_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

["מקלט", יוצא אחת לחודש.  העורך: י. ד. ברקוביץ; המוציא: אברהם יוסף שטיבל.  כרך ראשון.  ספר ראשון.  ניו-יורק, תשרי, תר"ף.]

יהיה העתיד הטריטוריאלי של היהודים בארץ-ישראל מה שיהיה, הנה אחת ברור: קיבוצי-היהודים בכל הארצות יִשָׁארו גם להבא כמו שהם.  והיוצא מזה בנוגע לספרותנו: לספרות העברית ברחוב-היהודים שבארץ-ישראל אין ערך, אולי גם אין תקומה, אם בכל רחובות-היהודים שבכל הארצות לא תהיה, על יד ספרות היהודית המדוברת, גם ביטוי ספרותי עברי לחייהם.  יקוּדם על כן בברכה מעשה אברהם יוסף שטיבל, מו"ל "התקופה" במוסקבה-וארשה, לכונן גם בניו-יורק בית-מועד לאנשי הרוח העבריים במערב.–

הפואימה "וילנה", שבה פותח ה"מקלט", נותנת מהוֹדה על כל החוברת.  ואמנם, ביצירה חדשה זו יש מכל הוד-החיוב של שניאור, ואך מעט מאד מברק-השלילה של אישיותו השירית.  כי אכן ברק של "דרבן מצלצל" יש לחלק גדול משירי שניאור, וזה עוד לא כבר ראינוהו בשיר "בין כוורות", שהדפיס ב"הפועל הצעיר", שנה זו, במקום שהוא מביע את כל בחילתו לזיעה, צדקה ועמל עַם-הדבורים ביום, מברךְ את הלילה ואת האוּד העשן המבריח את עם-הדבורים מעמלו, וכז'וּרנאליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה, הוא מקלט את הרשע-היחיד הצובר את כל הדבש וזוללו בפעם אחת... בקיצור, אליגוריה של רשע-כסל, המבריחה כאוד עשן כל תומת-חיים וכל מיתוס-אמת? ומה ירחב הלב אחרי זה לקראת "וילנה", פואימה זו, המתחילה בהוּמוֹר נלבב כל כך וממשיכה... אמנם, לא בחרדת-קודש – עד לידי כך לא הגיע הדבר גם הפעם! – אבל בנקודה רמה, בכל אופן.  הנקודה הולכת ומתרוממת, הולכת ועולה מפרק א' לב' ומב' לג'... אך גם בשאר הפרקים יש מקומות פתיטיים אדירים ששורות שנונות של ריטוריקה כבירה מנצנצות בהם.

בחלק השירה המנוקדת יש בחוברת עוד שני דברים: "מגילת-מנוח" של פ. גינזבורג וליריקה של דוד פוגל.  "מגילת מנוח" כתובה בסגנון-קדומים, ויש בה פסוקים נאים הרבה  ("ובת שכנתו כי אהבה את הסַבּל העובר לפני החלון – ויפחד לבבו וירחב"); יש גם רמזים רבי-ערך; אבל, כמובן, אין כאן הכוח הראשון של הסגנון הקדום, ולפיכך אין גם יצירה שלמה של חיי אדם יהודי או אפילו של אפיזודה אחת מקיפה מחיי אדם יהודי.  וסוף-סוף אין דבר יפה ומוצלח זה אלא חיקוי שנעשה בכשרון ספרותי ובהשגות דקות של אדם-משורר מודרני.

פוגל הוא, כנראה, פנים חדשות באוהל-שירתנו.  ראשונה פגשנוהו ב"גבולות" של שופמן.  גנוחי גניח גם ב"מקלט".  אבל יש קצב – וקצב עדין – לגניחותיו.  בצורה הוא מזכיר קצת את שיריו הקצרים-המובחרים של אברהם בן-יצחק, אלא שהוא פחות תרבותי ויותר בלתי-אמצעי.  שני האחרונים (החמישי והששי) שבציקלוס מהנים ביותר.

עשיר הוא חלק הסיפורים.  בראש וראשון עומד "כרת" של ברקוביץ, אחת מיצירות-העליה של המספר: צמצום, בהירות, פרצופי-אנשים בשנים-שלושה שרטוטים.  התהום שבין העולם הפנימי המלא של העיירה הליטאית העניה, עולם שריחו נשתמר בדבורה הזקנה, ובין העולם החיצוני הריק של בנה האמיד באמריקה ובני לוייתו, נחשף לעינינו על ידי אמצעים אמנותיים פשוטים, חזקים וחשובים.

כזאת לא יאָמר, לצערנו, על הפרק הראשון של הרומאן בשני חלקים על בלימה" מאת ד. קמחי, שאופן-תיאורו הוא מורכב, ריאלי-לירי, וצירוף-הקווים הוא מלאכותי לפעמים ותלוי על בלימה.  ההרצאה מעידה על כשרון, על טעם, אבל הפסיכולוגיזמין השונים הם מעשי ידי אנוש קוֹמבּינאטור, אינם הולכים ישר למטרתם, אלא מסתובבים סחור-סחור ורושמם אתם.

גיבּוֹרת-הרומאן היא עלמה יהודית דיקַדנטית, יפה, חלשׁה, עצבנית ובעלת-נפש, שאין לה כל מעמד.  הסביבה – עיירה אוקריינית-פולנית ושדה-אחוזה של יהודי אמיד-מגושם.  נצפה להמשך.

ומאַפּאטושו תירגמו סיפור-מעשה ביהודיה באמריקה, שנישאה לראדיקאל פולני ושאחר-כך חדל מהיות ראדיאקאל, כנהוג, ובבוא נחשול-הפוגרומים הוא מתיחס אליהם ככל הפולנים, הראדיקאלים והבלתי-ראדיקאלים.  אך ה"ז'ידוּבקה" אינה יכולה לשאת את הירידה הזאת שׁל בעלה ורָבָה בו בחזקה.  הסיפור הוא "ישר מן החיים", אך שטף-דבריו מיכני, ושרטוטיו – "כעבות-העגלה".

יתר חלקי החוברת נופלים מחלק-השירה.  בביקורת, אמנם, בא מאמר יקר מאת שמעון גינזבורג על משוררנו היקר טשרניחובסקי, מאמר העומד בעיקר על הצד האנושי הטוב והבריא שבבעל "חזיונות ומנגינות" (הכותב קורא לו: "אירופיות"... "האירופי הראשון בשירתנו") והנקרא בעונג, באשר הוא גופו כתוב ברוח של אנושיות טובה ובריאה; – אבל זה הכל.  יתר רשימות-הביקורת אינן עומדות על הגובה של הירחון.  ואגב: בחלק זה אין כלום על ספרות היהודית המדוברת, בעוד שמתוך גליונות העתונים הבודדים המגיעים אלינו מ"התם" אנו רואים, כי ספרים ומאספים ספרותיים נכבדים יוצאים אצלם, והחזיונות האלה דורשים הערכה.  שתיקה זו, אם תתמיד גם להלן, לא ליתרון תיחשב ל"מקלט".

קמחא טחינא מעלה הד"ר קלאצקין במאמרו הפובליציסטי-המחקרי "גלות וארץ".  הוא מתווכח עם ה"משנה" (הכל "משניות!"), ששאלת-היהודים אינה יכולה למצוא פתרון על-ידי ההתבוללות (שמעתם ביטוי: "פתרון"! משל כאילו היו אומרים: פתרון לשאלת-הפועלים על ידי המתה כללית!).  ד"ר קלאצקין סובר, שהדת היא הסיבה היחידה לקיומנו עד היום, סיבה ולא מסובב, והכל היא צורת-הדת, ואם הצורה הזאת אובדת, הבסיס העיקרי נשמט – וסופנו טמיעה.  החבית היא עיקר גדול לשמירת יין, וככל מין-האדם גם היהודים אינם חיים באוויר, כי אם על הארץ ואם הם אינם בארץ שלהם, לינוק ממנה ולחיות עליה חיים ממש, כי אם בארצות-זרים, במצב של שכנים, מועט בין מרובים, הרי אין תקוה לחייהם הפגומים, וכל זמן שלא תהיה להם ארץ ונכסים עצמיים ממשיים, כלשון וכו' וכו'  –אבוד יאבדו.  ברם ד"ר קלאצקין אינו משמיע את דפיקת-לבו.  הוא מופיע לפנינו כחוקר אובייקטיבי, היודע רק חוקים סוציולוגיים, או כרופא מומחה, העומד מרחוק וגוזר: החולה צריך לקבל רפואה פלונית.  ואם אינה? ואם החולה מקיאה? אז יבוא המות.  כך גוזרת המדיצינה של הרופא.  והחולה? החולה, בתוקף רצון-החיים, נלחם על קיומו עד הרגע האחרון בכל האמצעים שבידיו.  ומידת חזוק-רצונו באה אפילו בחשבון המדע המדיציני, ולא כל שכן הסוציולוגי, ש"חוקיו" הם עדיין מפוקפקים כל כך.

בסכנת הטמיעה אין איש מטיל ספק.  אפילו בארץ-ישראל ניכר טשטוש בצורתנו, בין בחוגים ה"גבוהים", הבאים במגע ומשא עם צרפתים ואנגלים, ובין בשדרות התחתונות, הבאות בדברים עם ילידי-הארץ.  הפרוצס ה"טבעי" הזה הוא גלוי לעין ובשביל הפובליציסטיקה העברית בשאלת-השאלות הזאת עבר זמן הוויכוחים והמחקרים! מי שיש לו להעיר את אזנינו על תיקונים לחיינו הקיבוציים ועל אמצעים ממשיים לתגבורת רצוננו הלאומי, בכדי להוסיף להתקיים, למרות הכל, אזנינו קשובות וכפינו פרושות אליו.  ואולם מי שרוצה לפקוח עינינו לסכנה הנשקפת לנו, על-ידי חזרה על דרשותיהם של גדולים וקטנים – אין אנו צריכים לו.  עינינו פקוחות גם בלעדיו.

גם בר-טוביה, המסתכל, הדן, כדרכו, לא בעניינינו, כי אם בעינייני-העולם, שוקע באמרות.  בציוריות קצרה וארוכה הוא דורש על חזיונות שונים בחיי התרבות והעמים, מפליט לפעמים, כמו במקרה, איזו הערה הראויה להישמע – וחוזר לאמרותיו, שאינן שופכות אור על שום דבר.

וברנפלד כותב ב"מקלט" על שיר-השירים.  ספר זה מהו? שירי-ארוטיקה עממיים, זמירות לחתונה, ואולי גם איזה סיפור נשלב ביניהם, ואולי הכל ביחד? יש לחשוב כך ויש לחשוב גם אחרת.  לא ידוע.  אימתי נתחבר או נערך? יש מקום לדעה כזו ויש מקום גם לאחרת.  לא ידוע.  ובינתים הערות טובות אחדות, ציוּנים נכונים אחדים, פירוש איזו מלה והסברה טאקטית, נוחה, ברנפלדית.

בחלק זה בא גם מאמר, שעוד לא נגמר, מאת יקותיאל גינזבורג על "חכמת ישראל והמדע העברי".

מלבד ההשקפה החדשית, שנכתבה על-ידי ד"ר א. גינזבורג, יש בירחון גם מחלקה מיוחדת; "בחיים ובספרות".  בחוברת זו, הראשונה, היא כוללת: פיליטון מאת שמעון גינזבורג בשם "הכא והתם", במקום שהכותב מלגלג בצדק על הקובעים תחומים בין סופרי אמריקה וארץ-ישראל (אלא שאת ההערה הצודקת הזאת אפשר היה להביע בלי ההתווכחות, הנותנת בהכרח טעם לפגם: "יחוסו" של מי גדול יותר ו"מי גיבור יותר"), ורשימות של יהודי סוחר פולני, החותם איש-מלכה, בעל-הרשימות אינו מתיאש מעתיד-היהודים בפולניה, באשר הפולנים, לפי נסיונו, אינם סוחרים טובים, וגם להבא, אם לא ירצו לאבד את טובת המסחר מידם, לא יתקיימו בלי יהודים.  אבל הכותב כאילו אינו רואה, ש"חצי-נחמה" זה הוא רק בשביל חוג ידוע, חוג הסוחרים הגדולים, המעטים, סוחרי-חוץ, שבמובן החמרי ודאי עוד עתידם לפניהם אפילו בפולניה.  אבל המון התגרנים הקטנים, שהם הסובלים בעיקר מן הבּוֹיקוֹט, לא ינוחמו בזה.  הכותב רואה גם לפניהם מקלט: רוסיה; הגירה לרוסיה.  אבל מי נביא וינבא על גורל הדרך הזאת?

["האדמה", חשון תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה