_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ביבליוגרפיה ("הגט" לש' בן-ציון)

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[הגט][1]

הגט, משמועותיו דר' אלטר קונדס איש כל-הכוללים מאת ש. בן-ציון (קובץ "שי", יפו-קהירה, תרע"ה-תרע"ט).

יש אומרים: סיפור ההווי עבר ובטל; פשט את הרגל; אין בו ענין.  אבל ההנחה הזאת עדיין מוטלת בספק.  אמנם, בהווי לשם הווי, כלומר במסירת פרטי-חיים לשם ידיעת הפרטים בלבד, ודאי שאין ענין.  ואם יבוא עכשיו מי שהוא ויתאר לנו בדיוק את יהודי ירושלים ויהודיותיה, למשל, עם פרצופיהם, מלבושיהם, כליהם אפני-דיבורם, מנהגיהם, מאכלם ומשקם, ארחם ורבעם, מבלי שיגלה ויראה מאחורי כל זה דבר-מה חשוב, עמוק במובן הנפשי, יהיה לזה רק ערך אֶתנוֹגרפי, אבל לא אמנותי.  כל עיקר-תפקידה של האמנות – היום, כמו אתמול, ואף למחר – הוא לעמוד על עומק חיי נפש-האדם באתמוספירה ידועה.  ומכאן, שתיאורי סביבה וצורות-חיים לתכלית זו עדיין חשובים במאד מאד; והווה אומר: לא סיפור-ההווי אינו ענין לאמנות, אלא הסיפור הריק.

ברם, בנוגע לסיפור-ההווי העברי – דא עקא: הסיבה וצורות-החיים של רחוב-היהודים הנן כבר יותר מדי אוויריות, מרפרפות, שוטפות, בלתי-נתפסות.  מנדלי, מסַפּרן של בטלון וקבציאל, עיירות ששקטו על שמריהן מאות בשנים, עוד העמיד איזו תלמידים, אבל לתלמידים האלה אין כבר כל תקוה להעמיד תלמידים, ולא רק מפני שאינם מגיעים בגדלות-הכוח למדלי – זהו ענין לחוד – אלא גם מפני שבינתים פסק מקור-היניקה, חלף אותו ההווי הקבוע ואחֵר לא נוצר במקומו.  סביבה וצורות-חיים קבועות אינן נוצרות בעשרות שנים, ובפרט שכל שנה מאלו העשרות מבטלת ומשנה את הקודמת.  וזוהי אולי אחת הסיבות, מפני מה בני-נעורינו, גם אלה שלמדו עברית, אין להם יחס אל הסיפור העברי; וזוהי גם-כן אולי אחת הסיבות, מפני מה נתפשטה אצלנו בשנים האחרונות הרשימה הלירית-פסיכולוגית, רשימה השרה בפרוזה ומחטטת בפסיכולוגיה על חשבון תיאור האתמוספירה המוחשית והרצאת מאורעות חיים ותנאי-חיים.

היטיב, על כן, אשר עשה ש. בן-ציון, אחד מטובי בית-מדרשו של מנדלי, שפנה, למצער, בסיפורו זה אל ההווי הירושלמי, זו עיר-האלוהים, שכביכול על תלה בנויה וצורות-חייה הספיציפיות עודן מחכות למסַפּרן-גואלן, ש. בן-ציון נותן לאלטר קונדס, איש כל-הכוללים, לספר על שידוּך ירושלמי ולשלב כל הדרוש לכאן: נישואי-בוסר, דרשות, חתונות, תכשיטין, גטין, עקרה אהובה על בעלה, וההורים דורשים גט: עשר שנים בלי בנים.  "הווי" כמו שנאמר! ויש גם חידוש במעשיה הישנה, שהזוג בורח ליפו ומשם לפתח-תקוה ונהפך לבן הישוב החדש.... יש סצינות נחמדות, כגון נסיעת הזוג ליפו או קודם לזה מעשה-טיפוסו של האברך לשילוּח הקן לשם סגולה, ועוד ועוד.

זאת לא אומרת, שאפשר לגמור את ההלל על הסיפור הזה.  יש בו גם ליקויים והם גלויים; אחדוּת הטון בהרצאת הדברים אינה שלמה.  ש. בן-ציון מתקן את לשונו של הקונדס ומכניס לפיו מבטאים מן המליצה הספרותית כמו:"לימים הן (המחותנות) חוזרות ונפגשות בספר פנים יפות וחינניות"... "השערה רופסת במוחו, שתיק נאה כזה ודאי של ריבה נאה הוא"... "חקקי-לבו של בחור בר-מצוה – מי ידעם?   "לחשׁ ברחש דשאים מפני רוח יעבור"... או פיסקה עגנונית-לירית כעין:

"קורין בציבור וה' פקד את שרה – זכרונות קדומים בתומת-ישרים עם נעימותה של קריאה זו יבואו, נעימה חסודה וחנוּנה ללבבות תשׂבּר באפשרות של נחמה, וכעדר צאן על מרעה דשן, שכל אחת השקט לנפש תרעה, בשעה שחליל הרועה עליהן ירון".

וכו' וכו' – המשך משמעותיו דר' אלטר קונדס, שפתיחתו היא, לכאורה, בלישנא דחוכמתא.  הא כיצד?

ומובן, שאלה אינם ליקויים טכניים גרידא.  הטכניקה – על זו פעמים שׁהשׁירה אומרת: תקחֶהָ הדַנטיסטיקה! אבל סגנון-נפשו של כל יצור כמו שהנהו – על זה אין לוותר.  התחכמות וליריות הנן תרתי דסתרי.  אבל, בכל זאת, כאמור, הסיפור הוא – סיפור, זהו, כמו "יקותיאל" שבקובץ "מזמרת הארץ", שוב פרי-עטו של בן-ציון המספר.  היסוד בריא, איתן ובטוח.

 

["האדמה", תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב. צלאל]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 



[1] היצירה המדוברת זמינה במאגר פרויקט בן-יהודה בכתובת הבאה:
 
http://benyehuda.org/gutman/ben-zion_prose04.html