_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שְׂרִידֵי שִׂיחוֹת נוֹשָׁנוֹת

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

אמונת-המשיח שלנו פרי-חולשתנו היא או גם סיבה לחולשתנו; בכל אופן, לא רוכב על סוס אביר יבוא הוא, משיחנו.   (שם)

א

אשתקד, אחר כיבוש-הגליל, כששב הוא ליהודה מן הגירוש, היתה ראשית-שיחתנו, כמובן, על ההתנדבות.

לפנינו על השולחן התגוללו גליונות-עתונים עם מאמרים חוגגים על בלפור-כורש ועל החזיון, שזה אלפיִם שנה וכו', בסגנון של נפוליון: "ארבעים דורות"...  על אחד מהם, שבא מאמריקה, התנוסס גם ציור, "קארטוּן" בלע"ז, עם קוֹנצפּציה נהדרה: יהודה המכבי מוסר חרבו ללגיונר העברי.

הוא נענע בראשו ואמר:

– כך...  כך...  בלי כל "להבדיל"...

– ומהו ההבדל? – דרש ממנו תשובה האיש השלישי, שהיה אתנו באותו מעמד.

– מובן: – סייעתי לו גם אני – הבדל-מרחק ישנו.  אבל מי יודע אם בחנוכות שׁלעתיד לבוא לא יזָכרו כולם בנשׁימה אחת...

– בחנוכות שלעתיד לבוא, – ענה הוא – מי יתן...  מי יתן והיו לנו חנוכות לעתיד לבוא.  אבל ההבדל ישנו, והוא יסודי,  הלגיונר של היום איננו חשמונאי.

– ואני לא הייתי מרהיב בנפשי עוז...  – לא הבלגתי אני.

– להרהר אחרי המתנדב?

  כן, להרהר אחרי אנשים, שעזבו הכל והלכו למסור נפשם בעד עמם וארצם –

– יבורכו סלה,  – הפסיקני הוא מבלי משים – אבל שלא להרהר אי-אפשר.

– החיטוט והניקור – לא נתן דמי לו איש-שיחתנו השׁלישׁי – ימצאו תמיד ובַכֹּל מקום להרהר ולעשׂות הבדלים וחילוקים.  מה, מהו ההבדל?!

הוא ענה ענה:

–ההבדל העיקרי: החשׁמונאי הֵגן על קניני-העם שנרכשו כבר, עמד על העמדות הלאומיות לבל יפלו בידי צר, בעוד שהלגיונר שלנו הלך להיות האופן – אפילו לא החמישי  – במרכבת חיל-כובשים של אדונים ועבדים.  ולשם מה?

– החיִל האדיר הזה כבש בשבילנו את ארצנו! – התריס איש-שיחתנו.

– בשבילנו? – לחש הוא – מה שייך לומר: בשבילנו? למה יעשו זאת בשבילנו?

– למה? שוב ניקור וחיטוט! הן עינינו הרואות, שהם עושים עוּבדות!

הפעם כעס הוא, ומתוך כעס ענה גסות:

– עינינו אינן רואות כלום.  עינינו רואות רק כיבוש עם שטח נכבש.  רק אזנינו שומעות, שומעות רמזי-מתיקה של שליטים.  מה אין שליטים מדברים, כשהם רואים איזה צורך בזה, מאיזה צד שהוא? כך דרך השלטון: להריץ טלגרמות, לקשׁר קשׁרים, לסדר ידיעות בפרֵיסה.  אבל כשׁהענין מגיע לידי עובדות, אז מה אומר הפקיד המוציא לפועל? אין משגיחין בבת-קול של עתונות.  מה אתם רוצים? זה וזה? אבל הרי זה וזה עומדים כנגד רצון זה, ועם מי עלי להתחשב?

–זה, אולי, כן – הסכמתי לדובר – אבל, בכל זאת, לשלטון המרכזי...  שהכיר בנו...  שמתייחס אלינו ב...

– עלינו להראות! עלינו להביע את רגשנו! – לא נתן לי להמשיך חברנו השלישי.

– רגש-התודה? – ענה הוא – בלי שום ספק.  בכל אופן.  ולוּ גם בעד ישועת-השעה, בעד שיבתנו לתל-אביב.  אבל מי זה אומר, שרגש-התודה הזה דורש מאתנו השתתפות צבאית, שכשהיא לעצמה אינה דרושה?

–אבל הרי זאת בושה וחרפה: אחדים משחררים את ארץ-מולדתך, ואתה תעמוד מרחוק!

– כן, – הסכים הוא – ודאי  בדרך כלל.  בכל מקום שידוּבר בו על שחרור מדיני, על שחרוּרה של ארץ מיושבת מידי עול-זרים לטובת העם היושב בה.  אבל פה...  בארץ זו...  עצם השחרור של ארץ כזו הרי אינו בהדיפה הצבאית.  גאולת הארץ מן העזובה והמוות על ידי תוספת-התישבות של הרבה בני אדם חיים – זהו השחרור האמיתי.  ולשחרור הזה, אם אנו שואפים שיעלה גם בחלקנו, ודאי שאנו כולנו צריכים להיות ללגיונרים.  רצוני לומר: בשביל השחרור הזה ודאי שצריך לסדר מחנות של עובדים –

– אבל אני אינני מבין! – נכנסתי לתוך דבריו – כלום גם בארץ-ישראל לא הא בהא תליא? ובלי גאולה צבאית קודמת, כלום יכולה להתחיל ההתישבות?

– להתחיל? ההתישבות? – חזר הוא על מלותי האחרונות – אמת, לגאולה ישובית שלמה הארץ עודה צופה ומחכה.  אבל ההתישבות התחילה עוד מלפני ההדיפה הצבאית.  הישוב הזר הרי ודאי כבר ישנו.  ואף אנו – כמעט שהתחלנו.  במידה זעומה, בקלקולים וליקויים, כדרכנו, אבל התחלנו, השאלה לעתיד היא רק בטמפּוֹ של ההמשך.  ואלף צעירים בעבודת-ישובנו עכשיו, בעבודה ממש, אינה כלל וכלל כמות מבוטלת, שנוכל לוותר עליה על נקלה.  עד שנתכנסו אלה, שהלכו – אוי, אוי, כמה פגעים וכמה יסורים צללו בתהום-הצער.  מתוך עשרות אלפים עוברים חולפים הונפו אלה.  הם כל רכושנו בארץ, כל רכושנו בעין.  ועד שיתכנסו אלף אחרים במקומם, במקום אלה שהלכו, אלף, לכל הפחות, כמותם – מי יודע, אם לא תעבורנה הרבה שנים גם בטמפו המהיר, המקוּוה, כשתבוא שעתו.

– כן, – המשיך, בראותו אותנו מחרישים – הגאולה הצבאית בתור תנאי מוקדם...  כן, את התורכים והגרמנים היה צריך לגרש מפה, וברוכים המגרשים! אבל זה הדבר, שכוח החרב שלנו ודאי שאינו נכנס ואינו יכול להיכנס בחשבונותיו של הגירוש הזה, בחשבונותיה של הממלכה הגדולה המגרשת.  כוחותיה האיתנים של ממלכה כובשת זו לשבר ולמגר את הצד שכנגד באים ויבואו ממקומות אחרים, באים ויבואו בזרמי בני אדם איומים ושׁונים, שׁכל המאות והאלפים שניתֵּן אנחנו ושיכולים אנחנו לתת לזה הנם בתוכם כטיפות אחדות בים.  האנרגיה הלאומית העצורה במתנדב שלנו אינה ענין ואינה יכולה להיות ענין לקומבינאציות של הכובשים.

– אם כן, הלגיונר שלנו הוא טראגי ביותר, – עמדתי על מחשבתו של הדובר.

– טראגי – ודאי.  החשמונאי לא היה טראגי כלל.  הוא והאוויר שמסביביו היה אחד, הוא עשה מה שהיה צריך לעשות בעד מולדתו ודתו.  בעוד שהמתנדב שלנו לא פסק לשאול את עצמו: הצריך הוא? הרשאי הוא? אלפי עלוקות מצצו את דמו, והוא הלך.  כי אמר: אתנסה בנסיון חדש, אהיה איש-צבא בגדוד יהודי, אתן נשמה חדשה ולב חדש לאנשי-הגדודים מניו-יורק ומלונדון, אאשר בדמי את זכותנו על הארץ.  כי שמע: כך דורשת הקומבינאציה הפוליטית; על ידי כך תינתן לנו ארץ-ישראל.  ולא ידע, כי ארץ לעם אינה ניתנת ואף גם אינה נלקחת על-ידי השתתפות מועטה במלחמה, כשאין בה המון גדול של בלתי-משתתפים.  עבודת-האדמה ומלאכות-היד יורדות לעולם תחילה.  וזכות-הסַיף היא רק להגן עליהן.  ההשתתפות הצבאית, לפיכך, במצבנו כעת אינה מעלה ואינה מורידה.  מעשיי-נסים אינם.  נסים לא יתרחשו.  עד כמה שארץ-ישראל, בתוקף תנאי הממש, תיפתח גם לפנינו, זאת אומרת, עד כמה שבאינטרסים של אדוני-הארץ יהיה ל"תתה" לנו, זאת אומרת, לבלי להפריע להתישבותנו, יקום הדבר ויהיה, גם לולא קם מתוכנו אף נושא-חרב אחד.

– פאטאליזם! – צווח איש-שיחנו השלישי.

–איפכא, – ענה לו הוא בכובד-ראש גדול – לאמונת-כורשׁ שׁלךָ יקָרא כן.  לאמונה העיוורת, שׁיסוד הפוליטיקה הוא סימפאטיות ואידיאלים, ולא אינטרסי-שלטון ריאליים.  פאטאליזם זה ודאי לא ירבה את השאנסים שלנו, שיתחשב אתנו בעל-החשבון.  ולא רק "חרבּנו" לא תרבה את ערכנו בעיני מי שהוא, כי אם גם קרובה: זרם-זהב-הנדבות הניתך על ראשינו עכשיו ומתבזבז באופן כל כך רשעי – – –

...לא! – הוסיף אחרי הפסקת דממה ארוכה – הפוליטיקה שלנו יכולה להיות רק אחת: חברוֹת לאומיות לקניית קרקעות ולבניית בתי-מלאכה, וסידור נודדים-פועלים בהם.  ולעת-עתה, עד שנוכל לעשות זאת, שמירה על שרירינו החלשים ודמנו המועט, שלא יתבזבז לצחצוח-כפתורים שבאהלי-הצבא.

...אין אני טולסטואי! ואף טולסטוי בעצמו, כשחזר פעם לביתו ומצא שעשו חיפוש בביתו שלא בפניו מטעם ממשלת הצאר, אמר, שאילו היה בבית באותה שעה, אין הוא בטוח, שלא היה בא לידי שפיכת-דמים.  גם הוא, בעל-המאמרים "שב ואל תעשה – עדיף" ו"אל תתנגדו לרע" היה שומע בקול-לבו, היה מגן על עצמו בכל האמצעים והיה שופך דמי אנשים שבאו לעשות לו מעשי-אונס.  והחשמונאי    – דם מי שפך? דם יוונים-סוּרים צוררים.  אבל המתנדב שלנו – כן, הוא טראגי, הוא פרובלימאטי, הוא יצא מוכן ומזומן להילחם לא באויבו, כי אם לשם חשבון פוליטי, וחשבון מפוקפק כל-כך...לא, כאן אחרת...

...אני בעצמי – הוסיף הוא להתוודות – כשהייתי בעֵבר ההוא, התפרצתי, חלמתי על אפשרות לנפול אל צבאות-אנגליה...  ודוקא בעת שחשבתי את הצד שכנגד לתקיף, בעת שהאמנתי בנצחון-הגרמנים...  שאפתי להיספות בהרג הרב הזה, ויקיץ הקץ...  אבל עכשיו...  הנה תמה המלחמה, ופועלי הגליל המשוחררים מוסיפים להתנדב – וגם אלה יורשי יהודה המכבי?! אני מבין, אני מבין את קשי-חייהם, אני יודע, כמה קשה להתמיד בעבודת-פועל, כמה מושך הלב להחליף, לנסות במקצוע אחר, אחרי כל המפלות והתלאות של נסיון-העבודה...  אבל, אם כן, ביניהם ובין חייטינו הלונדונים מה הבדל? כאן כבר אני אינני רואה הבדל!

 

ב

לפני חדשים אחדים, כשעברה בארץ הרינה: "חסל סדר גדוד אמריקאי", מצאתי אותו והנה שוב גליון עתון אמריקאי-יהודי לפניו.  תמונה עם קונצפציה נהדרה כבר אין בו, ובמקומה דברים בוטים כמדקרות-מחט על ה"פערברעכערישע בעציהונג"...  "הלגיון, גאוננו ותקוותנו, אשר הלך לתת את נפשו בעד ארץ-ישראל, והנה והא שב מר-נפש ומיואש"...

איש-שיחנו השלישי מאז לא היה אתנו, והוא פתח ואמר:

– בינינו לבין עצמנו...  הגדוד האמריקני היה צריך להיות יותר קרוב אל לבנו מן הגדוד הארצי-ישראלי.  זה האחרון ירד ממצב של אנשי-צבא ממשיים בארץ-ישראל – בתור פועלים, מורים, עסקנים נחוצים – למבלי ימים בתרגילים, במשמרות ובפארֵידים.  ירידה טראגית, אבל ירידה.  לא לפום צערא אגרא! לא כן הגדוד האמריקני, שהתנדבותו היתה, לכאורה, עליה גמורה, צעד לארץ-ישראל, התכוננות לחיי-קיבוץ עם אחים טובים.  ולבסוף...

...  הוי, כמה מרבים אנו לעשות תעמולה ל"החלוץ"! חלוצים! חלוצים! אנו קוראים לבנינו, לצעירינו, שיבואו...  השער סגור  – ואין בא.  האם אין בא מפני שהשער סגור? הנה בשביל אלה האלף היה השער פתוח, הם היו כבר בפנים.  ולבסוף...

...הלב נשבר, נשבר – כן.  איך ימלָאנו לבנו עתה לקרוא לאחרים? ובכל זאת, גם בהישבר הלב, אַל נפליט פראזות בעלמא מפינו: "חטאת-הציבור הוא"...

...  חטאת-הציבור! של איזה ציבור? מה יכול היה הציבור לעשׂות לאלה? לתת להם שׂדות וכרמים, שׁישָׁארו?

...חטאת-הציבור! ציבורנו פה הוא כולו חטאת.  "משכני אחריך – נרוצה".  אבל סבלנות ועמידה על הדעת ואור-עבודה מאיר בהתמדה – סמי מכאן.  הכל הוא עצבים ומצב-רוח.  אבל כלפי ה"בּוֹיֶס" האמריקנים שלנו ביחוד לא חטא ציבורנו כלום.  אף במשהו.  כמוהו כבּוֹיֶס.  ההבדל רק, שהבּוֹיֶס לא קיבלו כלום, וציבורנו מקבל.  ומי שמקבל לשם בנין-ישוב – אחריותו גדולה.  מי שאינו יודע, שכל זכות-קיומו היא רק בשביל לאפשׁר עבודה יהודית פה, מי שׁחושׁב שׁיתָּכן להוציא על חייו, על מותרותיו, על הבליו אלפי פונטים, מבלי להחיות עובדים בסכומים פי אלף מאלה – חטאתו גדולה.  אבל החטאת הזאת אינה כלפי אנשי הגדוד האמריקני.  כי האנשים הללו, אילו נמצאו להם משרות ואילו נשארו פה, היו גם הם, על פי מהותם, לוקחים חלק בה, בחטאת.

...  הוי, האידאליזם הוא דבר יקר-המציאות, ובאמריקה, המקהה ביחוד, להוטים שוליי דחייטא לא פחות מן הבורז'ואזיה אחר, "גוּד- טיים", ואם לפני שנתיִם, בשנות-מהפכה, נמצאו מאות של צעירים שלבשו בגדי-שרד והלכו "להילחם בעד ארצנו" – ודאי שלא היו מסוג נעלה אחד.  מי יתן טהור מקהוּת? ידיעת ארץ- ישראל אינה נפוצה בין בחורי אמריקה, אפילו בין הלידֶרים של המפלגות, ועל אחת כמה וכמה בין אנשי-הרחוב.  דמיון-הלגיונר היה יכול לעבוד כיד הדמיון הרותח, ואותו גם הרתיחו.  לא כולם הלכו הנה מפני שחשבו, כי החזית הארצי-ישראלית היא יותר קלה ופחות מסוכנת; לא כולם הלכו מפני הקומבינאציות של "ניירות ראשונים" ו"ניירות שניים"; חלק גדול ודאי גם נמשך אחרי קול-שופרה של הציוניות המשיחית: מה לכל העמים יש צבא ולגיונרים אף אנו נשלח צבא ולגיונרים לארצנו"! ורבים גם חשבו, כי יושיבום פה על הקרקע...  שאיפה זו האחרונה, אמנם, אינה רחוקה כלל מחלוציות אמיתית, ואילו היו פה תנאים לישוב ואמצעים לישוב, ואילו היו הם על פי סגולותיהם הגופניות והנפשיות מתאימים לזה, ודאי היתה ההתלהבות ההיא נושאת פרי-ברכה.  בהתלהבות אין המון אנשים יכול להתמיד.  אפילו התלהבות דתית אינה מאריכה ימים, אם אינה מוצאת מזון ממשי, לא מזון-אלים.  וההתלהבות ההיא, אילו מצאה מצע להמשך, היתה יכולה לתת דחיפה, תחילה להביאם הנה, ואחר-כך – לברכה לישוב-הארץ.

...  ברם, במציאות...  הוי, במציאות!...

...הצעירים באו הנה, למדבר, ואחר כך לקרבת המושבות.  סבלו, הזיעו.  אמנם, אין להשוות סבלונם לסבלון-הפועלים, אבל החיים היו להם לזרא.  שׁרב-המזרח, חול ותִפלות.  סוף-סוף, לא כצעירי-הגויים צעירי-בני-ישראל, ואפילו אלה שבאו מאמריקה.  מה דלגויים הוה כוח מאוחד ומסודר, לדידן הוה קוֹמיזם ובלבול של בית-כנסת.  וכל אחד – גם זה המוכשר על פי תכונתו להתרוממות נפשית, במשך זמן ידוע, בין המון חבריו המתלהבים – ראה ונוכח, שלהישאר בארץ-ישראל...  אין תכלית.  גם אלה שבשעה ידועה יכלו להתרומם, לא יכלה זו להיות של מלאכי-השרת.  מובן, אילו היו רואים נטיה או שׁומעים הבטחה מצד הממשׁלה היהודית ליַשׁב אותם על הקרקע, לדאוג להם וכו', לא היו נחפזים כל כך להתפשט מבגדי חליצותם.  אבל הממשלה היהודית (אוי ואבוי!) לא שמה להם לב ולא תמכה אותם בכפיה, פשוט מפני שמעיקרא לא היה זֵכר לא ללב ולא לכפים.  מה שׁה"ממשׁלה" הזאת עושׂה בשביל הפועלים, זאת עשתה גם בשביל החיילים.  עמדו כולם ושבו כלעומת שבאו, שבו בעת שכל צעיר בארץ, וצעיר מזויין ביחוד, לא יסולא בפז לקיומנו יום-יום.

....  נתבדו החשבונות – לאו דוקא המדיניים! – נתגלתה הטעות; ואף האחדים השיכורים – נתפכחו, מה יכול היה לעכבם פה? לא זה האוכל ולא זה המלבוש, והמכונה הגדולה רועשת ואינה מסובבת אותם בין גלגליה.  המקום אינו בשבילם. 

...פערברעכערישע בעציהונג" – כן, אבל לא רק מצד אחד.  מהלך-החיים בכלל כיום רע הוא, "פערברעכעריש", רע מבכל הימים.  בין בין דגי הרקק ובין בין הלויתנים.  טומאה שופעת.  עיוורון.  מעשים אשר אין להם שחר.  בינינו לבין עצמנו...

 

["האדמה", כסלו תר"ף; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה