_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

ישועות ונחמות ליהודים באנגליה.  – אורח ספרותי מהוגן ומכובד מאמריקה.  – הפרוספקט והעתון

 

בעתון יהודי אחד מעבר לים, בחלק המעשים בכל יום, התחלתי לפני איזו ימים לקרוא את סיפור-המעשה הזה:

"מעשה ובא יהודי אחד כבן שלושים, אופה, הוא ואשתו ושני ילדיו עמו מאודיסה לחוף בריטניה.  מטרת היהודי לא היתה להשתקע בלונדון, כי אם לגור בה עד שאמו, הגרה באפריקה הדרומית, תשלח לו את ההוצאות הדרושות לבואו אליה.  הממונים על הכניסה, כששמעו מפי הנודד, שיש בדעתו לכשיקבל את הכסף, שיספיק רק לאחד, להניח לפי שעה פה את אשתו ובניו, אמרו: "לא! אין לנו צורך בנשים עזובות! ואם כן, נחזיר את אשתך וילדיך לרוסיה, ומשם תקחם".  וכך הווה: האשה וילדיה הוחזרו והוא נכנס אל הארץ.  אבל לא לאורך-ימים.  כי נשבר לב האיש בקרבו על הדבר הזה ויחלה.  הכסף מאמו נתקבל על שם חברת-אניות אחת, אבל הרופא של אותה חברה הזהיר בו לבל יסע, כי שם לא יניחוהו להיכנס מפאת מחלתו.  הכסף וכרטיס-האניה הוחזרו לאמו, והחולה מכל הנעימויות הללו חלה עוד יותר עד שנפל באמת למשא על מוסד של צדקה אחד… אז נתבע ה"פושע" לדין, על שהוא נופל למשא, ונגזרה עליו גזירת גירוש".

זריתי את העתון מבלי משים ולקחתי עתון אחר.  והנה מן ה"ראזסביט", שאף הוא היה מונח על שולחני, יצאה לקראתי חדשה, ואף היא מאנגליה (בחלק הכרוניקה מחו"ל, גליון 43) וזה לשונה:

"עוד לא כבר התהלכו שמועות, כי גיאורג מלך אנגליה אינו אוהב ביותר את היהודים, בעוד שאביו היה עמהם תמיד ביחסים טובים מאד.  אכן על פי המספר הרב של יהודים בפארלאמנט האנגלי אי-אפשר היה להאמין בשמועות הללו, אך בכדי לשים קץ גמור לשמועות האלה, הלכו המלך והמלכה ובאו למשתה אשר עשה ליאופולד רוטשילד; וגם עד אז ביקר גיאורג את ששון, בא-כוח שני של יהודי אנגליה".

עד כאן הלשון-הזהב.  גמרתי וחשבתי כך:

צר יהיה מאד, אם אותו האופה החולה המוּשב לאודיסה מת בדרך ולא הספיק לראות את גליון-ה"ראזסביט" הזה!… החולים כעסנים הם, ואפשר שחטא בלבו אותו אברך ונתן תיפלה באנגליה המלאה צביעות כמים לים והאמין רגע בשנאתה חס ושלום לישראל… רק העובדה הזאת, המובאה ב"ראזסביט" (מתורגמה מסתמא מ"ג'ואיש ווֹרלד"!), היתה יכולה להעמידהו על האמת: מלך אנגליה שתה יין ויצא במחולות אצל שני באי-כוחם של יהודי אנגליה – האם יש ראיה יותר מוכיחה מזו, שגם "גיאורג" אוהב אותנו ממש כמו אביו?… ואם המלך אוהב, אוהב גם העם…

מה שנוגע לי, הנה, כמובן, אין אני אופה חולה ואיני כעסן ואיני צריך להוכחות חדשות כל עיקר.  לי, סופר עברי, דיה ומספיקה אותה העובדה ההיסטורית הגדולה, שכל עתונינו הריעו עליה בשנה הזאת (ראה "עקבי הספרות" ב"מולדת"!), ושיש בה מכבר להחוויר פני כל האנטישמיים שבעולם.  אני לא שכחתי ולא אשכח, שבאנגליה בשנה זו היה… חבל ויילס?… לא, מה אתם… – החג… חג-הביבליה! לחג-הביבליה אני מתכוון!… הרי "גיאורג" אוהבנו נאם כל-כך יפה בחג-הביבליה – הביבליה שלנו! – על המתנה הרבה שיש בה, בביבליה, לאנושיות… ומה אנו חסרים עוד? האם לא טוב חלקנו ונעים גורלנו המיוחד? חזו, מאן גברא רבא, מלך ואוהב-ישראל מסהיד על התנ"ך, על התנ"ך שלנו, שהוא לא יסולא בכל אוצר-פנינים ואטון-מצרים!… לא לחינם, כנראה, ביקר ה"מבין" הגדול על הביבליה את שני באי-הכוח של יוצריה!…

––––

סוף סוף, נתגלגלו ובאו גם לידינו גליונות אחדים (,5 ,4 9 ,8,7) של "השבועון החברתי-מדיני, הספרותי והמדעי" "הדרור", היוצא לאור מראשית ספטמבר ש"ז על-יד ראובן בריינין באמריקה.  במקרה, במאוחר, לא כסדרם ולא כולם הגיעו הגליונות אלינו, לפינתנו הנידחה, שירושלם שמה.  אבל, איך שיהיה, ועינינו רואות את הדפים העברים הבאים אלינו ממקום אשר לא פיללנו להם – הלב הומה… ומאליו נפתח הפה למסור לחברינו הקוראים את הרושם הראשון.

לא אכחד תחת לשוני, כי הפרוספקט של "הדרוֹר" בשעתו, לפני חצי שנה ויותר, לא עורר בי תקוות מוגזמות.  במבול-דבריו מצאתי רק תיזיס ממשי אחד, ש"אחינו באמריקה אשר במחיר החופש המדיני ובמחיר סיר-הבשר, אשר רכשו להם, ויתרו על כמה קנינים רוחניים האורגים את חוט-עתידותיה של האומה העברית" וכו' וכו' צריכים לספרות עברית משלהם.  אבל – הגיתי – האם על ההכרה האחת הזאת, ש"ליהדות האמריקנית העשירה בחומר ועניה ברוח", אשר "השכינה העברית עשתה לה, כביכול, כנפים בה".  שליהדות זו דרושה "תורה", דרוש "מכתב עתי עברי", דרוש "היכל ספרותי ומקדש לרעיון-התחיה" – האם על הכרה זו גרידא יחיה כלי-מבטא עברי חיוני הראוי לשמו? האם ה"תיזיס" הלז מספיק להפיח נשמת רוח-חיים ורוח-מלחמת-חיים ב"הדרור" העתיד לבוא ולהיות "שבועון חברתי-מדיני"?

פני הדבר היו בעיני, שה"דרור", במצאו, שליהודי אמריקה דרוש כלי-מבטא עברי, הרי הוא בא לתת כלי-מבטא עברי.  אבל מה יבטא הכלי הזה? על מה ילָחם? וכנגד מי? בשם איזו צרכים? האם רק בעד הצורך במכתב עתי עברי כשהוא לעצמו? האם רק בעד ההטפה לשפה העברית ולנחיצות השפה עברית? הן, סוף-סוף, גם לעתון עברי בימינו לא נאה שיצא רק לשם השפה העברית בלבד! הלא אם תעודתנו היא רק להטיף – להטיף לעברית ולרוח העברי ולתחיה וכו' – הלא בפרוספקט זה די, ולכל היותר, אפשר להוציא עוד מאה פרוספקטים וקולות-קוראים כאלה.  אבל השבועון בעצמו, שיבוא אחריו, מה יתן ומה יוסיף?

ואגב: אותו המבטא "במחיר החופש המדיני ובמחיר סיר-הבשר", שלכאורה אינו אלא אחד מרבים בשטף-המלים של בריינין, רמז לי על צד אחד בלתי-נעים ביותר בנוגע לתקוותי על ערכו של "הדרור" בעתיד.  מתוך אותו מבטא קל ראיתי ונוכחתי, שהעורך, המדבר מעיקרא בבוז על שפתיו על אודות החיים שהוא בא להשפיע עליהם, אינו נותן את לבו אל כל החשיבות של אפני-החיים האלה, אינו מבין את כל גודל-המהפכה בחיי-היהודים הכלכליים, שהגיטאות באמריקה מראים לנו, אינו יודע להעריך כראוי את העובדה, שמאות אלפים יהודים בטלים ברוסיה נעשו באמריקה ל"עושי-חיים", וכיוצא מזה – לכוח במדינה.  מאותה תעודת "הדרור" יוצא, שראובן בריינין, אחד מראשי המדברים בספרותנו במשך של חצי-יובל שנה, כאילו אינו רואה באמריקה של היום אלא "סיר-בשר", שהוא גס, שהוא אינו אסתטי, שצריך להילחם בו על-יד מכתב עתי בשפה היפה והרוחנית…

"היהדות האמריקנית העשירה בחומר, עניה היא ברוח" – לימד אותנו הפרוספקט.  וה"לימוד" הזה הראה לנו אל איזו שדרות עיני "הדרור" נשואות, בעיקר, ואיזו חלקים מחלקי היהדות האמריקנית מעניינים אותו ביחוד.  כי הלא אין מי שיכחיש, כי כל אותן השכבות הפרוליטאריות-המשכילות של יהודי אמריקה, פליטי הפוגרומים והריבולוציה, ששם באמריקה למדו לעבוד בבתי המלאכה ושם יצרו את העתונות והספרות היהודיות, אם גם אינן מצטיינות בעושר רוחני יוצא מן הכלל, בכל אופן גדולה עשירותן הרוחנית מהחמרית, ועתונים כ"פרייע ארבייטער שטימע" וכ"יודישער קעמפפער", ירחונים כ"צוקונפט" ו"דאס נייע לעבן", חבורות כ"פריער ארבעטער רינג" ו"נאציאנאל ארבייטער פערבאנד" יוכיחו; יוכיחו גם סופרים עממיים כליבין, משוררים כליֶסין, ואם תמצא לומר גם התיאטרון היהודי בניו-יורק, למרות כל ליקוייו… למי מכוּון, איפוא, הפרוספקט? מי היא "היהדות האמריקנית העשירה בחומר ועניה ברוח"? הווה אומר: היהדות של אותם "הרחוקים ממקום-שבתם הקבוע בירחי יולי ואוגוסט", שבשבילם דחה בריינין את הופעת העתון עד לספטמבר, באמרו "זאת המנוחה, הניחו לעייפים"? היהדות של ה"קייטנים", ש"ימות-החום ומנוחת הגוף, והרוח(!) אינם מוכשרים כלל לקריאה" אצלם, כלומר, של כל ה"רברנדים", ה"מיניסטרים" וה"אֶלרייטניקעס" השונים למיניהם? אבל אם כן אם לאלה, ורק לאלה, נתכוון בריינין, הנה, אמנם, צדוק צדק בהגדרתו את עניותם הרוחנית.  ברם – ירשוני לשאול – לאלה מה יושיע "המכתב-עתי החדש, השואף להראות ולהטעים את מתנת הרוח שיש בבית-גנזיו", גם אם יצא בימות-הקור? לאלה, כמדומה, נחוץ נשק אחר…

ועוד זאת. "שפת 'הדרור' תהיה קלה, פשוטה ונוחה לקריאה; – הבטיח הפרוספקט הלאה – יחד עם זה תהיה מדוייקה כל צרכה, יפה ונעימה, הסגנון יהיה שווה לכל נפש, גם להקוראים מדור הישן וגם להקוראים מדור החדש".  ואת זה – צריך אני להודות – לא הבנתי כלל.  הא-כיצד?! כלום סגנון זוהי אדרת-שיער, שאפשר לתתה על כל הכתפות? סגנון – הלא זהו ביטוי-הנפש; וכלום כל הנפשות שוות? כלום דומה נפש הקורא מדור החדש לזו של הדור הישן – ואיך, איפוא, יוכל סגנון "הדרור" להיות שוה לכל נפש? הסגנון, בעצם, הלא אינו ב"שפה יפה ונעימה" וכו' אלא בצירופי מלים ומבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר.  כיוצא בזה בנוגע לסגנונו של עתון ידוע בעל מהלך ידוע: העולם הפנימי המיוחד של כלי-מבטא, היודע לאן הוא הולך, לאן הוא מוליך את קוראיו ועל מה הוא נלחם, הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו.  בקיצור, יפי השפה והסגנון הרי הוא רק בהתאמה גמורה של הביטויים וקישורם אל התוכן, אל עולם-הרגשות, אל היחס-לעולם ואל השקפת-העולם.  ועוד פעם: כיצד כל זה יכול להיות שוה לכל נפש? אם כך, הרי זאת אומרת, דוקא העדר כל ברירה באפני הביטוי, העדר כל צורה מסויימה, העדר כל סגנון.  ואם למשלים, הנה הפרוספקט הזה גופא אינו שוה משום-מה לנפשי אני, למשל.  "בלי שפה עברית אין גם מחשבה עברית, ובלי מחשבה עברית אין כל זכות ואין כל אפשרות לקיומנו" – כך כתוב שם, שורה אחרי שורה, כל הפרוספקט, וסגנון כזה, שנעשה בשביל טעמנו הספרותי מוקצה מחמת רוב שגירוּת, אינו שוה לנפשי.  והאם נפשי אני אינה נפש?

אבל הנה "הדרור" בעצמו.  הנה אחדים מגליונותיו.  ואת אשר יגורתי בא לי.

ראשית כל" אין פובליציסטיקה ב"הדרור"! אין הד נאמן לחייהם הציבוריים של המוני היהודים באמריקה, אין כמעט זכר לחיים המדיניים של ארצות-הברית ואין מלה חיה על שאלות-היום בכלל! בשביל להיווכח בזה לגמרי, די לקחת אפילו עתון כ"דאס יודישע פאלק", היוצא לאור על-ידי הציונים באמריקה, ולהשוות את התכנים של שני העתונים הללו, העברי וה"ז'ארגוני", זה לזה! "על הפרק" של גליון ז', למשל, ב"הדרור" מוקדש כולו לשמחת-תורה, ובו, על ארבעה עמודים גדולים, מובע ה"רעיון" של הפרוספקט, כי באמריקה הכל הוא "סיר-הבשר" ואין תורה ואין, איפוא, מקום לשמחת-תורה … "על הפרק" של גליון ט' מוקדש ל"הדרור", ובו מדובר מה שנאמר בפרוספקט, זאת אומרת: על הצורך שיש ליהדות האמריקנית ב"הדרור"… ואלמלא צמצום-המקום בעתוננו, כדאי היה להעתיק קצת מ"על הפרק" זה את הדיבור המתחיל "במחילה מכם, רבותי הקוראים", שבו מתבאר, כמה קשה לו לבריינין לדבר על עצמו וכמה נאלץ הוא לדבר ולספר, בכדי שיתחוור, אם באמת סגנון "הדרור" הוא שוה לכל נפש, אם באמת כולו נוי ו"טעם טוב", ואם באמת הופעת "הדרור" כשהיא לעצמה היא תכלית בפני עצמה…

אני מצדי מפקפק מאד בזו ההנחה האחרונה.  לי נדמה אחרת.  לי נדמה: "הדרור!" עתון עברי חדש באמריקה! עתון יחידי בארץ ש… וכו' וכו', – כל זה בוודאי טוב ויפה… ובכל זאת… עתון חדש, ואפילו בעברית, הרי צריך שיהיה גם בעל תוכן חדש, צריך שידע להגיד דבר-מה משלו… האין זאת?

וכמובן, שאין אני רוצה לומר בהערתי זו, כי אין ב"הדרור" חומר לקריאה.  להיפך.  הגליונות גדולים ומלאים: הנה "לתקופת השנה", שני מאמרים מאת בריינין, שבהם מדובר על מחסור בגדולים ומנהיגים ועל "התייתמות-הדור"; הנה "לשאלת היהדות באמריקה" מאת הרב אבן-שיש מיודענו, הרוצה בעילום-שמו; הנה "תווים ושרטוטים מחיי היהודים באמריקה" מאת ז. קוטלר; הנה "שיחה עם הרב מרגליות" מאת בשן; הנה "הירוקים או אני והוא", פיליטון מאת י. בלכמן; הנה "הרמן כהן והיהדות", פרק ב' מאת ד"ר נ. סירקין; הנה "האנושיות והלאומיות" מאת פרופיסור ד"ר לודוויג שטיין; הנה עמודים רבים מוקדשים לפרופיסור ד"ר נחום סלושץ (נורדוי וזנגביל מעידים, כי ספרו על הספרות העברית – לא בא כבושם הזה!); הנה "צעירינו בפאריז", מאמר ראשי באותיות שמנות וכו' וכו' וכו' – אבל דא עקא, שהרוב המכריע של הדברים נכתב או בפאתוס מלאכותי, או בלי שום טמפראמנט, שהרוב המכריע של המאמרים אינו יוצא מגדר השבלונה היותר פחותה ושקול העתון כולו – "לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה"… קול ענות בעלמא אנכי שומע – יאמר הקורא – ושטחיות, שטחיות אני רואה … גם המכתבים המעטים הנמצאים "מעולם הישן", מבלגיה, מגרמניה (מארץ-ישראל אין מכתבים!) נכתבו כאילו לצאת ידי חובה ועושים רושם כאילו כבר קראנו אותם מאה פעמים ואחת בחוברות "השילוח" הישנות, ב"העולם" הברליני, ב"הצפירה" וכו': הכל סובב על עניני רבנות, חזנות, עבירות, מצוות, התבוללות וכדומה.  והאם כל זה ימלא את הצורך של "יהודי אמריקה בספרות לעצמם"? נפש הקורא העברי המובהק, גם אם באמריקה מושבו, הקורא המבקש בספרו פתרונות לשאלות האדם והחיים וידיעות על חיי חלקי האומה הפועלים ויוצרים, נפש קורא כזה תקוץ במין כתיבה שכזו ובעניניה הטפלים!

דברים של טעם, אם כי בלי כל "סגנון", לא ישן ולא חדש, אנו שומעים מפי מר פרישברג – "לשאלת הלשונות".  במאמר זה מראה המחבר את טלפיהם של מיני ה"לאומיים שלנו, הצועקים באמריקה: "או אנגלית או עברית" ממש כחבריהם ברוסיה: "או רוסית או עברית!".  קורע הוא מר פרישברג את המסווה מעל כל אותם האדונים המדברים גבוהה על הרעיון הלאומי ושנואה עליהם הממשות של חיים יהודיים בעצם ושפת המוני היהודים… יודע הוא את טיבם של הדוגלים בשם הלאומיות וכל חייהם הם אנטי-לאומיים… אבל הדברים עתיקים…

קו אופיי הוא בשביל "רוחניותו" של "הדרור" בשביל אי-דמותו (בחינת "לא גוף ולא דמות-הגוף"!), מה ש"לשאלת החינוך בארצנו", כלומר, לשאלת החינוך היהודי באמריקה מוקדש בכל הגליונות שלפנינו… "מכתב-אל- המערכת" אחד מאת איזה הארריס.

וזאת למודעי: אין כוונתי בכל ההערות הללו לעשות סך-הכל אחרון.  ביחוד הואיל וכל הגליונות שיצאו אינם לנוכח עיני.  אני מביע בזה רק את רושם-המרירות הראשון של "לא הא"… אינני אומר של תוחלת נכזבה, כי, כאמור, במידה ידועה ידעתי מראש: דור דור ודרורו!… ואף על-פי כן הרי גם לריקנות יש מדרגות שונות… הנה, למשל, פרט זה.  הפרוספקט מבטיח: "סיפורים, ציורים, רשימות ושירים.  במחלקה זו ניתן את הטוב והמובחר, הן מצד התוכן והן מצד הצורה (כאילו שתי רשויות בדבר וכאילו יש 'טוב ומובחר' כשהצורה והתוכן אינם מתאימים בכל זה לזה!) 'הדרור' ישאף לפתח ולשפר את רגש-היופי והטעם הטוב של קוראיו".  ולבסוף? מה אנו מוצאים? פרקים מהציור "במלכות-החלומות", שנדפס בירחון "הזמן" בשנת תרס"ה – בשם "חולמים ולוחמים", רומאן; "בריינע די מויד" של שניאור, שנדפס בשעתו ב"דאס יודישע פאלק" הווילנאי – בשם "הבתולה בתיה", סיפור; ציורים… מאת איזה מ. חן וכדומה… ובמקצוע הבקורת הספרותית? שמא כרקטריסטיקות של סופרינו העברים והיהודים? שמא מכתבים מהתנועות הספרותיות והתרבותיות באירופה? שמא מחלקה ביבליוגרפית רחבה על הספרים היוצאים אצלנו? שמא השקפות הגונות על חזיונות העתונות היהודית באמריקה? שמא על הספרות היהודית באמריקה? לא, "מעל שולחן-קריאתו" של ר. בריינין על איזו מחברות קלושות בשפת-אשכנז, וגם זה רק בגליון אחד מהחמישה אשר לפני.

ו"בני-דורי"? זה שהובטח בפרוספקט בפירוש ובמחלקה מיוחדה, במחלקת הספרים השלמים, בצותא חדא עם "חולמים ולוחמים"? הה, אפילו לא זה… מדוע?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה