_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דַפּים מִפִּנְקָס

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

["השחר"]

זה כמה שנים, שבגליציה עומדת וקיימת חבורה ציונית בשם "השחר", העסוקה בהפצת דעות לאומיות-מתקדמות בין "הבחורים התלמודיים", כלומר: בין חובשי בית-המדרש, שמספרם לא קטן בכל עיר קטנה שבגליציה.  לפני איזה זמן – שׁנתַיִם בערךְ – התחילה חבורה זו להוציא ירחון בשׁם "נוֹגה-השחר", שקונטרס כפול שלם יצא ממנו עד שנפסק, כנהוג.  עכשיו, לאחר שינויים רבים וחשובים בהנהגה, לאחר אספות מוקדמות ומאוחרות וכרוזים מוכיחים ומתחננים והכנות רבות ושונות – שוב, כנהוג – התחיל אורגן זה יוצא שוב: "שנה שניה, חוב' א', מוֹשצ'יסקוֹ-טארנוּב, "השחר" (כבר בלי "נוגה"!), מוקדש לכל ענייני הבחורים התלמודיים".  ל"ב עמודים.

צריך אני להתוודות מראש: בתור איש, שבילה כל ימי שחרותו באהלי יעקב ועסק בהוויות דאביי ורבא, אין בלבי חיבה יתירה ל"ישיבות" ולבחורי-ישיבה.  כי מי כמוני יודע, מה רבו הריקניות והבהלה במכון הציבורי הזה – הישיבה – ומה נורא חזיון המכון הזה בחיינו! מי כמוי ודכוותי יכולים לדעת עד כמה אכלו הישיבות הללו כל חלקה טובה בנו, עד כמה אין בהן ולא היה בהן אפילו צד חיובי אחד, עד כמה אין כל אפשרות, שתשפיע הישיבה לטוב אפילו על אחד מחניכיה ואפילו באיזה מובן שיהיה.  יתר על כן: תכלית שנאה וביחוד הנני שונא את הישיבות ה"מודרניות", מן הטיפוס החדש, כביכול, העתידות להעמיד רבנים משכילים (כלומר: צבועים!) ו"מטיפים" לאומיים... והאמת ניתנה להיאמר: לפעמים כשאני מקבל איזו חוברת מן "השילוח", ובאפי יגיע ריחם של הרבנים הצעירים, "התוספאים" החריפים, הד"ר המפולפלים ובעלי הבתים המיושבים, ריח ההתנפחות המדעית בנדון חכמת-היהדות – מיד הריני מהרהר: אלא מאי? כיצד אפשר שתהא אחרת? מה באמת יש לצפות מכנופיה חקרנית-רבנית-מדרשית-אגדית, מכנופיה ספרותית, המתחככת בצדה של ה"בית לחכמת-ישראל", של הישיבה האודיסאית?!

...צרה ספרותית הגונה מתרחשת לבוא לקרית-ספר שלנו..." – הגיתי, איפוא, ברגש של מדוה, כשקראתי בעתונים מודעה על "השחר", עתונם של בחורי-הישיבה הגליצאים או העתון בשביל בחורי-הישיבה הגליצאים שעומד לצאת שנית.  "מוקדש לכל (!) ענייני הבחורים התלמודיים" – הגיתי בזעף – איזו עניינים? מה עניינים? איזו אינטרסים חיוניים יש למבלי-ימיהם בקלויזים, שיקדישו להם אורגן שלם? האינטרס היחידי והמיוחד, הלא הוא רק אותו הישן-נושן, שיעזבו את בית-המדרש ויהיו לאנשים, לעובדים, לעושי-החיים... מה, איפוא, העבודה הזאת ל"מוציאי "השחר", מה עבודה זו לשבור חבית ולשמור יינה?

כך הגיתי מקודם במר-נפשי – וחרוני גדל.  אולם בימים האלה, כשהשגתי את החוברת הראשונה גופא – נתמעט כעסי קצת: דוקא קונטרס נאה!... אמת, את ה"מוקדש לכל ענייני הבחורים התלמודיים" אפשר היה להשמיט לגמרי, כי מלבד המאמר הקטן והבלתי-חשוב "איך לומדים הגדה?" מבעל "לתולדות האגדה" בחוברת "השילוח" האחרונה, שנוגע ישר, לכאורה, בחייהם וב"ענייניהם” של הבחורים התלמודיים, ומלבד העמודים האחדים של קוריספונדנציות "מחיי הבחורים", שאינם מוסיפים דבר על החוברת ואינם גורעים כלום ממנה ואין אנו למדים מהם דבר, הרי זה ירחון קטן, רגיל, פשוט, בשביל קוראי עברית רגילים ופשוטים.  ברם, הקונטרס הקטן הלז, בתור התחלה, עושה רושם סימפאטי ומשאיר תקוה בלב, שיהא ברבות הימים לבמה ספרותית בגליציה, אפשר במה לא-גדולה ביותר, אבל במה משפיעה לטוב וראויה לשמה.  אמנם, מה שהעורך במאמר-הפרוגראמה שלו "דמדומי-השחר" משוה את מטרת הוצאת "השחר" לזו של האורגנים הלאומיים בפולנית בשביל בני הנעורים המתלמדים – לא איריא! הא לא דמי! כלל וכלל לא דמי! והדבר כמעט שאינו צריך להיאמר: הָתָם, באלה האחרונים ("מוריה" והשׁאר) מחנכים את הסטודנטים נגרפי-ההתבוללות ושבויי הקולטורה השלטת, שהנם בעלי סביבה ידועה, מצב חברתי ידוע ומהות ידועה, להיות יהודים בעלי הכרה בהווה ולעתיד לבוא; מה שאין כן הכא, ב"השחר" העברי, שבא ל"האיר" לאנשים, שאין להם כל הווה וגם לא כל עתיד בתור כאלה, בתור "בחורים תלמודיים"... ומה, איפוא? הירחון "חפץ לעורר, להביא קו-אור לתוך חיי הבחורים" (ממאמר-הפרוגראמה); הוא רוצה להשכילם בינה על-ידי שיר, סקיצה, מאמר פובליציסטי, שיהיו לאירופאים, שירכשו להם טעם אנושי בספרות ובחיים – נוּ, וכלום מה היא מטרתן של כל הוצאותינו העבריות המעטות, שאינן מוקדשות ל"עניני הבחורים התלמודיים"? נקודת-הכובד היא במה שיתן "השחר" לקוראים ולא בשביל מי שיתן...

מאמר-הפרוגראמה בכלל, כדרכם של כל מאמרי-פרוגראמה, הוא מליצי (למרות התרחקותו, לכאורה, של כותבו ממליצה!) ונוסף לזה הוא קטוע ביותר.  על "השאלה הקשה של אבותינו האדוקים: שלום או מלחמה?" אי-אפשר לו לעורכנו "לענות בבירור".  ומכיון שלעדות-עצמו אי-אפשר לו לענות בבירור, הרי הוא בוחר להימלט אל "כל הטרַגיות שׁבמצבנו, הטרגיות שביטא אותה המנוח מ"ז פייארברג באופן בולט מאד באמרו, כי אצלנו או הכל בעד הדת או כנגד הדת" וגם אל זה ש"הדתיות של כל איש הוא דבר פרטי", והכותב אינו מרגיש בתוך זה את כל הגיחוך שבדבריו ה"טרגיים".  מי, אמנם, יחלוק על הדברים ש"עבר זמן-ההשכלה ואין דורשים מאיש נאור שישליך דוקא את הדת אחרי גוו", מפני שאמנם אסור לאחר לנגוע ברגשו הפרטי של חברו, אבל – עם זה – האומנם "אחד המאמין ואחד הבלתי-מאמין יכולים להשתתף בכל מיני עבודה תרבותית"? ואם היתה דעת פייאברג באמת כלוֹזוּנג של הסוציאל-דימוקראטים, שענין-הדת הוא "פריבַאט-זאכֶה", למה "עשׂה המעשׂה הנורא באותו הלילה"? למה בנפשו ההומיה, המבקשת אלוהים, קפץ כולו לתוך ים-הכפירה ועירער דוקא את היסודות?.. ועוד זאת: ירחון או קובץ ספרותי מוקדש לאמנות נאמר – עומד הוא כבר על פי מהותו מעבר לדת, ממעל לשאלות-הדת, ופטור הוא מנגוע בזה, ואליו גם לא יבואו "אבותינו ורבותינו האדוקים" בשאלתם הקשה... אבל "השחר", שעסקו בבחורים תלמודיים, בבחורים, ששאלת הדת והאמונה היא מרכז חייהם, לו לא סגי בפראזות מרַמות.  "תנו כבוד לדתם שׁל משׁה רבנו ושׁל ישעיהו הנביא ושל הרמב"ם! " (כלומר: "למה לי רוב זבחיכם?" עם כל הלכות-הקרבנות מן "היד החזקה"!); הוא, אם שואלים אותו, ואי-אפשר שלא ישאלו, הריהו מחוייב לענות בבירור, או, לכל הפחות, בשאיפה לבירור.  הוא צריך לבחור אחת משתי אלה: חופש-הרוח או השתעבדות למסורה, ולא להרכין ראש לכאן ולכאן!

לא שבע-רצון ביותר אפשר להיות גם מהחומר הספרותי שבקונטרס.  הנותן ליעף כוח עזר גם לראובן פאהן (בעל מ"חיי-הקראים ") להוציא את "יוֹסקה" שלו מתוך שרוולו: קצת בעקבות שלום אַש וקצת בעלמא.  בחיי יוֹסקה, נער מן הרחוב, ש"נשמרות מפניו היהודיות יושבות-קרנות, ויש שאדרבא חונפות לו", "נקרה מאורע רב, ובפעם הראשונה התחיל להביט על עצמו בעינים אחרות.  מתה עליו אמו.  ממילא (?) בחייה לא רחש לה כל כך אהבה, אולם במותה נזדעזע לבו, הרגיש צער ולא הבין מדוע זה" (עמוק!).  אז נדד יוֹסקה מעירו, ו"בעיר רחוקה מכאן (!) עלה לו להתקבל בביתו שׁל סַפָּר" ו"הוא מרגישׁ עצמו מעוּלה, מאוּשׁר ומפקפק אם עדיין הוא יוֹסקה".  כלומר: הוא מרגיש א עצמו מפקפק... נוּ, וּלפיכך? לפיכך – לא כלום! מערכת "השחר" הזמינה את ראובן פאהן לשלוח לה "סקיצה" – ושלח.

אחרי ראובן פאהן מתגלה גרשום בּאדר ומאמר בידו: "פיוטיות של פעוטות".  נסו-נא להגיד על פי השם הנפלא במי הכתוב מדבר? מובן מאליו: באברהם רייזין! ומה הוא בא ללמדנו הוא בא ללמדנו? כי בהיקבץ רשימות וציורים קטנים לכרך אחד יעשו עלינו רושם יותר גדול מאשר אם נקרא את הציורים איש איש לבדו "לקינוח-סעודה או בשעה שהמזונות מתעכלים, אחרי אשר יבעט (!) בעל-הבית במבשלת, אם לא טעמו המאכלים לחִכּו, או כי לא מיהרה לכבד את השולחן סמוך לקץ-הארוחה – ובעודנו כועס"... וגומר.

ולמרות כל אלה, הריני חוזר ואומר: יישר כוחם של מוציאי "השחר" של מביאי הזהרורים.  רשימתו של המתחיל מר בּאראש, "ליד היער", שירו של זה "בדמיוני" שרעיונו, אמנם, נמצא כבר במדרש על אברהם אבינו והרצאתו ארוכה יותר מדי, הדברים האחדים הנכונים של י. פרנקל על "טשרנוביץ", השורות האחדות הנאוות, למרות אי אמיתיותן והטון שלהן העגבני, של ר' בנימין, במכתבו הפרטי מארץ-ישראל, ההשקפה הציונית, ההשקפה הספרותית, יתר השונות – לא רע!

תנאי החתימה בזול-הזול! 40 ק"פ לרבע-שנה.  מעשה-הדפוס באופן הדוּר, צנוע.  איזה רוח-טהרה נושב בין העמודים.  בתור "מוֹטוֹ" היה אפשר להשתמש בשבילם באִימרה אחת תמימה מתשובות-המערכת לחברי "השחר".  "הננו פותחים בזה – כתוב שם – את הרובריקה תשובות המערכת ומבקשים את חברינו לשום עין עליה.  אנו חפצים, כי היחס בין המערכת ובין החברים יהיה תם ומלא ידידות ולא כשובות של המערכות ה"גדולות", שבהן הרובריקה הזאת אינה אלא מקום בעד העורך להתגדר בו בחידודיו וברוב חכמתו.  אנו איננו חכמים גדולים אבל יש בחפצנו להועיל".

כן, לא חכמים גדולים, אבל התרחקות מחידודים – מכת-המדינה הגליצית – וחפץ להועיל.  חפץ-להועיל אמיתי, תמימי – חזיון בלתי-נפרץ אצלנו כלל... ומי יודע... אפשר שיביא פרי ברכה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה