_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵהַסִפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

[הספרות העברית בארץ ישראל]

ענין הספרות העברית בארץ-ישראל – דבר קשה ומסובך הנהו.  בישובי היהודים שבתפוצות הגולה – ברוסיה, בגליציה, באמריקה, באנגליה – נתברר כבר המצב של זו, פחות או יותר.  שם כבר עמדו על המקריוּת המוכרחה שבחזיון זה.  שם כבר רואים הכל את הספרות העברית כאילן נמוך זה, שענפיו פעם מרובים ופעם מועטים, אבל שרשיו – תמיד מועטים.  בקיצור: אין שורש חזק לספרות העברית בגולה, במקום שהרבים מהקהל היהודי הם רק קוראי-ז'ארגון או קוראי שפת המדינה.  ולפיכך רואים אנו שם, בכל המקומות ההם, גלים מתרוממים ועוברים, מתרוממים ועוברים... בא ברוסיה לפני עשר שנים, עם לידת הציוניות הפומבית, אדם אֶנרגי כבן-אביגדור – והחיה קצת את שוק-הספרים העברי; באה אחר כך תקופת הריבולוציה עם שיר-המזמור שלה להמונים, אלה ההמונים שאינם נזקקים ל"לאָקשן-קודש" – ואת כל העמל נשא רוח.  "היתה לנו ספרות ואינה". נטבעה תנועת הריבולוציה בדם, נחנקה בחבלי-תליות, וברוסיה הגדולה נתחדשה התעוררות ספרותית, או יותר נכון: מודה של ספרות... צצה עמה ונהיתה גם "הוצאת ספרות" החדשה שלנו בואַרשה, המדפיסה קבצים מפקידה לפקידה עם קונטרסי "רשפים" מדי שבוע... – ברקאי?... המ... מי יודע מה ילד יום... וכך הוא בכל הפינות שאתה פונה: נולד כשרון חדש וגדול כזה של שניאור – אין איש מתקומם נגדו; אין כשרונות מקוריים – איש אינו דואג להם ואיש אינו מיחל להם; על טיפוח וגידול – ודאי שאין מה לדבר.  מתחבא שנים רצופות אותו הכשרון העמוק מאוד של ג. שוֹפמן, מתחבא ואינו יוצר כלום, מקוֹצר נפש ומחוֹסר אטמוספירה רוחנית – איש לא יתפלא על זה ולא ירגיש בזה; מתעורר הוא פתאום וכותב דבר כ"מאידך גיסא" (לבוב, תרס"ט) – מאי איכפת... מתגלגל איזה חובב-שפת-עבר כמ. בן-אליעזר לניו-יורק ומתחיל להוציא "שיבלים" – אדרבא... אם תחלש העקשנות ותרפינה הידים – עין לא תרד דמעה...

לא כן הוא הדבר, לכאורה, בארץ-ישראל.  אמנם, הישוב העברי החדש קטן הוא, כמעט תלוי על בלימה.  ולכל היותר אינו לעת עתה אלא צל של התחלה, אשר אם לא יבוא במוקדם ההמשך הכביר, המקווה, הרי ערכו מגיע עד לאפס גמור; אבל, בכל זאת, בנוגע לספרות עברית שקוּלות מאותיו כנגד אלפי-אלפים של ישוב אחר.  כי כאן יש יודעי ומביני עברית, כאן יש ילדים ובני נעורים ועלמות המדברים עברית כמעט לא באופן מלאכותי, כאן רבים מרגישים את הטבעיות של העבריה, איך אשר פה מקומה והיא על מקומה.  ולא לבד המהגרים יוצאי גלות רוסיה וגליציה – הנה גם הספרדים, התימנים, הבּוּכרים, הנה יהודי תורכיה בכלל, הנה המזרח המאיר כולו – "פרספקטיבות"! פה, רק פה, תוכל הספרות העברית להתחיל לבנות ביתה, לחצוב עמודיה...

אולם...

כי כשם שקשים כל הדרכים ואין כל נתיבות סלולות בארץ שאפשר שתהיה לישראל, כשם שקשות ואי-מבוררות, עד לאין מוצא, הן כל פרובלימות-ארץ-ישראל – כך קשה וסבוכה היא גם שאלת הספר פה.

אחרים "מנחמים": כשיהיה כאן בזמן מן הזמנים ישוב של יהודים ראוי לשמו, תצמח גם ספרותנו מאליה, מארצה... אז תיבּרא גם האיניציאטיבה המבוקשה...

צרור-המור תנחומים אלו! אולם הוא הדבר, שכבר עכשיו יש וחסרון הצעה של ספרות מורגש פה אף בערך לגבי קטנוּת-הדרישה על ספרות; הוא הדבר, שלנגד עינינו עומדת ומתגרה בנו העוּבדה הידועה לאויבים ולאוהבים, כי כל ארץ-ישראל עד עכשיו לא הקימה עוד מקרבה אף סופר-יוצר אחד! ולא עוד אלא שגם הסופרים העברים מחוץ-לארץ הבאים הלום עלולים להיאלם כאן – ואם אין ראיות חותכות לדבר, זֵכר לדבר ישנו וישנו.

סיבת החזיון הזה הנקוב באחרונה מובנה: הסופר העברי מן הגולה מוצא כאן ברוב העובדות והמעשים, ברוב היותר גדול של תנאי החיים, ברוב היותר גדול של הפרצופים והדברים – המשך-הגלות, אופי-הגלות, סדנא דגלותא... לפעמים בהתגלמות עוד יותר קשה, יותר מדכאה... ואם, אמנם, גם יצירתו המקרית שם – בוילנה ובברדיטשוב – לא היתה נזונה כל ימיה אלא מן הגלות ומן התוהו ובוהו והכאב והצער שבקומבינאציות של הגלות – הנה שם היה הדבר על מקומו... ברם פה – למה העבודה הזאת לו? אם אין מקום לחדש נעוריו – מוטב לו לישב בדד ולדוֹם...

וגדולה מזו: בטבע-הדברים הוא, כי נפשו של הסופר פליט-הגלות הבא הנה תמאס גם בבלי-יודעים לטפל פה בחומר של תוהו-ובוהו.  בבלי-יודעים תיכּסף נפשו במקום הזה לבנין, רק לבנין  – ולבֵנים אין... הארץ החרֵבה מלאה אבנים – ולבֵנים לבנין אין... החמה שׁולטת וקוסמת, כשׁמים הללו אין בכל העולם כולו, אבל השמים שמים ליופי, והארץ, האדמה, מי יודע, אם לנו תהיה... עליית החמה נהדרה, שקיעת החמה מפליאה – אבל את החרבות מי יבנה ואת הביצות, המפיצות מחלה, מי ייבּש?... ובכן – טרגדית-עולם? בכיה לדורות?... אבל לעזאזל הבכיה! כבר קצה הנפש בטראגיוּת ובציורי ריקניוּת... ספרות בונה, למרות הכל, ספרות מתחילה במעשי-בראשית דרושה כאן... וכזו מאין תימצא?..

העט נשבר; הסיבה מובנה.

כן, מובנות הסיבות – אבל, שדי, מה לנו מזה? האם בהבנתנו נינחם?

הנה "העומר".  בודאי גם ערכו של זה ליצירת ספרות עברית מקורית בארץ-ישראל לא קטן; אבל, שר המלה העברית, כמה יגעים הדברים שלו, של "העומר"! זה כשלוש שנים להיוסדו – וכמה מחוברותיו בידינו: יותר משלוש?

–––––––

ומהשלבים העליונים של סולם היצירה המקורית אנו יורדים למטה.  נו, תהא בתקופה ראשונה זו לא ספרות של יצירות עולמיות, של יצירות מחבקות זרועות-עולם, של יצירות מצרפות את הקומבינאציות היותר דקות והיותר עדינות.  תהא עכשיו ספרות של עבודה פשוטה, טכנית, ספרות מחנכת, מלמדת, מסבירה... אבל במה להתחיל? מה חסר לנו ביחוד ומה נחוץ לנו ביחוד? ובשביל מי לראשונה?

אומרים: יהודי-המזרח... כן, יש ספרות לילדים.  אבל מה קשה, מה בלתי-אפשרי כמעט, ליצור ספרות בשביל ילדים גדולים, בשביל אנשים מגוּדלים, זרים רחוקים, שמי תיכּן את רוחם ומי יודע את טעמם ומי ינבא מה המה הדברים אשר יגידו ללבבם...

אומרים" תרגומים.  כן.  יש כאן, בארץ-ישראל, יותר מקום לתרגומים משובחים מספרויות-אירופה מאשר לאותם הנעשים לפעמים בשביל יהודי אירופה גופא, שנקל להם וזילא להם לקרוא את כל הדברים במקורם.  פה, בלי כל ספק, יש כבר סכום ידוע של קוראי רק עברית, שמזון רוחני דרוש להם.  אבל, גם אם לא נדבר על כמות הקוֹנטינגנט של הקוראים, אשר בודאי שלא תספיק להוצאות התוצאות התרגומיות, הנה עיקר-השאלה הוא: איך לגשת אל העבודה? שדה-בוּר לפנינו – ומי יעלה בראשונה? הנקח מסיפורי "אלף לילות ואחד" או מ"הליכותיו של דוֹן-קישוֹט"? מאגדותיו העממיות של ליב טוֹלסטוֹי או ממעשיותיו המיוחדות של קנוּט האַמסוֹן? מפשטות-חזיונותיו של האופטמאן או מחריפות-שכלו של אנאטוֹל פראנס?

והסגנון! מה נעשה להתפתחות סגנונו הספרותי, שהוא בודאי מוזר לגמרי אף לקוראים היותר טובים מיהודי המקומות הללו? כיצד לכתוב בשפה כזו, שתהא לפי מידת שינונם וידיעתם? מי יישר את ההדורים?

שאלות ושאלות.

–––––

הנה "אחדות", הוצאת "פועלי-ציון" בארץ-ישראל, שניגשה אל העבודה והתחילה בחוברות מדעיות פופולאריות (יצאו לאור: "מה זאת חרות?" מאת נעמן ו"בית-מורשי-העם" מאת ינאית, ירושלים, התרס"ט) – עובדה משמחת לכל הדעות: אותם "פועלי-ציון" מתקופתו של "אָנפאַנג" מוציאים ברוֹשוּרוֹת מדיניות בעברית – "בלי כל שאלות ומעלות"! והארת העובדות הרי גם היא פשוטה, רגילה, לאו דוקא מארכסיסטית-אורתודוכסית; וההסבר הוא, אמנם, לכאורה, כל כך פופולארי, כל כך לפי תנאי המקום –

ובכל זאת...

"אין הקוצי"ה (הקוֹנסטיטוּציה) – קוראים אנו בראש ע' 10, חוב' ראשונה – אלא חק, ולא עוד (,) אלא (שהוא) חק עמק (,) חק יסודי, חק הכולל ומקיף את החקים ז(ו)לתו, ומשפיע עליהם תמיד באופן פועל.  בהיותו חק יסודי, צריך הוא (!) לשמש ליסוד לחקים אחרים הנשמעים אליו, ולהיות שקוף מבעד כל שאר החקות (ים).  אלה האחרונות דרכן לילך ולהשתנות תדיר, והחק היסודי דרכו להתמיד ושלא להשתנות כל עקר".

עד כאן.

ומניח אני לשיבושים בשימוש-הלשון ובסימני-ההפסק, מניח אני לבלבול בהגהה ובאורתוגרפיה (מעין" חקים, חקות, עיקר ביו"ד ובלי יו"ד, פרוטרוט בואוים ובלי ואוים והרבה, הרבה כיוצא באלא), שבוודאי צריך וצריך לשים לזה לב; איני מתכוון בציטוט שלי, אלא להעיר, שאף הרצאה פופולארית כבקונטרסו של מר נעמן מה רחוקה היא מהיות מובנת לקוראים המקומיים! "להיות שקוף מבעד כל שאר החקות" – מה מוזרים להם, אפשר לשער, המושג והסגנון גם יחד!

הקונטרס השני מאת מרת ינאית כתוב כבר באופן של שיחה, דיאלוג בלע"ז.  נראה, שהוצאת "אחדות" הכירה בעצמה, שהרצאתו של "מה זאת חרות?" אינה קולעת למדי אל המטרה.  אולם הכרח לא-נעים הוא להעיר, שהשפה כאן היא עוד יותר גרועה מאשר בקונטרס הקודם.  המשפטים וקישורי-המלים נמשכים כמו עגלת-משא על גלגלים בלתי משוחים בעיטרן.  "הלאה (כלומר, להלן) אבאר לך מה הם עניינים מדיניים(.)  ולא רק העניינים כי עם (אם) גם המטרות נחלקות לחמריות, רוחניות ומדיניות (הטעמה של קורסיב בפנים הספר), בהתאם לעניינים שעל פיהם המטרות נבראות".  נוּ, תאמר-נא, מאת ינאית: וכי זוהי שיחה חיה? וכי כך משיחים בני-אדם חיים "על המדינות"?

הארת החזיונות, כאמור, היא לא מהשקפה מארכסיסטית אדוקה, אלא פשוטה, "אנושית".  אולם – לבלי לחטוא נגד האמת – יש ש"הנסיון" לשלב "פרוליטאריאט" במאורעות של מדינת תורכיה מעביר קצת את המחברים הנכבדים על דעתם.  שימת-הלב הראויה למומנט של החיכוכים הלאומיים בממלכה העותומנית – המומנט שהיה צריך להיות מוּאר ביותר – את זה דוקא אין אנו מוצאים בקונטרסים אשר לפנינו.  תחת זאת אנו קוראים בסוף המחברת השנית לאמור:

"– ומי המה הגואלים האלה?

"– הצבא "וצעירי התוכים" (,) החילים והרבה משריהם (,) הבינו את הסכנה הנשקפת לקיום המדינה (,) וגם ההמון העמל(,) שכל כך סבל תחת על ממשלת העריצים הקודמת (,) לא יכול להוסיף לסבול את מועקת הממשלה שחלפה (,) וטובי בניו (, של "ההמון העמל"?) "צעירי התורכים" (, כלומר: "החילים והרבה משריהם"?) יצאו לקרב בעד שחרור העם, בעד חירותם(.)  ולא לשלטן(,) כמו שחשבת, כי (אם) לו, לטובי בניו(,) עלינו להכיר תורה ולהחזיק טובה(.)".

לא. הצעד הנכון הראשון של ה"התחלה" – עדיין לא נעשה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה