_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מַזָּל

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

האלמנה בת הארבעים הוציאה סמרטוט מתחת האצטבה, קינחה בו את הזיעה מעל פניה ודיברה בחכמה אל שכנה, האלמן החייט המטופל:

– לשפרה שלי יש לי מזל...  בת-עשר היא, ברוך השם...  בת יחידה – ואינה עצלנית...  הנה זה חצי שק-השעורים הקטן – מעשה ידיה...  ידי זהב!  עכשיו היא שוכבת...  קודחת...  אבל כשקודחים בשבת – מה מפסידים?..  בשבת אין לקט...

– הקדחת מוצצת את החיות...  את ליח-העצמות היא מוצצת...  – נאנח האלמן והשמיע בכובד-ראש, כמטיף מוסר. 

מסביב, במרתף-היקב, בחצי-האופל, על האצטבאות המחוממות, בין עשרות נפשות המהגרים שנאחזו כאן, לא היה מחסור בקודחים.  האלמן העיף עין על ילדיו הגונחים מתוך חום ופתח בפוליטיקה:

– כשהממשלה לקחה לה את הטחנה...  ואין לטחון קמח...  ואוכלים את השעורים בלתי טחונות...

– ואני עשיתי לכבוד-שבת טשוֹלנט מגריסי-שעורים...  מחייה-נפשות! – התפארה האלמנה.

היא שלחה מבט מתגנב אל המשגיח, הממונה על הסדרים ביקב, שעמד בקירוב-מקום, לנחש לדעת, אם לא שמע הלה את דבריה, שהיא אכלה היום טשוֹלנט טוב.  המשגיח – פקיד הוא מוועד-ההגירה ולפקיד מוועד-ההגירה אין המהגר צריך לגלות דברים כאלה. 

– מים! – התחננו בינתים ילדי החייט הקודחים. 

– מים!..  – הטיף להם אביהם מוסר– כשאין שכל...  טשולנט טוב מצמיא...  אבל אתם מה אכלתם?..  קדחת אכלתם...  מים!..  וכי אינכם יודעים, שבשבת הברז סגור? אנשים בלי שכל!..

ולא פירש מי: הילדים החלשים הצמאים, או אלה התקיפים שהחליטו שבשבת יהא הברז סגור. 

– ושפרה שלי, לפני שעה, כשהוטב לה, עמדה והלכה והביאה קערה מלאה מים מן המעין – התפארה האלמנה. 

– הן...  – נהם השכן נהימת חוטם והביט בגניבה אל קערת המים. 

האלמנה נטלה את הסמרטוט אשר קינחה בו את זיעתה וכיסתה בו את קערת המים. 

הוא, – הורתה האשה בעיניה על המשגיח – יכול עוד לקחת את מימינו ולתתם לאחרים. 

– צורר-היהודים – הסכים האלמן לנימוקה של המסתירה.  כלומר: המשגיח הוא צורר-היהודים ואשרי מסתתר ממנו. 

– אני אביא כרגע עוד קערה! – השמיעה פתאום שפרה הקודחת, ובעליזות, כאילו לא קדחה מעולם, כשמעל לשפתיה הדקות, שפתי בת-חיל, עוד התנוצצו רסיסי הזיעה של הקדחת המתרפה, ומיד התנערה, קפצה ותיקנה, ראשית כל, את הפתיל שבו היתה חגורה ושהוסיף לוית-חריצות לכל פרצופה.  היא היתה לבושה שמלת ילדה בת שש ואפודת אשה גדולה, מתנת איכרה מן המושבה, כפי הנראה, ועל האפודה הרחבה היה הפתיל המתוקן, חבל מעשה-גבלות.  כותונת לבשרה לא היתה.

לאחר שהתנפלה בשפתיה הצרובות על קערת המים שלה ושתתה מהם החצי, לא עמדה בדיבורה ולא הלכה אל המעין, אך גם לא שכבה ולא ישבה.  רוח-שכרון עברה, המים השקוה שכרון, והיא התחילה להתהולל.  היא אספה את כל ילדות-המרתף, הבריאות והמבריאות, והריצה אותן מסביב לאצטבה המגואלה, שעליה שכבו יחד כל ילדי החייט האלמן הקודחים.

בחצי-האופל נישאו הרצות וזימזמו כיתושי-קדחת, ושפרה בראש. 

– מה השמחה? – התענגה עליה האם.

– פרא-אדם! – דן אותה החייט לחובה.

– אתן מעלות אבק!  היום לא כיבדו!  חדלנה!  – הוכיח גם המשגיח את המתהוללות.

– זה לא עסקך...  אני חופצה! – הטילה שפרה בפני המשגיח. 

את ה"אני חופצה" קראה בעברית, ליתר תוקף. 

ןבכל זאת נפסק המשחק הזה, והתחילה סדרת הסנדלר הזקן, בעל [p1] האטצבה הסמוכה.

– תֶּרַח, תרח זקן – פתחה שפרה.

– ראו, ראו, העינים שלו יוֹשנות! – הביעה בעלת-הסתכלות אחת את רשמיה.

– יושנות!  עינים יושנות! – הסכימה כל החבריה ורקדה סביב קרבנה.

הסנדלר הזקן, הרעבתן, הכעסן, בעל הזקן הצהוב, המגודל, ישב בבגדי-שבתו ואמר תהלים.  לכבוד-שבת לא היה יחף באותה שעה, כי אם מקושט בסנדלי עץ, מעשה ידיו.  שפרה ומרעותיה התקיפו אותו מכל הצדדים, חיקו את קול אמירתו, התגרו בו, קראו לו "שמות", "שיקרו עליו", משכוהו בקפוטתו, דקרוהו במטאטא...  היה "מצחיק" – נורא!..

הזקן רגז והמשיך את אמירתו.

– נוּ, נוּ, "עברי"! – רטן מצדו המשגיח הבר-אורין, כשאיזה פסוק מן האמירה הגיע לאזנו; ובשפרה נזף:

– את מעלה אבק! היום לא כיבדו! הניחי למטאטא!

כאילו בכדי שלא להעלות יותר אבק חטפה שפרה, מתוך התלהבות של משובה, את המים שנשארו לה בקערה והרביצה אותם בצהלה לרגלי הסנדלר אומר-התהלים. 

בזקן שתק; לא נע ולא זע.

– שפרה!..  – גער בה, לבסוף, החייט-האלמן, ובקול, כאילו היה כבר אביה-חורגה.

– כשאין מי שילמד אותה...  – התמוגגה האלמנה מרוב נחת.

בקערה נשארו רק נטפים.  שפרה זרקה את המטאטא על האצטבה של האלמן ואת נטפי המים, עד האחרון, שפכה לתוך פיה והתיזה אותם על פני הסנדלר הזקן.  מן הפנים ניתזו המים על הסידור עם התהלים.

הזקן נזדעזע מחילול-הקודש, חטף סנדל-עץ מרגל שמאלו והטיל אותו בראשה של ה"משומדת".

– דם! דם! – נפחדו ונקהלו כל המהגרים, גרי מרתף-היקב.

– בריונים! חדלי-אישים! מים! – צעק המשגיח, פקיד ועד-ההגירה.

אבל מים לא היו.  הברז היה סגור, כפי ההחלטה,  והמעין רחוק. 

________

ממחרת, בכל זאת, בראשון לששת ימי המעשה, אחרי לילה של "בעירה" ואחרי שהוכתה מכות חדשות ונאמנות בידי אמה, לא רחוצה מדמי-פצעיה, הלכה הבת היחידה, בשמלתה הרטובה כולה זיעה ולכלוך ובאפודתה החגורה בפתיל המושחר, לעשות לקט של בוקר...

– מזל של גויים! – נתקנא באם-שפרה האלמן והביט במרה שחורה גמורה על חֶבֶר-ילדיו המוטל גם היום על האצטבה. 

– כבשן! – פנה בקובלנה אל המשגיח.

ולא פירש: חום-כבשן ביום הקיץ הזה בכלל, או חום-כבשן בגופות הקודחים בפרט.

– כבשונו של עולם, – נענה לו המשגיח הבר-אורין ולא ידע מה.

האלמנה באותה שעה שפתה את הסיר ובישלה גריסי-שעורים. 

– כשיש לאדם מזל...  – הביט בה האלמן והוסיף להיאנח.

[שם]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


 [p1]כך במקור