_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דַּפִּים מִפִּנְקָס סִפְרוּתִי

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

א

שלהי אדר וראשית ניסן, לילות-אביב עומדים מאחורי הכותל, אלה הלילות המתגרים ביותר באמולי-הרוח.  בכדי להינצל מהם בורחים אל הקריאה.  דברים חשובים אינם באים לעולמנו, וקוראים את "השילוח", ואת ה"ליטערארישע מאנאטס-שריפטען ואת... "העולם".

– – – – – – –

לא, אחי שלי, לא בכדי ספדו ספדיא.  יש ויש מה לכבות בעולמנו ולא צריך לפחד מפני הדמעה הנאמנה, שמא נהיה לבעלי-תאניה ולבכיינים בעיני אותם הקהים המתחפשים ולובשים גאוּת ואומרים: "ידנו רמה".  המתחפשים והקהים והבלתי-מבינים דבר והבלתי-רוצים להבין דבר רבו ברחובנו בעת הזאת.  אבל – שבקא להו.  ראשית דבר, האמת, נאמנות-הלב; והלב עומד בלי הרף ומכה, ומכה: טבַענו, טבַענו, פסק כוחנו, פסק... היש בנו עוד כדי קימה? היש בנו עוד כדי קימה?

לא בכדי ספדו ספדַיא ולא בכדי בכו בכִיַיָא.  לא בכדי מבכים גם את "ספרותנו", אמולה זו, אשר למרות מה שצ'וּקוֹבסקי כתב בנוגע אליה את מאמרו המטיל סערה בחוגים סוערים, למרות מה שתירגמו ומתרגמים ויתרגמו ממנה לרוסית או לאשכנזית את "יצירותיהם" של אנכי ושל הירשביין, למרות מה שנכתבים בה מאמרים על קנוּט האמסון ומכניסים אליה בפעם השניה* את "מלכת שבא", בקיצור, למרות כל הנסים והנפלאות, שאנו מוצאים באותה הכרוניקה הספרותית-האמנותית שבחוברת א' ושאולי נמצא גם בחוברת ב', למרות כל אלה – הנה, סוף-סוף, אי-אפשר לדבר עליה, האמולה, בלי מרכאות כפולות ולעולם אי-אפשר יהיה לדבר עליה בלי מרכאות כפולות –

רחוק אני ממקום-המעשה; העתונים שלהם מגיעים אלי באיחור-זמן ובאקראי.  ובכל זאת, גם מן הקולות הבודדים הנמלטים אלי מתוך ההפיכה, יודע רוחי לדון בזו ההפיכה...

ובמטותא! אל ירבו-ידברו אלינו, אחי שלי, על "ריניסאנס חדש" והתעוררות האינטליגנציה העברית.

אם נעים להם הדבר לשׁ. גורֶליק ולחברותא, יוסיפו-יניחו להם "ציפרים בחיק", יחשבו להם, כי הם באי-כוח הרינסאנס וכי הגדילו לעשות בירחונם, אבל אל-יפיחו לנו כזבים, כי לא נאבה לשמוע.  האינטליגנציה שבה אל ספרותנו, ממש, להבדיל, כמו "אינטליגנציות" אחרות שעוזבות מפני איזו סיבות את ספרויותיהן לתקופה ידועה ושבות אליהן.  "האינטליגנציה שָׁבה" – מה תשׁובתה, באיזה אופן יכולה היא לשוב ואל מה תשוב?. "ריניסאנס קולטורי" – היכן אתם רואים אותו? ב"פוֹרְטְראגים" שׁבווילנה ובלודז ובווארשׁה? היכן אתם יכולים לראות אותו, בתחום-המושב" מה אתם, נשמות ערטילאות? כמה מבישות פראזותיכם הכוזבות, בשעה שבאמת כל דבר לא נשתנה.  והמצב הוא כמו שהוא, והגלות בעינה עומדת, לבלי לתת שום אפשרות טבעית לחוג-קוראים אמיתי וליצירה נובעת ומתגברת!

ובכן מה? צריך לשבת בדד ולדום? להיקבר חיים?

אשרי מי שיכול.  אשרי המקווים להיחבא – ותקוָתם אינה תקוַת אנוֹש אָנוּש...

ברם, מי הוא השליט ברוחו לכלאו?

ולפיכך?

ולפיכך – יצירת ספרות עברית-יהודית בהתאזרות כל הכוחות, בשארית כל הכוחות, אבל לא מפני תעיית השקר, ש"האינטליגנציה מתחילה כבר שבה", שהעם דורש שנהיה לא גרועים בספרותנו מאחרים, שהצעירים פוערים פיהם אל מול "המאור שביהדות", וכו' וכו וכו' אלא למרות עמידת האינטליגנציה מרחוק, למרות עמידתה מרחוק בהכרח, למרות מיעוט-הדורשים, למרות הכל!

לא "מפני", אלא "אף-על-פי-כן".

אף-על-פי-כן – זוהי המסילה היחידה שלנו עכשיו, השארית הנמצאה, השארית הטרגית.

ואכן, חדלה הבנת הטרגדיה בתוכנו.

גסי-הלב ומטומטמי-הרוח מסביב.  אין עבודת-מחשבה בשום מקום, אין חיי נפשות כבירות, טרגדיות.  אין חודר אל העצם, אל התוך ואין חש – כי הכל טרגדיה.

הלא הכל טרגדיה! תולדות-הציוניות והתחבטות-הציוניות ממול פתחי עם עצל וגווע ושוכח-פוגרומים – טרגדיה; שאיפת-הסוציאליות לחדש ולשפר את פני החיים ולטהר את פני החברה הרקובה והמלאה שפיכת דם נקי –  רק טרגדיה; ריבולוציה אומללה ומלאה ספקנות,  בשעה שהנבונים יודעים היטב מראש את תכונתם של ההמונים הרוסים – לא טרגדיה? מהלך דיקאדנטי-ריקני בספרות, מליצות בטלות ושאיפה, כביכול, שהכל ירד מצולה – אוי, איזו טרגדיה! חיקוי לזה מצדנו ושיבה אל אוצרות-הרוח, כביכול, גם מצדנו – קומדיה? לא, גם כן לא-קומדיה, פרפור כל הכוחות היותר טובים, גויעת הרגשות היותר עדינים, אפיסת שתי ספרויותינו החולות והקרובות לנו –  טרגדיה, אך טרגדיה...

ואף-על-פי-כן!

טובעים אנו – ואף-על-פי-כן פה אנו עומדים, פה... וכל זמן שאנו פה, צריכות ספרויותינו לבלי לחדול לחדור אל כל עומק-מצבנו ולהבין לרוח כל הגלים העומדים עלינו.  אל לספרותנו לבקש מפלט-שוא.  מפלט בן-רגע במליצות בוטחות ושלוות על-דבר ה"ישיבה", ה"ריניסאנס" או "מאור-היהדות" החזקים, כביכול, מהכל.  אל לה בכלל להזכיר "ריניסאנס" בשעה שהיא מדברת אלינו, חודרים בני חודרים, ספקנים בני ספקנים, ואל לה להזכיר את המלה "יהדות" בעלמא, בשעה שהיא מדברת אלינו, אל אתיאיסטים חפשים.  אל הל להוציא את השם "יהדות" הבלתי-מובן, לבטלה, בשעה שהיא עוסקת אתנו, אנשים רליגיוזיים לא במובן ההמוני, אנשים הרחוקים מתיאולוגיה, ואפילו מתיאולוגיה משכילית, מרחק-יה.  ועוד: אל לה לספרותנו לשים פניה לצד חוץ, לצד כל הרוחות העוברות המנשבות ולשוות נגד פניה תמיד: מה יאמרו שם עלינו, כשיקראו את דברינו בתרגומו של "שיפוֹבניק",[1] כמו שמורגש בכל דף ובכל שורה מה"ליטערארישע מאנאטס-שריפטען", ואל לה לבטל את כל השאיפות ומצבי-הרוח של לא שלנו בשם הסובסטאנציה המשולשת, הסובסטאנציה של מלים: "עם-ישראל, ציון ושפת-ציון", כמו שעושים ב"השילוח" וב"העולם".  לא, לא, רחוקים אנו, בני-הטרגדיה, מבטיחוּת, וטוב לה לספרותנו-מקדשנו להתרחק מבטיחוּת טיפשית ומהתפעלות טיפשׁית, מבטיחוּת בדברים כ"ישׁיבה" שׁבאודיסה, שׁתגדַל, אם ירצה השם, רבנים משכילים, ומהתפעלות מדברים כתרגומו של "שבתי-צבי" ב"שיפּובניק" והשיעורים לחכמת-ישראל מיסודו של הבארון!

אוי לי, אם אומר, אבל ספרותנו היא עתה סמל-הקהוּת – ואם גם לא אותה הקהוּת השבעה כעין זו של ספרות האנגלים והאמריקאים של עכשיו: סמל הקהות והכסילות מצד זה והשוביניסמוס ואמירת המוסר הטיפשאי להמון המופקר מצד שני.  ביחוד העברית מסורה היא כולה בידי וֶטֶראנים ספרותיים מן המין הידוע ואין נותן מהלכים למחשׁבה החפשית, הצעירה, המיגעת ובלתי יגעה, אשר, כרביבים עלי עשב, תהיה לנו על לבנו העיף.  אין מעלה את כל מיני רפרופי הרעיונות הנולדים בלבות המיוחדים שבתוכנו, בנשמותיהם הרצוצות, המורכבות, הטרגיות, החודרות אל הסוד, העולות אל הערפל, אל המסתורין, לעיסת-דַיסה כללית אצלנו כיום בספרותנו שבלשון-הקודש; הכל לועסים דיסה, הכל קוראים רק קריאה אחת, ועד מתי, הוֹי עד מתי, לא נקוץ בקריאה האחת, עד מתי לא יהיה לנו הצורך האמיתי בהארה, בחקירה ודרישה, בפניות אל המעלה והמטה? בשעה שאחד-העם עומד לו בצילינדר בלונדון וראשו מכוסה במפני שהוא מוקף רֶבֶרֶנדים אנגלים, והוא דורשׁ בפניהם על התפקיד שׁל בית-המדרש בחיינו לעתיד לבוא, כשיתאחד הוא (כלומר: בית-המדרש, ולא אחד-העם) עם בית-הכנסת במהרה בימינו, יושב לו משורר יהודי-עולמי גדול, ומיכה-יוסף ברדיצ'בסקי שמו, בעיר קטנה שבגרמניה, בדד ונשכח בהחלט, גלמוד במחשבותיו על גוי ואדם, ואין דורש לו ואין מבקש לו.  בשעה שמרעישים גלי-העתונות על איזו הצגת חזיון המוני ובינוני (הוי, כל כך בינוני במוסף הספרותי!) של הסופר-הילד אַש, יוצא במקרה קובץ-כתביו של צייר מקורי שבמקוריים, של נוקב תהומי בשנים-שלושה קווים – וג. שוֹפמן שמו – ואין מזכיר את ההופעה הספרותית הזאת אפילו בכרוניקה.  צילצל הפעמון הריק בתקופת-הריבולוציה, ועכשיו, בתקופת השיבה-לספרות, כביכול, אין שוב אלא צלצול הפעמון הריק.

ריקנים ומבאישים ומרפרפים-ממעל הם שנים-שלושה אורגנינו המופיעים, ובמה חפשית אינה לנו, בָּמה לאו בשביל דֵיביזים ולוזונגים ודוֹגמות, אלא בשׁביל אנשׁים חפשׁים ונשמות בנות-חורין – במה כזאת אין לנו.  רבים בתוכנו המרגישים עד כמה אין מקום בשביל הרבה דברים שצריך לנטות אוזן להם, בשביל דברים שהיו מעמיקים ומעשירים באמת את חיי הרוח שלנו, בשביל דברים "לבביים" ביותר, כמבטאו של יהושע ראדלר.  רבים אם האחים הסופרים, אשר לדבריהם נייחל בקחתנו איזה גליון חדש, ואינם – הלא דבר הוא.

 כן, לא "העולם" ולא ה"שילוח" עם טראדיציותיהם המקובלות ואופני-דיבוריהם הנהוגים ומיטת- סדומם ושלוותם היהדותית.  יביעו את כל מה שהאדם הישראלי החפשי חושב על החיים והעולם, וביחוד על אודות עצמו, על אודות עיקר-העיקרים, זאת אומרת: על אודות ה"אני" שלו.

השונים מהם ה"ליטערארישע מאנאטסשריפטען"?

ה"ליטערארישע מאנאטסשריפטען"... משביע אני עלי את שמותיהם של אחי ורעי היחידים החביבים עלי, כי בשמחת-לב אדירה ובחרדת רגש כביר נטלתי את החוברת לתוך ידי לקריאה.  כל-כך עודני אוהב קונטרס חדש ונדפס-יפה בלשוני היהודית! כל-כך עוד האמנתי בדבר חדש מאת פרץ, במסע-בפלשתינה מאת אַש; כל-כך עוד ערגתי לפסוקים חדשים מאת איזה שם חדש לי: זילבורג; כל-כך עודני כמֵיהַּ לקרוא דברי-ספרות טובים משׁלנו, משׁלנו...

ואולם – אוי לי, אוי לי, מה מיהרו חלומותי לברוח! חרוזים אחדים לא-רעים מאת פייטן הרשום בתאי-מוחי זה מימים, דוד אַינהוֹרן, ואחר-כך – אוי, אוי, אין מלה בלשוני.  נדמה, כאילו נתאספו כל אלה האנשים להרעימני ולשלוח לשון למולי, לשונו של המשוגע של פרץ "אין פאליש אויף דער קייט", אותו המשוגע המדבר, לכאורה, לא כמשוגע אלא ככל הנפשות אשר ב"מחזה".  ביחוד הירשביין זה ופטפוטיו שאין למו קץ ותכלה ושריחם כל-כך רע בשביעת- הרצון הניכרת בהם, באמונה האווילית שבתוכם.  כי הוא מפליא לעשות, מפליא לעשות בפסוקיו המעושים, הניחרים, הריקים.  "סטרונעס, בענקען, הויכע בערג איבערצושטייגען, הארמאניען-ים, שלייכצען"[2] – כל זה הולך ונשנה בלי שום קשר פנימי, כל זה בשימוש לא-יהודי בלשון היהודית, כל זה בפרקים רבים ובאופן מעורר צחוק.  בכדי לעורר אותו הצחוק בלב מי שלא קרא זה, צריך היה דוקא לתרגם מלה במלה עם כל אותם הצדדים המגוחכים על-דבר הליכתו המוכרחת ועל-דבר אי-ההבדל שבה בין קדימה לאחורנית "וכי יש הבדל לאן? ובלבד שלא להיפגש במכרים ישנים" – "מה דרוש לי עוד?"

והטוב טוב ממנו אַש בפעם הזאת, שב"מסע לפלשתינה" לא מצא אלא בכדי להביע איזו אֶפֶקטים זולים בדבר ה"יוּד" וה"רוּס", להשתפך במנגינה על-דבר הגוֹיה, זוגתו של ה"רוס" שׁקיבצה אגורה ואגורה מבֵּיצה ומביצה, מטיפת-חלב ומטיפת-חלב ולשחק בלי הפסק בלשון: "און פאלען פון דאך צו דאך און טראגען זיך פול בלאך צו בלאך"[3]… איש בעל-הרגשה אנכי, כותב הטורים האלה, ואני הרגשתי בכל שורה ושורה שברשימה הזאת את אי-התמימות האמנותית, זו שׁהתיאוריטיקן ניגֶר מדבר עליה כל כךְ הרבה בסגנונו הרגיל – אותו הסגנון המדבר גדולות על כל רעיון פחות –  בנוגע למספר מעמיק כה. ד. נומברג (עיין "רשימות ביבליוגרפיות").  נראה היה, שמר אַש, אשר העולם-הגולם והמבקרים המושבעים הוציאוהו מילדותו, הכריח את עצמו לכתוב את הדברים ונתכוון לחזור פעם ושתים "ווי א שטיל געבעט"[4] ועוד מליצות פרימיטיביות כאלה.  כמה מלאכותיות בציור, איך העצים שמסביב מביטים על האניה החולפת כנערי-החדר המוּבלים ביד ה"בעהלפער" עם רקיקים וסידורים.  כמה זיוף בכל אלה "פון בוימל צו בוימל", "ווי א יונגער חתן", "פין גאלדען-בלאך צו זילבער-בלאך"[5].  טפו!

ומה אומר, איפוא, על מתחיל פראזיאולוג, ורק פראזיאולוג, כמ.זילבורג, שיש לו איזה "ספר-החושך" והוא מחלק ממנו פראגמֶנטים למאספים שׁונים?

ומה אומר על גלגולו של"אליה השוחט" (מאת: זלמן-יצחק אנכי!), שבא הפעם בדמות הרב ר' אלחנן, שעיניו, כמובן, עורגות ומלאות געגועים וזקנו ופאותיו, כמובן, ארוכים ורכים כמשי, ומסביב-סביב, כמובן, "פוּלינקע קינדער" ו"שבת'דיגע תפילות" ואידיאליזציה וסנטימנטאליות – הסימנים המובהקים של לא-אמנות!

מה זאת? מה המה כל אלה?

וכשאתה קורא, אחי, את כל הספרות היפה הזאת, לרבות דברי גועל-הנפש של "נסתר", את הספרות היפה של ירחון, בא-כוחו של ה"ריניסאנס" ומקדש לאמנות כ"ירחונים הספרותיים", ואינך מוצא אפילו קו הגון אחד, אפילו מלה יוצאת-מן-הלב אחת, שתחדור אליך, שתעשה עליך רושם, שתישאר בתוך-תוכך, כשם שהיית מוצא תמיד בכל מה שהוציאו א. רייזין וחבריו, והנך מתחיל להבין את כל כוחו ועומקו של אותו ה"ריניסאנס" כפי שהוא באמת, ואתה משליכו אל תחת השולחן, אז הנך שוכח אפילו את חטאת ביאליק למלא את חוברות "השילוח" בפיליטונים במקום בלטריסטיקה, כ"הוא-הוא" ו"יתומה".  ואמנם, הן כמה קצה כבר נפשנו מהאידיליה של חיי "זקנים", שכל-כך טיפלו בזה רב-הכישרון ש. בן-ציון ועמו א. מ. גונצאר ואחרים – והנה שוב דבר כזה מבעל-הפיליטון, "אברהם'ל הסנדלר"! והן כמה רחוקות כבר אידיליות שוות-פרוטה כאלו מכל מה שתוסס וגועש בקרבנו – ומה רואה על זה ביאליק לטרוח כל-כך ולסוכך בסגנונו, שאין דומה לו, על איזה פיליטוניסט ו"ציוריו", שאזוב עולה בהם?! וגדול הצער ביותר בהתעורר המחשבה בלב על מהותם של העולמות שבהם חי משורנו עכשיו... אכן לא יכופר לו העוון, בלתי אם יוסיף לתת עוד מסדרתו של "שירי-העם"!

בחלק הפובליציסטי שב"השילוח", ב', ש"ז, ראש המדברים, כלומר עומד בראש החוברת, הוא "כוח חדש" – מר ש. ב. מַקסימוֹבקי, הדן על ה"הפקר" של המוננו ומבקש תרופה לו בהכשרת-הלבבות על-יד החינוך והספרות, דאם לא-כן לא תועיל גם שיבת-ציון, חס-ושלום.  חבל, שמאמרו של מ. אינו לפני ולא קראתיו, לצערי, אלא פעם אחת ("השילוח" בעיר רבתי זו שבגליציה, שאני שוהה בה, מתקבל באכסמפלאר אחד, ברידקציה יהודית, והאכסמפלאר הזה הוא בידים אחרות ברגע זה), ובכל-זאת יש בי רצון להעיר עליו חצי-דבר...

על שני עמודים ויותר, כמדומני, מתאר מקסימובסקי בכשרון מדעי את הפסיכולוגיה של עיר נצורה ושל מצב-מלחמה.  אחר-כך הוא עובר אל היהדות ההיסטורית הנתונה גם היא בסכנה ובמצב-מלחמה.

זה המאמר השני למקסימובסקי בעבודתו הספרותית, ולפיכך אולי עדיין לא למותר הוא לומר לו מעין זה: "אישי הסופר! יהדות זו, שאתה מרגיל את עצמך לדבר עליה מפי אחד-העם וקלוזנר – אין אנו יודעים מה טיבה.  על יהדות בתור בריה מיוחדה לעצמה יכולים לדבר רק בעלי-דת במובן ההמוני, וגם אתה, גם אנו, הלא יהודים חפשים אנו.  יהודים, אבל לא דואגים ליהדות.  אנו – יהודים אנו, יהודים כמובן מאליו, יהודים שאין נותנים להם לחיות, יהודים עם כל הליקויים והפגמים של היהודים מימות-עולם, ואנו שואפים אל תיקון-הפגמים והסרת-הליקויים, יהודים נתונים בתנאים של לא-חיים ולא-יצירה, ואנחנו מעפילים אל החיים והשירה, אבל לא-לא, בשום אופן לא, בשם אידיאלים קבועים של איזו יהדות.  אישי הסופר! לשונך, אחרי כל הקלקולים שהד"ר קלוזנר, עורכך, עושה בה בוודאי, כדרכו, נאה היא וברורה, אבל כמה לא נאה לצעיר שכמותך, ולוּ יהא מוסרי ומכיר ומתהדר במוסריותו כמוך, אדוני, להחזיק בכנף-בגדו של חוזה-"בית-המדרש", ולבלי לצעוד צעד אחד מבלי קובץ המאמרים "על פרשת דרכים" ביד! ולבסוף: כמה לא נאה באמת להיות תמים כל-כך כיום הזה ולחשוב שאין הדבר תלוי אלא בדברים טובים, במוכיחים ובמטיפי-מוסר!" –

"השילוח", "השילוח"... "מקדשנו" המעט... "מבצרנו" היחידי...

ואולם איך שיהיה, וב"השילוח" יש לנו עסק עם סופרים, עם סופרים מובהקים.  לא כן ב"העולם" מיסודו של א.גינצבורג-חרמוני.

כי הציוניות בתור מפלגה נתונה עד הדיוטה התחתונה ונעשתה מדרס בכל הארצות למתי מספר של בעלי תכונה פעוטה וזוחלת – דבר זה הוא כבר מן הידועות ואין צורך להאריך בזה.  די להראות על ה"לאנדעס-פאליטיק" ועל הערך של עבודתה המעשית בארץ-ישראל.  והנה "העולם" בצורתו הפוליטית-הספרותית של עכשיו, בטון שלו ובקול המנסר בתוכו הוא כלי-מבטאם האמיתי של בעלי התכונה הנזכרת לעיל.  נוטל הנך את גליונות-"העולם" האחרונים ורואה אתה בחוש עד כמה אין רוח-חיים פנימי לתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל "פוליטיקה".  מדברים על כל מה שאתם חפצים, עושים פרופאגאנדה בשביל "עבריה" וכו', וכו', ועל העיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקוה לציוניות, על העליה שׁל פיוֹנֶרים לארץ-ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום.  בפלשתינה יש כיום הזה קבוצה קטנה של ציוניים באמת, של עובדים באמת (לפחות, עד כמה שאפשר לשפוט מדבריהם שבדפוס: האורגן "הפועל הצעיר" הסימפאטי כל-כך!), והקבוצה הזאת קוראת לאידיאליסטים צעירים שבגלות לעלות אליה.  והנה אתה מוצא ב"העולם"; רעיונות שטחיים על-דבר ההתבוללות מאת א. ציוני, למדנות על-דבר החסידות וההשכלה מש"י איש הורוויץ, מדעיות על-דבר הפרוליטריון הרוחני מהד"ר מ. רובינזון איש-פאריז, "מחשבות" על הדיבור והשתיקה מאיזה ל. רוזנברג, שירים מאת סילקינר, בלטריסטיקה מאת א. שׁפירא וי. א. לוּבֶּצקי, אבל לא דבר ולא חצי-דבר על-דבר קול-הקורא הזה, מילא, סוקולוב בעצמו יש לו לשם מה ללחום, או יותר נכון: נגד מי ללחום; מלחמה לו במילאנכוֹליים ובאֶסתיטיי.  גדולה אמונתו, כנראה, שהאומה והארץ יִבָּנו ממיושׁבים וקארייריסטים.  ואולם "עוזרו הראשׁי", שׁישׁ לו עסק גם עם עניינים אחרים והמדבר על כל, גם על מה שלא היה צריך לדבר, אם הוא שותק על הקול-הקורא: "עלו, אחים; בואו!" – במה אפשר לבאר את זה?

ברם, מעניין ביחוד הוא החלק הביקרתי.  כאן מתגלה ביותר הטמטום, אפר-הלב.  מבקרי "העולם" המה בבחינת "חוני המעַגל".  "סופרים ארעים וקוראים ארעים"; ימים ושנים הם עוסקים בחזנות, בדוקטוריה ובעוד דברים כאלה ולא יֵדעו ולא יחפצו לדעת מכל הנעשה והנכתב מסביב,  ובבוקר יום עבות אחד הם נעורים משנתם, מעבירים אצבעותיהם על עיניהם: אה? מה? מה פני הספרות? אה, מצורעים...

"מצורעים..." לקרוא אין להם חפץ ואין התעוררות, ובקרוּא אין הבנה; לחיות את בעלי-הכתבים ולחוש בכל שחשו הם – אין להם כל אפשרות; ואולם כוסף לכתיבה ישׁ דוקא להני "חונים-מעַגלים", והם חוטפים באקראי איזה קטע מפסוק, איזו מלה בודדה, ושופטים מתרעמים וכועסים: מה זה נומברג? מה זה שופמן? למי ענין בדקותם, בקוויהם הנפלאים ובעמקות-הרגשותיהם? מחוץ למחנה... מצורעים...  וככה הם בעצמם פוסקים את פסוקם "בנשימה אחת" ושבים לשנתם. –

מחוץ למחנה עומדים נומברג ושופמן! בתוך המחנה – א. גינצבורג-חרמוני.  הוא השליט.  הוא שופט את כל סופרי הגולה, למי יש רגש עברי ולמי אין, למי לכתוב לשון-הקודש, למי ז'ארגון ולמי לפתוח חנויות.  ביחוד, מאפס-עבודה, הוא נלחם בז'ארגון.  בגליון האחרון הוא כותב פתאום על-דבר "שירת הברבור של הז'ארגון" ומחשב חשבונותיו עוד פעם עם זה שאין שאין לו רגש עברי – עם נומברג.  "אני אינו קורא ז'ארגון" – מתפאר בגאוה וגודל-לבב חרמוני דנא.  רוסית הוא קורא כבר (במובן: "לייענט שוין" – מבטא של הסגנון הארצי-ישראלי באותו המאמר!) שהרי הוא יודע (במאמר אחר), שאַרציבּאַשוב עוסק רק בנאפופים ושביאליק מחקה אותו, אבל ז'ארגון – פֶה! מר א. גינצבורג-חרמוני הוא מן המשפחות המיוחסות, הארצי-ישראליות!

מחוץ למחנה ובתוך המחנה, מחוץ לבית-הקהוה ובתוך בית-הקהוה.  ואכן ראוי הוא לשבח מר חרמוני, שהוא מכניס את בית-הקהוה לתוך עתונותנו.  אולם טל זך ונוצץ, טל-עמקים, ורוח אמיץ וחפשי, רוח-הרים – את אלה מי יכניס?

 

["הד-הזמן", אדר-ניסן תרס"ח; החתימה: י. ח.ברנר]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* באחת מחוברות ש"ז של הירחון היהוד "זשערמינאל", היוצא בלונדון על-ידי הסופר האשכנזי רודולף רוֹקר, נדפס כבר גם מאמר כזה של מר גורליק על המספר הנורבגי וגם תורגם הסיפור הנ"ל על-ידי א. רומקין.

[1] [קובצי-ספרות רוסיים].

[2]]  "מיתרים, געגועים, לעלות בהרים גבוהים, ים של הרמוניה, גניחות"].

[3] ["לנפול מגג אל גג ולהינשא מפח אל פח"].

[4] ["כתפילה חשאית"].

[5] ["מאילן לאילן", "כחתן צעיר", "מריקוע זהב לריקוע של כסף"].