_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

["ר' ישראל סאלאנטר", מאת ש. רוזנפלד]

"הביבליותיקה הגדולה" של הוצאת "תושיה" סיימה את שנתה הראשונה (ספר ל"ח) בספרו של ש. רוֹזנפלד: ר' ישראל סאלאנטר, חייו, פעולותיו ותלמידיו.  המונוגרפיה הזאת (המחבר בעצמו קורא לה בהערה לד 8 "מאמר"), אמנם, כבר נדפסה גם ביהודית המדוברת וגם ברוסית, ובכל זאת יפה עשתה הוצאת "תושיה", שהגישה את הספר מחדש לקהל קוראי-עברית.  כי אף על פי שספק הוא, אם כדאית המונוגרפיה הזאת, על פי קלישותה הספרותית, לשם ספר, הנה הרבה והרבה יכול הקורא העברי הבינוני ללמוד ממנה.

ר' ישראל סאלאנטר היה, בלי כל ספק, אישיות מצויינה בדורה.  זו היתה, כפי שאפשר לראות גם מן העובדות המעטות המורצות בספר שלפנינו, נפש מוסרית במובן היותר טוב של המלה הזאת: ר' י"ס התייחס לעצמו כמעט תמיד ביחס בקרתי חודר, ידע לשפוט את עצמו משפט ישר, היה מסור תמיד להגיוני-לבו ולקדושת-דעותיו, ובעל מידות של יהודי טוב וחנון.  להופעה אישית כזו ולחייה הפרטיים יכול גם בן דורנו החפשי מסבל ירושת היהדות להרגיש רגשי חיבה וכבוד, למרות כל הערך השלילי, או אולי חוסר כל ערך, אשר היה לפעולותיו של ר' ישראל זה בקרב עמו.

ופעולותיו החברתיות, התרבותיות, של ר' ישראל סאלאנטר היו, באופן היותר טוב, מחוסרות ערך – על זה לא יכסה בעל-המונוגרפיה אשר לפנינו, עם כל הבנתו, הצודקת מאד, כי הרוח אשר באיש-המופת חשובה כשהיא לעצמה, גם אם תוצאותיה בלתי מוצלחות.

חיי ר' ישראל, כחיי כל איש מוסרי באמת, היו מלאים סתירות נפשיות וטלטול פנימי מדרך אל דרך.  אבל זה היה חלקו מאת הגורל, ואילו היה נשאר בד' אמותיו, כהרבה גדולים וצדיקים מבני גילו, ודאי שלא היה זוכה למונוגרפיה מודרנית, אבל שמו בפי המעטים הזוכרים אותו היה נשמר בקדושה ובטהרה.  ואולם ר' ישראל לא מצא סיפוק בשלימות עצמית – מה שהיא חובת בעלי-אופי כמוהו – ויצא – כנהוג, לרוב, דוקא אצל כאלה – לפעול על אחרים.  ומה פעל?

ראשית תקופת-ההשכלה היתה בארץ רוסיה עם התחלת פעולותיו החברתיות של ר' ישראל.  המשכילים באו ואמרו: "צאו אל העולם!" ובלי ספק היתה קריאתם זו לא נכונה.  ואי-הנכון שבה לא היה, כפי שמונים אותם עכשיו הלאומיים המושבעים שלנו, מה שהמשכילים קראו את היהודים לחוץ ולא הבינו, שלנו, כביכול, אין כלל מה ללמוד מן הגויים, כי אם, אדרבה, הגויים למדו תמיד וצריכים ללמוד ממנו וכו'.  טעותם של המשכילים ההם, לפי השקפת המשכילים בני דורנו, היתה, מה שהם, הראשונים, קראו את היהודים מן הרחוב היהודי לאירופה תחת להכניס את אירופה העובדת והיוצרת לרחובנו היהודי.  אבל מה ענו על זה מגיני האורתודוכסיה בעת ההיא, שר' ישראל היה אחד מהראשונים? ר' ישראל שנא את ההשכלה שנאה עזה כמות, שנאה מעוררת כבוד, שנאת איש קנא העומד על דעתו, ומיאונו לקבל עליו משרת משגיח ראשי בבית-המדרש לרבנים הוילנאי מטעם הממשלה – זו הממשלה אשר משכילינו הראשונים דגלו בה לחרפתם – זו העובדה נותנת בוודאי כבוד לשמו ולזכרו.  ואלם מה היתה הסיסמה החיובית שלו? במקום "דע את העולם!", היה הוא דורש: "התרכזו לתוככם! הצטמצמו בטפח הצר – מרחב-לבבכם, וראיתם, כי העולם אפס והבל כל מעשהו, וכי אין שוה לאדם להיות רודף אחריו".

אם העולם אפס והבל כל מעשהו, אז הלא אפס והבל הוא גם ה"טפח הצר – מרחב-הלב", שהוא המשיג את הבל-העולם… אבל, כמובן, אין מקום לויכוחים עם הלך-נפשו המוסרי ש ר' ישראל.  העיקר, הוא, מה שראוי לציין, שבדרישה כזו לא היה כלל בכוחו להגן באיזה אופן שהוא על היהדות בפני הזרם החברתי של ההשכלה…

מר רוזנפלד מדבר על גיבור-ספרו כעל "מנוצח", כעל איש אשר היה "לבוש מגן, מוכן להשיב מכות-האויב אחור", אלא שלא שיחקה לו השעה ונפל במלחמה… אבל באמת אמרו: זו היתה מלחמה עלובה, שתכסיסיה האקטיביים מבחוץ היו: להשתדל בפאריז, שיעתיקו את התלמוד לשפת-לועז וילמדוהו באוניברסיטאות, ומבפנים – להתבצר במוסר של "שתין פולסי דנורא" בעולם הבא, מה שעוד עורר מחלוקת ותקלה בתוך סביבת היהדות במקום להביא בה את השלום הדרוש בשעת סכנה.

בנוגע לערך המוסר של ר' ישראל בתור השקפת-עולם ותורת-חיים, אומר המחבר בצדק, ש-

"אם נגזור למצוא דמיון בין תורתם של בעלי המוסר משלנו ובין (ה)תורות שהיו נלמדות בעולם הגדול שעל סביבינו, אפשר לדמותה רק לתורת הנזירות של הקתולים בימי-הבינים וגם בימים שאחר כן, ולאותו המיסטיציזמוס המלא רוח דתי-פסימי, אשר תורת ישראל לא תדעהו.  בעל-המוסר היה תמיד בעל מרה שחורה ובלבו נשא כובד אימתו, אימת יום הדין אשר ביעתתו, והחרב החדה לא משה מעל צוארו או מבין ירכותיו.  בעל המוסר, אשר בכל לבו ונפשו היה מסור לרעיונו, היה עובר ובטל מן העולם בהחלט.  הסוחר חדל משלוח במסחר ידו, ואם לא חדל לגמרי, היה משתדל לבלי הרויח יותר מכפי פרנסתו בצמצום וכו' ולמרות מה שהורה ר' ישראל כי אל לו לאדם לברוח מן החיים וכו' הנה שיטתו בהכרח היתה צריכה להביא לידי נזירות, פרישות מן החיים, ולבסוף – לחורבן החיים ולא להתפתחותם".

ר' ישראל סאלאנטר, כפי שהוא יוצא מתיאורו של מר ר. וכפי שהיה באמת, לא היה, איפוא, כלל אישיות היסטורית עושה רושם ופועלת לטובה או לרעה.  זו היתה רק נפש עמוקה, עד כמה שאיש אדוק בדת-מורשה יכול להיות עמוק, ויפה בצד ידוע, וכל אשר אנו למדים מן הנדון הוא כי בתוך אותה הסביבה הנבערה והרקובה של תלמידי-חכמים, ראשי-ישיבות, משגיחים, פרושים ובטלנים מכל המינים, אפילו נפש כזו של ר' ישראל אינה עושה פירות.  ביחוד מעניינים במובן זה פרקי הספר המוקדשים לתלמידיו המובהקים ולסביבתו המובהקה של ר' ישראל, לכיתת ה"מוסרניקעס", שקמה אחריו עם כל האינטריגות, השקר, הריגול, הצביעות והכיעור הנורא שבה, עם כל עניני הכולל שלה ומעשיו של ר' יצחק בלאזער זצ"ל, שמת בירושלים עיה"ק, לאחר שבסלוֹבּוֹדקה נתגלתה נוולותו לעין-השמש.  ומה יתחמץ הלב כשקוראים את כל אלה הדברים וזוכרים, שכל זה אינו עדין נחלת-העבר וכי שאלת הישיבות והפרנסים והכוללים היא אצלנו בארץ-ישראל מ"עניני-השעה"…

בהתמרמרות עצורה מדבר מר רוזנפלד על המשכילים הציוניים, שנעשו אז למגינים לאותם המוסרניקעס.  "העת הזאת – הוא ואמר – היתה עת הפריחה לרעיון הלאומי בישראל, תור-הזהב לציוניות, ועל שפתי כל משכיל לאומי היו שגורות המלים: מוסר-היהדות.  ותהי זאת הסיבה לראות בכל הגדל בכרם-ישראל דבר שבקדושה, המכיל בתוכו את הרוח הלאומי, רוח-היהדות, וכל הנוגע בו לא יִנָקה".  ה"לאומיים" ההם – הדבר היה בשנת הקונגרס הראשון! – לא הבינו, כי בחיים היהודים הפשוטים ובמשאת-הנפש, שהחיים האלה יהיו טובים והגונים, יש יותר קדושה מאשר במה שמסמנים במלה "יהדות" כחוק ולא יעבור! מר ר. מציין בין המגינים את לוינסקי המנוח, אך הנה גם ברדיצ'בסקי לא היה נקי מהגנה זו, והוי, כמה צריכים בני-אדם להיות נעדרי חוש-המציאות בכדי לחפות על חזיונות-חיים כמו אלה ולראות בהולכי-בטל פראים איזו טובה עליונה.

שפת-המחברת קלה ונקראת בעונג.  מחברות כאלו נחוצות לנו מאד מאד, עד היום – ביחוד בארצנו הקדושה.

["הפועל הצעיר", ניסן תרע"א; החתימה: בן-שלמה [

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה