המזרח מה שהד"ר שלנו הוא רק בעל-רעיון.  ולא עוד אלא שהוא אסון לצד זה וששון לצד השני.  כי אלמלא שכך, היינו אנחנו, האלמנטים הבורז'ואיים, צריכים להתיירא, שמא הוא בעצמו בא מחר הנה, לומד ערבית, תורכית ויתר לשונות-המזרח ומקיים מצוָה קלה זו בו ולא על ידי שליחיו.  הן המזרח מחכה לרעיונו!

ואולם, באמת, האם רק צחוק מעוררת אותה הצעה של האדון ז'יטלובסקי? אלה החיים פה ויודעים את כל קשי-חיינו פה, את הקושי שבכל צעד, בכל נסיון קלוש, גם מבלי ההטפה לערבים, לתורכים, לאַרמֶנים, ליוָנים ולכל אומות-המזרח על צדק סוציאלי – האם רק צחוק ימָלא פיהם לשׁמע אותם הדברים? האם די להשליך נעל-הלגלוג בפני אותו צורבא-מרבנן, שבקלות כזו הוא ניגש לכל דבר ומתערב בכל ענין, שאין לו כל מושג הימנו? לא, גם לעוג ילעגו לו, גם נוד ינודו לו, וגם אמור יאמרו לו: להוי ידוע, שאנחנו רוצים פה לחדול, סוף-סוף, מהיות צוענים ומלמדי-תורה לאחרים.  כבר באה עת לטעת רגשים פשוטים, בריאים, רגשי-ארץ-מולדת, בלבותינו ובלבות-בנינו ולזרות הלאה את ה"פריבילגיה" להיות אור לגויים.  הנה צעירינו עוזבים אותנו – לרוב בקלות-דעת, בלי מלחמה פנימית ושלא מהכרח קיצוני – ונפוצים שוב בארבע פינות-העולם לצבור כסף.  יען מה? יען שבני צוענים הם, יען שאין להם רגש אנושי טבעי בריא, רגש המקשר את האדם למולדתו, ואתה, רבנו, הד"ר, מאור הגולה, בא ומטיף, לבנינו שם, שיבואו הלום מארבע פינות-העולם לא בשביל עצמם, כי אם בכדי להיות מפיצים את תורת הסוציאליות במזרח! תעודות חדשות אתה ממציא בשבילנו?!

ככה יאָמר לו לז'יטלובסקי, ואת זה תאמר-נא ה"אחדות" לחבריה פועלי-ציון אשר באמריקה: חברים! אתם ניצחתם! לויתן-ז'יטלובסקי העליתם בחכה.  הפטיש החזק, העמוד הימני.  ובוודאי חשוב הוא האיש הזה ביחס זה או אחר.  בוודאי יש לו ערך בשביל הגיטו שלכם.  אבל דבר קטן אחד שכחתם.  שכוח שכחתם, כי "זרוק חוטרא באוירא – אעיקריה קאי".  חבר למפלגת ס"ר – לעולם סר"י הוא.  מטיף-אידיאליסט לעולם אינו פוסק מהיות מטיף-אידיאליסט.  מציאתכם לא מציאה ונצחונכם לא נצחון.

––––––––––––––––––––––––––––––––

ההוראה וההטפה לאחרים היא מלאכה קלה.  אבל יש שהיא גם כפויית-טובה, כמו שאומרים בלועזית.  כמה חשובה היא, למשל, המלה "סוציאליזם", כמה קדושה וכמה גאיונה, בפי בעלי ה"אמת" המסורים, בפי המנבאים באמת ותמים לעתיד יותר טוב.  ובאותה שׁעה בא, למשׁל, מֶרֶז'קוֹבסקי הרוסי – גם כן מורה לצדקה ודברן ריליגיוזי – ומדפיס (לפני כמה שנים) את ספרו בשׁם "חָם לעתיד לבוא", שׁבו הוא נלחם מלחמת-תנופה את קוֹוי הסוציאליזם ומפחיד אותם, כי בממלכת העתיד שלהם יהיה חם המושל, לאמור: בעל-הבית המצוי, הגס.

לרגל הענין אשר לפני עלי לומר, מה שגלוי וידוע לכל בר-דעת, כי ההפחדה הזאת שׁל המֶרֶז'קובסקים לא לבד שׁאינה חדשה כלל, אלא שהיא גם מזוייפה בעצם.  ראשית, אם לירוא מפני חם, אז מה יש לנו להפסיד? וכי מי הוא עכשיו המושל בחיים, אם לא חם? ושנית, איזה נימוק יש בדבר לירוא, שדוקא בעת שהכל, לפי התקוָה, לא יהיה הכסף והשווה כסף, כמו עכשיו לעינינו, אלא האדם, העבודה, החברותא – מדוע דוקא אז תתחזק ממשלת חם?

את מרז'קובסקי והתנגדותו קל להבין.  הוא אזיל לשיטתו והוא אינו מתכוון אלא להורות, שהכל היא ההכרה הריליגיוזית, בה כל ההצלה, ואידך – לא רק שאינו מועיל, אלא גם מזיק.  אולם כל איש נאמן את עצמו ויודע את חשבון-עולמו, אף על פי שאיננו סוציאליסט, לא יתעה להימשך על נקלה אחרי המפחידים.  אני, למשל, אינני סוציאליסט; אמנם, הסוציאליזם הוא בעיני רעיון יפה ואידיאה יפה, אבל המעטים הם הרעיונות והאידיאות היפים בעולם? אני, בן-הפוגרומים, יודע יותר מדי את ערכן הממשי של כל הנבואות והנחמות על תור-הזהב הבא ויותר מדי אני יודע אסונם של החיים, אשר מחוץ להיקף החברתי, כי אהיה לסוציאליסט מסור ומאמין, ואולם ההפחדות הצבועות של מתנגדי האידיאל הסוציאלי, מעין אותה של החם וכיוצא בהן, משׂניאות עלי את בעליהן בכזָבן, בזיופן…

וכוזבת ומזוייפת היא, לדאבון-הלב, גם הפואימה החדשה בעלת התוכן הישן של שניאור: "והיה באחרית הימים" ("השילוח", תשרי).  אינני נוגע בצד הטכני-האמנותי שלה, שבוודאי איננו חסר כשרון, כמו כל היוצא מעטו של משוררנו זה.  אבל הן זוהי לא רק צעצוע, שהמשורר נותן מתוך רצון לשחק קצת; לפואימה זו יש תביעה לגלות פני הלוט מעל הפרובלימה של אחרית-הימים, ומצד זה היא עושה רושם קשה מאד בקלות-דעתה ובזיופה.

הפואימה "והיה באחרית הימים" אינה נוגעת באופן ישר בחזון הסוציאליזם, כי אם בחזון-העתיד בכלל, בחזון נביאי ישראל המעולים על האור הגדול ועל החיים הטבעיים, הפוריים, היצירתיים, המלאים עבודה ושלום.  כמדומה, שלא רק מנקודת ההשקפה המוסרית הפשוטה, אלא גם מנקודת ההשקפה האמנותית הטהורה, המעריצה כל מה שיש בו חיוניות יתירה ואינטנסיבית עליונה של החיים, המעריצה את האומץ, הבריאות, היופי – אַל לחזון של "וכתתו חרבותיהם לאתים" לנפול מפני ה"יופי" של הוָיית בני האדם, המלאה מלחמה ורקב, שבימינו.  ואולם שניאור, המשורר היהודי, למרות מה שהוא גר בפאריז בעת האחרונה,ירא, כביכול, מאד מפני הימים הרעים, רחמנא ליצלן, העתידים לבוא עלינו, "ימי בר ופישתן", "עבודה ויזע", "גבעולי שומשום והמוני לפת", שבהם לא יהיה, חס וחלילה, "חובק יד" ואיש לא ישים לבו אל "יצר הרע", אל "מלח כל היקום", "פלפלת ההויה",

זה העוֹגב המתהדר בן-החיל,

המרשרש בתוך משי נקוּד-זהב

ומסלסל עָל את שפמו לתפארת

באצבעות מכוסות בּשׂם וזמרגדים;

המושיט את כף ידו מגבוה,

כמלך אדיר את שרביטו,

ומצלצל בדרבנות-כספו באולמים

להרעיד לב כל אשה כבודה…

וכו' וכו' וכו' – עד אשר יתקוף הגועל לקרוא!

כי הגיעו בעצמכם: הגראף הגדול המנוח ליב טולסטוי, שחי כל כך הרבה, שאהב כל כך את החיים וירד עד נבכי תהום החיים, הוא, אחרי מלחמות-נפש עצומות, באחזו ביסודות היותר נשגבים, היותר עיקריים של החיים, ידע בעצמו והסביר גם לנו את הערך האמיתי – לא רק במובן המוסרי – של "המצלצלים בדרבנות-כסף", ובכל כאב נפשו רבתי-התכונות ירק על כל אלה, על ה"אולמים" עם "נשותיהם הכבודות" גם יחד ונשק רגלי האיכר בסנדלים המסומרים, בראותו בו, ורק בו, את העיקר, את היסוד, את האדם החי, האמיתי.  והמשורר העברי, אשׁר "ללא אם ובית ומולדת תעה יתעה יחף כל ימי נדודיו על אדמה" (ז. שניאור, "חזון-ערב"), הוא חס על ה"פוך, כוָני-חן ולחש-פלוּסין ונענועי נוצות-יענה נהדרות", שיחדלו, אל תפתח פה לשטן, באחרית הימים מפני החובה "לאפות לחם ולסרוג פוזמקאות, לבל יהיו עוד רעבים ויחפים".

כן, לא רק זרות יש בדבר, אלא גם כיעור וניווּל להשתחוות לפוך ולכוָני חן של איזו זונה-נסיכה צודה-נפשות מעין היליני בת-וַסילי, הערומה, אשׁת פּיֶר בֶּזאוּכי, שׁעוררה כל כך גועל-נפש ביוצר "מלחמה ושלום", עוד לפני ה"וידוּי"! ולא רק אי-מוסרית היא ההתפעלות הפייטנית מפני היופי, כביכול, של "נענועי נוצות יענה" אלא גם קהה, קהה מאד.  קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוזה המדומה וברק-התנגשיותיה הכוזב.  כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית... אה, כמה יפים "שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!"… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל"נפוליונים בחירי אל ובני אלמות"? – גם בזה מוצא משוררנו יופי? גם על זה לבו דוָי, כביכול, כי לא יהיה זה באחרית הימים?

הוא הדבר אשר אמרתי: איזה "להכעיס" פייטני אני רואה כאן, איזו התחפשׂות בטלית זרה, זיוף ופוֹזָה עשׂויה.  מלחמה בעד היופי נגד האידיאל המוסרי על-ידי הערצת דברים שרק מי אשר אין לו כל מושג מיופי יוכל להתייחס אליהם בלי חרוֹק-שנים – יוסר-נא השקר הזה משירתנו העברית!

 

["הפועל הצעיר", כסלו תרע"א, החתימה: יוסף חבר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה