_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

[מֶנְדֶּלִי לְדוֹרֵנוּ]

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[כלפי י.רבינוביץ]

 

ב"הצפירה", בפיליטון בשם "מעט ספקות" – המאמר הזה הועתק כולו ב"האור" – דן מר י. רבינוביץ בדבר השפעתו של מנדלי מו"ס על ספרותנו ומטיל ספק בערכה הרב של השפעה זו.  הפיליטון הזה, בצירוף הערת – או יותר נכון קריאת מערכת "הצפירה" לאחרים, שיבואו ויבררו גם כן את דעתם בזה, תמוה הוא במקצת.  שהרי כלום יש מקום להוכחות בדברים כמו אלה? ואם הסופר משליך לפנינו מיני מבטאים כמו: ”איזו שאיפות משותפות אתם מוצאים לבני דורנו ולו" (למנדלי)? "וכי היה לו איזה יחס לשאיפות הלאומיות והסוציאליות של דורנו" – אז מה הוא מוכיח בזה? אני, למשל, יכול גם אחר כך לחשוב, שהשאיפות לחיים יותר טובים, יותר מבוססים, יותר אמיתיים, יותר יפים – עיקר שאיפות בני דורנו וטובי בני כל הדורות – משותפים לנו ולאמן הגדול בעל "מסעות בנימין השלישי" ו"בעמק הבכא"; שלבעל "בימי הרעש", "לא נחת ביעקב" ואפילו טיפוסו של שלמה וועקער יש "איזה יחס" לשאיפות הלאוּמיות והסוציאליות של דורנו.  "איזה תהום בין מנדלי ופרץ!" – קורא המטיל ספק בוודאות.  ובכן מה זה מוכיח? ה"תהום" הזה, אמנם, ישנו.  פרץ, למשל, מסוגל לעת זקנתו לכתוב את הפיליטונים הבלתי-ברורים, הנפוחים הקוקטיים שלו בגליונות-ה"פריינד" האחרונים על ה"תוהו לא דרך" של המודרניים הדומים במדרגת מוסרם לבורחים מן הקאטוֹרגה, מבלי לחשוש כלל, פן ישאלוהו: ודרכך אתה, פרץ? היפוך כושי עורו?… מנדלי, לעומת זאת, לא כתב ולא יכתוב כך לעולם: אצל הסבא מאז ומעולם הכל ברור ופשוט ואמיתי.  אבל מה זה נוגע? פרץ הוא סופר גדול על פי דרכו, ומנדלי, אליבא דידי, עוד יותר גדול על פי דרכו (עוד ב"החץ" קרא פרץ בעצמו למנדלי – "הנשר הגדול"; אגב, אז היה פרץ אחר קצת: לא כל כך "מיושב", לא כל כך "יודע" דרך…).  מר רבינוביץ מעיד על עצמו, שהוא לא קרא את יצירותיו הראשיות של מנדלי עד עכשיו, בימי היובל, ועכשיו כשקראן הוא "עומד ותוהה".  אבל גם זה מה מוכיח? מי שהיו צריכים לקרוא את הדברים בזמנם, אלה, כפי הנראה, קראו, הושפעו, ולבם מלא רגשי-הערצה ל"חיי שלמה" וליצירות החיים ההמה…

מר רבינוביץ מטיל ספק בטיב סגנונו של מנדלי, ומתוך כך גם בתועלתן של המלות "כאן" ו"עכשיו" וכיוצא בהן, ומתוך כך גם זה, אם מנדלי הוא באמת אבי הסגנון החדש, הואיל ולנו אין סגנון אלא דור-הפלגה בסגנון – הרבה ספיקות ופקפוקים… אבל מאריה דאברהם! אימתי יחדלו אצלנו להתיחס אל הידיעה "לכתוב לשון-קודש" כאל כשרון מיוחד? ואם זה נאוה לבעל "הפנקס הפתוח" (והריק), להתהדר כל היום ב"העולם" על ידיעתו ב"כתיבה וביושר-הכתיבה", על "היופי וההידור והטעם הדק", שהוא מקפיד בהם יותר מחבריו, על "הטיפוח והפינוק וניקוי מכל פסוק", שהוא חרד עליהם באהבתו לספרותנו; אם ה"מעלה" הגדולה הזאת יאה מאוד לכל אותם בעלי-הגאוה על סגנונם "המזוקק והמלוטש עד היות לו ברק", ועל כשרונם לתת גם לדברי סופרים אחרים סגנון עברי משובח וטוב, ביופי ובהידור ובטעם דק, ובכלל על העבודה המיגעת והנוראה שהם עובדים במערכת שלהם בדברי הסופרים הצעירים; אם כל הדיבורים הריקניים והמצחיקים שכגון אלה מתאימים לסוג הידוע של "טובי-הטעם" שלנו, הנה יתרים ולא במקומם הם אצל יעקב רבינוביץ.  יעקב רבינוביץ, שכתב את המאמר הנכון "הרהורי-סופרים" ג' ב"הזמן", צריך היה להבין, שכשם שאין "השבחה", כך אין אבות לסגנונים, הסגנון הטוב או הרע אינו לא ב"תמיד" ולא ב"תדיר", לא ב"עתה" ולא ב"עכשיו" (כמו שאינו לא ב «если » ולא ב-еҗели »  « ובכלל לא במלים אלו או אחרות, אלא בצירוּף מלים ובמבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר.  העולם הפנימי, המיוחד, של הסופר הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו.  סופר המרשה לאחרים לתקן ולהשביח את סגנונו, סופר שאנו יכולים להראות: הטון הזה שלו לקוח מפלוני-אלמוני, סופר שיש לו אב ידוע בסגנון, יכול הוא להיות מומחה גדול ב"כתיבה ויושר-הכתיבה", אבל תוכן פנימי, עולם לעצמו אין לו.  למנדלי (להבדיל מכל אלה "טובי-הטעם"!) לא היו אבות ולא היו משביחים, אלא דווקא עולם שלם בתוכו – כל חחי היהודים של דורו, הדור שחלף – ואל העולם הזה מתאים סגנונו, אשר נברא אצלו בחושו האמנותי, באופן שאין למעלה הימנו.  ושבניו נכדיו, שעולמם אחר, יתחילו לכתוב בסגנונו – למה לנו לחפוץ בזה? יתאים סגנונם שלהם להמיית-נפשם הם!…

מר רבינוביץ מטעים וחוזר ומטעים ש"מנדלי הוא בלי שום ספק אחד הסופרים היותר גדולים של זמננו", "אחד העמודים היותר חזקים של ספרותנו" אבל פלוני עוד הגדיל לעשות ואלמוני הוא יותר קרוב אלינו, ונקודת מגע בין מנדלי ושניאור ויעקב כהן אין(מה תאמרו על זה!),והיה אצלנו זמן שמנדלי לא היה כמעט ניכּר (מי? מה? אימתי?) ושום יחס לשאיפותיו של דורנו אין לו – ולזה הוא קורא "ספיקות"!…

מנדלי מוכר ספרים אינו דבר שבקדושה.  ודאי יש לכל אחד מאתנו רשות להעריך את זקננו לפי טעמו ולפי הבנתו של המעריך.  אני, למשל, חושב – כרוב קוראי עברית – את הסבא לאמן הכי גדול בספרותנו גם בדורנו, למרות אי-שביעת רצוני לפעמים מהניתוח הפסיכולוגי של הפרט אצל מנדלי.  יכול לבוא מי שהוא ולחלוק עלי ועל רוב קוראי עברית.  אבל לבוא ולטעון: איך אתם נותנים את זקננו לזקן-ספרותנו, בעוד שהוא בן-דורו ולא בן-דורנו – האם אין טענה שכזו תמוהה במקצת?

[מתוך העזבון, תרע"א]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה