_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

א

  ובכן, שלמה, בקרוב, אקווה, נתראה שם. האין זאת?

אתה תבוא אלי, ואני לא אבוא אליך. ראה, איפוא, בני!

יעקב אברמזוֹן תקע בכל כוחו את כף ידו הקשה והכחושה בכף שלמה פְרֶנְקֶל תלמידו, המעונגה והרכה, ככף-עלמה, ועור פניו קרן בהביעו דרך צחוק ודרך חיבה את המלה "בני". עיניו המאירות והצוהלות הישירו להביט בפני העומד לפניו. ולאט-לאט עברה צהלת רוח של המורה גם אל שלמה, שהיה כמתעצב בראשית שעת הפרידה. ימינו לא זזה מתוך ידו של יעקב, ורק בשמאלו, ובתנועת בן שוֹע, היטיב את הצוארון הקאראקוּלי של אדרתו, ויאמר:

– את המכתבים, אברמזון את המכתבים

– פשיטא, פשיטא! – קרא אברמזון בהזדעזעות של ששון – כלום דבר זה צריך אתה לאָמרו? בוודאי לא אכתוב לך על שם אבותיך. וכתוֹב אכתוב לך בהקדם האפשרי. תיכף לביאתי שמה אתחיל לבקש בשבילך איזה מעמד – ואודיעך. ואז החיל והחוֹסן לחי-עולמים! אטו מלתא זוטרתא מצות פדיון-שבויים ושילוּח הקן בחדא מחתא?! שלח תשלח את האב – ואת הבנים תקח לך, חה-חה-חה! תבוא אלי ונחיה יחדיו. אֵי, מה נחיה!.. ממש בבחינת הבעל-שם-טוב באותו ראש-השנה תק"ז, שעשה בו עליית נשמה. התזכור את "השמחה הגדולה"? נוּ, ראה, איפוא, שלמה'לה, זכוֹר ואל תשכח, והיית לאיש ונלחמת!

בעד הדלת הנפתחה של עגלת מסילת-הברזל התפרץ רוח עזיז וקר של תקופת טבת. מתחת הלם הפטיש על ברזל-האופנים.

שני הנפרדים-הרֵעים עמדו סמוך לדלת בפינה. העגלה נתמלאה צאן אדם. רבים עמדו צפופים אצל הספסלים ובין סוחרים-שותפים עמדת איתן ולא הניחו לאיש לבוא אל גבולם, המוקף חומה של חפצים וכבוּדה רבה: אדרות, כרים, ארגזים, צקלונים. "ניכר שאין אלו נוסעים ארעיים" – ניצנצה מחשבת-רגע במוחו של אברמזון כשנתקלה עינו בהם, ומיד הסיח מהם את דעתו היסח גמור. לדוחק שבעגלה לא היה חושש, כי העיר א., מחוז חפצו, לא היתה רחוקה מתחנה זו ומקום קבוע לא ביקש לו. מתוך שלוה והתעוררות כאחת הוסיף להחזיק בידי רֵעו-תלמידו ודיבר את דבריו.

נגד עיני שלמה פרנקל רקדו האותיות השחורות הקטנות של גליון העתון הרוּסי, גדל-הנייר וארך-האבר, "מבשר הבוּרסה", שהתגולל לרגלי האחד של זוג הסרסורים הנוסעים. הרגלים הללו היו חלוצות-נעלים, נתונות בפוזמקאות של צמר לבנות ומכוסות חצין בשמיכת שיער, והפנים – פני איש, אשר אך זה קם משנתו ודעתו להתהפך על הצד השני.

– הסכת-נא ושמע, שלמה'לה, הסכת-נא ושמע! – דיבר אברמזון באזני חברו כמעט בקול-לחשים סוער – בקיצור: חייך בכאן אי-אפשר שיהא להם איזה ערך. חיים כאלה "אין שוה למלך להניחם", ומאן מלכא – רבנן, כידוע בקצרה: עליך לצאת מזה, לצאת. עיקר-הדעת, עיקר-הדעת הוא, שיש חיים אחרים, מחוּדשים, שמקומך, בני, בחללא דהאי עלמא, עולם היצירה של אור

– אֵי, אתם שם!.. סגרו את הדלת!..

הקול קולו של אותו הסוחר, שישב חציו סמוך אל דופן הספסל – קול צער כבד, קול איש שדוקרים את בשרו במחטים. אולם חברו היה נוח לבריות ממנו. גם דעתו היתה, אמנם, שכל הנוסעים לא נבראו אלא בשביל שיסגרו את הדלת בעדו, ולא תאחזנו צינה, חלילה, אבל את דעתו זו כבש בלבו ושתק: עסוק היה באכילה ופיו מלא. בסכין נאה, חד וחלק, חתך נקניקים ממולאים ושמנים, וכל חתיכה וחתיכה, בתבניתה הדקה והעגולה, הניח בתוך פיו בזהירות עצומה ובכוָנה  מיוחדת, כששפתיו מבעבעות בצבוצי רוֹק ולחייו מתנועעות מתוך שובע-רצון של אז\רח נאמן החי בשלום את כל העולם; ורק בשעה שהיה "מאן-דהוא" אומר להניח את כליו אצלו או מעז להעיר, ולוּ גם דרך– אגב, כי לא מן היושר הוא, שיתפוס את כל המקומות ולא ישאיר לאחרים כלום – היה הוא, איש-השלום, עונה בחשיבות, אבל גם מתוך קצת התרגזות, שאותו אין ללמד יושר, שהוא יודע את זכויותיו; ואם בעל דבריו המלמד יושר היה, נוסף לזה, ממין הכושלים, עפ"י בגדיו – לא היה בעל הנקניקים מתעצל להוסיף נמרצות, כי כנגד עזי-פנים ומפריעי סדר ברשות-הרבים – יש ז'נדארמים בארץ.

הדלת נשארה פתוחה. יהודי אחד בא-בשנים ולבוש-קרעים נדחף לתוך העגלה וביקש לו מקום-מנוחה אצל התגרן הלועס, אבל זה גירשהו מעל פניו בבוז; ואברמזון מיהר ופינה לפני אותו העני את המקום הצר, שהיתה אמתחתו מונחת שפ משעת כניסתו לעגלה, וחזר מיד לדבריו. ואולם פרנקל לא האזין לו עוד – חמתו בערה בו עד להשחית. הוא צריך ללמד דרך-ארץ את  הכרסן הזה ויהי מה. הוא יקח את אמתחתו של אברמזון, שאין לה עתה מקום, ויניחה אצל פלוני על אפו ועל חמתו. נראה, אם "העריץ הנבזה" הזה ימלאנו לבו לעמוד גם בפניו, בפני פרנקל, הידוע פה בכל התחנה, אם לא. יעמוד-נא אברמזון מרחוק ולא יתערב בריב. הוא, שלמה, רוצה לעשות הכל בעצמו, בעצמו רוקק הוא בפניו של הכרסן, הלז ובפני כל ז'נדארמיו גם יחד

– אמת, בחור, אמת ויציב, – התעודד והסכים היהודי המגוֹרש, שעמד כל אותם הרגעים בבוֹשת-פנים של נדכה לעיני כל המביטים בו; וכשראה את ה"הבחור" מזעיף פנים גם אליו, פנה אל אברמזון, וצחוק ההכנעה שעל שפתיו שפט צורתו, צורת עלבון וחרפה של "מי ידין עם התקיף", ולבש צורה של חנופה והבעת תודה וידידות – עקבתא דמשיחא: ירהבו הנער בזקן ברם מי אנכי שאעמיד  על דעתי? יודע אני?.. "משפטים בל ידעום" אין לו לז'נדארם חה-חה אין לו לז'נדארם, אלא מה שעיניו רואות האף אין זאת, אברך?.. חַה-חַה

– לא! – הוסיף פרנקל לטעון אל אברמזון, ואל היהודי המגוֹרש ואל "החנופה שבפניו, תועבת-נפשו" לא הביט – מדוע יהיה הצדק למרמס-רגלים לכל שור וחמור!..

– ולפרסות-החזיר חה-חה – התאמץ הזקן להשיב על-ידי דבריו בעיני אברמזון את כבודו אשר גלה ממנו לפני רגעים

– מדוע נכוֹף ראשנו בפני כל עַוָל, – הוסיף פרנקל, כשפנה עורף אל "זה המתערב בשיחות לא לו"; אברמזון לא הרגיש ב"תנועה" זו של העלם המתגעש מפני שכפף עצמו ברגע זה להניח את אמתחתו תחת הספסל – מדוע נעבור על מידתנו, בשעה שיש היכולת להראות לשכמותם, כי לא ילדים לפניהם. אותי גם ז'נדארמי בית-הנתיבות יודעים פנים אל פנים. יש לאל ידי להראותו מי גדול ממי

– טוב, טוב, – צחק אברמזון במלוא-פיו – גם בלעדי זאת הוא, אברמזון, יודע, ששלמה אינו מוג-לב ואין כל צורך להוכיח את זאת. לא פחדן, אבל תינוק עדיין. כמה ימי שני חייו? שמונה-אשרה שנה? בן שמונה-עשרה – ותינוק! אין זה מדרך עם-סגולה כלל. בתוך עם-סגולה אין תינוקות. רֵע יש לו בא., ואוּריאל דוידוֹבסקי שמו, והוא, בהיותו בן שמונה-עשרה, כבר ידע את שוֹפּנהוֹיאֶר בקצרה: תינוק, אבל לא מוג-לב, ועל כן אין הוא, אברמזון, ירא לעזוב פה את שלמה. מובטח הוא בו, ורק שצר לו להיפרד מעליו אף לשבועות אחדים. צר לו גם על שאר תלמידיו, שהיה יכול להיות להם לתועלת, ואולם – מה לעשות! הן בכל אופן אי-אפשר לו עוד להישאר כאן. עוד מעט עוד מעט נוּ, אם לא "וסקלוהו" – יגרשוהו וזה הלא יארע לו, סוף-סוף, לכשישאר – ולמה לו להמתּין עד כך? המעטות הן המסות, אשר ניסה בהן בימי חיי-הבלו הקצרים והרעים? –

שלמה הפסיקוֹ בקריאה שלא ממין הטענה:

– אֶה, אילו היתה אמו בחיים...

– בוודאי! בוודאי! – סייע לו אברמזון בהתלהבותו, מבלי שמוע ברור את קול-מבטאו של איש-שיחו – כך, אילו היתה אמך בחיים, כי אז כי אז נוּ, כי אז מי יודע, אדרבא, שלמה'לה, אז, אפשר, שהיתה קשה עליך עוד יותר הפרידה מן הבית הן את קשי הדבר אני יודע ומרגיש, בני, כמוך, ואולי עוד יותר ממך איך שיהיה לאן אתה מביט?.. איך שיהיה, עתה מובטחני בך, שלא תהיה לא סוחר מצוין ולא מורה-הוראה בישראל

ושוב השתפך אברמזון בצחוק ממושך ועלז, שרק בסופו נתבלבל ומסך מעין תוגה בעיניו. הנה הוא. גם לו יש אב; לו יש עוד אם. והוא מבין: יסורים. ואולם – כל זה מן הצד. כלל זה נקוט בידך: אַל לבן-אדם לשאוף להימלט מצער ויסורים. לא ביסורים תלוי הדבר. העיקר – עליית החיים. שוחט-ובודק הוא אביו הישיש בעיר-מולדתו – ומה יוכל הוא, אברמזון, להושיע לו? כשיש כסף בידו, הריהו שולח לו רוּבלים אחדים. אבל יודע הוא, שפרוטות אלה אינן ממרקות עווֹנו ואינן ממעטות את הצער, אבל מה יוכל עשות?

– שם העבר, העבר, – דיבר אברמזון – ואנחנו, שלמה, אנחנו, הלא הננו אנחנו – בני העתיד!..

נשמע קול הפעמון המצלצל.

נוּ, הבה וארד, אברמזון

– רד אבל על מנת לעלות, בני, על מנת לעלות, שלמה'לה, נוּ, מה?.. המקנא אתה בי?.. מה נעצבת שנית? כלום לא אתגלי לך? שהעצבות היא מיסטרא אחרא ואין רעה חולה מזו לבת-המלך, להנשמה? אין דבר, עלם נרגש, בקרוב נתראה. הכל תלוי בך

– אה הצלצול השני

– נוּ,שלמה, עוד פעם: היה שלום! אחת זכור צפה למכתבי דרוש בשמי לשלום אחיך הקטנים

– ואתה, אברמזון, דרוש-נא בשמי לשלום יֶוַה אִיסאַקוֹבנה אמור לה

צילצל הפעמון בשלישית. שלמה מיהר וירד ממעלות העגלה ויתייצב על הסוללה וילווה את הנוסע ברכבת, הניתקת מעמדתה, בעינים של הזיית עלומים וכוסף לאשר לא כאן. שפתיו היו דומות כאילו נצרבו זה רגע ובתוכו נתחוללו הרהורים על אותו היום, יום צאתו גם הוא לשם, מקום שיראה את זו ש"גם לה אין אֵם" את חוַה

 
ב

שעת בין-השמשות של חורף מישמשה  וּבאה. אברמזון נשאר עומד בפינת העגלה על יד החלון הראשון. הוא עמד, הביט והגה, כדרכו תמיד, ומסביב לו – קשקוש-שפתים, טלטול-חפצים, קילוּח של המיית ציפּיה ופיהוּק ממושך של עוברי אורח: האַ-אַ-אַה "מה שם התחנה הקרובה?"

העיר א., מחוז-חפצו של אברמזוֹן, שאליה כוננה הרכּבת את מרוּצתה ההומיה והנחפּזה, היא אחת הערים, שרובן יהודים, ורוב הנוסעים ברכבת שבמסילה זו הם מבני ישראל. גם הפעם, בתוך הנוסעים המרובים, נמצאה רק משפּחה נוצרית אחת, שישבה בירכתים מול פני אברמזון, ומדי נשמעו הקריאות:  "Пожалуйста!", " Боже сохрани!", או "В таком случае" מפּי הנוסעות היהודיות, היה  אברמזון זוכה לחזות את התעוררותה של אם המשפחה הנכבדה, היאך זו מעוררת בכל פעם, על ידי דחיפת מרפּק, את בתה הצהובה לשמוע גם היא אל מבטא הצפצפניות-היהודוֹניות, אלא שלגודל-האושר היו עיניה כעבור רגע קטן, נתלות פתאום בהקוֹקאַרדה של כובע אישה הפּקיד, שישב נים ולא נים, תיר ולא תיר, והשינה היתה חוטפת גם אותה. ואז דיברו בנות-ישראל רוסית באין מפריע.

באין מפריע שב גם התגרן, הסמוך חציו על דופן-הספסל, לספר לחברו הסועד לבו בנקניקים, על דבר מפעלותיו וגבורותיו של אותו הפּריץ בן-החיל, האוֹפיצר השׁטאַבּי והסוחר הערום גם יחדיו.

– טֶק'ס.. טֶק'ס – שנה בקול של חוזר-לענינו ובעונג של הרחבת הדעת; נראה היה, שנפש המספר מתדבּקת בגיבּוֹרוֹ, ועל ידי מעשי הפּריץ הנפלאים המסופּרים בפיו ובלשונו גם הוא בעצמו מתעלה לעמוד במקום גדולים: – טק'ס סוירידילוב טוען קול אחד: "היא שלי ותכשיטיה שלי, כוּלה שלי -- וסוף-דבר". אבל גם יאַמפּוֹלסקי, אדוני הנכבדים, גם יאַמפּוֹלסקי אינו ילד בן יומו. הוא כופר בכל: "עוּרבא פּרח!" – "עוּרבא פּרח"? קורא סוירידילוב בחרי-אף, כשהוא קופץ וחוטף את האקדח מעל הכותל!.. וכו' וכו'

אברמזון עמד בפינתו, וכל אשר מסביב זר היה לו. כאב-ראשו התמידי, שהתגבר בו באותה שעה, בתקוֹף בו ים-רגשותיו, היה לו לסתרה והגן על הקודש שבלבבו מפני הטוּמאה. את כף-ידו אימץ אל מצחו הבוער ואת עיניו מיצמץ-מיצמץ, כאילו איווה לרכּז את כל העולם במחשבותיו. כנגד עיניו הבהיקה יריעת שלג שטוחה על פני כל היקום: לוֹבן, לוֹבן צח ונהדר, בכל מלוא-החלל שמעבר לקירות-העגלה. על ידו ישב אותו היהודי לבוש-הקרעים והסתכל בגניבה אל לחיי בעל הנקניקים המתנועעות, ואולם זקנוֹ המגודל הזכיר לאברמזון את ר' יצחק שו"ב אביו ואת זמר-הדבקות שלו בתפילת השחרית של שבת:

– הַ-זִיו והַזוֹ-וֹהַר אַי-אַי-אַי-אַי, לחי-עולמים!..

_ הטֶ-כֶס וה-טוֹהַר בִּים-בַּם-בַּם, לחי-עולמים!..

וקוי ההוד הפושרים והביישנים של שמש-החורף הגוֹועת, שחדרו, לפני היעלמם כולם, בעד השמשות ואעדו באלכסון על פני קירות-העגלה, נגעו גם בקצה מצחו הימני של העלם העומד קוממיות – ויאירו

– מה, רבי אברך, – נפנה אליו שכנו היהודי הזקן, שנתעורר לבסוף מהסתכלותו בלחיי הלועס והתחיל סוקר בעיניו את כל המסובים, לראות אם הימָצא ימצאו בהם "בעלנים" לקבל הצעתו - מה, אפשר סברא היא, שנצרף מנין ונתפּלל מנחה, הא?

זקָנו של אברמזון, העוני שבמלבושיו, הכבוד והחסד שעשה זה לו, לעני, הקול המלבּב, שבו ענה על כל שאלותיו הקצרות – כל זה הטעה את לבב- הזקן לחשוב, כי מן ה"אברך" הזה יבָּנה גם בצירוף-מנין. הצעתו הושבה הפּעם, לצערו, ריקם: המנין לא נצטרף. וה"אברך" נשאר עומד בהזיתו אצל החלון. כל מיתרי לבבו, כל קרביו ריננו והתפללו בו מאליהם, ביחידות

הנה אותו יער-הלִבנים עם אותם האילנות הרמים והנישׂאים, שחלפו לפני עיניו גם אז, לפני ירחים מספּר, בלכתו שמה, צוערה, להיות מורה לילדי בעלי-בתים. סתיו היה אז בארץ. חשופים עמדו העצים, ערומים ונוגים, ושכבת השלג המזהירה והטהורה לא היתה בהם עוד. ועתה חורף, והוא שב על עקביו. הוא שב לא. – לעבוד ולעשות. הוא לא יכול להתמהמה שם עוד. הוא עשה חליפין: המיר את חיי השׂוֹבע והמנוחה בשערוריה קטנה

– חַה-חַה-חַה! – התנשׂא סער של צחוק רענן בלב אברמזון, כשמצחו נסמך על הזכוכית הקרה – שם שׂכרוּהוּ בכסף מלא, שׂכרו בחור עני ונעזב, היטב היטיבו עמו ויתנו לו מאכל ומשתה מדי יום ביומו וממון-דמים מדי חודש בחדשו. וכל כך למה? – בשביל שילמדו פּרי- בטנם למצוא חן ושׂכל טוב בעיני אלוהי-השמים ובריות הארץ. ומה עשה הוא? מה עשה הוא, כּפוי-הטובה? הוא גילה לשומעי לקחוֹ, לאלה הקטנים שניתנו על ידו להורותם דרך התורה והמצוה וההשכלה, דברים אחרים לגמרי מזה, דברים צדדיים, מיותרים ושלא ניתנו להיגלות

חַה-חַה-חַה. בתחילה היה הכל נוהג כשורה, על צד היותר טוב. הם לא ידעו את דרכיו, לא ידעו דבר מכל מה שהוא עושה לרוח מקשיביו הקטנים: טרודים היו, הנכבדים, ביותר, בעסק, בסעודה. ואולם, סוף-סוף, גוּנב אליהם הדבר ואזנם לקחה שמץ מנהוּ. נפקחו עיניהם לראות, כי יותר משהוא מלעיט את תלמידיו כללי דקדוק נחוצים, סיפורי מלחמה מחכימים, חשבונות, גיאוגרפיה ושאר חכמות, הוא דורש לפניהם בפסוקי הנביא: גזילת העני בבתיכם!

והנחש היה עירום, והשערוריה איומה! מורה משונה זה לא היה רואה את תלמידיו כאילו הם כלים ריקנים העומדים להתמלא מימי הלימודים, כדרך-העולם, אלא רואה היה אותם כחברים צעירים, כחומר ליצירה

חהח-חה-חה. הם, תקיפי צוער העיר, נכבדי קרת – שלולא היהדות והפּרעות שהיו להם בעולם, אזי היו נהנים מגופם הכשר, ממצבם, מחדשות-המלחמות, מן הכל, הנאה שלמה לחלוטין – הם לא יכלו לשׂבּוֹע רצון מזה הבחור המוזר, הקבצן המלמד, שנשׂכּר להם בלחם!

– – – והוא שב עתה לרעבון ולמחסור אחרי ההפסקה הקצרה, ושפתיו לוחשות בעוז על חירותו של עכשיו, על שובו להיות חופשי לנפשו בעיר הגדולה, על חייו העתידים לבוא באותה העיר, על מצב-נפשו עתה ועל חדות-ההויה בכלל.

ושעת בין השמשות עברה. נרות-הסטיארין שבעששיות-העגלה הודלקו. הרכבת עברה בעמקים. בחלון המאופל נערמו הררי נשף, התאבּכו גאות-עשן ושביבי אש בתוך העשן. הוּ-הוּ-הוּ-הוּ הרכבת גומאת את גשר-הברזל שעל פני הנהר הגדול בואכה א. העיר. הנה מתרוצצים בחושך גינות, סוכּות-שומרים, בארות, נסים ירוקים-כהים – חיים, חיים!

– כרטיסיכם, אדוני, כרטיסיכם! – ניגן קולו של הקוֹנדוּקטוֹר הנכנס את נגינתו הרגילה – מי הנוסע עד א.? – בבקשה!..

מיהר אברמזון למסור הכרטיס, נסער לצאת אל מרפסת-העגלה ויעמוד שם. בכל מלוא חזהו שאף את נשימת הקור העז וכולו נשען אל רתוֹק-הברזל של המִרפסת. מתוך הרהוריו הקודמים נ זכר בדבריו, שדיבר אליה על עצמו, בהיותו אִתה בא. ואלה הם: אם לעת-עתה איננו, וגם אי-אפשר לו להיות, איש של הרמוניה שלמה וגמורה, הנה גדולה- גדולה בו השאיפה אליה וגם חומר לא יחסר בו ליצירתה ולשכלולה.

ומחשבה גוררת מחשבה. הגיונותיו7 ברגע זה לא היו ברורים וקצובים כל צרכם. אלה היו הרהורים-געגועים, עדינים וביישניים, מעין געגועי עלם על בחירת-נפשו הקרובה אליו וימים יפרידו ביניהם

עדינים וביישניים היו אותם ההרהורים על אודותיה, על זו הקרובה-הרחוקה, על זו היכולה להשלים את חייו, לשפּרם ולהעלותם, לולא נקודה אחת שביניהם; על זו, שבתחילה לא היה אלא משתומם על יפי-האדם שבה, אבל אחר-כך, לאט-לאט, באותה התקופה הקצרה, שנתקרבו ביותר על-ידי אותה העבודה המשותפת והמזעזעת, ותלתליה היו נוגעים לפעמים שלא מדעת בלחייו, התחיל מרתת פּן יגָלה לה על-ידי אחת מתנועותיו אותו הצד החדש שהתמזג ברגשותיו וביחוסו אליה

אברמזון בּוֹש מפני הצד הזה; יש שהיה מתפלל בלבו על בתגלותו אליה ובאותה שעה חרד, חרד הוא התאמץ תמיד לרכּך את הצד הלז ולהפיגו, אבל כלום חייב הוא, אם אינו יכול לעקרו מן הלב. וכשהיה בא לידי מסקנה, שהיא יודעת, היתה רק שאלה אחת מתעוררת בקרבו: היש תקוה שתוּסר הנקודה ומקום שישלמו בו הניגודים – והיה המקדש אחד?

הרכבת השמיעה קול תקיעה גדולה. אברמזון הזדקף. שלמוּת היתה בקרבו. משאו התמידי הקשה לא הכביד עליו, כאילו עזבוֹ גילת-נפש קלה וכאב-ראש כבד משלו בו. ולא קרבו זה אל זה כל אותה השעה.

 
ג

בשעה השביעית בערב עמדה הרכבת לפני בית-הנתיבות החדש של עיר-הפּלך א.

אברמזון נחפז אל העגלה, הוציא מתחת הספסל את אמתחתו, שבתוכה נמצאו שלוש כותנות וכמה ספרים – ויצא.

– לאן?.. – שאל פתאום את עצמו, כשהפסיק את הילוכו באמצע הדרך ועמד – לבית מנשה קצמאן?.. לראות אותה?.. מה טוב האח פּתאום חַוה אבל אם אסור אל הבית הזה, הרי יקשה עלי אחר-כך לעזבו, ואני זקוק למעון מיוחד לעבוד, "למעט ב'עולם' ולהרבות בשמחה", חה-חה אמנם, ללכת גם אל אוריאל דוידובסקי לא טוב הכנסת אורחים קשה עליו אוריאל האומנם, לינת לילה אחד מחר אמצא לי "משכּן" ושכנתי בתוכו. אין דבר. אל דוידובסקי!

הוא נשׂא את רגליו וישם את האמתחת על שכמו. הדפּים העבים והקשים של תכריך-הספרים: "הכוזרי" עם חמשת ספרי ברדיצ'בסקי, הוצאת "צעירים" בכרך אחד, שהיו מונחים שם בתוך האמתחת בקצה, העיקו על צלע-כתפו והסבו לו מעין רגש הנאה על חושו את גופו. צעדיו הנמהרים התכוננו אל הרחוב הקוקזי, מקור מגורי אבותיו של אוריאל; כי שמוע שמע אברמזון בצוער, שאוריאל דוידובסקי שב בתחילת החורף לגור בבית אבותיו.

הדרך היתה לא קצרה – מהלך שעה שלמה. מיטלטליו של ההלך, אמנם, לא הכבידו עליו וגם בגדיו קלים היו, ואולם כאב-ראשו, אם כי היה תדיר אצלו, הגביר את עיפותו. כשהגיע לעבור על-פני סמטת המקולין, קרוב לדירת קצמאן, זו שחַוה בלוּמין דרה שם, התפרצה קלוּת-אורה לכל פנימיותו וכמעט שלא עמד בנסיון ורצה לסור שמה. התרוצצות-הרגשים נמשכה רגע. לבסוף עקר אברמזון את רגליו והלך הלאה.

בשעת כניסתו של אברמזון לבית דוידובסקי היתה בעלת-הבית, אמו של אוריאל, יושבת ובוררת קטניות לאור מנורה קטנה של זכוכית ואפה שופע מיץ ופניה עצבים, כדרכה. שמואל, הבן הצעיר, ישב גם הוא אל השולחן ופניו – ארוחת גרש ומגילה-עפה בשפה המדוברת. פניו הדלים, אכולי העופרת, העידו בו, שמסדר אותיות הוא. אבי-המשפחה, משה אהרן דוידובסקי, לא נמצא בבית. עיניו השחורות והעקשניות של שמואל היו נתונות פעם בקערה ופעם במגילה, וכששמע ברכת ערב יוצאת מפי איש זר שנכנס, הסתיר מתוך-זהירות-שלא-מדעת את המגילה תחת כיכר-הלחם המונחת על ידו והניצוץ שבעיניו נתמלא כרגע הבעה של חשד והכנה להגן על עצמו; ואולם מיד הכיר בשרטוטים הנמרצים והתמימים של פני הבא, פנים הידועים לו מתמול שלשום – וירגע. ובעוד רגע – והעלם כבר שמח שמחה נאמנה ותמה לקראת עיניו הגדולות והמחממות של אברמזון, אשר בברק-בבותיהן האמוץ התנוססה רגשנות אמיצה, חומלת ועדינה עד למאוד.

– אברמזון, כמדומה, לא היה כאן כל החדשים האחרונים? – שאל שמואל בענין ידוע ו, כדי להיכנס בדברים.

אברמזון השיב על השאלה ודרש לאוריאל.

- אוריאל?.. – התאנחה בעלת הבית קשה – אוריאל כבר חזר ויצא מביתנו ויעזבנו שנית. הוא לא דר עמנו אלא כחודש, וזה כשלושה שבועות וחצי ששב לגור ביחידות, כלשעבר. הלך מאתנו. אוי, אוי, מפריעים אנחנו אותו, כנראה. בנאמנות, איננו נותנים לו, כנראה, לעשות את אשר הוא צריך לעשות. חדרו ריק עתה, ידידי, אולי יודע כבודו איזה רווק הצריך למען, הא? בנאמנות, אין טוב מחדר כזה, בנאמנות, אין טוב. מאנשים שכמותנו, ברום השם, הכל ישבעו רצון, ובמקח השוה, אַה?

– אַה? – התעורר אברמזון - כן מה?.. מעון?.. אני בעצמי מבקש מעון אם רק

– אוריאל דרוש לכבודו תיכף? הפסיקוֹ שמואל בכונה ובקול חשוב, שהיה בו גם קצת הסתר-דבר ורוגז על "אותה אשה" – אמו – שבשעה שאדם דורש לאוריאל, הרי היא באה ומבלבלת את המוח במעונותיה!

פני "אותה אשה" הועבו עוד יותר. בוא וראה, הבנים של עכשיו מה הם! הרי יודעים הם, כמדומה, מה קשים החיים בימינו ובעתים הללו; כמדומה, שגלוי לפניהם, מה רב הדם השותת בכל חתיכת לחם ומה גדול שויה של כל פרוטה ופרוטה, ואף על פי כן לא איכפת להם כלום. בנאמנות, על כגון זה יש להתריע "שמע ישראל!" כאן עומד החדר לשכירה, ובעזרת השם נמצא שכן, וכפי הנראה וכפי הנשמע, בר-נש לא רע  – לכאורה, מה צריך היה בן כשר לעשות? ושמואל, אוי-אוי, לא די שאינו משתדל לדבר על לבו ולפתותו – הוא משיאו עוד לדברים אחרים!

אברמזון רצה לעשות נחת-רוח לאשה העצובה והלך אחריה לראות את המעון. החדר היה לא-קטן בארכו, אך צר ומשונה, ורק חלון אחד לא-רחב היה לו. הכותל מימין לכניסה היה מסויד כחול-כהה ומעוטר קורי עכביש בראשו, ומשמאל – קיר עשוי קרשים, מחיצה בין חדר זה לחדר-האוכל, מעוקם קצת ומחופה נייר ירוק ומנוקד. בעלת-הבית, שליוותה את המיועד להיות דיוֹרה, הרימה אל מול פני הכתלים את מנורת הזכוכית שבידה – וינועו הצללים של התמונות המטושטשות התלויות שם בלי סדרים, וייראו ראשי הרבנים והגאונים הגדולים עם פיאותיהם ואֶפּולטי הגנרלים ואנשי המלחמה, עם פתילי זהבם. על גב הכירה שמאחורי הפתח ישבו ילדי הבית, התחממו ושוררו בקול ממושך ומלא "מרה שחורה" אוכלת לב ונפש; נוגה ביותר היה קולה של ילדה קטנה בעלת ראש מסולסל ופנים חשוכי דם שלא ידעה לבטא לא גימ"ל, לא למ"ד ולא רי"ש, ויהיו דברי השירה בפיה עצבים ורפויים ביוֹתר:

– אָבּעֶ' אֱ-יֵ-חֵי-נוּ שֶבִּ-שֶמַיֶה

– אָבֶּער אֱלֹהֵינוּ שֶבִּשְמַיִן? – החזיק על ידה ילד גדול ממנה בקול שואל ומצפה

– כּׁ שֶ חָ--- פֵץ עָ--- שֶׂה – המתה הקטנה וקוננה בקולה הבכיני והכל עברו בחפזה אל המלות הז'ארגוניות שבשירה זו:

"אָבער אונזער גאט, וואס אין הימעל רוּט ער,

וועס ער ווי-י-ל טוּ---ט ער" – – –

ובהגיעם עד כאן, היו ממהרים לשוב ולנגן זה גופא בקול יותר עלז ונחפז; ושוב היתה הקטנה חוזרת, כאילו אינה יכולה לשׂבוע, הוגה נכאים ומתמוגגת:

"אָבּעֶי אונזעֶי דאָט,

      ס' אין הימעֶי יוּט' עֶ

וואָ סע ווי-י-י

      טוּט' עֶ!"

– החדר טוב בעיני, - אמר אברמזון – אלא שיותר משלושה רובּלים אין ידי משגת לשלם.

– שלושה רובּלים? – ניענה ברכה בעלת המעון בראשה ולא ידעה לעצור בנגינת השמחה הפתאומית, שביצבצה בקולה - לא, ידידי, בנאמנות, אי-אפשר; מעט; יקרות העצים בחורף הזה – השם ירחם! שלושה בנאמנות, מעט

– והמולת בעלי-המלאכה העובדים פה לא תשבית את אדוני מעבודתו?  – הפסיק שמואל בעקשנות את גמגומה של אמו, בראותו כי אברמזון כבר נכון להוסיף כבקשתה (בכלל ניכר היה, שלא רק "מרמת אמו" בדבר שכר-המעון, אלא "כל השידוך בכללו" אינו מוצא חן בעיניו לחלוטין, מטעם כמוס עמו) – הן עבודתך, מר אברמזון, עבודתך, כסבור אני, אומר אני, עבודתך דורשת מנוחה ובדידות, הלא כן אדבר? אבי הוא נגר, הלא תדע. ובביתנו עובדים שלושה פועלים

_ ריבונו של עולם! – גנחה האשה – מה הוא מדבר? מה אתה מדבר, שמואל? בנאמנות, אין נכונה ברוחך, חס ושלום, בנאמנות. שלושה פועלים – ענין גדול כאילו איש זר הוא. שלושה פועלים, בלי עין-הרע, אבל מלאכת הנגרים כלום מלאכת נפחים היא? יגיע כבודו בעצמו – פנתה אל אברמזון – כבודו הלא איש נבון הוא. אם בחדר-הכניסה הם עובדים להם שם בדממה – למי ירעו? בנאמנות, כלום מכים הם בפטיש על הסדן?!

– כך, כך, – הרגיעה אברמזון בעדינות – אני משאיר פה את אמתחתי, את כל רכושי, לאות, כי החדר הוא לי מהיום. בבקשתי להוציא משם את כל הכלים היתרים והתמונות וכיוצא בזה. שולחן ודרגש – ולא יותר. מה זה? – קרא פתאום, כשפגעו עיניו באורלוגין שעל הקיר – עשר שעות וחצי.

- לא, – ענה שמואל בקול קשה – האורלוגין הלא אינו מהלך. הוא עומד תמיד בשעה זו. כסבור אני, אומר אני, שהשעה – שעה עשירית, ולא יותר. הלא זה רק כחצי שעה לבואי מבית-הדפוס. הן שבתנו, אברמזון, בחורף הזה, שבתנו, ושביתה רבתא; ועתה הננו עובדים מן השמינית עד השמינית, אני אומר, כן אח, אברמזון, הלא צריך אתה להתראות את אוריאל. תיכף אני מוליכך אליו. הוא מתגורר עתה לא הרחק מבית מנשה קצמאן. הלא יודע אתה את בית מנשה קצמאן? ואת חתנו, את חברשטייןפיוּ, מה אני שואל! שאלה היא, היודע אברמזון את חברשטיין! בימים האלה נהייתי גם אני ליוצא ובא בביתו. זהו אדם! הוא ציווני, לקרוא את "תולדות המשפחה, הקנין הפרטי וה והממלכה", כן, "המשפחה, הקנין הפרטי והממלכה" של אֶנגלס. איני טועה. ספר טוב, אברמזון, הלא? תיכף אני הולך אתך.

בעלת-הבית מלמלה ביגונה:

– באישון-לילה אוי, אוי, לילה-לילה הוא מוצא לו איזה עסק. אין כל רחמנות בלבו, לא על עצמו ולא על אחרים. הלא עליו להשכים מחר אל המלאכה: לוּ ישן, לכל הפחות, לילה אחד כראוי. לא, הרוח נושא אותו, מעודו לא ינוח; מה בכך: למצוא הוראת שעה בשביל אוריאל, לעשות מעשה כל שהוא לטובת הבית – אינו נחפז כל-כך. ורק כך, בעלמא, עסקי רוח. כי מה לו ולמכאובי אמו? כלום חולה הוא אף פעם אחת על פחדה? מה איכפת לו, אם על כל יציאה ויציאה שלו מן הבית יתפלץ לבה מדאגה, אף על פי שבאמת כבר הגיעה השעה להתרגל, שלא לפחד ולא לדאוג הגיעו ימים אוי, אוי, באו מים עד נפש

שמואל מיהר לגמור את אכילת התבשיל ולהחביא את  המגילה – ויקם. כל תנועותיו היו דומות כאילו הוא מתעתד לקיים תיכף איזו משלחת גדולה וכאילו מלחמה לו את האויר.

                                     ––––

על שאלת אברמזון, בשעת הליכה, אם יצא אוריאל מבית-אבותיו בסיבת ריב מיוחד – ענה שמואל בשלילה. לא כך, בלי כל ריב. ובכלל, כסבור הוא, אומר הוא, עד שאברמזון שואל למה יצא – ישאל, מוטב, למה חזר. למה בא לגור לכתחילה? הן הוא התגורר כל העת, מיום שעמד על דעתו, לבדד, ופתאום – ברוך הבא! אם אינו יכול לדבר את לאביו לשלום – מוטב היה שלא לבוא ושלא לצאת. כך, הוא, שמואל, אומר וכך היא דעתו. ובכלל מוזר הוא, אוריאל, בעת האחרונה. תמיד היה בריה משונה, אבל לא באותה המידה של העת האחרונה. לא, כל ריב לא היה. "אדרבא, הוא מתהלך את האם עתה ביתר חיבה וביתר רחמנות ורק שמתרחק הוא עכשיו מן הבית יותר, ולעתים רחוקות מאד הוא מראה פניו". יאמר אברמזון מה שיאמר: הוא, שמואל, אינו מבינו, אינו מבין את אוריאל, אינו מבין את כל אשר אתו, אינו מבין את "סידורה של הקוֹפּיה" ה\את, כמו שאומרים בבית-הדפוס. חברשטיין אומר "אוֹבּלוֹמוֹבשטשינה" וגם הוא, שמואל חושב כזה: טיפּוסו של אוֹבּלוֹמוֹב – ותו לא. כסבור הוא, אומר הוא: בזמננו, שהחובה מוטלת על כל איש לעשות הרבה כל-כך, יושב לו אחד בקרן-זוית ואינו נוקף באצבע קטנה, שוכב לו כל הימים ו"רוקק כלפי התקרה" כמו שאומר מנשה קצמאן. מובן מאליו, הוא, שמואל, לא יגיד לו דבר: יודע אוריאל  יותר טוב ממנו וגם צחוק יצחק לכל "עשרה מאמרות". ואולם, בבקשה מאברמזון, יבאר לו את המחזה. מפי אחרים אירע לו, לשמואל, לשמוע לא-טובות על אוריאל. הכל מתייחסים אליו באיזו שנאה ובלי כל סיבה, לכאורה, חברשטיין, איידלמאן, פֶּטרוב – הכל. ודעת אברמזון? יגד-נא!

– הרוח אינו מניח לדבר, חבר! – צחק אברמזון.

אז הכיר שמואל פתאום, כי הוא מאריך בדיבורו, ואברמזון הלא "ערום הוא לחלוטין: במעיל קיץ" – ויתרגש, ויחל למהר את צעדיו, ולשונו בכל זאת לא שבתה ממלאכתה" אוריאל גלמוד. על אברמזון ישמח מאד. כל ימי הקיץ שעבר הלא הוא האחד שהיה בא אליו. אבל אם קר לו, למה הוא מתנהל לאטו כל-כך? מהלכו דומה כמעט למהלכו של אוריאל. הראָה אברמזון, איך אוריאל הולך? בקומה זקופה, זקופה, לאט, בדממה ש-שא. "כאילו שנים-עשר מקלות בתוך בית-בליעתו", לדברי קצמאן.

- לא יפלא: – הוסיף אברמזון לצחוק – זקנים אנחנו ועיפים

ואולם הערתו הקצרה העירה מחאה סוערת וארוכה מצד בן-לויתו. לא, לא, אחיו – יוכל היות, אבל אברמזון! אברמזון אינו זקן. צעיר הוא. אחד משלהם. הוא, שמואל, יודע. עוד לא שכח את דרשת אברמזון באותו בית. עיף – אפשר עתה, תיכף לבואו מן הדרך, ואולם אז – זוכר הוא? – אז, באותו הערב, כשבא הוא, שמואל, לקרוא לו ולהראות לו את המעון – מה מיהר הוא, אברמזון, להלך, כבן-חיל, כחץ מקשת. נו, הנה הגיע לבסוף אל דירת אוריאל. ילך לו אברמזון, והוא, שמואל, לא ילך. הוא – נוח לו להיכנס אל בית מנשה קצמאן הקרוב, ולאחיו לא יכנס: אינו אוהב להיכנס אל אחיו בימים האחרונים.

 
ד

כשנכנס אברמזון אל אוריאל דוידובסקי, מצאוֹ יושב כשהוא דומם על מיטתו. על השולחן בערה מנורת מתכת לא-גדולה ושלהבתה לא היתה מלאה. בזויות החדר הבודד והמרובע נשתטחו צללי אופל והחדר בכללו עשה רושם של אוהל נזיר נבדל מהבלי העולם.

באחת הפינות, משמאל לפתח, עמד מטה-ערמון עבה ומלא חרולים, שבעל-המעון הבודד, כפי שידע אברמזון, היה אוהב לקשקש בו על הרצפה מדי צאתו: ובעל-הבית, מַלוה-בריבית זקן ןחשׂוּך-בנים, המתגורר עם זקנתו-זוגתו בחדרים הנותרים, חרד חרדה היסטירית מפני אותו קשקוש

גם בשבת דוידובסקי על מקומו ניכר היה, כי איש-קומה הוא, כי גובה-אילן לו. בפניו השחרחרים והמרודים לא היה כלום מאותה התוגה החיצונית היפה שבפני בני-אדם "אינטליגנטים" מן המין המצוי: חיוורה עמוקה כּיסָתם – חיוורת עינויים בלתי מצויים, מזוגה באיזו הבעה מיוחדת, חדשה, שאין מָשלה ברחוב. בשרטוטי הפנים הללו, שרטוטים לא-ישרים ולא נעימים-למראה, היתה איזו הסתכלות שלוה וקשה, החודרת בטבע הדברים ומתהלכת בתעלומותיהם בבת אחת. בחריצי השפתים הדקות והסגורות היה גם לעג של פיקח, גם חנינה של פייטן, ובתוך העינים הכהות והמרוכזות, שהיו כתהום-לתאה תחת הר מצחו הרם והמקומט, התרוצצו שכל  ישר ונשמה שיש בה גם מעין הסתר-דבר. אפּו הארוך והדק וסנטרו החלק והמחודד שיוו לכל דמותו של אוריאל דוידובסקי תואר פני הודי קדמון.

– אברמזון? – וברגע שזע אויר החדר מזה הקול הניחר והמלבב ומזה המבט המיוחס, המקרב והדוחה, אורו פני הנכנס באותו אור האהבה הרבה, אהבת העולם, שהיתה תמיד בלבו לגאוּת הגבר הלז, הנותנת חתיתה על כל רואה והמלאה קרירות מלבר. הליבּוּב שהיה בתוכו של אברמזון לאותו הקול העצור, היוצא ממעמקים והמשמיע תמיד רק דברים מדודים וקצרים, השתפךל וַיִזל כטל, וכהרף-עין נמשך אליו ויאמר להשתמש בזכותו של בא מןח הדרך ולחבקו. לואולם קודם שעשה אברמזון את התנועה המחליטה, לקח אוריאל את תיבת החלזונות מעל קצה השולחן והקריבה אליו והתחיל ממלא את השפופרות הריקות טבּק. אז ישב אברמזון כנגדו והתחיל מהפך פעם בדפי כרך הטרגדילות של שקספּיר ופעם בדפי "כה אמר צרתוסטרה" של ניטשה – שני הספרים היחידים, שהיו מונחים שם מכוסי-אבק על השולחן. כעבור רגע חלף גם הצל הקל והפתאומי מעל פניו ויאירו שנית.

אברמזון התוודע אל דוידובסקי לפני שנות מספר ונפשו דבקה בו מן הימים הראשונים, ואולם אף כי קרובים היו משורש נשמתם בצדדים שונים, היה לידידותם איזה גבול, איזו נקודת מעצור, ובלשון נוכח וקרבת "אהובים-ידידים" לא השתמשו איש את אחיו.

דוידובסקי היה הראשון,  שהפסיק את הדומיה הממושכה. במין תנועה של ציפיה וכובד-ראש מיוחד נתן עיניו באיש-שיחו.

– נוּ, מה? בעצם הדבר, רבי יעקב, להכא, להתם, וסוף-סוף – קרתא א כפי הנראה, גם כאן, כבפאריש עצמה, יכולים בני-אדם לשבת ולעשות למו פפירוסים; שונים; מכל המינים אי?

אברמזון התחיל מיד להרגיש, למגינת לבו, כי מצב-הרוח של האיש הזה בא ומטפח על כל הגילה והחדוה שבנפשו כל אותו הערב ולא רצה להיכנע.

– אנכי, דוידובסקי, איני מתחרט

– חרטה? – עשה דוידובסקי תנועה פסקנית בעפעפי עיניו – מי מדבר על דבר חרטה, אברמזון? חרטה הלא ממידת הכּסילים היא, ואנו, איך שיהיה, הלא איננו איננו כסילים קטנים. ואם תמצא לאמור – הן. ובעצם הדבר, חיים אלו אינם חשובים כל-כך, שירעישו עליהם עולמות-החרטה; עולמות-החרטה. נוּ, נניח לזה.

ועוד פעם דממה; ובפעם הזאת ניסה אברמזון, לאחרונה, לשוב להמשך-השיחה. כשהוא רוצה, הוא יכול לומר, והוא, אמנם, רוצה ואומר, כי נסיעתו לשם, בכלל, היתה פוריה: הוא נוכח לדעת,    שבעלי-בתים אינם שבעים רצון ממנו, וזה טוב, זה נעים; "נעים" הוא אומר, ואינו צריך לאמור. בראשית בואו לשם היה עוד "גם כך וגם כך": עסוק היה עדיין בכתיבת ה"דיסרטאציה" שלו (אברמזון הוסיף איזה "חה" קטן ופניו כוסו מבלי משים באודם קל, מעין אותו האודם העולה על פני איש צעיר, בדברו על אהבתו הראשונה); כמדומה, שכבר סיפר פעם לאוריאל על התוכן של מאמרו הראשון. הוא השתדל שם להראות את השפעת החסידות של המאה הי"ח על הספרות העברית המתחדשת של המאה הי"ט. מאמר לא רע בכלל, אף כי בלתי שלם. הוא התחיל לכתבו בסוף הקיץ, בהיותו עוד בא., ולא יכול לגמרו, משום שלא היה לו מקום, רצונו לומר, דירה, ובאמת, כמעט בשביל זה נסע לה"קוֹנדיציה". כי מה לא יעשה האדם בשביל הכבוד? וכל עוד שהיה עסוק בכתיבה, אמנם, כמעט לא הרגישו בו כל רע. הוא רק מילא את חובותיו וחייו חלקו מחמאות: שׂוֹבע, מנוחה, כבוד-מלמדים. הסער התחולל רק אז, כשהתחיל ממעט בכתיבה ושעתו נהייתה פנויה ביותר. ואף על פי כן, דברים מפורשים עדיין לא היו, והקומדיה אולי לא היתה תמה מהרה כל-כך, לולא שלמה פרנקל, אחד מתלמידיו, ודוקא בנו של  העשיר בכל בעלי-הבתים. ההשפעה המזיקה גרמה לו להתגעגע לבוא לכאן בימות הקיץ הבא, לשאוף רוח-כרכים ולהשתלם – אַי-אַי; ופעם נתיישב בדעתו והביע את רצונו ברור לחדול מאכילת בשר, הצעד הראשון – אַי-אַיאַי! לא, דוידובסקי, עלם לא רע, אכן, הוא יודע. הוא יודע, שאחד מחסרונותיו שלו, אברמזון, הוא להגדיל בהכרתו את מעלותיו של מאן-דהוא, מפני שהוא מביט על כל הבא לפניו בעיני "שליח"; ואולם בנוגע לשלמה – בטוח הוא, שאינו טועה. בוודאי! אין שופ ספק, שעתה, כמו שהוא, יש בפרנקל צדדים לא-חיוביים – אין לשכוח את הלסביבה והחינוך – אבל גם זה לא מוטל בספק, שיש בו טוב ויש אפשרות להגבירוֹ בו. ומה נקל יהיה למות מתוך הכרה, שנשאר אחריו "קדיש" טוב. אוֹ, דוידובסקי מצטחק: אפיקורס שאין לו תקנה

– לחלומות איני לועג לעולם, – הפסיקוֹ אוריאל בהתעוררות קלה ולא גרע ממנו את מבטו החודר – בכל אופן, איני לועג – הוסיף אחרי הפסקה קצרה.

– אבל בהשארת-הנפש, כמו שאומרים בינינו, הלא כופר אתה

– לא תמיד; אדרבא, יש שאני כופר במיתה. הן. במיתה.

– בכליית-הנפש?

– הן; ובכל אופן אין זה מן הענין.

– אבל, איך שיהיה, ולדעתך, אוריאל, הלא תמיד טובה הישיבה מן העמידה, העמידה מן ההליכה, השינה מן היקיצה – והמוות מכל אלה ביחד חַה, מה "עם-הארצות" עושה! סירסתי בוודאי את דברי בּוּדה האלוהים. האף אין זאת?

– סירסת קצת, אבל אין כל רע בזה, חלילה. הן; אין רע. אגב: מה באמת מצב עסקיך הספרותיים?

– הספרותיים? – התאדם אברמזון שנית, מבלי שהרגיש בפיזור- נפשו עד כמה כובד-ראשו של איש-שיחו מגיע ועד כמה אין בשאלתו אף סקרנות פשוטה – כלום הספרות העברית עסק היא? פשוט, אני כותב ושולח להרידאקציה, והרידאקטור קורא ומצווה להדפיס – ודי. אין כאן מקום להאריך. את המאמר "השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה" הדפסתי ב"התחיה", ירחון חדש מראשית השנה הזאת, מירח תשרי. עתה אני חושב לכתוב על

דוידובסקי השתעל. בחגוי שפתו התרוצץ קורטוב של הצטחקות, טשטוש כל שהוא, שעין אברמזון לא שלטה בו.

יֶוָה איסאַקוֹבנה שואלתני תמיד מוזר: היא רואתני לעתים רחוקות מאד, אבל מדי תפגשני הן, מדי תפגשני, תשאלני עליך ועל דבר עבודתך הספרותית.

– י-וה איסאקוב – נבלעה ההברה "נה" בגרונו של אברמזון.

ואוריאל הוסיף לעשן את פפירוסו;  שפתיו הדקות לא נפתחו ולא חדלו מהתעקם בטשטוש הצטחקותו: – טענות גדולות לבלומין אליו. הן. טענות גדולות ובצורות מדי תפגשהו: מדוע אברמזון כותב עברית?

אברמזון התנשא ויתייצב על יד הכירה.

– נערה טובה היא. לא כך, אוריאל? כל הטובה שבמין היפה: הרוךף הנשיי, הידידות המעודנת, ההרגשה הענוגה

דוידובסקי קם גם הוא, התייצב ברום-קומתו, מדד אחת ושתים את החדר בצעדיו האִטיים – וישב; וכשכילה אברמזון להתלהב ולהתרגש, הציע דוידובסקי לפניו ללכת לבית-האוכל שברחוב הזה ולהביא חמין. הן רואה הוא, כי לאברמזון יש תקוות לעתיד, כי, סוף-סוף, אחז בקרני "האימפּראטיב המוחלט" וכי קרוב הוא אל החיים יותר ממנו, מדוידובסקי. ובעצם הדבר, זה הצורך להליכה – טרגדיה גדולה הוא בחייו, ובחיי דוידובסקי, טרגדיה גדולה ונוראה: קשה לו ההליכה. זה עידן ועידנים, שצריך היה לבוא לבית-רפואות לקנות מיני סמים – ועדיין לא מילא את הצורך. הן. בעצם הדבר, מן הנקלה אל הנשגב – צעדים כבדים. הן. ובעצם הדבר, אין טוב בלי טוב: הנה בא אברמזון ובואו גורם לו, לדוידובסקי, לאכול ארוחת-ערב, מה שבלעדיו, בלעדי אברמזון, לא היה הדבר יוצא לפעולות; לעולם; בשום אופן; הן.

אברמזון שהה אצל דוידובסקי עד אחר חצות. הוא ידע, כי קשה לזה האחרון לינת איש זר בחדרו, ועל כן מיאן להישאר על מקומו ויבחר ללכת למעונו השׂכוּר. בעיניו הכהות של אוריאל התחולל ודעך פתאום ובאופן-פלא איזה אש מוזר, כששמע כי אברמזון שׂכר את חדרו בבית אבותיו.

ככלות שתיית החמין קם אברמזון והתחיל מדיח את הכוסות; ובעל-המעון, שבמעמד-נפשו נהיה בינתיים, לרגלי מסיבת רעו האחד, איזה שינוי-וסת, נתרכך והתחיל להביע משפטיו הקצרים על מהותו של רגש הרחמנות לאחרים, עד כמה הוא מקשר את האדם האובד אל החיים, אף כי בעצם הדבר, רפה הוא החוט הזה, לא אמיץ כלל, וסוף דבר, שיוצאים וחוזרים, חוזרים ויוצאים

לבסוף נשתתק. באויר החדר הבודד והמרובע צילצל עוד ההד של התחלת האִמרה: "בעצם הדבר". כאב-ראשו של אברמזון, ששלט בו כל הערב, נתחזק, ויסתר את פניו בכפות-ידיו וישתקע במכאובו. שתיקה ממושכה. וככה ישבו שניהם שעה ארוכה-ארוכה

השעון השמיע שתים. הם נתעוררו. חצי קולו העצור של אוריאל התרומם פתאום וַישתפך בשועת מנגינה עדינה ומרוסקת. קסם מצודד-נפש היה בהטחת תמרוריה של זו הנשמה, שאין לה עוד בעולמה כלום; פה ניתן ליגון האילם, האין-סופי, של אפיסת כל הסערות, כל האילוּזיוֹת

בראשית השירה עדיין נשמעה מקצת תחנון ופרפור, עדינים מאד:

Слов – но как лебедь, по вла – ге проз – ра – а – чной,

Ти – хо... ка – ча – ясь... плы – ве – е – т мой челнок –

ואולם בסופה כבר היה יגון-עולמים, יגון של כלות-הנפש, גֵאה ושלֵו, שלֵו:

Ох, как на сердце легко – о и спокой – но...

Нет боле и те – ни ми – нув – ших тре – вог!..

אברמזון הקשיב רב-קשב.

 
ה

חזירתו של אברמזון לעיר א. מ"קוֹנדיציה טובה ובאמצע הזמן" היתה לשיחה בפי מבקרי בית-העקד הציוני שבבית יצחק רבקה'ש המלמד. בעל-המעון, יצחק רבקה'ש בעצמו – אברך למעלה משלושים, שפניו פני זקן ועיניו עיני תולעה, הליכתו בכפיפת קומה ולצוארונו המגוֹהץ והמגוֹאל כאחד לא היו מעולם לא רביד ולא רכס – רבקה'ש זה היה במידה ידועה, וביחוד בימים הראשונים, גם קצת "נוגע בדבר" בדבר שיבתו של אברמזון. הוא היה אדם מטופל בבני בית וחובת משפחה היתה עליו, לפי דבריו, לבלי להסתפק ב"חדרו המתוקן". זו ה"קדירה דבי שותפי", כי אם להשתדל ולהשתמש ב"לפי הטף" גם ב"הוראות פרטיות" כדי להביא לחם "לפי הטף", ורצונו לומר: לעולליו שלו. והיות, שתוחלתו לראות ב"עולם קטן" שמו נדפס על "התרגום החפשי" נכזבה, סוף-סוף, וזה, השב מקונדיציתו, שבתור סופר בוודאי יעסוק גם בהוראת שעות, הנהו בעל מאמר נדפס, לפיכך – מי יודע!.. אמנם, בעיר זו, בא. הפלך, הוא, יצחק רבקה'ש, מפורסם, ברוך השם, יותר מאותו "בעל-מחבר" - בלי שום דמיון וערך כלל – ואף על פי כן יש לחוש, וכבר אמר ר' יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד". בכמה מקומות אולי יוכל פלוני להזיק באיזו מידה ולהביא חסר בהכנסותיו של בן-אדם מטופל כמותו. ורק אז, כשדיבר על לבו הקול המתון, המיושב והממושך של חַספניק, חברו ושותפו ב"חדר המתוקן", כי אברמזון, מלבד שאינו מתחרה מסוכן, הנה אין גם בדעתו להתחרות, מיהר יצחק רבקה'ש לקבל תנחומין קמעא; וכשנתיישבה דעתו לגמרי, חדל להכין את דעת-הקהל על דבר אברמזון בהוצאת לעז ובאנחות-עקיצה, ש"סופר עברי יהיה, במובן ידוע, לא-ציוני, היינו, לגמרי לא – הנשמע כזה?"; ויהיו כל דבריו מאז נאמרים בקרירות, בתור מסיח לפי תומו, כלאחר-יד ובדרך-אגב.

– איש לא יכחיש, – נשמע בראש קולו של חספניק יוצא במתינות כדרכו – איש לא יכחיש, שאנכי הנני מן הקוראים המובהקים. ואולם אתם שואלים למאמרו של זה, ואת מאמרו של זה עדיין לא קראתי. "התחיה", שבה, כידוע, נדפס מאמרו של זה, הרי אינה מתקבלת כאן בבית-העקד שלנו, ובכלל איני נחפז לקרוא. ישוב-הדעת עומד אצלי בשורה הראשונה. לא, לא אמרתי אמת. פעם אחת, בהיותי אצל שיינדלנסקי, אירע לי לעבור על הפרק הראשון. אל תחפזו. מה דעתי? באמת, כמעט שאיני יודע מה לומר לכם. בכל אופן מוזר קצת. אי-אפשר לומר שהכונה בלתי מובנה – לא מעבר לים היא, חלילה  – ורק מוזר קצת. לדעתי, אין זה מה שקורין מאמר אמיתי: היסוד המדעי חסר לו לגמרי. רגש, רגש, ורק רגש. מאמר שאינו אלא שירה, וכזאת לא יתכן. התפעלות אינה מביאה לידי כלום, לדעתי. כמובן, את המאמר כולו עדיין לא קראתי, ומשפטי אינו שלם. אי-אפשר להכחיש, שבמידה ידועה יודע הוא לכתוב, אם תמצאי לאמור, – אמליץ עליו – חכם הוא לכשירצה, אלא שחסרה לו האמונה היסודית. רצוני לאמור: לדעתי, וכפי הנראה, גם ממנהגיו ומהליכותיו

– וממנוסתו זו גופא מקוֹנדיציה טובה כזו, – אינו מתאפק יצחק.

– ובמנוסתו זו גופא, – סופג חספניק ברצון את הערתו של איש-בריתו ואינו כועס על הפסיקו את דבריו – "במלה אחת": בשים לב אל כל היסודות הללו, יש להוציא משפט, כי הפכפך הוא.

 יותר לא היה דרוש ליצחק רבקה'ש. כשהיה שומע את המלה "הפכפך" יוצאת מפי חספניק, היו פניו נעשים צהובים ומאושרים. ובשברון-מתניו היה מסכים אל העובדה המעציבה ונאנח:

– חבל, חבל. בעל-כשרון. את האמת אי-אפשר להכחיד תחת הלשון. לשון-קודש יודע הוא. ברם, חבל. איש, אשר כשרון לו – והפכפך!

– יצחק רבקה'ש היה מן הצפורים החדשות והראשונות בא., העיר הגדולה לציוניות ולהשכלה עברית. ראשון היה לאסוף ברצון אל החדר-הלול שבביתו את הארון הקטן של הספרים העברים, אשר כארונו של דוד, נטרד וניטלטל מיריעה ליריעה ומפינה לפינה ימים רבים ואיש לא רצה לאספו הביתה: הוא היה ראשון גם לייסד, עוד לפני שנים מספר, "חדר" חדש ו"מתוקן" עם ספסלים ועמודים ולימודי-דקדוק וכל המכשירים. ואולם, בהיותו מטבעו בעל-מחשבות וישר-דרך, לא יכול להטעות את עצמו לגמרי ולבטל את "האמת המרה" הלוחשת לו, שהעמודים עם ה"קלמרים" שבראשיהם, בצירוף הספסלים המתוקנים שאצלם, אינם מתקנים עדיין במשהו את החומש הישן השביל תינוקות בני שבע ושמונה רפויים, האנוסים על פי החפץ העיוור והדרישה המוחלטת של הוריהם לכסוס בשניהם הדקות את הפסוקים הקשים והמוזרים, כי הרוָחה המתוקנה ב"חדרו", שאינה נהוגה בכל "חדרי" העיר מן הטופס נישן, אינה מכפרת בכל זאת על צער ההכרח, שלא ישונה, לכתוש מים כל היום, לעשות תמיד רק כרצון "בעל-הבית" ולפטם בלימודי-מורשה את "המכעיסים והמשחיתים" הקטנים, ממש כבימי היותו עדיין מלמד לפשוט ולא-"מתוקן". אמנם, מפני שהיה "בעל-מחשבה" מטבעו, הגידה לו מחשבתו, שאין בכך כלום, שהכל נעשה "כך" והכל עושים "כך", שבעלי-הבתים המוסרים את ילדיהם ל"חדר" – אינם עושים זאת דוקא בשביל שילמדו הילדים עברית, אלא גם כן "כך", ובכן אין להצטער ביותר, אבל דעתו של המתקן לא נתקררה בכל זאת, ולבו היה יודע, שכאן אפשר לשאול אותה השאלה שבחומש: "אם כן, למה זה אנכי?" – – –

        ועל כן, בעת ההיא ובימים ההם, היו שלושה קולות

יוצאים  מביתו של יצחק רבקה'ש בבת אחת: דברי התווכּחוּת

רמים ונישאים, מחוכמים ומקנטרים מפי צעירים נלהבים

ולא-נלהבים, שהיו מתאספים לקרוא עתונים בתוך החדר-הלוּל         

הקול האחד; טענות ותביעות ותרעומות מפי בעלת-הבית הגיבנת

על המהומות של חינם שבביתה בצירוף התמרמרות וקובלנות

ושאלות בעד איזה עוון ניתכה כל החימה על ראשה לסבול צרת

הספרים והקוראים – הקול השני; והקול השלישי – נהי מר ובכי-תמרורים של לומדי התורה הקטנים על פרי כעסו של הרבי, הרמת ידו הקשה ונפנוף אגרופיו הכחושים, סמוך לעמודים השחורים והצרים, שעמדו בביאה המרוּוחה ופיארו את "החדר המתוקן".

ואולם לא לחינם הורה חספניק, שהוא מחזיק ב"שיטת אלה האומרים, שלחיים יש פּרוגרס ושהם משתלמים מתקופה לתקופה". כי מתקופה לתקופה, ככל אשר הלכה ה"אידיאה", זו שמסר עליה יצחק רבקה'ש את נפשו, הלוך ועשות חיל, ככל אשר הרבתה ה"תנועה" לצעוד קדימה ולרכוש את הלבבות – כן הלכו הקולות המרובים שבביתו הלוך וחסור

בתקופה הראשונה נגרע קולה של בעלת-הבית: האגודה הקוּלטוּרית "בוני ציון", שהיתה כשנה תמימה בחורבנה, ושיינדלסקי, דוד בן ישי הסופר, חזר ויסדה בתור "אופוזיציה להראש הרשמי", החליטה באסיפתה החמישית לשלם שכר-מעון ארבעה-ארבעה רובלים חודש בחדשו. אז נפקחו עיני הגיבנת הזועמת לראות, כי גם "אלה משלמים" – וַתשקט. אחריה לא איחרו להתמעט גם קולות המתווכחים הנלהבים

רבים עיפו, פרטים רבים כבר נתחוורו ונתפרשו כשמלה וענין חדש עדיין לא ניתן מווינה לענות בו ובכי הילדים נדם, מאז עמד יצחק רבקה'ש ועשה שותפות עם המורה חספניק ו"חדרם המתוקן" נהיה לבית-ספר של "עברית בעברית".

חספניק זה העומד מאז, לפי דבריו, בקשרי המלחמה החזקה עם כל הכוחות האפלים, המינחי צורי נגף ואבני מכשול על דרך התפתחותה של שיטתו הטבעית ואשר, על-פי הבטחתו, נכון הוא להילחם עם כל השיטות הישנות: עם בערוּת בעלי-הבתים, עם המלשינות של מלמדי הז'ארגון ועם שאר כל המפריעים, עד רדתם, הנהו בעצם איש שלום ושלוה, ובשלום ושלוה הוא חי גם את רעיתו אשר נתן לו אלוהים. רק לעתים רחוקות יבוא השטן-הדמיון לנסותו ולשים בלשונו מלה, כי בשפל-המדרגה הוא יושב רק באשמת נישואיו וכי לולא זאת, לולא שהיה כפות, ולולא שהיו "ריחים על צוארו", אילו היה חפשי לנפשו, כי אז כי אז היה מתגלה ביפיו האמיתי: לרוב הוא מודה בעצמו, כי מצא המרגעה, על המיתה של ה"עזר שכנגדו" אינו קורא תגר ואת דברי משפטיה ו"דעותיה", שהיא שואבת מן ה"ויפּוּסקין" של "איש יהודי" בפטרבורג והמיוחדות לה לבדה, הוא מקבל בחיבה, כמעט בכבוד, כדברי חכמה ממש, ובתסר-לבו הוא ישמח להכיר, ש"פלונית זו" אינה מהקוֹברות את בעליהן בחשאי. "פלונית זו" היתה באמת אשה רודפת מאוד אחר הכבוד והפרסום, ועם כל תלונותיה על עסקיו הציבוריים של  מר חספניק בעלה ועל המעיטו לשבת בית, הנה בעצם היתה שמחה לראותו עומד בראש, קונה שֵם ולוחם. "במלה אחת" – אם לדבר בסגנונו החביב של חספניק עצמו – "במלה אחת": במלחמתו של אותו בן-אדם היה רוב שלום ונחת.

גם לו, לחספניק בעצמו, היה, בדומה לאשתו, מספר מסוים של דעות ומנהגים ועיקרי אמונה, שהוסיפו לו כבוד בעיניו ונאמן היה להם בכל לבבו ובכל נפשו. בכבוד מיוחד התייחס אל מידתו להתפלסף ולחקור במופלא ממנו. חולשה קטנה היתה בו להיראות כחשבן, מעמקן וכדייקן בקריאתו. הספרים העברים, – שפה אחרת לא ידע – שהיה לוקח לביתו מבית-העקד לקריאה, היה מחזיק אצלו מרובים ומחזירם בהגהות ובציונים על כל המקומות הפנויים בהוספת חתימתו "ממ"ח" – ראשי תיבות: מנחם מנדיל חספניק. קריאתו היתה, אמנם, דוקא בספרי היסטוריה ובקורת המקרא והתלמוד, הסובלים הגהות וציונים; לסיפורים ושירים, שלעדותו "לא טעם בהם חיכו כלום" ושלא נתנו לו מקום גם להתגדר במקצוע ההגהות והציונים, מלבד טעויות הדפוס והסופר – התייחס בביטול גמור, ב"אֶט" של בן דור הישן.

בכל ירחי "סזוף-הזמן" שלפני תקופת השותפות עם רבקה'ש היה מונח על שולחנו של חספניק ספר "החינוך" לספֶּנסר בתרגומו של בן-דוד, וממנו, לפי דבריו, למד על ידי היקשים ותוצאות הגיוניות, אף כי גם בפירוש איתמר, שהכאת הילדים אינה מביאה אל התכלית הרצויה. וכאן החובה מוטלת להגיד שבחו של חספניק בפניו: מכיון שרכש לו איזו דעה, הרי כבר היה נאמן לה בכל לבו. ואת ילדיו, ידע איך להתנהג וגם חביב היה עליהם, אם כי חשקו לו בפניו על תנועותיו המגוחכות. בידיהם הקטנות היו ממשמשים בפניו ומתענגים לנגוע בזקנו הרך, הצהוב והגזוז.

חספניק היה ממין אותם בני-אדם, אשר בצחוקים תראה מין תמימות, לכאורה, ובאמת הנם מחשבים היטב את דרכם ושמים ארחותם על כל פסיעה ופסיעה, יודעים גם להסתגל וגם לסגל את המצב אל תכליתם ורואים למרחוק בכל הנוגע להם. כחזון בלתי-נפרץ עמד בתוך בני גילו, מורי עברית, שמכל הטירוף והבלבול אשר ניתכו על יהודי הגלות לקחיו הם "מנה אחת אפים". חספניק היה בריא, פשוט וידע תמיד מה הוא רוצה, באמיתות השיטה הטבעית החזיק גם כן "אחר העיון", וכיון שהחזיק בה שוב לא הוסיף לחשוב על אפשרותה ותועלתה, ויהי נכון להילחם לה בכל כוחו.

ואמנם מאז בא איש-מלחמה זה לבית-ספרו של יצחק רבקה'ש באו עמו שלום ושלוה" אַל בכי, אַל נהי. זה האחרון, אמנם, התקשה בגזירתו הקשה של חספניק לבלי להוציא כל מלה לועזית מפיו, ויש אשר גם התפרץ מתחת "חוזק יד הברזל", כי הלא, סוף-סוף, הוא בעל-הבית, הוא ולא חספניק, ואולם, בכל זאת, השתדל לשמור את עצמו שלא לעבור על האיסוּר. חספניק רצוי לבעלי-הבתים, ומה לא יעשה האדם לשם דרישת-הזמן?

אגב-גררא: יחד את יצחק רבקה'ש התקשו גם הילדים: אלו לא הגיעו למדרגתו הפילוסופית של חספניק ולא הבינו את נחיצות-השיטוה, ובשום אופן לא אבו להתחנך בתור דור עברי

ואולם איך שיהיה, וז'ארגון לא נשמע; והקולות לא רבו

נדמו יחדיו כל שלושת הקולות

 

ו

אותו ארון-הספרים הקטן, שמצא לבסוף מנוחה בבית יצחק רבקה'ש, אף על פי שהיו ספריו מעטים וקלי ערך: מיני גליונות של עיתונים ישנים מכורכים, כרכים עתיקים וקרועים, "חטאות נעורים", "הריסות ביתר", החלק הרביעי של "עיט צבוע", והחלק השני של "התועה", אבל גלגוליו ומאורעותיו, גם עד שנכנס לרשותה של הקומיסיה[1] לאגודה הקולטורית "בוני ציון" וגם אחרי כן, היו מרובים ומשונים מאוד.

אברמזון ידע וזכר גם את דברי ימיו של ארון-הספרים, הנוגעים גם ב"עברו" שלו. ימי קיץ חמים היו אז בארץ, ורוח חדשה עברה פתאום בבית-החומה, זו הישיבה של ר' מנחם עמקן, שהוא, הנבוכתי, כלומר אברמזון, הצעיר והרך באותם הימים, היה בה מקטני התלמידים שב"שולחן הגדול". הברה נפלה: מי הנער החפץ ללמוד דקדוק, מי הנער החפץ לקרוא "מליצה", מי הנער החפץ ללמוד רוסית – יבוא למקום ידוע שבעיר וימצא חפצו: משכילי א. נוסדו יחד בעת ההיא ללמד ולהשכיל. ההתעוררות בעיר להסית ולהדיח היתה רבה. כוונות רעות שוטטו באוויר, והחזיקו שבעה משכילים בבן ישיבה אחד.

צעיר היה אז ורך. וכל אלה השמועות הנפלאות עשו אז רושם משונה על נפש הנער המתפעלת, רושם של דבר מסוכן ומושך ונחמד ונעים, רושם של דבר אגדי... ופעם אחת בערב-שבת לעת-הצהריים לא יכול עוד להתאפק והלך לראות במחזה. יראה – ויהי מה! לראות, לכל הפחות, מבחוץ, מרחוק... ומכל הרשמים החדשים, שקיבל ביום ההוא, נשתמרו עדיין בזכרונו: חלון אחד צר ופתוח... מבפנים ראש מגולה, מצח רחב ובלורית שחורה... כתונת-פסים כחולה בעלת צווארון זקוף, רכוס מן הצד בכפתורים שחורים... בחור כחוש וגלוח... והנה הוא זה העולם האחר, עולם ההשכלה...

שם היה עומד גם הארון הקטן.

אלו מחבריו, שניגשו אז עד המקום ההוא, דיברו כמה דברים מקוטעים עם אותו הבחור, לקחו גם מיני ספרים מידו; והוא, הנבוכתי, הירהר באותה שעה על אביו שבנבוכה, על השמירה המעולה שחָב הוא, אברמזון, לשמור את נפשו, וינוע ויעמוד מרחוק, ורק מפי הניגשים נודע לו שבאותו הארון יש הרבה ספרי מליצה בשפת עֵבר...

מפי הניגשים נודע לו גם כן, שעיקר שאלותיו של היושב שם הוא, אם יודעים הם את הלשון הרוסית ואם רוצים הם ללמוד לשון זו, שידיעתה נחוצה כל-כך. עתה ידע, שאותו בן "העולם האחר" אינו "מסוכן" כל-כך. אפיקורסות ולשון-קודש לאו דווקא; אלו אינן אלא דרך-אגב ודייָן במשהו, רק כדי להתחיל ב"מידי דמשכא".[2] עיקר כוונתו הוא לעניינים אחרים לגמרי.

ועוד באותו הקיץ, בשעה שבני גילו, הניגשים הראשונים, כבר למדו את "עולם הילדים" לאוּשינסקי והשליכו אחר גוום את "אהבת ציון", התחיל הוא לפרנס את נפשו השוקקה מן אותו הארון. במסתרים, מתוך אוות-רוח ומתוך בושה, עשה את הדבר הזה: זונח הוא את ה"שיעור" של מסכת "יבמות" הקשה ואת תלמודו "בפני עצמו" במסכת "עירובין" העמוקה – ועוסק ב"ספרי-אגורה"! אבל מה יעשה ויצרו מתגבר עליו? מה יעשה ואותיות הפטיט הקטנות, היפות, המלבבות, קרובות כל-כך אל לבו ומושכות אותו? מה יעשה והדפים הזעירים והחיים כל-כך נחמדים לו, כל-כך שובים, כל-כך מצודדים את נפשו לקחתה? מה יעשה נער רך וצעיר לאותו הרוח הקל והצח, המתפרץ בחרבוני קיץ, בתוך להט השרב המכלה, מבעד החלונות המזוהמים והכהים, לעלעל קצת את הדפים העבים, הכבדים, המעופשים והמזיעים?..

והנה כלה הקיץ ההוא. אברמזון יצא מן העיר ולאחר שנים חזר אליה, וארון-הספרים עדיין קיים, אבל כבר נעשו בו שינויים. הבחור שישב על ידו, כבר מצא לו "אורחות-חיים" אחרים, והארון האומלל עם מספר ספריו, שנתדלדלו ונתמעט על-ידי נטילות וגניבות, היה נשכח לגמרי כמת מלב, אלא שחסרון-מקום לעמידתו או לקבורתו הצילהו מן השכחה. אז נדד מדירה לדירה, הושלך מבית לבית, ואוי לעיניים שראוהו בכך: גם לכלות ביד את הארון הישן עם סדקיו המרובים וספריו המעטים והמעוכים, גם לאוספו הביתה ולטרוח בשכלולו – לא מצא איש את לבבו. תגבורת הציוניות בעיר א. שׂמה, סוף-סוף, קץ לנדודיו, ויצחק רבקה'ש אסף, בהשתדלות אחדים מבני-הנעורים, שיצאו בעת ההיא להרעיש עולם, את הארון הגולה והנטרד לתוך ביתו, זה החדר-הלוּל, שהיה משמש גם מקום-לינה לאחי בעל-הבית, זלמן הצובע החולה. שני דיירים אומללים אלו, הדומם והחי, היו אחים לצרה, כי עינה של בעלת-הבית הזעומה היתה רעה בשניהם כאחד. שניהם לא שילמו לה שכר דירה. לאחר ימים, כשפקד ה' את הארון והגיעו לו ימים טובים, ימי תשלומין, נתעלה קצת הארון בעיניה, אבל גיסה זלמן זה, שחוליו היה מתגבר עליו מיום ליום, היה מוטל כקוֹץ בעיניה ולא ידעה כיצד להיפּטר ממנו.

אמנם, ימים חדשים וטובים הגיעו לארון. האגודה "בוני ציון" עם מר שיינדלנסקי בראשה עשתה את גדולותיה ונצורותיה, ושישה "יושבים-מתנדבים" הופקדו לשרת איש יומו לפני המבקרים בבית-המקרא בכל ששת ימי החול.

שמות ה"יושבים" נרשמו בפנקס-האגודה לזכרון-עולם על-ידי ה"מזכיר" – והכל שריר וקיים. באמת אמרו, גם "יושבת" אחת היתה שם, מרת נחמין. בין החמישה הנשארים היו, מלבד חספניק, גם שני האחים הוֹכמאן, מר גוֹלדשטיין ו"כותב הטורים האלה", כלומר המזכיר מר בֶּקֶר בכבודו ובעצמו. ביום השבת היה בית-העקד סגור מטעם יושב הראש מר שיינדלנסקי. "הלאומיות של היהודים – הסביר דויד בן ישי את טעם-הסגירה – אחוזה וקשורה בדת כגחלת בלהבת. ארץ אין לנו, וכתולדה מוכרחת מזה הרי חסוֹר יחסרו ללאומיותנו הבסיס והכּן. לולא עיקרי הדת – אין ללאומיות על מה להישען. ושבת  היא אחד מעיקרי היהדות. שמירתה היא אחת האושָיות, אחד העמודים החזקים של הלאומיות בתקופתנו, זו הלאומיות הכובשת בימינו את "כל לב עברי אשר לב לו".

וזו הלאומיות, אמנם, הלכה וכבשה "כל לב עברי אשר לב לו". חברים חדשים של האגודה נוספו משבוע לשבוע, ואף יצחק רבקה'ש בעצמו נספח בעת ובעונה אחת גם לאגודה "מזרחית" וגם לאגודה הקוּלטוּרית "בוני ציון". מצב-הכספים, אמנם לא נתעלה ביותר על ידי כך ועל הספרים שבארון לא נוספו חדשים, אלא מעט מזעיר; הקוראים המובהקים לא חדלו מהפוך בכל יום ויום בקטלוג המשובש והמבולבל מסופו עד סופו מבלי כל "פועל יוצא"; הטרחנים שבהם לא חדלו מהתרעם כל שעה ושעה, ש"אין לחלוטין ספר הגון לקריאה". ותלמידי יצחק רבקה'ש, שבהשתדלות מורם נכתבו כולם ברשימת הקוראים, אף הם, אחר קבלם פעם "מסתרי-פאריז" ופעם "כור-עוני", לא נשאר למחלק-הספרים, אלא לתת להם למקרא את "פרצופיו" של סמואלי וכיוצא בו, אבל איך שיהיה, ובית-העקד, הרי הכל יודעים, צועד, ברוך השם, "קדימה" והביבליותיקה "עולה כפורחת" והמבקרים הולכים הלוך ורב. ביומה של מרת נחמין הדוחק הוא "אין לשער". בת בעל-בית זו, עלמה עבה קצת, אבל לא מכוערת ולא רבת-בשנים, היתה משתדלת למשוך לב רואיה לנעימות מזגה ולחינה וחסדה במנהגיה עם הבריות, ולפיכך היתה טורחת להביא עמה תמיד רֵעוֹת וחברוֹת – ותיצַלנה אוזניים מקולה ומחוות-דעתה.

בשעת האסיפות של האגודה היה קולה המחודד של "חבֵרה" זו הולך ונוקב ביותר, וחוות-דעתה נשמעה על הכל. בשעות רותחות כאלו של מחיאות-כפיים וחוות-דעות היו עיניה בוערות באש-חשד אל מול פני כל הנאספים והחלל הקטן הריק, שהשחיר בשדרת שיניה העליונות, היה מתיז קצף רותח.

____________________

בקיצור, ה"הנהגה" שבעה רצון. להרמוניית ההנהגה לא חסרו האסיפות גם ביקורת... "מעורר שוט-הביקורת" המושבע היה חספניק, רוב "ביקורותיו" היו מכוּונות כלפי אלו ה"יושבים", שעושים את ישיבתם רמיה: מאחרים לבוא או אינם באים כל עיקר, חטא שנכשלו בו מר גולדשטיין ומרת נחמין, הפקידים של היום הראשון והשני.

מי זה יענה בי – אומר מר חספניק בתוך שאר דברי קטרוגו – בי, אני עבדכם, שלא מילאתי את חובתי באמונה אפילו יום אחד! ולמה כך? מפני שאני יודע, שענייני הכלל וענייני הפרט – שתי ממלכות הן, ואחת אינה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. תחת אשר הם, מר גולדשטיין ומרת נחמין... ראשונים... על הראשונים אנו מצטערים... שׂהדי במרומים, שקשה לי להטיל דופי במי שיהיה, אבל מה אעשה? יקר לי אריסטו, יקר לי אפלטון, והאמת יותר משניהם. ועל צד האמת, כלום כך עוסקין בעניין ציבורי? גולדשטיין ונחמין משחקים בשחוק החילוף: אני ביומך ואתה ביומי, ולשם מה? טובת הכלל אינה דבר של שחוק. מנוּיה וגמורה היא: יחיד ורבים – רבים קודמים. והם מערבבים את התחומין.

תחומין יונקין אצלם... – היה מעיר גם מר בֶּקֶר המזכיר בצחוק-רעל, כי עוונם של ה"ראשונים" נגע גם בו: גולדשטיין היה בעל קול רך ומפונק קצת, בעל מידות תרומיות ותנועות שיריות, ובכללו בחור מגוהץ וזה בלבד די לעורר קנאה וחימה; אולם היו עוד צדדים אחרים בעניין זה...

מר גולדשטיין היה מביא את קורבנו, ג' שעות של ישיבה ביום הראשון לשבוע, יום זה שהוא פנוי בו מעבודתו בתור עוזר ראשי בחנות סיטונית אחת. ובהיותו מטבעו איש ישר הולך ודייקן, השתדל לקיים את נדרו כהלכתו, אלא שקפץ עליו רוגזה של ריבה זו, השניה לו בקורבן, שכנתו מרת נחמין. "עדינה" זו היתה מטה אותו מן הדרך הישר ומוליכתהו אורחות עקלקלות. מפני כמה וכמה ועמים ואמתלאות, שהיו מצויים לה תמיד בפיה, היתה משיאה אותו על החליפין: שב אתה ביומי ואני ביומך. חבילות-חבילות של אמתלאות יש לה! בנפשה היא! ואותו, את גולדשטיין, רק אותו היא מבקשת. הן מעם בּקר אי-אפשר לה לבקש כזאת; הן הפּרא הלז - - -

ובקר ידע...

ובהגיע שעת פתיחת הארון ביון הראשון, היה בית-העקד מתמלא צווחה: הקוראים נאספו והארון סגור. בעל-הבית, מבלי דעת, היבוא הוא, אם היא, מסרב לתת לנאספים את העיתונים, שנתקבלו מבעוד יום, והוכמאן, האח הבכור, שמח על העניין, מרעיש עולם. "הגם לו לא יאמינו? הן הוא בעצמו הנהו 'יושב'  ביום הרביעי!" "המלמד המתוקן", יצחק רבקה'ש, נותן את שמאלו על חזהו ובימינו הוא מרכס את צווארון-כותונתו המורד עליו מחוסר רכס: "פאני הוכמאן, במטותא, פּאני הוכמאן..." בּקר מפסיקו ומתרגז: "'רציחה' זו מה היא באמת? מדוע לא יבוא גולדשטיין? עד מתי נחכה? "והוכמאן מחזיק בשלו" "'הצפירה'! רק 'הצפירה'! שום דבר אינו רוצה לדעת! 'הצפירה' – ותו לא!" אז יוסיף יצחק רבקה'ש להתחנן על נפשו: "אולי תבוא היא, הלא תרים קול צווחה: מדוע ניתנו העיתונים בלי רשותה? הלא כבר היה מעשה. ובלא כך, כבר סיפרה הנרגנית הזו לא פעם בגנותו של יצחק לפני שיינדלנסקי: אי-ניקיון"... כלום הוא צריך עוד לומר מה היא זו? וכלום סלקא אדעתיה דפאני הוכמאן,[3] שלוֹ לא היה יצחק רבקה'ש נותן את העיתונים בכל לבו, ואילו היה הדבר בידו... אתמהה, פּאני הוכמאן...

אבל מה זה, הוכמאן, מה אתה רוצה? – מצדד זלמן החולה, שמִלת "פאני" חותכת כליותיו הנמסות, בזכות אחיו בעל-הבית – האומנם אינך יכול לחכות עוד רגעים אחדים? קוֹנסטאנטינוֹפּוֹל בוערת? –

הצעקה מתגברת. הוכמאן חוגג. מקום חדש נמצא לו להתגדר בו. מה? הגם זלמן במבקרים? זה שחציו לנו וחציו לצרינו, ימלא מים את פיו וישתוק. לשכמותו בוודאי אינן נוגעות כלל החדשות הגדולות, העומדות להיוולד בעולם-הציוניות בעגלא ובזמן קריב.[4] השמע את אשר דיבר אתמול הפרקליט ז'וּק בבית-הכנסת? שפתיים ישק גם שיינדלנסקי: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו"

פני זלמן הנרגזים והשחופים מתמתחים ובקולו, היוצא מחזה ריק ומריאה שנמקה, הוא מוחה נגד דברי הוכמאן ומוכיח, שלא מפי שיינדלנסקי אנו חיים; ואם דעתו, דעת זלמן, אינה כדעת האומרים, שהפּרוליטארי אינו יכול לעבוד עבודת הציוניות עם בּוּרג'וּאה, אם, על צד האמת, כמוה גם כשיינדלנסקי שניהם יהודים, גולים, זרים, ובמסילה אחת יוכלו ללכת, הנה זאת אינה אומרת עוד, שאין כל הבדל בין שיינדלנסקי העשיר ובינו, זלמן, הנמק בכל העת מעבודה קשה ועוד יותר מחוסר-עבודה. יש, אמנם, לקוות, שבמדינה היהודית ישונה המצב, שבארץ-ישראל נהיה אנחנו הראשונים לתקן מעוּות, אך אי-אפשר להרשיע לגמרי גם את אלה האחרים, שעוררו אתמול את המהומה בבית-המדרש בשעת דרשתו של שיינדלנסקי. כי מי המה המהרסים והמחריבים, אם לא הוא ומפלגתו?

הוא הדבר, אשר אני אומר תמיד – מפסיק חספניק בקולו המתון והמיושב ובצחוקו התם, לכאורה, את דברי "בעל-המלאכה הפשוט", כמו שקרא לזלמן בלבו – "גיורא עד עשרה דרי אל תבזי ארמאה באפיה",[5] הה... ובזה היה מתכוון לעקוץ את איש-ריבו "הפועל הציוני", שנספח על המחנה זה לא מכבר...

בימים האחרונים נעשה זלמן בעל-דבביה של חספניק גם בנוגע לאברמזון. באחת האסיפות של "בוני-ציון", אחרי ביקורת חריפה מצד חספניק כלפי "היושבים-המתנדבים", הוצע למנות ממונה קבוע, ובשכר, על ארון-הספרים, ולב יצחק רבקה'ש רחש דבר טוב: להפקיד את אברמזון על משמרת נכבדה זו. אגב, היתה לו בזה גם מחשבת-"הואיל": הואיל ויעסוק אברמזון בזה, הלא בוודאי ימעיט לבקש לו שיעורים פרטיים ולא יקפח את שיעוריו הוא. ואולם חספניק, שבטבעו לא היה בעל-פניות וגם לא היה מתיירא כשותפו מתחרותו של אברמזון, מאחר שהוא, חספניק, נודע, ברוך השם, לכּל בתור מומחה ב"מקצוע הפדגוגיה", התייחס אל העניין בישרת לב והטיל בו נרגא[6] לפי תומו, ויאמר: "הן את איש שאיננו ציוני אי-אפשר להושיב במקום כזה, ומי יבוא ויוכיח, שאברמזון הוא ציוני? בחברי האגודה נפקד מקומו". אז קרא בּקר, מזכיר-האגודה: "ניתי ספר ונחזה! הבה ונעבור על מאמרו של אברמזון ב'התחיה', וממנו נראה! "אז הודיע הוכמאן דבר ידוע, שלדאבון-הלב אין "התחיה" בבית-העקד, ואפשר להשיגו רק אצל שיינדלנסקי, החותם האחד על האורגן הזה בכל העיר. אז נשמעו דברי תרעומות על שיינדלנסקי (האסיפה היתה שלא בפניו), שאינו נותן לבו לצורכי האגודה... איך שיהיה – והפירכא של חספניק עמדה בעינה. ומכיוון שראה זה, שהשעה משחקת לו, עמד והשמיע קצת מדעותיו הפילוסופיות "על דבר שיטות העיתונים וירחונים השונים וזכויות הסופרים והעורכים", שמתוכן יצא ברור כשמש, כי "התחיה" היא אורגאן אנטי-ציוני ואברמזון אינו האיש... ואיש, חוץ מזלמן, לא עמד בפניו. זלמן היה האחד, שמלאוֹ לבו לטעון כנגדו. מחלתו רפתה קצת ממנו בעת האחרונה וקולו לא היה חלש ביותר. הוא, אמנם צריך היה להודות, שעברית, לרוב צערו, אינו יודע לקרוא, אבל איכה תתהפך הלשון לאמור על אברמזון, שהוא אינו ציוני? כלום פעם אחת היה הוא, זלמן, במעונו של אברמזון? ואם את דבריו לא שמע? הוא, כמובן, לא ימסור דברי אברמזון ממש, אבל קוטבם לא ישכח לעולם. אברמזון אינו ציוני? אם אברמזון אינו ציוני – מי הוא זה ציוני?

 

ז

אבי אוריאל דוידובסקי, משה אהרן הנגר, היה יהודי בן-כרכים, נמוך וחלוש ועשוי לדבר ב"טֶה-טֶה-טֶה". דיבוריו המעטים סבבו על ציר אחד: על בעלי-הבתים ההולכים וממעיטים להשתמש בבעלי-מלאכות ועל עזות הפועלים של עכשיו. הפועלים של עכשיו – טה-טה-טה! עיגולי התכלת מתחת לעיניו, הגניחה התמידית בחלל-חזהו, יחד עם דלוּת שמלתה של אשתו העצובה וקרעי המלבושים של הילדים הקטנים המנגנים "אָבער אלוהינוּ" – כל אלו סימני הדלות והחולשה היהודית, הטבעית – הפיגו קצת את רושם התיעוב והבוז הנאלח, שהיה עושה בקינותיו-תלונותיו. מראהו בשעת דיבורו היה דומה מאוד לזה של זבוב לח, המתדפק בקרקעיתה של צנצנת מלאה נוזלים עכורים, וכשהיה אברמזון מתבונן אל זבוב מוליד זה ואל כל האוויר, שבו הוא מזמזם את זמזומו, ונזכר בנשר היחיד והיפה – אוריאל – מולדת אלה, היה המון הגיונות וספיקות מתעורר בו על החוכמה המקובלת, שהיה רגיל תמיד לשים לה לב, ואשר בין אמיתיותיה ייחשבו גם הפתגמים מעין "כעץ כן פריו", "ברא כרעא דאבוה", כאמה כבתה" וכיוצא בהם.

מיום שבא אברמזון לגור במעון-דלות זה, התחיל מתייחס לכל בני האדם בהתקרבות קלה ורכה, ובעצמו לא ידע עד היכן יש בהתקרבות זו חמלה והשתתפות בצעד המשא הרב, שבני-אדם הללו נושאים איש-איש על כתפו, ועד כמה – לגלוג והבטה מגבוה על כל ענייניהם, השקפותיהם ומעלותיהם. אוריאל דוידובסקי היה האחד והמיוחד, שעורר בו כבוד עמוק והתקשרות עמוקה. נפשו של אברמזון, ששאפה תמיד לפעול ולעשות, אמנם דאבה על אילן יפה וענף זה שהוא סרק, ואולם זה לא מנעהו מראות רום-קומתו ויפי-ענפיו, ומאז בא לשכון על אותו השטח הקטן שגידל וטיפח את שורש-האילן – עלה בו סימן-שאלה גדול בנוגע לערך הסביבה, הירושה והחינוך ביצירת האדם החשוב.

יום-יום אירע לו לאברמזון לראות את אותם חזיונות-החיים, שהיו צריכים להטביע את חותמם בנפשו של אוריאל דוידובסקי – חזיונות אפר, חזיונות חבוטים ונרקבים ובלי כל צבע...

אברמזון ידע גם את החינוך העירוני הבּאנאלי, שנתחנך בו אדם זה; מלמדי-דרדקי, אשר יש ויעלה בידם להביא ב"זמן" שלם את הילד המצוין ביותר עד שערי "פיטום-הקטורת", ו"בית-ספר עברי" מיסודם של שרידי חניכי ה"אינסטיטוט", אשר יש וזוכה לצאת ממנו בידיעת תרגום הקפּיטל הראשון של ישעיה וכתיבת אדריסה. בתוך ידיעותיו של אברמזון על עברו של אוריאל היתה גם העובדה המצערה, כי אחרי ההכנה של מלמד דרדקי ובית-הספר ה"עברי" ניסה אוריאל שנים אחדות להיות אֶכּסְטֶרְן, כנהוג בצעירי היהודים בני בעלי-הבתים דלי הפרנסה.

כאברמזון כדוידובסקי – שניהם גודלו וחונכו בלי כל הדרגה, שניהם היו עזובים לנפשם השואפת וכל דיסציפּלינה לא ידעה מחשבתם, שניהם התפתחו בזמן מוקדם מאוד, באביב-נעוריהם. ורק באותן השנים, שנפשו של חניך-הקלויז נלחמה במסורת בית-המדרש הישן, באותו הזמן שהתענה אברמזון והתייגע לפרוק מעליו סבל היהדות הישנה ולנתק את אזיקיה, היתה נשמתו של דוידובסקי, שדבר לא היה לה להשתחרר ממנו, חופשיה בהחלט, עד כדי לצלול מבלי כל מפריע בנבכי הפילוסופיה של הגרמנים: קאַנט והֶגל. אברמזון, בהתחילו ראשית לימודי התשבּוֹרת, כבר ידע את "סוד-הצמצום", ודוידובסקי, עוד טרם ניתנה לו תעודת בגרותו, ידע כבר ענייני אי-הידיעה הברורה על דבר אי-הידיעה המוחלטת. דוידובסקי, אף על פי ש"נכנס לפרדס" מתוך השאלות שהיו כבר בלבו מראש, ולא על מנת שייקרא "דוקטור לפילוסופיה", או לשם "קרדום", בכל זאת הספיק, אגב קריאה ועיון בגרמנית ובצרפתית, לספוג גם את הצד החיצוני והמקובל שבמקצוע זה, ועל כן לימים, כשנתוודעו אוריאל ואברמזון זה לזה, התייחס האחרון בתמימותו לרעהו כמו לגדול ממנו. "הידיעות המיטאפיסיות" הגבירו את רגש-הכבוד, שהי בלבו לדוידובסקי ה"יודע" לדוידובסקי שקנה חוכמה!

זאת ועוד אחרת. התוודעוּתו הראשונה של אברמזון לדוידובסקי חלה בתקופה זו, שנפלט מתוך התנועה הציונית – התנועה, אשר לה הוקדשו כל הגיגיו במשך כל השנים, גם לפני עוזבו את הגמרא וגם אחרי כן.

אמנם, גם אחרי ה"פליטה", משהתחיל לבוא בחבורת דוידובסקי, נחשב שם ל"עלם טוב, השואף לאלוהים ובינתיים לא חדל עדיין מהיות ציוני"; אבל בכל זאת – יצא מן הציוניות, יצא בלי כל אֶפּיזוֹדים מיוחדים, לא חיצוניים ולא פנימיים. הדבר נעשה מאליו. העלם הנרגש לא יכול עוד להישאר עמם, "עם בעלי-החשבון הקטנים", ולעבוד את עבודתם הקטנה: אסיפת שקלים. טל-הילדוּת שעל ראשו שחר משחור, מדי נשמעה הטפתו הפומבית של הפרקליט ז'וּק, ראש האגודות הציוניות בא., ש"התנועה עומדת על שלושה דברים: על הכסף, על הכסף ועל הכסף". הקשר הרזי שבינו ובין "ארץ-מולדתנו" היה אז חזק מאוד, יקרה מכל  היתה לו "ארץ-ישראל", תקיף מכל היה רצונו שירכשוה, וגם ההבדל שבין הערצת ממון כשהיא לעצמה ובין אסיפת ממון למטרה ידועה, וביחוד למטרה גדולה וקדושה כזו, כבר נמצא בעולם-הכרתו, ואף על פי כן, בלי משים, בלי הכרה, מתוך רגש בלתי אמצעי, היתה נפש-הנער סולדת בו, מדי שומעו את הדרשות השונות בדבר תחיית האומה וארצה על ידי "בּאנק".

הפרקליט ז'וּק, מוּרשה גליל א., היה אברך כבן שלושים וחמש ולא נשוי עוד, בן-אדם ישר ונלבב מטבעו, תם וערום כאחד, בעל השכלה בינונית, נאמן אל הציוניות ומסור אליה בכל נפשו,  יודע להתהלך את הבריות בלשון רכה ומדברת צחוֹת – אדם "על כל המעלות"! ואולם להכניס תחת הדגל שבידו אלה "בני הישיבה בעלי ההתפעלות ושאינם מן הישוב", ואפילו רק לקשר ולהחזיק באלה שכבר נכנסו, לא יכול וגם לא חשב לנכון ולנחוץ. בתור איש חברתי הוקיר, אמנם, את כמות החברים ואת ה"אֶלמנט של בני-הנעורים", ובאסיפות הפרטיות של "צעירי-ציון", שהיו בביתו בלילי השבתות וכיוצא בזה, חשב לו לחובה לדבר בעניינים נאצלים ומופשטים, כגון בשבח היהדות המסורה והדת הישראלית היקרה, ומפורש נאמר ש"הציוניות היא מתחילה שיבה אל היהדות" (אהה, מה הרעימו את נפש אברמזון, ש"אך זה השתחררה מן הכבלים", כל מליצותיו היפות של המנהיג מר ז'וק, "זה האדם הישר אך המוגבל, לגודל-הצער, המוגבל מאוד, במחילת כבודו"!). כן, הוא השתדל ועשה כל מה שיכול, ואולם דעתו הפנימית של מנהיג רשמי זה היתה, ככל אשר דיבר בבתי-כנסיות, באסיפות ציוניות ובריש גלי, ש"הכל אקנה – אמר הזהב". וסוף-סוף, לא שם לב כלל לכל מיני התרעומות של "ישראל הצעיר". וגם נלחום נלחם בהם. ו"ישראל הצעיר", אמנם, הִרבה להתרעם ולתבוע ולדרוש: על דברים גלויים ובלתי-גלויים, ידועים ובלתי-ידועים, על רוּח החיקוי וגירוש-הקולטורה, על אשר אין דואג לארון-הספרים "המתגלגל תחת שואה" ולילדי העניים והעשירים גם יחדיו, הגדלים ללא תורה וללא דעת את דברי ימי עמנו הנפלאים, את קורותינו הנוראות, את מלכינו, חוזינו ונביאינו וגומר, וגומר.

הנער אברמזון הרבה לצעוק ולהתריע יותר מכולם. תקופה חשובה ובלתי-נשכחה לעולם היתה העת ההיא בחייו. ברטט-עלומים קדוש נשא בעת ההיא את עיניו אל החדשות, שהחלו להיגלות אז במשכנות-יעקב. בחדרי לבו ובמסתרי נפשו כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו. לא לחינם ידע מקריאת ילדותו אותו הקפּיטל על דבר ההתגלות הראשונה של שמואל הנביא. יהוה קורא לנער...

הוא ידע את תקוות נפשו העדינה והנעימה לאין-סוף וגם מתי מספר ממכּריו "הגידו לו ולא כיחדו", כי הוא "יהיה לסופר בישראל". לסופר עברי, לסופר בישראל – היש אושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?!

הנה הקרח של הגלות השחורה-הארוכה כבר נזדעזע. השמש בגאונה יצאה להאיר לארץ ולדרים עליה. עת הזמיר הגיע וקול הגאולה נשמע בארץ. התאספו, הבונים! העם מתעורר, העם עוד חי, עוד ישוב להתייצב קוממיות, בן-חורין על ארצו ועל אדמתו. ולא יוסיף עוד כל עַוול לענותו, ולא יוסיף עוד החושך לכסות את שמיו. האח! הריסותיו תעלינה ארוכה ומבּניו ישובו ויצאו נביאים על גדות-הירדן ובנווה-הלבנון, והוא, הוא, האיש אשר קסת הסופר במותניו להוכיח ולנחם, לייסר ולעודד, לעורר ישנים ולהרעיד הלבבות – עובר לפניהם בראש! רוח ישעיהו השני דובר בו ומלתו על לשונו...

וכמעט על כל חברי האגודה "צעירי ציון" הביט כעל מיועדים להיות קוראי מאמריו העתידים, החריפים, הגדולים, החוצבים להבות-אש!

ראשו הכביד עליו. הוא חש את עצמו בכל רגע ורגע כאילו הוא נושא את האלוהים. ומה תמים היה!

ברגשי כבוד מיוחדים הביט אז גם על מר שיינדלנסקי, דויד בן ישי, זה הסופר העברי המפורסם, אשר דבריו נדפסים כבר, זה עשרות בשנים, ונקראים בתפוצות-ישראל, זה הסופר המדבר פעם בפעם בנחיצות הקולטורה ובשם "אחד-העם" יקרא; ואולם מלבד אשר לא הבין, איככה זה יתאחדוּ בהאי גברא שני הפכים – סופר עברי ואדם פשוט – התקשה בתמימותו גם בדבר יחוסו של "אישו הסופר" לעיקרים אחדים. מר שיינדלנסקי התכוון אז לשלוח כל חיציו אל מחנה המתפּרצים השונים, אותם הדימוקראטים, מולדת-חוץ, "שבימים האחרונים, בעת אשר עת צרה היא ליעקב ומי יודע מתי ייוושע ממנה, שרצו ורבו בקרבנו וַתימלא הארץ אותם, להוותנו, לבושתנו ולחרפתנו". רוב הדברים היו עדיין לאברמזון כספר החתום, ואולם המלה "דימוקראטים" גופה היתה כבר ידועה לו מדברי גרץ על הריבות והמחלקות, שהיו בזמן הבית השני בין הצדוקים והפרושים, וישמור הדבר בלבו.

מחשבת אברמזון הצעירה והתמימה תעתה בעת ההיא בדרכי הרעיונים. הוא פנה אל כל עברים; הוא ביקש, הוא שאף, הוא ציפה ציפיה גדולה ואיומה...

בעת ההיא היתה גם התוודעותו אל אוריאל דוידובסקי.

 

ח

דוידובסקי כבר היה בעת ההיא לבדו. מלבד "שעות ההוראה", שהיה מבקש לו למחייתו, לא היה לו כל מגע עם הבריות. בודד היה בתוך הבחורים האינטליגנטים של העיר הגדולה, שכולם ראו חובה לעצמם להיפלג לקבוצות-קבוצות ושיטות חברתיות משיטות חברתיות שונות – עדר-עדר לבדו. שלווה ושקט שׂררו בחיי דוידובסקי החיצוניים. גם בספרים כמעט שלא קרא כלל. הוא כבר צלל במימיהם האדירים ונוכח, כי כולם חכמים הם רק לשאול, ולשאול הלא הוא עצמו יודע יותר מהם. תירוצים אין; יש ישובים, פלפולים – חספא בעלמא[7]...

רק לפרקים יש שהיו נקהלים אל חדרו מתי מספר: איידלמאן, קליינגלט, הילברג, שנייסר – כולם נקובים בשמות ואנשי ספר, שהיו רואים את עצמם מיוחדים, לא-דומים לאחרים, מקוריים, אנשים שלא מן ההמון ושלא מן השוק. כל אחד ואחד מהם היה יחיד בעיניו, יחיד האומר "דרשוני". יש שהיו מתכנפים ושותים תה ומשמיעים קול ניצוח וקנטור ורכילות ודברי משפט וביקורת, ויש שהיו אוספים פרוטות-פרוטות ומתכוונים לשמוח בשמחת מצווה: לעשות איזו הילולא וחינגא בבית, או לשוט בסירת דוגה על-פני הנהר. מצוּין מכולם בנידון זה היה איידלמאן; בכל אלה הטיולים והשמחות לא היה זה ממלא את תפקידו בפשיטות, כאילו חס ושלום – אַל יעלה על הדעת! – לא באו דברים כאלו אלא להתבדר קצת או לקבל נחת. חס ושלום! צורה של חובה היתה בעיניו של איידלמאן ל"כל זה" ומתנהג היה כאילו חוב גדול מוטל עליו, "חוב של שמחת החיים, החסרה לבני הנעורים אשר ממעי יהודה מוצאם". רושם טרגי היה עושה בן-אדם זה על כל רואה את ענוותו הצעקנית, שהיתה מתבלטת באופן מיוחד על ידי התנשאות הגוף מבלי משים וניתורי רגליו הקצרות. קומת איידלמאן היתה ננסית, קומת ילד, וקטן היה מכל בני החבורה, שגם הם, כיהודים, מלבד אוריאל, לא היו אנשי מידות.

לעולם איני יכול לברר לעצמי – היה שנייסר מדבר בקולו, קול גאות לבו – ניתוריו של איידלמאן למה הם דומים: לאלה של ציפור קטנה, או ל... לשל... תיש?

בכנופיה זו, שחשבה את עצמה לחופשייה, לאמיצה, למיוחדה, לחידה, היה שנייסר הטיפוסי ביותר והבולט ביותר. חיבת הערצה יתירה ומיוחדה נודעת ממנו ללשונו. הוא חשב אותה לחדה ביותר. שנייסר היה רווק בא בשנים, אוכל לחם אמו האלמנה. עיניו ירוקות ומלאות תאווה לא-נמלאה, סנטרו מגולח, וכמו להכעיס, תמיד לא למשעי, ובת צחוק נמאסה של אין-נחת ושל תועבת בוז לא סרה מעל שפתיו. לפני דוידובסקי היה כמו מתחטא במבטו ובכל תנועותיו הבלתי טבעיות, ואולם יש שהיה מתכוון להבליט מעין יחס אחר, לאמור: "שמע-נא, דוידובסקי, הן אנשים אחים אנחנו, שנינו אינטליגנטים דקים, שנינו ספקנים חודרים ושנינו קראנו את היינה ואת ניטשה במקורם וגם את בּיירון ואת לרמוֹנטוֹב יודעים אנו. להחניף איש לרעהו הלא אין לנו כל צורך. אכן אחרים חושבים אותך לגדול ועמוק ממני, ולפיכך יש שגם אני מעמיד פנים כאלה,ואני בא אליך ומכבדך למראית-עין, כי הדבר הזה דרוש בשביל ההמון הנבער, אבל את האמת הלא כמוני כמוך יודעים היטב. אל-נא תיוודע רק לזולתנו. ומעתה – יהי לבך סמוך ובטוח בשנייסר!"

ואולם הדבר לא עלה ביד שנייסר ושווא היו כוונותיו. סוף-סוף, לא יכול לבלי התבטל מפני בעל-דינו, ועל כן במקום שעיני אוריאל הכהות השחורות לא היו אתו, היה שנייסר טורח ומבטל לחלוטין את "האליל האולימפּי, המדמה, כי הוא ואפסו עוד". ורז היה שנייסר מגלה, "רז ידוע לכל אוזן שאינה חוששת בכוויה", כי באמת דוידובסקי הנהו פשוט שבפשוטים, קל שבקלים, כי באמת דוידובסקי אינו מצטיין במאומה. יש בו רק אהבת עצמו ואהבת כבוד במידה נפרזה, וכדי להוליך שולל את הבריות ולהיראות כיוצא מן הכלל במנהגיו – הוא מתבודד, שוכן בתוך הדממה, מקיף את עצמו בחבורה של מקורבים כ"רבי בקהל חסידיו". ואולם ירמה לו את האחרים, את התמימים ביותר. את שנייסר לא ירמה. שנייסר יודע את האמת, שנייסר מבין את יראתו של האליל להיות נעזב, להיות כירח בלי כוכבים. הו, פסיכולוגיה יודע שנייסר, אדוני הנכבדים!

שנייסר חישב את ביקוריו במעון אוריאל דוידובסקי לדבר חשוב למאוד: כל ביקור וביקור, שאירע בערך פעמיים בשבוע ולפעמים גם שלוש רגלים, נחשב בעיניו למאורע גדול בחיי האינטליגנציה של העיר א., וכנגדו איידלמאן, שהיה עוין את ה"פּאטריצי, כביכול" (כלומר: דוידובסקי) לא פחות משנייסר, דיקדק  לבוא אל ה"פּאטריצי" יום-יום, ולא עוד, אלא שהיה מתכוון למצוא אותו כשהוא בודד  ולשפוך לפניו את כל שיחו, את "כל האש אשר תוקד בלבו"; כל פעם שהיה זה מתחיל את הקדמתו הרגילה: "מיום עומדי על דעתי, דוידובסקי, מיום שהלכה בי המחשבה הלוך והתפתח"... – היה צל דק של בת-שחוק מבצבץ מבין שפתי דוידובסקי הסגורות. ומשנאתו הגדולה של איידלמאן לה"פּאטריצי" יש לשער, שהרגיש בזה.

בצחוק סארקאסטי קצר ובהערת לעג שנונה כיבד וקיבל אוריאל דוידובסקי את פני אורחיו. ואולם התייחסותו האמיתית אליהם היתה קרירות, קרירות שנבעה מעומק-נפשו, אשר גחלתה שלה לחשה בה תמיד והאירה רק לה לעצמה. דובר היה את האחרים, לועג היה לאחרים – ועסוק היה רק באותו הדבר ובעצמו. ישבו הנערים וישחקו לפניו. כשיהא צורך בכך, ישלחם מעל פניו. ואגב, אם אינם עניין להסתכלות, אם כל חדש אין אִתם – הרי, לפחות, מתנועעים הם, משמיעים קול... ואגב, הנה הם באים וגם אברמזון בא עמם... אכן, אברמזון יתחיל בוודאי בקרוב לבוא לבדו...

____________________

שלושת הפועלים שבבית משה אהרן דוידובסקי התמידו במלאכתם, כל היום נשמעה נסירת המסור, המיית המעצד והשירה הנמהרה על "החייט הגר מתחת ועל התופרת שבעלייה". את השירה הפרוצה הזאת היה משמיע רק קולו העבה והרצוץ של אחד מהם, רווק בעל פיקה בגרונו ואבעבועות בחוטמו הנפוח. חברו הצעיר ממנו היה מזמר בקולו הדק והמצפצף ו"מתוך חוטמו קצת" מין שירה אחרת, שתוכנה היה איזה דם אדום וגביעי יין-חמר. גם שמואל בן בעל-הבית, מדי אירע לו לשמוע בשעת ארוחת-הצהריים אל קטעיה של השירה זאת, היה גם הוא מתלהב ועונה בקטעים אחרים על "משיח-היהודים שמת" ועל המשיח האחר שבא על מקומו. השלישי שבין הפועלים הושע שמו, אברך בעל זקן שחור ובעל לאשה, היה שותק כל העת.

ימח העבודה נמשכו – ימים קשים, משעממים ומלאים יראה ופחד מפני חדלון הקושי והשעמום. כי אם קשים, קשים מנשוא, היו הימים שיש בהם עבודה, אם כבד הוא השעמום לעסוק חצאי מעת-לעת רצופים בעבודה מוכרחת אחת, הנה רבה-רבה הקנאה מסביב וגם בקושי ובשעמום הזה!

הזרם הקל של חליפות-המצב בין העובדים, שהיה נכנס לשעבר רק על ידי מלחמות ילדי הבית על דבר יתיר-ארוחה ודיני שלי ושלך, נתחזק עכשיו, מאז בא אברמזון לגור בבית הזה, על ידי "יציאותיו וכניסותיו" התכופות של זה דרך חדר העבודה. "דריסת-רגל" זו היתה דבר של הכרח לאברמזון, ובעל החוטם הנפוח חשב לו לחובה להטיל כל פּעם מבט של תמימות-גיחוך על עורף "המבלה עולם" העובר דרך שם, לשלוח אחריו גם איזו הערה ומשיכת כתפיים נלעגה; מנהג זה היה מעורר תנועת מחאה מצד בעל הקול הדק והמצפצף, ויש אשר גם הנשוי השתקן לא היה מתאפק מלגעור בלץ הגס, המחלל את כבוד מלאכתם בבורותו. והשתקן, מכיוון שהיה פותח את פיו, שוב לא נשתתק עד שהוציא כל רוחו, וכך היה אומר: – נוח לך מוֹטיל, שתיתן בעפר פיך, חי-נפשי, מוטב לך שתסתום את פיך ב... – איי רוצה לטמא את הפה – ולא תדבר איוולת, חי-נפשי, כי אז היה הדבר נחשב לך לחוכמה, הדבר. יודע אתה, מנקה-ארובות, יודע אתה, על מה היית צריך להתפלל, חי נפשי! על מה? על זה, טיפּש: הלוואי והיו נכדיך – על בניך אין לך לבקש עוד – ידענים גדולים כמוהו... שומע אתה, מוטיל, מה שאני סח?!

­ טֶה-טֶה-טֶה! – מחווה ר' משה אהרן את דעתו – אני נהנה  מאוד, כשהושע מתחיל להביע דעותיו, מה ששמע בוודאי מפי אשתו! "ידענים כמוהו" – טה-טה-טה: דבר גדול ונורא! כי בשביל שהוא יוצא ובא בבית אוריאל שלי, לפיכך, סבור אתה, אף הוא "מחויב" להיות ידען גדול"? אבל אין לך לשכוח כמה ממון ביזבזתי על אוריאל שלי; בחירי המורים שבעיר היו מוריו, כשהיה עוד אֶכּסטרן. כלומר, אוריאל. אוריאל היה אֶכּסטרן. טה-טה-טה! לא כימים האלה הימים ההם! הפועלים של עכשיו, זנבות-האודים האלו, סבורים באמת, ש...

אך ברכה העצובה, אינה נותנת לו לכלות. מה לדבּר דברים בּטלים? אוריאל בוודאי אוריאל הוא, אך גם אברמזון אדם טוב הוא עד מאוד. בנאמנות. עם הילדים הוא מתנהג כאח גדול, משחק עמהם, מפייסם – לב זהב, בנאמנות. אנשים שכמותו ראויים שיתנו להם מקום-דירה בחינם. הם משכחים קצת את הצרות, ניחומים הם בבית – בנאמנות. על האמת צריכים להודות: זר – ומשתתף בצער הבית ונותן לבו אל ענייניו יותר משמואל, עצמם ובשרם. אדם יקר. היום הוא אומר לה:   היא נכנסה לכבד[8] את החדר – לא, לא, הוא מניע בידיו, ובעצמו יכבד, בעצמו יעשה, אינו מקבל שירות, עושה הכל בעצמו.

לא פריץ גדול הוא, בעלת-הבית... מעיר בעל החוטם הנפוח מתוך מקצת בושה ואי-רצון. וגם משה אהרן בעצמו נמלך לזרוק מרה בזוגתו המזדקנת מיום ליום:

אה, צפרא טבא! ברוכה הבאה! את תבשילך כבר הקדחת היום, כנראה, כי נפנית ללמד זכות ולהיות מליצה ישרה וכשרה. אבל בבקשה ממך: לכי אל התנור ואל תעמדי במקום שאין דורש לך ואין קורא לך. "אדם טוב"... טה-טה-טה... אכן אינו חוטף חררה מתוך הסלים שבשוק. אבל אני בהשכלה מדבר, בהשכלה, וכנגד אוריאל...

מה? מסַכן הושע את נפשו ומפסיק את ר' משה אהרן, בהביטו בעיניים מפיקות תודה וציפיית תשועה על ברכה בעלת ביתו ומזמין אותה בכך, שלא תיכּנע ותוסיף לעמוד על ימינו ולהושיעו – שמא תאמרו, ספרים מעטים לו...

אי, הושע, אותי אתה מלמד בינה! – מתאדם ר' משה אהרן ושוכח מתוך כעס להוסיף גם את ה"טה-טה-טה" שלו – אני איני רואה מה שאתה רואה! ספרים רבים לו, אבל ספרים אלה מה הם? על פי רוב ספרי לשון-קודש: "צפירות", "מליצים"... גם לכם עין, אתם אומרים – הוא פונה לכל, כאילו חרפה היא לו להתווכח עם הושע לבדו – אבל הראיתם, ואם ראיתם, כלום התבוננתם, היכולתם להתבונן כמוני, איך כתב את האדרֶס לאמריקה בשביל שכנתנו ביילה? ואני חזיתי, לדידי חזי לי: הוא דיקדק להסתכל בכל אות ואות מן ה"קוֹפּיה", מיראה שמא יטעה.

ההוכחה על מיעוט השכלתו של אברמזון היתה עצומה, לכאורה, ובכל זאת לא נפלו פניו של הושע, והוא הוסיף לעמוד על דעתו באומץ ובעקשנות יתירה שאינו רגיל בה...

לא, בעל-הבית, לא, ידען גדול הוא השכן... אברמזון זה... זה... לא, בעל הבית, אנשים כמוהו מעטים הם, מעטים, בעל-הבית...

 

ט

ובחדר הסמוך לחדר-הפועלים ישב ועבד אברמזון. הוא התמכר כולו לכתיבת מאמרו הגדול: "היצירה העברית בראשית המאה העשרים". מאמר זה כבר היה ערוך בלבו לכל חלקיו, כמונח בקופסה, ולא היה לו אלא להעלותו על הכתב.

הוא נסגר בחדרו ונבלע כולו בעבודתו, בין הפרקים, אמנם, יש שהיו מתעוררות בו מאליהן מחשבות-טרדה על התשוקה העזה המלפפת את לבו להיבּטל ממלאכתו ולבוא לבית מנשה קצמאן; ולוּ רק לשעה אחת. משפטים היה מדבר עם עצמו גם כל אשר לא כתב עוד כלום לשלמה פרנקל בצוער: זה הרי נסמך עליו והוא מחכה בלי ספק למכתבו בכליון-עיניים. ואולם כדי ללכת למעון קצמאן או גם כדי לכתוב אותו המכתב יש צורך להיכנס תחילה למקומות אחדים, לחקור ולדרוש על דבר איזה מקום-עבודה בשביל פרנקל – ולביטול גדול כזה לא היה אברמזון מסוגל, על פי מצב-רוחו בימים האלה: כל ביטול נדחה מאליו, כמעט בלא יודעים. שמועה שמע, שבבית-העקד הציוני יבוקש מפקח בשכר, ובעניין זה אפשר לדבר עם מר שיינדלנסקי בביתו, ואולם גם את הביקור הזה דחה אברמזון מיום ליום. הוא כמו נאסר למקומו. בוודאי, בוודאי, לא יצדק; הרי הבטיח; ביאתו של פרנקל לכאן נחוצה, נחוצה, ואולם אחר-כך, אחר-כך, כשיגמור...

הוא עיבד את הפרקים הראשונים ועבודתו הביאה פרי. זה המבטא הקצר: "הספרות העברית" צילצל בלבו ובמוחו כמין ניגון פלאי. הוא ראה את עצמו כאחד מחלוצי העברים הצעירים, הישראלים של מחר, אחד מאלו שבשלהבת-לבם יתלקחו חזיונותיה הנשגבים של הטרגדיה הגדולה ואשר הם-הם ימצאו את הדרך ואת המעברה אל הסינתיזה הרצויה והעמוקה...

הוא כתב, וזמזום משונה, אצילי, שוקק בקרבו. ככל אשר הוסיף לשקוע בשרטוטי כתביו, כן התנדף מתוכו מדווה-הניגוד שנשא בלבו, ניגוד זה בין מה שהוא כותב ובין אותה, גרת בית מנשה קצמאן, והרוח השורר בבית ההוא. הרוח הזה לא היה רוחו מעולם. זר היה לו גם בהיותו קרוב אליו, ובעובדו את אדמת העבריה "ביזע על המצח" התבלטה הזרוּת הזאת ביותר וספגה לתוכה גם אותה הנפש היחידה, הקרובה, השוכנת שם, אותה הנפש, שהוא צריך לה כל-כך ונמשך אליה כל-כך...

לא של עצמו היה אברמזון בימים האלה, אך גם לא של העולם החיצוני. ורק בין השמשות או באשמורת-הבוקר, כשהיה נח וחושב לא בה, כי אם עליה, היו שבים זרמי הרגשים הסותרים זה את זה להטריד אותו ולהחריב את עולמו.

בין השמשות או באשמורת-הבוקר, בשעה שבלי רצונו היו מתפרצים לתוכו הרהורי חולין היוצאים מן הקודש: "מאמרו, הֶאָח, בעוד ימים מספר יסיים, ידפיס, יקריא, יַראה, מה טוב חלקו" – אזי היה, מן הצד השני, אש-רגשותיו מתלקח בו? יקריא? יראה? ולה? לה אין זה שייך כלל. "בשׂפה זרה לה תשתפך ותקונן שירתו"...

____________________

על שולחנו של אברמזון, המכוסה מפה ישנה כתומה בדיו וזרועה פתותי לחם, היו מפוזרים קונטרסים, פנקסים, פיסות-נייר וספרים פתוחים. הכרכים העבים של חכמי אומות העולם והכתבים הצנומים של סופרי ישראל התרועעו יחדיו. מן הצד היה מונח חצי כיכר-לחם לבן ואצלו שיורי חמין מצוננים בכוס. בעל-החדר התהלך מכותל לכותל, "רצוא ושוב", בצעדים נמהרים של בעל עצבים נרגשים ויד-ימינו היתה שומה פעם בזקנו ופעם על מצחו המקומט. עיניו הגדולות כמו נתקטנו מרוב התרכזות פנימית. איזה רטט לפף כל יצורי גווֹ. פתאום היה יושב וכתב בתכיפות חצי עמוד ופתאום היה קם שנית, מולק שלא מדעת כזית לחם מן הכיכר, לועסו לתיאבון, גומע מלוא לוגמיו מן התה המצונן ושב להתהלך...

חה-חה-חה! – הריע פתאום בצחוק-ניצחון, כשנתקלה עינו בגליון-מאמרו ובאותיות הנמהרות בעלות העוקצים – חה-חה-חה! – הוסיף לצחוק בקול וימחא כף – אתיוּ הנה, עודרי כרם שׂפתנו, בואו, העובדים הנכבדים "על שדמת הז'וּרנאַליסטיק העברית". אהה, דויד בן ישי איש שיינדלנסקי, קרא למקוננות ותבואנה: שבר על שבר נקרה, הווה על הווה. בא הקץ לאבלך הבל! הלא אתה וחבריך, בראשית השנה או באחרית השנה, מדי תבואו לעשות את "חשבון התבואה", והיה שבט-הסופר המושך בכם לקינים והגה והי: "נפלה נפלה שפת עבר! אין דבר אשר נוכל להראות עליו באצבע"... הוי, אצבעכם, אצבעכם, מה עבה היא! שפה לא-מדוברת היא שפתנו העניה, עם-הספר אינו מרבה לקנות ספרים, ספרותנו מתקיימת בנס, עניים הם סופרינו ועניה ספרותנו – והן תדמו, כי תגדילו לעשות באלה החדשות והנצורות אשר גיליתם! והבאים אחריכם, הגדיים-התיישים, הצעירים הזקנים... לא... "לקווֹת אחפּצה, ואשרי המחכים"... ולא למחפה-מומים אני קורא ממעמקי לבי, לא לחָנף ומרע אשר אין אמת בפיהו; למבקר מגלה אני מחכה, מבקר חושׂף שׂפונות דרוש לנו, אשר לא באצבע, כי אם בקול האלוהים המתהלך בתוכו יראה לנו את "הציצים הרכים", שכבר ישנם לנו ואת גודל שאיפתם למזג את מיטב-האירופּיוּת עם הרוח העברי המקורי, עם המשך המחשבה העברית מהדורות שעברו, כי במיטב ביצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי, ורק במאות האחרונות שבפולין, הימים היותר נוראים בכל דברי ימי הגלות, נתקלקלה המחשבה העברית באותו האופן האיום, נתקלקלה, ויש אשר נרדמה לגמרי ותהי לעקרה, וגם אז בקעו אורות-החסידות!..

ואנחנו ... בני התחיה... – דובבות שפתי אברמזון ושוב הוא מתנפל על קטעי כתביו, כנשר חש אל טרפו, מתעמק בהם שעה ממושכה, מוחק, מוסיף, מתקן, ובקרבו פוזזת שוב זו הרגשת הנעימות שהרגיש אחרי ראותו בפעם הראשונה את מאמרו שחור על גבי לבן. ובכן באה משאת-נפשו הגדולה של כל ימי שחרותו: הוא כבר מכהן פאר במקדש-הספרות! קולו מתהלך בין סופרי התחיה! תחיה! כל קרביו ירונו בו. תחיה! אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה! רק עתה יש ערך גדול לחיי בן-ישראל צעיר, עתה, בתקופת התחיה, בתקופה שהרוח העברי המקורי והפורה מתעורר ומתחדש, בשעה שהמלחמה הכבדה נטושה והיהדות הולכת ומשתחררת ומתמלאה תוכן חדש. תוכן חדש. ונהרו אליו כל הגויים. הוא מאמין בזה, הוא מאמין!

הוא אינו יכול לשבת על מקומו. חדוות לבו עולה על כל גדותיה. שרטוטי פניו החולניים מתמלאים אורה גדולה. מה מאושר הוא! הקריאה הקדושה לחי עולמים! האח, ראשו אינו כואב, ראשו אינו כואב, עיניו טהורות ונוצצות: "מאירות בתורה הקדושה" – דברי אמו, דברי אמו... חופשי הוא עתה מחיצוניות רקובה ומכל השתעבדות... רק האלוהים הנסתרים, האלוהים אשר יראנו האדם וחי, רק הוא נשאר בלבו, ואליו יעבוד...

אברמזון קופץ ממקום עמדתו ומתחיל להסתובב בחדר דרך רקידה. כנפי דמיונו נושאות אותו והוא דואה. כולו נושם ונוהר וצחוק רענן ורם משתפך מפיו. "אני נהר המטהר כל מיני כתמים" – עולה על לבו פתגמו של אותו צדיק, ופתאום, באמצע המחול שיחוללו כל נימי נשמתו, נפסקת השמחה. עגלות טעונות משא ובני-אדם כפופים נושאי-סבל חולפים לנגד עיניו ברחוב. והיא, והיא, והיא...

ראשו נלחץ בצבת וממעמקים הגיחה עליו אותה התמונה אשר מן הבית הזה יצאה ואשר בחברתה היה בחצות-הליל לפני ימים מספר. – "הוֹי מַה קַלִּילָה וּשְׁלֵוָה לִבָּתִי: לֹא נִשְׁאַר אַף קוּרטוֹב מֵחֶרְדַּת יוֹם אֶתְמוֹל"... – נקטה נפשוֹ...

– אתה יודע, אתה? – זיעזע את אוויר החדר קולו של משה אהרן – פרא-אדם! כלונס ארוך כזה? מדעתך יצאת?!

אברמזון התעורר ויחזק בפאת זקנו וינער בלורית שער-ראשו המגודלה פרע, כאילו נתכוון להסיר מעליו אבק המחשבה המעיקה, שהתגנבה לתוכו ועשתה חתירה בנשמתו. – לא! אם נבזים הם האוֹפּטימיסטים הרשמיים ובעלי התיאוֹדיציה שאומנותם בכך, הנה לא טובים מהם גם הפסימיסטים!

הוא קם ויתיצב כנגד החלון בדמות נכון לקרב וישׂם את ידיו זו בשרוול זו. – מה? מה, תולעי היאוש?.. שקר הדבר! לא עיוורות עיני לראות הכל, אך אומר אני, שהאנחות והתלונות גופן הלא אינן אלא מאותו הצד של קלקלת החיים, נפילת האדם ורעת התבל... צדוק צדק צרתוסתרה: נרפים אנו, נרפים, עצלים לחיות, עצלים להרחיב את החיים, להעלותם, להיות מיוצריהם...

למה הם? למה הם בכלל, אתם שואלים? – התרגז אברמזון. ומעבר לפתח עמדה בעלת-הבית העצובה ותקשב ברטט-לב אל "טירוף" השכן הטוב, המדבר לעצמו – ואולם הלא אחרי כל אלה הקושיות, ההבנות וההכרות, הרי חיים אתם, וגם פלוני, סוף-סוף, עדיין חי הוא, איך שהוא חי, אבל חי! שמע מינה?[9] שמע מינה, שדבק האדם באותה החידה הנסתרה וגם בכל אותה הרעה נשמתו מוצאת איזה מתק-סתרים. ועל כן? ועל כן אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות-גרידא! ארורים יהיו המסתכלים-גרידא!

קדחת-אש אכלה את כל גופו בשבתו שנית לעבוד, ואולם דעתו היתה צלולה וידו אמונה. הוא עבד כל היום. ומחדר-האוכל בקעו קולות הילדים המנגנים; ומצער עד לאין שיעור וגבול, עד כדי זעזוע כל העצבים וערעור כל היסוד, היה סלסולם הממושך בשירת המילה "חָפֵץ". "אָבע' אונזע' דאט, ס' אין הימע' יוּט' ע, וואָס ע' ווי-י-י-י טוּט ע... כל אשר חפץ... וואָס ע' ווי-י-ל"... אברמזון עבד.

 

י

בית-דירתו הקטן של מנשה קצמאן, שבאחד משלושת חדריו גרה חַוה בלוּמין, עומד ברחוב שומם, מרוחק מטבור-העיר. דירה זו, בעלת דיוטה אחת, משונה היא בבניינה: צרה לצד פנים ורחבה כלפי חוץ; כתליה מלאים בקיעים ופרצים וטיחם נמק; שני החלונות המסואבים, הפונים לרחוב, נמוכים וסמוכים לקרקע; ובערבי ימי הקיץ החמימים, כשזֶלדה בת בעל-הבית היתה יושבת כדרכה על הסוללה ומפצחת זרעונים, ו"מנשה האב", לץ זקן ומשתטה זה, היה מתכוון לבוא לעיניה הביתה "שלא כדרכו", דרך החלון דווקא, אף על פי שהפתח פתוח סמוך לו, דיה היתה לו הגבהת הרגל כל שהיא "בכדי שיפול – לפי דבריו וסגנון-לשונו של בעל-בית זה – תיכף ומיד, בראשו ורובו, אל עצם הרפת הנפלאה".

"הרפת הנפלאה" היתה פתוחה לכל יוצא ובא כל הימים. יתר על כן: שמחה מיוחדת שמחו בני הבית לקראת כל פנים חדשות, ובלבד שיהיו "פנים" אלו ממין ה"דלפונים" הקבועים או שייכים להם מאיזה צד, ואין צריך לאמור, אם היו הפנים פני איזה צעיר, שנפל לתוך ה"מחנה", וקל וחומר בן-בנו של קל וחומר, אם גם "אינו יהודי" הוא – פנים כאלו קיבלו כאן ב"יחוד מיוחד". דבר ידוע הוא בין חברת האֶכּסטרנים, שבביתו של מנשה קצמאן, בצל כנפי שכינתה של גיטלה זוגתו, שׂרועת-החוטם וערומת-העין, יכול למצוא לו מקום כל מי שאינו נקלט בפונדקה של חיה "האלמנה הטובה", האוהבת להאכיל ולזון את בניה באופן יקר-המציאות, ו"יקר – כפשוטו וכמשמעו", על פי עדותו של בּוּרלאק, "האֶכּסטרן הנצחי".

מנשה בעל-הבית היה מקבל כל "חוטם חדש", הנכנס לבית בפעם הראשונה, כשהוא שוכב לו, כדרכו וכמשפטו כל הימים, סרוח על הדרגש. וכך היה בא עם "החוטם החדש" בדברים:

  הנה ביתי לפניך, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ'. כלי הבית היקרים, ארבעת הכתלים – הכל, הכל לך, לטובתך ולהנאתך. כאן ברפת זו, לומונוסוף הנכבד, אין גֵרים ואין תושבים, הכל – שוורים... טפוּ, רצוני לאמור: הכל גרים והכל תושבים, כה אחיה ולא אמות. אנוכי, מנשה המורה הישָן והישֵן; היא, גיטלה אהובתי, עקרת ועוקרת הבית; בתולתי הגדולה והצעירה מרת זלדה... טפוּ, עפרא לפומי[10] על העזה כזו. חס ושלום, לא זלדה – זינאידה, זינאידה מאַקסימוֹבנה (שמי, כידוע, הוא מאקסים), "במלה אחת", כמו שאומרים בדרשות של פּרוֹפּאגאנדה, כולנו, כולנו, לרבות את נחומ'ל שלי ההולך-בטל הקטן, שעתיד להיעשות, אם ירצה השם, הולך-בטל גדול, כולנו מוצאים מנוחה כאן, באולם הרעבון, באולם הרעבון, לוֹמוֹנוֹסוֹב לוֹמוֹנוֹסוֹביץ' – השומעות אוזניך? – באולם הרעבון, כה אחיה ולא אמות. היוצא מכל הדברים הללו, שכל החדרים האחרים לפניך הם, לומונוסוב הנכבד. "כל החדרים" אמרתי בחופזי וחובה גדולה עלי להוסיף ולהעיר: כל, חוץ מחדרה של יֶווה אִיסאַקוֹבנה, כה אחיה ולא אמות, כי בחדר ההוא, ידידי הצעיר, בחדר ההוא, רואה אתה בן אדם, בחדר ההוא, עליך לדעת, מַתחלת כבר ממלכה אחרת. שם אין זכר לאנרכיה. שם ניקיון, סדר, פוֹטוֹגרפיות, תמונות בנות פרוטה, טשכוֹב, טוֹלסטוֹי, "רחמנות", "אהבה"... כי הלא מרחמנות ומאהבה מתגוררת אצלנו הנערה הנפלאה הזאת, שהיתה יכולה למצוא לה קן בהיכלי מלכים, כה אחיה ולא אמות. כי מלבד ה"מזומנים", שהיא ממשלמת בעד התיבה הקרה, זה חדרה, מלבד ארבעת הרובלים, שהיא מטילה עלינו לקניית עצי היער, כמו שאומרת גיטלה שלי, לא, כמו שאומר אנוכי, הנה גם... אין זה מן העניין, מה שהוא מן העניין זהו: לשכב, שכן נכבד, תוכל בכל אשר תבחר: על הקרקע, על התנור, על הסיפּון, על משקוף-החלונות, על זיזי הכותל, ורק כרים אל תדרוש וגם לחם אַל תבקש. אדרבא, להפך, אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד וקב כסילות (זה אני מבליע בנעימה ובהברה חטופה ובכוונה לכל מאורע שלא יארע, כה אחיה ולא אמות), ובכן הנני חוזר לפרטי התנאים שלנו: אם מלבד אידיאלים וספרי לימוד ותשעה קבין חוכמה יהיו לך גם דגים מלוחים – עזוב נעזוב לך אנחנו לאכול. כי "בעלנים" גדולים אנו לאכילה וגם קיבות לכולנו, כה אחיה ולא אמות. ושמא, לומונוסוב לומונוסוביץ', הנך מאלה הפתאים, רצוני לאמור: החכמים, שאינם מאמינים לכל דבר ואין לך אמונה גם בהתיזה שלי על דבר רעבוננו, שאל את פי גיטלה אהובתי שתחיה, העומדת כאן במעמד כולנו ולועסת את אצבעה. ואגב-אורחא, ידידי הצעיר, אגלה את אוזנך מה שצריך אתה עוד לדעת, והוא: שגיטלה זוגתי היא, ברוך השם, חכמה גדולה, מלכת שבא! היא, כדומה למשל, מחכימה לדרוש ממני, שאנוכי אלך בשווקים וברחובות לבקש לי הוראות-שעה חדשות; אנוכי, המורה הישן מאַקסים... גימפּליוֹביץ', כמדומה? איך, זינאידה בתי? אינך יודעת שמו של כבוד אבי מורי, עליו השלום? הלא גימפּליוֹביץ'? נוּ, אין זה נוגע. העיקר...

מנשׁה מתכוון ומהדר לסיים תמיד את הטיראדה הארוכה באיזו אימרה חריפה, שהאוזן נכווית בה, ואין גבול להנאת רוחו, כששומעיו מסביב מריעים בצחוק ופוצחים פיהם:

אַי, מנשה, אַי, מנשה הזקן, אַי נוּ, מנבל-פה, "ציניקן" גמור.

ציניקן במלוא מובן-המלה! – מתלהב בּוּרלאק ביחוד ומשתפך ב"חוֹ-חוֹ" שלו – לץ אבסוֹלוּטי, ציניקן במובן קטיגורי, חוֹ-חוֹ-חוֹ!

ציניקן? לץ? – מוסיף הדרשן להתמוגג מרוב תענוג לשמע כינוייו אלה – מי מביישני בשמות הגנאי הללו לפני האֶכּסטרן הצעיר, החדש? אה, בּוּרלאק, האֶכּסטרן הישן, רצוני לאמור, האֶכּסטרן הנצחי? נוּ, לפיקח דנא, בנים, הכל מחוּל, הכל סחוּל, וכדאמרי אינשי,[11] כה אחיה ולא אמות. אלא במה אני מפקפק? – "ציניקן" – היאך?! ציניקן בסוף המאה העשרים? סוף המאה העשרים, אמנם, לא בא עדיין, אבל הסכימו, שכבר חכמנו יותר מכפי הצורך לאֶפוֹכה[12] זו. ובכן, שמא אתם טוֹעים בני הנעורים? אולי לא ציניקן? אולי פשוט: בדחן, פטפטן, הא? מה את חושבת בדבר הזה זלדה, בתי? הלא ממין העלמות בעלות-המחשבה הנך, זינַאידה מאַקסים-גימפּליוֹבנה? או אולי אינך יודע עוד גם את זאת, לומונוסוב האורח? זה נחוץ לדעת, חובה לדעת, בן אדם צעיר! מילא, בתי הבכירה רוֹזאליה מאקסימוֹבנה, הנשׂואה לחברשטיין, לחברשטיין הדנטיסט הידוע – פיששש! שַל סמרטוטיך מעל רגליך, בן אדם תולעה! ראשית, להיות המלכה פוֹן-חברשטיין, להיות אשה לאיש המסור כל-כך, המסור כל-כך... כה אחיה ולא אמות... אמת, חוק הוא מחוקי הטבע, שהלהב מתמר ועולה רק בראשיתו, ואחר-כך תקטן האש, יפוג החום ומסביב עשן, עשן... טפוּ, טפוּ, לא, לא, רז זה איני חפץ שייגלה. בנקיטת-חפץ אני נשבע, שחברשטיין חתני, כבימות עולם וכבשנים קדמוניות, הנהו הגדול, הנורא, המסור – אוי, המסור – הראוי שהכל יאחזו בכנף-בגדו; ורוֹזאליה, אשתו שלו ובתי שלי, עולה על כל בנות-החיל, אם לא בבישול ארוחת-צהריים... תחת זאת: את מארכּס, ואת בֶּבֶּל ואת אנגֶלס ואת דארווין, קיצור הדברים, את כולם, את כולם יודעת היא – שאלו את פיה. ברם זו זלדה...

נוּ, נוּ, רב רב לך! – מפסיקתהו לבסוף זינאידה מאַקסימוֹבנה במשובה ובהתרגזות-צחוק, כשהיא מוסיפה להביט ברוֹמאַנה ולפצח את הזרעונים מן הגל הקטן שלפניה על השולחן – טוב, טוב, יהי כדבריך: לא ציניקן – פטפטן… שׂק של פטפוט… אבל הלא גם לפטפוט יש שיעור. הלא כבר פיטפטת דייך!

זלדה קצמאן, עלמה צהבהבה בעלת תנועות חיות ושובבות ושיניים לבנות וצוחקות, התייחסה אל אביה כאל רֵע ביתי זקן ומשונה וכבוד אבות רגיל לא נהגה בו. והזר הבא אל הבית, מכיוון שהוא הסתכל בה ובאביה ובאיכות כל האוויר המרחף מסביב, הרי אי-אפשר לו לבלי למצוא, שכך, ורק כך, צריך להיות כאן, ואילו לא היה ביניהם יחס כזה, אילו לא היה כך – מוזר היה הדבר!

כקריאת "ציניקן" לראשונה, כן הערת הבת לאחרונה הנה רק השמן למדורת התאווה שבקרב מנשה קצמאן לכל מיני הדיבור שבעולם. זה הגבר שהצטיין בעצלות בלתי רגילה, לא קצה נפשו מעולם במלאכת-הדיבור. הוא התעצל להלך, לקרוא, לרחוץ את פניו בבוקר, לרכוס את פי-כותונתו, ואולם לדבר, לשוחח, לקנטר, לרגל – לא התעצל. שעות-שעות שלמות היה שוכב על הדרגש פרקדן וכפוף או דרך שכיבה של חולה השב לאיתנו, רגליו הסמוכות על דופן-הדרגש יחפות, מהתעצלותו לנעול את מנעליו הקרועים והמעוקמים – ופיו לא פסק מלשים לעפר ואפר את האדם, נזר-הבריאה, את מיודעיו, צאצאיו, את האֶכּסטרנים, המשוררים, הפילוסופים, המהפכים... הוא היה דורש ונואם, וזקנו הכהה והמעוך, עיניו הקטנות, המהירות, המתנוצצות, יחד עם מצחו הרחב מלמטה וצר מלמעלה כעין "ראש תור", הבליטו את רזון לחייו המתנועעות. איבריו הנדכאים, הרצוצים, ידיו, רגליו הרזות והיבשות – הכל היה בו שחוּף ולבן-ירקרק כמקל מפוצל. ה"סוּרדוּט"[13] השחור, כביכול, והקרוע שעליו לא היה מרוכס מעודו, ולדברי בעליו, מעולם לא ראה בו אדם יותר מכּפתור אחד בתחתיתו. "מעולם! – היה שונה בגאוּת – מששת מי בראשית ואילך!"

מדרכו של אדם זה היה להשכים קום בבוקר ולהתחיל מיד להעיר בקולות משונים את כל בני הבית וביחוד את ה"בת מלכה" שלו, זלדצ'קה שלו, הדומה לשמש במרום ולכיכר-לחם בארון". מסוף הבית ועד סופו היה קולו הולך. – "קומו, קומו, יצירי רפת, לעבודת האכילה!" הוי, כי נתפסו כל הכסאות והספסלים, וכל הקרקע רצוף בגופים וגופיפים ואין מקום פנוי לשבת או לשכב עליו – והוא מוכרח להטריח את רגליו. היֹה לא תהיה כדבר הזה! ואולם עד השעה האחת-עשרה אין שומע לו. אז יתגבר מנשה קצמאן על עצלותו, יסובב מפינה לפינה ויערב ויבלבל ויסכסך בתענוג גדול את "תחתוניו של נחומ'ל, במחילה" עם שמלותיה ואפודותיה של זלדה תחיה, למגינת לבם של בעלי-הבגדים, המונחים באותה שעה על משכב-הקרקע הקר ומתייפחים מתוך צחוק. לאחרונה היתה זינאידה מאַקסימובנה מתכנסת כחתול תחת המכסה, על אף "המחבל הזקן", הומה בקול פינוק ותרעומת ומהרהרת על שערותיה היפות, הנראות מעל לראשה. והאורחים והשכנים, המתלוננים[14] בצל קורת מנשה, מטיילים להם ב"כל החדרים" בתלבושת קלה ולא יתבוששו. ובוּרלאק, הלבוש כבר גם חושנוֹ, אוחז את ה"גיאומטריה" או "לימודי המיניראלוֹגיה", בידו, מסתובב, ו"צומח – לדברי גיטל בעלת הבית – בכל מקום שלא זרעו אותו שם", מטפס על הארונות ודפּי הכתלים: עסוק הוא בחיפוש "ציזאַר" שלו, שאבד, וכאילו צלל במים, כמו להכעיס, דווקא עתה, בבוקר, כשדעתו צלולה "לעשות תרגומים"! ולבסוף הוא נזכר, ששכח אתמול את "ציזאר" בחדר-בּלומין; ומפני שחדר-בּלומין סגור עתה מבפנים, לכן מתחיל בוּרלאק לקלל מרוב כעס את הבית הלז, שאי-אפשר לעשות בו כלום: קוֹר, בלבול וערבוביה – ו"בתנאים כאלה לך ועמוד על המבחן!.. בטענותיו אלה הוא עושה חסד גדול עם מנשה, השמח להתחיל על פיהן את שיחתו: אך קיקלון ישבע מסביב: לא מסיבת-יהודים מכובדה, לא חברת-צעירים נרעשה, לא בית המדרש, לא עליה, לא גזבר באיזו אגודה, לא נאמן באיזה קוֹמיטט[15] - וגם על פני בוּרלאק לא ייכָּבד?! גם הוא רואה נגעים בהיכלו? גם בעיניו אין ירושת אבותיו מוצאת חן? אפשר לא יישר בעיניו גם פרצוף פניו של בעל-הבית? והוא הלא עומד עתה לפני הראי ומתפעל ממש הפלא ופלא ושואל קושיה חמוּרה ושאלה עצומה: מדוע עד היום אין ממנים אותו לשַח פרסי? הלא דמות זקנו היא ממש כעין אותו הקרש הקטן של הגרַגר[16] לפורים! "גיטלה אהובתי, אַייך! חמין את מכינה, בבית-המבשלות כלים חייך, אוי לי, בואי וראי ותאהביני עוד יותר"...

אוי, המן!.. – מקבל ה"משוגע" תשובה של חמת חיבה מגיטלה שלו.

והוא מתענג על התשובה ונמשך להוסיף עוד הבל-פיו בבית, כשכולו משתרע בעליצות על המקום החם, שהשאירה הבת על הקרקע בקומה ממשכבה. פניו מוסבים פעם אל בּוּרלאק ופעם אל פיח הכתלים הלחים והמושחרים ואל ה"מזרח" המרוקם והמנוקד בטיפין של זבובים, שארית ה"יהדות" בבית הזה:

ובנוגע להקור, לומונוסוב אֶכּסטרנוֹביץ', בנידון הקוֹר שבבית ושהואלת להגיש קובלנה עליו באוזני, הנה לא עלי ולא על הקור תלונתך, כי אם... כי אם... על בּלוּמין! כל האשמה תחול על ראשה, כה אחיה ולא אמות, הגע בעצמך, לומונוסוב נצחי: אילו לא היתה גם היא כמוך משלמת כלום שכר-דירה – אזי הרי לא היינו יודעים כלל מה זה חום ולא היינו מצטערים בקור. לא כך? עכשיו, שהיא, הבּוּרג'וּאית, הראויה להיות יושבת ראש בקונגרסי הנשים היותר גדולים, נותנת ממשכורתה ככל אשר היא יכולה לעצי הסקה, ואתה, מלבד שאינך נותן כלום, עודך מזכיר בתמונתך מדי רגע עץ-סרק גבוה, שאינו ראוי אלא לבקעו ולהסיק בו, הרי... א-אה! הביטו וראו והשתוממו: הנה גברילוֹב שלנו כבר נראה בעד החלון. לאן אתם רצים? פה, פה הוא כבר שב מן החוץ מלא, כה אחיה ולא אמות! רואים אתם, חדלי אשים, לכו אל גברילוֹב, עצלים, ראו דרכיו וחכמו: גם הוא כמוכם לן פה על הקרקע בקרן-זווית – פּתחתי לו בשעה השלישית אחרי חצות – והנה ראו, כארבע שעות משקם, וכבר הספיק להוציא היין מקרבו ולהכניסו שנית!

בּוּרלאק ממהר לחזור על משנתו: אום-אום-אום. ואולם הוא יודע כי גברילוֹב הבא יבטלוֹ כרגע, והוא כועס ונחפז לגמור העניין ופסוקי המיניראלוֹגיה יוצאים מטורפים ותכופים מפיו. בו ברגע השיכור מתפרץ לתוך הבית ואד קרח נכנס עמו. זקנו הצהוב והמסוכסך מחופה רוק מוגלד, ובעוד הדלת פתוחה, והרי הוא טוען בנענועי ידיים ומתוך קצף ויאוש:

נבל אנוכי, נבל, נבל גברילוב; ישר ולב רחב, אבל נבל ונבזה, יהלמני הרעם, נבל ונבזה! שמעה אלי, בן-אדם, שמעה: אני דורש כוס תה! שמעה: שנותי הולכות וכלות, אבל גם אתה שמעה אלי, איני רוצה!.. במה אתה עוסק? אה? הגידה: במה אתה עוסק? ליִ-מוּ-דֵי הַ-טֶ-בַע, פּוֹאֶזיה – מה תועלת מזה להעם? אה, מה תועלת מזה להעם? אני הייתי שמונה שנים מורה בכפר – שומע אתה? תשע שנים הייתי מורה בכפר, ויותר איני רוצה!.. היין הוותנו הוא, הוות העם הרוסי, אבל אני איני רוצה, גירשוני ואיני רוצה! איני ירא! משום דבר איני ירא! נבל אני, יהלמני הרעם! ואתה? לאן אתה הולך? בעל-הבית! מדוע הוא נסוג אחור? אני איני חושבך לבעל-הבית, מדוע הוא נסוג אחור? מה שמו? בּוּרלאק? שמעה אלי, בּוּרלאק! אל תאמר: "יהודי אני". אני אוהב יהודים, אני אהיה עליהם לסתרה תמיד, אני אוהב... זינאידה מאַקסימובנה! אני אוהב יהודים! הבה ואשקך...

מכּוֹת!..

– זינאידה מאַקסימובנה! – עוזב גברילוֹב את בּוּרלאק ועושה צעד שיכוֹר מתמוטט לצד העלמה. היא מתחמקת בצחוק.

ערל טמא מהו? – מריע מנשה האב – רוצה הוא בנשיקה יותר מבמיתה! ואולם אַת, עלמה גדולה, איככה את משיבה ריקם פני גוי? כלום מדרך העולם הוא זה? וכי בשביל שהוא שיכור הפסיד?! כפי הנראה, גם ביניהם עושים הבדל, כה אחיה ולא אמות! גברילוב – לא, אבל גריגורי ניקולאַיביץ', זלדה מאַקסימובנה, גריגורי ניקולאַיביץ'?

ובראות בורלאק, שגברילוב שב אליו, הוא משליך בחמתו את ספר-הלימוד על הספסל ומקלל שנית קללה נמרצת את "הבית הזה"; אחר-כך הוא לובש בחיפזון את הסמרטוט הארוך, דמתקרי "בגד עליון", מתגנב לפינה ושם באין רואה, הוא מסכסך את יער שערותיו הפרועות, ואינו שוכח מלהניח שני תלתלים מבלוֹריתו על גבי מצחו – לסימן חירות והפקרות: ראו, בני אדם, איני מן המקפידים על החיצוניות! לבסוף הוא יוצא בחיפזון ורץ בחוצות העיר א. מבית מַכּר אחד לחברו. וגברילוֹב, באין טרפו לפניו, שוכב לו בקרן זווית, ושפתיו הרועדות והנעות דובבות בלחישה על החברה הרוסית שפלטה אותה מתוכה. אך שומע אין לו. כל בני הבית מתקשים בשאלה: מהיכן לוקחים סוּכּר לתה של בוקר?

כך היו נוהגים בבוקר; ואולם בערב... בערב, כשמתאספים אל "אולם הרעבון" גריגוֹרי ניקולאַיביץ', רוֹזאליה מאַקסימובנה, חברשטיין אישה, שמואל דוידובסקי וחבריו, קליינגלט, איידלמאן, יֶווה איסאַקוֹבנה –

 

יא

יעקב אברמזון, שלא טעם טעם ילדוּת מימיו, שמקטנותו – אולי משנת החמש לחייו – הסכין לחקור במופלא ממנו ולנתח הכל ב"סכינא חריפא" ומעולם לא היה לו בקטנותו לא מיני צעצועים, לא ילדוֹת חברוֹת ולא משחקים ושאר מעשי ילדוּת – אברמזון זה היה בבגרותו מסוג "ילדים גדולים" אלו, שבטבעם הם פיקחים ומגודלים, מגודלים עוד יותר מן המידה, אלא משהגיעו לנקודת גובה ידועה שב לבם ויהי ללב-ילדים.

בכל ימי ישיבתו הראשונה – לפני נסיעתו לצוער – בבית קצמאן, לא ראה לבו, לב-הילדים, אלא את הצד המושך, האוריגינאלי שבאותה חברה, רק את הטוב שבמין החיים הללו: זלזול נימוסים מקובלים, מלה חריפה, דלות שמחה וחלוקה בפרוסת-לחם קטנה לכל הפיות בשווה, אבל את הרע: את הגסות, ההתרשלות, הניווּל, ובמובן ידוע, גם את "המסחר בתיקון-העולם", שלא היה זר גם למנשה בעצמו, למרות כל "חוכמותיו" ועקיצותיו כלפי חברשטיין חתנו – את הרע לא קיבל אברמזון, ולא עוד אלא שבחום עלומיו – בעת ההיא התקרב ביותר גם אל בלומין, גרת החדר הקטן שבבית ההוא – לא הכיר ולא הודה בו, וממילא גם לא ספג אותו אל תוכו.

עוד אחת: הוא היה עסוק וטרוד מאוד ואפילו מבית אוריאל דוידובסקי הוקיר רגליו. חבורתו הקטנה של אוריאל נתפרדה כבר, עוד בחורף הקודם: שנייסר נטרד על ידי "הדרמה הקשה" שנהייתה בחייו, דרמה ששמה כשם פרק ידוע לבחורי ישיבה במסכת כתובות. איידלמאן כרת את "הברית" וימנע מראות את פני "הפאטריצי, כביכול", העומד מחוץ ל"מחנה". הרוקח-העובד הילברג, בחור ענוותן וביישן, שמראה שערותיו הארוכות ומראה עיניו כעין השוֹקוֹלד, נלכד בחבלי הקסם של גמנאזיסטית אחת, והוא יושב כל "ימיו וחצי ימיו הפנויים" בבית אביה, בעל-בית יורד, יושב ושותה תה, כשהוא מסתכל בשמלת "מחמל לבו" הירוקה, מסתכל וגונח ומתמוגג. קליינגלט, בר-נש דק וחיוור זה, שבמקום לחיים יש לו שתי גומות מלאות בהרות וכל גרונו, הבולט ומזדקף מתוך צווארון-כותונתו המשובץ, אינו אלא כעובי גרגרת – אף הוא עייף, סוף-סוף, לבוא אל איש ההתולים דוידובסקי ולשמוע את סארקאזמיו הקצרים, קליינגלט זה בחר לשוב למשרתו, משרת חצי בוכהאלטר[17] באחת הקונטוֹרוֹת[18], ולכינורו, – הוא ידע לנגן בכינור – אבל מפני שבינתיים פיטרוהו ממשמרתו והכינור ירד אל בית הלוֹמבּארד[19], לפיכך נמלך ונעשה סוחר-פשתן והתחיל מבקר יום-יום את "הבורסה היהודית" – היינו האכסניה של גרינשטיין, שמשמשת בית-ועד לסוחרים – והשתדל בכל כוחו להיראות כסוחר גמור לכל דבריו, אולם בנוגע לזה יש להודות, שרגלו האחת נשארה במקצת בעולם-האידיאלים ודעתו היתה דעת-יחיד בין כרסני הבורסה. לפרקים, לאחר שהיה "מנער את חוצנו מן האטמוספירה הבורסאית", היה סר גם למעונו של דוידובסקי, בכוונה טובה ורצויה, לשמוע מפיו משפטים על דבר ענינים רוחניים ונאצלים, אבל כשנוכח לבסוף, שדוידובסקי אינו אלא או שותק או שׂוֹחק, עזבוֹ לגמרי והתחיל להיות יוצא ובא בבית קצמאן, ושם קיבל, לכאורה את כל "התורה החדשה" על רגל אחת. ל"שמא ירננו אחריו" לא חשש: העסקים הם, בין כך ובין כך, רעים, בעוונותינו הרבים, שעות של בטלה – די והותר, ושידוך הגון – אין לפי שעה "בחוג המבט הראשון"... ואם כן הרי נוח לו – קצת מחמת שעמום ובטלה וקצת מחמת קנאה בשנייסר – להופיע בעדת קצמאן ולפרקים אפילו בתור מפיסטוֹפל הלועג דוקא ל"כל הענין".

איידלמאן נשאר כשהיה "איש-ריב ואיש-מדון לכל הארץ", כלומר לכל מבקרי בית קצמאן. כשהיה חברשטיין, ראש-החברה, אברך בן שלושים, בעל עיניים טרוטות וקרח, מביע בקול מלא ביטחון את דעתו הברורה על דבר "היד החזקה של הפּרוֹצס ההיסטורי" בתור "מארכסיסט אוֹרתוֹדֹוכּסאלי", והוא כולו כאילו אומר באותה שעה: "רואים אתם, עד כמה רב העונג להיות מארכסיסט אורתודוכסאלי"; או כשגריגוֹרי ניקוֹלאַיביץ', רוסי בן עשרים ושלוש, בעל פנים אינטליגנטיים ועיניים אמוצות ועליזות, היה מדבר על "היסוד המהפך בכל מקום" ועל "הכוח הפראי של ההמונים" בתור "לא אורתודוכּסאלי", וקולו אף הוא היה מלא בטחה ומין שמחה של "מה יפים ומה נעימים החופש והדרור"; או כשעמד בּוּרלאק, האֶכּסטרן הנצחי, והזכיר כלאחר-יד את שאלת היהודים ביחוסה ל"תנועה" ומוכיח מקארל קאוטסקי ואחרים, –  וגם כן במין שמחה לאיזה איד – שליהודים חסרים כל האַטריבּוּטים שמנו חכמים בעם והפתרון היחידי הוא להתאחד עם עם-הארץ "במובן קטיגוֹרי", אז היה איידלמאן מתלקח בהבהוב האש, שקיסמים דקים ניתזים לתוכו, עומד כנגד כולם, פורש את כפיו, מנתר ברגליו הקצרות, מוציא את כל "רזוֹלוּציוֹתיו"[20] ובני אשפתו, פונה לחברשטיין ואומר "איפכא מסתברא"; פונה לגריגורי ניקולאַיביץ', ואומר "אדרבא"; פונה לבורלאק או למי שיהיה ומשמיע בקול "ורמינהו"[21], כי "מיום עומדו על דעתו, מיום שהתחילה מחשבתו להתפתח..."

ואברמזון, שלא תמיד יכול להתאפק מקחת חלק בכל אלה השקלות והטריות הריקות, היה בעצם רחוק מהן למאוד: הוא לא היה צריך לא להן ולא לכל דבר. רגש קשה אחד תפסוֹ כולו. הכל כאילו ירד לצדדים, כאילו נסתר ונחבא מפני רגש זה. הוא היה מלא אז רק רוח מרי וזעף על "אימת חייהם של החלכאים-הסוסים ועל פראות חייהם של אלה, אשר ברעיהם יעבדו חינם".

בעת ההיא התעוררו בקרבו ברוב אומץ גם רגשות נוגעים לנפשו ולבשרו: חוה בלומין נהגה בשבי גם את נשמתו, שכלתה מעודה ליופי ולטוהר-עדן, גם את גופו הקודח, גוף רווק למעלה מעשרים, שלא ידע אשה מימיו.

אברמזון לא ידע אשה מימיו. פרישותו המוחלטת הזאת, אמנם, יש שהיתה חותרת בקרבו ומביאה את מוחו לזנות לרגעים באופן מר ומביש, אבל רק לרגעים. לבו נשאר תם ושלם ומופנה לאהבה טהורה. האהבה היתה בעיניו חלק חשוב מאד מן החיים, חלק שבלעדיו גם לא יתוארו החיים. הדבר מורכב ופשוט גם יחד...

וזכור יזכּור אברמזון מן העת היא מחזה נשף אחד, שלעולם לא ישכחנו. ימי הבציר הגיעו. רוחות נשבו בחוץ. חוה איסאַקוֹבנה שבה מעבודת יומה ותשכב לנוח במלבושיה על דרגש שבחדרה; היא חשה קצת בגופה. אברמזון ישב על ידה. ב"אולם הרעבון" כבר נאספו כל בני החברה וקולותיהם בקעו גם אל החדר הזה, המלא דומיה רכה ונעימה. מצב נפשו של אברמזון היה מיוחד באותה שעה: מיחוש קל זה של בלומין הוכיח לו עד כמה יקרה הנפש הזאת, והוכחה זו היתה נעימה לו לאין קץ. הוא הביט עליה לרגעים מבט של ידידות וחופשי וימצא, כי אותו הקו המיוחד שחיבב עליו ביותר את זו מסגרת-השפתיים הנמרצה, נדנוד הלחיים השזופות-הצחות, חיוורת המצח היפה וזוהר העיניים הכחולות – אותו הקו מסתמן ביותר ברגע זה ועושה אותה יותר קרובה אליו. כל עמלו ורוגזו כאילו הוסרו ממנו לפתע-פתאום. כל חשבון לא ידעה נפשו ומחשבתו סובבה על ציר משונה אחד: "מצחה חיוור, אך לא לבן, מצחה חיוור, אך לא לבן... ושערותיה... ושערותיה..."

וכי כך אני מדבר? נשמע קולו של קליינגלט – אם כן, במחילה מכבודך, אינך שומע לדברי ומדבר דברים בעלמא. שומעים אתם, וכי אני הנני נגד העבודה הציבורית?

ומה, איפוא? מה, איפוא? – צעק איידלמאן – אדרבא, דבר הפעם ונשמעה...

כי מה אני אומר? – טען קליינגלט – אני אומר כך: יש תקופה בחיי כל אדם, ימים כאלה מגיעים, שהאדם, שהאדם... אֶ-אֶה... רוצה... נו, רוצה לישא אשה, להוליד בנים... אֶה... רצוני לאמור: חיי עצמו ...

איידלמאן אינו מבין בשום אופן: מה פירוש חיי עצמו? מיום עומדו על דעתו מנויה וגמורה אצלו, שעל האיש הרוצה לעבוד בכל לבו לטובת הכלל... ושמואל החזיק על ידו: צדק חברשטיין, לפרוליטארי אסור גם לחשוב על דבר נישואין, על הפרוליטארי לבלי לשכוח לעולם את תנאי התעשיה, שהוא נתון בהם לעת עתה ... אז דיברו גם על דבר "האהבה החופשית"...

ואברמזון ישב אז על יד מיטת חוה בלומין וישחק בלבו לכל ה"פּוסקים" הללו מטומטמי הרגש וגסי החיים. צחוק עשו לו אלה, שבחייהם הפרטיים נחתכת שאלת המינים באופן פשוט למאוד: ברצונם ובמדברם להכות חרם את קדושת הקשר שבין שני אנשים, הבאים בברית כדי להסיר כל קרעי הנפש, למצוא תוכן חדש לחייהם ולעבוד יחדיו. אם החיים המקולקלים של בני אירופה בכלל חיללו גם את קדושת הנישואין, והצביעות והזימה רבו בארץ, הנה מה היא האהבה המאוחדת וההרמונית, העומדת למעלה מכל, כי ילוֹנוּ עליה?

והרהוריו הפשוטים, שנבעו מעומק-לבו, הביע אז לזו שנמצאת על ידו, בקול כזה ובמשפטים כאלה, אשר רק בשעה מיוחדת כאותה השעה היה הוא מוכשר להם. בלי כל כוונה למפרע, היה קולו כמגלה דבר בלחש, כאילו התכוון להכניסה לגנזי עולמו. בת-צחוק בהירה האדימה כמעט קט את חיוורת פניה, וככלותו לדבר, התנשאה היא קצת מעל משכבה ותאמר בצחוקה הטוב והשובב, כי כל זה, יאַקוֹב אִסאַקוֹביץ', טוב וישר, דעות של פרוגרסיסט אמיתי, אבל מדוע לא ילמד לקשור באופן יותר משוכלל את רביד-צאוורונו?

ואז ציוותה עליו להרכין את ראשו ובידיה החמות והחלקות, הנוגעות ואינן נוגעות, נגעה בחזהו המכוסה, כשהיא מתכוונת לתקן את רביד-צאוורונו.

 

יב

חוה בלומין קיבלה מאת שלמה פרנקל שני מכתבים בתכריך אחד: האחד לה והשני, תכריך בתוך תכריך, "בשביל אברמזון". במכתבו אליה הוא מחַלה את פני "ידידתו היחידה בתבל", לעשות אתו את הטוב והחסד ולמצוא את "אלופו ומיודעו, הדגול מרבבה, יעקב אברמזון, אשר בהיותו אתו הרבה כל כך לדבר טובות עליה" ולמסור לו את האיגרת הקטנה, המונחת כאן בעדו. הוא פרנקל, היה כותב ישר לו, לאברמזון עצמו, ולא היה גוזל את עיתותיה היקרות של יֶווה איסאקוֹבנה, אלא שאינו יודע את כתובתו של אלופו ומיודעו, אשר הבטיח לכתוב לו ולא שמר את הבטחתו, והוא, פרנקל, "הה! כיצד כבר כלתה נפשו לדאות לא. כעל כנפי רוח ולעזוב את ביצת צוער המצערה!"

בלומין לא החמיצה את המכתב בידה, ובו ביום הלכה בשליחות פרנקל לאברמזון.

אה, בן-אדם קר וגא! – קראה לאברמזון, שפתח לה, בקולה הצלול והבהיר – נסתר במסתרים הגבר הלז ואיש לא יראנו. בא לו העירה משוט בארץ וַייחבא; אך אין בושה בלבו של האיש הזה... אבל ראה, מצאתיך, אויבי! אנו הנשים, עם עז! נו, מה עושה אלוהים עמך? מה? עזה תשוקתי לדעת הכל. ידבר נא, אדוני... תיכף ומיד!.. אבל מה זאת? חה-חה-חה! – והיא נתנה פתאום את קולה בצחוק גדול – לא לחינם, איפוא, אומרים שם, שאין ברוחו נכונה. יאוּמת רק הדבר הזה – וייפתר הכל ... אופן-ישיבה זה מה פירושו?!

על הארץ לפני השולחן היה פרוש איזה בגד ישן, ומתוך הכתבים הערוכים על השולחן ניכר היה, שאברמזון הופסק זה רגע מעבודתו, וישיבתו קודם לכן היתה דרך כריעה על ברכיו, סמוך אל השולחן.

מבטו הנאור והמבויש של "האיש אשר אין בושה בלבו" הבהיק רגע והורם בלהט כבד אל פני הנכנסה. – "שולחן העבודה" נמוך הוא,  יֶווה איסאקוֹבנה, והכיסא גבוה; העבודה רבה, וקשה לשבת כך כל העת, יֶווה איסאקוֹבנה; ולפיכך יש שהוא עומד לפעמים על ברכיו וכותב, יווה איסאקוֹבנה...

יווה איסאקוֹבנה ישבה על הכיסא האחד בחדר, ש"גובהו" היה אולי רק "בערך", לפי השולחן הנמוך ביותר, ואברמזון ישב על דרגש-משכבו וישמח לגשת תיכף אל קריאת מכתבו של פרנקל, ש"תוכנו לא היה משמח ביותר, אך גם לא רע".

שלמה פרנקל כתב ל"מי שהיה מורו", כי אף על פי שה"מצב" עדיין לא הוטב, ואביו עדיין אינו מסכים בשום אופן לשולחו מעמו, בכל זאת הנה כלה ונחרצה מאתו, מאת שלמה, לבוא לא., גם בידים ריקות, "בהרגישו בעצמו, כי לא פחות מאחרים מוכשר הוא להתענות תחת יד המחסור, ובלבד שיזכה לצאת מאפילה לאורה, מבור שחת אל החיים ההומים והרועשים, ולבו סמוך ובטוח, כי גם הוא ימצא בהם את מקומו"...

אברמזון התחיל עוקר ומניח ממקום למקום את הספרים שעל שולחנו ולדבר על דבר אשמתו. – כך הוא העניין, כך הוא העניין. בכל הימים האלה לא יצא מפתח ביתו וַיאשם גם לנפשו גם לאחרים. כך הוא העניין, חוה – המלים נסתכסכו בפיו של הדובר, וכדרכו תמיד בעת התרגשותו היתירה, לא קרא לה "יֶווה איסאקוֹבנה", אלא פשוט: חַוָה. יתר על כן: לו לעצמו דרוש היה סמוֹלנסקין, רצונו לאמור: דרוש היה לו ספרו של אחד מסופרינו לרגל עבודתו, ולא הלך גם אל הביבליותיקה הציונית דפֹּה. ואולם היום ילך, ילך לשם, יבוא גם אל שיינדלנסקי, ויכתוב לו. היום יכתוב לו...

לדעתי, אין לך להיחפז כל-כך, יאקוֹב איסאקוביץ'! – העירה לאחרונה חוה, שהסתכלה בו כל העת במין סקרנות ובצל של בת-צחוק על שפתיה המכונסות – הרי יודעת אני את הנער. מה יעשה פה? גם את אביו אני יודעת וחוששת אני, שגיבורנו מגזם קצת באומרו, כי אבא לא יניחהו לנסוע. אין ספק שהוא יניחהו, ורק תמוך לא יתמוך בידו – זה אמת: "רוצה אתה לשבת בית ולאכול מן המוכן – שב ואכול, אבל לתמוך עוד..."

לא, לא, חוה – לא נתָנה אברמזון להמשיך דבריה – הוא צריך לבוא הלום. עתיד הוא להיעשות אדם הגון. מצבי, אמנם, דחוק קצת כיום, אבל אין דבר: לא נמות פה ברעב...

ומי אומר שתמותו? – צחקה בלומין פתאום את צחוקה הטוב והפיקחני – דייכם שתדעו רעב. אני אומרת רק, שאין לבהל. בכל אופן, הן לא רק עליך, אברמזון, מוטלת כל החובה. הלא גם לי הרשות לעזור לך (בלומין בחנה את איש-שיחה באחת מעיניה הכחולות). הבה ואשתדל גם אני מקודם למצוא למענו איזו הוראת שעה. הלא יודע הוא לקרוא ולכתוב? בכל אופן, כאשר אמרתי, עוד יספיק... לרעוב... חה, ראה, המלה הזאת אינה יורדת מעל לשוני!.. כן... – פניה הועבו פתאום וגבות עיניה הארוכות התכווצו קצת – לא יחידי הוא פה... כן, מה נתכוונתי לאמור?.. לי הוראות-שעה בחורף הזה – כחול הים ... כמעט, חוששת אני, שאתעשר... אולי, אברמזון...

יֶווה איסאקוֹבנה!.. – הפסיקה אברמזון באמצע ועיניו הועמו.

אדם קשה!.. – לא נכנעה בלומין – הלא אני משׂתכרת יתר מכדי צורכִּי... ולחיות הלא צריך...

"האדם הקשה" קם ממושבו על מנת להתהלך בחדר הנה והנה, אך כרגע נמלך וישב שנית. – "לחיות" – כן, יפה אמרה, ברגעים כאלה, רצונו לאמור: יש רגעים בחייו, שהוא משיג בהם את ערך-החיים האמיתי. ברגעים ש... שרואה אתה ... שידיד נאמן לפניך. רצונו לאמור: בעיקר הדבר הוא רואה, שקשור הוא מאוד אל חיי אדמות, מאוד קשור; כך הוא העניין, חוה... האין זאת? – קרא פתאום בכוונה להחליף את תוכן-שיחתו; וכשפגעה עינו בכתביו המפוזרים על השולחן הוסיף כמתלוצץ: יֵשב לו פרנקל שלנו בבית-העקד הציוני; יכין ויחנך למענו, בשביל אברמזון, דור של קוראים חדשים למאמריו העתידים לבוא. בלומין לא העירה כלום על כל זה. על שמשות-החלון מבחוץ התעופפו פיתי שלג. היא תיקנה מבלי משים את מקלעת-שערותיה והתירה את כפתורי בגד-החורף הקצר שעליה, וַתוסף לשבת בשתיקה. אברמזון רצה לשאול אותה, מפני מה אינה פושטת לגמרי את בגדה העליון מעליה, הלא היא תשב עוד אצלו ותשתה חמין, וכמו כן נתכוון לשאול לשלום אביה המתגורר בצוער, אך לא שאל כלום, והדממה לא הופרעה עד שהתעוררה בלומין והביעה את דעתה בתנועת רֵעוּת עושה-שלום, כי אילו לא נברא פרנקל אלא בשביל להכין קוראים עברים לאברמזון, מותר היה לו שלא ייברא כלל: מאמרי אברמזון העתידיים, היא מקווה, יהיו נכתבים רוסית!

לעולם לא.

לא? ומדוע? האין טוב יותר לכתוב בספרות כללית?

כלומר: רוסית...

נו, איך שיהיה, אבל הלא אין להכחיש, שהשפעת הספר שם יותר גדולה, שהאודיטוריה[22] של הספרות הרוסית יותר רחבה...

יותר רחבה? ומה בכך?

מה כוונתך לאמור בזה?

פשוט: מה לי אם יותר רחבה, אם איני יכול לדבר אליה...

לא אמת: אינך רוצה...

אחת היא – קרא אברמזון בעצב ובכובד ראש – איני רוצה לרצות. ובכלל, יווה איסאקוֹבנה, הבה ונדבר בעניין אחר: בזה הלא כבר דיברנו לא פעם. הן, יהא כך. נניח, יווה איסאקוֹבנה שמַה שאני כותב (אם הדבר אינו כך), אבל נניח, שיכול הייתי לכתוב דבר חשוב גם לרוסים, וגם דריסת הרגל תהא נתונה לי בירחוניהם הכלליים (ז'ורנאליסטים יהודים בכל הספרות הלא מספרם לגיון, ברוך השם!), או נאמר, שמאמרי "על היצירה העברית" הייתי כותב רוסית ומדפיס בספרות העברית-הרוסית – טוב. עתה, למשל, אין לי קוראים כלל. פי הכשילני יֶווה איסאקוֹבנה – כן, לא אכחד את האמת: – עתה אין לי קוראים כלל, ואז, אם כי גם כן לא יהיו (דבר ידוע הוא, שגם לזו העברית-הרוסית אין קוראים), אבל, למצער, יש אפשרות להווייתם: שפה מדוברת ומובנת. טוב: יווה איסאקוֹבנה, בטוח אני, עתה אינה קוראת את "השחר" ו"העתידות" ומאספיהם. אבל את מאמרי בוודאי היתה מוצאת וקוראת. כך הוא העניין, כך הוא העניין – ולמה אכחד? – זה, אמנם, היה לי חשוב מאוד. טוב, הכל טוב. ואולם השאלה בכלל מוזרה לי – התרגז אברמזון פתאום – עברי אני ואני כותב עברית לעברים!

בלומין הניעה בראשה, אוי, כמה עקמומיות: עב-רית לעברים. ומה שהבטיח לה – השכח? ומה שדיבר לה לפני ירחים אחדים על דבר כתביו העתידים בשביל הפרוליטריאַט?

אחר לא הייתי אז, יֶווה איסאקוֹבנה! – התקשה אברמזון לענות – אני נאמן תמיד לעצמי, ואז ... אז אחרים היו מצבי נפשי... אז הייתי נתון כולי לענייני העובדים שלנו, העמדתי את כל העולם כולו על שאלת הפועלים, כאילו היינו עם של פועלים ולא-פועלים ולא עם של חנוונים גוֹועים ברעב... איך שיהיה: העיקר היה אורגניזאציה ושביתות... ובכן, ובכן, איך אפשר, איך מותר לכתוב בשפה שאינה מובנת להפועלים, שהם מלח הארץ...

ועתה?.. הפסיקתּו בלומין בקוצר-רוח – תאבה אני לדעת... ועתה מה?

עתה? – ענה אברמזון במין צחוק שאין קולו נשמע, פנימי וסוער – אבל מה נפחדה יווה איסאקובנה, אֵי, מה נפחדה: כמה יראה ופחד בעיניים! הרגעי חוה, עתה... עתה הנני כאשר הייתי, אותו האיש עצמו ורק משוחרר אני קצת מ"יראתם" של הפועלים ואיני מתבטל עוד מפניהם. מאי פועלים? גם אני איני אציל הולך-בטל, הקלקול איוֹם? מצבם נורא? קול דמיהם צועק מן האדמה? – כן, צועקים, אבל לא אלי. אני כבר נתרחקתי מכל מפלגה, אני איני מבקש נשיאות והנפת דגלים. דברים אחרים, חוה, דברים אחרים לגמרי מעסיקים אותי עתה וחושב אני, כי "כל זה" שיש לו, אמנם, ערך כשהוא לעצמו – הבל הוא לעומת אותו הדבר שאני מבקש. אין מה להכות בתוף: המפלגה הרביעית, המפלגה הרביעית. השפלות לעולם היא שפלות. אגב-אורחא: מר חברשטיין עודנו חי ומה שלומו? עתה נזכרתי בדבריו: "המשכיל, המביט מגבוה על ההמון – סופו להיות בין הנחשלים". פוּי, שד משחת. מאיים הוא עלי בסכנה גדולה! אני הן לא אבקש קַרְיֶרָה ואיני שואף להיות שר-אלפים. דבר לי עתה רק את אומתי, אשר בשחרורה אני רוצה ואשר בלשונה עלי לדבר, אם כי ההמון אינו מדבר בה. את שיח-נפשי, את מיטב-רוחי, את...

מוזר... – הוציאה בלומין מלה אחת מבין שפתיה.

אז הייתי עממי – טען אברמזון מצידו,  כאילו לא שמע כל הערה – ועתה הנני לאומי... לאומי, כמובן, לאמור: האומה...

זר!..

פני אברמזון חָוורו. לבו נסער בו פתאום ויתכווץ ויתחמץ – וידום. ברקותיו שמע הולם-פטיש. היתה עוד פעם דממה, וארוכה מן הראשונה.

... ולאחר רגעים אחדים התחיל אברמזון לדבר בדוידובסקי. בלומין אמרה, כי יודעת היא אותו רק מעט, ראתה אותו "בסך-הכל" פעמים מספר במסיבת אנשים, ובכל פעם שתק כל העת, כאילו פיו מלא מים. – חברשטיין אומר: אנשים כאלה הינם פרי התעשיה ברוסיה: ה"טמפּ" של התעשיה הקפיטאליסטית ברוסיה אינו עוד בכל סערתו ובכל הדרו, כבמערב-אירופה, ועל כן מרובה כאן ה"פּרוֹצנט" של "אוֹבּלוֹמוֹבים", של אנשים עצלים ומתרשלים...

ואברמזון דיבר ברגש על דוידובסקי "האדם היפה", ששווה הוא, כי תתוודע אליו יווה איסאקובנה ביותר, על "מבטו של אוריאל, שמכיוון שהוא ניתן באיזה דבר, הרי מיד אותו הדבר הולך ונמס ומתבטל וערכו אובד", על אופן הבנתו ועומק-ראייתו את כל הטרגיוּת שבכל דבר ועל אי-הבנתו את היהדות ואת אי-ראותו את הטרגדיה שלה. בטרגדיה הגדולה והנוראה הזאת, אשר אין ערוך לה, דוידובסקי אינו רואה כל יופי! היהדות מעירה בו שנאה ובוז. הוא רואה בה רק השקפה בינונית, שלא התרוממה מעל הארץ ושאין בה לא העומק של ההוֹדיוּת ולא היופי הטרגי של ההֶלֶניוּת.

כן – טען אברמזון – היהדות ההיסטורית עומדת על הארץ, אבל לא מפני שלא התרוממה...

על שפתי יווה איסאקובנה היתה בכל העת הזאת תמיהה. אמנם, היא היתה כבר מושפעת במידה ידועה מחברת אברמזון ומדבריו אליה תמיד על לבלי לחשוב, כיתר רעותיה, את מצב היהודים לטוב ממצב האיכרים והעובדים הרוסים. ואולם – טרגדיה?  וכי בשביל שמצב-היהודים ברע הוא, ולוּ גם רע ממצב כל יושבי הארץ – עלינו לבגוד באידיאל הכללי? וכי לעולם נהיה גֵרים כאן? הן החברה הרוסית מתקדמת, הן רק בבית הפקיד ניקולאי פֶּטרוֹב השיבו ריקם את פניה בדבר ה"הוראה", באמתלא, כי "לנו, מדמוּאַזל, מלבד השפה הצרפתית דרוש גם לימוד דת-אל". הוא הדבר: דת-אל – משפחה קונסרוואטיבית. ואדם חיובי צריך להתגבר על כל מיני היפעלויות בלתי נעימות כאלה. הן שם פקיד, אבל טובי הרוסיים... וגריגורי ניקולאיביץ' פּטרוב – בן אותו הבית גופא – יוכיח למדי!

וכשנזכרה יווה איסאקובנה בגריגורי ניקולאיביץ', זה הצעיר הרענן והזקוף, שנידוהו מן האוניברסיטה לשנים אחדות, נתעורר בה מאליו איזה צורך לעשות נחת-רוח לאברמזון, ותבקשהו לקרוא לה את מאמרו. איידלמאן הרי זה מדבר כל הימים האלה, כי אברמזון הדפיס איזה מאמר, על דבר חסידיזמוּס, כמדומה, באיזה ז'ורנאל, היוצא לאור בשפת-עבר הישנה. האומנם יש ז'ורנאלים כאלה? הלא אין זה ז'ארגון? לה, אמנם, אחת היא. היא אינה שומעת גם ז'ארגון. יעשה-נא לה זאת אברמזון ויקרא לה את מאמרו בתרגום רוסי.

על פני מחבר המאמר נגלה אודם של אושר, אך כהרף עין חלף הלך לו, ויבחר אברמזון להניח את הקריאה הזאת "לעת אחרת, יותר מוכשרת לזה". שפתיו דובבו דברים מעורבבים: המאמר לא יוכל להעסיק את יווה איסאקובנה; מאמר זה הוא כמעט ספציאלי, המשתדל לגלות את מאור-השירה שבספרי החסידים – זרם כזה היה בחייהם ובספרותם של בני ישראל במאה השמונה-עשרה – והשפעתו על הסופרים הצעירים. ואולם תשַווה-נא יווה איסאקובנה בנפשה, שהיא אינה רוסית, או יותר נכון: תשווה בנפשה, שהספרות הרוסית זרה לה לגמרי – היכול יכלו להעסיקה, לדוגמה, מאמרי דוֹבּרוֹליוּבּוֹב על הספרות של תקופת יֶקאטֵרינה? ובכלל, קשה יהיה לו עתה לקרוא ולתרגם: לאופי סגנונו המיוחד לא יישאר אף זכר. ובכלל, אין את נפשו לקרוא דברי עצמו. אם יש את נפשה, נכון הוא לקרוא לפניה מאותה החוברת, שבה נדפס מאמרו, סיפור קטן אחד על דבר עלמה אחת.

על דבר עלמה אחת? – בחנו עיני בלומין את הדובר בה – ומה הוא התוכן?

תוכן הסיפור ... אין לו כל תוכן: ספרותנו החדשה בכלל עדיין מחפשת תוכן. רצוני לאמור: תוכן-הסיפור – עלמה עבריה; לא, עלמה שנולדה עבריה ועבדה בין הרוסים של שנות השבעים, ואחר כך, אחרי הפרעות של ... של שנות השמונים...

נהייתה לציונית? – קראה בלומין בלעג ובקול של תוחלת נכזבה – ואני אמרתי... לא, אני ידעתי...

אברמזון התעצב אל לבו. – לא. זה בעל-הסיפור הצעיר, מלבד כשרונו המצוין, הוא גם אדם מבין וחטאת כזו לא יעשה: הציוניות שלו, של אברמזון, של המספר הלז ושל כיוצא בהם אינה נובעת רק מצרת היהודים. אילו היו גם יודעים ומאמינים, כי בני ישראל ינוחו, סוף-סוף בארצות-גלויותיהם, כי אז... גם אז ... או לא, יותר נכון: אז רק אז היו מרגישים את נחיצות הציוניות. בעלי ה"תקוות", אמנם, טועים, כמדומה, באופי הקרקע המוצק אשר מתחת לרגליהם. הם, אברמזון וחבריו רואים אחרת מבעלי ה"תקוות", אך באמת גם התקוות אינן כל צורי לשבר-רוחם. להם, לאברמזון ודכוותיה[23], אין איוֹם מהרעיון, כי בני ישראל לא יִיגאָלו, ימיהם לא יתחדשו, וזכויות לא ישיגו, וזכויות הן ישיגו, ובגויים ייטָמעו ושארית לא תהיה להם ... כן! אותה העלמה לא נהייתה לציונית: לא היה לה חומר לזה. בזה הסיפור הקטן אין כל טנדנציות.[24] פשוט: רגשות של כזו. על צד האמת, לא נתנה המציאות חומר גם לתיאור רגשות כאלה: לבושתם או לבושתנו או לאסוננו, לא היו גם רגשות כאלה לאותם העלמות והעלמים... אבל כאן יתואר לא כמו שהיה באמת, אלא כפי שהיה צריך להיות...

יווה איסאקובנה לא אבתה לשמוע את הסיפור. כבר הגיעה לה השעה ללכת. ובנוגע לפרעות – מה ... מקורן ידוע ... פּטרוב, למשל, מצטער עליהן ככל איש ישר מזרע-היהודים...

בלומין השמיעה הערתה זו, כשעמדה כבר על מפתן החדר, והערה קלה זו הרתיחה את כל לבו של אברמזון. עוד פעם! הן הוא אינו מבליט ביותר צרת היהודים הבאה מתוך שנאת העמים: לציוניותו יש מקור אחר. ואולם בנוגע לאותו המחזה, שלזכרו צריך האדם לצאת מיד מדעתו, בנוגע לפרעות-העולם נגד עם-עולם – איכה ייאָמר, כי לב נוכרי כואב כלבו של אברמזון כל שבר בת עמו?!

ואברמזון זכר את היחס הנודע של אנשים ידועים לרעמי-הרעמים בשנות השמונים. רובם ככולם התייחסו למחזה זה כמו להתעוררות ההמון להסיר מעליו עוּלו. הוא זכר גם, כי בין האנשים הידועים האלה היו רבים אשר "עול-אבותיהם הוסר" ... שרטוטי פניו הרועמים נתעוותו פתאום ובלא קולו אמר לבלומין:

יווה איסאקובנה, פּטרוב אינו מאמין בעלילת דם?..

יווה איסאקובנה שבה מן הפתח וסתמה בכף-ידה הקטנה את פי אברמזון. – צר, צר לה מאוד. עתה, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים, בשעה שכל ארץ רוסיה מתעוררת לחיים חדשים...

אברמזון לא הרגיש גם בנגיעת היד הקטנה. – כן, גם הוא, גם בלומין, שניהם אנשים טובים, אך דרכיהם שונות...

בלומין יצאה, משכה בכתפה, ותלך לה לדרכה.

 

יג

דויד בן יחיאל שיינדלנסקי, סופר-סוחר למטה מחמישים, איש-תואר ואיש אמיד, עבדקן, בעל בשר ובעל קורחה בראשו, מיאן לקבל את הצעת אברמזון להושיב בבית העקד את פרנקל, איזה בחור בלתי ידוע, "שעדיין איננו כאן, אלא עתיד לבוא". תחת זאת הציע מצידו לפני אברמזון, אולי יאבה הוא לקבל על עצמו את המשׂרה הזאת: שכר הגון, אמנם אין בכוח האגודה לשלם, כי מאז הזדקן קצת דויד בן ישי וחדל להשגיא בה פועלו כבימים מקדם, נתדלדלו כוחות-האגודה והעזובה רבה בה, ואולם, להיפך, היא הנותנת: יבואו עתה הצעירים וימלאו את המקום הפנוי באידיאליזמוס שלהם. אברמזון הפסיקו והסכים לדבריו. ובאותו יום, על סמך עשרת הרובלים שכר משרתו החדשה, הריץ מכתב לפרנקל, כי יבוא אליו עירה א.

בימים האלה, מאז בא אברמזון מצוער, ביחוד בשעות שלא התעסק בעבודתו הספרותית, יש שהיה מעמד-נפש אחד בא ומחרידו. מעמד-הנפש הזה דומה היה במקצת לזה שחש לפני שנה, אחרי אשר ניתנה לו על פי זכות-משפחתו חופשה גמורה מעבודת הצבא. מין דבר מוֹגה היה בו: לפני זה היה עסוק רק באושר-חופשתו: נדמה לו, כי אם יעלה בידו להשתחרר, שוב אין לו צורך בשום דבר, אף רגע אחד מהווייתו לא ילך אז לאיבוד, חייו יהיו אז מלאים ושלמים עד המדרגה היותר עליונה. ואחר-כך, כשהשתחרר, אחרי עבור שעת החדווה הראשונה לחוש את עצמו חופשי לעשות הכל, בא אותו הדבר המעציב. הוא נהיה, אמנם, חופשי לעשות הכל והוא, אמנם עשה הכל, אך איזו נקודה הועמדה לפניו: סוף-סוף, לא זה הדבר. החיים הנם כמו שהם, החיים הנם כמו שהם...

עתה היתה הנקודה: מה יהיה? העת עוברת, הימים נמשכים, הוא חי, עולם נוהג, הספינה נטרפה בים – מה יהיה?

מה יהיה?

נקודה היתה... ומאותו היום, אשר היתה אצלו חוה בלומין ויצאה והלכה לה, הועמדה הנקודה באופן יותר חודר, טושטשה לרגעים, חזרה ונעורה והסבה מכאוב אין קץ...

עתה יחלו החיים החדשים! – חשב אברמזון בצהלת רוחו, ששבה אליו בשובו מאת מר שיינדלנסקי – "אַל יִפּול רוחכם! עליזים, מתרוננים"... הוא יעשה הכל. יבוא שלמה, יחיו יחדיו. אסוף יאסוף מסביבו קבוצה של אנשים טובים וישמיעם דבר ה'... חיים מלאים – הוא רק יעשה כל מה שבכוחו. אכן מה ישר ועדין הוא זלמן, שהתחיל להיות יוצא ובא אליו. נראה מיד, שאבותיו של בחור זה עמדו על הר סיני. אין דבר: עוד נעשה חיל! הִכּוֹנה!..

נפשו של זלמן רבקה'ש הצובע, אמנם דבקה באברמזון בימים האחרונים ויאהבהו כאח. הוא ראה בו מורה ומדריך בחיים, אשר לפניו ישפוך שיחו ועצה ישאל מפיו. בכל שעותיו הפנויות היה בא אליו, מתוודה לפניו על חסרונותיו, מביע את צערו על אי-שלמותם של אחרים ומספר לפניו קטעי עוּבדות ורשמים, שהוא רואה ומקבל מן ה"חיים" אשר מסביב. לפעמים היה זלמן מביא למקרא לאברמזון גם את "רעיונותיו", כתובים ז'ארגונית, על כל הנעשה בבית-ישראל פנימה, שרובם דברי מוסר ותוכחה והשתפכות-נפש פוסחת על שתי השעיפים. בדממה ובעצבון-אהבה היה זלמן מקבל את משפטיו הקשים של אברמזון, קוראו היחידי, על דבר סגנונם וערכם הספרותי של הכתבים הללו. אברמזון היה מבאר לו בחיבה ובארוכה, כי אותו, את אברמזון, כתבים אלה מעסיקים מאוד; שמתוכם הוא רואה את לבו ההוגה והרַגש של בעל-הכתבים, אך בשביל "היהודי" הז'ארגוני, שזלמן רצה לראותם שם בדפוס, לא יצלחו.

זלמן – זה בחור כבן עשרים וחמש, ממוצע-הקומה, חולני, בעל פנים גסים ורזים, שבמצחם ובסנטרם, הבולטים משני הקצוות, ובמשקע-לחייהם היו דומים כמעט לחצי גורן עגולה. הפנים הללו הפיקו תמיד מסירות נפש, הכנה להיטיב ומדווה מיוחד, חצי גופו העליון, שהיה כפוף, עשה תמיד רושם, כאלו זלמן זה מתפרץ לפניו קדימה ומושך בקרון קשה. משכורתו לא נחשב ה בעיניו מעולם לשלו. בשבת ובחול היה לבוש בגדים מטולאים ומלוכלכים בכתמי צבעים, עקבות-מלאכתו. וכשהיה אברמזון מביט עליו בחיבה גלויה ואומר לו שבחו בפניו, היו הפנים הקשים, והעפרוריים מתאדמים ונכלמים כפני עלמה בת שבע-עשרה.

בשים לב האזין אברמזון תמיד לכל דברי זלמן, אף לאלו שאינם חשובים, לכאורה: קולו הצלול והרפה של בן-אדם זה, קול יוצא מעומק לב טהור, היה עושה בעיני אברמזון גם את הקטנוֹת לחשובות. בסגנון מסוכסך של איש המוני היה האיש הזה, שישב בתוך עמו וראה הכל, מוסר לאברמזון את רשמיו על הדלות היהודית, ההתנוונות היהודית, והבהלה היהודית. ויחד עם זה היה קובל לפניו על קשי-מחלתו, המכרחת אותו לגור אצל יצחק אחיו, ועל קוצר-רוחו לשאת את צביעותו של אחיו זה. לדעתו, דעת זלמן, רשאי הציוני האמיתי להיות חבר רק לאגודת "פועלי ציון", שגם הוא בתוכה, ואולם, אם גם נניח, שגם האגודות האחרות ציוניות הֵנָה, הנה יצחק אחיו הוא חבר לאגודת "דורשי ציון", אגודת "המזרחי", ונבלה גדולה מזו הלא כבר אין בעולם. יצחק הלא אינו חרד. תפילין אינו מניח וגם עשן יעשן ביום השבת...

בפרהסיה? – מחזיק אברמזון בכוונה ובעונג את המשך השיחה ועיניו נעוצות בבריה הטהורה והתמימה היושבת לפניו.

הוא הדבר – מצטער זלמן ועונה בכובד ראש מרובה – הוא הדבר, אברמזון. אילו עישן בפרהסיה, החרשתי, אבל בצנעה הוא מעשן, כגנב במחתרת, בחדרי חדרים...

בחייו הרוחניים של זלמן אירע ההיפך מכל אשר יקרה את בני-גילו, העובדים היהודים, הצעירים האידיאליים. אלה אחוזים לראשונה בסביבתם ואינם רחוקים מן הציוניות ואחר-כך ילכו להם באשר ילכו, וזלמן, שבהיותו בן שלוש-עשרה כבר היתה בלבו נטיה לאידיאות ובהיותו בן חמש-עשרה כרת ה"ברית", עבר בשנות חייו האחרונות מהתם להכא [25].

זלמן עבר מהתם להכא. ואשתקד, בימי הקיץ הלוהטים והארוכים, אחרי עבודה מפרכת של שש-עשרה שעות תחת קרני השמש, היה בא לאברמזון ללמוד עברית. "זו שהיא בוודאי שלנו". אבל, אהה, ברכה לא ראה בלימודו. אברמזון השלה לראשונה את נפשו בתקווה של גירסא דינקותא של זלמן: הן הוא למד לפנים בחדר; אך החשבון לא צדק: לימודי החדר עוד קילקלו, הנייר היה מחוק והשאיפה נשארה מעל. שום תלונות וקובלנות על "הקיבה הרעבה והעבודה הקשה" לא שמע אברמזון מפי זלמן: נפשו של זה קצה בהן, כמו שהיתה לו לזרא גם התרעומת המתנפחת של אותה הספרות הקונטרסית הז'ארגונית הידועה; נושא היה בדממה את יסורי שאיפתו הנכזבה, כמו שסבל בשתיקה וגם את הצער על כתביו ו"רעיונותיו", שנדונו לגניזת עולם. ברם, מחלתו התחילה להתגבר וההתלמדות נפסקה מאליה.

זלמן ניסה כמה פעמים לבאר לאברמזון את "עיקר סיבת התגיירותו", אך גם הדבר הזה לא עלה בידו. הוא ידע רק להביע דברים נפרדים, שתוכנם היה אחד: טוב, טוב, איננו עוד כפופי קומה, אבל מה היא תקוותנו? כוחותינו על מה הם כלים? הלא שומע אין לנו שם: "יהוּדוֹנים"... ואנחנו נמַקים... פה הוא, לכל הפחות, בין אחיו... הוא היה רוצה לדעת: מדוע אין אברמזון חבר לשום אגודה?

אז היה אברמזון מתוודה לפניו בחפץ-לב. לפרקים נדמה לו, זלמנ'קה, כי אין כמוהו, כאברמזון, רוצה בפינה לעם ישראל, שאין כמוהו מרגיש בצורך המקלט-המפלט, אבל מה יעשה, והוא אינו יכול נשוֹא את כל אלה הכנופיות השתקניות והצעקניות ביחד; מה יעשה, ואימת חיי היהודים, שהוא רואה בכל תוקפה, גוזלת את אמונתו. נוולוּת-הריקבון, שהוא רואה מסביב, מרפה את ידיו. אשרי המאמינים! אילו היו גם הם כמותו, אומללים בלי אמונה – מי יודע, אם היו יכולים לעשות דבר... איה הלבֵנים והחומר? אימה... האומנם יושיעו כל אותן הפרוגרמות השונות וסעיפיהן וסעיפי-סעיפיהן?..

ובכן אין לעשות כלום, אברמזון? –

חס ושלום, זלמנ'קה, חס ושלום! אדרבא, לעשות הכל, לעשות כל מה שאנו מרגישים, כי טוב הוא. אם תשאלני מה לעשות, חוששני שלא אדע לענות לך תשובה קצרה וברורה. אני יודע רק, כי נָגע ה"חַלף" בצוואר, כי חרב חדה מונחת. זה אני יודע. ולעשות – הכל: לעזור, לנחם, להיטיב. כאנשים וכיהודים, כאנשים-יהודים...

____________________

אברמזון התעורר וראה, שהוא עומד באמצע הרחוב ויזכור, כי הולך הוא מאת מר שיינדלנסקי. השעה שעת בין השמשות של ימות-החורף: האוויר היה מלא חורבן; רוחות וסוֹעוֹת-שלג השתערו מכל העברים. אברמזון נשא את רגליו החזקות ועל לבו עלתה הקריאה:

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם! עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים.

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

 

יד

אברמזון יצא לקבל פני שלמה פרנקל בבית-הנתיבות.

נו, שלמה'לה, בואך לשלום, בואך לשלום, בני... – דובב אברמזון בלי חשׂך.

שלמה פרנקל היה לבוש "טוּז'וּרקה[26] סטודנטית" חדשה ועליה בגד-ארג קצר והדוּר, כעין זה שלובשים הפועלים הצעירים בערי הנגב וביחוד החייטים-הפראנטים[27] שבהם. ואולם בצבע עור פניו השחומים והזכים, בקומתו הישרה, בשפתיו, בעיניו ובתנועותיו המיוחדות, שהיתה בהן איזו העוויה של פינוק, ניכר היה לכל רואהו בתור "בן-נגידים".

שמחת אברמזון בלכתם בדרך אל מעונו הגיעה עד כדי גיחוך, שפתיו לא נסגרו. "תחי האחווה, יחי הקיבוץ!", כמו שחסידי פולין אומרים, אכן אין רפואה בדוקה ומנוסה למרה השחורה כהקיבוץ. אה, כוח גדול ונעלה להקיבוץ לשבר את הקליפות והחוחים הסובבים את השושנה העליונה. ועם ברכה בעלת-ביתו כבר דיבר, כי ידידו הבא יגור אתו יחדיו היא לוקחת ממנו בעד שכן "נוסף" זה רק הוספה של רובּל אחד. גם היא שמחה על בוא שלמה'לה "כמוצא שלל רב".

ארבעה רובּלים בעד חדר קטן כזה? – העיר שלמה בכניסתו לחדרו של אברמזון ועיניו תעו וכמו ביקשו את הרווחה, שתספיק למדור שני אנשים ביחד. אז התחיל לספר את כל ההרפתקאות שעברו עליו ואת כל מלחמתו עם אביו עד שעלה בידו להשתחרר מאפיטרופסותו. אביו קץ לאחרונה בכל העניין וישלחהו בדרך: "סע לך, אבל פרוטה אחת לא תקבל ממני". ואולם הוא, שלמה, לועג לזה. הוא הרי אינו ילד ואינו דואג מפני העוני. צדק אברמזון במכתבו. מה שלומה של יֶווה איסאקובנה?

הא, חוה? חוה? אה? – נחפז אברמזון – שלום לה... כתמול שלשום... עלמה טובה, האין זאת? אשה במובן היותר... היותר מהוגן... של...

היא נכנסת אצלך?.. – הפסיקהו האורח פתאום בקול מעושה קצת – כוונתי היא לשאול... רצוני לאמור... כלומר... אֶ-אֶה... היא מתגוררת הרחק מפה? אביה דרש בשלומה על ידי...

והוא התחיל לדבר שונות על אביה ועליה. אֵם אין לחוה בלומין ועם אביה אין לה כל "מגע ומשא", מלבד מכתב ודרישת שלום לפרקים; גם בינו, שלמה, ובין אביו שלו לא יהיו מעתה יחסים אחרים. אבי חוה הוא איש לא רע, יהודי פשוט. לפנים התגורר בא., אך כאשר קרא שמיטה – ושמיטה אמיתית, לא שמיטה מדומה, לקיים מנהג פיקחים – הלך לגור בצוער. שם נשא לו אשה שניה. יֶווה איסאקובנה למדה אז בגימנזיון ובימי החופש היתה באה לצוער לראות את אביה, ואולם ברבות הימים, ביחוד מעת שהכניס לבית אם חורגת לאחיה ואחיותיה הקטנים, התרחקה עוד יותר ממנו. ולא עוד, אלא שבימים אשר הגה אביה על פי עצת קרובי אשתו, לנדוד לאמריקה או לקנאדה, הודיעה לו חוה מפוֹרש, כי היא לא תלך עמו: היא קשורה יותר אל אותה הארץ שנולדה ונתגדלה בה. גם הוא, שלמה, תמים דעים עמה בעניין זה. אביה אוהב אותה מאוד, ולו, לשלמה, ידידה-מנוער היא, אף כי ראה אותה רק פעמים מספר, בימי היותה בצוער אחרי כלות חוק לימודיה בגימנזיון. אין כמותו יודע את מזגה הטוב. היא מתגוררת הרחק מפה?

אברמזון היה נכון:

אתה רוצה לראותה? טוב, טוב. כן, שלמה, אני מקווה, כי לא תינחם על "צעדך" זה, על אף אביך הנכבד. ואנוכי – הנה גם ההכנות לבואך כבר קירבוני אל החיים: הלא נחוץ היה לחפש עבודה בשבילך. כי אף אילו לא היה אביך קשה-עורף כזה, הרי גם כן טוב לך  כמובן, לחיות על חשבון עצמך. לבעלי פּוֹליטיקו-מַטריוֹ-אֶקוֹנוֹמיה[28] יש, אמנם, עשרה מאמרות בזה, ואולם לי הדבר פשוט: קודם כל – אנוכי ...

אנוכי?? – העמיד שלמה שני סימני שאלה   אֶגואיזמוס?

נו, בני – צהל אברמזון – עכשיו אין נפשי כלל לחקירה. עכשיו, שלמה מלכא, שיר-השירים, ובעולם-השירה אין צורך בחקירה. הזכרתי לך "אנוכי" רק במובן שאיפת היחיד להשתלמותו בכל הפרטים... הא! מה חפצתי לומר? כן, חפצתי לשים משׂרת "יושב הביבליותיקה וחדר-המקרא של הציונים דק"ק א." על שכמך, אה? משרה נכבדה?

של הציונים? אֶה, דבר גדול! עבודה של קטנות...

של קטנות? כלום שכחת, שלמה, מקרא מלא: "מי בז ליום קטנות"?.. מוטב לך, בבקשה ממך, שתשכח את אי-ציוניותה של יֶווה איסאקובנה ואל תשכח מקראות כאלה! בקיצור!, אני צוחק. לחינם נבהלת, בני, מקטנות. הנה רק כוונתי היתה להושיבך שם, אבל במציאות היה משה – אדון הנביאים, והגמרא הישנה – גמרא, ובה נאמר, אם לא שכחת עדיין גם זה: "המתפלל על חברו הוא נענה תחילה". ומעשה שהיה כך היה: כשהלכתי להשתדל בדבר הזה אצל דויד בן ישי...

דויד בן ישי? – 

אינך יודע? אינך יודע, כי דויד בן ישי שוכן כבוד אתנו? ועוד תתאמר ליודע הספרות העברית! בּוֹש והיכּלם! הלא זה דויד בן יחיאל איש שיינדלנסקי ואיש א. ה... ה... המחולל רהב! תואר זה "בלי תפונה" היה מוצא חן בעיניו, כי הלא יש להתקשות בפירושו. לא, מכזב אני. מפורש אמר לי, כי "אין ריב בשפתיו" על "הרחבת הלשון" ו"בלי תפונה" יש להשתמש בהרבה מחדשות-המְכַתְּבים, ורק שאלה קטנה הוא שואל, שאלה קטנה ולא יותר: מדוע הספיקה השפה לסמולנסקין? לא. יודע אתה, שיינדלנסקי בכלל, כך נוכחתי וכך היא, אינו איש רע, הרבה טוב מאחרים (הוא גופא, אמנם, חושב את עצמו לרך-הלבב בייחוד). יודע אתה, מתעב אני את אלה החברשטיינים (מכנופייתה של בלומין, מחויב אני לגלות לך), כשהם בזים לאנשים כשיינדלנסקי. להם הלא אין כל רשות לזה: בעצמם הנם בעלי-בתים פשוטים ברצונותיהם ובחייהם. בשורה הראשונה – "להתבסס", ומה, איפוא, חטאת דויד בן ישי שלי, אם יש לו מכבר בשותפות עם אחיו בית-חרושת לגפרורים בקרבת העיר? ואולם יתר על כן: הואיל ואנו עומדים בהלכה זו "עד כמה יש להם רשות", הנה לדוידובסקי (על האיש הזה דיברתי לך לא פעם בצוער), כמובן, אמנם, יש רשות, ובכל זאת צחוק יעשה לי לפעמים ביחוסו אלי בימים האחרונים על ביקורי בבית שיינדלנסקי. כנראה, יש חולשות גם לאנשים עליונים. אל תטעה בדברי. אני אבארם לך תיכף ...

ככל אשר אוכל לשפוט – לא רצה שלמה בביאור הדברים – צדקה, סוף-סוף יֶווה איסאקובנה ...

איזו יווה איסאקובנה? מה עניינה לכאן? 

הלא אמרת...

לא שלמה'לה, אינך שומע כלל דברי הרב. אני אמרתי, שחברשטיין הוא מן הכנופיה של בלומין – על צד ההלצה. לא יווה איסאקובנה; חברשטיין, הוא האדם הקשה והמתנגד לכל "אוֹפּוֹרטוּניזם". חה-חה – עבר אברמזון פתאום לעניין אחר – אזכרה ואצחקה: שיינדלנסקי, בהמשך שיחתו עמי, אומר לי, שמן היושב יידָרש שיהא ציוני, ואנוכי הלא הנני בוודאי ציוני. אני מעיר: "עברי".  והערתי זו הזכירתהו, כנהוג, איזה מענה אשר ענה גם הוא לאיזו פנים חשובים בראשית התנועה של חיבת-ציון, ואגב, זכר לפנַי הרבה מעברו הגדול. וקיצור הדברים, דומה הוא בזה לחברשטיין ממש: בכל מקום, לדבריו, הוא הנקודה המרכזית. ולעניין מה אני מדבר כל זה? כן, בנוגע לבית-החרושת. הלא קראת את מאמריו: נביאים, משא-נפש, אידיאלים ... ואולם בשיחה פרטית מדבר הוא על כל הרוחניים והקולטוריים בהכרת חשיבותו עליהם: הוא בעל בית-חרושת, איש-מעשה, והם – סופרים, סופרים, בטלנים...

בעיניו מצא חן מאמרך? – השתדל שלמה לקצר את השיחה. אריכותו של אברמזון היתה נפלאה ממנו וגרמה לו צער של קוצר-רוח.

אח, כן, כן, אני הולך עמך תיכף. גם בדרך נוכל לדבר דברינו. נו, הבה ונלעס עוד חתיכת לחם, ובחמין אינך רוצה עוד? עוד כוס? הלא אורח אתה ומחויב הנך לאכול לעת-עתה כדי שביעה. "מאמרי" אתה שואל? הוא לא אמר מפורש שלא קרא, אך זה היה מובן מאליו, וגם זה מובן מאליו, שלא נמנע בכל זאת מייעץ לי עוד ללמוד ולעבוד הרבה (הגבינה בזול היא: אל תירא לאכול יותר מעט). אותי, לדבריו, הוא אינו יודע, אבל סופרינו הצעירים בכלל "זה דרכם כסל למו" לבלי לשמוע לקולו וללמוד אינם רוצים כלל. והכבוד, אנשים צעירים, לא באפס-יד יוקח, אוצר דויד בן ישי!

בערות הסופרים העברים, אמנם, לא מעבר לים היא – התחיל שלמה...

אֵי! – צחק אברמזון ויפלו פניו – מהיכן זה לך, שלמה? בנגינת קולך יש מעין "טוֹן" חדש, שלא הורגלתי עדיין בו. כמדומתני, שאווירא דא. ממהר להשפיע עליך. איני חולק, או כמו שאומר דויד בן ישי: אין ריב בשפתי; העובדה המעציבה, אמנם, אמיתית היא במידה מרובה. ואולם התנפלות בעלמא אינה כלום. כי מה פירוש המלות "אינם רוצים ללמוד"? האדם-הסופר הראוי לשם זה לומד תמיד. אלא מאי? מוזרות לי שפות אירופיות ואיני בבחינת "חמוֹר נושא ספרים", כמו שאומר בעל "חובת הלבבות"? לא, לא אצדק. אמת היא, כי הרבה גם ממה שדרוש היה לדעת איני יודע עוד, אולם זכור ואל תשכח את תנאי חיי. אמנם, בוז אבוז להסומכים על כתפם של תנאי-החיים, רצוני לאמור, כי אין לשכוח, שגם המעט שהספקתי ללמוד, רכשתי לי בהיותי כבר בראשית גמר בישולי, בשעה שמוחי ולבי  כבר היו מלאים ערכי גויים ואלוהיהם... בקיצור הדבר, שלמה, בואך משפיע עלי כל-כך לטובה עד שלשוני המקשקשת גם בשעת שלום די והותר, אינה יודעת עתה כל מתג ורסן. לא! מכאיב הדבר! "הסופרים הצעירים אינם לומדים, הסופרים הצעירים אינם יודעים את השפה" – בוודאי! לצערנו הגדול, נשחת הוא סגנוננו, אבל אין גם לשכוח את הסיבה העמוקה: הסופר הצעיר בא בהכרח במגע-ומשא קרוב ופנימי עם הקוּלטוּרות הזרות הבולעות אותו עד חציו, ואם יארע שזה הנבלע למחצה ישוב אל אחיו לתוך התחום ויתחיל לדבר אליהם בשפה לא-חיה על כל אשר ידובר שם... פוּי, שד משחת! מה זה היה לך, שלמה'לה, מה מעטה סבלנותך, לאן אתה מביט? "בפועל ממש" אינך רוצה כלל לשמוע "מלה יהודית"...

לא אברמזון, לא; מה אתה...

נו, נו, ההתנצלות למוֹתר! מודה אני לך, אחי, שכל הפּטפּוטים – ואם תמצא לאמור: לא-הפטפוטים – הללו אינם יכולים להעסיק אותך כמותי, אף שמן הצד השני צריך אתה מעכשיו להיות קרוב אליהם יותר, כי איך שתרצה, ואני אבלבל את ראשך בכל אלה מדי יום ביומו. הלא תדע את סוג הקדמותיהם של הסופרים, וגם כל דרשתי הארוכה, שהשמעתיך כרגע, הלא אינה אלא הקדמה קצרה של סופר למה שהוא רוצה לספר לך על מצב-העניינים. בקיצור, רוצח, על ידך נתקרבתי אל החיים לגמרי: ביקורים בבית אנשים עשירים, בקשות-משרות... הגביר ישן שנת הצהריים בביתו על משכבו, השפחה מסתכלת בשׂלמותי ופוגשתני שלא ברצון ובחשד – הכל כנהוג. אני יושב ומחכה. פתח-ה"אולם" פתוח קצת: פסילים, פּושקין, פסנתר, ובחדר- האוכל – תמונת ר' זלמן מלאדי. בקיצור, זוכרים ב"ספר הבינונים" ומחכים חצי שעה, שעה. הילדים מצפצפים רוסית, השפחה הרוסית יוצאת ובאה ...

נוּ...

נו... – נמשך אברמזון אחר אופן-סיפורו בהנאה – הפעמון מצלצל... הגבירה באה ומעירה לאחרונה את הגביר, שכבר, כפי שאפשר היה לשפוט מקול נחרתו ושיעולו, התכונן לקום גם בלעדיה: איזה בחור מחכה... הוא יוצא. שרשרת זהב על הכרס: חית צרוּיה שוואית עם הריש: במה יוכל לשָרְ'חֵ'ת? – הכל כדבעי למהווי[29] בחיים. בקיצור, אני נכנס עמו בדברים, דולג לתמהונו על מאמריו שלו ב"חצוצרה", מדבר בכלל על הספרות. הוא "שולח לשונו" כלאחר-יד בסופרי הדור, "שאין גם איש בהם, אין אחד" ובצעירי הדור, שאינם יודעים כלל מה זה כתיבה בלא תשלומין, בעוד שהם, בני הדור החולף, כתבו "כך", שלא על מנת לקבל פרס, לשם מצווה. נו, כאן אני מנענע בראשי: בוודאי טוב היה אילו היתה הספרות לא מסחר ולא דבר הבא בשכר, אבל... והנפש הרכה של דויד בן ישי אינה כובשת רחמיה ומנחמת אותי, שאף על פי כן, אף על פי ש"המהלך החדש" "משרך את דרכיו" – הנה הספרות מתרחבת בכלל; למצער, בכמות. אז אני, הערום, מגיח מן המארב ומריע: אבל הקוראים, דויד בן ישי, הקוראים מתמעטים והולכים, והא ראיה: הביבליותיקה דפֹה ... חה-חה-חה...

וסוף דבר? 

אה, וסוף דבר? וסוף דבר? אה, קצרה נפשך? חכה כמעט רגע. סוף-דבר, עשרה רובּלים לחודש. ובימים האלה עוד אשלח את מאמרי החדש ל"התחיה", ואני הלא מבני הדור המבקשים שכר בעד עבודתם. בקיצור, בני, חיֹה נחיה! עתה הינפש קצת, איש שלא נבחר על-ידי דויד בן ישי לשרְ'חֵת בקודש, הינפש מעמל-הדרך, ואז ניגש לפתרון-השאלה: מה לעשות? ובתור איש סופר – והסופרים הלא שונאים קצת לחשוב – לא ארבה במחשבות ואמהר להביע לך את הצעתי החדשה...

הצעת אברמזון החדשה היתה פשוטה וגם לא חדשה ביותר. הוא הציע לפני שלמה ללמוד איזו מלאכה גופנית. וברוב התרגשותו וצהלת רוחו הִרבה לבאר את ערך ההצעה: לא שהוא, אברמזון, חושב את העבודה הגופנית לאיזה אידיאל. לא. פשוט: מוֹצא למחיה. שלמה, אמנם, יכול לשאול: "ונימא רבי עקיבא לנפשיה?"[30] ברם הקושיא אינה קושיא כלל: אברמזון בכלל אינו דואג לעתידותיו, כי אף שלכאורה הכל טוב, טוב – מי יודע מה ילד יום? ראשו הלא כואב הוא. ובכלל, ברעב לא ימות: לחם וחמין יתנו לו מאמרים, ביבליותיקות, ובשעת הדחק – הוראות שפת-עבר. אבל הוא, שלמה...

הוא, שלמה, שתק. אברמזון לא הכיר ברוב רגשותיו בקרבו, שאורחו כאילו מסתיר איזו מבוכה השוכנת בתוכו. שלמה היה כמו לא-מרוצה מאיזה דבר ועם זה חשש, פּן ייגַלה אי-רצונו. ורק לאחרונה דיבר איזו דברים מקוטעים על שאיפתו ללמוד, לבוא לאיזה בית-ספר ועל דבר חוה בלומין...

לב-הילד של אברמזון חגג את חגו. החַיל והחוֹסן לחי עולמים! חוה בלומין – אחת משישים של זיו-השכינה בעולם הבא. נו, הוא מסכים: משורר אינו ואַל לו להשתפך במנגינות. ועל כן ישוב לעולם הזה – לענייני החומר העכור. שם, בבית מנשה קצמאן, ימצאו עתה בוודאי גם את שמואל'קה, שאין לו עבודה ויושב שם כימים כלילות, ואתו יוכלו לדבר ברווחה גם ע"ד ההצעה. מה? מי הוא שמואל'קה? מי הוא זה ואיזהו שמואל'קה? נורא הוא העלם הזה, ושלמה לא ידע! שמואל'קה הוא בן בעל-הבית הזה ואמו מורתו הצנועה והטובה היא בעלת-הבית הזאת; בחור בעל חמימות, רגשן, ישר וטוב. אבל מה לו לאברמזון לאַלף בינה מראש? יחיה שלמה ויראה. אֶה, עוד יש אנשים טובים ומהוגנים בא... אם הם כאן – הכל כאן...

 

טו

חקרתי ודרשתי, אברמזון, בדבר בקשתך – דיבר שמואל דוידובסקי אל יעקב אברמזון, כעבור ימים אחדים – וזה אשר העליתי. אני חושב, אני אומר: לא טוב, שיבוא פרנקל ללמוד מלאכה בבית איש זר; שכר לימוד, אני אומר, לא ישלם, ובעלי-הבתים ירדו בו בפרך. ועוד, אני אומר: שאר החניכים יהיו מתקלסים ב"חדש"  הבא. כך מתקלסים, אני אומר, וקשה יהיה "להם", לפרנקל (שמואל נהג בפרנקל כבוד מיוחד בראשית בואו), לסבול את כל תעלוליהם. אני חושב: אל תשאלו את הרופא – שאלו את החולה. משרי חזיתי זאת, אברמזון. אמת, רוב המוננו הולך ומכיר מיום ליום את אינטרסי המפלגה...

ומה לעשות לפרנקל? – הפסיקוֹ אברמזון בדאגתו – מה לעשות לדעתך, שמואל'קה? עוץ עצה, חבר!

עצה? עצתי היא, אברמזון, כי תדבר בעניין זה עם אוריאל. כל היוצא מפיו חשוב מאד בעיני אבי. ואם הוא יאמר לו, כי יספח את פרנקל לעבודתו – יעשה, אני חושב, אני אומר. ובכן, הוֹרה, בראַווֹ: יחי פרנקל הנגר! הכן דיברתי, אברמזון?

מאז בא פרנקל לשכון את אברמזון נשתנה לחיוב יחוסו של שמואל לזה האחרון. בבוא אברמזון לשכון בחדר-ביתם, אמר שמואל בלבו, כי אברמזון של עכשיו הוא מסתמא אותו אברמזון, שהתגורר בבית מנשה קצמאן... והנה בא האיש לגור והוא יושב לו סגור בחדרו ואין דבר. ולא עוד, אלא בשעה שהוא, שמואל, נתכוון לבוא אליו ולהביע בפניו את כל כללי תורתו, הנה לא די שלא נתפעל אברמזון מידיעותיו החדשות ולא טרח גם לתקן את טעויותיו ולהדריכו בדרך אמונה, כי אם גם דיבר אליו דברים משונים; אומר היה לו, שתורתו זו – לאו דווקא, שלמעשיו של שמואל ולמצבי-נפשו טוב שיהא יסוד אחר; שטוב לעובד להילחם על חייו מצד מלחמת הטוב עם הרע, מלחמת יסוד-התפארת עם הכיעור והדלוּת וכו' וכו'... ופעם ניסה שמואל לספר לו מדברי-גבורותיו בבית-המדרש, בשעה שהיו אסיפות הציונים חדלי-האישים ודרוֹש דרש שיינדלנסקי, זה הפבריקאנט השותה דמים – ויהי הדבר הזה לא לרצון לאברמזון, תחת אשר חברשטיין וסיעתו מילאו פיהם תהילת "אש-הלהבה" על מעשים כאלה... סוף-דבר: אברמזון לא השביעהו רצון, ומתוך צער על תוחלת נכזבה בא שמואל להתאונן על הדבר הזה בבית מנשה קצמאן. וחברשטיין ואיידלמאן שניהם נתנבאו בסגנון אחד ואמרו, כי אברמזון נוטה לאותם האידיאלים הנובעים מתוך ההשקפות החולפות של הבּוּרג'ואזיה היהודית הפעוטה, שבנפול מגדליה ובהתרופף, בסיבת התנאים האֶקונומיים, היסוד מתחת לרגליה, היא משתקעת בהזיות ובונה בשמים עליותיה... ובכן, כמעט שנואש שמואל מאברמזון. ואולם מאז בא שלמה פרנקל העירה, אף על פי שתהלוכותיו של אברמזון לא הוטבו לגמרי, אף על פי שלא חדל מקרב את זלמן רבקה'ש "הפועל הציוני", ו"הפועלים הציונים", כמפורסם, הרי אין כמותם לרוע ולגנאי – בכל זאת הנה התחיל שוב לדבר ע"ד עבודה ולבוא לפרקים למעונה של חוה בלומין, מעין אתחלתא של תשובה גמורה, ושמואל שב לחבב את "שכנם". נפשו של "אש-הלהבה", כמו שקראו לו בין מיודעיו ומכיריו, היתה סולדת ברותחים רק אז, כשהיה מוצא את אברמזון כותב מימין לשמאל, ובדַמוֹתוֹ, שהוא מכין בוודאי איזה מאמר או מכתב בשביל תוצאות ז'ארגוניות ידועות, לא היה יכול להתאפק ושאל איזו שאלה בקול לחשים וסודי ובסגנון של מגלה טפחיים ומכסה טפח, לאות כי יודע הוא, שעל דברים כאלה אין שואלין ואין משיבין, ברם הוא בקי גדול בכל אלה העניינים... ואחרי כל הטורח הרב הזה היה אברמזון מפילהו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומודיעהו, שבשביל איזה ירחון "תחיה" הוא כותב... לשון-קודש... פי ... שפת סינים... אַנַר... א-נַכ-רו-ני-זם...

____________________

שלהבת רוחו של אברמזון, כנר אלוהים טרם יכבה, עלתה; גם בואו של שלמה פרנקל הגביר את אייָלוּתוֹ. גירא[31] בעיני המטריאליסטים האֶקונומיים המצמצמים קומת האדם ב"גורמם הכלכלי" ומקצצים את כנפיו ב"סוגיהם". יבואו הנה ויגידו: מי הוציא את העלם הלז מתוך השומן הנבאש, שבתוכו ישב כתולעת בחזרת, ויעלהו על הסולם המוביל לחיים אחרים, לחיי מחשבה וחופש-האדם? יבואו ויגידו אלה ה"כל-מבארים", אלה המתהללים באלילי ה"אקונומיקה"!

והוא, אמנם, התנהג את העלם המנצח כאם רחמניה את בר-בטנה. הוא ידע את כל הקושי שבצעדים הראשונים; הוא ידע את כל ההבדל שבינו, רגיל בעוני מעודו, ובין זה, בן-השוֹע המפונק. ברוב אומץ דיכא את אותן ההרגשות בנות-הרגע וההתנגשויות הטבעיות שבין בני-אדם, המתגוררים בחדר אחד צר. זהירותו היתה משנה.

חצות-לילה. אברמזון נפסק מעבודתו: שלמה מתלוצץ מתוך אי-רצון. – קשה לעניים אכילת לחם לבד: הקיבה ממהרת לעכּל... שפתיו המשמיעות קול-לעיסה נוגעות בבן-חדרו: מחשבות הכותב נפגמות ומתעופפות...

אח, כן, רעב אתה, שלמה, הביאה לך איזה דבר מן החנות – ואוכל גם אני. או אינו: מוטב שאלך אני. אני אלך. אסיים רק את הפסוק. כן, כן, כן. הלא עדיין זר הנך במוצאי-העיר. כן, תיכף. ובכן? "ובכן כדי לחוש את היופי הנאצל והמיוחד במינו של..." כן, תיכף. בגבינה עוד לא "קצה נפשך"?

גבינה עדיין יש לנו, אברמזון, ואולם כבר אינה נעימה לחֵך. אולי אפשר להשיג חלב?

חלב?.. אבל מה שאינו מוסרי וטוב במובן הנשגב של המושגים הללו"... מה? חלב? כן, אני הולך תיכף. חטוף ואכול, לעת עתה, שיננא. מה? אני? תודה, שלמה, תודה. אחר כך... חלב... נו, נו... ובכן? "המראה היפה והמסלסל את חוש-הראות של גייסות עוברים ברגל ישרה לקול הכאת התוף ולהט-כידוניהם מתנוצץ לאור-השמש", כן, כן... תיכף...

ובערב בּוא יבוא אברמזון אל אוריאל וידבר באוזניו על הפרובלימה הקשה של אהבת רֵעים רכה מצד אחד ועוז-רוח קשה של התבודדות מצד שני. – ניטשה מוצא ניגוד עצום בין אהבה לקרוב ואהבה לרחוק. הוא אברמזון, המתייחס לכל דבר, כמדומה, יותר ב"שכלו הגדול" מאשר ב"שכלו הקטן", אם להשתמש בטרמינולוגיה של המשורר-הפילוסוף הזה עצמו – לדידיה, לעניות-דעתו, נדמה, שהדבר פשוט מאד: אם יש אהבה אמיתית ואומץ-לב אמיתי – הסתירה מאין תימצא? דומה, שיכול אדם לאהוב את הקרוב במשמעה הפשוט של ה"מצוות עשה": "ואהבת לרעך כמוך", ולא בשביל להסתמך אכתפיה דרֵע זה או להתחכך ולהתחמם בצידו ולהימלט מן הבדידות, כי אם להוקיר ברע הקרוב, בלי כל רחמנות חלשה ורגשים רפויים, את הרחוק, רק את הרחוק, את זה שיצא ממנו בזמן מן הזמנים... הא?

על שאלת אברמזון, אם לא קשה לו, לדוידובסקי, התפלספותו זו, עונה האחרון: לא. ריח גופרית יותר עז הריח בימיו. ורק לעתים רחוקות היה מעיר איזה דבר. – בעצם הדבר, אברמזון אינו משיג בנקל אופי בני-אדם. פרנקל – מה? פּסיכיקה פשוטה; יוכל היות, לא-גסה, אבל מה בכך? בעצם הדבר, הלא כל אלה החילוקים – הבל... עניים, עשירים, ידענים, נבערים, גיבורים, חלשים, טובים, רעים... יש רק פּסיכיקה דקה ופסיכיקה המונית... עובד, פרופסור, בּאנקיר – אין זה עיקר, העיקר הוא, שרק הודות להמרובים, לעושי-החיים, נמצא כל מה שנמצא. מובן? בעצם הדבר, אין פה בניין של איזו תיאוריה... יחידים – ודי... יחידים – ואין צריך במיני זכויות מיוחדות... יהיו פילוסופי אפלטון לשוטרים ושופטים בריספּובליקה שלו...

ואין חינוך, אין הדרכה עושה כלום?!

אה, השכלת העם... אם תכתוש את פרנקל באלף מכתשים, ישאר בדידֵיה... דייך, אברמזון, לעצמך... אתה הולך למעון בלומין? צאתך לשלום...

"מה אני נותן לה? מה אני יכול לתת לה?" – שאל אברמזון את עצמו כפעם בפעם ולהלוך לא חדל...

אה, מר אברמזון!.. – פוגש בו שם חברשטיין – עתה נדע מה נשמע במחנה הציונים...

מה שנשמע במחנכם שלכם, מר חברשטיין!

נו, לא! טעות היא. במחננו אין מקום לחדשות צומחות. בקידה והשתחוויה לפני התוגר הרי אנו עומדים, רבותי. בשקלי כסף אין אנו מתגרים בו: הא שקלים, תן אדמה!

לציונים האמיתיים, מר חברשטיין, יש יותר רשות מכם ללעוג לשולטן ולשקלי כסף. תשועת ישראל, אומר אחד מהם, אם תבוא, עתידה היא לבוא על ידי נביאים ולא על ידי... חברשטייניים!

בלומין שמה קץ ל"ריב", בספּרה גם לאברמזון את העובדה, שסיפרה כבר מאה פעמים היום: איזה מאורע העומד על הפרק ועלול להביא שינוים בחיי רוסיה. מה דעתו בזה?

דעתי, יֶווה איסאקובנה? איני רוסי ואיני מדיני...

מה רצונך לאמור בזה? 

פשוט, העניינים המדיניים של רוסיה מעסיקים אותי במידה שהם מעסיקים את האיש הגרמני או הצרפתי, שאין לו כל עניין אל המדיניות...

אבל הלא גם הציונות היא מדינית! – קורא בקול פרנקל.

אַי, אף אתה ברוּטוּס? – קורא אברמזון בצחוק ומתעצב במסתרים אל לבו על נגינת קולו של פרנקל – לך, למצער, הלא מותר היה לדעת מה היא הציוניות של כמותי...

לתנועה הציונית בכלל יש חיסרון אחד: משסעהו בעל-הבית בקולו הבדחני – גלות אמיתית, כה אחיה ולא אמות, חיסרון של גלות מרה...

ומה הוא? 

"תנועה" ואינה מתנועעת, כה אחיה ולא אמות ...

חה-חה-חה!..

אברמזון אינו צוחק. – הציוניות, אמנם, לא היכתה שורש בחיי ההמון, מפני שאינה מדברת בשם ה' ואינה מבטיחה לחם. התיתנה לו לחם אלה "התנועות המתנועעות" – זוהי שאלה אחרת. הציוניות שלו היא רק נטיה רוחנית עמוקה, היוצאת מן המחשבה הגדולה על דבר גורל השכינה של אומת ישראל. ציוניות זו אינה עומדת ו"מתנועעת" – היא חודרת למעמקים...

 

טז

ימי החורף הלכו הלוך וחסור, הלוך והגיע אל קיצם, אך פּעמי האביב עוד לא נראו. אדר של אותה השנה הצטיין בגשמים מרובים. חיי אברמזון נמשכו כסדרם: הוא ישב יום-יום בבית העקד-העברי, ביקר יום-יום גם את בית-העקד הרוסי ה"פּוּשקיני", בילה כמה שעות בחברת זלמן רבקה'ש וחבריו, נאם פעם בפעם באגודות ציוניות, עיבד את הפרקים האחרונים של מאמרו, ומלבד כאב השיניים, שנוסף לו בעת האחרונה על מכאובי ראשו, לא נהייתה כל חדשה בחייו. עולמו נהג כמנהגו. ולמרות זאת, לא לעתים רחוקות (הוא לא ידע בעצמו, מאימתי נהיה הדבר) נדמה נדמה לו, שאירע בחייו מקרה פתאומי ויוצא למאוד מגדר-הרגיל.

ושלמה פרנקל למד את מלאכת הנגרות בביתו של ר' משה אהרן דוידובסקי. אוריאל, אמנם, השיב ריקם את בקשת אברמזון לדבר על פרנקל באוזני אביו ("אנוכי הולך מזה" – היתה בפיו תשובה קרה), וכשהציע אברמזון בעצמו את הדבר לפני ר' משה אהרן, התייחס זה האחרון ימים אחדים ל"זו ההצעה" ב"טה-טה" לא קצר, אבל, סוף-סוף, עבר בעל-הבית על מידותיו וניאות לקבל את התנאים, אשר הבטיח אברמזון למלאות ברוב השתדלותו: פרנקל מצידו התחייב לחיות על הוצאותיו ולעבוד שנה תמימה בלי שכר. ואברמזון ערב לרֵעו והתחייב עוד לשלם מכיסו כחמישה-עשר רובּלים, שיחד עם השנה התמימה של עבודת חינם נחשבו לשכר-לימוד, ויד בעלת-הבית היתה אתו, כי יאמינו לו. "חמישה-עשר רובלים בימינו אלה לאו מלתא זוטרתא הם" – סיימה ברכה בגניחה קשה...

____________________

עברו עוד ימים מספר, והכל על מקומו בא בשלום, הכל, לרבות חרטה. ראשון התחרט פרנקל עצמו ויאנח מן העבודה הקשה, שלא הסכין בה. אחריו התחרט ר' משה אהרן, שנדמתה לו כאן כעין השפעה לא טובה על "עזות-הפנים" שבין פועליו; ואף ברכה בעלת-הבית לא איחרה להתחרט.

אומרים אתם, כי הוא בן-נגידים – טענה להפועל הושע, אשר מאהבתו לאברמזון השתדל לדבר טובות גם על פרנקל ולהצדיקו תמיד בפניה ולא לבו – אם בן-נגידים הוא, אזי טוב לו ולא לנו. ולמה הוא בא הלום לחוות דעותיו? אם בן-נגידים הוא, אַל יבוא אלינו, בעלי-המלאכה השפלים. אני יודעת רק, כי עד בואו לא שמעתי מאברמזון כל מלה של תרעומת, ועתה – "פריץ" חדש נוסף על ביתי. הפשפשים אינם נותנים לו לישון... ומה לי לעשות? בנאמנות, התדע את אשר אגיד לך עוד? – היא הורידה את קולה, כאילו נתכוונה לגלות סוד גדול – עד בואו של זה, היה השכן משלם שכר-דירה בעיתו, ועתה צריכה אני לכסף והוא אומר אָין, וגם חמישה-עשר הרובלים – מה... לא דובים ולא יער. אני הייתי מאמינה לו, איש כאברמזון לא ישקר, זהו איש יקר, אבל בנאמנות... זרה אני לו, ולבי מתמוגג למראהו... הן חצי-בשרו נאכל וכמעט שהיה לאיש אחר... גם לפנים, אמנם, היה משונה קצת: על ברכיו, למשל, היה יושב וכותב – שפתיה לא הצטחקו וגם בעיניה נראתה יִראָה ולא לעג – אופן משונה, אבל עסוק היה ושמח... הילדים אהבוהו אהבת נפש... ועתה, אוי לי, אגיד לכם את האמת: יראה אני... לבי ינבא לי איזה דבר רע, ואני יראה. בנאמנות, אני יראה... התאמין לי, הושע, לילות איני ישנה, לילות בנאמנות... אוריאל שכחנו לגמרי... שמואל – אוי לצרותי... והנה פגעים רעים חדשים... יראה אני, בנאמנות...

כבוד מעלתו יסלח לי על מה שאני מרהיב בנפשי עוז לבלבל את ראשו – השכיל הושע פעם לדבר דברים אחדים בנידון זה גם באוזני "אברמזון בעצמו" – רוצה הייתי להעיר, רוצה הייתי... אֶה... היות שרואה אני, איך כבודו... הלא עיניים לי לראות, איך כבודו מתנהג עם הבא... עם זה שעובד אצלנו... הלא כאח, כאח ממש... אכילה, שתיה... אֶה... מכל אשר נתן ד'... אני רוצה לאמור, כמו שבני אדם אומרים... ופרנקל, לדעתי, אינו מתנהג כראוי... יסלח לי כבוד-מעלתו. לא כראוי... דברים כאלה וכאלה... ופה אצלנו ברוכ'קה זה – נשיאים ורוח... נו, גם אני, ברוך השם, איני כל-כך נבער מדעת... כל זה בוודאי אמת... גם בלעדיו אנו יודעים את מצבנו... אבל הלא כך בנוהג שבעולם... מזל ... מה יודעים אנו, אשר בחשיכה נתהלך... אֶה... וגם מזלו של זה, של בעל-ביתנו   לכל שונאי ישראל... חולה, אביון ... אבל לוּ יהי כי צדק... יסלח לי כבודו... לוּ יהי – הלא לוֹ עדיין לא הגיעה השעה לדבר... אני איני מבין, איני יודע למה לו ללמוד מלאכה – אומרים שאבות עשירים לו – אבל מכיוון שהוא לומד, מכיוון... איך שיהיה, זה כבר לא עניין שלי, כי אם שלכם... ולא בשכלי הפשוט... אבל הנה אני הייתי אומר לו: לְמד מתחילה את המלאכה – ואחר תדבר, ולא תיכף... יסלח-נא לי כבודו... אני מתערב... אבל... איך אומר זה... אֶה...

חן-חן, הושע, חן-חן ... מילמל אברמזון בפיזור נפש.

עוד בסוף שבט כמעט שכילה אברמזון את מלאכתו: המאמר "היצירה העברית בראשית המאה העשרים" הועתק אל הנקי והוכשר לדפוס. ואולם ימים אחדים כבר עברו, ודבר משלוח המאמר אל בית-המערכת עוד לא נמלא. כמין איזה עיכוב-סתרים, עיכוב סתום, לא נתן להוציא הדבר הקטן אל הפועל. בשביל להחמיץ ולא לשלוח דיה היתה גם אמתלא מעין זו, שאין עוד החוברת השישית של שבט. כשתתקבל חוברת זו, הבטיח אברמזון לעצמו, ימהר להריץ את המאמר אל "התחיה".

אל החוברות של ירחון "התחיה" ציפה אברמזון תמיד בדפיקת לב עצומה. הן היו בחייו אותם האִשים הבוערים מרחוק לנודד התועה ומאירים לו את דרך-היער האפילה. החוברות הצנומות, אמנם, לא סיפקו צדדים רבים מנפשו, נפש האדם שבו: הן עסקו רק בשאלה אחת; ואולם הוא הבין, כי אחרת אי-אפשר להיות: הגוסס אינו יכול לחשוב על שום דבר, חוץ מאפשרות-הצלתו...

הגוסס... כי הנה נפסקו החיים בתחום-המושב – זאת ידע אברמזון ברור. לא נשתנו, אלא נפסקו. ולא מציפיה לאיזו ישועה, לא מציפיה לגאולה נפסקו חיי-הגלות, כי אם מפני ההרהור על פירור-הלחם של יום המחרת, אשר לא יימָצא. מעוצם-הרעה ומכובד-הנחושתיים, מקהות-הריקניות ומקוצר-הרוח נפסקו חיי התחום...

"ושוב אודיעך בני – כותב לו "אביו-מורו" מעיר מולדתו – ואבשרך נחמה שש"ב[32] הבחור המופלא והמופ'[33] כמוהר"ר[34] חיים נחום נ"י[35] קיבל בשבוע דנא בסיעתא דש'[36] הודאה כשרה ונאמנה להיות שו"ב[37] בכל תפוצות-ישראל יאכלו ענוִים וישבעו ואי"ה[38] שידוכים הגונים משכימים לפתחו אלא שבעוה"ר[39] לא נתקיים בנו השתא כי ירחיב ד' את גבולך וכו' ואדרבא שנתדלדלו כל המעיינות השם ירחם ועושים שבתות חול לא זכינו ונתקיים בנו מקרא אחר מקרא מלא דבר הכתוב והיו חייך תלואים לך מנגד ר"ל[40] ועוד נאמר גדר בעדנו וכו' וד' הטוב בעיניו יעשה  – – – "

ובשעה שהיה רואה הוא את כל הדחקות, המנוסה, הדאגה והטומאה אשר מסביב, בשעה שהיה שומע מפי זלמן הקרוב אליו על דבר כל התלאות המוצאות את קרוביו ומיודעיו, גם את אלה היושבים פה, גם אלה שנדדו להרי חושך, בשעה שהיה קורא בעיתונים את מגילות הצרות, אשר ידע, כי כאין וכאפס הנה מול המציאות האמיתית – בכל השעות האלה היה נקוֹט בפניו על דמיונותיו ה"רומאנטיים", על ציוניותו השירית ועל כתביו העוסקים באמנות ויופי. מה רוח ומה תפארת, אם אלה כלים במצוק? מה הוד ומה נצח, אם אלה נמקים בקלקול נצחי, אשר אין מפלט ממנו? מה חסד ומה שירה חדשה, אם אין בכוחם להמעיט את הצער הלז, האוכל בשר ונפש?!

היסורים חזקים ממנו. והוא חדל לצאת לכל חזיונות-החיים מתוך עצמותו, ממהות-נפשו, כאשר הסכין עד עתה. הוא חדל ללמוד מעצמו על אחרים. כובד העינויים של האחרים, השאיפה האחת שלהם לאכול לשובעה פעם, יצאו ללמד על עצמו. ויהי הוא וכל מעשיו כחגבים בעיניו. וכן היו גם כל יסוריו בנוגע לאותה שאמרה לו: "צר, צר לה"...

הוא עושה. מה הוא עושה? במה עומד הוא בפרץ?

התכווצות, צמצום, זעיר-אנפין. הוא מסדר ספר, מתקן, רושם... חה-חה-חה... הוא עובד, הוא אינו מתעצל...

כל היום? – עונה ר' משה אהרן בלעג גלוי להושע פועלו, כשזה האחרון נמלך לשאול שאלה בעלמא, איה מקום הביבליותיקה הציונית ואם פתוחה היא כל היום – כנראה, אין עסקים אחרים משבת שם ומעיין בגאַזטין. בערב יש אשר ייכּנס איש שמה לפעמים... למי שיש שטר-גורל הולך להיווכח ב"הצפירה"... טה-טה-טה, כל היום תהיינה ביבליותיקות פתוחות – מעשה יפה!

מוות, שעמום, ריח בית-הקברות. איזה אבק של שורות מרובעות, איזה גל של חצאי-ציוֹנים עם "מגיני-דויד" ברבידיהם, איזה מספר של "קוראים" הדיוטים, מבולבלים, מטורפים, מעוקמי-המוח ומטומטמי-הרגש, הקוראים מלה אחת בקריאה משובשת, מרפרפים עליה ומבליעים השאר, וגם אלה הולכים ונשמטים אחד, אחד...

מן המשכילים יודעי עברית נשאר נאמן עם בית-העקד העברי... שנייסר... יום-יום, תיכף לפתיחת ארון הספרים, בא זה לשם וכולו אומר הכרת תודה לעצמו על בואו הלום... רואים אתם בחוש עד כמה הוא עומד למעלה מכל הזרמים והרוחות המנשבות... כל פניו עם חוטמו העבה והמעוקם עומדים ומתלוננים: ריקה התבל... שׂם הוא את משקפיו על אפו וגם זכוכיותיהם צועקות: ריקה התבל...

התבל, אמנם, לא היתה ריקה כל-כך באותו הקיץ שהיה הוא, שנייסר, באחוזת הכפרי אבי-הבת, ואולם אחר-כך, כשנתעוררה השערוריה וצריך היה להעמיס על צווארו את ריחי הנערה שנתפתתה, וביחוד בזמן מאוחר, כשצריך היה להכותה ולגרשה – נתרוקנה, נתרוקנה התבל...

נתרוקנה התבל – ומאפס מעשה, או כדי להימלט ממבטי העיניים הסמויות של האם-האלמנה, הוא בא יום-יום לחטט בתוך המספר המסוים של ספרי הארון הקטן, למצוא לפעמים איזה ספר-שירים, לשים בו עין אחת ולהיווכח בפעם האלף, כי "יש אנשים המתים ברוֹמאַנטיותם, והוא, שנייסר, במעמקיו, סוף-סוף, אחד מהם..."

וחדשה זו שנייסר מגלה בקול של "נגזרה גזירה". העולם הלא חושב אותו לפסימיסט שאין לו תקנה, ופסימיסט אשר אין לו תקנה הוא באמת, אלא מה יעשה – והעולם טועה על פי דרכו, מה יעשה וגזירה נגזרה עליו לבלתי היות פסימיסט מוחלט במעמקיו, מה יעשה והוא, שנייסר האומלל, הנהו, סוף-סוף, רוֹמאנטיקן... אסון הוא!

ואולם אחרי רגע הוא כבר שב לשאול בקול של "הכל הבל":

מה, ספרים חדשים לא נתקבלו בוודאי?..

לדאבון הלב... – עונה הוכמאן הצעיר בצחוק שפתיו הרכות והאדומות.

שפתיו הרכות והאדומות של הוכמאן הצעיר צוחקות. ואילו היו שואלים אותו, ספק הוא, אם היה יודע להשיב, על מה הוא צוחק: אם על שאין ספרים חדשים מתקבלים ואם על אשר הוא מוכשר להביע מבטא כמו "לדאבון הלב".

____________________

"אדון נכבד וסופר מאד נעלה!

שמחתי מאוד על הבטחתך להוסיף ולהעניק ל"התחיה" מפרי עטך. ובזה הנני מתכבד להודיעך, שמאמרך "השפעת החסידות על זרמי ספרותנו החדשה" עשה רושם והכל מנבאים עתידות לכשרונך במקצוע הביקורת, שדה לא עוּבד עדיין בספרותנו. לדאבוני, אין לאל ידי למלאות בקשתך בדבר הסכום הקטן מראש. אושיות "התחיה" עוד לא התכוננו ועמודיה רופפים... כשאקבל את כתב-היד שלך ע"ד הספרות העברית בראשית המאה העשרים", אשתדל לשלוח לך איזה סך עוד קודם ההדפסה.

קבל וכו".

יהודה הישראלי, עורך "התחיה" ומול"י – בידחה דעתו של אברמזון – איש ישר הוא... אוהבו באמונה...

וַיקום מעל דרגשו וילך להשיג הלוואה קטנה להוצאות המשלוח.

ההלוואה הושגה לעת ערב, ואולם אִתה יחדיו נכנסה אל אברמזון מחשבה טורדת אחת, אשר עקיצת עקרב היתה לה: אילו היה סופר בלשון אחרת...

אה, אילו היה הוא, באופיו ותכונתו, סופר בלשון חיה – מה שונה היה המצב, מה שלמים היו אז חייו! הן הוא מרגיש בתוכו גם צורך, גם רצון, גם כשרון, גם יכולת כל-כך עצומים, כל-כך אמיצים לעבוד ולעבוד ולעבוד. הוא היה בא לעיר-הבירה או למרכז ספרותי באחד הכרכים, והיה מייסד "הוצאת ספרים" חדשה ורעננה, או עובד בכל נפשו, בכל התמכרותו, באחת ההוצאות ההולכות קדימה שכבר ישנן. כל חייו היו נבלעים בעבודה זו; הוא היה נלחם לרצונו. והיא? הן טעמה הספרותי מפותח כל-כך, הן בהבל-פיה – תמצית-החיים... היא היתה אתו, על ידו, כן, היא היתה הולכת אתו. היא היתה מעודדתוֹ, מכשירתוֹ, מרוממתוֹ, גורמת לו להרגיש בעצמו ביתר שאת וביתר עוז את רוח-האדם שבו, ממלאה את חסרונותיו באישיותה שלה, באותם היסודות הנשגבים והמצודדים שיש בה, בה – חוה, אשה נאה ונפש טהורה!

ועכשיו? נורא הדבר... מלחמה אוכלת לב ונפש לו בהשפעתה שהיא יכולה להשפיע עליו. כן, הן בלעדיה אין מילואים לחייו...

– ועמה?.. – עולה שאלה קטנה ומעפילה לצנן את הלהט אשר בנפשו – עמה חיים מלאים? חיים מלאים מיום שחרב בית המקדש?

הוא מתייצב בקרן-זווית ומליט פניו בכפות-ידיו.

כן, כן, כן... רוב הציבור אינו יכול לעמוד בגזירה... אבל יחיד-הציבור יעמוד; יחיד-הציבור יעמוד בה...

כן, כן, כן. עקור יעקור משורש את תקוותו, את התקווה העולה בתוכו, למרות הכל, כזבוב טורד על הדם הקרוש בבית-המקדש... עקור יעקור משורש אותו הקול הלוחש לו, כי דיו הרגש הפשוט שבו להיותו שואף אל מטרתו. מיום שחרבה האפשרות, כי יעבדו במקדש אחד – נגזרה עליו לברוח, להתרחק...

שקר הדבר! בן-הגלות אינו פחדן! בן-הגלות אינו ירא מפני ריחיים; בן-הגלות אינו ירא את מלחמת-החיים; בן-הגלות חזק הוא! בן-הגלות יודע רק, כי לא דיוֹ הוא הרגש, אשר בני-החופש "אהבה" לו יקראו. זה נאה ויאה לסטודנט פּטרוב – הוא בן-חורין, הולך קוממיות. הוא, אברמזון, לא ישווה לו לעולם. רם הוא ממנו, אבל כפוף... עליזות כזו שבפני גריגורי ניקולאַיביץ' לא קיננה מעודה בשרטוטי יעקב בן יצחק, יוצא הישיבה... רק הוא, פטרוב, הנהו בן עשרים לכוח ובן שלושים לרדוף... אברמזון היה רק בן חמש למקרא ולמשנה ולגמרא ולמצוות ובן חמש-עשרה – לעצה, לבינה, לשוח ולקלל קללה נמרצת!

חה-חה-חה! הוא, אברמזון, אשר ראשו כואב תמיד, אשר רביד-צווארונו מהופך תמיד; הוא, אברמזון, הראשון לבני הגלות, אלה בני הגלות שנאָרוּ במאֵרה: "ארור אתה מן האשה!" – הוא, אברמזון זה חושב על דבר נשיקות, על דבר אהבה, על דבר אהבה ליֶווה איסאַקובנה... מה נמאס היה בעיניה, לוּ ידעה את הדבר!..

כן, יצטמק עמלו, יצטמק; ייתָּלה על בלימה, ייתּלה... דור יבוא וידע...

יבוא?.. ומי יודע?!.. מי יודע?, אם לא תעֹה תעתה נשמתו לעולם לא לה? הן מנוד-ראש מסביב... הן רק שבולים בודדות מסביב... עשבי הרחוב האחרונים ... מלאך אין להם לאמור: "גדל!"...

הן בית המקדש חרב לעולמים – מה הכוהנים הללו עושים?

"מאמרך עשה רושם"... חה-חה-חה... רושם על מי? על אותן השיבולים הבודדות... על אותן השיבולים הבודדות העומדות על הקבר הגדול... על אותן השיבולים הבודדות, שגם הנה מוציאות מאמרים העושים רושם?.. חה-חה-חה...

קוליה, בנו של חברשטיין... וזרעו של האזרח שיינדלנסקי, הישמעו את אשר כתב בדורו דויד בן ישי אביהם?..

כן, כן, כן. הוא כבר אחר את הפּוסטה. מאמרו החדש לא יישָלח היום. מאמרו החדש – מעשה ידיו להתפאר – נכתב בשעות יותר טובות מן הראשון. בשעות של אמונה וקורת רוח... דומה, שעוד אתמול היו השעות האלה וגם מחר אולי תהיינה, ובתוך כך מה רחוקות הן עתה, ברגע זה... אמונה... מחשבות מפליאות... נוצר בעוז... נוצר... למה? למה נוצר? למה נוצר?..

 

יז

כשבוע ימים נסגר אברמזון בחדרו. רק בלילות היה מטייל ארוכות וקצרות בחצר אשר לבית-מעונו. לפנות בוקר היה שב וסוגר את הדלת על פי ההרגל ומסיר את בגדיו ושוכב. אז יתעורר בו ספק, אם בגר את הדלת או לא. הוא מתלבש, יוצא, פותחה על מנת לסוגרה – ומניחה פתוחה.

____________________

פעם אחת, בלכתו לפתוח את בית-המקרא הנתון על ידו, נמלך להיכנס אל אוריאל דוידובסקי. זה ימים שלא היה אצלו. בכניסתו מצא שם את הפרוֹביזוֹר[41] הילברג.

ובכן, הילברג, גם להיות שני למלך אינך רוצה וגם לזה אינך מסכים? – המשיך אוריאל את השיחה שנפסקה על ידי כניסתו של אברמזון – ומאי אכפת לך, לכאורה? אה? היל-ברג!..

מה דוידובסקי סח!.. – תמה היושב ופניו שהיו מתביישים תמיד לפני אוריאל נהיו גם מגוחכים עתה, "אחרי ככלות הכל": אחרי תום כל רוֹמאַנוֹ עם תלמידת הגימנזיון...

אה? היל-ברג!.. חבל שגם אברמזון עסוק כמוך; כל הימים האלה; אילו לא הייתם עסוקים כל-כך – אפשר שהייתם מתייעצים זה בזה...

"ובכן הוא חוזר חלילה אל הצחוק" – חשב אברמזון על דוידובסקי בצאתו.

זה יותר משנה שנתפרדה חבילתו של דוידובסקי. כל אלה, שהיו נכנסים ובאים בתנועה, כאילו נושאים הם את עצמם לעין-רואים ואומרים "דרשונו", הלכו איש-איש לדרכיו ולמעשיו. אוריאל, שהיה לבדו, נשאר לבדו. ושאלה היתה אז: היתכן, כי זה האיש, אשר רק כעין צל של מיסטיות פּרוּשׂ על נשמתו הכבירה וכל אידיאה-פיקס אין לו ורוחו לרוב נכון בקרבו – היתכן, כי יחיה עוד שנה תמימה? זה האיש, אשר כל דבר לא נכחד ממנו, אשר ברור יראֶה עמל ואוון, ורק נדמה נדמה לו, כי יש לאל ידו לבלי לשים להם לב, אשר רק במו פיו יבוז לרחמנות, שהוא למעלה ממנה, ולבו מלא חמלה כים, אשר עינו ראתה אותו העולם שאמר ליצור לעצמו ויקרב אל ריקות אין סוף, זה האיש, זה האיש – היתכן, כי יאריך הווייתו עוד שנה תמימה? היתכן?

ועדיין הוא חי – 

... זה האיש – הוסיף אברמזון להשתקע בדרך הליכה במחשבותיו הבודדות ויהי כולו כאילו שכח את כל אשר מסביב – זה הנזיר אשר כל סגולותיו של בן-מלך היו רק מחזקות את בדידותו, אשר יחוּד אופיו ואופי-חייו אינם משתנים, מבלי היותם תלויים במעמד הנפש שאינו מוצק, אשר תמיד הוא מיוחד, בעליה, מיועד, מוכן – זה האיש שב אל הצחוק... עד מתי?

והוא בעצמו, הוא, אברמזון, התלוש, אשר כל קאטאסטרופה לא היתה בחייו ולא תהיה, אשר גם בדידותו היא בדידות-תלוש, אשר היה בהול ולהוט להשלים עם זה שאינו אלא כקוֹמפרוֹמיס ארוך דמיא[42] ("לשונו של אותו האיש ממש") ולא עלה בידו, הוא, עצמו, עד מתי, עד אנה, עד מתי?..

עד מתי יארכו הימים של הליכה לבית-העקד וישיבה שם? עד מתי יהיה גופו לשדה-מלחמה בין כאב-ראשו וכאב-שיניו?

אברמזון עמד. עירונים מעוקמים, דלים, נשחתים, נחפזים, מתנועעים, רוחשים – מוזר. כל מחשבה אין – מוזר. מוזר – מה זאת?

ובתוך כדי רגע הוברר לו הדבר: בהירות נוראה, לבנה, קפואה, נקבה את מצחו. בפיו נהיה גועל-מרירות. ובכן, הנה, סוף-סוף, בא אותו הדבר, לא של אוריאל, לא של אוריאל, אותו הדבר שניצנץ בו, בו, באברמזון, כבר, כבר, כבר...

____________________

הוא ישב בבית-העקד ונדרש לאשר שאלוהו. ובכל פניה שפנו אליו ובכל דיבור שנגעו בו, התאמץ בקרבו איזה איש אחר, לא-הוא, להתעודד...

פֶה... פֶה... הכל מרגיזני... אַי, נחלשו עצבי... נחלשו עד לידי ביזיון...

עיניו הישירו להביט אל נקודה אחת בקצה חתיכת העב השקוף אשר במרומי השמיים, ובכל קרביו התרקמו הנקודות המוארכות של המסרקות הצבועים אשר במקלעת-השיער של אותה, שאמרה לו "צר, צר לה" – התרקמו ונבללו בכפתורים הקטנים והעגולים שבחושנה ויחוללו בתוכו מחול-משחקים.

כל ההרמוֹניה מתקלקלת... – לחשו שפתיו – חושן אדום ... כל ההרמוניה...

וכהרף-עין שכח את כל זאת. והנה הוא יושב על הכיסא בבית-העקד הציוני. לא! לשווא יפחד פחד. הדבר לא בא עוד. מחשבתו בהירה...

מחשבתו בהירה, האלוהים והשטן! הנה הוא קורע בכוונה את שער הספר "מסעות בנימין השלישי" והוא יודע ברור, כי הוא קורע את שער הספר "מסעות בנימין השלישי"...

בהירה-בהירה היא מחשבתו, כוללת, מקפת...

משחק משונה, אכזרי, מקרי, בלי ראשית, בלי סוף; בתוכו – עולמות אין מספר, בלי בינה, בלי תכלית, ראשיתם ערפל, אחריתם אבדון; בתוכם – ארצות כבירות, גויים גדולים, עמים רבים; ביניהם – שה פזורה, עדר נבהל, צאן לטבח; לשה הפזורה – טלאים-ציוֹנים; לאלה – בית-עקד; לוֹ – כיסא... ועל הכיסא יושב הוא... יעקב בן יצחק אברמזון...

עובר אני על פני חדר-המקרא וָאוֹמַר: אסוּרה-נא ואראה...

דויד בן יחיאל! – התעורר האחר, המתחזק בתוך-תוכו של אברמזון, כשהוא-הוא, הוא בעצמו, ראה רק את הקורחה, ואת המבטאים המתפנקים "עובח... חֲדַח המקחָא... וָאמַח... אסוּחָה ואחְאה" לא שמע כלל.

נו, סופר'ח צעיר'ח, מה חדש נשמע פה?

חדש?.. והישנות מעטות?.. חדשות ישנות... הקורחה מתנוונת ונופלת...

שיינדלנסקי נתן עיניו בדובר בו. נדמה לו, כי שמע מלה מוזרה, הפוגעת גם בכבודו במובן ידוע, אך אולי טעות-שמיעה היא?

במי האשם? – שאל – במי האשם, שהביבליותיקה מתנוונת ונופלת?

במי האשם? – טען  האחר, המתחזק בתוכו של אברמזון – יאמר-נא הלהד"ם?

הלהד"ם? כוונתך: לא היו דברים מעולם?

לא היו דברים מעולם! – גנח אברמזון כמעט בשמחה על אשר תפס את פּירוש מלותיו – לא היו ספרים, לא היו קוראים... מר שיינדלנסקי מחה בגודל-לבו נגד משפט קשה זה. חוסר-ספרים וחוסר-קוראים? האומנם, אפשר להוציא משפט מוחלט כזה? ה"צעיחים" הנם תמיד בעלי התפעלות יותר מדי ומפליגים. עיקר הרע הוא רק בזה שאין מעשים, אדם אין, שיקח את כל הטורח על שכמו. הוא, שיינדלנסקי, אין לו פנאי. והן הוא אמר... הוא נכנס עתה רק לתת לאברמזון את שכרו. הן כבר עבר חודש...

"כדאי לחיות בשביל לקבל שקלים מידי זה" – הסתננה כמעט מחשבתו של אברמזון, כשהשליך את שכר-חודשו לתוך כיס בגדו העליון הקל, אשר מחמת הקור שבחדר לא היה מסירו והיה יושב בו תמיד.

וכמו בשביל להחזיק בהגיונותיו הצלולים, הבריאים, מיהר ויבקש מדויד בן ישי את החוברת האחרונה של "התחיה", אשר הוא "לא קיבלה עדיין ואשר אצל מר שיינדלנסקי אפשר שכבר ישנה".

שיינדלנסקי ענה מתּחילה ב"המ..." "התחיה"? המ... חוק אצלו ולא יעברנו לבלי תת מספריו למקרא. סיבת הדבר: הוא אוהב את הספרים גם בתמונתם החיצונית, שלא תהא הכריכה קרועה וכיוצא בזה. מה לעשות? חולשה אֶסתּטית היא, אשר לא יוכל להתגבר עליה. והצעירים הלא מדרכם לעשות את הספר הקרוּא תל-עולם... ואחרי ההקדמה וההוספה להקדמה, שלדעתו "גם לאיש קטן הרשות להכיל בתוכו איזה חולשות  בנוגע לקניינו הפרטי" – שני רמזים בחדא מחתא – זכר הדובר את עיקר תשובתו: מה? "התחיה"? את "התחיה" ביקשת? אח, חטאתי, חטאתי, ברוך דיין-האמת, סופר'ח צעיר'ח, לדאבון-הלב. ואני, אמנם, ניבאתי מראש. אני חיוויתי את דעתי לא פעם: מכתב עיתי לבני ישראל בימים האלה, אם רק רוצה הוא להתקיים, חובה עליו להיות ציוני. במלים אחרות: רק האורגנים הציוניים יש להם זכות-הקיום ואפשרות-הקיום. ו"התחיה", אף שאחר מיטתם של המתים, בעוד שלא נסתם עדיין הגולל...

הגולל ... ודויד בן ישי, מלך-הסופרים, חי וקיים!

אברמזון דמם. ואולם לו נדמה, כי כרגע צעק בקול את ה"חי וקיים!"

____________________

כשנשמע מן החדר השני קול השעון המשמיע שבע, אמר אברמזון אל נפשו, כי כבר באה העת לעשות מעשה. גזירה היא שמא יאחר...

הלא עד השעה השמינית צריכה הביבליותיקה להיות פתוחה! – התרעמו היושבים, כשהתחיל אברמזון קודם זמנו לסגור את ארון הספרים הקטן.

הוא לא שמע לקולם. ואולם כשכבר יצאו הכל, נשאר הוא על מקומו מבלי נוע עוד כשעה שלמה.

אז כיבה את המנורה ויצא. בחוץ היה ליל אפל ולח. אברמזון צעד צעדים מהירים אחדים לביתו וישב על עקביו.

"אוריאל מימינו, מפיסטופל משמאלו, לוציפר מלפניו, שכינת אל מלאחריו... ועל ראשו? ועל ראשו... "

הוא התייצב על הגשר ויבט המַימה. חשיכה. על ראשו עומק אין קץ, ובלבו – תולעת-יעקב. תולעת-יעקב ועומק אין קץ? אין קץ? הלא בא הקץ...

שחורים היו השמיים ממעל ושחורים היו המים מתחת. כל גופו התגעש ויינשא מעבר למעקה-הגשר – – –  וגעגועים כמוסים ורכים השתזרו פתאום בקרבו. הוא נקפא וגלי הנהר רעדו. וכאלה הגלים התחילו רועדים גם הרהורי העומד: עִמה ייסֶפה. היא גוֹועת – מדוע יחיה הוא? היא מתה... והוא, כירמיהו הענתותי, כיהודה הלוי, הלא הנהו רק אחד מבניה...

דממה ושחור אפל היו מסביב. קול צעדים רכים וקטנים. כצעדי אשה תועה, נשמעו מרחוק, מרחוק. רצי המים פיזזו, נחפזו, העלו קצף, הלבינו – פני העומד חָוורו. לבו לא דפק בקרבו; ברכיו נחלשו... ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יתַּמוּ עמו. רחמיו נתעוררו לכל נדנודי האוויר, לכל הדוממים, לזה הגשר, לכל אלה הבתים משני עבריו, לאלה הצעדים הנשמעים מרחוק, אשר כל זה יאבד ולא יהיה, כאשר לא יהיה הוא עוד!

הוא התפרץ ממקומו, כאילו ניתק מתוך כבלי ברזל – וירוץ. רגליו נתקלו בגוּמָץ, באבנים, והוא לא חש דבר, לא, לא, לא. הוא לא עוד וכל זה יישאר; כל זה יישאר – והוא גוש-עפר בלתי מרגיש לנצח-נצחים; לסתום חזון לעולמים, לדורות, דורות חולפים... הוא איננו – והחידה עומדת... לא, לא, לא...

הצעדים הרחוקים קרבו. אשה באה-בשנים, המוכרת את גופה הבלה בפתותי-לחם וטיפות- יי"ש, עברה, היא היתה שיכּוֹרה, התנודדה, ומלים לא היו בפיה, כאילו בוֹשה ויראה לקרוא את העומד.

אברמזון הדביקה, הוציא מכיס בגדו העליון את המטבע הצהובה-הנוצצת, שקיבל לפני שעות אחדות מבעל-הקורחה, ויושט לה, - אחותי...

אז הסב את פניו שנית אל מימי הנהר ויצחק בקול. היֹה היה איש – ואיננו. והעולם אינו חסר כלום. אין בעל המאמר "השפעת החסידות" והעולם אינו חסר כלום. הילברג מגחך ומפהק; שנייסר נותן משקפיו על אפו, ואיש לא יעלנו על לב. ואביו?.. ר' יצחק יוסיף לו לשבת בטלית ותפילין ולעסוק ב"חוק לישראל"... שניים מקרא ואחד תרגום, שניים מקרא ואחד תרגום:

           וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד                 צָעִיר:      וַיֹאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד       צָעִיר: וַאֲמַר יְיָ לַהּ תּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמְעַיְכִי יִתְפַּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא        יִשְׁתַעֲבִיד לִזְעֵירָא –

קווים ירוקים-אדמדמים וניצוצות של אש לבנה רקדו לנגד עיניו. "ורב יעבד צעיר", "ורבא ישתעביד לזעירא": עֵשׂו יסיק את תנורנו בימי השבתות; ויבקע גם העצים – מוסיף המן בשטנתו. היהודים עצלים לעשות זאת בעצמם – טוענים האנטישמיים.

המלים האשוריות המנוקדות עם טעמיהן הסתכסכו בין הקווים הירוקים-האדמדמים. אברמזון עצם עיניו. האותיות נחרתו בקצה כיפת השמיים באש שחורה...

 

יח

היתה השעה השלישית אחרי חצות הלילה ובחלון חדרו של אוריאל דוידובסקי עוד היה אור. אברמזון לא תמה ויגש וידפוק בדלת. איש לא ענה.

הצמרמורת שאחזה כל יצורי גוו של הדופק התחזקה כלהב אש בהפיח בו הרוח. הדממה ששלטה משני עברי הפתח היתה הרת אימה. הוא שנה את דפיקתו...

טַק-טוֹ … טַה …

אין עונה.

טַק-טוֹ … טַה …

טִין … נשמע צלצול של תער-גלבים נופל ארצה. וכעבור רגע פתח בעל-המעון את הדלת , כשהוא לבוש כל בגדיו ורק צווארו ערום …

דומיה בודדה ומחרדת של הוויה נפסדה טסה באוויר-החדר והודיעה לנכנס את כל אשר היה נעשה פה בעוד רגע, אילמלא שבא הוא לכאן. חרדת אלוהים מפני איזה "נעלם" המרחף כאן שפכה את ממשלתה על אברמזון. הוא חרד להשמיע קול צעדיו: על ראשי אצבעותיו ניגש עד אחד הכסאות וישב.

אוריאל סילק ברגלו מעל דרכו את התער הנוצץ שהיה מתגולל על הארץ ומעכב את פסיעותיו בחדר, פסיעות הבאות מתוך דעה מופלגת ומחשבה כבדה. פניו היו חיוורים, שלווים כדרכם, ורק צווארו הערום והארוך נדמה כאילו נתארך עוד יותר ויצא ממידתו. אברמזון שהה במקומו, כשהוא יושב ושותק וראשו מוּרד; לבסוף הרים את עיניו ונתנן בפני אוריאל. הוא דימה למצוא בעיניו לוּ גם משהו ממה שהרגיש פעם בנערותו, כשמשוהו מן הנהר וכל עוד רוח בו. – לא… האיש הזה גם שאול לא ישאלהו: "מה לו כאן במעונו בשעה זו, אחרי חצות לילה?"

הרעיון האחד "מה עלתה לו לזה, אילו שהה הוא, אברמזון, עוד רגע בחוץ" סינן את כל הרהוריו האחרים של אברמזון בכל הנשף הזה ועשאם ברורים וצלולים. ברור שיווה בנפשו ברגע זה את תואר פני אוריאל המת... וכשניגש אוריאל עד השולחן ויעל את הלהבה הכהה של המנורה, עלתה עוד בלבו מחשבה צלולה: ובכן, רק המעיט את האור בשעת הכנותיו, רק המעיט, וכבה לא כיבה לגמרי... היוכל גם הוא, אברמזון, למות מבלי לכבות המנורה תחילה? הוי, מדוע ישוועו בו ככה כל קרביו, כי, בכלל, אין לעשות את המעשה ההוא?..

גשמים מטפטפים, אוריאל... הקיץ בא...

דוידובסקי נזדעזע. כחדש נראה לו קול הדובר, אחרי אשר לא פילל עוד לשמוע קול. עוד רגע ועיניו נכונו לשלוח מבט-צו לאורח המאחר: "לך מזה!" – אך פתאום ענה ואמר:

אה? מה עשתה האם היום?

אברמזון נחפז לענות, וגם קולו, כקול איש שיחו, היה נמוך ומרוסק, כאילו יותר משהוא משמיע הוא משאיר מבפנים:

אמא, אוריאל, אמא? מה אמך עושה?.. יום-תכבוסת לה לאמא היום, אוריאל, יום-תכבוסת: כתונות הילדים הקטנים כיבסה היום אמא. הילדים לא ניגנו, רק יִללו, אוריאל – פנאי לא היה לאמא להאכילם. אוריאל, אילמלא שמעת את קולותיה השונים של אמא, קולותיה השונים, שבהם השתיקה את יללת הילדה, את יללת הילדה הקטנה: "בֶּבֶּלה, בֶּבֶּלה, הוֹפּצי; אָח, מזלי; אָח נחמה; אָח, חִיוּת, בֶּבֶּלה לי, בֶּבֶּלה לך". אוריאל, איני יכול למות!.. עתה נוכחתי!.. אויה לי... אין צורך למות... גדולה היא חידת החיים... גדולה מחידת המוות. בֶּבֶּלה, חִיוּת...

אוריאל נתן בו עוד פעם את עיניו הכהות; מראיתן כמראית עיני האיש, אשר כבר נפלו כל המחיצות הסובבות את לבו. הוא הפסיק את הילוכיו וישב ליד אברמזון. – הקיץ בא? טוב; אבל אין די בכך כלום: כבר אינו יכול להושיע; הן, בדיעבד טוב שאירע כך, שנתעכב הדבר... רגע אחד היה, רגע אחד קטן, והוא לא יכול לעמוד בניסיון: יגיע בעצמו! עוד דמעות אחדות לאוקיינוס של דמעות, ובעבוֹר זה – שלוות אין סוף. כמה קורא הוא, כמה שובה הוא. אבל טוב גם שאירע כך. הוא יסע מזה. מוטב שיבוא הדבר מרחוק. לא לפניה. מרחוק אין הדבר נורא כל-כך. כי על פי איזו זרות, נורא הוא המוות, סוף-סוף, לבני חלוף: קשה להם לשער מה זו הוויה לא-נצחית. לא-הוויה נצחית. הן. הקיץ בא?.. טוב... יבוא לו... בעולם יש טוב, יש גם טוב... בדבר, שמקרה הוא, אין רע... ואותו לא צרת העולם מטרידה, לא צרת העולם; הן... גם התער טוב הוא... פדות בו... מנירוואנה יגאל...

מגאולה יגאל? – תמה אברמזון בקול לחשים.

היא אינה גאולה; הוא גואל, הוא יפה; ריקות אין סוף. היא אינה גאולה. היא תרופה; תרופה. השתמשתי בה ימים רבים. השתמשתי בגאולה מדומה. לא גאלתני גם מיראת דמעות. הלאה מזה. שם. דרך אחת. חיי-מוות לא גאלו; עתה קורא לי מוֹת-חיים. יעקב שמע: מבטך לא טוב הוא. אמרתי, כי ישן אתה עתה... והנה מבטך – לא טוב. בשלווה אני מגלה את אוזנך. מבטך לא יקו לקץ...

אוריאל, אתה מרמז לי?

יעקב, איני מרמז. ברור.

אוריאל, האור המועט שהיה מתחילה במנורה – לא אתה המעטתוֹ?

הן רואה אתה. הוא מתמעט מאליו.

אברמזון קפץ ממקומו. אוריאל, שישב סמוך לו, נעשה לו מופלג, כאילו הוא מעבר לשבע חומות. קולו היה כאיש אשר יינו סר מעליו מפחד-פתאום ואחרי אשר שבה נפשו למנוחתה ירד הברזל על ראשו והממהו. דוידובסקי קם גם הוא...

ובכן מת אתה אוריאל, מתוך אור? – עיניו דלו לפניו – מתוך אור? מתוך בהירות יתירה ולא בחריקת שיניים? אוריאל, אני איני ירא משיגעון, שומע אתה, איני ירא. אם אין חיים – חיים, אזי אין דבר! דבר אין! והחוט לא אפסיק. לא זהו שחרור... ובכן גָווע האר מאפס נפט? ואינך ירא את המוות? כן, המוות אינו נורא... הגסיסה נוראה... הסנה נורא... יסורים נוראים... יסורים, אשר לא נשמעו מיום ברוא אלוהים שמיים. תיוהא, תיוהא לדורות, קלקול, קלקול לדורות, ריקבון וניווּל. הרף! אל תאמר לצקת נפט... הלא שמן אָין: נטמאו כל השמנים... ובידיו לא אפקיד רוחי! אל תאמר ואל תרמז... תּום אֶתוֹם עמה, בגסיסה הגדולה, הארוכה... עמוד והביטה: אל תלך מזה. ואל בית מנַדיך לא תבוא. גשמים מטפטפים... אל תאמר: הבוקר אור... עוד תכבה המנורה ואנחנו נשב בחושך... קריאת הגבר?.. התרנגולים קוראים מחדר הכיריים... שא עיניך וראה: דועכת הפּתילה, דועכת, דועכת... והנה הקץ...

אוריאל דוידובסקי לא חדל מלהתהלך בחדר בצעדיו האיטיים, הנחים. חזותו היתה של איש אשר לבו נפתח לרווחה לשמוע הכל ולהבין הכל, ועיניו – של נפש, אשר כל רגע הוא לה לחיי עולם... הכתלים החשכים, הסיפוּן החשוך והמנורה החשכה המו לבושי קדרות את המיית לילם.

 

יט

אֶה, הנה מה שאבקש ממך – דיבר שלמה פרנקל אל חוה בלומין פעם ביום השבת בשבתו בחדרה – מה רצוני לבקש? כן: תני לי ספר למקרא. שם בביתי, רצוני לאמור: אצל אברמזון, יש דרמותיו של איבסן. ואני חפץ לקרוא סיפור. דרמות, מותר לאמור, יש לכל אדם למדי בחיי עצמו...

בלומין הביטה בפרנקל בצחוק-עיניה, עיני עלמה גדולות, בהירות, פקוחות.

ומה הֵנה, לדוגמה, ה"דרמות בחיי עצמו", אם יש האפשרות לשאול ולשמוע?

פרנקל חשב: "היא לועגת לי... היא נוטה אחריו... אין כל ספק, היא נוטה אחריו..." וסיפורו על דבר חייו את אברמזון היה מאוּכל בשנאה מסותרת.

  אברמזון אומר בעצמו, כי עצביו נתערערו עד היסוד, ואי-אפשר לדוּר עתה עמו בכפיפה אחת...

מבלי משים, כמו רק להתגרות בלבו שאינו רע מטבעו, חלף כברק במוחו של פרנקל צל אותן ההרגשות, השונות לגמרי, אשר הרגיש לפנים ל"אלופו ומיודעו", והמשטמה גברה בקרבו. אברמזון רימהו; כך, רימהו. הוא טמן לו פחים וילכדהו ברשתו, כדי להתגדר בו בעצמו ובגודל-נפשו. הוא קראהו הלום, הוא השבית את מנוחתו, עקר אותו ממקומו, הטיל תגרה בינו לבין אביו שבצוער. וסוף דבר? הוא, פרנקל, שמע לו, ומה לו בכל הנבואות? מַדע אינו קונה לו; איש אין, אשר יתפלא לו כראוי, אשר יבין את כל כובד המלחמה, אשר יצא ממנה בזר-ניצחון, ואפילו על זו לא ייכָּבד ביותר. ואברמזון בעצמו – כן, גם הוא לא טוב מאחרים. למה לו להשתדל, שיקנה הוא, שלמה, דעת ויתנשא עליו? כן, אברמזון אינו טוב מאחרים. לשווא הוא מתפאר בגודל-לבבו, כי "קומוניסט" הוא. אין צדיק בארץ...

  נו, מה פרנקל?

מה "מה"? – היתמם פרנקל ולבו בער בקרבו: אין כל ספק, כי הוא הביא את דיבתו, דיבת פרנקל, רעה אל זו. כי למה היא מדברת עמו באופן כזה? אי-אפשר שלא תהא כאן השפעתו. הלא גם בנוגע לו ולחבריו הפועלים קילקל אברמזון את כל ענייניו. הוא, פרנקל, הלא מפורש שמע מפיו של אברמזון "דברי מוסר", שלא מצב הפועלים האמיתי נוגע אל לבו, לב פרנקל, וכי לא לפקוח עיניים עוורות מגמתו, אלא שבהתגלות-לבו הוא רוצה להיות בעיניהם כאחד מן החברה ולהיכּבד על פניהם הוא מתכוון. אלו הם דברי קומוניסט! אם בגלל עוֹניו, עוני שהוא בעצמו גרם לו, מוכרח הוא פרנקל, לגור אצל אברמזון – היתן לו גם להשׂתרר עליו? אה, כל מצפוניו של אברמזון נגלו לו עתה. עתה פיצח את האגוז הזה, שאין תוכו כברו!

נו, מה, מה אברמזון? – לא חדלה בלומין להכאיב את לב איש-שיחתה בנקרנותה.

לא כלום!.. – ענה פרנקל בעניווּת מעושה – אני אומר רק, יֶווה, וכמובן רק לך אני אומר זה, לך ולא לאחר, כי הטעות בבני אדם, לפי עניות-דעתי, מצויה מאוד. כל בני-האדם, לפי עניות-דעתי, הם אֶגואיסטים ותו לא. חקרתיה, כן היא. מדמה אתה לפעמים, לכאורה, ש... ש...

בקיצור, לשון-הרע – לא התאפקה יֶווה איסאקובנה ותצחק בקול על המלה היהודית  שנזרקה מפיה בכל מדברה הרוסי – אבל מה הוא הדבר בעצם?

איזה דבר?.. אני אומר רק, כי נער הייתי עד בואי הלום. רכבתי על כנפי דמיוני, אה, כן, כן – פרנקל נאנח – אחרת, אחרת, לחלוטין אחרת, חשבתי בנסיעתי לכאן. באמת, יש לי הרשות לאמור: כל תקוֹותי היו לאפס. ועל כן, לפי עניות-דעתי... ועל כן אני סובב את לבי... ל... סובב...

לייאש מן החיים?.. כן, מובן. יפה כך. אבל אברמזון... מה עניינו לכאן?

אברמזון? הלא אמרתי: לא כלום. לפני ימים אחדים לא לן בביתו. בא עם הנץ החמה. נראה היה, לעניות-דעתי, שלא ישן כל הלילה. כל היום ההוא שכב חולה. נו, כמובן, טרחתי לדאוג לו, והוא אינו מספר לי דבר – קוֹנספיראַציות. בקיצור, ברוגז הוא עלי – כך נראה לי. ובשביל מה? בשביל ששיח ושיג לי את הפועלים העובדים עמי, נוּ, בדבר מצבם. וכמובן מאליו, נוּ, יֶווה, כלום היית מאמינה, אילו סיפרו לך, כי אברמזון מתנגד למפעלי זה? איני מבין בשום אופן, במה הוא מתקנא כאן. לכאורה, לפי עניות-דעתי, אני הלא עובד אִתם ביחד, זיעתנו עולה באוויר אחד, רואים אנו יבלות-הידיים איש של אחיו, וכמובן, קרוב אני להם יותר ממנו. אמנם, בעל-הבית זהו נבל אשר מעטים כמוהו – נוֹשה בו, ב... באברמזון, שכר הדירה וגם... וגם... שכר-הלימוד...

שלמה לקח מעל המדף עוגה והתחיל לועס, כשהוא ממשיך: 

נוֹשה בו, אמת, אבל איש אחר, ואפילו כגון אני, למשל, איש אחר היה "רוקק על זה שבע רקיקות", כי מה הוא יכול לעשות לנו? לא יוסיף ללמדני את המלאכה, אנוכי הלא אינני איזה שוליא דנגרא. הרי לא לשם פרנסה אנוכי מתלמד. עזבתי נעימות גדולה וטובה מזו של עמידת יום תמים שרוי בזיעה. הלימוד הזה, חוה, כאשר ידעת, הרי לא אחזתי בו, אלא לשם דבר אחר, מתוך כוונה אחרת, לפי עניות-דעתי. אין הוא בעיני אלא אמצעי, אמצעי, בלי כל פראזות, אמצעי בשביל להשיג את המטרה-האידיאל, ובכל אופן, לפי עניות-דעתי, לא מן ההיגיון הוא לקדש את האמצעים ולשכוח את המטרה-האידיאל. לפי עניות-דעתי – זכר שלמה פתאום סגנונו של אחד המאמרים, אשר קרא בימים האחרונים בנידון זה – מידה זו היא השגיאה היותר מכאיבה בהתפתחות-ההיסטוריה. ויודעת את, חוה, מה הוא אומר? לא יאומן כי יסופר: כופר הוא בעיקר-הדבר! מאז שב מצוער לכאן – כמה נשתנה, כמה נשתנה! ממש נהפך לאיש אחר, אחר לגמרי, ואיני מכירו עוד. לא נעים, כמובן, ואולי גם לא טוב, לדבר בזה – אבל עצוֹר במִלין מי יוכל? אני מוכיח לו דבר, שאין חולק עליו, הבּורג'ואזיה הפעוטית מחויבת לפנות מקומה בבמת ההיסטוריה ולהיכּחד, והוא... הוא לא אמר, כי עלה בידו להוכיח את ההיפך, אבל השמעת מעולם אַרגומנטאציה כזו? משה אהרן חולה, גונח דם, ילדים קטנים... ובכן – רחמנות? ובכן – רחמנות על השממית ולא על הזבוב שדמו נמצץ? לזכּות את האֶכּספלוֹאטאטוֹר.[43] הלא צחוק הוא! – התלהב פרנקל לאחרונה – אני אומר לו, שהפרוצס...

  וגם עתה עודנו שוכב? – הפסיקתו בלומין.

לא. אינו מוטל על ערש דווי. חס ושלום. זהו רק ממליצותיו של אברמזון. חולה... כל היום יושב אתנו בחדר המלאכה ופוקד וצועק. אמנם בריאות יתירה אין בו, אבל לא חולה מסוכן כל-כך, כמו שהוא, אברמזון, רוצה להוכיח...

מי אינו חולה?

משה אהרן... בעל הבית...

ואני על אברמזון שואלת...

שלמה נכלם.

גם אברמזון אינו חולה עוד. אז בבואו, היה מעורר דאגה, עד שהייתי משיאו גם לקרוא לפיינרמאן, והוא לא רצה. חוץ מחברשטיין לרפואת שיניו אינו משתמש ברופאים. בכלל, משונה. לא כזה היה בצוער...

כן, נשתנה... – אמרה יֶווה איסאקובנה כמו לעצמה – ואני אמרתי, כי איש כמוהו לא במהרה ישתנה... ומה הוא עושה כל הימים?..

למחר שב לאיתנו. עושה? אינו עושה כלום. שוכב בטל. על פי רוב אינו בבית כלל. רק לפרקים אראנו בחדרנו... דוידובסקי הבכור הלא נוסע לב. לבקש לו הוראות-שעות שם. פה כבר "מגולים הקלפים"... ודרוש לו מקום חדש... ובכן, הוא נוסע בימים האלה. קשה עליהם הפרידה. ימים ולילות, ימים ולילות הוא יושב אצלו.

ופרנקל הסב את השיחה לעניין אחר.

____________________

אגלי מטר שנונים וקרירים טפחו בפני עוברים ושבים. אדי האוויר הבלה והנמק זרעו שכוֹל ועזובה בלבותיהם של הנרטבים. נשף של מזמוז, מאלה המבכים את גוויעת החורף, ירד על העיר א. והקדיר עליה את עולמה.

שמואל דוידובסקי ויעקב אברמזון שבו מבית-הנתיבות; הם ליוו לשם את אוריאל, שנסע במסע-הערב לעיר ב. שבפלך הקרוב "לנסות מזלו במקום חדש".

נו, שמואל, היה שלום ומאושר! – היתה ברכת פרידתו של אוריאל – מאושר על פי אופייך וביחס המצטרף, כמובן. לך בכוחך, חיֵה, דאג לאמנו ולבני ביתנו הקטנים...

אברמזון כמו התכנס לתוך עצמו. מצב-נפשו, לתמהונו המרובה, לא היה מדוכא ביותר.

אני חושב, אני אומר – דיבר שמואל – שעתה בוודאי יפה עשה פרנקל שהלך מאתנו. הטעם פשוט: מתחילה, כשהיה אוריאל פה, ירא אבי לחולל "עסקים" ודברי ריבות. אני יודע את אבי. הוא ירא מאוד, תמיד, מפני אוריאל. הוא שתק, התאפק בכל כוחו, התאפק, ועתה – נס הוא שיצא בן-הנגיד ממנו. אני חושב, אני אומר: בן-נגידים, לא פרוליטארי, אך בכל זאת, בבית קצמאן יכירנו מקומו יותר. שם יהיה לאיש!..

הוא צעד את צעדיו הרחבים. וכשהוא מתבונן לצדדים ולאחוריו לא פסק מלדבר בלחישה על עבודת חברשטיין וגריגוֹרי ניקולאַיביץ'. זה השני היה אהוב-נפשו בעת האחרונה, התפאר תמיד בחברתו והגדיל בלב תמים את חין ערכו של "הסטודנט הנוכרי":

אז בירכתי גם אני על הכוס... "אחים! – אמרתי – אני חושב, אני אומר: ביום הזה נמלאה השנה החמישית מעת שהתחילה התנועה. גם בעירנו. עיר א., –  אני חושב, אני אומר – עיר גדולה היא לאינדוּסטריה. אבל לרגל תנאי חיים שונים ולרגל סיבות, אני אומר..." בקיצור, אברמזון, דיברתי יותר מחצי-שעה... והוא – הכוונה, מובן מאליו, היתה: פֶּטרוב – נתפעל ממבטאי הרוסי והביע את דעתו, כי הוא הולך וטוב. ואמנם לא כיזב: אני בעצמי מרגיש, כי מיום ליום אני מיטיב להגות את מחשבותי ברוסית צחה. האַקצנט, אמנם...

אברמזון הסב אליו פנים. מדברי שמואל שמע רק את העשירית (בכלל, בעת האחרונה, נתחזקה מידתו הרעה להאזין לשיחת הדובר בו ולהניע ראש: "הן, הן", מבלי קלוט במוחו כלום מן המדובר), ואולם הוא ראה את פניו הישרים, המלאים אומץ והתלהבות ורגש וחום, ויחשוב: אדם זה ששאלת האומה אין לו וקוּלטוּרת המדינה, שהוא חושבה לשלו, מספקת אותו סיפוק גמור – כלום נופל הוא בערכו משאר בני-אדם? תהי "רוסית צחה"! מה בכך? על צד האמת, היהודים הלא לא יצאו מפה. כאן התחנה האחרונה, רבים יימלטו על נפשם, אך הרוב יישאר וכאן עליהם לחיות...

אז נגררה ובאה בלבו פתאום מחשבה חדשה: והוא אברמזון, הוא בעצמו למה יאַבּד את דרכו בחיים? עד מתי –

עד מתי יפסח על שתי הסעיפים? עד מתי לא יתנער לגמרי מעפר בית-העולם? עד מתי יהא מתחייב בנפשו ולא ישמע בקולה, קול-החיים, הקורא למרחב?

אחת ממחשבותיו הצלולות, שנשארו לו עוד לפליטה, התנערה, אמנם, ותאמר לו: יעקב בן יצחק, איזה מרחב? אובד ונידח, כלום יש לך עוד מרחב? אתה תבוא שמה, אחרי כל מה שידוע לך, כתוּת ומרוסק, בלא איבר שלם, ומה תעשה שם?

ואולם כשהגיע לגשר, זכר אותו הנשף, והדבר הוחלט, אז לא יכול להוציא את הדבר אל הפועל, והלילה יוציא. לא, לא "להעמיד נגד הכוחות האיתנים העיוורים את המוות החופשי", כמו שרמז לו אז זה שנסע הנשף "לנסות את מזלו החדש". לא, חיה יחיה! הוא רק יסיר את ההפכים, אדם שלם אינו עובד לשני אלוהים... רב לו לבכות לפני "הכּותל המערבי" על הקרעים שאינם מתאחים!

אברמזון הרגיש, כי עץ שתוּל עומד להיעקר בקרבו. הן זה כל תוכן-חייו במשך שנות-עמל רבות. איככה זה יעמוד בו לבו? גווילים ואותיות נשרפים, גווילים ואותיות נשרפים...

ואולי יחכה עוד ימים אחדים? אולי מעשה זה כשהוא לעצמו אין בו צורך כלל?

שפתי אברמזון הצרובות היו פתוחות למחצה. כולו – תמיהה; פניו – להבים. לא, לא, לא. הוא צריך לעשות את הדבר תיכף ומיד. הוא צריך להתגבר על חולשתו ולגלם את כוח-רצונו. לכאן או לכאן. הוא צריך להשמיד כליל את עברו, להשמידו ולנתצו, לפוצצו ולשורפו... ולהתחיל הכל מחדש!

וכבואם הביתה ראה שמואל דוידובסקי את יעקב אברמזון והנה הוא לוקח את חבילת כתביו ומשליכה על האח. אז ידע, כי בוודאי נגלו מיני תעלומות ויש לקדם פני הסכנה.

"תחיית היצירה העברית בתקופתנו" – מלות גדולות, ברורות, מפוזרות... האש עלה ולחכן.

ובאוזני דויד בן ישי הוּגד בימים האלה לאמור: סכנה להניח את בית-העקד ביד אברמזון... ודויד בן ישי ענה ואמר:

ואני – לבי הגיד לי כדבר הזה עוד לפני שבועות; כשעברתי על פני בית-המקרא ואמרתי: אסורה נא ואראה. נוּ... "מהחסיך ומחחיביך ממך יצאו".

אבל כל מלה מדברי בסלע! בא גם חַספניק לידי התפעלות וכמעט שלא היה קולו מתון ומיושב – אנוכי כבר הגדתי וחזרתי והגדתי: הפכפך לעולם הפכפך הוא...

חבל! – ליקק גם יצחק רבקה'ש את המלות הנחמדות, כאילו היו לדבש על לשונו – חבל... סופר, והפכפך כזה!

ושניהם חגגו את חג-נצחונם. הניצחון לא היה, אמנם, שלם, "חדרם המתוקן" היה הולך ומתנוון. "בעלי הבתים", נוכחו, סוף-סוף, "שאין כל העניין הזה, אלא מעשה-שעשועים" ודבר של "מהיכא תיתי". הספסלים החדשים נשתחקו ואבד זוהרם. "השיטה הטבעית" נתנה פירות שאינם טבעיים כלל. ואולם קצת נחמה יש בדבר: "החדר המתוקן" השני שבעיר, אשר התחרה עמם כל החורף שעבר, נסגר לגמרי מחוסר-תלמידים, ושפתי חַספניק "הגידו ברור ולא כיחדו", עד כמה עובדה זו מוכיחה בעליל את יתרון שיטתו שלו על שיטת איש-תחרותו.

ובית העקד-הציוני חזר בינתיים לגדולתו הראשונה ונתחדשו ימיו כקדם, בּהִילוֹ עליו נר ששת היושבים – "ששת קני המנורה, אגודת בוני ציון", כמו שהשכיל להמליץ פעם אחת מר בֶּקֶר המזכיר.

בין המבקרים נפקד רק מקום זלמן: הוא, זלמן, שכב בבית-החולים וימיו היו ספורים.

 

כ

אברמזון אסף חומר למאמר חדש. הוא התעתד לכתוב בשפת רוסיה מאמר כולל ומקיף בשאלת הלאומיוּת.

על "אותו שהלך לו" לא הִרבה לחשוב מחשבות ברורות, ורק מבלי משים נהיה קולו ואופן מדברו ותנועותיו דומים מאוד לאלו של אותו האיש.

בעצם הדבר, בלומין – ניסה פעם לבאר ליֶווה איסאקובנה את השקפתו העיקרית במאמרו החדש – בעצם הדבר, שבתי וראיתי, הן, שבתי וראיתי, כי כל הפתרנים של שאלה זו הולכים, בעצם הדבר, בדרך אחת. דרך כבושה. הן. באופן כזה יסירו את השאלה מעל השולחן. לפתור – קשה; להסיר – נקל...

ואתה יאַקוב איסאקוֹביץ', אינך הולך בדרך הכבושה? – שאלתהו בלומין בצהלת-רוּחה ובנועם-קולה.

אל יתהלל חוגר – ענה אברמזון ברצון – אבל, כמדומה, שהשקפתי היא היותר נכונה. הן. בעצם הדבר, נקודת-הכובד הלא אינה כלל בזה: אם על המשפחה הרוסית או האשכנזית ייחשב איש. נקודת הכובד, בעצם הדבר, הלא היא, סוף-סוף, האירופיוּת. אני מבין, אני מבין. טוב, טוב, איני קוֹסמוֹפוֹליט. אני מדבר עתה רק בנוגע לאדם. בעצם הדבר, השאלה היא: אדם זה מהו? אירופי, אם לא? מובן? הן לא יצדק בן-אדם, אם יצא ויתפאר: צרפתי אני, אנגלי אני! אבל, כמדומה לי, שיכול הוא להתנשא ולאמור: אירופי אני, וכמובן מאליו, בניגוד ללא-האירופיות, בניגוד... אוי, ראשי, ראשי...

מכאובי-ראשו התגברו עליו, אף כי יום כ"אותו היום" לא שב אליו באותם השבועות האחדים.

____________________

את המאמר על הלאומיות כתב אברמזון רוסית, ואולם שרטוטים "בשביל עצמו" כתב עברית. ומשרטוֹטיו "בשביל עצמו", שכתב בבוקר אחד לפני הנשף האחרון, נשמרו איזו קטעים:

¬

הייתי ער כל הלילה. עתה שבתי.

ובכן אני מאריך עדיין בתשובתי.

עתה שבתי מעבודת לילי – המשך מהשיבה הגמורה, ששבתי לפני שבועות מספר.

שבתי. רחקתי מבת קול אחת, רחקתי לבלי שוב עוד. עזבתי בת-קול אחת, עזבתי לבלי שוב עוד.

עזבתי. אין היא מנהמת עוד כ"יונה" באוזני. אין עוד בת-קול לי מהר חורב!

¬

אבל מה לי ולכל אלה ה"עובדים" העומדים מסביב?

העומדים מסביב. העומדים מתחת הטוב והרע.

או אולי, בן-יהודי ארור, עווֹן עמי דבק בי? אולי, כמותו, יש בי חפץ-הקיום על אף ההיגיון? אולי אני מחזיק בזה רק מיראה מפני הרמז? אולי הנני פה רק מפחדי הנבזה להודות, כי כבר "תמה ונשלמה השירה"?

סחורה בנפשי?

¬

מה לי פה ומי לי פה? –

חברשטיין... מה לאיש מבקש אלוהים ולחברשטין זה, שבאמונה אין צורך לו ואשר די לו הרגל, קפיצה בראש ואיזו טובת הנאה?

פֶּטרוֹב... מה לאיש עם צער-עלומים והדרת שיבה ולפטרוב זה, אשר מעולם לא חשב רגעים אחדים רצופים, ואשר שכלו מחודד, ואשר חידודי שכלו שווים גם בעוגבו על זֶלדה, גם בדורשו על "אי-המוֹראַליוּת"?

השאר... מה לי ולעיוורים, לקהי-לב, לכזבנים, לטיפשים?

חַוה. היא, היא. נפש נחמדה, טהורה...

אבל מה לו לאיש דכּא, לזקן עייף, אשר שבר נפשו גדול כים, ולה, אשר גם הרכבתה פשוטה היא, פשוטה, פשוטה, ואשר כולה קרקע בתולה, בתולה? –

¬

חוה?

אבל הלא דבר זה ברור כשמש-פניה: ריח רע עולה מפי.

ריח רע עולה מפי. לאשה לא נשקתי מימי.

לאשה לא נשקתי מימי וגם במחולות לא יצאתי מימי.

דבר זה ברור בפניה: היא נבראה ישר, הוא נברא ישר...

הוא? זה העומד ומסהיד בעצמו שאי-מוראַליסט הוא, שלועג הוא להמוסר? שבז הוא להמוסר, שנעלה הוא על המוסר?

אני מת מצחוק. הוא, ש"זוהר" לא למד מימיו, נעלה הוא מן המוסר... האין זה צחוק?

כן, הסטודנט פ. נעלה הוא מן המוסר, נעלה מיעקב בן יצחק, בעל כוח יותר גדול מיעקב בן יצחק. ליעקב בן יצחק אין מה לתת. יקח הוא, יקח הוא...

– – – –

לפנות ערב.

הלא כה היו דברי אליה בצהריים: "הסטודנט פ. נאה דורש על החיים: טובים החיים, נעימים החיים, נעבוד את החיים – יתברכו החיים! ואם תאמר – שואל "תוספות" את הקושיה – ומה יהא על אותו הקול הלוחש לנו מקרן זווית, שסוף-סוף, למה כל ה"טאראראם"? ויש לומר – מתרץ ר' גריגורי בר' ניקולוס את התירוץ ובמין גדלוּת – שהבל היא הקושיה, שאין כלל לבקש את התירוץ, שלעולם לא נמצאהו. יתברכו החיים! טוב, טוב, תבוא ברכה גם על המתרץ! אבל, אם בבחינת "וק"ל",[44] הרי זה תירוץ בנוגע להחיים בכלל, למלת "חיים" במובנה הנאצל והמופשט, שבשעת הדחק הרי אנו יכולים לעשות ממנה מהר"ם-שי"ף, כלומר: אלוה, ולהשתחוות לו, הנה בנוגע למציאות האדם הפרטי אין זה תירוץ כלל, אפילו בבחינת "ודו"ק".[45] ר' גריגורי בר' ניקולוס הנהו מבעלי ה"תוספות"; ברם אנא,[46] יעקב אברמזון, בן-אדם פשוט, פשוט שבפשוטים, שמפני המיטאפיסיקה, אמנם, איני ירא, כהסטודנט פ. בעצמו, ופילוסוף איני, גם כן כהסטודנט פ. בעצמו, ואני, אמנם, שואל ושואל על ערך חיי. טוב מאוד: הכל אינם שואלים, הכל בטוחים, הכל יודעים, או אינם צריכים לידיעה, ברם אני שואל ואי-אפשר לי לבלי לשאול: אני עומד אל מול פני החיים ושואל. אני איני מבקש נחת, איני מבקש שׂובע, איני מבקש אושר, איני מבקש לא-יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן – Cмысл.[47]

בשם אלוהים! אַל יעֵז איש לקרוא לי "אומלל"! אני איני בעל-טענה. אין לי טענות על שום דבר, כמו שלשוּם דבר בעולם, חוץ מפרנקל שוליא דנגרא, אין טענות עלי. בעל-טענה אינני וגם חלוש אינני. כוחי גדול פי אלף מכוח כל אלה הפוחזים, המכשכשים בזנבם, המתהללים בקרקשם הקטן ומריעים בניצחון. אם ביישן אני, הרי זה אינו משום שאני חושב את עצמי לגרוע מהם, אלא, להיפך, משום שאני חושב את עצמי לחשוב ונעלה מהם לעין ערוך. אבל אני רוצה בגדולות. איה העמודים, אשר אחזיק בהם? מי הם אויבי, אשר בם אלחם? קפאו המים הרעים ונגלד הבשר החי ואין מרפא. נחושה הארץ. ברזל השמיים, יבוא פ. ויריע".

 

כא

החלונות המִשנים של בית מנשה קצמאן כבר הוסרו: אביב היה בארץ, חול המועד של פסח. זינאידה מאקסימובנה כבר היתה עומדת מעבר לחלון, כדרכה בימות החמה, עורפה אל החוץ ופניה ביתה; אפה הקטן, הדק והמחוטב כבר הרבה להתכווץ ויהי תאווה לעיניים, רמז לימי החופש הבאים, ורק כעין זכר לקור שחלף היתה עדיין מתכסה במעטפת-אמה הירוקה והקרועה. מעטפת חמה זו הסתירה את ראשה וחצי מצחה, ומתחתיה היו נטויות הגבות הארוכות בעגבנות גלויה, מתגרה בכל, עגבנות של קיץ, אשר איש לא יעמוד בה. וזריזה היתה זינאידה מאקסימובנה וקלה לקדם פני כל הבא לבית ולבקש ממנו את אשר יבוקש או לגזול ממנו כל מה שאפשר: מטפחת-האף, מסרק, סכין קטן; והעיקר להחריש את אוזניו בצחוקה הלוהט, שתחילתו היתה הברה מחודדה ופתאומית וסופו הסתרת השפה התחתונה ופתיחת הפה המוארך. אהה, צחוק לוהט זה – כמה בחורים בני בעלי-בתים הלכו אחריו ונטו אורחות עקלקלות!

אבא! אבא! – עמדה זינאידה מאקסימובנה וצווחה – אבא, בראווֹ, מַצה! מַצה נושא לנו שמואל דוידובסקי! הנה קאַוואַלִיר טוב! ביקשתי רק פעם אחת, והוא איננו שוכח. זהו ממלא רצון עלמה! אבא? מַצה!

אדרבא, אדרבא, כה אחיה ולא אמות – מסכים "אבא" ברצון – אדרבא, רבי שמואל, הוציאה את העוגות אלינו ונסתכל בפניהן. תנן הלום, אל תבוֹש! אלא מאי? שמא על ידי זה ייכשל, חלילה האיש הלז – לאברמזון אני מתכוון, היושב פה – וקא סלקא דעתיה,[48] שלא אפינו מצות כלל? תשמורך האמת הקדושה, ידידי העמוק והנוקב עד התהום, ממשגה כזה. חס ושלום! רואה אתה, האמת קדושה לי, מה שאמת אמת. בתי רוזאליה מאקסימובנה, היודעת את ספֶנסר ואת בֶּבֶּל, היא אמנם, זהירה בבל יירָאה ובבל יימָצא: חמץ בכל הלילות ומצה בלילות אלו של פסח – כה אחיה ולא אמות. כי על כן רוזאליה מאקסימובנה, היא אשת חברשטיין הדנטיסט, "פריצה"! ואולם גיטלה שלי, אהובת איש כמוני, גיטלה הפשוטה, לדאבון כל לב פרוגרסיבי, גיטלה הצריכה – צער-בעלי-חיים! – לבוא ב"מגע ומשא" עם כל היֶנטות הפנאַטיות שאינן רוצות להשאיל לה קדירה, בקצרה – גיטלה עדיין לא הגיעה ולא יכלה להגיע למדרגת רוזאליה. היא – חכמתי, ברוך השם, יאריך הבורא את שנותיה עד מאה עשרים ואחת – ופזמונה מאז, מיד אחר הפוּרים, היה אחד, אחד ואין שני לו: "מנשה, מַצה; מנשה, מַצה"... אני אומר: אולי נחיה גם בלי מצה, גיטלה? הן חיים אנו בלי חמץ, גיטלה"... והיא: "לא-כי, דווקא מצה, מצה, מנשה"... ובעקיפין: מנשה ולא מנשה'לה. בקיצור, פּוּרה דרכתי לבדי, אפינו, היא אחזה ברסן-הממשלה, אפינו, כה אחיה ולא אמות, אבל מגלה אני בלחישה ומשביע בקדושת החמץ לבל תגידו סודי בגת: מעט, מעט אפינו, אולי רק בשביל לצאת ידי חובתנו, לא לפני ריבון-העולמים – גיטלה חכמה ואתּיאיסטית היא, ברוך השם – כי אם... כי אם... נו, יהי: בפני בן-הגביר שלנו, כה אחיה ולא אמות. האין זאת, בן-הגביר? עיקר טענתה של גיטלה היה: "מנשה, מנשה, אל יפתח פה לשטן, אם לא נאפה מצות, אפשר שיחרה אף פרנקל בנו ויסע – אל-נא תבוא הפורענות! – ויסע לביתו". כי הוא, אמנם – עוד פעם עלי חובה לגלות סודות – נפתל, רבותי, ונפתל נפתולי אלוהים עם יצרו הטוב, שהשיאהו לנסוע ולשאול קושיות מאבא, כן – נפתל ויוכל לו. הצד שכנגד הוכיח לו, כי אין לו מה לנסוע, כי לעולם לא ישאל, מפני שהנהו צעיר ארבעת הבנים... טפוּ, דברי תורה במקום גויים. ובכן אפינו מעט... וחמץ הלא אסור עתה באכילה: פסח. ועל כן תיתי ליה להאי גברא,[49] אש-הלהבה וביצת-המים, שהביא מביתו מעט מצה על פי בקשת זינאידה שלי. ברם אַת, מאקסימובנה, גשי הלאה. לך הלא אין צורך במצה. מילא אני, בדחן זקן, הלא כבר מות אמות ביהדותי, ואת הלא הנך אומרת להמיר דתך, אם ר ק יצווה הוא, הוא, אשר בקולו עלינו לשמוע ואשר את שפמו עלינו לקלס ואשר משרוך נעליו עלינו להתפעל, חובה להתפעל, להתפעל כעגלים, כה אחיה ולא אמות. אפשר, אמנם, שאין צורך בזה, אפשר שגם פרנקל לא מקטלי קניא באגמא הוא,[50] ואף על פי שבאמת בלי אביו "נִדר-נָ-א-אֶ לָא נִד-רֵי-רֵי" ומעלותיו לא מעלות ושבועותיו לא שבועות, אבל פסחו, זינאידה מאקסימובנה, שימי את פסחו אל לבך. ראי, כמה חרֶמזליך[51] שהיה אוכל שם הוא מקריב כאן על מזבח אלוהי הפרוגרס  לכבוד המכהנת-פאר במקדשו. אה? מה דעתך? הי עדיף?

ואני, חי נפשי – מעיר מי שהביא מצה בכובד-ראש – לא ראיתי עוד בת פּרוֹליטאַרי שתמיר את דתה. אני חושב, אני אומר. התנאים מובנים. לבת פרוליטארי אין נפקא מינה[52] גדולה. לא, באמת, צאו וראו: מן העשירים כמה המירו את דתם בימי: בנו של יאקוֹביץ', בתו של מיטלמאן, בתו של גרינשפאן, חתנו של לוּרסקי או נוּרסקי, השד ידעהו, בתו של... בקיצור, רבים, רבים, והכל מבני הקפּיטאליסטים!

וכלום בעד זה הם שנואים עליך? – שומר איידלמאן על העובד הפשוט לבל יפול ברשת המשפטים הקדומים, חלילה, והוא קורא בשם "נשים מצוינות", הצריכות להיות על שמואל וחבריו חביבות מאוד בשביל מעשיהן, וגם הן המירו את דתן ונישאו לרוסים בני סיעתן, כלום יאמר איש לדון אותן לכף חוב? כלום...

אברמזון! – נפסקת פתאום תוכחת איידלמאן על ידי צעקת זינאידה השובבה – ומה כבוד-מעלתו אומר לזה, שאני ממירה את דתי? הא? אברמזון... אה? אה?

בוּקי בן יגלי ממש, כה אחיה ולא אמות! – צועק גם מנשה – עלמה כבתי, תחיה, פונה אליו בשאלה: מה הוא אומר? והוא אינו אומר כלום. באופן הזה הלא גם המרה היותר קשה יכולה להתפקע, המצח היותר קשה יכול... יכול... לא אדע מה. הן נפשה נכספה לדעת... נוּ, מה נכספה נפשה לדעת?

באמת – קצרה רוחו של בּוּרלאק – מה?

דבר קטן: התחדל אז אהבתו אליה?

באמת, אברמזון, באמת – צוהלת זלדה – התחדל אז, התחדל?

מִתחילה הלא נחוץ לשאול, היֶשנה עתה? – מעירה בעלת-הבית מן הצד.

חה-חה! הערה נפלאה...

אבל "קומדיה " היא זו! – עולה קול מנשה על קולם של יתר הדוברים – גיטלה שלי ובורלאק – חדא מחתא. כאילו אֵם אחת ילדתם. תמיד-תמיד הנם בעלי דעה אחת. ממש בלק ובלעם...

הוא מוסיף ב"שני חצאי עיגול", שלדעתו, כבר באה העת, שילמד בלעם את בלק – "בלק", ושב לאברמזון השותק עדיין כעננה: או-או-או. אל תגעו במשיחי. אמנם הוא צודק: הוא יודע, שמרת זלדה לא תמיר את דתה לעולם.

מדוע? מדוע? – מוחה הבת בחוזקה.

– משום שיראה אַת, זלדה בתי... די לנו להונות את עצמנו. אַת – הנך זלדה בתי... היראה מפני שבטי הברזל הצורבים בעלמא דקשוט,[53] ממש כמו מפני מלאך-המוות בעלמא הדין. אה, שונאים, סַבּוֹתם עלי כולכם ואינם מריעים בצחוק על חוכמתי. אכן כבוד-ההמון בן-רגע הוא. תהילה ולעג – קיקיון דיונה. שַה, הס כל בשר, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' הולך. שלום עליכם, גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ', שלום עליכם!

ומעתה עובר בעל הבית מיהודית לרוסית משובשת ושנינותיו ומהתלותיו מתמעטות, ואולם שמח הוא שמחה אמיתית לבוא האורח: בכיסו של מר פטרוב יש בוודאי מעות קטנות ובוודאי ישלח להביא לחמניות.

אם רק נַאוּם אינו עצל כאביהו ויהא ברצונו לטרוח וללכת אל חנות-המאפה, מה שאביו לא היה עושה מעולם, בסיבת עצלותו – עונה גריגורי ניקולאיביץ' בקולו הנעים, קול של טוב-המזג.

נַאוּם, כלומר: נחומ'ל, נער כבן שתים-עשרה, כחוש ורפה, שמראהו דומה דמיון גמור לאותם נערי החוץ, העוברים עם תיבות המנגינה, חוטף את מחצית-הזהוב שניתנה לו ורץ להביא טרף.

מהרה יבוא גם מר חברשטיין ורוֹזאליה בת בעלת-הבית, אשה גבוהה ורפויה, אשר אהבה לשנן בקולה הרם והממושך על שנות-אהבתה הראשונות לחברשטיין-התלמיד, על נעורי מוֹאִיסֵי (שם חברשטיין – משה), זה, על יתרונו אז מהיום. על קריאותיו אז לפניה, על דארווין ועל מאַרכּס...

גם אברמזון כאן? – קוראת רוֹזאליה מאקסימובנה בתימהון מעושה, אשר אין סיבה לו, דוחקת את המלות ונותנת על פי דרכה ריווח גדול ביניהן – ואיה יֶווה איסאַקובנה? עוד לא באה מ"הוראותיה"? ע-לו-בה!.. יודעים אתם, זו העלמה היא אהובת נפשי; אילו ידעתם כמה הרבתה להלל לפנַי את אברמזון. אי, אברמזון, אילו ידעת כמה היללה אותך יֶווה איסאַקובנה, לא היית יושב אָבל ושומם כל-כך...

באוזני אברמזון מסתננות הברותיה של הדוברת ונדמה לו, כי המלים של הטיפשה הזאת שאינן נוגעות לו כלל בעצם, עושות בקרבו נקבים-נקבים. רגש כזה היה בקרבו גם ביום אתמול, בשעה שישב ב"קבּינטו" של חברשטיין לרפּאות שיניו הכואבות, וזו האשה הממתהו בדבריה אלה ממש. יֶווה איסאַקובנה היללה אותו. היא, מרת קצמאן-חברשטיין, אוהבת את יֶווה איסאַקובנה. זינאידה אחותה אינה אוהבת אותו, את אברמזון, והיא, רוזאליה, אוהבת. – קוֹליה שלה (זה הנער, אשר מנשה קורא לו להכעיס: יקוּתיאל) יהיה בוודאי לפרופסור, על פי כשרונותיו הנפלאים, ואת מוֹאִיסֵי שלה היא מחולקת בדבר החינוך. הוא אומר, היא אומרת...

והוא יושב והוגה בחרדה, כי כל הדברים וכל המבטאים שהוא שומע מוצאים עתה הד משונה בתוכו, וכי הוא מפחד פחד גדול מבדידות חדרו, הולך ממנה ונמשך אליה, וכי כל קרביו נתונים בצבת וכי אותם הרגעים הנוראים הולכים וקרובים.

... חָצִיר יִנַּתֵן תּוֹך גַּן-יָרָק...

וּנְצוּרַת לֵב יַחְשֹׁב תֵּבֵל –

וּבְפָנֶיהָ יָרֹק יָרָק!

 

מה פירושה של זו השירה היהודית? – שואל גריגוֹרי ניקולאיביץ'.

אין זו יהודית, עברית-תורכית היא! – עונה חברשטיין ופניו מביעים מעין זו: אילו היינו מוכשרים להתאדם, היינו מתאדמים בעד האיש אברמזון.

אלו הם חרוזי משורר עברי מימי הביניים – מתרגז אברמזון.

פּטרוב תאב להבין את סיבת ה- "недоразумение".[54] שבין שני אלה, וכשאברמזון מבאר לו, הוא מוציא "אַה" לא-ברור מגרונו.

אברמזון, בכלל, היה בעיני גריגוֹרי ניקוֹלאיביץ' לחידה. גריגורי ניקולאיביץ' ידע מצד אחד, כי אלוהי היהודים, כפי שהעיד כבר גם מאַרכּס בעצמו, הוא הממון, הממון, הממון, וזולתו אין אלוהים, ומהצד השני ראה מספר צעירים הנבדלים מעמם עם-הממון, ומתקרבים אל העם אשר בתוכו הם יושבים ולומדים מעשיו ומדברים בלשונו וקוראים בספריו ורוצים להידבק בו – בזה הטיפוס הנוצרי הסלאַווי, המעולה והגבוה מהם באמת. אלו היוצאים רובם ככולם הנם אנשים מהוגנים והצדק אִתם בהתאוננם, כי לרגל החוקים המגבילים והמעיקים יישארו כל היהודים במצבם הפחוּת והשפל. ומכאן חובה יוצאת לכל אינטליגנט רוסי להילחם בחוקים המעיקים. כי באמת היהודים מגונים רק באשמת תנאים ידועים, אבל אינם רעים כל-כך, עד שלא יכשרו להתבולל גם מתוך חירות. ואולם זה האיש אברמזון – מה הוא? לכאורה יימָנה על אלה ה"יוצאים", אשר עזבו את אלוהי אבותיו, אלוהי הממון הקנא, אך יש אשר הוא נסוג אחור, כאילו לא ניצל עדיין לגמרי ממחלת ה"אדוקים", נושאי דגל הריאקציה בין היהודים.

 

כב

היתה השעה העשירית.

ה"נשף" בבית קצמאן היה בעצם "חומו": בעל-הבית אחז בשתי ידיו חתיכת לחמנית; בעלת-הבית הגישה תה והעירה כמן הצד הערות עוקצניות; זלדה צחקה, נאבקה, גזרה על ימין ועל שמאל, זכתה לעצמה בכל חפץ הנופל בידה; רוֹזאליה מאַקסימובנה נתנה רווח בין מלה למלה ודיברה למקוטעים על דבר התפתחות האדם על פי חכמי אנגליה וסייעה לשיחת חברשטיין אישהּ על דבר מיני סטודנטים ופועלים: "סייפא וספרא" הוכיח את צדקת בעלי-ה"ברית"; שמואל האזין לכל מלה והתחיל ב"ילמדונו רבותינו"; רק נחומ'ל היה האחד, שהסיח את דעתו לדברי בטלה והתרפק ככלב קטן על חיקו של גריגורי ניקולאיביץ' ושאלו: הישיר? הישיר?.. ובקבלו רשיון, היה משורר בקולו, קול ילדים, מבלי הביע ברור את המלות:

Труд и горе кали пота

Пополам со слезой...[55]

За тяжелою работо[56] – החזיקה על ידו זינאידה מאקסימובנה וציפצפה וקוננה בקולה העלז, המצלצל והחי...

... ונדמה לו לאברמזון, כי את כל המחזה אשר לנגד עיניו ראה כבר פעם בחלום, לפני שנים אחדות: אלו הקולות, אלו התנועות, זו השירה... מוזר ומטושטש...

אה, יֶווה איסאַקובנה!.. – התנשא גריגורי ניקולאיביץ' ממקום-מושבו, כשראה את הנכנסה, וישתחווה.

איחרתי? – קראה בלומין בקולה הער והרענן; היא היתה מלובשה בגדי אביב קלים פשוטים – ואני נכנסתי ככלות הוראותי אל הביבליותיקה לקרוא קצת בעיתונים. אברמזון, אתה הלא אינך קורא עיתונים? אח, לא, עירבבתי: הלא זה חברך דוידובסקי לא היה קורא. ואני – גדולה אהבתי להעיתונות. אמנם, עיתונינו הרוסים... לכל החדשות שאנו יודעים אין גם זכר שם...

ויש חדשה, אשר גם יווה איסאקובנה אינה יודעת עוד!

קולו המתחרה של פטרוב, אמנם, גילה לה, כי כוונתו, בלי ספק, אינה לאותה החדשה המדאיבה, אשר נודעה לה בצהריים ואשר לא מצאה חפץ בלבה לדבר עתה על אודותיה; ובכל זאת אמרה, שאם מרמז הוא לזו שבדעתה, הנה היא יודעת כבר.

ומה את יודעת? לא, אינך יודעת עוד!

אמור, איפוא, מה?

לא, אמרי תחילה מה את יודעת.

לא, אמור אתה תחילה!

אני מִתחילה? נוּ, הבה ואוֹמַר אני תחילה. וזה הדבר. חה-חה-חה. זה הדבר: בקרתא א. נוסדה כיום חברה חדשה, שתעודתה היא כך: היות שהחורף חלף עבר, הלך לו, האביב בא, השלג נמס, השמיים ישמחו, הארץ תגל, לנהרות קוֹרָא דרור ולכל היקום...

בקצרה, בקצרה, פּוֹאֶזיה זו כבר שמענוה...

לקולך אשמע, יֶווה איסאקובנה! ובכן, בקיצור, בקיצור גדול, בקיצור שבקיצור, ובכן, שֵם החברה: לבלות את ימי הקיץ הבא בטיולי-שעשועים, להתקין מסעות בסירות-דוגה על פני רפשון הנהר...

וזה הכל?

לא, לא הכל. תקנות החברה עשר במספר. נפשי בתקוותי, כי העלמה בלומין תוסיף איזו תקנה מקורית. ובכן, אתחיל מן הסעיף הראשון. סעיף א': לחברים ולחברות מתקבלות כל העלמות אשר...

ואני היושבת-ראש; ואני היושבת-ראש! – לא נתנה זינאידה מאקסימובנה להמשיך.

– וכבר בחרו קוֹמיסיה קטנה לבחור קומיסיה גדולה עם ועד פועל אחד לבחור שני ושני קומיטטים[57] לכונן שלישי – התנער גם מנשה.

כובד-ראש והקשבה! – צעק גם הסטוּדנט – ובכן, למחר, יֶווה איסאקובנה, את מתבקשת לקחת חבל במעשי חברתנו... התשמעי?

לֶמַ'נַ'שֶם! קרא גם גברילוב השיכור מפינתו. הוא ידע הרבה מלות יהודיות.

לא, באמת ובתמים – קראה בלומין – זו כל החדשה? – ומה היא החדשה של מרתי? – הוסיף גריגורי ניקולאיביץ' להתחרות – כלום נכבדה היא מזו?

חדשתי? – הועבו פני יֶווה איסאקובנה – אגיד את האמת: עדיין הדבר אינו ברור, איך ומה. לעת עתה רק שמועה. שמועה עוברת...

שמועה?

כי...?

כי... באמת, אין הדבר ברור עוד...

אבל מה? מה??

מה? אומרים, כי... גם בעיר ה... ה...

פרעות? – נעץ בה אברמזון את מבטו וקולו היה דומה להד.

גם אתה כבר שמעת זאת?

אני? לא. אני יודע כך. אני הלא יושב פה כל העת. אני לא שמעתי, אני יודע כך...

כל הראשים הוּסַבּוּ אליו. בחדר השתררה דומיה. הכל הרגישו בחובתם לשאול על פרטי העניין, להביע הצטערות...

אלוהים, מה נורא הדבר! – קראה, לאחרונה, רוֹזאליה מאקסימובנה.

והיהודים היו כצאן-טבחה? – שאל שמואל – לא הגנוּ על עצמם?

עתה ישתמשו הציונים במעשה זה – קרא גם חברשטיין – יקראו עצרה, יַרבו בצבעים, יבכו את הדם, יַראו את שנאת העמים אלינו...

ויקראו לארץ הקדושה – סיים פרנקל.

לי לא נעים כשמדברים על דבר כזה בפני גריגורי ניקולאיביץ' – לחשה זינאידה מאקסימובנה מִתחילה באוזני רוזאליה מאקסימובנה ואחר-כך גם באוזני יֶווה איסאקובנה.

גריגורי ניקולאיביץ' שתק שעה קטנה ואחר פתח את פיהו: אַגיטאציה, פּרוֹפגאנדה, מפלגה, השכלת-העם, לומפפּרוֹליטאריאט...

חדלו נא! – שאג פתאום אברמזון ויַך באגרופו על ראשו – האָלמו אך לרגע, פטפטנים נבזים! זה האדון חברשטיין... זה... מעז... בעת צרה... חשבונותיו... עבודתו... ביטול-עבודתו...

כל העיניים נתמלאו פחד ותמיהה.

אבל, אברמזון, שפוט-נא...

שפוט? – העיף הוא גם עליה מבט מורה – שפוט? מה לי לשפוט? איני רוצה לשפוט! איני רוצה לדבר! ארור אני!.. ארורים אתם!.. מי קרא אתכם, נבלי נבלים?! עבודתכם... הנפט... הנפט המעט... בחנות האלמנה... הילולא וחינגא... חברשטיין, פטרוֹב, בלוּמין, צאו במחולות... הַיְלה...

הוא תפס בחיפזון את כובעו ויצעד צעד אחד אל הפתח "להימלט מגי-ההריגה", ואולם פתאום הפך פניו כלפי המסובים, וַימות לבם. פניו נשתנו תכלית שינוי ויהיו לאחרים... מבטו, שהיה מן הרגע  הראשון כזה של הלוּם-רעם, נתהפך... ואברמזון השליך את כובעו מעל ראשו לארץ ויהי מורט שערותיו.

 

כג

יום שבת היה בנבוכה, עיר מולדתו הקטנה של אברמזון. אור שמש זרוע על פני כל הכיכר שלפני בית-התפילה לנוצרים. יהודים ממלאים את בתי-המדרש, מתפללים, אוכלים דייסה ולפת, ישנים שנת הצהריים ויוצאים אחר-כך להתהלך קצת ברחוב לפני בתיהם ובתוך חצריהם, כשהם בלא קפּוֹטוֹת וכשטליותיהם הקטנות המצויצות נשקפות נתחת שולי חזיותיהם. "הקיץ הלא כבר בא". ר' יצחק, אביו של יעקב אברמזון, בכל החריצים שבפניו ובזקנו הארוך המגודל, ששיבה זרקה בו, כעין אותו זקן של ליב טוֹלסטוֹי, הולך מאיש לחברו, מפייסו בדברים, מבקש סליחה אלף אלפי פעמים – ובודק את הציציות...

וציציותיך שלך, יעקב בני, פסוּלוֹת? אה, פסולות? – מניע אביו הזקן בראשו השעיר ועיניו זולגות דמעות, דמעות, דמעות...

אברמזון אינו יכול לנשוא את צערו של אביו ולראות ביגונו הגדול והקשה, והוא שואלו בחנינה רבה ואיומה ולבו מכּהוּ ונמס – – –

אבל מה עלי לעשות, אבא, מה עלי לעשות?

מה עליך לעשות בני? – עונה ר' יצחק וקולו כקול מדבר לתוך קדירת חרשׂ – עתה מעמדי הוּטב, בעזרת השם, מפני שהרב דמחננו נעשה לשד"ר[58] של ישיבת ה"רב", יחיה, ואני הריני עתה ממלא מקומו של הרב בק"ק נבוכה יע"א[59] ומקבל "אדום"[60] אחד נוסף על שכר שחיטתי ואין אני מצפה עוד לעזרתך (כל זה נאמר בנשימה אחת), אבל אני חפץ לקבל נחת ממך, בני. ראה, כמה מאושר הוא שלמה פרנקל, ששב אל אבותיו (אברמזון מתפלא מאוד בלבו: מה אבא סח? הלא שלמה לא שב עוד!), אך הרבי לא יקבלך עד שתשוב בתשובה שלמה: הרבי גדול הוא ונורא על כל סביביו, ומשרתיו עושי רצונו חוקרים ודורשים אחרי כל בן-ישיבה הנוטה מן הדרך. הגבאים מתחקים בגלוי ובסתר על צעדי כל איש. השמשים בודקים בחוֹרים ובסדקים, קורעים את הלב מתוך החזה, מעלים אותו על השולחן ובודקים אותו. ואחרית החוטא מרה. הסירה, איפוא, בני, את אלוהי הנכר מתוך חיקך, הסירה את ה"ביכל"[61] "התחיה" מתחת למַדיך. אם תעשה זאת, אסע עמך תיכף אל ה"רבי", תיכף ומיד...

ביום השבת?

פיקוח נפש!

 וגם הסעודה השלישית עוד נספיק לאכול שם?

בוודאי! ראה והביטה. שם הכל מוכן כיד הרבי: בשר ודגים וכל מיני מטעמים. ולא תוסיף עוד לרעוב כאשר רעבת.

טוב, אוי טוב! תן לי פרוסת חלה ואכוֹססנה בשיני. גה-גה-גה...

מה אתה, בני? זולל וסובא? רעבתן?.. ראה, הנה ז'וּפּיצת-המשי הארוכה... הנה הרבי הולך אחריך...

ר' יצחק נעלם, והבן התחיל רועד רעדת-קדחת ונס על נפשו, מבלי דעת למה הוא נס. "במנוסה תצאו" דובבו שפתיו, והוא רץ, רץ, רץ. הרבי הולך אחריו, שומר את צעדיו, רוצה לגלות את מצפוניו, והוא הלא חטאתו נגדו. ה"ביכל" מונח בחיקו בשבת!

הלא שרפתי את הכתבים, הלא שרפתי את המאמר... – התחנן אברמזון על נפשו – וללא- הועיל. ההכרח לנוס לא נתמעט. להיפך, הוא גדל מרגע לרגע, התנשא, גדל, החריד. הרבי התחיל כבר לרודפו, והוא רץ דרך הרים ובקעות, דרך מקוואות של זיעה וסדנות של ברזל. במקווה אחת של זיעה טבל כהלכה ואחר עלה ולא נסתפג וטיפס על גבעה גבוהה. מה זאת? כאן מתגוררת היא? הלא אצלה יוכל להיסתר ולקרוא את "התחיה" שלו.

אל תעבור הלאה! – קורא לו הרבי בעוז ומכה באצבע צרֵדה – אני שומר את צעדיך. עמוד על מקומך! כפר גדול יש מעבר לנהר שטבלת בו. כפר גדול אשר לא יבין את לשונך. אחיך בני עמך ישבו ויעבדו אלוהים אחרים.ועתה הרואה אתה את הגוי הגדול הזה?

חמס, חמס ושוד! – התפרצה היא פתאום מאחד הבתים ותיפול מלוא-קומתה ארצה.

אימה גדולה נפלה על אברמזון. רצה למהר לעזרתה – ורגליו נתונות בסַד, הוא אינו יכול להזיז את אחד מאיבריו. ריבונו של עולם! כמה מצוקת-נפש! אין מנוס מצר! מלפניו – כפר; מאחריו – הרבי (ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו, ורבים הם עושי דברו); הרים ובקעות מימינו ומשמאלו. נפץ זכוכיות החלונות. המולה ארוכה, ממושכה... דליקה?

פרעות... צעקה היא וגם קולה יצא הפעם כאילו הוא בוקע לתוך קדירת חרשׂ – פרעות... דם ואש ותימרות עשן...

 – – –

שלג מסביב בכל הארץ. ים-הקרח.

אברמזון עומד בלא נעליים בתוך השלג הקר. רק כתונת אחת לעורו ועליה זוחלים פשפשים-פשפשים, אינטליגנטים, יחפים, עובדים. הוא רועד-רועד, ומסביבו עומדים אותם הפשפשים, האינטליגנטים, היחפים, העובדים...

מה העבודה הזאת? – שואלו אותו האיש ההולך מעמו.

תמה אני – מנענע אברמזון כתפיו – הלא זוהי הקוֹלוֹניה, אשר יסדת אתה בשעה שהלך לבך לאחד את הפשטות הגדולה של טולסטוי עם אי-האפשרות הנשגבה של ניטשה."ניטשה פרי נפש אֶסתיטית-פיוטית ולא פילוסוף" – השכחת את לשונך ממש? הלא זו היא הקולוניה על יסודות חדשים אשר יסדנו, בעוזבנו את אירופה החולה ואת אנשיה. הלא מן הקולטורה עלינו... לכונן מושבה בארץ-ישראל ולהילחם את הפקידים. ועתה אני עומד פה וסופר את הכוכבים. אוריאל! אתה הולך ממני. לֵך-לךָ! לכה! מסתמא צריך אתה ללכת, ולא אהיה לשׂטן על דרכך. ואולם לבי מתמזמז, מתמזמז... נשמתך מרחפת סביבי כציפור. לא מַתָּ. הכל שלך. וזה הדבר אשר אוֹמַר לך: זקנך מגולח, אבל אילו היה לך זקן כמוני – אין כל ספק שהיה שחור ורחב והיה מעיד בך, כי אבות-אבותיך היו מיקירי-ירושלים!,ופתאום נעלם הכל. והוא נשאר עוד פעם לבדו תועה ביליל-ישימון, במדבר הגדול והנורא. לבסוף הוא מוצא מצרי עטוף ברעב, והוא נותן לו מלחמו שהוא לועס לתיאבון (מאין לקחהו – אינו יודע. מָן!) והמצרי, הדומה לגברילוֹב השיכור, מניף עליו את גרזנו. "אתה גרזן, ואני רחמנות" – אומר לו אברמזון, ומאז מתחלת אצלו הרחמנות הנוראה. רחמנות נוראה אוכלת לב ונפש, אל אילני-הסרק, אל הכּפים והסלעים, אל המצרים והערבים...

הדרך היתה קשה וארוכה, ארוכה וקשה. הארץ לא רחוקה מן השמיים – "ונקל, איפוא, לנפול גם לבעלי-חלומות". בלבו של ההלך ציפייה פתאומית גדולה, גדולה, גדולה. הוא מצפה, הוא מחכה. עוד רגע ונבקעו השמיים ונולד איזה דבר גדול, גדול, גדול. הוא פוסע פסיעות גדולות, לוקח מקלו, קושר בו מטפחת אפו – דגל מחנה יהודה – ופוסע פסיעות גדולות, גדולות. פתאום מעכבים אותו. מי הוא זה המעכב אותו? "שא עיניך וראה – אומרת היא לו – הנה במרומי השמיים נקודה". הפחד תוקף אותו שנית. הוא אוזר שארית כוחותיו לעבור מעבר לגבולה, מעבר לגבול הנקודה, אך לשווא: אין מעבר. הנקודה גוזרת את לבו. אחת היא. נקודה אחת, קטנה, שחורה, איומה... הוא אומר להקיף עליה, להקיף את הדרך והוא מסתובב מסביב לה. מעגל-קסמים. שפתיו דובבות: עוד מעט, עוד מעט... ונדמה לו, כי הוא קופץ ודולג עליה, אך כרגע הוא נוכח שטעות בידו: הן הנקודה בשמיים היא ולא על הארץ, ואיך יעברנה? "הלא עווֹן אין בידי – מתמלא הוא מרי – מטפחת-אפי לבנה היא!" אך הוא צועק ואין קולו נשמע. הנקודה עומדת בעינה. שַׂכָּה כל הדרך. נקודה אחת ואין שניה לה. עד הנקודה – ואין מעבר.

ודורות עוברים...

– – –

ושנית הוא בעיר מולדתו הקטנה.

 "עוד זו לא הכל" – הוא מתנחם ושמח להרגיש בקרבו נטיית לב למטורפים. כן, מטורפים רבים-רבים תועים בחוצות ה"תחום" ובתי מדרשיו, אך הוא נמשך, נמשך יותר אל דודו המשוגע. הוא יודע ברור, כל קרביו צועקים בו, כי לא היה לו מעולם דוד משוגע, אך הוא נמשך אליו. "היאך? – הוא מוחה בכל כוחו – היאך זה אפשר, שאין לי דוד משוגע? הלא על פי האַטאוויזם[62] של מרת חברשטיין מחויבים להיות במשפחתי משוגעים, מחויבים! ואמנם, ישנם, ישנם, ישנם! אני בעצמי, אני בעצמי, חי-חי..."

אברמזון צחק מתוך שנתו את צחוקו הקטן, אשר גזר את לבו ופלח את כליותיו. "איני רוצה, איני רוצה – בכה בדמעות שליש – הכל, הכל, אבל לא זה, יסורים דכולא עלמא ובלי סוף, אך לא רגע של טירוף כזה..." לא! הוא מנענע ביד ומסיר את הדוֹק שעלה על מוחו! הלא הוא חש בו, ויש לאל ידו להסירו. הסר יסיר את הכאב הזה שאין על עפר מושלו. אך ידו לא תנוע, ידו לא תנוע – אימה; אין איש בא לעזרתו. אין איש בא לעזרתו – אימה; בדד הוא עומד בעבר הזה, בדד הוא עומד בעבר הזה – אימה. מה זאת? על פני החלון מעבר השני עובר הלז... זה שלבו נמשך אחריו, אותו הרואה ואינו נראה, עובר, חולף... אויה, מדוע לא יוכל להתעורר. לבו מתכווץ בקרבו על לבלתי נשוא והוא מתחזק לשאוף רוח. הכל אבד! אותו הנסתר מעבר לחלון הלך. אופל מתלבן... החלון נסגר.

 

כד

בשעה האחת-עשרה בבוקר, כשהקיץ אברמזון משנתו המאוחרה, היה כאיש אשר ניעור פתאום בחוזק-יד אחרי רגע של תרדמה. תנועתו הראשונה היתה למשש את מצחו, ונדמה לו, כי ראשו אינו כואב כלל, אלא שדומה הוא במקצת לאיש-צבא, אשר עמד כל הלילה על המשמר תחת השלג. שלג של נוצות. כל חולי לא הרגיש בעצמו ורק בפיו היה חורב משונה, כאילו נתמלא אבק של חוצות. שמואל הכניס לו את הכובע, אשר שכח אמש בבית מנשה קצמאן בלכתו משם. כהרף-עין הביט אברמזון עליו מתוך תמיהה, כאילו לא הבין פשר דבר, ואולם מיד נתחוור לו: כובע לכסות הנוצות שבראשו לבל יכירו בו. עלם ישר!

הוא התלבש, וכעבור חצי שעה כבר היה בבית מנשה קצמאן. "הלא צריך להביא את הדבר לידי גמר" – נקבו שבע מלות את מוחו ואבדו בו כברק מתרוצץ. עיקר מחשבותיו היו ניצוצי זכרונות מילדותו. קטעי עובדות בלתי-חשובות ולא שייכות כלל ל"היום". איזה "אורח", משולח מישיבה, בבית אביו, מנסהו בסוגיא ד"צרורות". הוא מבולבל ואינו יודע מה שמצווים עליו לאמור. מתחיל ונפסק, מתחיל ונפסק. אביו כועס...

לאחרונה בא גם הגמר. זה היה בראשית פותחו את הדלת ונמשך חלק דק מן הדק, חלק רבבה מרגע אחד. הגבול היה רק חלק של תנועה, קטן שבקטנים, חלק אחד של פסיעה אחת קטנה שבקטנות. לפני זה נהייתה דעתו כמעט צלולה. מחשבה אחת ישנה וברורה הסתמנה בקרבו: מה רעש, אם הוא אובד, באבוד הכל? "עִמם ישב עד אשר ירקב" – – – עמם? עם מי? מי נשאר? הלא לא נשאר איש! הלא הוא... הוא... האחרון!

בבית מנשה קצמאן נודע לו, כי העלמות הלכו להביבליותיקה הרוסית ושם תפגושנה את גריגוֹרי ניקולאיביץ' בשביל להיוועץ על מעשי חברתם החדשה...

טוב, טוב – דיבר אברמזון לעצמו – אבל איככה אינן יראות? שמא תיכף?..

קרוב לבית-העקד ובשכנותו התנוסס בית-התפילה לנוצרים הגדול שבעיר. יום ראשון בשבוע היה, יום אביב של חמה רכה זולפת אורה. אברמזון נשא עיניו אל זהב ראש-המגדל ויזכור, כי בחזיונות-לילו ראה את הכיכר הזאת אשר לפני בית-התפילה לנוצרים – הלא דבר הוא. לפניו היה המון רב לבוש בגדי חג. עיניו התרחבו. אלפי רגליים, ריבוא רבבות כרסות, מילי-מיליונים ראשים – ויד אחת? וכולם יבואו! הלא אם תגזור את החיה לשנים – תחדל מהיות. שמע מינה שכולם יבואו כאיש אחד... עליו? עליו האחד? הלא אחר אין. ומה הוא, איפוא, עומד על מקומו? הנה כמין יהודי עובר ושׂק על שכמו. משארית-הפליטה?.. אולי יעשה אצלו פליטה? אולי יחטוף השׂק מעל שכמו ושם ייסָתר תחת הסמרטוטים – ולא יאבד ניר לבית יעקב?..

אברמזון נחפז ונכנס לבית-העקד שנפתח, בגלל שבת שלהם, אך עתה. הוא עבר את החדר הראשון על פני האשה המפקחת ויבוא אל החדר השני, חדר-המקרא, וישב אל השולחן. החדר היה ריק עדיין, ורק אצל חלון אחד ישב איזה צעיר ויהפוך בעיתונים. הגליונות הרחבים רישרשו ושרקו. אברמזון הציץ אל הצעיר ומיצמץ עיניו וישכחהו כרגע. הוא הוציא עט-עופרת משולחנו וישרטט על השולחן:

"האבן הראשה. כלו כל החוטמים וַיזנב עמלק. אחרון ג"פ[63] ישר והפוך! אַל תורד חרטומך! (כידוע, יש חרטום למוֹהיקנים). הבט על ימינך – לא חוטם, הבט על שמאלך – לא חוטם. ראה, נתתי את חרטומך חזק מצור שלא נתמלאה אלא מחוֹרבנה..."

אה, גם אברמזון פה? תקפה הסקרנות גם את אברמזון? חה-חה-חה, אני לא הייתי בשעת ה"אינצידנט" של אתמול בלילה. שבתי וסיפרו לי... כמדומה, שגם היום אין עוד ידיעות אוֹפיציאליות...

בּוּרלאק (הוא הצעיר האחד שנמצא בחדר-המקרא), שאי-אפשר היה לו לבלי לראות את כניסת אברמזון ברגע הראשון, חשב לנכון, בכל זאת, להתחפש שעה קטנה כעסוק כל-כך בקריאתו עד לבלי להרגיש בבאים.

יש חדשות נאות אחרות – הוסיף בוּרלאק.

ואברמזון, שהופסק מכתיבתו, הביט בספר שהיה מונח על יד איש שיחו: על גבי הספר היו טבועות אותיות מוזהבות-מטושטשות: "ציזאר", וחשב: "דקדוק שפת עמלק; תיכף אקח את הספר ואקרעהו".

היש את נפשך לשמוע? – שאל בורלאק – ב"המודיע" מב...

מב.?.. – שכח אברמזון את ספר-הלימוד, אשר אמר לקרוע לפני רגע.

כן, בעיר ב. גופא. חה-חה. "איש אחד, צעיר לימים וזר, אין יודע עד היום מאין הוא, בא לאחת האכסניות בבוקר, שכר לו חדר מיוחד ונסגר שם ולא יצא כל היום. וכשקרעו את המנעול, והנה הצעיר סמוך על הדרגש, ראשו סמוך בין שתי זרועותיו"...

והחלָף אצלו...

איזה חלָף?.. ברעל... אברמזון, מה זה לך? ראה. אנשים באים...

אברמזון קם ויגש אל הכותל לשרטט את חזונו, חזון-הכותל. – עתה הלא פשיטא שאין עוד מלבדו... "ברעל"... עמלק מספר לו איכה היה הדבר! הרי לדידיה חזי ליה ניגונא דאיכה[64]... איכה ישבה בדד...

מי זה טינף את השולחן?..

אותיות יהודיות!..

אברמזון פנה לאחוריו וירא, כי אף על פי ש"בשפה שאין מנדיו נזקקים לה הוא כותב", הנה עליו יתלחשו. אומרים, כי דרוש להודיע על אודותיו להפלִשתים, שיבואו ויאסרוהו בחבלים. לשווא!

"... האחרון – האבן הראשה" נמלט! עתה יגלה. הכל מצפים לישועה. הגדולים נטמאו – ילך לו אל הקטנים. ומה אם אין יהודים עתה – העל זה יפול לבו? המעטים הם, שמסרו את נפשם על קידוש-השם? עוד לא פסה התקווה לשוב ולבנות מהם ולחדש את בית-ישראל!

... הנה לפניו נחל-המים, הגן והיום. יעקב – בחיר האבות. אצל לבן כבר היה. אחיו כבר הלך ממנו. את חרן ואת באר-שבע, ששם רדפוהו על "חזונו" – כבר עבר. עם שׂרו של עשׂו כבר נאבק ויוכל לו. עתה יהיה מלמד-תינוקות בארעא דאדומא עד סוף האלף השישי, עד היום שכולו שבת, שכולו טוב ומנוחה...

... הנה מרחוק נראה ההר, אשר עליו גן-העיר הנהדר. הגן נראה מרחוק על ההר. האילנות... אבל מה לו, שחרטומו חזק מצור, לאילנותיה של צור? שם הטמאים המבקשים את נפשו לספותה, הטמאים המיטהרים בגנות ועובדים לעשתּוֹרת...

... ואם לא ישמעו לו – הנה הוא דבר ידבר. הם ישמעו! הוא ידבר לעוף-השמיים ולבהמת-הארץ, הוא ידבר לכלב עובר זה...

שמעה אלי, עז שבחיות. זה הדבר, אשר אני דובר אליך על עז שבאומות! אל תאמר נואש! אני האחרון – האבן הראשה! והיה כל הנותר בצור – בן בוזי, מַזוּריקי, גמד ייאמר לו. הנפילים היו אז בארץ, ויבואו עד הירדן, ולא יכלו לאמור חדש, ויאמרו: ראה זה הניגון ישן הוא – וישחטו. ויישאר אחרון, אשר גם הוא רק מחציתו בבוקר ומחציתו בערב. ויאמר אלי יהוה: לך וטיפסת על הכותל למעלה מחוט-הסיקרא, למעלה מרום-התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת במי שממית עצמו עליה! ואבוא היום...

... ואולם מי זה האיש ההולך על ידו? מדוע הוא מסתכל בו כך? הוא מבקש לקחת את נפשו לבלי היות לו עוד שורש וענף? הנה הכל מביטים עליו, בני צוֹר, בני עשׂו – הכבר נגלו מצפוניו? הכבר שתו עליו רודפיו? לא, הוא יעמוד על נפשו. אם למלחמה – למלחמה! לשונו, לשון נביא-יהוה, תשבור גרם. אל תאמרו: מת! הטרם ידעתם את יהוה, שהיה, הוֹוה ויהיה? הטרם ידעתם, כי כוכב מוליד כוכבים? הטרם ידעתם, כי יחיו מתי, יקומון, יקומון?..

 

כה

ערב היה. הפועלים כבר הלכו לביתם, ושמואל, שנעשה טרוד ועסוק ביותר מאז באה השמועה, עוד לא שב מדרכו. משה אהרן, ברכה והילדים ישבו מסביב לשולחן ואכלו ארוחת-הערב. דאגה נעלמה ריחפה על הכל: מאוריאל אין עוד כל ידיעה מאז נסע.

אמא... אני יראה... פינחס'ל מפחידני במ-ה-ה-ה... אמא...

אמא לא ענתה. ארוחת הירק כלתה. ועיני ברכה היו כעיני אותו ראש-החי הכפוף ומחכה רגע-רגע להלמות הגרזן שתבוא...

הדלת נפתחה בלאט. אברמזון נכנס על ראשי אצבעותיו ויעמוד. כל הגה לא נשמע מפיו. אל ראש מטהו היתה קשורה מטפחת אפו קרועה להרבה קרעים. הוא קפץ עוד קפיצה אחת אל חדרו ולא סגר הדלת בעדו. בעל-הבית מיהר כמו מאליו אל פתח החדר, אך להיכנס לתוכו פחד.

אויה לי!.. – ספקה ברכה כפיה – לבי ניבא לי... את אשר יגורתי באני...

אמא,אנו יראים... – בכו הילדים...

שוטים!.. מה אתם יראים... – שוטט האב בעצמו בבית וטס ממקום למקום – גזר-דין הוא... מה לעשות... צריך לקרוא לשכנים... פינחס'ל, רוץ וקרא לחיים-ליב עושה-שמרים... אוי למזלי! דווקא שכני צריך לצאת מדעתו. כלום חסר אני צרות משלי?.. שתקו, מה אתם הומים?.. משוגעים כאלה אינם מזיקים... הה... רוח... מה הוא עושה? קורע שם כל אשר לו... "קריעה, קריעה"...

קריעה!.. על מי?.. נמתחו פני ברכה...

פרא אדם!.. משוגע... על משוגע הוא מקשה קושיות... עתה ישב לכתוב בחושך... כותב, כותב במהירות. ריבונו של עולם, מה לעשות...

אברמזון יצא מחדרו, ניגש בזהירות איומה אל התנור, לקח מאפרו ויזרוק על פניו. אחר-כך חלץ נעליו מעל רגליו וישב על הקרקע הרטוב. מסביבו הניח את פיסת הנייר אשר שירטט עליה קווים שונים בחושך-חדרו. נדמה לו, כי כתב בה את כל אשר ביקש לכתוב. ומבקש היה לכתוב הדברים האלה:

"בשנת וכו' ג"פ ישר והפוך. בחוץ תשכל אבן, בחדרים – תער, חַלָף. ואקרע את דגלי לשנים-עשר קרעים, שלא יפול בידי צר. וַייוותר יעקב לבדו. תמה הגסיסה. אחד בכל מלוא-החלל. וככה לעולם, לעולם ועד, לנצח-נצחים. יעקב יכלה – ואחד יישאר. תמיד יישאר אחרון אחד עד נצח. כל לא יהיה ואחרון יהיה. וכי יתעורר לבוא אל הגן אשר על ההר, הגן העומד כנקודה על ההר. לעבור הנקודה ולבוא אל ילדיו אהוביו הנאמנים בבריתו ולזרוע זרע אשר יעשה פרי, יתהפך עליו להט-התער אשר בשעריו ולא יתן לו לעבור. ומַזוּריקים ועמלקים ירדפוהו עד חורמה אך השמד לא ישמידוהו וכלה לא יעשו בו. איה יימָלט? הוא יימלט ויסובב את הגן. ויסובב, ויסובב, ויסובב – כל היום. מותניו ימלאו חלחלה והוא יסובב מסביב, מסביב, מסביב. עד הנה מגילת יעקב".

הססס... – הרים אברמזון את ראשו – מנוחה... מה הצעקה?.. ירגזוּן?.. ומי ישב "שבעה" בלעדי?..

שבעה?.. משה אהרן, גזלן! – נתנה האשה-האם את קולה בבכי – רוצח, שמע מה הוא מדבר... הוא יודע איזה דבר...

מה אַת רוצה ממני?.. יודע... טה-טה... מה לו לדעת... יצא מדעתו ותו לא...

אברמזון ישב במנוחה. השכן חיים-ליב עושה-שמרים עדיין לא בא. בבית היה בכי-יראה ודממה עמה. בכי ודממה. והדממה לא אמרה כלום.

 

ס ו ף

 

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] ועדה.

[2]  בדבר שמושך.

[3]  עולה בדעתו של אדון הוכמאן.

[4]  במהרה ובזמן קרוב.

[5]  גר עד עשרה דורות אל תבזה גוי בפניו.

[6]  גרזן.

[7]  חרס סתם.

[8]  לטאטא.

[9]  שמע ממנה, הַסק מדבר זה.

[10]  עפר לפי.

[11]  וכפי שאומרים הבריות.

[12]  לתקופה.

[13]  מעיל עליון.

[14]  השוכנים.

[15]  ועדה.

[16] לפורים.

[17]  מנהל ספר חשבונות. 

[18]  בתי העסק.

[19]  בית עבוט.

[20]  החלטותיו.

[21]  הטל אותם, סמוך למקור זה את המקור שלהלן ותמצא אותם סותרים זה את זה.

[22]  קהל הקוראים.

[23]  ושכמותו.

[24]  מגמות.

[25]  מכאן לשם.

[26]  בגד בית קצר.

[27]  הגנדרנים.

[28]   כלכלה פוליטית-מאטריאליסטית.

[29]  כפי שצריך להיות.

[30]  ויאמר רבי עקיבא לעצמו.

[31] חץ.

[32]  שאר בשרך.

[33]  והמופלג.

[34]  כבוד מורנו הרב.

[35]  נרו יאיר.

[36]  דשמיא, בעזרת שמיים.

[37]  שוחט ובודק.

[38]  ואם ירצה השם.

[39]  שבעוונותינו הרבים.

[40] רחמנא ליצלן, השם יצילנו.

[41]  רוקח.

[42] דומה.

[43]  המנצל.

[44]  וקל להבין.

[45]  ועיין.

[46]  אני.

[47]  טעם, טעם החיים האמיתי.

[48]  עולה בדעתו.

[49]  יבואו על אותו אדם.

[50]  אינו מקוטלי (קוצצי) קנים באגם, כלומר: אינו אדם פשוט.

[51]  מאפה בשר מבצק.

[52]  יוצא מזה, כלומר: אין זה משנה הרבה.

[53]  בעולם האמת, העולם הבא.

[54]  טעות לא נעימה.

[55]  עמל וצער, נטפי יזע / ובדמע מהולים... (ניקראסוב).

[56]  בעבודת הפרך.

[57]  ועדים.

[58] לשליח הרבנים.

[59]  בקהילה הקדושה (נבוכה יכוננה עליון, אמן.

[60]  מטבע זהב.

[61]  ספר קטן (כינוי לספרי השכלה).

[62]  התגלות תכונות של אבות רחוקים אצל בנים ובני בנים.

[63]  שלוש פעמים.

[64]  לו עצמו נראה הניגון של איכה.