_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רְשִׁימוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיּוֹת

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

הוצאת "ספרות".  בני הדור.  א. אחד-העם.

 מאת פ. לַחובר.  וארשׁה, תרע"א.

 

מגמת המחבר של המחברת הזאת על אחד-העם – מן הסריה החדשה בהוצאת "ספרות": "בני הדור" – היא לא ויכּוחית, ואף לא תיאוֹרית,אלא הסתכלותית.  ודא עקא.  דא עקא בנוגע למחברת זו, שבאה לדון בנושא, שדוקא אינו ענין להסתכלות במובנו של מר לחובר בפתח דבריו, אלא לויכוח או להסבר.  ואמנם, רואים אנו, שכל אלה אשר עמדו עד כה על החזיון אחד-העם בספרותנו – בין אלה שחשבוהו לחזון פינוֹמנלי ובין אלה שחשבוהו להפך מזה – לא עמדו אלא או בכדי לכתוב ב"אובייקטיביות" פרק בתולדות ספרותנו החדשה, זאת אומרת, להרצות את דעותיו, את שיטתו, להסביר, מה הכניס החוקר הלאומי שלנו לספרותנו ומה חידש בה (קלוזנר, ברנפלד, יהושע טהוֹן) או מתוך הכרח נפשי לחלוק עליו ולהראות על קלישות-השגותיו בהבנת המציאות היהודית בפרט ואמת החיים ומעמקיהם בכלל (ליליינבלום, ברדיצ'בסקי והסופרים הצעירים ר' בנימין וא. ציוני).  ודוקא אלה האחרונים, מתוך ש"באו כמקשנים או כשואלי-שאלות לשם קינטור וניצוח" (לשונו המגומגמה והקנטרנית במקצת של מר לחובר בהקדמתו), היטיבו, אמנם, לעמוד גם על אישיותו ומהותו של בונה המחשבה החיבת-ציונית – מחד גיסא – לפני חצי יובל שנה ולסמן את גבוליו אשר אליהם בא ולא יסף; דוקא ה"מקשנים" האלה נתנו לקורא תמונה בהירה מ"רבנו הגדול, ראש המדברים בשאלות-חיינו, שבהרבה דברים יש שמפיו אנו חיים".  ליליינבלום ידע את כל אי-פוריותו וחוסר-האופקים של אחד-העם בעבודת-הישוב, למרות מה שצדק ב"אמיתו" בהרבה הערות מעשיות – לרוב אלמנטאריות – בנוגע לאפיטרופסות ובתי-הספר, למשל; ברדיצ'בסקי, איש הנאמן ביותר בבית-ישראל וכרמו, איש שעיניו משוטטות בכל חביון הפצעים העממיים וכולו סבלון מיסורי-וטעויות-התולדה שלנו, ידע להעריך את התנגדותו של אחד-העם לציוניות ההרצליינית ולעשות את הניתוח היותר עמוק ושנון לתורת היהדות ה"היסטורית" שלו וגאותה ובטחונה; ר' בנימין – מנקודת ההשקפה של יחס יותר דק וקולטורי אל חזיונות-החיים ורחשי נשמה יותר עדינה – הראה את ערך הנבואה, האידיאל של צדק מוחלט והמוסר של בעל "המוסר הלאומי" והמאמר "משה", שאותו פרופיסור גרמני הזכירו לשבח (ככתוב במאמר "קרן-אורה" של "איש עברי" ב"השילוח"!); א. ציוני, בעל האידיאליות הפועלת, האינדיבידואלית, הפוזיטיבית, נלחם, בעקבות ליליינבלום, ב"רוחניות המעשית" של בעל "תחיית-הרוח", נלחם בכל מיני הדברים על "סוד" קיום עם-ישראל של תלמידיו, אותם "מחפשי ההכשרים" להווייתנו בדברים שמחוץ ובאנציקלופדיות ליהדות… ואיך שיהיה, אם אנו מסכימים למתווכחים הללו ואם לא, הנה פרצופו של אחד-העם האדם והסופר מתבלט על-ידי ויכוחיהם וערך עבודתו הספרותית והציבורית קם ועומד לפנינו.  אבל מה אנו מוציאים מתוך מחברתו של מר לחובר, ש"עומד במידה ידועה מן הצד(?) ושבתור עומד מן הצד אפשר לו להסתכל יותר בשרשם של דברים ולהגיע עד יסודם" (ההטעמה של המחבר), איזו שרשים, למשל, ואיזו יסודות? אמנם, אין כל ספק, שבמחברת זו, למרות כל הערבוביה הבלתי-נעימה השוררת בהרבה מניביה ומבטאיה, יש הערות בודדות נכונות מאד ושׁרטוטים אופִיים, היורדים עד עומק-הנדון, המעידים, כי המחבר קרא את שלושת חלקי "על פרשת דרכים" בשים לב וכי יודע הוא לקרוא (למה נכחד? אנחנו קראנו גם את "הגיעה השעה!", במקום שמתבאר, כי הריבולוציה ברוסיה נחלה מפלה מפני שהיתה חסרת-רוח, בעוד שהתורכים הצעירים הצליחו מפני שהיו אנשי-רוח – וגם… "תורה מציון"…).  אבל אף אלה הציוּנים הבודדים הקולעים אל המטרה אימתי הם באים? – דוקא בעת שהמחבר עובר שלא במתכּוון לטוֹן ויכּוּחי במידה ידועה ("אחד-העם אינו אומר מעולם פשוט: ב' פעמים ב' הוא ד', אלא הוא פותח במשל ומראה בראיות ברורות מן הפילוסופיה, ההיסטוריה, ההגיון והפסיכולוגיה, כי – ב' פעמים ב' הוא ארבעה", ע' 11, ויעוּין, לדוגמה, גם סוף פרק "גשמיות ורוחניות" והפרקים "מעגל-הקסמים", "צניעות וענוה",,,, ו"חתימה").  ואולם בשעה שהוא בא לגלות "שרשי ויסודי הדברים" בתור מסתכל – מה מתגלה לו ומה הוא מגלה לנו? ומה יש לגלות?

בשמונה פרקים הולך מר לחובר ומונה את השרטוטים האופִיים ובעיקר את הסתירות שׁמצא בפרצופו הספרותי של אחד-העם.  מצד אחד סופר עסקן ומבקש תועלת, רק תועלת, רק הלכה למעשה, ומצד שני "איש שתמיד הוא מדבר בסברא ובעיון (רבותא!) ובכל מקום ובכל זמן הוא מסתכל בכבשונו של עולם (מליצה גדולה!) ומתווה דרך לרוח-ישראל" (גם-כן מליצה!); מצד אחד לשון קצרה וסומכת על המעיין ומצד שני בהירה וברורה; מצד אחד הכל הוא הרעיון ומצד שני "אין רעיון אלא בקשר עם חזיון ידוע מן החיים ולשם אותם החיים" – וכך הלאה, הלאה.  בנוגע לזו, ה"סתירה" הנקובה באחרונה.  מוסיף המחבר: ולא אותם החיים הרחבים (דרך אגב: על זה עמד אפילו קלוזנר בימים האחרונים, שאין חלק ונחלה לאחד-העם ב"חיים הרחבים", כלומר, בעולמות השירה האנושית ומסתרי רוח-האדם – הכותב), כי אם חיי החברה, ולא החברה הגדולה, אלא של יחידי-סגולה, של אריסטוקראטים ישראליים… והרי, איפוא, בתמיה" עסקן חברתי – ו"אריסטוקראט"! "התיחסותו של אחד-העם לדעותיו של האריסטוקראט המוחלט – ניטשה –אינה שלילית מכל וכל.  אדרבה, תורת האדם העליון" וכו'.  ולא חלי ולא מרגיש מר לחובר, ראשית, כמה גיחוך יש בדבר, כשבאים ומדברים אצלנו על יחסנות ו"אריסטוקראטים ישראלים" (הרי "רבי אשר גינצברג – בעצמו – הוא – בסך הכל! – נצר ממשפחת לומדים-גבירים, חסידים, אנשי-מעשה".  כלומר, יהודים בעלי-בתים חוכרים בתי-מזיגה מפריצים וסוחרים ביערות ובטֵה!); ולא חלי ולא מרגישׁ מחברנו, שׁנית, מה שידוע לכל בר-בי-רב, כי החשיבות העולמית של "האריסטוקראט המוחלט", של הפייטן המטורף פרידריך ניטשה, אינה התורה שלו על האדם העליון, שבאמת אפשר למצוא לה גם "צד-היתר על פי דינא דישראל ורוח-ישראל" ולומר, כאחד-העם בשעתו, שבמאמרו של אותו תנא עילאה "כל העולם לא נברא אלא לשמשני" אתה מוצא סמוכין לה ושבאמת אפשר להרכיבה בכל מה שאתם רוצים; התורות, כל התורות, רכות הן ואפשר ללוש בהן כאשר תלושנה הנשים בבצק, ועיין, למשל, המבקר הגדול" בראנדס ובמה שהרכיב הוא על-פי דרכו את "תורת ניטשה"; ברם, הוא הדבר, שלא התורה היא העיקר, כי אם הדרך, דרכי תהומות השגעון, הספיקות והתאמצות כוחות-הנפש, שבהם בא אותו האיש, גאון הקולטורה האַרית, לתורה זו – דרכים שלא נראו ולא יכלו להיראות למורה-הוראה של "בני משה" שלנו גם בחלומו… ולא חלי ולא מרגיש מר ל., שאם כן, אזי כל הסתירות, שהוא הולך ומונה ב"אריסטוקראט המוחלט" שלנו, באותו הפרק וביתר הפרקים, כבר אין מעניינות אותנו כלל.  כי אכן מי מגדולי-הדעות מימות-עולם היה נקי מסתירות? מי מן המאורות הגדולים, שדעותיהם הן תוצאות דרכם הגדולה, היה יכול להיות נקי מסתירות? לא ישו הגלילי ולא מרק אורליוּס, לא יוּליאנוס הכופר ולא אנג'לו, לא שקספיר ולא טולסטוי – לא איש מהם היה מ"עוֹר אחד", בלי ניגודים וסתירות.  זה אי-אפשר.  ואולם, אדרבא, במקום שאתה מוצא את סתירותיהם הגדולות, המוכרחות, את הסתירות שבתורותיהם, שם אתה מוצא את גדולתם, את גדלות הדרך אשר עברו… אבל איזה ענין ואיזה חפץ יש להסתכל בסתירות כעין "סדר וחוץ לשיטה" וכל מה שנזכר לעיל – סתירות קטנות של אדים בינוני מישראל, שלמד דבר-מה והגידוֹ ליעקב כפוסק אחרון פעם ושתים ושלוש, בעל כשרון פובליציסטי מוגבל ועבודה פובליציסטית ארעית (קראו עוד פעם "תעודת-השילוח", "צורך ויכולת" וכו'), שכל "פירוריו" ידועים הם מאיזה עפר לוּקחו (עיין גם פרק "כפירה ואמונה" שבמחברת שלפנינו), שחשבון-נפשו הוא אותו שאנו מוצאים במאמרו "חשבון-הנפש" (אל תתבוששו!), שבעולמנו הדל והקטן ודאי שהיה לרוב מאמריו המעשיים ערך שעתי ומקומי, אבל שבכל נחלתו הספרותית – אם נוציא את ה"אדם באוהל", "תורה שבלב" ואולי עוד שנים-שלושה עמודים ב"על פרשת-דרכים", חלק ראשון – אין אף דיבור אחד, שיתרומם עד למדרגה של יצירה, ואין צריך לומר, שיקרא אלינו ככל ספרי "האריסטוקראט המוחלט" שלהם, להבדיל, בעל "תורת" האדם העליון: "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא?"…

משה סמילנסקי, תלמידו של אחד-העם, מספר ברומאן "תולדות אהבה אחת" על אודות גיבור-הרומאן שלו, מורה-המושבה, שהיה מחנך את תלמידיו ותלמידותיו, ילדי-המושבה, על אחד-העם ו…דוסטויבסקי.  מעין קוריוז כזה קרה במקצת גם למר לחובר: אחד-העם וניטשה… ולא עלה על דעתו של מחברנו הצעיר לשאול את עצמו: וכי בשביל שבעל "לא זה הדרך" היה גדול בשעתו מכל חבריו סופרי "המליץ" והיה מן הראשונים לכתוב בשפה קלה ושומרת את הסינטאכסיס ושנים רבות הייתה לו השפעה ידועה על חלק ידוע מן הצעירים הלאומיים ושמו של האיש הולך עדיין לפניו בחוג של בעלי-בתים משכילים ו"הוא נצר ממשפחת לומדים גבירים" – וכי כל המעלות הללו גם יחד נותנות כבר לו, ה"מסתכל", מקום לדבר על התיחסותו של בעל "האריסטוקראטיזמוס החברתי" לדעותיו של בעל "תולדות הטרגדיה", "אנושי, אנושי ביותר" ו"כה אמר צרתוסטרא"? האם אין זה חטא מצדו נגד "ההסתכלות ביסודם ובשרשם של דברים"? –

שרא ליה מאריה למר לחובר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה