_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אבי הפובליציסטיקה שלנו

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

(על חיי מ. ל. ליליינבלום)

תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים, וחייהם של סופרים – ספרים טובים. ברם, ליליינבלום הוא האחד בין גדולי ספרותינו בדורו, שכל חייו מעוֹרים בכתביו ושכל כתביו אינם אלא בבוּאה לחייו. את דעותיו על עמנו, ע דתנו, על חיבת-ציוֹן וכו' לא סיגל לעצמו, כדרך המסגלים. חצובות {הן} מחייו, מנסיון-חייו. ארבעת כרכי ליליינבלום אינם ספרים גרידא, כי אם חיי אדם, ומי שבא לכתוב או לדבר עליהם, לעמוד על הצדדים העיקריים שלהם, להביע את רשמי קריאתו בהם, ברר את דעותיו והשקפת-עולמו של ליליינבלום, להעלות את דברי מלחמותיו בעד תיקונים בחוקי-דתנו ותיקונים בתנאי-החברה שלנו, להזכיר מה פעל ליליינבלום להתפתחות הכרתנו האנושית והלאומית, בתור מניח יסוד לפובליציסטיקה שלנו, אין לו לקרוא את שם מאמרו או הרצאתו, אלא: "חיי ליליינבלום".

אם ספרוּתנו בכלל עומדת ומתקיימת בנס – ספרות לאומית בלי קשר חי עם העיקר, עם המוני-הלאום – הנה מקצוע-הפובליציסטיקה שבה הוא נס בתוך נס. המשורר והאמן, המיוחסים-ברוח, יוכלו להשלוֹת את נפשם, כי מסתפקים הם ביחידי-סגוּלה, ואם גם אלה אינם לפניהם – ימצאו מפלט אחרון בעצמם. אבל הפובליציסט המדבר אל קהל – רק הקהל הוא מלאכוֹ, המכה בו ואומר לו: "גדל!";  רק האמונה, כי דבריו יפעלו, מעורר אותו לדבּר. ובשעה שידובר אל לא-שומע, ובשעה שידובר אל אלה אשר אל בהם עזרתם, אין שום מקום לגידול...   

ליליינבלום היה בעל תכונה פובליציסטית, אך פובליציסטית. עולם-השירה ואביזריי הו היו זרים לרוחו לגמרי, כאשר יווכח על נקלה כל מי שיקרא את שיריו הוא, ועוד יותר כל מי שיקרא מה שכתב הוא על שירי אחרים ועל נפשות של שירה (כגון מי"ב). ואם הוא היה אצלנו לפובליציסט גדול (גדול – שהלך וגדל), אין שאת אלא מפני שעבודתו הפובליציסטית היתה בת-לוויה לחייו; חייו פירנסוּה; חייו הדראמתיים מתחילתם ועד סוֹפם, הדראמתיים בכל.

הדראמתיות שבחיי ליליינבלום לא היתה מצד עצם-אופיו, מצד איזה אי-הרמוניה שבטיב, שבטבע, המקלעה את בעל-הטבע מעולם לעולם, עד כי לא יֵדע מנוח. אדרבה, ליליינבלום, בכל היותו איש הרגש התוסס, היה בעל מזג לא קשה, נוח ואפילו קונסרבטיבי (כרך שני, "חטאת נעורים", ע' 343 ועוד במקומות רבים). הנטיות המוּסריות למעשים בינונים טובים ומתוקנים היו טבועות בו עמוק, עמוק, ובכל חברה אירופית אך יתברכו באנשים שכמו אלה. הוא היה מצד מהותו מלא חיים ושאיפות, אבל במידה ובקצב {.} הדראמה של ל. לא היתה התנגשות פנימית של כוחות-חיים שונים, מתנגדים זה לזה, אשר תטיל סער באדם ולא תתן דמי לו עד רדתו קבר; התנגשות, אשר מקול-נפצה יידחף האדם להתגעש על ימין ועל שמאל ולחולל מהפכות. ל. היה בעל אופי שקט, ישר, חרוץ, שואף-לדעת, אוהב עבודה ועלול למצוא מנוחה בדעת ובעבודה. בעל אופי כזה אילו היה נולד בתנאים קצת אחרים, בחברה מתוקנה, פחות או יותר, היה מוצא סיפוקו בכתיבת ספרים מדעיים חשובים, שישמשו לתועלת-החברה, ואושר-החברה, שילמדוה ארחות-חיים, ולתועלתו הוא בעת ובעונה אחת; ואולם הוא נולד בסביבה עניה של עיר ליטאית לפני שבעים שנה, בתוך כלל עני, המדכא בעניוּּתוֹ  ובצרוּתוֹ את כל היוצא במשהו, את המצטיין באיזה שאר-רוח... הדרמטיות היתה של היחיד הרוצה להשתחרר מסביבתו, מפני שהתנשא עליה. ל. ידע ממלחמת-הדעות, כלומר מן המלחמה שבין דעות-הסביבה והדעות החדשות של טובי-הסביבה, שהוא היה ביניהם, אבל לא ידע ממלחמת-הנפשות, ממלחמה-התכונה { - - - }.

הדראמה של ל. היתה דראמת-המצב, דראמה של השוכב בחול-המדבר כפוּת בידיו וברגליו, רעב וצמא, ומפרפר ונלחם על קיומו, היינו לנתק כבליו, להתנער ולעמוד. פנימיותו היתה אחת, מאוחדה, מוצקה, ורק החיצוניות, הסביבה, העיקה עליה, קרעתה, פוצצתה. המטרה היתה, אפוא, ברורה: להעמיד את עצמו כלפי הסביבה, להילחם בה. מטרה זו הניקה את ראשית עבודתו הספרותית של ליליינבלום.

--------------------

בראשית החיים ההם היה הספר – הספר הממשי, השליט הגוזר. בו הצטמצם הכל . כל המציאות., המציאות היחידה. הכל מתחיל בתורה ומסיים בתורה. היא – התוכן היחידי. היא הגורם העיקרי לכל דבר, גם לנשיאת אשה במשמע.

הספר לא פסק להיות חביב גם לאחר כך, הספר כשהוא לעצמו, הספר בתור מקור-ענין לרוח, בתור הספקת-תוכן ךחיי-הנפש; ואולם גזרותיהם היתרות של הספרים, שעמדו כצר לחיים, יותר נכון למושגים החדשים על אודות חיים אחרים, העירו התמרמרות, קראו לריב אתן...

הגזרות היתרות. כי איש-הספר ליליינבלום לא ראה חובה לעצמו להילחם בספר כשהוא לעצמו, בספר במובן המטאפיסי, בספר המקדים את עצמו לבריאת-חיים, האומר: "אני ואפסי עוד". לנגד עיניו גם לא עמד הספר בלשון-יחיד ובה"א-הידיעה. הוא הניף ידו – ואף זה לאט-לאט, צעד אחר צעד – רק על הפרזת-תביעותיהם של ספרי-ישראל, על עוּלם הקשה יותר מדי, על הפרטים הלקוּיים שבהם, על שיבושיהם.

האברך ראש-הישיבה, הנצון כולו בקליפת-התורניות, הרים גם את "קול-הענוֹת" הראשון שלו כתורני. השולחן-ערוך מוקשה הוא וצריך עיוּן! קשיא על חומרה פלונית מתלמוד {משולחן?} ערוך, מ"אורחות-תלמוד": איך אפשר לומר כך וכך – והא מנן?

מרחוק הגיעו הדים על איזו שאיפות, על איזו חים שיש בהם חכמה, בינה, השכל, ועל כולם – אהבה. אבל הלב התחמץ קודם כל ובעיקר על עוורון האנשים אשר מסביב, שאינם רוצים להבין את אשר הוא מעלה בפשטוּתוֹ, על הרתחנות התמיל-חכמית של תלמידי הישיבה מטומטמי-הראש, שאינם יודעים את השיעור כראוי. וכזאת לא ייתכן! כך אין הדבר יכול להימשך הלאה!...

בטבעו כאשר יעיד על עצמו לא פעם, לא אהב "להמיר מצב במצב אחר" (אם לא נחשוב, שרק אחר-כך, כשלא העלה כלום בידו, נדמה לו שלא היה בו די רצון לרכוש לו מצב אחר...) ; בטבעו נאחז ב"דברים כהוויתם" עד האפשרות האחרונה, ואולם אפשרות אחרונה זו נתפקעה לאחרונה, כי לא היתה אפשרית. אי-האמת שבדעת-הכל דקרה יותר מדי את העינים הבהירות, וקשה היה מנשוא; הקלקולים שבמנהגי-החיים אשר מסביב התגרו יותר מדי בפשטן הצעיר, בפרט לאיר שהרעה נגעה עד נפשו, בראותו שתורתו אשר בתוך מעיו עשתה אותו סחורה, שנמכרה לאיזו חותנת בעד איזו מאות רו"כ{.}

-------------------

אצל ליליינבלום לא היה ניגוד בין השקפת-החיים ובין מעשי-החיים. אמת-ההשקפה היתה נר לרגליו – פשוטו כמשמעו. מפני שאמיתו לא היתה מעולם אמת שמחוצה לו, אמת המוֹדה, אמת-הסביבה, ואף לא אמת שכלית בלבד, כי אם אמת שכלית-אופיית. השקפת-חייו נבעה בעיקרה מתוך מהוּתוֹ, תכונתו, אופיו. הוא לא היה ליליינבלום מפני שהחזיק בדעות אלו ואלו, אלא מפני שהיה ליליינבלום, לכן החזיק בדעות אלו.

המסַפּרים הגרועים שֹמים מלים ידוּעות בפי גיבור זה או אחר בכדי להראות, שגיבורם הוא כך וכך. ואולם המספרים הטובים מסמנים את גיבורם, שהוא כך וכך, וכמובן מאליו, שהוא צריך לדבר כך. הדיבור כשהוא לעצמו אינו צריך { - - }

*

הרחקת כל זיוּף. אתם מדברים ראמות על אהבה, על הטבע, על הרוח – חדלו-נא! למה תדברו ראמות? הן לא נופל אנוכי מכם בשום דבר – ומדוע לא תוכל לשוני אני לדבר ראמות? הלא רק מפני שכל הדברים הרמים והנשגבים שאינם בעין, בעליל, בחיינו, הנם באמת מכוערים לגבי דידן, כלומר, כיעור יש בדבר, כשאנו מדברים עליהם..

*

אין ליליינבולמיות – יש ליליינבלום. אדם שביקש לו נתיבות בחייו, ביקש באמת, בכל המוּת שבו – ולכן סלל נתיבות לאחרים מבלי משים.

*

הוא נלחם בשומרי רוח לא מפני שהרוח לא היה חשוב בעיניו, אלא מפני שהרוח, אשר שמרו עליו, אינו רוח; הרוח אשר אותו נשמור ולוֹ נעבוד, אינו ראוי לשם זה אלא אם כן איו רוח בלבד, אלא אם כן היה לממש, אלא אם נראה ב"ישובו של עולם"... ומי שסגי לו בפרחים אינו כדאי והגון לטעום מן הפירות... מי שהוא ריאליסט באמת הוא הוא האידיאליסט האמיתי. ליליינבלום ה"מאטריאליסט" התנגד לישוב-אמריקה...

*

הוא, הבוכה בלילות על גלות-השכינה, שונא אחר כך את ההשקפה האידיאליסטית מפני השקר, הזיוף והאונאה שבכל השקפה כזו. הוא שונא את הפילוסופיה האידאליסטית, ובאותה שעה אין כמוהו לחיים אידיאליסטיים, כעין נקמה רואה ל. באביו, שלא עלה בידו לגדלהו לתורה.

*

מה שמקרב אותנו, בני הדור הזה, בני שנות תר"ס-תר"ע, אל האיש ההוא בן תר"ך-תר"ל, אל רמל"ל – זוהי שנאת האילוזיות, שנאת ההזיות והדמיונות הכוזבים, והאידאליסמוס האמיתי, הבוחר בריאליסמוס.

*

כשבא לאודיסה – נפל מאד בעיני עצמו. שם הכיר את מך-ערכו. בוילקוֹמיר לא היה איזו כמות מבוטלת; אדרבה... ופה...

*

מה שבינינו ובין ליליינבלום – זוהי, שידע את עצמו ולא ידע אחרים. כל חדירה פסיכולוגית אצל אחרים היתה זרה לו. ראֵה דבריו על אודות אשתו.

*

בצ'אַרנישאֶבסקי וחבריו מצא ל. סעד למסקנות ותוצאות-חייו, ולכן דבק בהם. את הקריאה ברומן של צ'. "מה לעשות?" הוא מזכיר כמאורע. בכלל, כל ספר חשוב לא פסק מהיות מאורע בחיי ל. כל ימיו. הנה השוללים ה"ניהליסטים", מדבּרים נגד האבטוריטטיוּת של אנשי-הממשלה, של אילי-הכסף, של משרתי הרז'ים הישן האינטליגנטיים – והוא נזכר ברב מוילקומיר, בחסידים שרדפו אותו, באבטוריטטיוּת של הספר... הנה הניהיליסטים מתנפלים על האסתטיקה של הסאלונים, על הרדיפה אחרי היופי הריק החיצוני – כמה זה מתאים לרוחו של ל. הסובל מבתי-העשירים, שהוא משכים לפתחם לבקש איזו עבודה בהם ואיזה שֹכר, והוא מביע את איבתו לפראנטיות בביקורת ל"עיט צבוע"... "הרי עליך, ציביליזאציה של בית-הגלב!" – קרא אחד מטובי המספרים העממיים הרוסיים של העת ההיא (ראֶשאֶטניקוֹב ), וכמה מצלצלת הקריאה הזאת בהרבה מדברי ליליינבלום בעת ההיא וגם לאחר כך על אודות הציביליזציה ({- - - } באמת ולא בציביליזציה) . הם התנפלו על קוצר-המושגים של הדור הקודם, וכמה היה זהנכון בעיני ליליינבלום, כשזכר את כל ריקניותם של {אנשי} הדור שקדם לו ברחוב-היהודים, חולמי חלום ההשכלה בת-השמים... הנה הם מדברים על תפקיד האשה בחיים, שאינה צריכה להיות כפוּתה לבעלה, אלא חברה לו; לא די לה להיות אוֹמנת לילדיה ומבשלת ארוחת-צהרים, כי אם לוקחת חלק בחיים המושכלים ועומדת ברשות-עצמה – והוא נזכר באשתו וב"עלמה הכבוּדה".

נעים היה לו לחשוב, כי הוא אחד מאנשי-המעלה האלה, ניהליסט יהודי, שהוא נרדף על זה גם בויקומיר וגם באודיסה... כי בבוֹאוֹ לקבל איזו משרה בת"ת ולא מסרו לו בגלל כפירותו ("דרך תשובה").     

-----------------

כשאומרים לאחד-העם: היהדות נבראה בשביל היהודים ולא היהודים בשביל היהדות, - כלומר, היהודים בוראים את היהדות ולא להפך ( על משקל אותו מאן דאמר: "השבת נבראה בשביל ישראל ולא ישראל בשביל השבת") , ולכן בכל מקום שיחיו יהודים חיים של ממש ייצרו איזה דבר, שנקרא לו יהדות – הוא מסובב באגודלו ואומר: הא, אתם מודים שהיהדות נבראה בשביל היהודים, ואני מוסיף: לא רק בשביל היהודים, כח אם על ידי היהודים, ואם היהודים יצרו יהדות, סימן, שאי-אפשר להם בלעדיה, ושמע מניה, שהיהדות קודמת ומי שאינו מודה בה, אינו יהודי! ולזה ייקרא הסופר ההגיוני?!

אחד-העם חשב, שמכיון שעלה לו לברר, שהציוניות לא תוכל לעזור ליהודים מיד, הרי שאין מה לדבּר על ציוניות כלכלית, כי אם רוחנית; לא על היהודים, כי אם על היהדות. אבל גם ליליינבלום לא דיבר על מיד. גם ל. דיבר שצריך להתחיל מיד, להניח יסוד לבנין הכלכלי החדש מיד, רבל זהו בנין לשנות מאות, זהו בנין היסטורי בשביל העם. אבל אם גם בנין בשביל העתיד, אין זאת שהדאגה היא להקים היכל תרבותי יהדותי ולא לברוא חיים יהודיים עצמיים על-ידי הכנת מקום עבודה. ואף-על-פי-כן נלחם בכל כוחו בציוניות הרוחנית, בציוניות בשביל יחידי-סגוּלה, מפני שראה שלא זוהי במטרה הנכספה, שלא זהו מה שחסר לנו, שלא זוהי האמת, וכי אם לא נַראה על התעודה האמיתית, אם נעקם את הכתובים, אז לא נעשה אף צעד נכון אחד.     

אחד-העם חושב התבוללות – התבוללות רוחנית, כלומר שהשקפת עולמנו היהדותית נכנעה מפני השקפות-עולם אחרות. ולא שהאורגאניסמוס העממי שלנו הולך ופוחת, הולך ומתנוונה על-ידי העקות של אורגניסמים אחרים, חזקים ממנו.

------------------

ל–ם לא חקר מעולם למהות היהדות, כי אם עמד על חזיונות חיי היהדות ודאג לקיומם של הטובים שבחזיונות הללו – הטובים לפי ראות עיני חקירתו.

*

כמה כוחות נפשיים אבד העלם ליליינבלום עד הרשוֹתוֹ לעצמו להכיר, שהפוסקים אך אנשים היו ולא בני-אלוהים; צריך לדעת את יחס מתנגד בן-ליטא להרה"ג מן הדורות הקודמים, כדי להבין את כל קשי הצעד הזה! הפוסקים והגאונים ורבנן סבוראי והתלמודים – גדולה השלשלת!

*

איש כזה ישא את צלב-כפירתו כאשר ישא הנזיר הקדוש והמאמין את עוֹל נזירוּתוֹ.

*

ל. היה קו ישר, את זה אי-אפשר להכחיש. אבל הקו הישר הזה נבדל מהקו הישר, שהוא לא היה מועבר באוויר, כי אם בארץ. הוא לא היה סכימתי.

*

ל. לא היה אדם גאוני, אבל אדם גדול היה, ומה שיותר חשוב: אדם קרוב לכל גדולתו. מי יתן והיה כל עם-ישראל ליליינבלמים!

*

ליליינבלום נשלח, אמנם, לא לסיביריה, כי אם לאודיסה, אבל אודיסה זו היתה קשה לו מסיביריה.

בכל מאמריו על התיקונים בדת פנה אל הרבנים וכתב אותם כאי/ש היושב בתוך עמו ופונה לראשי העם בדרישה שלתיקונים, אבל באודיסה היה לו הרגש, שאין הוא בתוך עמו, שאין ראשים לעם הזה, שאין עם זה, ואין על מי ואל מי לדבר.

דברים היוצאים מן הלב – "רחשי לב" – דברי מוסר לתלמידו ביום הפרדו ממנו, ברי מוסר, שלולא שפתם המליצית היה אפשר ליחס אותם לא לשנת תרס"ט.

   ליליינבלום ואחד-העם שניהם פוזיטיביסטים, אלא שהראשון היה קונס קוונטי, ואחד-העם אינו קונס קוונטי. לילי יבלום פשטן ואחד-העם תיאורטיקן. ליליינבלום אינו ים, אבל הוא מעין טהור, שמימיו צלולים וגם עמוקים. הפשטנות של ליליינבלום נעימה היא מפני שזוהי האטמוספרה שלו, ולא מתוך שטחיות.

גם ליליינבלום יודע שאין ארץ ישראל עלולה לקבל אליה כל היהודים, אבל לכל הפחות שאלה שיבואו יעמדו ברשות עצמם במובן הכללי.

מי יגשים את התקוות? לדעת ליליינבלום – את הרעיון יגשים ההמון. לא כן אחד-העם{הבונה את} התיאוריה {על} פרולטריון רוחני. המעשה רוצה {גם} אחד-העם בכל טוב.

אחד-העם אינו תמים {לחשוב} כי די להוכיח לאנשים את טעותם בכדי שיחזרו בהם. הוא יודע כי הדבר הוא יותר מסובך. מצד שני הוא סומך על הכשרת הדור על-ידי הטפה.

ליליינבלום גם הוא ידע את כוח הרוח, אלא שהבין כי הכוח הרוחני האמיתי הוא דוקא זה שיש לו כוח ארצי. ובמובן זה ודאי אנו נופלים מפני העמים האחרים.

אין מטרת החיים אלא חיים, ואין חיים בלי תנועה, אין תנועה בלי כוח, אין כוח בלי עבודה, ואין עבודה שלמה בלא מדע ומבט נאמן על החיים.

 

{מתוך העזבון, תרע"ד}

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה