_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּעִנְיָנִים שׁוֹנִים

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[הערות]

לעם היושב בציון נחוץ עתון יומי.  ולנו, המשכילים בעם ודורשי-טובתו, נחוץ, שהעתון הזה יהיה טוב.

דיקדקתי והשתמשתי ביחס שאליו: לעם.  כי ביחס שממנו, מן העם היושב בציון, אין עוד, כמדומה, עד כדי יצירת עתון יומי חשוב.  "ציבור" של עשרות אלפי משפחות ברחבי כל הארץ הבלתי-רחבה, ובשעה שהמשפחות ברובן המכריע אינן חיות על עבודה ממשית – ציבור כזה אינו יכול להחיות באמת הוצאה ספרותית יומית הגונה, שׁרוח-יצירה תהא שׁופעת מתוכה.  ואולם איךְ יאמר משַׁל-העם? "עין אחת – אף היא צריכה לשינה".  ציבור כזה – אף הוא צריך  ליומן; וצריך, כאמור, שהיומן יהיה טוב.

טוב – מה זאת אומרת? זאת אומרת, שהעתון היומי הטוב, אשר תפקידו להיות לא רק עתון מארץ-ישראל בשביל חוץ-לארץ, כי אם, בעיקר, עתון בשביל יושבי-ארץ-ישראל, צריך שיתן ליושבים האלה ידיעות ומאמרים-הערות, מאמרים קצרים, תמציתיים, נוספות עליהן, מאמרים השופכים אור על הידיעות הבאות בעתון.  לא חדשות מדגדגות מארבע כנפות-העולם, שעל חסרונן בעתון "חדשות-הארץ" כיום אולי קובלים כל המתרעמים המושבעים שלנו, כל בני ה"עולם" הבטל המתרוצץ בחוצותינו.  ה"עולם" הזה ודאי היה רוצה בעתון "מעניין", כלומר, בעתון של חדשות "פיקאנטיות", אינטריגות, מאורעות-פלאים, מה שאינם מוצאים ב"הארץ".  ברם, מומא דא לדידהו – לדידן לא הוה מומא.  העתון היומי הטוב בעברית אינו צריך ללכת בדרכי העתונות הז'ארגונית שלנו בווארשה ובניו-יורק.  מעֵז-האסון שׁל אי-החשׁבון לעתון עברי להיות צהוב, הואיל ואינו לרבבות, יֵצא המתוק הזה, שלעולם לא יהיה מפעל קאפיטאליסטי ודרכו לא תהא סוגה לעולם בכל הפרחים הנחמדים המלַווים כל עגלה של מפעל המוני-קאפיטליסטי.

העתון הטוב צריך לציין את כל חזיונות-החיים, את כל העובדות הבודדות, המהוות את מהלך-החיים, ולהאיר אותם מתוך נקודת-השקפה בריאה, בהירה, אנושית;  בלי הגזמות, בלי הפרזות בלי כוונות צדדיות, בלי הטיית פני הדברים מתוך פניות שונות.  ואם "מצב-העניינים בעולם בכלל ובארצנו בפרט" מכריח את העתון לעבור בשתיקה על חזיונות שראוי לדבר עליהם – אין הרע עוד גדול כל כך (לבעלי-הטענות מצד הקהל אין לשים לב ביותר; קהלנו יבוא תמיד בטענות).  רע באמת הוא, כשאין העתון מסתפק ונותן הארות, שהאופל מרובה בהן על האור.  עתון טוב אסור, כמובן, שיחסיר איזו ידיעה פוליטית חשובה, אבל בשעת הדחק כשעתנו, טוב שיתן אותה בלי כל הארות, מאשר לעקם בהכרה את הכתובים, מאשר לתת בהכרח הארות בעלות-צד-אחד, בלתי אובייקטיביות.  אולי טוב לעתון טוב בימינו למעט בכלל ב"על המדינות בו יאָמר".  מאמרים פוליטיים-חיצוניים בעתון עברי תמיד מיעוטם יפה, וריבויָם קשׁה, ועכשׁיו – על אחת כמה וכמה.  ממאמרים אחדים, למשל, של גליונות-"הארץ" הראשונים, ("גורל תורכיה ופייר לוֹטי", "אפגאניסטאן" וכו') נודף ריח "החרות", כלומר, אותו הריח העתונאי בטעם שלפני שלוש-ארבע שנים: אותו הטון, ורק הצד נתחלף, ושומר כבודו ירחק מזה.

ועוד תפקיד יש לעתון עברי בארץ-ישראל, ותפקיד גדול ביותר.  העתון העברי אצלנו אינו רק בין מחנכי-העם היותר חשובים במובן הבנת-העולם וטהרת-המידות, כי אם גם בין מַקנֵי השׂפה לעם היותר בטוחים – השׂפה, השׂפה העברית, פשוטה כמשמעה, במובן הטכני, שפת העתון.  כי ספרות עברית-עממית עומדת ברשות עצמה, שהיא תעשה את הדבר הזה, הרי אין לנו עדיין.  עם "מולדת", השבה לתחיה, עוד לא נעורה גם הוצאת "לעם" המועילה, ועוד רב הדרך.

––––––––––

מנין הגליונות אשר בידינו מן העתון היומי החדש "חדשות-הארץ" היוצא לאור על ידי העסקן הישובי החרוץ יצחק גולדברג מוילנה ונערך על-ידי ד"ר נ. טורוב, הנם, לשמחתנו, בדרך כלל, גליונות טובים, או, יותר נכון, לא רעים.  מרע, משלילה עתונית, רחוקים הם – לפי שעה, למצער – מרחק רב.  מלבד איזו שורות, זעיר-פה, זעיר-שם, נקיים הם, כל הגליונות שיצאו עד עכשיו, מכל המידות הרעות של הצהיבוּת השלטת כמעט בכל עתונות-העולם.  כל האמוּר שם נאמר במידה, בטאקט, בלי צעקנות, בלי שקרנות, במחילה.  השפה בלתי משובשת, טהורה מן הקוּריוֹזים, שאנו זוכרים עוד כל כך מימי "האור" ו"החרות", זכרונם לא לברכה.  (פליטות-קולמוס כגון: "לא ירדתי לסוף דעתו של המושג" או "בעולמנו המדעי" (?), הנפגשות גם פה לפעמים, אינן באות בחשבון).  העתון אינו  גדול, ובעלי טענת-ה"אין" ("אין אינפורמאציה", "אין ספרות" אין דבר פלוני וחסר דבר אלמוני) מוצאים מקום להתגדר בו.  אבל מי שיודע, בכמה עמל עולה אצלנו כל עשיה קטנה, לא יתחיל מן האין ויוקיר את היש.  אמנם, אמת היא שמעלות מרובות שבחיוב עדיין אין למצוא בגליונות האחדים שלפנינו.  קול אמיץ (כלפי פנים) לא נשמע מתוכם, חדירה גדולה לתוך המאורעות לא נראתה, להעריץ אין מה.  רובם של המאמרים והפיליטונים הנם קלושים, לא גמורים, ודיבוריהם "כלליים" יותר מדי.  בהשקפותיו המדיניות של בן-אב"י, למשל, פותח העתון ומתאר את המעמד המדיני באירופה (אף-על-פי שיש לשמוח, כמובן, על שבינתים למד בנו של בן-יהודה עברית, חדל לטרטר ואפשר לקרוא מה שהוא כותב... קידמה לא קטנה כל עיקר!); לא פחות שטחיים, אם כי יותר מבריקים, הם דברי ז'בוטינסקי על מצב אחינו בפולין (מן המאמר יוצא, שאשמה גדולה מוטלת על העתונאים והעסקנים היהודים, שלא עשו תעמולה רחבה בשעתם נגד חופש-פולין; אילו היו עושים כך, אילו היו מרבים בצעקה, אילו היו מראים לאירופה את כל צורתה הפושעת של הממלכה הרשעה הזאת, לא היו הדברים מגיעים עד כאן... כאילו העולם האירופי הצדיק חי מפיהם של עסקנים ועתונאים ותלוי ומסתדר על פי ה"מאניברות" של אלו!).  אבל הנה משה סמילנסקי, ראש-המדברים בעתון, מדבר נכונות על השם "האספה המייסדת", על המפלגות, על מבקשי-ההלוואות וכו'.  והנה גם א. בן-יהודה – אותו בן-יהודה, כלומר, בעל "שאלה נכבדה", הפובליציסט בעל הכשרון, וחבל, שרק בגליון הראשון השמיע את קולו ולא יסף.

–––––––

הקהל אינו שבע רצון מ"חדשות-הארץ".  אבל, כאמור, מפני הדנים תמיד על מה שאין ואינם שמים לב ליש – אין לפחד.  קשה מזה מה של"הארץ" אין עדיין מתי-מספר של מעריצים.  כל אורגן ספרותי עברי צריך למינימום של מסורים, וכאלה ספק בידי, אם ישנם ל"חדשות-הארץ".  קונים, למרות הכל, יש לעתון – זה אנו יודעים.  אבל אני הייתי רוצה לדעת, כמה יש לו שומרים, כלומר, אנשים אשר יניחו את גליונותיו למשמרת, למען כרכם בספר, כאשר עשה ב"ברית-מילה" של טשרניחובסקי, ר' אליקים השו"ב בשעתו לגליונות עתונו הוא, אחרי "קפלו, החליקו וגהצו את שוליהם".  היגיע עתוננו העברי היחידי בארץ למדרגה זו? – לעתיד פתרונים.

–––––––––––

והואיל ועסקי היום בעתונות, ירשוני-נא ואצרף לפרקי זה עוד הערה קטנה אחת בענין אחר, אף הוא ענין של עתונות, אמנם, אבל באוויר אחר ובשייכות אחרת.

והערתי השניה – זוהי:

החזיון של "מלאך-המות שוחט – והוא הצודק" – ובדומה לו: "העשיר מנצל – והוא בעל הטובה", – חזיון זה, כנראה, אינו מצוי רק ב"עולם השפל", אלא ישנו לפעמים גם בעולם-הרוח, בין ה"אינטלקטואליים".

כידוע, יש בעתונות היהודית בלועזית הרבה כאלה, שמבצרים להם מקום – בעיקר, על-ידי השתמשות במקורותינו – ישר, או גם מכלי שני, שלישי, רביעי.  מובן, שאצלנו מביטים אליהם ממטה למעלה: הרי הם סופרים לועזים? מובן, שאצלנו נכונים תמיד לתרגם את דבריהם, לשמוע מה בפיהם: עולם אחר, יותר עשיר משלנו!... ואולם מה שמעניין ביותר, כי גם הם בעצמם כאילו אינם יודעים דברי-מי הם משמיעים, מביטים עלינו ממעלה למטה וחושבים, כי חסד גדול הם עושים לנו, כשהם שותים את מימינו, כשהם מתרגמים לפעמים דבר משלנו וקוראים את שמנו עליו, – הם, סופרים בלשונות-אירופה!....

ה"אינטלקטואליים" הללו תרגמו, למשל, לגרמנית את "והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון.  כל תרגום הספר לא הגיע לידינו, אך תרגום-השער, שראינו במודעות שלהם, מוכיח כמאה עדים, שיתרון למקור על התרגום כיתרון האור על החושך, כיתרון השיר "הכניסני" של ביאליק על תרגום השיר הזה לרוסית.  ואף על פי כן הם – הם בעצמם! – כותבים  "בקורת", מהללים, כמובן, בגודל-לב ועושים ריקלאמה... לעצמם.  שהתרגום הטוב שלהם – הוא ודאי שהשביח את היצירה של הסופר העברי!...

מובן, בלי ה"בּייטראַג" של תרגום משובח שלהם, איך תוכל יצירה עברית עלובה להתקיים?

ושוב הלכו אנשים מאותו החוג ותירגמו איזו מכתבים מא. ד. גורדון.  ועוד פעם: גאווה וגודל-לבב.  "הפועל הארץ-ישראלי גורדון... אין בו ואין בו ואין בו... אבל אנשי-שלומנו מצאו, כי הוא ראוי, בכל זאת, שיתורגם אצלנו – ויתורגם!" – – –

זהו כל מה שחפצתי להעיר הפעם על גסות-הרוח מצד יפי-הרוח.

ואמנם, לא יפָּלא: האנשׁים מרבים כל כך לעסוק ברוח, ואיך לא יהיה לבם גס בו?

["הוצאת הפועל הצעיר", תמוז תרע"ט; החתימה: ב. – י.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה