_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נוֹסָפוֹת

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[על עתונות "פועלי ציון"]

בשנת רע"ח יצאו שני חלקי "בין המצָרים" בירושׁלים, ובשנת תרע"ו התחזקו פועלי ציון והוציאו את "בין הזמנים" בצפת.

בקובץ זה כבר לא היה זרובבל; את מקומו מילא אשון.  המאמר "שנה של משבר", שבו נפתח הקובץ, הוא שיר-תהילה להסתדרות הכלכלית של יהודי ארץ-ישראל, שמצד אחד הצילה את ארץ-ישראל מן החלוקה ומצד שני – "הרי אין הבור מתמלא מחולייתו, וארץ-ישראל, שהיתה תמיד תלויה בחוץ-לארץ במובן הכלכלי, בודאי שאי-אפשר היה לה להתקיים לולא העזרה החיצונית".

מילא, אם השקפה סוציאלאית היא – נקבלה.

רובּא דרוּבּא של הקובץ הוא קש וגבבא מסוג זה, אבל לא בצורת מאמרים, כי אם בצורת מכתבים מכל פינות-הישוב, כלומר, מכל אותם המרכזים הגדולים לחיים מדיניים ולחקלאות (כרכור, באר-יעקב, גדרה, חולדה, כפר-סבא וכו'), שעל כל קוץ וקוץ שבהם נוהגים הקוריספונדנטים בארץ-ישראל לטייל ארוכות וקצרות, לתת דין-וחשבון מפורט שבמפורט ולכתוב מכתבים מלאים דברים הידועים לכל יושב-קרנות, עם עקיצות, רמזים, תוכחות וסתם תּיפלוּת, כידוע למצויים אצל "יצירות נאות" אלו –

פרקי "ונרד מצרימה" של ראובני שבקובץ הזה כבר היו פחות חשובים מן הקודמים; תחת זאת אין ההרצאה של ר.  ינאית על-דבר "העבודה והעובדת" מחוסרת ענין, מצד הנושא; הצורה, אמנם, אינה נקיה גם פה מקוּריוֹזים, ביחוד בפתיחה השׁירית: "האשה תמיד בחזקת העוזר – קובלת המַרצָה – מיום היולדה עד סוף ימיה"; כלומר, מיום היולדה...

בשביל הקוראים בחוץ-לארץ נדפס שם גם מאמר אחד קטן, לא בלי תוכן, על-דבר הקבוצות.

והיתה שם, באותו קובץ, גם פוליטיקה עם ה"מתיאשים", הפוגעים בכבוד ה"אקטיביות",(האקטיביות של שנת תרע"ו!).  א.  שלמון תיאר תמונה מחרידה כזאת: "יש שרעיון חדש מבריק ונולד בעולם (תחילה מבריק ואחר-כך נולד!), שלכאורה הוא נראה כקטן, אך הוא נושא בחובו ניצוצות של רעיונות גדולים ונהדרים; יש שמפעל אחד צץ ועולה, שלכאורה הוא נראה כפעוט (כבר לא כקטן!), אך הוא נושא בחובו גרעיני מפעלים כבירים.  אולם הנשׁמות הבודדות האלה (רשָׁעות!) מתיחסות בספקנות, ביאוש לכל זה; מרכיבות את המשקפים הצרים שלהן ומתחילות לחטט, לנתח, לחתוך באיזמל" – – – נשמות, אפוא, שיש להן משקפים, והמשקפים צרים, והן, הנשמות, מרכיבות אותם – על מה? על החוטם בודאי...  שמע מינה.  שיש להן חוטם, לאותן נשמות...  והרי נשמות בעלות משקפים ובעלות חוטם...  האין בתמונה זו בכדי להחריד, ואפילו בזמן כ"בין הזמנים"?

חתימת הקובץ היתה בניקרולוג, כדרך הקובצים באותו זמן.  החבר פלוני בן פלוני היה "לכתחילה (רצה לומר, מקודם) ס"ד רוסי וקוסמופוליט" (כידוע, הס"ד הרוסים כולם קוסמופוליטים!), אחר-כך בא לארץ-ישראל וביום זה וזה "פרחה נשמתו" (כלומר, מת).

כך כתבו עברית ב"מבעדה" (כלומר, במעבדה, ראה ע' 18 כמה פעמים) הקובצית של פועלי-ציון בארץ-ישראל בשנת תרע"ו.

––––––––

ומקץ שנתים, בשנת תרע"ח, "על הסף" של התקופה החדשה, הוציאה מפלגת פועלי-ציון שוב קובץ, וכתוב עליו: "לעניני החיים והספרות".

הספרות שבקובץ זה מקרית היא ויכלה לבוא בכל מקום.  מה שנוגע לחלק-החיים, הרי אין אנו פוגשים בו לא את זרובבל ולא את אשון.  תחתיהם עומדת בראש המדברים – ינאית; ואִתה גם איזו פנים חדשות: יבנאלי ועוד.

ר.  ינאית, הפותחת את הקובץ, כאילו למדה בינתים דבר-מה: הכל תלוי בכוח העם וברצונו.  כל אותו דיבור המתחיל בע' 7 ומה שבא אחריו עד ע' 8.  עם זה גם לא שכחה, כמובן, את הכל.  עדיין יש לה כאראקטריסטיקה שלה מן הישוב הקיים, שברובו עדיין המשך-הגלות הוא, פרי-בוסר, חסר-מסורת וכו' וכוח-גידולו לא בא אלא מתוך הסתגלות עקשנית...  (גם זה בחסרונות!).  ומלבד זה סיגלה לה גם דברים חדשים ומתמיהים בפי סוציאל-דימוקראטית, כגון, ש"זכות על ארץ נקנית ראשית כל בדם".

וכדעתה בזה כן דעת ש.  יבנאלי.  במאמר בשם "דברי המחייבים" הוא אומר, יחד עם הרעיונות על-דבר הצורך ליצור אגדות ואֶפּוֹס בכוונה ובידים (ע' 13), על-דבר הצורך ליצור כוח לאומי גלוי, מחנה וכו' (ע' 11 ועוד בהרבה מקומות) ואומר בפירוש, כי בזכות השתתפותנו במלחמה נהיה ראויים לקבל את ארצנו. 

זוהי הדרך מ"בין המצרים" ל"על הסף".

אלא שבצד זה עוד לא הגיעה השעה לנגוע כראוי, ועוד חזון למועד.

מה שאני רוצה לנגוע בו מיד בנוספותי אלו, הרי הוא עניין-החיוניות של העתונות הפועל-ציונית בארץ-ישראל בכלל.  רוצה אני להקדיש לזה מלים בלתי-נעימות אחדות.

הדבר הוא כך:

בזמן שבית-"האחדות" עוד היה קיים נמצאו, כידוע, גם בין אלה שלא היו מחוגו, אשר ראו לו זכות-קיום מיוחדת בזה, שהוא מכנס אידיאות סוציאליסטיות לספרות העברית ומעלה על ידי כך את הפּרֶסטיז' של זו.  והנה לא יִפָּלא, שׁמתוךְ דאגה יתירה לכבוד ספרותנו לא ראו מליצי-היושר את החזיון מכל צדדיו; ואולם פלא הוא, בכל זאת, שלא עמדו, על כל פנים, על צד זה, שאם אצלם בלועזית, יש גם בני-בלי-כשרון, הכותבים לפעמים על הסוציאליזם כאילו בכשרון, הנה אצלנו ברור הוא, שגם אילו היו פועלי-ציון שלנו קצת בעלי-כשרון, כלומר בעלי כוח ספרותי, ואילו גם ידעו את שפנו יותר מזרובבל ודכוותיה, גם אז לא היו כותבים על ענין זה אצלנו, בעברית, כראוי, כמו שצריך לכתוב. 

מפני מה? פשוט: הפרוזה העברית החדשה, עם כל מליציותה השֵׁמית הקדומה, נאמנה היא תכלית נאמנות לשאיפות-האומה הפנימיות ואינה סובלת בהכרח את הסוציאליזם האינטרנציונלי בתוכה, כי זמורת-כָּזָב הוא לנו.  מדע סוציולוגי – כן, אבל פובליציסטיקה יהודית סוציאליסטית – בזו אפשר לגמגם בעברית, אפשר גם לדבר ראמות ונשגבות, אבל לא לומר מלה פשוטה ונאמנה, המגלה וממצה את עומק-הדין.  כל מה שכתבו והדפיסו פועלי-ציון עד כה בעברית יביע ויתַנה במיכניותו ובחוסר-טעמו את תוקף המשׁפט הזה.

לעִברי הנאמן לעצמותו ישׁ הכרה עמוקה, שׁהסוציאליזם האינטרנציונאלי, יהיה הוא כשהוא לעצמו מה שיהיה, אינו בשום אופן פתרון לשאלתנו הלאומית, כלומר, לשאלת המוני בני ישראל, שאין קרקע מתחת לרגליהם בכל המובנים.  התכנית הסוציאליסטית אצלם, האינם-יהודים, אם גם אינה רפואה לכל מכאובי האנושיות, אם גם אינה רפואה שלמה אפילו לכל מכאובי התעשיה, חלוקת הפרודוקטים והפוליטיקה המיוסדה על כל זה, שהרי גם בסדר-העולם הסוציאליסטי אי-אפשר בלי מסדרים ומסודרים, ולמסודרים יהיה תמיד מקום לבלי לשבוע רצון מן המסדרים, הנה איך שיהיה, בכל אופן, שם התכנית יוצאת מתוך מצב ידוע בבנין-עולמם, והרי היא שאיפת-קידמה במהלך-רוחם, צעד אחר, חדש, במהלך-חייהם.  אבל לנו, לנו הצריכים עוד להגיע לאיזה מעמד שהוא וליצור את טיפוס העובד העברי, שאינו; לנו, שעדיין אין לנו כלום ואנו צריכים להתחיל הכל מבראשית – מה לנו ולשינויים מדיניים-סוציאליים? אצלנו אם יעמוד מי-שהוא וידרוש: האח! אני בעד עבודה יהודית ובעד הלאמת-הקרקע, והרי שאני סוציאליסט ככל הסוציאליסטים ומקומי ב"אלוועלטליכע" ובאינטרנציונאל – האם לא יהיה כמבלבל את המוחות בעלמא? לנו הלא עדיין אין עבודה ואין קרקע, אין קאפיטאלים לאומיים ואין תעשיה! אנו הלא אין אנו יודעים עדיין מאין ואיך נקח את כל זה? האם אין הסוציאליזם, איפוא, לנו ובשבילנו מלה פרוגרמתית גרידא, מלה ריקה, ששום תוכן אין בה, קשקוש מגוחך של אסתרא בלגינא? –

וקשקוש מגוחך זה של כופים את עצמם ועושים את עצמם לסוציאליסטים או של מתנפחים ומתהדרים בנוצות-הטווס של "הסוציאליזם הטהור" יִשָׁמע מאז בעתונותם וספרותם של פועלי-ציון.  רק מחוֹסר חומר וכמו שלא להוציא את הנייר חלק יש שהדפיסה "האחדות" בשעתה איזה מאמר ציוני פשוט, בלי הרכבות זרות, שונות, מכוּונות, שמתוכו נשמע הקול הישר:

הציוניות – כן.  זוהי השאיפה הסוציאלית שלנו; לא הסוציאליסטית.  הסוציאליזם עכשיו אינו נוגע לנו אלא כאיזו פרובלימה סוציולוגית אקדמית סתם.  בסוציאליזם ממש אין לנו צורך עתה, או אין לנו צורך לעת עתה.  עכשיו אנו רוצים בתקנתנו, בתקנת-עמנו; לשם זה צריך לקנות קרקע, אם אפשר לסדר קבוצות של עובדים, ללמד עברית את ילדינו.  לשם זה רצוי גם כן, שכל פועלי ארץ-ישראל, הנמצאים כבר פה, בעיר ובכפר, יתאחדו בהסתדרות אחת, ולא יִפָּלגו עוד למפלגות קטנות, ולא יֵחָצו עוד לכיתות שׁונות.  תתאחד חטיבה ציבורים זו לשם הגברת-כוחה, ויהא הדבר המאחדה: עבודת-העם, עבודת-הישוב, תיקון-החיים, תיקון-תנאי-העבודה, השתלמות בעבודה, הגברת-רוח-העבודה, עזרה לחברים חלשים, טיפול בחולים – כל מן דֵין –

כן, רק לעתים רחוקות נפגשו ב"אחדות" מאמרים ברוח זה.  כי כפִיית ה"אלוועלטליכע" היתה תמיד חזקה על חבריהם היושבים בארץ-ישראל, שאין לבוא במגע ומשא עם הציוניות הבורגנית, חס וחלילה, אלא חייב פועל-ציוניסט לקרוא: יחי הציוניזם עד כמה שהוא סוציאליזם!...  לדרוש: הציוניות היא היא הסוציאליות! ציונות וסוציאליות חד הוא!...  לטעות ולהטעות: במקום חדש יכולים מלכתחילה להנהיג סדר סוציאליסטי! להוסיף: גם הרצל היה סוציאליסט....  (וגם משה רבנו....) לחזור: התרבות הרכושנית....  הטרגדיה הלאומית...שני צדדי של מטבע אחת...  מן העמל אל העבודה...  אתחלתא דגאולה...

ואי המקום למלה עברית-אנושית ברורה ופשוטה?

במקום שיש אידיאה סתם, לקוחה בהקפה, ולא אידיאל חיוני היונק באופן אורגני ישר מן המציאות, שם אין מנוס ומפלט מן הפרזיאולוגיה ואין מוצא מן התוהו ובוהו הלשוני.  השקר הפנימי אין לו מסתור ומעוז אלא בפרזיאולוגיה.  אם יֵאָמר, דרךְ משׁל, שׁהדור הצעיר היהודי צריךְ להיהפךְ לאנשׁי-עבודה – הרי זה ברור ופשוט; אבל אם ירצו לעשות מזה דוקא מטעמים סוציאליסטיים, אז יהא מן ההכרח להרבות בדברים צדדיים נפוחים על אודות מעמד הפרוליטריון השגיא, הכביר והנהדר, שהוא צריך להחזיק הכל בידו ולהכחיד את התרבות הרכושנית (מי? מה.  איזה פרוליטריון? אלה הצעירים, שעודם צריכים להיעשות  לפועלים, ללמוד לעשות דבר-מה? ואיזו תרבות רכושנית? "השילוח"? אַל תקשו קושיות! מעמקי-המעמקים, היקף וחריפות וכו').  כיוצא בזה: אם ידובר על הלאמת-הקרקע, הרי על דרך-הפשט זאת אומרת רק, שהקרקעות שיורכשו – אם יורכשו, אם יהיה מה ובמה לרכוֹש – בכספי-הלאום, יהיו לקנין-הלאום, הַיינו לעובדים יהודי, שהלאום יעמידם על קרקעו.  ברור וקצר.  אבל אם ירצו לעשות מזה דוקא "סוציאלאיוּת" ממדרגה ראשונה, אז החובה לערבב את זה עם טענות כלליות, סתמיות, שאין זכות של קנין פרטי לשום אדם על קרקע וכל מי שי לו ד' אמות אדמה – מן הדין שיקחו ממנו, שיוחרמו וכו' וכו'.

לעתונות העברית הפנימית ברור הוא: צעירי היהודים צריכים עכשיו להיות לפועלים אצל עמם, לעשות כל מה שחובת העבודה העממית מטילה עליהם, אבל לא לסוציאליסטים, כלומר, ללא-כלום.  כי הפרוגרמה הסוציאליסטית אצלנו עכשיו היא לא כלום, אפס גמור.  פרוגרמה זו אינה נובעת מצרכינו וממצבנו האמיתי בבית ובחוץ, ואידאה זו אינה צריכה ואינה יכולה להיות הדבק לשדרותינו העממיות.  בת-יהודה השדודה צריכה לאיזו אפשרות של קיום, וליצור אפשרות זו, באיזה אופן שהוא – הנה התעודה, תעודתנו.  התנועה הסוציאליסטית בכל מקום הורסת – ויהא שהריסה זו היא על מנת לבנות ויהא שהרבה מן הבנוי בכל מקום ראוי להריסה – אבל לנו אין מה להרוס, אין כלל.  ובנוגע לבניה, אין אנחנו יכולים לומר: דוקא כך, ולא אחרת.  לנו טובה כל תנועה של חיים.  לנו אין מגרש רחב, אין לבֵנים הרבה, ובנאים אך מעט מן המעט – אל נדקדק, איפוא, יותר מדי בשרטוטי-התכנית.  יעלו ויבואו החיים מכל מקום שיבואו.

 

ט"ו בשבט תרע"ט.  [מתוך העזבון]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה