_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גַּם אֵלֶּה אַנְחוֹת-סוֹפֵר

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

(מפנקס בלה)

רֵע אחד, והוא מושׁךְ בשׁבט-סופר מימי-נעוריו, סח לי, או יותר נכון, נאנח לפנַי בימים האלה:

– קשה לכתוב על חיי ארץ-ישראל! קשה למצוא את הטון הנכון, בבואך לדון מתוך הכרח בחזיונות הפעוטים – באין חזיונות גדולים מהם! – שבשם חיי ארץ-ישראל אנו רגילים לסמנם.  ובפרט שגם בלעדיך כל כך מרבים לכתוב, כל כך מרבים, בעתוני-הארץ ובעתונים הציוניים שבחוץ-לארץ, עד שבאמת מרובה הזיוף וגדולה ההתנפחות, וכל איזוב בקיר ממש כארז בלבנון ישגה.

– קורטוב של פעולות ומעשים, לוג של מאורעות בלתי-נעימים, וקב של אמירת "לשם יחוד" ו"יהי רצון"! צרור שׁיבֳּלים-תוצאות דקות ושׁדופות-קדים ותשׁעה קבין של הכרזות, של זעזוע-עצבים ושל דיבורים, דיבורים בלתי-פוסקים – הנה פני חיינו פה...

– ומילא, את זעזוע-העצבים המיוחד, הארצי-ישראלי, עוד קל להבין.  מכיוָן שלא הטבע והאינסטינקטים מונחים ביסוד-הכל, כי אם ההכרה, האימפּוּלסים השכליים, מכיוָן שבחשבונות מבראשית ובסך-הכולים מיום אתמול אנו עומדים כל היום, מכיוָן שמחשבתנו עסוקה תמיד-תמיד בעתידות-הישוב, בעתידות סתם בעלמא, ואנו רואים, אי-אפשר שלא לראות, כי המטרה – המטרה בה"א רבתי – אינה לפי כוחותינו, למעלה מכוחותינו; מכיוָן שעל אלפי היהודים בארץ-ישראל אין אנו מביטים כעל אלפי יהודים מתוך שנים-עשר המיליונים, שמתפרנסים במה שהם מתפרנסים וחיים כמו שהם יכולים, כי אם כעל סולת-האומה, כעל יחידי-האומה, כעל מצילי-האומה – ובלי כל יסוד! שומע אתה, בלי כל יסוד! – הרי בהכרח, שעל כל דבר חיובי, או שנראה כחיובי, על כל הרצאה, על כל קונטרס, על כל עתון חדש, על כל שומר, על כל מתיישב, על כל בעל-יובל, על כל אורח נכבד, אנו מתריעים ומראים באצבע: הנה התחיה! הנה פרי החיים החדשים! ולהפך, על כל מאורע קטן בלתי-נעים, על כל מאמר שפוגע בכבוד איזה מוסד, על כל דיבור המביע פקפוק כלפי איזו תקוָה, מיד אנו צועקים: אויה! הנה חורבן-היהדות, הנה חורבן-הישוב, הנה מקור-כל-הרעה...ְ

– כן, את זעזוע-העצבים הבלתי-רגיל אני מבין, יודע אני, מהיכן הוא יונק.  ראית מימיך איש אינטליגנטי נושא משא שלא לפי כוחותיו? המשׂא כבד מנשׂוא, וגם נושׂא-הסבָּל הפרופיסיונאלי היה מתעייף ממשא שכזה ומוריד פלגי זיעה.  אבל האינטליגנט, עוד יתירה לאינטליגנט, שיותר משהמשא מכביד עליו, מכבידה עליו אי-יכולתו, והוא נושא ומזיע ומתרגז פי שבעה, ואין נחת...

– אנשים רואים את עצמם תמיד עומדים, כביכול, לפני משפט-ההיסטוריה העתיד לבוא, ועצביהם לא ירגזו? כלום אפשר הדבר? וברי אנו והעוויותינו כאן הם כאילו בכל צעד וצעד אנו עושים היסטוריה בפועל ממש, וכאילו על כל צעד וצעד עלינו יהיה לתת דין-וחשבון לפני כס-התולדה – מי לא יירא?

– כן, את התרגזותו של התוקע-בשופר הבלתי-מסוגל ל"תקיעות" מבין אני.  מה שאין אני מבין ומה שעושה עלי רושם מדכא ביחוד הרי היא הלשון הארוכה של בלתי-יודע לתקוע זה... במלים אחרות: שפת היתר של דוברי-ארץ-ישראל... אני כידוע לך, דוקא איני פסימיסט... איני יודע לחזות עתידות, ואף איני רואה עתידות גדולים ביותר, אבל, לעת-עתה – אין דבר! ... חיים אנו פה!... פוגרומים אינם... בתי הספר פתוחים... במושבות ובחוות עובדים מעט-מעט – רעבים ללחם אין... ואפילו ברכות-אירושין ולידות נפגשות זעיר שם...עולם-יה מתנהג מסביבינו פחות או יותר כשורה...יכול היה להיות הרבה יותר גרוע... אמנם, הסביבה העברית נוצרת בקושי... ה"זה לעומת זה" בין "גלות" ל"גאולה" מצחיק מעט... גם כאן, בתוךְ הדלות התרבותית שׁמסביב – בחינת גֵרים בכל הענפים העיקריים... כמה מדברים ומצלצלים על תחיית הלשון... והרי אפילו במוסדות הלאומיים אין עברית!.. בהכרח... כמה מצלצלים על הטיפוס העברי... והרי אפילו אצל בנינו ובנותינו שנתחנכו בארץ אינך מוצא טיפוסיות יהודית, ואינך שומע מפיהם לא רק שפה אחת, כי אם איזו שפה שתהא בכלל, איזה דיבור אנושי שיהא, כלומר, שיהא ביטוי טבעי של לב-אנוש, ולא איסתרא בלגינא... אבל כל אלה הם פרטים... איך שיהיה, אם סדנא דגלותא חד הוא ואם לאו, הנה, בכל אופן, אין אנו עומדים על מקום אחד... מהלכים אנו... גם פה... ואפילו נאמר, בפרט יחידי זה: בגלות פולין הארורה התבּיישו בני-ישראל, מיוחסי-הקב"ה, בשם "בעל-מלאכה", ואצלנו פה הפועל העברי הוא ראשית-הכל... כן, מהלכים אנו, בדרך אנו, והדרך, אליבא דכולא עלמא, הלא קשה היא, הלא קשה מאד – הראית מימיך אנשים מטפסים על צוקי הרים, מטפסים, נתקלים, נופלים, והדיבּר בשעת-מעשה לא יחדל מפיהם?

– מבין אני, כאמור, במקצת את זעזוע-העצבים היוצא מגדר הרגיל של ההולכים בדרך קשה; אפשר להבין גם את ראייתם בזכוכית מגדלת את רצועת-השטח הצרה, שכבר הספיקו לעבור עליה; מבין אני, אם כי מצַער אותי, דבר היותם מוכנים ומזומנים לקרוע כדג את כל מפקפק, כל מבקר, ואין צריך לאמור, כל איש שאינו נוהג את הכבוד הראוי ביחס לערכם של ההולכים... ברם, את הדיבורים היתירים שבפיהם, מכל מקום – איני מבין...

– יותר, יותר מדי מרבים לדבר ולכתוב על חיינו פה בארץ-ישראל.  "אורגנים" יותר מדי יש לתכלית זו.  והלא גם אליבא דאופטימיסטים גדולים אך מעט חיים לנו פה בארץ, אך מעט, אך מעט שרשים, אך מעט! בחמישה-עשר בשבט נטעו תלמידי הגימנסיה היפואית נטיעות אחדות אצל הגדר אשר לבית-האולפנא שלהם בתל-אביב ונאמו נאומים – כמה עתונים בארץ ובחוץ-לארץ הודיעו על ה"מאורע" הזה ועשו סימוכין לו את ה"תחיה".  וכלום אין זה סמל למציאות הארצי-ישראלית? נאומים ונאומים על כל ספק נטיעה!

– נאומים, "כּתָּבות", ריקודים מלאכותיים והִתראוּת.  נתקיים בנו מקרא מלא: "ושמתיך לראוָה".  איזה מחנוק! הכל בחינת מישחק על הבמה.  ראו, הנה אנו עומדים ועושים את התחיה.  "ינוקא ארצי-ישראלי, פסוק לי פסוקך!" מיד פתח אותו תינוק: "בן-התחיה אני".  ופסוק ישן אחד נשכח מלב הכל: "ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו?"

 

––––––––––

אחרי הפסקה קצרה הוסיף רעי:

– ובהרבה אני מחייב בנדון דידן את יהודי חוץ-לארץ, כלומר: את אותם החוגים המעטים, שיש להם איזה קשר עם ארץ-ישׂראל ועמָנו, בני ארץ-ישׂראל.  אנחנו, בני-ה"מרכז", אליהם נביט,להם נייחל, הרבים, – והם רוצים בכך, הם תובעים ממנו תקיעה ותחיה גדולה.  בכלל, הם מתייחסים אלינו כאל חובשי בית-המדרש, שמצד אחד מתפלאים על כוח-סבלנותם לשבת כל היום בבית-המדרש ומצד שני חושבים אותם, סוף-כל-סוף, למבלי-עולם, שכל אדם הגון ושומר נפשו ירחק מהם... ביחס זה מעניינת ספרות-המסעות לארץ-ישראל, כל אותן רשימות-המסע של תיירינו, יחיו.  ממיתים את עצמנו באהלה של הלאומיות הננו בעיני אחינו ההם, וכשהם מדברים בנו הם מרימים את קולם בחגיגיות, וכשהם שומעים אותנו מדברים, הרי הם דורשים, שגם אנו נרים את קולנו בנעימה...מחובשי-בית-המדרש דורשים שירימו את קולם וילמדו בנעימה... לעונג בעלי-הבתים העוברים על פני הקלויז...

– אל-נא תעקם שפתיך! אפשר להוציא מזה מסקנות שונות, אבל כך הוא הדבר.  התומכים שלנו בחוץ-לארץ מרגילים אותנו להביט על הכל בעינים אחרות.  צא וקרא את עתוני אמריקה על ביקורו של שליח-הגימנסיה העברית ביפו.  האיש אדם נכבד ויהודי טוב כשהוא לעצמו, המוסד מפעל רב וחשוב כשהוא לעצמו, אבל איזו קאריקאטורה עשו אותם המעוררים מזה!

– והנה גם דבר קטן ורחוק, בכל.אופן, מקאריקאטורה, הנה הקובץ "יזכור", המוקדש לאנשים בעלמא דקשוט...הקראת מה שהיה כתוב ב"העולם" וב"הצפירה", אצל ברק וספוג, בנדון זה?

– אגב, הקובץ "יזכור", הואיל והזכרתיו, אומַר בנוגע לו את אשר בלבי.  אל תפחד! בקיצור, בקיצור אומר, בשתי מלים: היסטוריה, עד כמה אנו נמהרים לקדש דברים, שנקדשים רק בהמשך-הדורות...

– הכל נעשה אצלנו בידים, יצירה פבריקאית...

– ואיך אני צריך להגיד לך, יודע הנך זאת כמוני.  עפר אנחנו, הסופרים והמשכילים שבארץ, תחת כפות מאות האנשים העובדים על הרי יהודה והגליל והשומרים את מושבותינו מרגל אויב ומתנקם... אבל, בכל אופן, הלא מעטים הם.  הלא ספוּרים, והלא גם לא כולם עומדים על מרום-תעודתם, וגם הארבעה-החמישה אשר נפלו מתוכם הן ידענו אותם פנים...הנוכל אנו לעשות אגדה מחייהם, אגדת-מעוּנים, ופנינו לא יחוורו?

– גם בתוך הנופלים שנזכרו, גם בתוך אלה שלא נזכרו, ועוד יותר בין אלה, שעודם חיים אתנו כיום, יש נפשות אשר גם עמים עמוקים ממנו יכלו להתפאר בהם, אבל האם לא חטא הוא נגד עמקותם של אלה לדבר עליהם בשער?

– ואולם הנה יצא הקובץ.  ובדיעבד אין להתחרט.  ידי האנשים, שעסקו בו, אינן גסות, סוף-סוף, ואם יש איזו אקוֹרדים שורטים בהכרח, הנה הטון הכללי עצור הוא למדי, עד כמה שאפשר, ובעוון צעקנות יתירה אין להאשים את המוציאים.

– ואולם העתונים הציוניים, הרשמיים והבלתי-רשמיים בחוץ-לארץ – מה דיברו הם?.או יותר נכון: מה לא דיברו הם על גיבורי-ארץ-ישׂראל, על הגבורה, הקדוּשׁה, הקונסקֶבנטיוּת, המסירות שבכל מעשיהם, שבכל הפניות שהם פונים, על הקסם הנתון בהם, בכל קמטי חולצותיהם, על כוחם הגדול ועל ריח-האדמה הנודף מהם... הוי, ריח-אדמה זה, שהם מריחים שם ברידאקציות!

– יאמרו: מכוער הוא ביותר השוק שלהם, שם ב"גולה", נחנקת הנשמה היהודית בין הגויים, ורוצים הם בנחמא פורתא, באיזו אילוזיה.  זה מובן, אבל אטו משום זה עליהם לתלות בוקי סריקי ב"בית-המדרש" שלנו? האם עתידה תשועת-ישראל לבוא מדברים אשר לא כן?

–אמנם, יודע אני: מקצת זכות אפשר היה ללמד עליהם, על בני-חוץ-לארץ: אם אין להם מרחק-הזמן הנחוץ לדברי-אגדה, הרי יש להם מרחק-המקום, ובהביטם מתוך פרספקטיבה זו, אולי גם רואים הם מה שהם אומרים שהם רואים, אולי אינם רק מתחפשים... ברם, בכל זאת, לנו, העומדים באותו הזמן ובאותו המקום – כמה לא נעימה התייחסותם הבלתי-נכונה! כמה קשה לקרוא את הדברים ההם! כמה מרעימה הפראזיולוגיה הציונית, שההצעה שלה כבר גדולה, כמדומה, על הדרישה!

– ומה שרע ביותר, שגם אותנו, כמו שאמרתי, מרגילים הם, סוף-סוף, באופן כזה להביט על הכל בעינים אחרות, בעיניהם הם, ממרחקים, דרך זכוכית מגדלת, דרך עיניהם של התּיירים והפובליציסטים אשר לבם במזרח, ולהתריע...

– מה שרע מזה, כי גם פועלינו, וביחוד בנינו, תלמידי-ה"מדרשות" קוראים את כל אותם הרפּוֹרטים על טיוליהם וריקודיהם, וסוף-סוף יכולה להיווצר אצלם באמת הפסיכולוגיה של יחסנים מפונקים מסוג ידוע...

– לא תהא כזאת בישראל!

וחברי גמר:

– התאמין? יש אשר יתפלל הלב: מי יתן לנו איזו צעדים ממשיים בלי כוונות ומכוּונות! מי יתן לנו מעט דברים הסמויים מן העין, שרק בהם הברכה שוֹרה! מי יתן לנו מעט מים חיים, אשר יפכו בסתר, בסתר. – – –

["הפועל הצעיר", תמוז תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה