_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קְצָת עַל טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

(קטעים מהרצאה)

 

…לפני חדשים אחדים נתעשרה ספרותנו בקובץ כל שירי טשרניחובסקי, שיצא בהוצאת "השילוח".  השירים נכתבו במשך של כמעט עשרים שנה, ולאחדים מהם, כמו "שׂחקי, שׂחקי", ("אני מאמין"), "נטשו צללים", "והיה בחשכת הערב כי יתכס בערפל הים" (השיר ה"תַּתָּרִי") נתחברו מנגינות והיו כמעט לשירי-עם.  עכשיו זכינו לראותם מכונסים בספר של יותר משלוש מאות עמודים.  הסכימו, רבותי, שלא בכל שנה יש חגים כאלה לנו ולספרותנו. –

… ספר-השירים הגדול הזה נחלק, בעיקר, לשירי-טבע, שירי-אהבה, שירי-מרד ושירי תחיית-הלאום.  מלבד הליריקה יש שתי מחלקות רחבות של פואימות, בלדות ואידיליות.

…היחס של המשוררים הליריים האמיתיים אל החיים הרי הוא משני סוגים: יחס של התמרמרות, התקוממות וקריאת-תגר, כמו שאנו מוצאים אצל לֶרמוֹנטוֹב הרוסי (חלק קטן משיריו נמצא בקובץ "יפת", א'), אצל בּירוֹן האנגלי, ש"קין" שלו מצא מתרגם כל כך מצליח בדויד פרישמאן (ביבליותיקה "לכל בית בישראל", הוצאת "תושיה"), אצל לֶנוֹי הגרמני, שהיאוש המר הורג אצלו לפעמים גם את התקוממות-הנפש, ואצל ביאליק הגדול שלנו.  נפש-המשורר סובלת, "שונאת את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש", כורעת בלי אונים תחת משא שאלות-החיים הנצחיות, רואה עמל ואוון, נגעים וכל מחלה בסדרי-החברה, ב"העולם הנוהג כמנהגו" – והיא מתרעמת, מתאוננת, קובלת, צועקת צעקה גדולה ומרה…

והסוג השני המהופך מזה מן הקצה אל הקצה – "שביל-הזהב" אינו נוהג אצל המשוררים! – הוא יחס ההערצה הקיצונית של חזיונות-ההוויה וסוד-ההוויה, יחס של חדוה גדולה ואור אין-סוף, שפעם הוא משתפך בצלילי-הרמוניה עליזים ונפלאים, כאלה הנמצאים אצל פּוּשקין הרוסי*, פעם באקוֹרדים ענוגים, רכים ושקופים, כאלה של שֶׁלי האנגלי, פעם בריקודין נלהבים ועדינים גם יחד, שאנו מוצאים אצל אחדים מפּייטני החסידות שלנו.  ולא שהללו אינם יודעים ומכירים בצער ובכאב שבחיים, כשם שגם על הראשונים אי-אפשר להגיד, כי נעלם מהם הצד השני של המטבּע.  אדרבה, גם אצל אלה וגם אצל אלה אנו נפגשים בשירים שהם בניגוד לכל האורגניזאציה הפּסיכית הגלויה והמקובלת של הפייטן.  ברם, העיקר, סוף-סוף, היא תמונת-הנפש המכריעה, ההרגשה העצמית המתמידה ואופן-ההתרשמות, המניח את חותמו על כל צורתו הפיוטית של המשורר.

…הליריקה של טשרניחובסקי היא כולה מן הסוג השני.  טשרניחובסקי הוא המשורר היותר בריא, במובן היותר חשוב והיותר נשׂגב של המלה הזאת, בספרותנו.  הוא, אפשר לומר, עומד יחידי אצלנו, במובן זה.  אם ב"געגוּעים" הוא נאנח על "אמונתו גלתה מנו" ועל ה"פגעים רוחו יעציבו"; ואם אותו שיר הוא גובר בפּסימיות:

 

אַךְ הֲיִפְרַח צְחִיחַ-סֶלַע

סְדוֹם תִּבָּנֶה עֲלֵי תִלָהּ?

 

ואם במקום אחר הוא מעיד על עצמו: "נדכיתי משעיפים עיודוּני, שחוֹתי, כי כבד הסבל" – הרי הפסוקים הַהַייניים המעטים עוברים עלינו בלי כל רושׁם, בלי הַשאר כל עקבות בנפשותינו.  ולא בנו האשם.  לא בנו האשם, אם אנחנו מפקפקים גם ב"רכּות"-המיתר, הניתק "ממרי הכאב העז", "עת כינור תחת יד רוגשת יתיפח".  לא, מיתרים רעים זרים לבת-שירתו של טשרניחובסקי, כי בריא הוא יותר מדי! מ"כאב עז" יודעים, בלי ספק, גם אנשים בריאים כמוהו, אבל הכאב העז של משוררים מסוג זה יוצר גם שירים לא-רכים, כי אם עזים.  בת-שירתו של טשרניחובסקי, אשר "לא תמות לעולמי-עד"(המשורר בטוח בזה!), מתנערת "בשריקת מגֵרה ובהלמות רעם-פטיש, בשאוֹן מתכת-אש, ניתכת בכוּר הגיר; במקום לב אדם יך; בשאון-עיר ושלוות-כפרים ובאנחות-אהבה" –

השומעים אתם, רבותי, את השפה הזאת? הככה ידבר איש, אשר "נדכה משעיפים עיודוּהוּ"? לא, זוהי "שירת האיש רַד בארץ".  גדולה מזו: גם בעמדו על "חרבות", גם בחשבו על "שנות דור ודור הנמקים".  "ילאט לו שיח גל":

 

אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ שֶׁעָבַר חַי עוֹדֶנוּ…

 

ובפעם אחרת, בהימצאוֹ אצל "שיירי העמודים, הריסות האולמים", הוא קורא:

 

פֹּה בְּאַרְמוֹן הַיְשִׁימוֹן בִּירֵשַׁת כִּלָיוֹן,

פִּי אֶלֶף תְּקָפַנִי עֱזוּז הַצִמָאוֹן

לְאוֹתוֹ הָרָצוֹן הַנִמְרָץ וּבוֹעֵר,

וּמַעֲצוֹר לֹא יַכִּיר, וְלַכֹּחַ הַסוֹעֵר –

 

…המשורר "נכסף להתנער ולהתחולל בשׂוא-חיים".  המשורר חפץ, כי "כל שעיפיו, מַעבּדיו יתגלמו – ועיניו תראינה – בין ידיו, ובהלמות-הפטיש על סדן-היצירה ינוע זה חזוֹ, כנוע הסירה".

…מסוג זה הנם גם שירי האהבה של טשרניחובסקי, ובזה כל חידוּשם אצלנו.  אני מַטעים את המלה "אצלנו", כי אהבה בריאה ובמידה ידועה, פרימיטיבית, כזו שאנו מוצאים ברוב השירים שבספר השני, אינה חזון בלתי-נפרץ אצל כל אומות-העולם, אצל כל עמי-הטבע.  בשירים כ"באביב ימינו", "ישישו שמי תכלת", "ליפה-פיה", "אך עלז הייתי" אין אנו שומעים את רטט הנשמה של משורר עברי, ואפילו בנוגע ל"אידיאל", ל"ואֶת שמך אני אשא", ל"ואַת" וכדומה, ששם אנו מוצאים כבר יסודות יותר מורכבים, יותר רוחניים – לא היינו מתפלאים כלל, אלמלי מצאנו שזהו תרגום – אמנם תרגום מצויין – ממשורר לועז, ודוקא ממשורר קלאסי, בריא, לא מהמשוררים הלועזיים בני-הדור שגם הם חולי-אהבה ועייפי אהבה, ורגשות אמיצים ופשוטים, אם גם מלאי רז ושירה, כמו לפנינו אצל טשרניחובסקי, זרוּ למו.

…בכוּר-האהבה – זה הרגש היותר איתני  – תיבחן תכונת-האדם.  נפש ביאליק "נשרפה בלהבה".  ולכן בהיפגשו עם ה"קלה על כנפי-רוח", הוא בורח מפניה ואומר" "זכּה אַת מהיות לי חבֶרת".  וכשהוא נכשל ב"עתרת הגוויה" וב"עינים התובעות", הוא מַכּה "על חטא": רב הוא המחיר אשר נתן!… במובן זה ביאליק הוא דיקאדנטי.  קלאסי הוא ביאליק בכוח-שירתו, אבל לעתים קרובות דיקאדנטי בתכנה.  אין יחס בריא שלם, סינתיטי ליסוד-היסודות בחיי האדם.  לא כן טשרניחובסקי.  יודע הוא למצוא את ה"משעול" לבית אבי "הנאווה מדילסבּרג" ול"לשיר לה שיר-נכר"; יודע הוא בעת אחרת "לשאת את שם אהובתו על כנפי השירה", "לנטוע אותו מעֵבר גבול-יובלות" ו"לתתו משמרת-עולמים לעת יותר טובה ולדוֹר מאד נעלה".  ואף כש"יוּעם הפּז", "לא יקלל יום בו נולד", כי אם, "יצא לו היערה, יעלה הרים, עב בם קיננה, ובמעמקי תהום ישליך שׂברו זה".  התהילה והתפארת לחי-עולמים!

…על שירי הטבע הליריים של טשרניחובסקי לא אתעכב הרבה.  הטבע שלו, מנגב רוסיה, מקְרים ומערי האוניברסיטאות שבגרמניה, ("יש עצים, עצי גן", "הרהורי ערב") אינו הטבע שלנו, וצבעיו אינם יכולים להיות מורגשים וקרובים לנו ביותר.  אין רושם בלתי-אמצעי.  אולי גורמת לזה גם שפת המשורר המפוּתלה ביותר.  שיריו הראשונים במקצוע זה ("ילדי אדמה" וכדומה) שהנם יותר פשוטים ומובנים, הנם, לעומת זה, ילדותיים יותר מדי, אינם מראים את הקשר וההשפעה של הטבע על שינויי-רוחו של האדם המודרני.  ואף בנוגע לצבעים כשהם לעצמם אפשר לומר בדרך כלל, כי לא השׂרטוּט הקצר או חליפות-הגוונים הם העיקר אצלו, כי אם התנועה, התנועה הגלויה שבטבע והפעולות שלו.  "לא רגעי-השנת" של הטבע ולא "חלומותיו ימתקו למשורר, כי אם ה"רגש" שבו ו"סערות"-הקרב".

 

עַל הַחַיִים הַחֲדָשִׁים,

עַל הַחַיִים הַנְעוֹרִים,

חֻפַּת תְּכֵלֶת תַּרְהִיב עָיִן,

תִּתְפַּזֵרְנָה קַרְנֵי-אוֹרִים…

 

ואף "הערב", המתחיל ב"צל המשׂתרע מני רוכסי התל, המקדיר והמעיב עֵין מַעין-הכתם", נגמר ב"זֶפיר הניעור" וב"כרוב העף"… אף על פי כן איני יכול להתאפק מלייעץ לצעירינו ללמוד בעל-פה שירים כמו "קצתי בקריה ואעל ההרה" או "מתוך עב הענן", במקום שאנחנו נישׂאים עם המשורר אל מראות מ"קדמות-היצירה" ואל חזיונות מ"עולמות הנצח".

 

קַצְתִּי בַּקִרְיָה – וָאַעַל הָהָרָה…

 

ואולם לא כאינטליגנט מרוגז-עצבים יקוץ טשרניחובסקי בקריה.  הוא, אמנם, מרמז, שאינו שבע רצון מהציביליזאציה.  ו"בטרם יהיה למאור החשמל בזרם" – הוא משבח את הנוי של קדמות-היצירה.  קץ הוא באֶלקטרוֹן, בחשמל, ומשבח את "יפעת הפראים".  ואולם זו אינה אותה הצעקה על ה"שיבה אל הכפר", שאנו מוצאים בספרויות האירופיות, ובמקצת גם בספרותנו היהודית – אותה השאיפה הבלתי-פוריה של סופרים ומשוררים "מודרניסטים" עירונים, הנתלים באילנות כרוּסוּ וכטוֹלסטוֹי ומייללים כחתולים, ובאמת חביבה עליהם אופירה אחת ונעים עלים "בּאַנקאֶט" אחד מכל רחבי תבל… אנחנו אמנם, הננו עם עירוני פּאַר אֶכּסלאַנס, ו"טבעי" הוא איפוא למשוררינו להתגעגע על "חיק היקום" ו"נועם-הטבע"… אולם כבודו של טשרניחובסקי לא יֵחד ביניהם.  משוררנו זה, ב"קוצו בקריה" אין לו כל "אֶכּסצסים דיקאדנטיים" וכל חשבונות חברתיים, אשר מַסווה על פניהם; הוא באמת נאמן בית-המרחב-יה, וב"רגע-הפּלאות על שיא-הרים, אח הוא לסערה, לסלעים, לסלעים וליערים",

 

אָח גָדוֹל וְנֶאְדָר, שְׁכַן עַנְנֵי תֹהוּ,

הַגָר עִם הָרַעַם וְנַעֲרָץ כָּמוֹהוֹ…

 

…הספר הרביעי של קובץ שירי-טשרניחובסקי מוקדש כולו לרעיון התחיה הלאומית.  ביאליק – כמו שכבר העירו המבקר ניגֶר ואחרים – איני יכול, על פי עומק-מהוּתוֹ, להיות משורר–התחיה.  יותר מדי מלאה נפש מרירות ויאוש, יותר מדי נוהה הוא אחרי סף בית-המדרש ומתגעגע ליהדות הישנה, שבעומק-הנפש אינה חשובה עליו, שבעומק הנפש הוא יודע את ערכה.  יותר מדי ספוּג ביאליק מן העבר, יותר מדי מושפע הוא מאחד העמיוּת, יותר מדי חולה הוא במחלותינו הלאומיות.  אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.  חטא של שני אלפים גלות לא במהרה יכופר.  והוא, משוררנו הלאומי האמיתי, מנוּגע מפשעינו, מדוּכא מעָניינו, ושירתו היא "אֶנקת אומה אשר אבדה, אבדה".  אמנם, הכוח הרב גופא אשר בשירה זו, בשירת ביאליק, מעיד בעצמו, כי עוד לא תמנו לגווֹע, כי עוד איזה אבר מפרכס בנו, כי החיים העוֹינים אותנו עוד לא יכלו לנו.  ואולם שירת התקוה והתחיה העליזה אל תבקשו, כמובן, אצלו, אצל אחיו הבכור של טשרניחובסקי.  רק זה האחרון, המשורר הבריא, לאחר שהוא מופיע לפנינו כ"מהפך את כל קערת היהדות הישנה על פיה" בספר שלישי, המוקדש לשירי-האדם, לאחר ששׂשׂון-החיים הנערץ שלו והשאיפה לחיים מלאים מביאים אותו לראות את כל התעיוֹת שלנו בעבר הרחוק והקרוב, ו"כמשתולל ישוֹך את כבליו בזעם", – הרי הוא עולה ובא בספר הרביעי ושר לנו על החיים החדשים, על יהדות אנושית ובריאה.

 

מִכַּרְמֵי עֵין-גֶדִי זֶה עַתָּה רַק בָּאתִי,

צוּף-שׁוֹשָׁן בִּכְנָפַי צָרַרְתִּי, נָשָׂאתִי,

לַתִּרְזָה שְׁלָחַתּוֹ גֶפֶן אַדֶרֶת;

עוֹד תִּפְרַח צַמַרְתִּי לִצְבִי וּלְתִפְאֶרֶת,

זֶה עַתָּה אַךְ נִרְאו עָלַי הַנִצָנִים.

 

…הרבה כבר דוּבּר בספרותנו על שירת המרד של טשרניחובסקי, שהושפעה מברדיצ'בסקי, על שיריו כ"נטע זר אַת לעמך" וכ"חזיונות נביא-השקר"*.  והנה אחרי אשר הוא מטאטא במטאטא השמד את "רקב זרע האדם", את "נושאי-התורה" המתנשאים על "עמי-הארץ", את "מכונני מלכות שמים ועָל, המרַפּים ידי איש-החיל", את "המעריצים את שׁם אדוני ואת פעלי אֵל לא ראו"; אחרי שהוא בא ומנבא בשם "אלוהי הארץ", "אלוהי הבשר והדם", "אלוה-הלבב"; אחרי שהוא מכניס אותנו לסוד "שיר האיכר בן-חורין" ו"שיר-הנפח, שיר-הגבורה" ו"לתורה החדשה העולה מבית-החרושת", הוא הולך וגומר בעוז את שיר-התהילה לבר-כוכבא לאמור:

 

כִּי יִתֹּם הַדוֹר, דוֹר-הַמִדְבָּר,

וְאַחֲרוֹן מִמֶנוּ, הַנִּשְׁבָּע לָעֹל,

בִּכְבָלִים עַצְמוֹתָיו תִּרְקַבְנָה;

וּבְאַחֲרִית הַיָמִים, כִּי יָקוּם הָעָם,

עָם נִקָה מֵחֶלְאַת הַגָלוּת,

שֶׁעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה עוֹד מַאֲבַק–

סִפְרוּת-שָׁוְא וְמַדוּחֵי הַמַתְעִים,

וְיִפְעָה לָהּ, יִפְעַת שַׁדְמוֹת-הַבָּר –

לְךָ יֶחֱרַד, לְךָ יָגִיל בִּרְעָדָה

לֶב כָּל מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְדִיבִים בָּעָם,

בְּנֵי חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָעָם.

 

…מובן מאליו, רבותי, כי לא בהרצאה קצרה – ובוודאי גם לא בארוכה – אפשר להקיף את כל צדדי הליריקה של טשרניחובסקי.  ואולם זאת ייתכן לומר: בספר חמישי ושישי המשורר כאילו נושא עיניו אל המציאות העברית בהוֹוה, אל המציאות היום-יומית, כאילו לברר לעצמו, אם ספונים בנו איזו כוחות, שיוכלו לקום לתחיה – ועונה הן.  ובזה הגענו לאֶפּיקה של טשרניחובסקי.  ועוד דבר: מפני שהתמרמרותו בשיריו הליריים העיקריים אינה התמרמרות של "ורע עלי המעשה", מפני שקצפו אינו קצף של אין-אונים, כי אם, להיפך, כל זה בא מתעצומות-עוֹז-המשורר ועתר-שפעת כוחותיו, לפיכך היה לאל לידו להתרומם גם על זה, על הסער, להתנשא למדרגה עוד יותר עליונה – לשלווה האֶפּית העולמית הנשגבה שבאחדות מפואימותיו ובכל אידיליותיו.  בידוע הוא" האידיליה האמיתית – לא המעוּשה, המלאכותית, הסנטימנטאלית, המוּמצאה, – באה תמיד כשוֹך ההתמרמרות, כשהסער הגדול יקום לדממה.  ואולם דווקא כשהדממה הבאה אינה מחמת הכנעה, מחמת דכדוך-הנפש, מחמת רפיון-ידים, מחמת נענוע-הראש לכל גל וגל, אלא מתוך חדירה רבה לעמקי המציאות, מתוך גילויים חדשים בצורותיה הקיימות, הקבועות והמקובלות.  הענק גיטה אשר "אלוהים חננוֹ לספר את מכאוביו", אשר רוב ספריו הנם אלגיה ארוכה אחת, ידע לכתוב גם את "הרמאן ודוֹרוֹתיאה", במקום שחיי יום-יום של העיירה הגרמנית הקטנה קולחים נהרי-נחלי עסיס-רימונים, במקום שגם האסון, האסון של משפחת דוֹרוֹתיאה, מביא אושר שקט ונחת-עדנים.  ואולם מי מילל ומי פילל לנו, שגם בחיינו הקרוּעים והמרוסקים יקום משורר אשר יתן לנו את "הקפות", "ברית-מילה", "לביבות מבושלות", "כחום היום" וכל אותו הספר השישי של הקובץ? אכן, הנה גם אנשים שכמותנו, שאינם מוכשרים לאידיליות כלל וכלל, כאות המלאך הרע ב"בשישי בין ערבּיים", בעל כרחנו אנו מודים" ברוכה הבריאות!

…הזוכרים אתם, למשל, את התוכן של "הלביבות המבושלות"? כמה פשוט ובלתי מורכב, לכאורה! גיטל הזקנה, אלמנת הרב, קמה בבוקר אחד, התחילה לטפּל בבית, זכרה בבנה וברייזֶלה נכדתה, ובעוד היא עושה כה וכה, והנה בשׂוֹרה הובאה לה, כי רייזלה נאסרה בעווֹן מדיני… וזה הכל.  ואולם נַסוּ-נא לקרוא את תיאור חמדת הבוקר, את השכמתה של גיטל, המשוזרה בכל זה, את פרטי כלי הבית, שמתחבבים ונעשים יקרים ללב, באשר רטט-ההוויה בכולם, את מעשי גיטל לחתול ואת פגישתה עם דוֹמַאחה הערלית, את מחשבות-הזקנה המשוּזרות בהכנת הלביבות ואת כל פרשת המעשה הרב הזה, את שרטוטי פני רייזלה המתלבטים מזכרונות-הזקנה, את ההתנגשות השוקטה של הספרים הרוסים עם העברים בארון, ומקץ הכל – התוּגה, התוּגה שבאה מעבר לכותל, אבל לא הפסיקה את החיים, לא מחתה את האידיליה מן העולם…

עוד שלמה מזו היא האידיליה של "ברית-מילה".  קורא אתה ותמיה על נאמנות-השרטוטים, על התאמתם המדוייקה אל המציאוּת, ויחד עם זה, על הרוח המיוחד השפוך עליהם, רוחו של המשורר.  כמה חיבה לכל פרט ופרט! כמה גאוניות אוניברסאלית בתיאור הערבה, שאליקום המוהל עם מיכיילה עוברים בה…

 

חֶרֶשׁ אֵשׁ יִתֵּן בְּקוֹל מִיכַיְלָה אֶת קוֹלוֹ, וּנְכָאִים הָגְתָה שִׁירָתוֹ הַפְּשׁוּטָה, הַתְּמִימָה, הֲרַת הַגַעֲגוּעִים.

פָּשׁוּט נִגוּנָה מְאֹד, וְהוּא תָמִים, וְגַם מוֹנוֹטוֹני.

כָּכָה יְתַנֶה הַשַׁחַף עַל גְדוֹת יַם-הַשָׁחוֹר, וּבְסֵתֶר

קָנֶה, אַגְמוֹן וְסוּף, וְעַל אַשְׁדוֹת הַדְנִיפֶּר עַל שִׂרְטוֹן:

קְרִיאָה וּקְרִיאָה לְבַד, קוֹל עַרְעָר, קוֹל בּוֹכִים וְנוּגֶה…

וְכָכָה גַם יָשִׁיר מִיכַיְלָה; וַתִּגַע שִׁירָתוֹ הַנוּגָה

עַד לֵב אֶליָקוּם הָרַךְ.

 

…"לאור ברק-היריה" מכירים שני האחים הנופלים איש את רעהו ב"בין המצָרים", ולרוח המרחפת בערבה מתלכדים שני העולמות הקטנים של מיכיילה ור' אליקום.  סמלים גדולים גם באותה פּואימה וגם בזו האידיליה.  בשירת מיכיילה יישמע זה "לב רענן, שמלא אוֹן ואומץ, אפס המקום לו צר", … קוֹזאק…  גוי… והיהודי נזכר בקוזאקים ובכוֹזרים… "זר לו ומשונה הכל"… אך הנה ה"ברית"… והנה "המשתה"… אין עוד "צמוּקי-המוח וכפוּפי-הקומה"… רעננות אנשים בריאים, אוכלים ושותים, משולבה בכל סוד-היופי של ערבת פּלך טַבריה… פלאי-נועם!

ב"כחום היום" קמה וניצבה לפנינו המעשיה הנלבבה של שמחה הזקן על וֶלְוֶלה בן-זקוניו העדין, שמת, על וֶלְוֶלה שוטה, שנכסף לעולמות אחרים ונשמתו יצאה בטהרה ובהזיה… האידיליה הסטירית "מעשה במרדכי ויוּכים"…

ברם, מרגיש אני מעין מוסר-כליות על זה האופן, שאני משתמש בו במסירת השלד של האידיליות, בעוד שכּל זה צריך לקרוא, לקרוא במקור ולדעת מה היא שירה ומה כוחה.  רק בזאת אתנחם, כי יש שהרצאה דלה מביאה לידי קריאה הגונה לאחר כך.  ואם בכל אשר דיברתי פה אוסיף עוד קורא מובהק אחד למשוררנו הגדול – רב לי, רב…

 

["האחדות", כסלו, תרע"ב; החתימה: י. ח. ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* גם ממנו יש קובץ שירים קטן בעברית בתרגומו של פרישמאן.

* מילואים לזה ולשאחריו ימצא המתענין בשיחה הספרותית "מן המשעול" שנדפסה ב"הפועל הצעיר", שנת תרע"א [ועיין לעיל בכרך זה]