_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צִיּוּנִים

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

ז'

מספר "שופטים". – "ויהי כי טוב לבם ויאמרו: קראו לשמשון וישחק לנו... ויקראו לשמשון מבית-האסורים... ויעמידו אותו בין העמודים... ויאמר שמשון (העיוור): הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם... ויקרא שמשון: ה' אלוהים, זכרני-נא וחזקני-נא אך הפעם הזה... וילפות שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם... ויט בכח...ויפול הבית".

–––––

"בין שני אריות". – לשוא.  לשוא נזכיר בלבנו בימים האלה את החזיון ההוא.  לשוא נקרא: "אלוהי שמשון! חיה בלבנו!" רחוקים אנו מספר-שופטים, התרחקנו.  אך עבר שבוע-שבועים מאחר הפוגרום בירושלים – ולא רק שאין זכר לשרירי-שמשון, שאינם, כי אם חסר גם חוסן-לבו, שהיה יכול להיות.  ובכלל אין שום "אנלוגיה".  כי אכן גם לא "בטוב-לבם" בשנת 1917 קראו לנו מבית-האסורים לשחק לפניהם, כי אם במומנט מעורפל מאד, בעת שגרמניה הלכה מחיל אל חיל, ועתיד תורכיה ונפותיה לא היה מחוּור כלל.  בעת שאחזו בכל האמצעים המעורפלים, אז אחזו גם באמצעי זה: שליחת לחם-הבטחה לציוניות על פני המים.  למַה זה מחייב אותם? והסוף הוכיח על התחילה.  עכשיו, כשהמצב נתברר, כבר אין תורך בשום ערפל ובשום שמירת-חובה.  וכוח לנו לחייב, "להטות את הבית" – אין.  לנו אין.  והבית עומד.  גם יעמוד.

–––––

מ"ספר-האגדה". – "בימי ריב"ח גזרה מלכות הרשעה (פירוש: רומא של אדריינוס) שׁיִבָּנה בית-המקדשׁ... הושׁיבו טרַפזין (פּירושׁ: מיני בנקים) והיו מספקים לעולי-גולה כל צרכם... (הלכו הכותים הללו וקיטרגו על היהודים... אמר להם המלך (פירוש: הנציב שעל אסיה הקטנה, כי לקיסר רומא היה רחוק): מה אעשה והרי כבר גזרתי... אמרו לו: שלח ואמור להם (ראה האמתלה בגוף-הספר, עיין שם) ומאליהם יחזרו בהם.  בינתים היה כל העם (היהודי) כנוּס בבקעה... כיון שהגיע כתב-המלך התחילו בוכים... ביקשו למרוד... נכנס ריב"ה ודרשׁ: ארי טָרף טֶרף ונכנס עצם בגרונו.  אמר: כל מי שיבוא ויוציאו, אתן לו שכרו.  בא קורא מצרי (נוסח אחר: קורא סתם, לאו דוקא מצרי), שמקורו ארוך, נתן מַקורו לתוך פיו והוציא את העצם.  אמר לו: תן לי שכרי.  אמר לו הארי: אין לך שכר גדול מזה, שנכנסת לפי ארי בשלום ויצאת בשלום".

... הנמשל אינו זקוק לפירושים יתרים.

––––––––

ושוב אין הנדון דומה לציטַטה. – כי כאן אחרת, אחרת לגמרי.  העם איננו כנוּס.  על בנין בתי-מקדשות, אוניברסיטאות וכו' היינו יכולים לוותר, כמובן.  העיקר הוא, שׁהעם יִכָּנס, יִכָּנס ויעשׂה פה חיים.  ואולם עם-ישראל בימינו לא רק גלה מעל ארצו, כמו אז, בימי ריב"ח, אלא גם התרחק ריחוק גמור מעל אדמתו.  תהום של אלפיִם שנה.  הקשר רופף.  רק אצל יחידי-סגולה חי הנהו.  ודוקא אלה אינם בעלי ה"טרַפּזין".  דעה בלי מאה.  הסכומים שׁנאספו בשלוש השנים האחרונות – וסכומים הגונים, בערך – הלכו לאיבוד, נתבזבזו למשרדיוּת, לצדקה שנוֹררית, לחיצוניות – ואף מאה אנשים עובדים לא הוכנסו ולא נתבססו על ידיהם.  העצם המוּצאה מגרון-הארי היא, אפוא, פרובלימטית מאד.  באמת, פרובלימטית.  האינטרסים שלו בהתגשמות תקוָתנו מוטלים בספק גדול.  והכותים האויבים אינם הפעם רק מתי מספר של מקטרגים ומלשינים, כי אם רוב-תושבים מכריע, מאוחז, חזק.  ולא רק שהוא מלשין ומקטרג, אלא שמלשינים בפניו, מקטרגים בפניו, מסיתים אותו, משתמשים ברגש-שנאתו הוא לזרים.  הפקידים הם פקידי-מצרים.  הכותים אחים הם להם לזלילה, סביאה וכו' ובכלל לשלטון באדם לרע לו.  (גדולה לגימה!)   והפוליטיקה של המלכות הגוזרת – אף היא עכשיו יותר מורכבה ויותר מסובכה מאשר בימי אדריינוס.  כי גדול היקפה לאין שיעור ובמחשך מעשיה.

–––––––

עולם כמנהגו. – ההבטחות וההרגעות, אף על פי כן, אינן פוסקות מבוא גם עתה.  כמובן, לא מצד הממשלה.  הממשלה, ממשלת הוד-מלכותו, כבר אינה מוסיפה להבטיח כלום.  זה עידן ועידנים, שׁהבית הלאומי ליהודים לא יִזָכר ולא יִפָּקד, אינו עולה על דל-שפתיים.  מה היא הפוליטיקה במזרח – אין פותר ואין מגיד.  רק לקורספונדנטים תינתן לפעמים האפשרות להוכיח את הממשלה על מעשי-הפוליטיקה שלה בנוסח: היות שׁמשׁם באה הידיעה, שׁהממשׁלה חושׁבת לעשׂות כךְ – היתָּכן? והכל בכדי להשלים לאט-לאט – על-ידי הכנה מוקדמת – בין דעת-הקהל ובין המעשים העתידים להיעשות.  מה הם המעשים העתידים להיעשות? כמובן, לפי יחוסי-הכוחות ברגע הזה על חופי ים-התיכון, הנילוס ונהר-פרת.  זה ברור: ברור לתינוקות; ורק לא לאנשים מן בעלי-ה"פוליטיקה" שלנו, המוסיפים עדיין להבטיח, להרגיע, לסמוך על כוח הצעקה היהודית (כאילו הזדים לא ילעגו על משבּתּנו ולא ימלאו צחוק-פתנים פיהם על צעקה זו; כאילו לא להם גם הצעקה האמיתית, בעלת-הכוח, הסוכנויות הטלגרפיות והעתונות הצהובה; כאילו לא להם הכסף והחרב הנקנית בכסף וקול שופר-התרועה המלווה את החרב).  רק ה"ציוֹניים" שלנו עודם מוסיפים לשמוח – אוי לאותה שמחה! – על הנכבדות שידובר בעתונים בדבר גבולות-ארץ-ישראל ונחיצות מי-הליטאני לבעלת-המנדט.  אכן, מנצחים פוליטיים, בעלת-המנדט תשתמש במי-הליטאני? אבל למה תוסיפו להכות אותנו בסנוורים.  לנחם אותנו הבל? לנו האם לא די, אם לא נישמד" לנו האם לא נס, אם רק מאתים נפצעו, ששה נהרגו וכך וכך בתים נהיו למשיסה – ולא יותר? הן דמי חללינו ופצועינו הפעם אינם צועקים אפילו מן האדמה.  הן עינויי אסירינו על לא חמס בכפם, בשעה שהרוצחים מתהלכים בקומה זקופה – אין להם ניחומים; נחמת ריב"ח – ודאי לא, כי אנו הן איננו "יוצאים בשלום" מן החרטה: באשר ה"גזירה" לבנות בית לאומי אינה מוּשבה על-ידי "כתב-המלך" על-ידי התחרטות גלויה.  אלא כנתינתה בדיפלומאטיה, בדיפולומאטיה של "חיבה", בלי צל של צעד ממשי לטובתה, כך חזרתה בדיפלומאטיה, בדיפלומאטיה של שנאה – בלי הירתע לאחור מפני שום צעד ממשי.

––––––––––––

גילוי וכיסוי. – עוד לפני שלוש שנים נכנס כובש-ירושלים אל העיר הקדושׁה בראשׁ מגולה: מרוב פיאֶטֶט, מאימה ופחד והדרת-כבוד לעיר-האלוהים.  עכשיו, כשבמקום הראש, נתגלו שִׁני הפוליטיקה שׁל "אֵלַי כתיב", כשׁנסתרו ונתכרכמו פני הידידות לרוב יושבי-ירושלים ונתכסה ראשו של אחר בעטרת-מלכות במקום אחר (באמת או באופן פיקטיבי, בעצה קודמת או בהסכמה אחר כך – מי יודע, מי יוכל לדעת את הנעשה מאחורי הקלעים!), נפלו האימה והפחד עלינו, הנתונים להרג.

עוד לפני פחות משנתים נענה "ועד-הצירים" על ברכתנו לכובשׁ: "שׂמחתי לכבושׁ לכם את ארצכם" (בפירושׁ: "יוּר לֶנד"), ולא אופיצר אחד הטעים והדגיש את דבר שחרור העם העברי הזקן על-ידי העם האוסטרלי-הבריטי הצעיר.  והיום? היום נעשו חיפושים באותו "ועד-הצירים", כבבית החשוד במרד במלכות ("ועד-הצירים" – ומרד!), ואחד האופיצרים האנגלים, מן העומדים על המשמר, שאשה ירושלמית באה לפניו בבכי לקבול על החמס שנעשה לה, ענה ברורות: "לכי לך, איני אוהב אתכם ("אַי דוֹנ'ט לַיק יוּ")".

ירושלמית עלובה! לא חשדת כלל, שאופיצר אנגלי יוכל לבלתי אהוב אותך! לא קראת כלל את הרכילות והדיבות, את דברי השנאה הארסית, שלא פסקו מן העתונות האנגלית שם ופה בכל שנות-ההצהרה!

ירושׁלמית עלובה! את שׁמע הקוֹלוֹנל פֶּטֶרסוֹן אולי שׁמעת, וחשבת כי רבים כמותו בין האנגלים...

ירושלמית עלובה וחצופה! יתר אחיותיך אינן הולכות לקבול.  מפחדות הן.  מפחדות מפני השכנים, מפני הממשלה.  ואַת העזת והלכת...

ירושלמית עלובה.  תולעת-יעקב.

–––––––

מתל-חי לירושלים. אחרי התנפלות הערבים והבידואים, המזויינים בנשק אירופי למכביר, על לא נקודותינו הישוביות בגליל, התנפלות שעלתה לנו בדמם של תפארת-בנינו ובחורבנן של פינות יהודיות שלמות (ועוד יד-עַוול נטויה! עוד דגניה, מלחמיה וכו' בסכנה גדולה!) חשׁבנו: סוף-סוף, לא בשטח הנכבש על ידי האנגלים נפלו חללינו, תכסיסי-צרפת בעוכרינו.  לוּ היה המקום באיזור האנגלי, לא קרה לנו האסון הזה.  ואז – באותם ימי הפוּרים הקשים – הביע פלוני הגנרל גם השתתפות על-ידי פתקה ורמז באצבע כלפי קהיר –

עכשיו – בימי הפסח האלה שבירושלים (בירושלים! שטח אנגלי נכבשׁ אליבא דכולא עלמא!) הָעמדו מכונות-יריה כלפי אנשי ההגנה שלנו, ואנו לא הורשינו אפילו ללוות את חללינו-קדושינו שנפלו על-ידי השוטרים מבני-הארץ, שוטרי ממשלת הוד-מלכותו, וההמון הפראי המוּסת בריש-גלי.  ואותו הגנרל? הוא, היודע שבימי שלטון-התורכים לא נפל דבר במושבותינו ועל דעת ההמון הערבי לא עלה אפילו לפרוע פרעות בנו, באשר, מלבד הרוצחים הפרופסיונליים שבו, הוא, העם הזה, אינו מתנקשׁ כלל לאַבּדנו, כל זמן שׁלא יִמָצא מי שיוכיח לו, כי אנו מתנכלים לגזול את רכושו ואת נשיו ממנו; הוא, הגנרל, שקרא ודאי בעתונות הערבית עוד לפני חדשים אחדים את בשורות-השמחה על שש מאות ציונים שנהרגו בירושלים; הוא, אותו הגנרל, קורא אליו אחר הפוגרום את ראשי העדות ומצהיר, שגם היהודים אשמים בפרעות, שנעשו בהם – (חסר היה רק שיוסיף, כאותם "נכבדי הערבים", שאנו הרגנו בעצמנו, עשינו פצעים בעצמנו, בכדי להתגולל עליהם).

ודאי, ממשלה אמיתית אינה צריכה לדעת משום משוא-פנים.  אינה צריכה לנטות לשום צד.  ולפיכך עשרה גזלנים משוּסים ככלבים, שהתנפלו על איש אחד הולך לתומו והכוהו נפש, ואחר-כך הם באים ומספרים, שהוא התנפל עליהם תחילה – הרי לפני הממשלה שני צדדים כביכול; וכשיש שני צדדים – הרי שניהם שווים לאשמה בפני הדיין האובייקטיבי, שאינו רוצה ואינו יכול להתיצב על צד אחד.  כי דעו, נערים, שאסור לריב, אסור לפרוע ואסור גם להיות פרוע! אתה, המוקף עשרה פורעים, אסור לך שיעשו בך פרעות, ואם נעשו הרי אתה חייב ממש כמותם.  הכל שווים לפני הדין!

––––––––

צידוק-הדין. – לפי שעה הצליח הנסיון.  אימתי פוליטיקה פוגרומית אינה מצליחה? החשבון הוא ברור: שתים כפול שתים.  שתי הארנבות נצודות על ידי היריה האחת.  היהודים המוּכּים נפחדים, שׁוכחים את חוצפתם, פוסקים מִבַּלבל את הראש לחינם.  אולי ימים אחדים של טלגרמות ומחאות, קצת "טרובל"  – ונגמר.  והמַכּים? אלה לבם מתרכך ונקנה על ידי הרשות שניתנה להם להכות.  (כי תורה זו, תורת-הפוגרומים, קלה היא ונעימה, והעולם המזרחי, העומד על השלבים הראשונים של ההתפתחות, לומד אותה על נקלה לא פחות מן העולם המערבי ה"ממודן").  ואחר כך, אם יהיה צורך, אפשר יהיה גם להכלימם: פורעים! פראים! ושקט ושלווה ישתררו במדינת-ערב הגדולה (עיין פולין הגדולה, רומיניה הגדולה), ומלךְ יֵשׁב בה על כיסא למראית העין, להשׁקטת העם ולסיפוק הרגשות הלאומיים והדתיים של המשפחות המיוחסות והאינטליגנציה.  ובפרלמנט שם ישאלו: מה קרה? ויענו מתוך טירדה: ריב שתי כיתות, שהצבא הבריטי השקיט מיד ובהצלחה.  הודו לבריטניה כי טובה!

––––––––

שלהי-ניסן. – ועתה? בחוץ אין לנו מה לעשות.  העם יושב-ציון אינו מצדיק עליו את הדין.  אבל הוא מוכרח לקבל עליו את הדין.  כי הסכנה גדולה.  כולנו עומדים על עברי פי פחת – ומפלט אין.  אין מליץ יושר מול מגיד פשע.  במושבות אין מתפשטים בלילות, בערים נופל פחד של פוגרום בעצם היום.  והמון-העם אינו יכול להתמיד בהתרוממות-רוח וזעזוע-נפש של קפיצה לתוך האש.  מה יהיה בעוד חודש? מה יהיה בימי החג הבא? קצרה ידנו להושיע.  נתאסף נמחה, נקבול בפה, נצום, אבל אין שום כוח בנו להכריח את הרישעות, שתתחשב אתנו, כמו שהיא מתחשבנת עם כל אלה שהיא מפחדת מהם או צריכה להם.  כל איום מצדנו אינו עלול לעורר אלא לעג וקלסה.  אין לנו במה לאַיים.  כי מתי מספר אנו.  הפעם אנו מתי המספר, ולא "הכוּתים הללו".

ואולם אם דל וריק כוחנו אל מול פני משנאינו, המתקלסים בנו – והם כל העולם: ברוסיה, בפולין, בגרמניה, באנגליה, במפלגת-השלטון, במפלגת-הפועלים, אי-נקי!  – הנה בפנים עוד לא תמנו לגווע.  ותניענו האש הבוערת בתוכנו למעשים פנימיים בשבילנו, בשביל קיומנו, על אף אויבינו.  ותהי זאת נקמתנו בהם.  כי לנקמה אחרת עוד לא הגיע היום.– – – – – – – –

––––––––––

אחרית-דבר.  – ובסוף בעשותנו עתה את חשבון-הפנים, אי-אפשר שלא להוסיף מלים אחדות – לא כל-כך פולימיות – גם בנוגע לצד אחר, לצד גיבורי-הפה שבין בחורי-הגיטאות היהודים בכל הארצות.  הללו, בבוא אליהם השמועה על מצב-הפרעות בכל הארץ, ודאי יאמר: אהה, אנחנו ניבאנו.  נביאים בני נביאים אנו.  אתם, יהודי ארץ-ישראל, טענתם, שרק אינטרסי האפנדים הם נגדכם, ואולם העם הערבי לבו שלם עמכם.  והנה! האם אין המאורעות מוכיחים, שאתם עומדים שם כעצם בגרון של הריבולוציה הערבית-הלאומית נגד האימפריאליזמוס? האם לא על היותכם שבט בידי השלטון הזר, מתנקמים הערבים בכם?

ולגיבורי-הפה הללו, הבּוֹערים וחכמים בעיניהם, שההמלכה של הכנסיה הסוּרית היא להם אַקט ריבולוציוני רצוי ושהתפשטות השודדים הפראים על מושבותינו וכפרי הפרסים והערבים היא בשביל "חכמתם" טאקטיקה ריבולוציונית, להם כדאי לגלות ולספר, שעולם-המזרח הגדול, הרחב, האפל, המיוחד, המאמין לכל דבר ורוצה להאמין, שעולם זה – עוד הרבה, הרבה שנים ישלוט בו סוחר-המערב, בצורה זו או אחרת.  מריבולוציות אמיתיות עוד רחוק כאן הדבר, ממש כמו אצלכם, גענאסען! ראשי-השבטים אוחזים פה במושכות, ובעזרתם ובחברתם ימוץ דמי-ההמונים סוחר-המערב.  ולזה – קוֹנסוּלים ופרוֹקונסולים וכל מיני חיילים שולפי-כידון.  הזהב יענה את הכל.  קנוניות על גבי קנוניות.  האדם, העם לא נחשב למאומה.  הזר הקרֵב יומת.  הכל – אמצעי (לא כמו אצלכם?).  דם לא נחשב למאומה (ואצלכם? ה"נארוֹדנאיה ווֹליה" והפרעות ביהודים – התזכורו? דם-קישינוב ו"השמן על גלגלי המכונה" – התזכורו?).

ובכן? ובכן... אולי תאמרו אתם, אולי תוציאו אתם מסקנות.  אנחנו – ה"קריסטלאך-סאציאלע", כמו שהואיל לקרוא לנו כל-יודע אחד מכם, החבר צביון   – אנחנו את שלנו אמרנו.  קומיסיונרים של סוחר-המערב איננו.  ואולם לנו נחוצים מקומות-עבודה בשביל נעדרי-עבודה בישראל, ולרכישת המקומות האלה אנו מוכנים לכל, לכל הקרבנות.  לכם אולי יש טריטוריות אחרות, קלות – ניו-יורק, מוסקבה, וארשה – שאינן דורשות שום קרבנות? אם כן, עלו הצליחו, אנחנו נשארים במקומנו, בסביבות ירושלים, ולא עוד אלא שאנו עוד קוראים לכל "הבחורים הטובים" – לא לכם – לבוא הנה ולברוא מקומות של עבודה פרודוקטיביות: בתי-חרושת, קבוצות חקלאיות.  וכשתבוא שעת-המהפכה האמיתית לעובדי-הארץ – אל תחששו: לא נזיק להם, לערבים המיסכנים הללו, אשר אתם דואגים כל-כך להם ולמהפכה שלהם במתולה, בתל-חי, בדגניה, במלחמיה ובירושלים –

ולפי שעה – אם טוב או לא טוב לו למזרח היות לבדו, אם תאבו או תמאנו אתם – היה יהיה לו אפיטרופוס.  וממנו נוסיף לבקש רשות-כניסה לארץ-ישראל, מבלי להתחשב כלל עם כל מה שנגלה לנו בחדשים האחרונים, חדשי-הפרעות... מלונדון, מדמשק, מכל מי שישלוט בארץ נבקש רשות-כניסה... כי רוצים אנו להיות פה, לעבוד פה, למות פה –

קנצי למלין.

 

["האדמה", ניסן תר"ף; החתימה: י. ח. ב.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה