_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צִיּוּנִים

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

ד

אחרי מות.  נידח ועובר-בטל נשתחרר הוא מכיעור-החיים בבית-החולים בצפת.  בזכרון-בני-הישוב ודאי יחיה עוד זמן-מה בהדרת-פניו, בתוכחת-קולו, בתכניותיו, בגבורותיו...  אבל הוא לא היה גיבור.  הוא היה ילד קאפריסי, העלול לוותר על כל חללי דעלמא בשביל הקאפריסה שלו.  הקאפריסה שלו, של המנוח, היתה דבר חשוב, ואילו נלווה לזה גם איזה כוח, גם איזה כשרון, כי אז היה ודאי גם מוריש דבר-מה אחריו.  ואולם הוא לא הוריש כלום.  כי היה רק ילד.  אמנם, בעל-קומה, עם בלורית-רעמה לבנה, עם זקן שׁל "שֵׁיךְ", עם עבאיה, רובה, כדורים, עם מאנירות של מאַיוֹר שדחוהו ממשמרתו, עם חלומות משיחיים, שאין בהם כל צדדי-קיום וכל אור של רעיון בהיר, עם "מחשבות" של אדם אשר אור-ההשכלה לא נגה עליו, בדבר היהדות העתידה לנצח את כל העולם הנוצרי; חלש כילד, מתהדר בחיצוניותם של דברים כילד ולוקח-לב, גם כשהוא מגוחך, כילד.

...  לפני עשר שנים ראיתיו בפעם הראשונה.  שכבתי אז מוטל בקדחת בבית-החולים ביפו.  ובאחד-הלילות הביאו שמה אדם זקן פצוע.  שומר היה הזקן, שומר את דירת הגימנסיה העברית שביפו על יד המושבה הגרמנית (תל-אביב עוד לא היתה אז), והתנפלו עליו ערביאים באופל-הלילה וגזלו ממנו את אקדוחו וחגורת-כדוריו ופצעוהו בסכינים.  הזקן הפצוע גנח וצעק בקולי-קולות מעצמת-מכאוביו, בלי כל בושה, בלי כל יופי.  וברגעים אשר הוקל לו, דיבר הרבה והתפאר: הם רצו לקחת ממנו את הברונינג...  לא, ממנו אין לוקחים ברונינג!...

האם באמת היה כל כך מבולבל, עד שלא ידע, כי את האקדוח לקחו ממנו? או שידוֹע ידע, ואף על פי כן דיבר מה שדיבר?

חצי-תשובה על השאלה הזאת קיבלתי בפגישתי האחרונה אתו, בימי גירוש-יפו, בעין-גנים.  הוא היה שומר-הירקות בקבוצת "אחוה".  חברי הקבוצה "החזיקו" אותו והתיחסו אליו...  אהה, לא באחוה.  אהה, בחיי יום-יום מתנדפת הרומאנטיות של חגי-יובל ושל נאומי-עסקנים ושל תשבחות העתונות הציונית שבחוץ-לארץ לגיבור, לדון-קישוט וכו' וכו'.  בשעה ההיא, כשהגריסים במטבח-הקבוצה היו כל כך מעטים, וזה הזקן לא היה אובייקט לתעמולה, כי אם בשר-ודם מתהלך מסביב ומבקש אוכל, בערה השאלה: האם מביא הזקן לקבוצה את התועלת בערך כמות-המזון שהוא מקבל ממנה? הטובה שמירתו? הנחוץ הוא? האם לא היה יכול אלמוני או פלוני הצעיר לקחת את מקומו ביתר הצלחה? אבל מה עושים בו? לפטרו? כיצד מפטרים בזמן כזה? ואדם כזה...  הוי, המציאות מרה היא, רבותי!

ומר-מר היה גם לזקן, ממש כמו לפני שמונה-תשע שנים, כשניחתו בו סכיני הערביאים.  ואולם מאַיור-אינבאליד זה ניסה להתהלך עדיין זקוף ומלא חשיבות.  דרבונות לא היו בסנדליו הקרועים, אבל צעדו היה עדיין כמעט בטוח.  ההוא יבגוד בתפקידו? לא כלום..  אכסמפלר משונה, אֶכסוֹטי...  ופעם אחת אחז בי, הוציאני אל השדה, בדרך ל"מיר",[1] וגולל לפני תכנית מוזרה מאד, איך להפוך את לב ג'מל פשה לטובה על היהודים – – –

ושוב: הוי, הוי! אילו היה "שגעון" בדברים ההם! וי, וי, בדברים ההם לא היה שגעון! אללי! הדברים ההם היו למטה מ"שגעון"!

ואולם – נאמן עליו הדיין! – גם באותה שעה נשאר הוא הילד המגודל.  הילד התמים וטהר-הלבב.

– מ'דאַרף א קרבן...  מ'דארף א קרבן...  ניט אַנדערש...  וואָס מיינסטו?...  וואָס שוויגסטו?...[2]

שלום לעפרך, מיכאל הלפרן! עכשיו גם אתה כבר שותק.  שוכב אתה שם בעפרך בחורשה ושותק טוב כך.  יפה השתיקה.

–––––

האבדה המוחזרה.  בחורף שנת תרע"ה בזמן הזה באה אניה וגזלה ממנו את חמש מאות הראשונים; עכשיו, בשנת תר"ף, באה אניה והחזירה לנו – ברבית – שש מאות ראשונים.

והשמחה היתה שלמה, אילו ידענו כי הפליטים-הבאים ימצאו בתוך עצמם את הכוח ובתוך הסביבה את התנאים להתחיל בחיים חדשים, בחיים של תושבים ממדרגה ראשונה, זאת אומרת, של תושבים המכלכלים את עצמם, ולא של פורטי-שטרות, לא של פורחים-ברוח, אשר שוט שוטף כי יעבור והיו לו למרמס.

ואולם יהיה מה שיהיה...  עשרות הילדים אשר הוצלו מידי התליינים והובאו הנה – אלה הלא בודאי אגלי-תנחומין הם בכוס-התרעלה...  בנוגע לאלה הלא ודאי יש הרגשה: טוב, כי הובא המחנה הנשאר הקטן הזה לחוף-מבטחים...

ובשמחתנו גם לא נשאל: "מבטחים?"...

–––––––––

"המחנה הנשאר" – עם מחנה זה בא גם בעל אותו המאמר הקטן בשם זה.  בא יוסף קלוזנר.

יוסף קלוזנר עובר בארץ לפני שמונה שנים.  צעיר היה אז בפניו כבשנותיו.  עכשיו הוא בא לקבוע פה את מקומו.  פניו כפני זקן מן התלאה האחרונה אשר מצאתנו בגלות-אוּקריינה.  ובדברו לפני עם-יפו על הכליון הנשקף לנו שם – ונבך כולנו עמו.

ואולם – המתים לקבר, והחיים – לעבודה! וכוחותיו של קלוזנר לעבודתו עודם אתו כבימי-עלומיו.  אף הרבה דברי-תורה חדשים בכתב-יד הביא אתו.

הקורא העברי המובהק, השומר בלבו מאז – משנות תר"ן, מימי "רוחות מנשבות" – את רחשי-תודתו לסופר המורה ישׁר-ההסברה, אשׁר בהרבה מקצועות, בחקר-הלשׁון כִבְבִקורת ספרותית, בפובליציסטיקה כבהיסטוריה, הוא לו לעינים, ישמח ודאי שמחה גדולה על הידיעה-הבשורה המובאת לו היום.

–––––––

דאגה ותקלה.  הילדים אשר באו ילדי-יהודים הם: אם רק לא ירעבו ללחם וירוו את צמאונם לדבר-תורה, ויד-אויב לא תשיגם – הושגה המטרה! ואולם גם הגדולים אשר באו יהודים הם, יהודים גמורים, ומי כיהודים מעוררים דאגה בכל מקום-בואם...

רבות הן הדאגות, מרובות וגדולות.  צרת-הלשונות האיומה אינה עומדת בראש.  ואולם גם היא אינה קטנה, ובה עוד נתקלים מיד, בפסיעה ראשונה, והיא כל כך מעליבה! הצלצול הדקלאמאציוני של השפה הרוסית בפי בחורים ובחורות יהודים, פליטי-שחיטות, בטיילם בתל-אביב וב"חברה חדשה"[3] – צלצול זה אינו מַרפא לנפש!

ויותר רע הדבר, שבעקב הדאגה להם כרוכה גם לחוגים ידועים משלנו, הדואגים, תקלה, תקלת-הצביעות.  וביחוד גדול חלקה של זו במתרעמים על דוברי-יהודית (ז'ארגון).

כי נאמר-נא בפעם המאה ואחת: גם הפסימיסט היותר קודר בנוגע לתחיית-שפת-עבר בדיבור בפי-העם, יוכרח, בכל זאת, להודות, כי השפה העברית, בכל מצבה הטרגי, יש בה כוחות חיוניים, והיא – מדוברת או לא-מדוברת – עמוד תעמוד על נפשה! שפה אשר ביאליק לה לעת-זקנתה ואשר עשרות-אלפי-ילדים – ואיזו ילדים! ילדי-יהודים! – מתחנכים בה לעת-זקנתה, לא מות תמות.  העיקר הוא, שאלה שהשפה העברית היא נשמת-חייהם לא יסתפקו ב"נצח-העברית לא ישקר", לא ישליכו יהבם על ההיסטוריה ויעשו את הדרוש לעשות בפועל: ידפיסו ספרים בעברית, יחברו ספרי-לימוד בעברית, יוציאום לאור וילַמדו את הילדים – וגם את הגדולים, עד כמה שאפשר, עד כמה שהתנאים מרשים – עברית.  ואם את אלה יעשו לה – סוף התחיה הניכּרת לבוא ולהיגלות.

והנה ידוע ליודעים, שהאהבה לעברית אצל רבים מאפיטרופסיה דוקא אינה כל כך מרובה.  אם כן מה מרובה? הווה אומר: הקנאות של פה; הצביעות.

כי אכן לאינטליגנטים-יוּדישיסטים בעלי-"להכעיס" בוז נבוז כולנו, כקנאים כבלתי-קנאים.  אבל אל הדיבור היהודי הז'ארגוני של המוננו אין מקום ליחס אחר מאשר יחס של כבוד, של אנושיות.  ובכל אופן, בתביעות של פה לדיבור העברי אין צורך ואין תועלת.  יותר מזה: יש מגרעת וקלקול.  ולא מפני שהתביעה תרגיז, תדחה, תעורר משטמה והתנגדות – במובן זה אין לנו כבר מה להפסיד (מתנגדינו יעשו כבר הכל להוותנו בהיות לאל ידם) – אלא מפני שהכרוזים והתביעות האווריריים, הבלתי-טבעיים, לדָבָר, שׁחיי יום-יום אינם אתו, מרבים בהכרח את תקלת-הצביעות אצל התובעים והמכריזים.  ומי מאתנו לא שמע, איך רבים מן הגיבורים, המביעים את פחדם מפני "התפרצות המונית ז'ארגונית", והנכונים תמיד לדרושׁ בלשׁון מדברת גדולות אפילו "צֶנז לעברית", מדברים ביניהם לבין עצמם – וגם בפרהסיה – לא ז'ארגון, כמובן, אבל גם לא עברית!...  לא!...

מן ההמון ידרושו, כלפי הבאים שאינם יודעים עברית יתנפחו, את שאלת השפה בפוליטיקה יערבבו, אבל הם בעצמם – הם אינם, חס ושלום, ההמון, והם פטורים מן המצוה.

והעם, יושב-ציון – לא ה"מהגרים", – מדבר ז'ארגון, אספניולית, ערבית, צרפתית, רוסית, אנגלית, פולנית – ומה לא? אפילו בולגרית.  וזעיר-זעיר שם גם עברית.  אבל אל תשמחו, אויבים! הילדים, ילדי-בתי-הספר העבריים, מרבים לדבר עברית.  וזאת משענתנו.  וזאת גם שאיפתנו, כי לא רק ידברו, כי אם גם ירבו ללמוד, לקרוא ולהבין עברית.  כי זה העיקר.

ועכשיו יבואו מכל המינים ויצעקו כלפי פלוני ואלמוני מן הפנים החדשות: ז'ארגוניסט! עוכר-ישראל! רוצה לדבר ז'ארגון בפרהסיה! (מנהיג אחד יודע דיבר ז'ארגון מגורמן באחת מישיבות הוועד הזמני – ואיש לא פצה פה: פרתו של רב מותרת!) ישתמשו בזה גם לפולמוס מפלגתי.  "פועלי-ציון"...  "אחדות-העבודה"...  "חופש-השפות"...  הצביעות, אשר חושך סתרה, לא תוכל, כמובן, לגלות, ש"אחדות-עבודה" זו, אשר "תרבותה צולעת על ירכה", לפי עדותו של סופר אחד, עושה בשביל הפצת ידיעת העברית הרבה יותר מכל הצועקים.  הצביעות הן דרכה לכסות בטליתות-אופל ולא לגלות.  וכך תטייל לה מרת צביעות ברחובותינו נטויית-גרון, ובעקבות מצלצלי הרוסית תהלך, אך פגיעתה הרעה לא תהיה באלה.  היא על דוברי-ז'ארגון תתנפל.  זכרה לה, אלוהיה, לטובה!

–––––––

"שפע"? – בשנים האחרונות יצאו ביהודית המדוברת אלפי ספרים (ביניהם גם יקרי-ערך, כגון האוטוביוגרפיה של ישראל איסר קאצוֹביץ: "ששים שנות-חיים"), ובעברית אפילו לא מאות.  בעתונות יש עכשיו בניו-יורק ארבעה יומנים (ובקרוב חמישי: של "פועלי-ציון"); בווארשה ארבעה (ובקרוב חמישי: של "פועלי-ציון"); בירושלים דליטא המדולדלת: שנים, יומיים (באחד, בציוני, עובד ש.  רוזנפלד); בערים רבות בתפוצות-ישראל שבמדינות שונות – – עתונים יומיים, עתון לעיר, מלבד שבועונים, ירחונים, ותוצאות שונות מזמן לזמן לספרות, לעסקי-ציבור, לחינוך הדור הצעיר.  כן ירבו! בעברית, לעומת כל זה, יש רק שני יומנים (לכל העולם!) ששניהם יוצאים בירושלים שלנו; האחד אין לו כל מחלקה לספרות או למדע, ומוקדש כולו לכרוניקה מזרחית ולמאמרים...  מילא, לא נוסיף שום תואר למאמרים ההם, למאמרי "דואר-היום".  (כשאומרים: "מאמרי 'דואר-היום'" – כבר נאמר הכל!).  השני, "חדשות-הארץ", התחיל עתה לצאת בשם "הארץ", אבל שינוי-שמו לא השביח את מזלו, ואדרבה, המנה הקטנה של "פיליטון", שהיה רגיל בה, אף היא הופחתה עד לאפס.  מלבד אלה מוציאות שלוש המפלגות: "האזרח", "הפועל-הצעיר" ו"אחדות-העבודה" את "השעה" – "האזרח" (מפקידה לפקידה), את "הפועל-הצעיר" – "מעברות" ואת "קונטרס" – "האדמה".  כל זה ביחד בכמות – אם גם נכניס את "המולדת" – מעט יותר מחוברת אחת של ה"רוּסקוֹיה בּוֹגטסבוֹ" בשׁעתו.  וזהו כל ה"שׁפע", שׁד.  שׁשׁר מתריע עליו ב"מקלט", ב', כעל קלקול גדול.  מובן, שלגבי יתר ענפי החיים בארץ: חקלאות, תעשיה, עבודה עברית, הרי גם זה ריבוי אחר ריבוי.  אבל גם זה צריך להיות מובן לכל רואה ישר, שקלקול אין כאן, שמקצעות-החיים האחרים, העיקריים אינם נכבשים על ידינו לא מפני שאנו "מרבים" לעסוק בספרות; שהדבר הוא הרבה יותר פשוט: בחקלאות, בתעשיה יהודית וכו' אנו צריכים לעשות את הצעד הראשון, להיאחז בשיניים ובציפרניים – מה שׁלא על נקלה יֵעָשׂה ומה שׁלא כולנו גם מוכשׁרים לו – בעוד שבעבודת הספרות העברית אנו רק ממשיכים, ממשיכים כמו באודיסה, בווארשה ובניו-יורק.  ואם גם ממשיכים באינטנסיבויות ידועה, מה העוון?

העוון היה אילו זייפנו, אילו התפארנו, אילו המשכנו את הז'אנר הארץ-ישראלי הספציפי מלפני עשר שנים (ושגם אז ביצר לו מקום יותר דוקא באורגנים ציוניים בחוץ-לארץ).  ואולם מזה הן נקיים אנו כולנו כיום הזה, הממשיכים...  ומה הלעג-הרוגז?

אמנם, טוֹן לועג-רוגז זה של ד.  ששר נפגם בסוף-מאמרו על ידי שפעה של תוכחת-אמת, כביכול, שכל כך אינה הולמת את בעל-דברנו.  – אתה, "הפועל-הצעיר" – מתלהב המוכיח – אתה העתון היקר והטהור, אשר נשאת תמיד את דגלך בחרף-נפש...  הגם אתה בשופעים המתחרים? היכָּלם! – – –

ורושם הפיקחות והפאתטיות המוצלחת של בעל-המאמר מתנדף מיד.  מתנדף על ידי לשון-נוכח זו.  כן, כן...  – יהגה הקורא – אתה...  חרף-נפש...  התחרות...  ד.  ששר...  טהרה?

––––––

מ. פ. ס. ס. א. פ. פ. צ. – הועד הזמני של מפלגת הפועלים הסוציאליסטים בארץ-ישראל ("פועלי-ציון"), או "סאָציאַליסטישע אַרבייטער-פּאַרטיי אין פּאַליסטינא, פועלי-ציון" הוציא בעברי וביוּדיש דין וחשבון מהאספה הכללית (כ"א-כ"ג תשרי תר"פ).  שום פרטים על מספר-המשתתפים ומהלך-האספה אין בדין וחשבון זה.  מפני מה? המפרסמים אומרים: לא מפני שאין כל פרטים, כי אם "מפני סיבות בלתי צפויות מראש".  והמאמין יאמין.  יאמין, שיש סיבות ושהיתה גם אספה, שנפתחה ע"י חלדי בפני מאירזון, והפותח הביע את תקוָתו, ש"מפלגתנו (?) תתפוס מהר (!) את המקום הראוי לה גם (גם!) בארצנו"; ושאחר כך הרצה בה – בה, באותה אספה כללית שהיתה – מאירזון לפני חלדי: "לריאורגניזציה של המפלגה הסוציאליסטית בארץ-ישראל", ואמר, כי האפשרות היחידה (!) של התגשמות האידיאל הציוני היא על ידי ריבולוציה סוציאלית שתקדים לה בכל העולם.  ואם תתגברו על הפחד מפני הריבולוציה המקדימה בכל העולם (לרבות צרפת וארץ-הסינים!) ותשאלו את הדין וחשבון: ולעת עתה, עד בוא הריבולוציה הסוציאלית בכל העולם, מה יעשו חלדי ומאירזון? לעת-עתה – יענה לכם "הועד הזמני" (לבלי להחליף ב"ועד זמני" אחר, אף הוא יקר וחביב!) – לעת עתה ידברו דברי-בלע על כל ענין ועל כל מעשה, יבטלו את האינטרנציונל השני (צער-בעלי-חיים!) ויודיעו לחוץ-לארץ למי שצריך על-ידי מכתב אל המערכת מודפס ב"הפועל-הצעיר" או על-ידי דין וחשבון מקוצר "מפני סיבות בלתי צפויות", שכולל חדש יש בארץ ומפלגת "פועלי-ציון סוציאליסטים" (לא דימוקראטים!) שמו.

–––––––

על עסקי טרמינולוגיה.  הפועל העברי בארץ-ישראל יודע את העצב, את הצער, את השממון, את הירידה, את הבטלה מאונס וגם מרצון, את מסירת-הגוף, את רוח-הקודש, את היאוש, הכל, הכל – אבל לא את הכוח.  ואל זה הוא חותר.  ובחתירתו זאת הוא רואה את עצמו – ובצדק, חי-העבודה! – כיסוד-העם; בצדק הוא מוצא, שכשהוגים בעתידות עם-ישראל, זאת אומרת, בעתידות מעמד העובד שבעם-ישראל, בהתרחבותו, תיקונו וחיזוק-כוחו של המעמד הזה, להכניס לתוכו את כל פינות-העם.

"המעמד"? – מתעורר מיד בן המפלגה האחרת.  וכי יש בנו "מעמדות"? ואם יש, אתם רוצים להכניס "מלחמת-מעמדות" בעבודתנו הציונית-הלאומית? לכרוך ציוניות בבולשביזם, סוביטיזם?

"לא – אפשר היה לענות לבן המפלגה האחרת.  – מי אשׁם בדבר, שׁאת אשׁר קראו לפנים סוציאליזם, פשׁוט, יגַנו היום בשם "בולשביזם" ו"סוביטיזם"? ואולם לנו לא גנאי הדבר, שאנו כופרים במפלגתיות סתמית, אידיאולוגית, מלאכותית, וחושבים, שההסתדרות שלנו צריכה להיווסד אך ורק על יסוד ממשי, מקצועי, מלאכתי – – – לנו לא גנאי הדבר, שיחד עם הודאתנו בערכו של כל מיעוט, גם אם אינו עתיד להיות לרוב, אין אנו רוצים לבטל את זכות-הרוב, שלא היה כמות מבוטלת גם אילו היה מיעוט – – – לנו לא גנאי הדבר, שהצענו אחדות המעמד העובד, למען לא יוטל על כל עובד הבא לארץ-ישראל לשבר ראשו תחילה, אל איזו מפלגה ממפלגות-העובדים עליו להיכנס (כאילו בכל יתר הצרות והתלאות לא סגי ליה)!" – – –

כאלה וכאלה אפשר היה לענות.  אבל מראש ידוע, כי ללא הועיל.  הנסיון של שנה שלמה הוכיח.  ומי לנו גדול ויסודי מא.  ד.  גורדון, ואף הוא משיגיע לנקודה זו, הרי הוא נעשה סגור ומסוגר בפני כל הטענות.  כגזירה לגזירה הוא רודף לא רק את ההשקפה המעמדית, אלא גם – היאומן! – את הפוֹלקסוֹציאליזמוס המהולל.  הוא עוין, פשוט, את המלה "סוציאליזם" – ודי.  ובאותה שעה יודעים כל תלמידיו, כל אחיו-ברוח ה"מנוצחים", והוא עצמו יודע, שאם הוא, העובד והכותב את מאמריו "מקוצר-רוח", איננו סוציאליסט, אזי...  אזי אין כלל סוציאליזם בעולם.  הגיעו בעצמכם: אדם קיצוני במשטמתו לפאראזיטיוּת בכל צור שהיא, אדם המטיל את חובת-העבודה על כל ילוד-אשה, אדם הדואג והמטיף לתרבות-העבודה, לנצחון החברתיות הטבעית באנושיות, אדם המנבא ודורש הלאמת הקרקע ומכשירי עבודתה – אלא שמשום-מה הוא אינו רוצה לקרוא לכל זה "סוציאליזם", כי אם דוקא "נאציונליזם" (לאומיות).  ולא עוד אלא שבהבדל טרמינולוגי זה הוא רואה חזות-הכל.  כי הלאומיות, אליבא דידיה, היא השקפת עולם אורגאנית, ובתורת-החיים הלאומית-האורגאנית שלו נאמר, כי לי הארץ, בעוד שהסוציאליסטים העולמיים אך מיכניים הם, אצלם לא נאמר כלום ושומר אורגאניותו ירחק מהם – – –

והמסקנות? המסקנות רבות הן.  ביניהן, קודם-כל, שמעכשיו יש תפקיד גדול ל"הפועל הצעיר": להיות מיעוט "מנוצח" ואורגאני.  ביניהן, ודאי, גם זו, שׁתקיפי וֶרסאיל, שׁאינם סוציאליסטים, אין שום חטא לבוא לפניהם בבקשות ובהצעות; אבל אמשטרדאם אסורה, זאת אומרת "קלאסען-קאמפף" וכל מה שאסור להזכיר.  לקשר קשרים עם האינטרנאציונאל – בת-יתרו המיכאנית, מי התיר לכם?

וטוענים לפניו כל אלה שהתאבקו בעפר-רגליו: ובכן...  יהא בלי אינטרנאציונל! מי בתוכנו בכלל דואג כל-כך לפוליטיקה הגבוהה? גם הקלאסען-קאַמפף אינו כלל עיקר בשבילנו.  הלא רק לאיחוד המעמד העובד – בלי כל תנאי דבני גד ובני ראובן, בלי כל מסמרות פרוגרמתיים – חותר הפועל הארץ-ישראל הנאמן.  "הדברים פתוחים ועומדים להמשך-בירור, למילואים ולהשגות".  (לשון ההצעה לוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל, יפו שבט, תרע"ט).  כמוך כמונו.  ומה יִראָה זו מפני מלה כמלחמת המעמד העובד בעד חיזוק-כוחו ונצחון-רעיון-העבודה נגד כל אויביו העומדים לפניו וקמים עליו? מה כל ההתפנקות הרוחנית-הבטלנית הזאת.  הנאוה לאידיאליסטים בני בעלי-בתים באיזה "פעראיין", אבל לא לנו, נושאי הסבל היהודי?

אילו היו אבות-אבותינו מן הדורות שאחרי גזירות ת"ח הולכים לארץ-ישראל והיו פוגשים יהודים באים אחריהם, ודאי שהיו בוחנים אותם באמירת "הודו" ו"ברוך שאמר": מה קודם? והבחינה היתה מובנה: הן צריך לדעת, הלאנשי-שלומנו אתם אם לקלויז של צרינו? אבל אנו, בני בניהם, בדור של גזירות תרע"ט, אנו שאיננו אומרים לא "הודו" ולא "ברוך שאמר", האם נקדם פני כל ציוני צעיר בא בשאלת "בן איזו השקפה אתה? מיכנית או אורגאנית"?

אבל מה לי הסוציאליזים? למה לי זמורת-זר זו – מדגיש א.  ד.  גורדון – הלאה! אין לי צורך בזה.  זה יקלקל.  זה יטה אותי לצדדים בלתי-רצויים.  איש כמוני ילך ישר לתעודת-חייו.

כן, המורה! אין כתלמידיך ב"אחדות-העבודה" יודעים עד כמה גדול החטא לקשקש במלין חסרות-תוכן ולקרוא ב"שמות שנתרוקנו מתכנם".  ואולם דומה, שמאידך גיסא, להיאחז בכל נימי-הנפש בתוכן ידוע ולזרוק הלאה בכל תוקף ובחרי-אף את המלה המביעה אותו תוכן – אף זוהי מין עקשנות משונה, שאולי גם אינה רחוקה מחטא.

–––––––––

הטוב והרע.  לרגל הוועידה של "הפועל הצעיר" ו"צעירי-ציון", העתידה להיות בקרוב בחו"ל, החל העתון של מפלגת "הפועל הצעיר" לטפל הרבה ב"אחדות-העבודה".  כל אינטריגן מסטרא דקיצוניות או מסטרא דניצול, הרוצה לקלוע חץ ב"אחדות-העבודה" – חצרו של "הפועל הצעיר" פתוחה לפניו, שׁיִכָּנס לשׁם, ומשׁם יעשׂה את מעשׂהו.  גם, להבדיל, הסופרים יוסף אהרונוביץ ויעקב רבינוביץ נמנו עליה, על מהותה, ערכה, וכו' של "אחדות-העבודה", ולא רק שפסקו את דינה לחומרה, אלא שחרצו עליה משפט שלילי שבשלילי (דעתו של רבינוביץ לא נתקררה עליו עד שסתם עליה פעם אפילו את הגולל: "אחדות-העבודה"...  עליה השלום!").  שני הסופרים מדברים הרבה על מוסריות, מעשיות, רצון טוב, הבנה הדדית, אלא שעם כל זה באה הבעיטה והופכת את כדי החלב הטוב אשר מילאו לנו.  היוצא מן הדברים, שבעוד ש"הפועל הצעיר" הוא הסולת, המיעוט המובחר, הנה "אחדות-העבודה" פסולה היא ומלאה מומים: "חוטאת במקרים רבים לפרינציפים של המפלגה, במקום שעין-זר לא תשלוט, ומודה בדברים שהמפלגה כופרת בהם, מתנפחת בלי גבול, מתפארת עד כדי לעורר בחילה, רוצה להיות באת-הכוח היחידה של הפרוליטריון, מתרוצצת תמיד בין קיום בתור סניף של מפלגה פוליטית ובין הצורך להיראות בעיני אחרים כבלתי-מפלגתיים, ממציאה פירמות מדומות" וכו' וכו', בקיצור, מוסריות ומעשיות אין בה, מידותיה גרועות שבגרועות והכל מופרך בה מלכתחילה.

ו"כותב הטורים האלה", כמו שרגיל יעקב רבינוביץ לומר, כלומר, אני, איני חבר ל"הפועל הצעיר", ואף לא ל"אחדות העבודה", אבל כאיש שהיה יכול להיות חבר גם לזה וגם לזו, אלמלי הרגיש צורך לרכוש לו כרטיס של חבר, מכיר אני את שני הצדדים ולא אוכל להבליג מהביע גלוי את דעתי, כי כשם ש"הפועל הצעיר" אינו בשום אופן כולו טוב, כך "אחדות העבודה" רחוקה מאד מאד מהיות כולה רעה.  אני בכלל איני יודע ואיני מבין, מה הוא הקריטריון, אשר בידי ה"ה אהרונוביץ ורבינוביץ למבחן הטוב והרע בהסתדרויות-הפועלים האלה.  אם נאמר: חלוציות, אידיאליות, נאמנות לרוח-האומה, שאיפות, אז הייתי מיעץ להשאיר נסתרות שכאלה לה' אלוהינו: יחלק הוא את התארים והכיבודים, יכתוב הוא רצנזיות על הדברים-שבדפוס של "אחדות-העבודה"...  ואם לנגלות, לתכניות ממשיות קרובות: עבודה עצמית, קבוצות, הגנה – הנה במאמריהם של אהרונוביץ ורבינוביץ לא מצאתי שום עוּבדות, שיוכיחו במה נופלת ההתאחדות הציונית-הסוציאלית של האגודות המקצועיות אשר לפועלי ארץ-ישראל בכפר ובעיר, "אחדות-העבודה", מן החוג המצומצם של פועלים ואנשי-רוח המסודר במפלגת "הפועל הצעיר" ומסתפינא, שכל פשעם של ראשי "אחדות-העבודה" הוא רק מה שלא התחשבו עם חוק-ההתפרדות השורר בחיי המפלגות בכלל ובחיי מפלגותינו אנו בפרט וחלמו – האוטופיסטים! – על האפשרות, שמאות הפועלים בארץ-ישראל שישנם בעין והאלפים שצריכים לבוא יהיו לברית-פועלים אחת.  אמנם, הקיבוץ הנבחר בעיניו, "הפועל-הצעיר", נשמר עד היום מפני ה"חתירה" הזאת ועשה את הנסיון לבלתי-מוצלח.  אבל חתירה זו מה פירושה? חתירה תחת קיומו של מי? מי רצה לבטל, חלילה, אף אות אחת מתורתו של "הפועל-הצעיר" ומי רצה לטשטש אף פעולה אחת מפעולותיו? ומי היה סובל מן ההתאחדות-ההתמזגות הגמורה, מלבד "רעיון-הבחירה", רעיון ההתבצרות של שומרי משמרת-הקודש? ואולם, טוב, "הפועל הצעיר" לא רצה להתמזג, להיטשטש, להתבטל – הוא פחד להאמין להסתדרות החדשה, הוא בחר להישאר קיים כמו שהוא (בין "אחדות-העבודה" יש דוקא כאלה, המוכנים עוד היום לוותר, בהסכמת רוב החברים, על השם היפה "אחדות-העבודה" ולהיות לגמרי לאחד עם "הפועל הצעיר", בכדי להינצל מסכסוכי-מפלגות, לקיים במובן הזה את ברית הפועלים הארץ-ישראליים, עם "אחדות-הפעולה", שלא תהיה עוד, כמוכח מן הנסיון, מלה אגיטאציונית ריקה).  אבל נתאר-נא רגע לעצמנו דבר שהיה מן הנמנע, על פי דרך-הטבע: "הפועל הצעיר" "כן" התאחד עם כל הפועלים – מה היה נפתח ממנו על ידי כך? מה הוא מכניס בחיים עכשיו ממה שאז לא היה יכול להכניס? והפועלים? הם הרי ודאי לא היו מפסידים כלום על ידי כך.  לא רק כל הצעירים הציוניים בכל תפוצות-ישראל, הפועלים והמוכנים להיות לפועלים, שהיו רואים לפניהם קיבוץ של עובדים אחד בארץ והיו נפטרים מתעיות וסכסוכים, אלא גם הפועלים ומנהיגיהם שהנם כבר בארץ-ישראל, שמלבד אי-אלה אנשי-מפלגה ממש, במובן המקובל של המלה, הנמצאים בשני המחנות, ומוצאים, אולי, איזה ענין בכל המצב הרע שנתהווה אצלנו, הרי כולם סובלים מזה יסורים גדולים, יסורים ממשיים (וה"מאחדים" בפרט וביחוד, באשר הרגשת האחריות והכוונות הטובות – דווקא הטובות, חבר אהרונוביץ! – מפותחות בהם בשיעור עליון!).  עוד יותר: מה שנוגע להמון-הפועלים, הנה עכשיו, למשל, אין חברי "הפועל הצעיר" שבמקום ידוע יכולים לקבל לקח מפי המורה שנשלח מטעם הוועדה התרבותית של "אחדות- העבודה"; לא כן אז – לוּ קרה הבלתי-אפשרי והיו "מתאחדים" – היתה גם הפרה מיניקה, גם העגל יונק...  ואף לחתומים על שני שבועונים מיוחדים ושני ירחונים מיוחדים לא היו מוכרחים להתחלק...  והתרבות לא היתה "צולעת על ירכה", כפי שקובל י.  רבינוביץ על..."אחדות- העבודה"!

ויעקב רבינוביץ קובל.  נסיון האיחוד הרצוי לא עלה רק מפני שהמאחדים לא לקחו את עצתו: איחוד הטובים עם טובים.  אבל יסלח לי הסופר – אומַר בלשונו – ועצה זו אינה מובנת לי, איש מן הצד, גם כיום.  טובים עם טובים – להוציא את מי? מי הם הרעים? העושים מעשי פילון והרמב"ם ביהדות, לפי התיאוריה של אהרונוביץ, ומרכיבים סוציאליזם בציוניזם? והרי דעתו של אהרונוביץ, בעל ההשוואה התיאוריטית הזאת בעצמו, היא דוקא, כי לא התיאוריה עיקר, אלא תכנית-העבודה בארץ-ישראל ובשביל ארץ-ישראל.  לא המדרש הרע עיקר אלא התכנית המעשית.  ובתכנית זו – מי הוא עיקר ומי טפל? האומים אלה החושבים, כי התכנית הציונית-הסוציאלית היא כל כך טבעית, כל כך נובעת מעצם-החיים עד שכל פועל בארץ-ישראל יכול לקבל אותה ולהתאחד על ידה עם אחיו הפועלים פה ובכל העולם לברית אחת, באשר הפועל בארץ-ישראל הוא ציוני-סוציאלי, גם אם יצעק משום-מה שאיננו כזה – האומנם אלה החושבים כך הם כל כך "טפלים", עד שלא יוכלו לעמוד במחיצתם של ה"עיקרים"?

אין טפל חבר לעיקר ואין טוב מידבק ברע – מלמדים אותנו סופרי "הפועל הצעיר".  וכל זה בזמן, שאליבא דאמת אין כלל מקום לטובים ממש, זאת אומרת, ללוחמים אמיצים, שלווים, מאושרים ובטוחים בעצמם ובנצחונם, כי אם לנפשות קרועות, רעות, מרוגזות, טראגיות; בזמן שבאמת אין המון גיבורים וטובים מסביב, כי אם קומץ של סֶרז'אנטים, פחות או יותר מוכשרים, ובלי כל שורות של חיילים בצדם; בזמן שבכל מקום נסגרו עלינו ולפנינו השערים ואנו צפויים לכליה ממש, במובן הכי-פשוט, והשאנסים בארץ-ישראל הם הרבה יותר פחותים גם ממה ששונאינו היותר אכזרים מנבאים לנו (נסיונות העבודה שלנו בשנה האחרונה מדברים דברים ברורים, אם אבן מקיר לא תזעק); בזמן שבשמענו את הקולות החזיריים נגד קרקע לאומית, לא יעמוד בנו לבנו לענות לחזירים מענה היאות להם, באשר כלימת הכרתנו לנגד עינינו, כי אין אנו עומדים על שום קרקע; בזמן שכשאנו עומדים עם כוהנינו ומברכים את העם: "יהי חלקו עמנו!" לא תסור מאתנו אף לרגע ההרגשה המדאיבה: איזה חלק? הלא אין לנו כל נחלה וכל חלק...  ובזמן כזה הביטחה מאין תימצא לאנשים, הקוראים, למרות הכל, לצעירים יהודים לבוא הנה, באשר אין אף צל של מוצא אחר, באשר רק קפיצת-נחשון נשארה לנו, הביטחה מאין תימצא לסַמן בודאות מי טוב ומי רע, מי הוא חלק ראשון ומי שניף מי ישפל ומי ירום? – וגם תשובה, תפילה וצדקה לא יעבירו את רוע-הגזירה.

 

["האדמה", טבת תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] [שטח-קרקעות יודע בקרבת פתח-תקוה].

[2] [דרוש קרבן...  דרוש קרבן...  לא אחרת...  מה דעתך?...  למה אתה שותק?...]

[3] ]afubv c,k-tchc cabho vvi[/