_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אלה עשיריך ישראל

שמואל נחום כהנובסקי

לתוכן הענינים

 

I

עמוק עמוק בבשרי נעץ הפרס הטורף את צפרניו החדות, נפלתי במהמֹרה בל אקום!  נפלתי?  ההיתה דרכי חשך וחלקלקות?  ההוכיתי בסנורים?  האם לא הזהירתני?  האם לא הגידה לי מראש את האותיות לאחור?  מי נכנס אליו בשלום ויצא בשלום?  כל אשר בא עמו פעם במשא ומתן, הנהו כאוּד מֻצל מאש!  האיש הזה לא נשמת שדי בקרבו, כי אם רוח השטן; לו גם תנתן לי ארוכה בבתי האוצר; גם אז רחוק ישעי, רחוק רחוק מאד!  נפשי יודעת כי הוא לא יחרש!  הוא לא יתן לי ארוכה גם יום אחד, כי אויבי בנפש הוא, אויב ומתנקם; הוא יצפון לנפשי, דוב אורב הוא לי, עברתו שמורה לי, על כי לא העטיתי עלי כלימה, עלי ועל כל משפחת בית אבי, לקודמת לפני, ולבאה אחרי!  מאז הוא עוין אותי; והמקרה האכזר הזה הסגירוני היום ביד אויבי!  בכל זאת, אנסה דבר אליו, אבקש סליחתו, אבקש רחמים, אולי ישא פני, אולי!..  אך לא, חלילה לי!  האנכי אכרעה ואברכה לפני זד עַוָל כמוהו?  לא, היה לא תהיה!  לא לא!  האישון[1] הזה יחוס על כבודי?  הן כספו יקר בעיניו גם מכבודו, ומה גם מכבוד זֻלתו, מכבוד איש חרמו!..  למנשה כבוד?  כבודו תמול הוא!  ואמנם איש אוצרות הוא, אחד מאדירי "בעל פרצים" אבל מי הוא האיש אשר יקנא בעושר נבזה ונמאס כזה?  עשרו הוא נשך ותרבית, שוד עניים, כבודו הוא אוצר הברזל!  ותהלתו המפתח!..

כדברים האלה דבר לנפשו, ביום אחד מימי תמוז בבקר השכם, איש כבן ארבעים וחמש שנה, רוח נכאה רחפה על פניו, ובין קמטי מצחו הסתתרה דאגה, וטרדת נפש.  לרגעים שלח יד ימינו הענוגה בסבך זקנו, אשר בקצהו יפרד והיה לשני ראשים, הראש האחד פונה ימינה, והשני – שמאלה, וילך הנה והנה בחדר משכיתו, לבוש שמלת בקר יקרה, אשר זר אדום מסביב לשוליה, ושתי מלילות ארגמן ירדו משתי קצות חגֹרָתה, ותסתתרנה בצלחתו, כפּה שחורה כסתה את ראשו, אשר שיבה זרקה בו זער שם, זער שם; לרגעים נגש אל שלחן הסופרים, וירכין את ראשו, ויתבונן בעין חודרת, אל הכתבים המפֻזרים והמפֹרָדים עליו, בלי סדר, ויעוה את פניו, וינע את ראשו מימין לשמאל, ומשמאל לימין, ויחליק זקנו ומצחו, ויעצם את עיניו כחושב מחשבות והוגה דעות, ויוסף להניע את ראשו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ופניו אורו מעט, כמו שֻלחה לו פתאום עצה ממרום, וינע כף ימינו הלאה ממול עבר פניו, כאיש אשר שלח מנגד עיניו את מפריע מנוחתו אשר יהי עליו למשא; וישב על כסא רך בעל מסעד גדול ורם, וכרגע קם על רגליו, כמו לקח מושבו על גחלים בוערות, וימודד את החדר לארכו ולרחבו, ויָשָׁב ויֵשֶׁב ויוסף להתבונן אל הכתבים, ולקרוא בספר החשבון הגדול המונח על השלחן, וירב קמטי מצחו, ויאנח במרירות ויוסף לדבר אל נפשו:

אנושה מכתי!  מנשה הוא הצדיק, ואנכי הרשע!  הוא חנון וצדיק, ואנכי חוטא ופושע, אנכי בלעתי את חילו, אכלתי את עמלו!  כעת יאָמר: שמעון הצדיק אכל ושתה וירא בטובה, ויתן שלוחים לבתו, גם פזר נתן לאביונים, ומנחה גדולה לאיש האלהים, וכל אלה רק ביגיע זרים!  האלהים מצא את עוני!..  הוא היה ראש מסבי; הוא ולא אחר!  נשך אכזרי כזה: שנים למאה!  שנים למאה מי שמע כזאת בין הסוחרים?  נשך כזה יתנו רק הוללים, רודפי זמה ושכר! – שלשים אלף שקל משך שנתים ימים!  הלא רק רבית לקח מידי בשנתים אלה, ארבעה עשר אלף, וארבע מאות שקל!  אכן צדקה ממני אשתי, צדקה דבורה!  היא התחננה אלי אז, לבל אביא צוארי בעֻלו הקשה, הה נואלתי מאד, חטאתי ואשגה הרבה על בלי שמעי לקולה!  אבל מה יכלתי אז עשות?  אז בעמדי על עברי פי פחת?  לולא שלשים האלף, כי אז הלא נגלה קלוני לפני שנתים ימים, ומכבר הייתי את אשר נכון הנני להיות כיום הזה, היום או מחר, או ממחרת המחר!  ואם כי מכבר שכחתי עמל ותלאה, כי פעמַיִם לא ימות בן אדם תולעה, תחת אשר כעת אָגורה מפניו ושבטו יבעתני...  אבל מי גבר יחיה ולא יקוה?  גם אנכי כאחד האדם קוה קויתי, אולי, אולי...  אכן לו כליתי לצחק על הבמה את מחזה התוגה לפני שנתים ימים, כי אז הלא נפלא היה ממני גם זאת: להטיב למצער לשבע בתי בעמלי, שעמלתי, זה חצי יובל שנים!..  כי אם גם לא נשא עין אל כספי, בכל זאת, הלא לא השפיל את כבודו לקחת לו אשה, בת דל וריק, בת בולע חיל זרים!..  ועתה ברוך אלהי ישעי, הלא נטעתיה בקרן בן שמן, לדור דורים הנה מאֻשרת בשבתה לבטח בצל עשיר אדיר כמוהו!  אך מה זאת?  מה היה לי?  ההסתתרה בינתי?  אם חושי אין בי?  או אולי חולם הנני?  מדוע זה אפחד ולא אבטח בבית מצודות כמוהו?  הלא בו שמתי מאז מבטחי!..  אכן דבר אשר נפלא היה ממני לעשות, עשיתי אז; אבל פקוח נפשות!..  כל אשר לאדם יתן האדם בעד נפשו ונפשות ביתו!  בו בטח לבי ונעזרתי!  אכן מכבר נושעתי, האח נושעתי נושעתי!  שלשים אלף שקל, היכבד ממנו הדבר?  ידעתי כי שלשים אלף שקל כשלשים קשיטות נחשת הנם בעיניו!  לדך נכלם כמוני, תעמוד הרוחה כרגע!  עוד ביום הזה, בתתו הכסף על ידי, אסתום בפי משטיני ומקטריגי, את פי מנשה, ארגיע רוח אלה אשר הפקידו או השלישו בידי, מבלי קחת ממני כל נשך ותּרבית, הם יהיו הראשונים!..  אהה למֹרך לבי!..  איש מפחד כמוני טוב לו שלא נברא!  לא לא, לא אפחד מחמת המציק אשר כונן חציו להשחיתני!  הטמן בעפר מנשה!  בוז לך לעג לך!  הנה חציך יעברו ממני והלאה, ולא יגעו בי לרעה!  היום הזה אשלם לך את נשיי, ושבע בתי לא נתנה לבנך לגד!..  אנשי שלומי הביאו דבתי רעה אל הרבי, אבל לא אחת מהם והמונם, הנני יודע את אחי אלה: הם יהמו ירעשו עד כי ילאו...  עוד מעט וחדל שאון, והדבר ישָׁכח, ולא יוסיפו עוד לשים אליו לב!  אודך אלי, ארוממך אלהי המלך, כי עשית פלא!  לולא חתני זה כי אז הלא אבד זכרי!

האיש קם שנית על רגליו וילך הנה והנה, ויגש שנית אל ספר החשבון ויהגה בו ויוסף לדבר:

– בכל רחובות בעל פרצים יתקנאו בי, כל באי שערי בית מקוה הסוחרים, יאמרו: אין קצה לאוצרותי!  מי יתן והיתה אמת בפיהם!  אולם החשבון הזה, "השורה האחרונה" הלא תענה כחשם בפניהם!  אבל אחת היא לי, אוָשׁע נא מיד נושי ואלעג לתבל ומלואה!  זאת אעשה – כה גמרתי אמר סלה – לאט לאט אמכור את שדה אחוזתי, ואם תמעט מהיות די שלֻמים, ומכרתי גם את ביתי, הן מרבית בני האדם, ומה גם אחי בני עמי, הלא יחיו גם מבלי היות בעלי אחוזות ובעלי בתים שני שלש קומות!  יחיו ויבלו ימיהם בוב, בשלות הגוף ומנוחת הנפש, ויאֻשרו בארץ; ואני אוי לי, גם בהיותי גדל הכנפים, ורב הנוצה, וחילי פרץ בארץ מיום ליום, ההתענגתי על חילי?  הראיתי בטובה?  הידעתי מנוח?  הלא רק מלאך בלהות דחֹה דחני, השטן קלעני בכף הקלע, אנכי רצתי, נסעתי, שאפתי, סחרתי, חשבתי מחשבות, שתי עצות בנפשי, רקמתי תחבלות, ומה חלקי מכל עמלי?  הוי עולם שקר!  הוי תועים טועים...

אנחה ממֻשכה הגיחה מגרונו בקול הומה!  כהרוח אשר יפוח דרך ארובת העשן, בליל סופה וסערה, ויגש אל החלון ויפתח את האשנב, ויקשב וישמע קול שריקת מכונות בתי החרשת הקורא בכח: עת לעשות!

– הנה רק השעה הששית – הוסיף לדבר – ואנכי זה כבר נדדה שנתי מעיני, אם כי בשעה השניה בעלות עמוד השחר, עליתי על ערש יצועי – ויעמוד זמן כביר, ויבט בלי רגש על פני הרחוב, ואחרי כן שלח ידו בכפתור קטן אשר בקצה חוט השני היורד ממרומי הספון, וסובב כנחש עקלתון את קנה מנורת הקטור, התלויה בטבור החדר, וקול צלצול פעמון אֶליקטרי התפוצץ בכל חדרי הבית.

לקול האות הזה חרדה נערה משרתת ותתצב בפתח החדר.

– הנני! – קראה הנערה בשפת הארץ, אחרי עמדה רגעי מספר; ותחכה למצות פי אדוניה, אשר הפך פניו אל החלון, ויבט על פני הרחוב.

– מה יצוה האדון? – נועזה הנערה לשאול שַנית.

והאדון הביט מאחריו ויאמר:

– הנך פה?  הגברת קמה ממטתה?

– הלא רק השעה הששית אדון!..

– אכן השעה הששית, צדקת, לכי לך!

הנערה פנתה ותלך.

האדון שב ויגע בכפתור, וקול צלצול נשמע שנית.

הנערה המשרתת, נראתה שנית על סף החדר.

– מה יצוה האדון? – שאלה הנערה בעמדה לפניו רגעי מספר, ופניה הפיקו אי רצון.

– כי יבוא איש ושאלך לאמר: "היש האדון בבית"?  ואמרת "אין", התשמעי את אשר אנכי מצוך?

– שומעת אמתך! – ענתה הנערה ותנע כתפה, כמו התפלאה לשמוע מצות אדוניה ותפן ותלך.

קול הפעמון נשמע פעם שלישית, אך לא מחדר האדון נתן האות כי הנערה המשרתת, מהרה דרך המסדרון הראשי ותפן על שמאל אל חדר המשכב.

וכעבור רבע שעה יצאה הגברת מחדרה ותתצב על סף חדר אישה.  האשה הזאת אם גם לא רכה בשנים היתה, בכל זאת עוד חן עלומים שפוך על פניה, אפס כי הפיקו מעט, אי רצון, או רוגז...  מבעד לחלונות בתי נפשה, אשר בשם עינים יקראו, יכול הרואה לראות, כי אבני מעמסה מעיקות תחת לבה, אבנים גדולות וכבדות אשר לא תעצר כח לגול אותן ממקומן..  ותשאל בשפל קולה:

– האם קראת לי שמעון?  מה זה השכמת קום?

_________________ 

II

שמעון היה אחד מנכבדי עדת היראים בעיר "בעל פרצים" ואחד מגדולי כנעניה, הנודעים למשגב בעולם המסחר.  מלבד בית מסחרו הגדול, מכל מיני רקמת משי ושש עזבון ארצות הנכר, עוד סוחר היה בתבואות שדי, ויהי גם הקבלן הראשי, להספיק תבן ומספוא לצבא הרוכבים, ומזון ומַכֹּלֶת לחיל המצב החנה אז בגלילות הנהר "כעס-אויל" ומסביב גדול היה שמו, בגלל סחרו ואתננו, לא רק בין אחיו היראים, כי גם בין אזרחי הארץ, ושרי הצבא; וגם עדת הנאורים בבעל פרצים, אשר ברובם עוינים הם את אחיהם היראים תמיד, כאשר גם האחרונים לא ישיבו אהבה אל חיק משנאיהם, וקיר שנאה מבדיל ביניהם, כמו בין הפרושים והצדוקים בימי קדם; בכל זאת התימרה תמיד בכבודו, בגלל חכמת לבו וסבלנותו, והוא היה למופת להם: כי גם בין היראים והחסידים, ימצאו נאורים; או כי גם בין הנאורים, ימָצאו חסידים ואנשי מעשה; והוא הראה לדעת כי לא יפלא הדבר, אשר הנאורים ילמדו אל מעשי היראים, והיראים ילמדו אל תהלכות הנאורים, ואז על נקלה יתאחו הקרעים הנוראים, בשמלת היהדות...

תולדות ימי חיי שמעון מתאימות עם תולדות כל עשירי העיר הגדולה הזאת אשר עשרם בא להם, לא בירושה מיד הוריהם, כי אם בחריצות כפיהם.  וכח ימינם הביאוהו אל ביתם!  והם היו הראשונים, אשר בעשרם תמכו כבוד משפחתם הדלה באלפי ישראל.

רבי גמליאל אביו לא נודע בין עשירי הכנענים, כי עסק בפרקמטיה של תורה, חמש ושלשים שנה היה מלמד תורה לעמו ישראל, אשר מבית מדרשו הקטן והדל, או הישיבה, כאשר נקרא אז בצחנה עיר מולדתו, יצאו חכמים מוסמכים להוראה, ומהם הרבה אשר ראו אור עולם באוצר חיים, בנשוב עליהם רוח ההשכלה ויעזבו את תורתם, וילכו וילמדו שפות ומדעים.  ותורת רבי גמליאל רבם היתה אור לנתיבתם, ותובילם למחוז חפצם בקפיצת הדרך: במשך שנתים ימים, הכינו את עצמם לכנס לטרקלין בית מדרש המדעים, תחת אשר בני הנאורים, אשר בהיותם בני שש שנים, החלו לשאת על שכמם, את עֹל הלמודים הכוללים, והם עברו בעמל רב ובתחבלות שונות, שמונה מדורי הגימנזיום, במשך שמונה שנים, או גם עשר. –

ורבי גמליאל זה עסק באמונה, לא הונה את עמיתו, לא הקטין האיפה, ולא הגדיל השקל, לא מכר קלא אילן תחת תכלת, גם לא מעל בעמל זרים, כסוחרי הדור הזה החי עמנו!..  בימים ההם, בימי החשך והבערות, היה עון גם חרפה, ללוות ולבלי שלם, אשר יקרא בעת הנאורה הזאת בימי ההמצאות הנפלאות, בימי תקון המדות, בימי הברק החצוני, בימי חברות "צער בעלי חיים" ועוד כאלה, בשם "אֵין-שִׁלֻם" (בנקרוט בלע"ז) או "דרך התגרים", קראו אז חמס ושוד, חמס נעשה לא בסתר היער באישון לילה ואפלה, כי אם ברחוב הומה מאדם, לעיני השמש...  השודדים לא יתבוששו, והשדודים לא ירֻחָמו!..  רבי גמליאל היה בר לבב, אם גם בגדיו לא היו לבנים ועשויים בטוב טעם כבגדי נקיי הדעת בדורנו; את כבודו שמר מכל משמר, אם גם עונו גדול היה, ועל כן עסק באמונה, והעסק באמונה, הלא תדעו אחי הקוראים, כי על ארץ רבה לא יביא רב טובה וברכה לבעליו...  ועל כן, קרה לו לעתים קרובות, כי בערבי שבתות למנוחה, ומועדים לשמחה, אחרי אשר הכין את עצמו לכבודם, ומכבר שב מבית הרחצה, או מהמקוה, וצוארון החלק הלבן, המחֻבָר בלולאות לבנות התנוסס מבעד לבית צוארו, ופניו מכבר הפיקו ענג שבת, או שמחת החג. – ובביתו לא הוכן עוד מאומה לכבודם, לא רק בשר ודגים, יין ונרות וחלות סלת, ומה גם משמנים וממקים כבבית הורי תלמידיו; כי גם ככר לחם!  לחם אשר גם ביום חול לא למותר ותענֻג יחָשב לבעליו; בלעדי המטפחת הלבנה, הפרושה על השלחן, ומנורת הנחשת בעלת שלשת הקנים הממרָטה, אשר מהרה בעלת הבית לשים אל השלחן מפני הכבוד...

חרפה שברה אז לב רבי גמליאל, כאשר לחשה לו אשתו באזניו.  כי צרה קרובה, כי אין עוזר...  והוא לא התאונן בכל זאת על הורי תלמידיו, אשר יעבידו אותו בפרך, מבקר השכם עדי נשף ויעשקו שכרו, וילינו פעולתו, ויקשיחו לבם ממנו ויתנוהו לחיות חיי צער, בעת אשר יפזרו כספם, למותרות ותענגים, ולכבוד מדֻמה; לא בגלל צדקתו, כי אם בגלל אשר לא השכיל להבין את ערכו, ולבקש משפטו, הוא רק אחת ידע: כי מלמד עני הוא, והורי תלמידיו "בעלי בתים" עשירים הם", ואיך יעיז מלמד עני להתאונן על בעלי בתים נכבדים, ולבקש משפט?  הלא ישרים ישׁומו עליו, ויתנוהו לחצוף ועז פנים, הצחוק הוא בעלי בתים עשירים?..  בלי ספק לא יעותו משפט!..  גם לא התאונן על רעבון נפשות ביתו, כי מכבר הסכין את הרעב וישלם אתו, וכמוהו היו גם בני ביתו, האורח האכזר הזה, מכבר חדל להיות אורח בביתם, כי כפעם בפעם סר אליהם, לענות את נפשם והם קבלוהו בסבר פנים יפות. – רק רוחו נבקה בקרבו, בזכרו כי יפלא ממנו לקרוא אֹרח עני אל שלחנו; ומה גם לעת זקנה, עת בניו הגדולים, נשאו להם נשים וילכו מרחוק לגור, ובביתו נשאר רק שמעון בן זקניו, ובלי אֹרח לא יכול לברך ב"מזמן".

אך פתאום באה תקופה חדשה בחייו!

אחד הסוחרים מתושבי בעל פרצים, אשר במשוגה התברך בלבו, כי עשיר בעל אוצרות הוא, ויבקש "עלוי" לבתו היחידה כמנהג הימים ההם – בחר בשמעון בנו, אשר היה לגאון ולתפארת בין כל תופשי התורה בעיר מולדתו צחנה וסביבותיה, וינבאו לו כי ידין את עמו כאחד גדולי ישראל, וירבה לו מֹהר ומתן: מאתים אדרכמונים, וגם את רבי גמליאל מחֻתנו זכר לטובה, וישקול על ידו מאה אדר כמונים בעת חתם בשמו על התנאים, ורבי גמליאל קבל את הכסף בנפש חפצה הפעם, אם כי מעודו שנא מתנות; באמרו כי מיד בנו נתן לו, ובעשרו זה הושיעה לו ימינו להוציא לפעלו את הרעיון הקדוש אשר הרה והגה אז לבו, זה רבות בשנים: לתור לו מנוחה לעת זקנה, בהר הקדש בירושלים, לבלות שם שארית ימי חייו, בתורה ועבודה.  הרוח הזאת צררה אז בכנפיה, את הזקנים השלמים באמונתם, אשר מכבר שבעו ממנעמי החיים, או אלה אשר ברעות נפשם, ומכבר קצרה רוחם בעמלם; והוא תמיד התפלל לאלהיו בדמעות שליש כי יצליחהו פתאום, למען יוכל לעזוב את בית כלאו, את צחנה; ותפלתו – ראה אז עין בעין – כי נתקבלה ברצון, ועל כן מהר אחרי חתונת בנו לשלם את נדרו, וילך למסעיו בחברת אשתו טריסטה, ומטריסט – ירושלימה.

ושמעון בנו לא צר היה לו המקום, גם בבעל פרצים עיר מולדתו החדשה; כי לא כאשר יראו הזקנים, יראו הצעירים; שמעון ראה בה עוֹלם גדול לפניו, עולם מלא תקוה וחיים, ענג ונעימות, עולם עובר, עולם שוטף במרוצתו, עולם אשר אם לא ימהר לחטוף ולאכול, לחטוף ולשתות ממנו, אז יהיה מתחיב בנפשו!..  ואם כי מאתים אדרכמוניו לעמת שבאו כן הלכו, כי נפלו ביד חותנו, וחותנו אִבְּדָם במרוצת הימים בענין רע, והַמָן פסק לו משלחנו, בטרם בא מועד; בכל זאת לא נפל עליו לבו, ויצא לגור באשר מצא: בעלית קיר קטנה, הוא ודבורה אשתו, ויחזק בקרנות מזבח המסחר, רק בחמש אצבעותיו, ולא בוש משברו לראות ברכה בעמלו, כי תֹּם דרכו, וחכמת לבו, היו צלו על יד ימינו; ותחת אשר סחורת אביו יקרה היתה מפנינים, ובמשך חמש ושלשים שנה לא רכש לו מאומה בעמלו, בלתי אם מועקת מתנים, ומכאובי הטחורים; הנה הוא, רכש לו בשנות מספר הון עצום, גם כח מתנים ומוח עצמות.  שמו יצא לאט לאט לתהִלה מרחוק, ורבים התברכו בעשרו, כאשר התברכו בתורתו, וביתו היה לשם ולתפארת בבעל פרצים.

רק בימים האחרונים, מאז השיא את שבע בתו להשלחני (בנקיר בלעז) האדיר מַקְסִימִיליַן, בתו אשר סרסורי הזִוֻגים, יעדו לה עוד בהיותה מוטלת בעריסתה, עלויים גדולים, צאצאי הקדושים אשר בארץ, כנאוה לבת גביר נכבד ובעל בעמיו כמוהו, הזוכה לשני שלחנות כאחד – מהעת ההיא עלתה עב קטנה, ותָּעֶב את שמי שמו הטוב.

חידה גדולה ונפלאה היה הדבר בעיני כל יודעיו ומכיריו! 

ואחרי אשר הוגיעו את מוחם למצוא החידה, חרצו משפט לאמר: כי רק בתו אשמה בדבר; בתו אשר בזדון או במשוגה, לִמַד לשונה שפת צרפת, ולפרוט על העֻגב, ועוד למודים בלתי דרושים לחפץ בת ישראל כשרה; למודים אשר מהלכים למו בבתי עשירי ישראל האמתים והמדֻמים, לא בגלל תועלת רצויה, כי אם בגלל כבוד שוא, לנחל תהלות כסילים לעת מצוא במושב רעים, אשר חלף הכבוד הזה, ימיטו עליהם גם רעה רבה, חלאים ויסורים רעים – הבת השובבה הזאת נמשכה אחרי "חצי יהודי" זה בחבלי אהבה...

– אבל – שאלו את נפשם – מדוע לא מִחָה אביה בידה?  איך הביט און בבתו ולא התבונן?  איך יכול לראות באבדן בתו בן ממר כמקסימילין?..

ואז הסיתם בשפק לבם, אם לא שמעון בעצמו "התחמץ"?  ואם בסוד החסידים תבוא נפשו, מי יודע אם לא בערמה יעשה זאת: להונות את הבריות ולגנוב את לבם, באשר כי כה דרוש לחפץ עסקיו?..  כי הנסיון הראם לדעת פעמים הרבה, כי רבים מבני בריתם ואנשי שלומם, אשר קבל עם התחסדו, בכבוד רבם התימרו, ובסתר אהלם חללו כל קדש, ויעשו כל תועבה, ורק אחרי אשר הזמן גלה שוליהם על פניהם, רק אז התפקרו ולא התבוששו, להראות מעלם ומֶרְיָם לעין כל ויתרחקו לאט לאט מעמם, עד כי הרחיקו מעבר לגבול, ואחד מהם היה מחֻתָּנו וינצינטה אבי מקסימילין המנוח!

אבל משפטם היה מאפע:

לב שבע אמנם נפתה לאהבה, אך לא את מקסימילין אישה!  היא אהבה לא בגלל דעתה שפת צרפת, כי אם בגלל דעתה שפת עבר, ואזנה לקחה שמץ מחכמת ישראל ותורתו...  ושמעון לא יצא לתרבות רעה בימי העמידה: יומם ולילה טרוד היה בעסקיו הרבים והעצומים, עד כי לפעמים קרה לו, אשר אך הציג כף רגלו על סף בית מסחרו, וטרם ראה את פני אשתו וצאצאיו, שב וישב על המרכבה, אשר זה רגעים אחדים ירד ממנה, לרגלי פקודה אחת משטון הצבא אשר הגיעתהו פתאום; ואיש כמוה לא יכול לפַנות לבו לבטלה, לחקור ולדרוש בעניני אמונה ודת ושטת החסידות, אם טובה היא או רעה?  אם אמת או שקר לימינה ומה גם אחרי כי לא מצא בה ערות דבר, ולא כל מגרעת מאז הכירה בהשתדלות חותנו; מעודו לא התיצבה לשטן על דרך הצלחתו, ערך כספו לא נגרע מאומה בגללה, וגם מדרך הצדק והישׁר לא התעתו, וגם פעם לא נאלץ להונות ולעשוק על פיה, כאשר יאמרו צורריה, ונהפוך הוא: היא הנחתהו במעגלי צדק, ותזקק את נפשו שבעתים...  ובהתהלכו בין שרים ראה, כי הסירה ממנו חרון אף וכעש..  כפעם בפעם שמעו אזניו מפי נרגנים, כי אמנם היהודי תועבה הוא להם, אך לא היהודי התמים עם אלהיו אשר נאמנה את אל רוחו, כי אם היהודי המתחפש באפד איש אזרח, אשר בעד הות בצעו יתן את כבודו אשר הוא כבוד עמו ואלהיו לכלמה...

אך יד העת עשתה כל אלה!

­­­­­­­­­­­­­______________ 

III

בראשית שנות השמונים להמאה התשע עשרה, באה תקופה נוראה פתאום בחיי ישראל החֹמרים. ישראל אשר זה שנות מספר מצא מעט מנוחה ומרגוע בצל מושל צדיק ויחליץ עצמותיו...  מארץ אשכנז הגיח נחש נורא לשוף עקב את יעקב הקטן והדל, והשרף המעופף הזה רדף אחריהם במעופו עד ירכתי צפון, וישך ויאכל את יעקב, ואת נוהו השם...  ולרגלי המבוכה זאת ירדה בעל פרצים, אשר בה עלה סחרו כפרחת; כי אמנם רק היהודים האדירו והגדילו בה את המסחר הכללי, ויעשוה לרוכלת עמים, זה רבות בשנים, מאז הרחיבה הממשלה רבת החסד את זכיותיהם; הם הורידו אליה סחר חינה, פרס, סיביר וקו-קז, אמיריקה, ומה גם צרפת אשכנז ובריטניה, בחריצותם משכו אליה סוחרים מקצוי ארץ ואיים רחוקים. – העיר הזאת ירדה אז פלאים, גלגלי מסחרה חדלו מהתנענע, כי גם אם יד אחת, או פות אחת כי תשחת, והתקלקלה כל המכונה, מחיר הבתים והקרקעות ירד אז למחצה לשליש ולרביע, בעלי בתי המסחר והחרשת נפלו ונשברו, וכל עוד נפשם בה נסו מהמערכה, הפועלים הרבים והעצומים, העוזרים, והמשרתים, הלכו קודרים ונענים בלחץ הבטלה, ואחרי כן חלה בה גם מגפה נוראה, מגפת שמטת כספים, ותכריע בכנעניה, ותהרוג בעשיריה והיהודים אשר מהם נפתחה הרעה, היו הראשונים אשר היו טרף לשניה, וגם על שמעון מיודענו לא פסחה; כי בפשוט לו בעלי משה ידו את הרגל, הוצג ריק על גחליו, חובותיו עצמו משערות ראשו, אשר עם לו גם מכר את ביתו הגדול וכפר אחוזתו, וכלי כספו וזהבו, וכל תכשיטי אשתו, וכל אשר לו, גם אז קצרה ידו משלם לכל נושיו.

אפס כי שמעון זה למרות מדיו הארוכים, והתנהגותו בחסודות, היה איש מזמות, בעל שכל חד ומהיר, ורוח כביר, עד כי כל כנעני היהודים הנאורים, והשלחנים, מגלחי הזקן, המדברים לא בלשון עמם, אשר כחורי הארץ יתראו, וצלם היהדות סר מעליהם; גם הם כתרו את גדל הזקן הזה, וארוך המעיל, בהתאספם בבקר בבקר בבית מקוה הסוחרים אשר ברחוב המלכים, וישאלו בעצתו, ולמוצא פיו יחלו כאל מלקוש, הוא היה נשיא בית מקוה הסוחרים הרוחני, הוא אמר ויהי, הוא הוריד ויעל, הוא השפיל וירומם מחירי תבואות שדי, ועזבון הגפת, וגם המַרְק הפרוססי היה בידו כחמר ביד היוצר, ומבלי צדיה עורר בקרבם רגשי כבוד להתלמוד, עד כי בסתר לבבם התאוננו כפעם בפעם על נפשם, על בלי למדם את התלמוד, בחשבם, כי בו, רק בו כמוסים כל סתרי מזמות המסחר ותחבלותיו, וכל רזי עולם הספסירות (שפיקולציא בלעז) בראותם כי אם גם ערומים הם בדעת, מלאי ערמה ותחבלה, לא יוכלו התחרות את שמעון בן גמליאן היודע את התלמוד!  ותחת אשר הם כרעו ונפלו בנוסם אז בעת המהומה מהמערכה, במרך לב ופיק ברכים, הנה נלחם הוא בגבורה נפלאה ואמץ לב את מקריו ופגעיו כגבור משכיל על שדה קטל, שלש שנים רצופות!  פה לקח, ושם נתן, מהאחד לוה משאת כסף, ולמשנהו השיב נשיהו, וחזר חלילה, עד כי גם בכלות כחו, לא נסוג אחור, ולא השליך מידו את נשקו; אך בראותו כי בא במשעול צר, נושיו הדריכוהו מנוחה, ועוד מעט, ראה כי ישיגוהו בין המצרים, אז רק אז, בקש עזרה ממנשה הנושך, והפעם היתה הראשונה, אשר המרה את פי אשתו, אשר התחננה אליו גם יעצתהו, גם צותה עליו לבל ירכיב את מנשה אלוף לראשו, ויחלף כח מעט, דמיונו היה אז כמוכה בשחין רע, אשר יקח חרש להתגרד בו, בראשונה תהי לו הרוחה ואחרי כן יתגברו מכאוביו, אבל גם אחרי אשר שאף רוח מעט, היתה עליו שבע בתו משא לעיפה ותכשל כחו!

בתו שבע היתה אז בת עשרים.  הסרסורים, דפקו דלתיו, בהביאם אליו חדשות נכבדות חדשים לבקרים, בחשבם כי מֹהר בתו עולה למצער עד שלשים אלף שקל, ושכר טוב נשקף להם, חמשה אחוז למאה; אלף וחמש מאות שקל כסף!  והוא השיב פניהם ריקם, באין אֹמר ודברים, עדי חדלו מבוא אל ביתו, באמרם בלבם: כי גא האיש מאד, וגאותו וגאונו, יוליכוהו שולל, ולא ידע מה לקרב ומה לרחק, ולא יראה נכחה, וגם הוא לא ידע מה שלבו חפץ.

אבל לא ידעו כי היטיב לדעת!..  הוא ידע רק אחת: מצבו כי ברע הוא!  ובכל עת אשר בא זכר בתו לפניו בא רעד בקרבו, רעיון נורא הפחיד כל עצמותיו, "בתי היא בת עשרים, עוד ירחי מספר, והנה היא בת עשרים ואחת, עוד שנה, עשרים ושתים, ושלש, וארבע וחמש, הוד עלומיה יחלוף, פניה ימלאו קמטים קמטים, קומתה יכָפף, ואני הנני הולך ודל, יורד מטה יום יום, ומה אפוא אחריתה?  מי יפול בגורלה"?   ומוסר כליות קשה כשאול הפליא מכותיו, על אשר גאה גאָה לפני שנתים ימים, עת ההצלחה היתה משחקת בתבל ארצו...  ורק באולתו מנע הטוב ממנה: פה חסרו לו מספר דפים גמרא, ושם יצא במדדו את יחש המשפחה, איפת רזון זעומה.

ולמען השלות את נפשו והשקיט המית לבו, התקרב אל בתו כפעם בפעם, ויחבקנה בחבה יתרה בין זרועותיו; והיא, בתו אשר בחכמה הכירה כי דבר לאט עמו אחרי דעתה את דרך אביה עוד מימי ילדותה, כי לא נסה מעודו לפנות לבו לבטלה להשתעשע בחברת בניו ובנותיו, הוא לא הטיל עליהם אימה מעודו, אבל גם אותות חבה לא הראה להם, ועל כן התבוננה אליו ועיניה הפיקו שאלה; כמו חפצה לדלות ממעמקי לבבה את מסתריו, ובהכירה במצחת כובעו, כי לא ידע שלו, הוסיפה להתבונן אליו, והוא לא עצר כח לשאת מבטי עיניה, ויגל לפניה מערכי לבו על אדותיה באין אמר ודברים, רק באנחה כבדה אחת.

– על מה אתה נאנח אבי? – שאלתהו בלב נמוג, וחש לה עתידות.

– אַתְּ בתי, תמסכי בקרבי רוח דאגה!

– אנכי? –

– שאלה שבע במבוכת לב טהור.

– את בתי!

– חידות לי דבריך!

– לא בחידות אדבר!  הידעת בתי, כי מלאו לך עשרים שנה – עד מאה –  ואני תפלתי כי ימציא לך אלהים איש כלבבי, איש אשר תורה וחכמה צדק ויראה, יחד נפגשו בו, איש אשר ברחבה אוכל להגיד ולא אבוש: "את בתי נתתי לאיש"!

כאבן מעמסה נגֹלה מלב שבע בשמעה מפי אביה, כי רק על זאת דוה לבו, וצחוק צדיק תמים, גלה את שניה, אשר כשני טורי פנינים היה מראיהן, אבל תמת נפשה הוסיף מכאוב על מכאוביו, ויאמר בלבו:

– מה אמולה בתי לבתך, או מה מאשרת את כי עמל אביך נסתר מנגד עיניך.

ושבע בשמעה שנית אנחתו.  הפצירה בו להגיד לה דבר אמת, על מה הוא נאנח, ויוסף להשלות אותה:

– רבו אנחותי בתי!  הדור הצעיר כלו סג יחדו, אין דורש את אלהים!  ואם אמרתי אבחר לך אחד מבני אנשי שלומי, הנה מכבר בקשתי, בקשתי ולא מצאתי, מצאתי פראי אדם, חיתו שדי, עגלים לא למדים!.

ואז רחש לב שבע דבר טוב; לנחם את אביה, ולשמחהו מיגונו, ותודיעהו בחכמתה על פי רמז, כי איש אשר בו תורה וחכמה, צדק ויראה יחד נפגשו, איש אשר כלבבו, מוצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, הוא דוד מנהל ספרי החשבון בבית מסחרו, ובאיש כמוהו דבקה גם נפשה!..

אבל תחת נחמהו, והחיות את רוחו, הרגתהו באמרי פיה:

בשמעו שם "דוד" נבהל ונרעש וימת לבו בקרבו, ולא קם בו עוד רוח; הוא חפץ להרים במרום קולו, להגיד לבתו פשעה, אך כח הדִבּר נטל ממנו וקולו נחבא, כמו בא מחנק בגרונו, ויצא סר וזעף מהבית, ויתקצף ויתרגז אם כי לא מהיר חמה היה, ויקלל את יומו, ויוסף להעלות על לבו דברי בתו; אולי התעוהו אזניו, אולי שגה; אבל לוח הזכרון, הראהו לדאבון לבו, כי לא שגה, כי אזניו לא התעוהו, וכי שמע מפיה מפרש: "דוד" ומי הוא זה הלא הוא דוד הליטאי, סופר בבית מסחרו, היא תאהבהו, אותו, את הליטאי!  ואש נשקה בעצמותיו: בתו תאהב, מה זאת לאהוב?  בתו נשאה עין אל גבר זר, ומי הוא הגבר?  שוֹד משדי, איש ליטאי!  דוד הליטאי, דוד עבדו הסר למשמעתו!..  ובהוסיפו לזכור אמרי פיה אשר דברה, במנוחת לב, ופנים צֹהלים, מבלי כל פחת, מבלי כל מבוכה, היתה בעיניו כשובבה אשר מכבר פשט כבודה ויעף אשר גם הכלם לא תדע, ואז הצדיק עליו את הדין על אספו אל ביתו איש ליטאי...  הה כן המה הליטאים – הגה ברוחו הקשה – מסֻכנים מאד לחברת האדם.  זה הוא גמולו!  כלם המה נעוי לב, שוכחי טובה, רודפי שמה וצודדי נפשות, הוא בא אל ביתי לעבוד עבודה, למצוא פת לחם, והנה פרש רשת לרגלי בתי!  בתי היתה תמה וברה, ולולא גנב את לבה לא נועזה לדבר כה באזני...  אודך אלי כי פקחת את עיני בעוד מועד – ויתאונן על נפשו על כי לא השיאה לפני שנתים בהיותה בת שמונה עשרה!..

ממחרת היום ההוא, כשוך חמתו מעט נסה להרגיע רוחו:

– בתי היא תמה וברה, ואם תאהב לא העמיקה כה סרה הן מיכל בת שאוּל אהבה גם היא את דוד.

והמשפט הזה כמעט נחמהו מעצבונו והנה קם לו משפט אחר לרועץ:

– הן אהוב בתי לא דוד מלך ישראל הוא, כי אם איש ליטאי – להבדיל אלף אלפי הבדלות – וישכח כי בתו לא מיכל בת שאול היא, כי אם שבע בת שמעון בן גמליאל המלמד..

ואז נשפכה לארץ מררתו:

– בתי נלכדה בפח טמן לה איש ליטאי!!  פתחי פיך אדמה ובלעיני, לבלי תראינה עיני כידי!

ואם כי היטיב לדעת את הליטאי הזה, כי לא כהליטאים הצעירים המשֻלחים והנעזבים לנפשם הוא, אשר בעזבם מולדתם ובית אביהם, ובבואם לבעל פרצים, יפרצו גדר, יתעו ארחות עקלקלות, ישאפו רק רוח חדש, יגלחו זקנם, יתגאלו בפת בגם בבית המרזח "תחת הכוכב החדש" יעלו עשן ביום השבת, ויבלו לילותיהם בבתי תיתראות וקרקסיאות ועוד ועוד.  בלמדם אל נאורי העיר הזאת וריקיה ופוחזיה אשר מקרבה יצאו – הנה דוד הוא בחור ישר הולך, תמים עם אלהיו, וכספו לא יפזר להבל, וכמה פעמים, הראהו כחו וגבורתו בתורה כי נצחהו בהלכה, בשבתם יחד ביום השבת אל השלחן, ומה גם בחכמות חיצוניות, גם שמע כי בן הוא להורים ישרים, וגם בין עשירים לא יבוש, כי אביו השאיר לו במותו הון ונחלה.  אולם מה יתנו ומה יוסיפו לו כל אלה אם גר ליטאי הוא?  מי זה יעולל בעפר קרנו לתת את בתו לאיש ליטאי?..

זה דרך יהודי בעל פּרצים כסל למו, לבעוט ברגליהם, על אחיהם הליטאי (בין הליטאים נחשבו גם יהודי אוקרינה, בתרבה, פדליה, אשר גם הם שנוא ישנאו את הליטאים, וגם את יהודי בעל פרצים בכלל) יהיה מי שיהיה!  רש נקלה, או נדיב ושוע, בער מאיש, או חכם משכיל, מעול וחומץ או זך וישר, העורב – יאמרו – טמא הוא אם שחור או לבן מראהו!..  הם יתגאו בעיר מולדתם זאת, כאלו היתה באמת סגֻלה לכל ארצות פזורי ישראל, אשר רק ממנה יצאו, אנשי מדות, גאונים, חכמים סופרים וכו', ועל כן רק להם נאוה תהלה, על חכמתם או צדקתם אשר יֻלדו בה!  שם "ליטאי" הוא מנואץ, כשם "יהודי", הליטאי הוא דמות דיוקנו של ישראל סבא, מה שאירע לזה, אירע לזה, תולדות ימי חייהם מתאימים יחד, זה נרדף מאחיו, וזה נרדף מאחיו, זה נע ונד כל ימי חייו, וזה נע ונד כל ימי חייו, זה הפיץ אור תורה ודעת בארץ מאפליה, וזה הפיץ אור תורה ודעת, זה בעל כשרונות, וזה בעל כשרונות, זה מלא מעלות וחסרונו, וזה מלא מעלות וחסרונות, זה עני מדֻכא נודד ללחם תמיד, וזה נדכה ונענה ונודד ללחם תמיד, המעין הנרפש אשר ממנו תוצאות לשנאת זה, הוא המקור המשחת לשנאת זה: הנטיה הטבעית לשנוא את הרש, שררת התקיף על החלש, לעג האזרח השאנן על הגר הנודד, יצר לב עקוב, צרות עין, קנאת הממון והרכוש, וקניני הרוח, והקבלה והמסורה כנגד כלם.  

והקבלה והמסורה מסכו רוח עועים על איש טוב וישר כשמעון, אשר מעודו לא שנא את זולתו, לא אהב להשתרר, לא לעג, ולא קנא, ולא השיב אל לבו, על מה הוא עוין את אחיו בני בריתו בני אל אחד, בני אמונה אחת ותורה אחת, וזכות אזרח אחת, מבלי מצוא בם כל עון אשר חטא?  אויבים טובים וישרים כאלה רכש לו ישראל בלאומים, לאלפים ולרבבות, אשר עם יחקרו וידרשו, כי יגידו "מדוע ישיתו לו מוקשים סלה"?  אז לא ימצאו מענה נכון, ולולא בושו להגיד דבר אמת, כי אז הגידו ולא כחדו, כי גם הם לא ידעו "מדוע"?  רק כי כה קבלו מפי הורים ומורים, אשר גם להם באה השנאה בירושה.

ומתי ישכילו בני האדם?  מתי יפקחו עיניהם?  אל אלהים הוא יודע!

_____________ 

IV

ימים אחדים חלפו, ובמועצות ודעת הסיר שמעון את דוד מפקודתו, לבל יהי למוקש לביתו ולבתו, ולא ירא מפניו פן יפקוד עליו אפו, וישלם לו על יתר, להכות אותו חרם, בגלותו מסתרי בית מסחרו ההרוס אשר העלים גם מבני ביתו, ורק לו לבדו נגלו, בהיותו הסופר והמזכיר ובמצאו את לבבו נאמן לפניו; באשר ידע נאמנה, כי איש נאמן רוח הוא, אם כי איש ליטאי הוא, כי איש כמוהו לא יטור ולא יקום.

ואמנם לא שגה במשפטו: דוד לא נשא עליו כל תלונה, לא התרגז, ולא התקצף, ולבו לא השיאהו להגן בעדו בעצה ותחבלה, ומה גם להלחם בו!..  לא כסיל אדם היה דוד, הוא ראה ויבן, כי לא מפקודתו הוסר, כי אם מביתו נגרש; רוח מבינתו ענהו, כי לא יוכל לו, ותחת הוָשׁע משנה שברון יָשׁבר, ורק לשוא ישביע את נפשו כעס, ומה גם כי יושר לבו לא נתנהו לעשות כזאת!  הוא היה בעל זכרון גדול, זכרון אשר לכשרון יקר יחָשב לבעליו, בימים אלה, אשר מרבית בני האדם מוכים הם במחלת השכחה, ומה גם אחינו בני ישראל, הם ישכחו את אנשי חסדם מרוממי קרנם, אשר הקדישו ימי חייהם רק לאשרם וטובתם, וידו בם אבן, הם ישכחו את מצבם במדינה, וערכם הקטן והשפל, או ערכם הגדול...  הם ישכחו את צור מחצבתם, אל מחוללם, מוציאם ממצרים...  ועל כן היה הזכרון הרוח החיה באופני תורתנו: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"!  "זכור את יום השבת"!  "זכור את אשר עשה לך עמלק"!  "יום זכרון תרועה"!  "והיה לכם לזכרון"! ועוד ועוד.

ודוד זכר ולא שכח כי בא אל בית שמעון לא כחתן, לבקש אהבת בתו, כי אם כגר נודד בעיר נכריה, לבקש עבודה, עבודה אשר זה שלש שנים, כלכלתהו, ותלמדהו חֻקי חיים, וארחות המסחר, ובכן עליו להכיר טובה למטיבו זה, ולא לעשות תועבה, לגנוב או לגזול את בתו מזרועותיו ולהיות לדבת רבים.

– האם בדרך משפט תאחז אשורי? – שאל את נפשו אז בקראו מכתב אדוניו אשר בו הודיעהו כי חֻפשה נתן לו ממשמרתו ואל לבו התגנב אז רעיון נקם – אנכי נשאתי עיני אל בת אדוני!  ואם יפתה לבי לאהוב אשת איש, או בת רוזנים?  היש לי הצדקה לשמוע בקול אהבה פתיות כזאת?  מדוע לא אתגבר על יצרי?  מדוע לא אעצר כח למשול ברוחי? – כבד היה בעיניו עון ההורים הבוחרים לבנותיהם אנשים רק על פי רוחם מבלי שאול את פיהן; אולם גדול היה בעיניו שבעתים עֲוֹן הבנות, הבוחרות להן אנשים רק על פי רוחן, מבלי שאול את פי הוריהן, ולו נשבעה לו שבע בסתר, כי אז תחת נחול כבוד, על אמץ לבה, ואַמץ קשר האהבה, הנה רק נבאשה בו, ויחשבנה לבכרה קלה משרכת דרכיה...  ועל כן הכניע את רוחו, ויצא במנוחת לבב מבית שמעון, ולא הראהו גם פנים נזעמים, רק את מאת השקל אשר נתן לו למנחה יחד את התעודה כי עבדו באמונה ובחריצות כפיו, לא לקח מידו.  הוא הודה לו על טוב לבו, ויבינהו כי אין לו לכפר במנחה פניו, אחרי אשר לא עשה לו כל עול, ונהפוך הוא, עליו להודות לו חסדו על תתו לו חפשה ממשמרתו, כאשר הודה לו בעד שלשת השנים, כי בין כה וכה, רצה להחליף את משמרתו, במשמרת גבוהה מזוּ.  – רק חמלתו על שבע עכרה את רוחו מעט, בדעתו כי היא רק אשה, ולא על נקלה תמיש זכרונו מקרב לבה, ומה גם כי לרגלי מצב אביה, אין תקוה טובה נשקפה לה...  ויגמר אמר בלבו לקחת לו מועד לגלות את אזנה מכל אשר ידע...  אך עד מהרה נחם ממחשבתו לבל יאדיב את נפשה חנם.

ביום צאתו מבית שמעון מצא לו עבודה באחד מבתי המסחר הגדולים, אשר התחרה עם בית מסחרו של שמעון, ועליצות נפשו גדלה מאד, לא בגלל השכר הטוב אשר נקב לו אדונו החדש, כי לא היה נבהל להון, ויוקר את הכסף רק על פי ערכו, לא פחות ולא יותר, ומה גם כי לו ישב בביתו שנה תמימה באפס עבודה, גם אז לא ידע חסר, כי מפרי כספו אשר אסף בשלש השנים, ואשר ירש מהוריו הנ"ל יכול לשבוע ולהותיר, רק בגלל אשר ידע כי עבודתו הגדולה תגרש כל זכרון האהבה הנכזבה והמסכנה הזאת מקרב לבו, וכן היה: כי מצא מנוחה שלמה בעמלו, וישכיח מלבו דבר אשר רק להותו יהיה לזכרון לפניו.

אבל לשמעון לא הונח, כמו עלה השטן ממעמקי התפת לצחק בו!

כי מנשה נושו שם עיניו בשבע בתו לקחתה לבנו לגד לאשה, בנו היה לא כרעא דאבוהי, הוא היה הפכו מן הקצה אל הקצה, מנשה היה אדוק באמונתו, וגד היה חוקר ומבקר, ואחרי כן מודה במקצת, ולאחרונה כופר הכל.  מנשה היה כילי, ויוקר את הכסף, ויכבדהו מאד, וישמר בלבו פתגם חכמי התלמוד ז"ל: "ואת היקום אשר ברגליהם, זו הממון שמעמיד את האדם על רגליו", וגד היה מפזר, והכסף היה בעיניו דבר נמאס, מטמטם את הלב, ומטמא את הנפש, והוא כח הכליון וההפסד הרוחני, ורק לעת מצוא יסכון להחמר, ועל כן פזרהו תמיד, בבואו לידו.  מנשה היה נבער מדעת התורה, וגד, בהיותו בן שבע עשרה וכבר היה צנא מלי ספרא, בשמעו לקח מפי הורים מוֹבהקים, ואביו הכילי לא חס על הכסף לשלם שכר למוד בנו ביד נדיבה ורחבה יותר מכל נדיבי בני עירו, כי בנו זה היה בעל כשרון, ושוקד על למודיו יומם ולילה.  אך מאז שב מישיבת "עמק השדים" נהפך ויהי לאיש אחר: בקרבו התרוצצו שני יסודות: יסוד התורה, ויסוד ההשכלה החדשה, ויטלטלוהו טלטלה, ויביאוהו במבוכת שפק נורא, אפס כי מנשה אביו, לא ידע ולא יכול לדעת את התמורה הרעה במצב בנו המוסרי, ולא רק מנשה, כי גם מכיריו ומוקיריו אשר שאר רוח להם, לא הכירו בו מאומה, כי שת חשך סתרו; הוא השכיל לכסות דעותיו במשאון, לבלי תשורם עין זר, בדעתו כי קשה כשאול קנאת אחיו היראים; ומה גם אחרי אשר נודעו לו תולדות חללי ההשכלה, תולדות דין בנדיקט שפינוצא, ואוריאל אקוסטו, וידע להזהר...  ואביו התברך בלבו, כי בנו זה יהיה רבן של כל בני הגולה, ורבות הגה לבו על אדותיו...  ויבן לו מגדלים גבוהים, וחומות בצורות ברוח תקותו: "בני יעלה על כס רבנות, בני יהי רב בישראל, מרא דאתרא!  בני יעמוד בבית הכנסת בראש, מאחורי ארון הקדש, לבוש בגדי קדש, מצנפת ואבנט ותכריך משי, פניו יאירו כאור שבעת הימים, ובבואו ובצאתו יקומו בני העדה פעם אחת, מימינו ומשמאלו כחומה, והביטו אחריו ביראת הכבוד; בימים הראשונים ישב על כסא רבנות בעיר קטנה, ואחרי אשר ילך שמעו בכל הארץ, אז תבחר בו עיר גדולה לאלֹהים; גם בבעל פרצים, נפקד מקום רב, זה רבות בשנים, ואם מנהיגי העדה הנאורים, אשר בידם העוז והמשרה לא יאבו לעשות להם רב, הן מי יודע, אם מנהיגים יראים וחרדים לא יקחו מקומם תחתם והם יבחרו בבני בגד?  האח בני יהי רב להעדה הגדולה והמהֻללה, אשר בתוכה ישבו גדולי ישראל על כסא הרבנות גאונים, וצדיקי עולם ובני יהיה ממלא מקומם, האח מה נעים גורלי!  אנכי מנשה בן נפתלי הסנדלר אהי אבי הרב, הרב לעדת בעל פרצים, ועל פני כל העם אכבד!  גם משלח ידי וכבוד משפחתי לא ישׂכו דרכי בסירים, אם אתחתן בשמעון, אז יקרא חתן רבי שמעון בן גמליאל, ולא בן מנשה בן נפתלי!  בעלות בני על כסא הרבנות, אז ידע מה טוב חלקו, ומה נעים גורלו כי התחתן בי, אז יתגאה הוא בי!..  אמנם אנכי הנני מנשה, מי שהיה משרת בבית האורחים ההמבורגי, שופך סיר הרחצה, ולהליטאים הנבלים, – מארץ החיים ישרשו – אשר באו לבעל פרצים לערוב מערבם, הייתי לפעמים שליח לדבר עברה...  והליטאים הנבלים, בני זנונים אלה שלמו לי תמיד ביד נדיבה...  הם חטאו ואני החטאתי הה חוטא ופושע אני, אללי לי נפשי הֻטמאה – אך מה לי לזכור ראשונות?  רבים הם אשר בימי נעוריהם נזרו לבשת, ובימי עמידתם התיצבו על דרך טוב!  ומי לנו גדול מרבי שמעון בן לקיש?  לפי דברי המגיד, הלא שודד היה מסתתר ביערות, ועל דרך רצח שכמה, ובכל זאת, שב אל ה' בכל לבב, ובין התנאים הגדולים היה שמו, המגיד שיחיה הגיד כי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!..  הלא עזבתי את בית האורחים ואל הליטאים הנבלים, ואת בנות הזמה, זה כעשרים וחמש שנה, ומה לי להעלות זכרונות כאלה מתהום הנשיה? – אכן שמעון הוא איש זכאי, חסיד וטהור, נהדר בכבוד, ממחרת ליל התנאים תֵהום כל העיר בעל פרצים: "מנשה התחתן את רבי שמעון ברבי גמליאל!"  רבי גמליאל הזקן, אשר בעשותו בים דרכו, עשו לו כל גדולי העיר כבוד גדול, רבים באו אליו וירכינו את ראשם לפניו, למען ישת ידו עליהם ויברכם, הלא אות נאמן הוא, כי צדיק גדול היה, ברכת איש בער ושפל כמוני, לא יבוא איש לקחת, ולוּ אם גם הביאותיה אל ביתם לא קבלוה ממני!..  אכן מחֻתן "נאה למקום, ונאה לבריות" הוא!  ואז על נקלה אוכל לבחר גם לבתי חתן כחפצי, בתי תשליך משובת הילדות אחרי גוה, והיתה אשה יראת אלהים, מצניעה לכת, ואז תהי שמחתי שלמה, אז אראה עולמי בחיי, שונאי ילבשו בשת, ועיני שכני הרעים תכלינה, שכני אשר בשוט לשונם ימחצוני, ויפליאו מכותי"!

זאת היתה משוש דרכו, ואדיר כל חפצו!

________________ 

V

אין חקר לרוח בן ישראל, לבו תהום רבה!

מי האמין כי מלוה ברבית, מעול וחומץ, אשר עליו אמרו, כי נכון היה להוציא להרג נפשו, בגלל הכסף, איש שפל כמוהו, מצא און לו, להתרומם על כנפי מחשבות טהורות, ורגשות נעלים כאלה, ויהי נכון בכל עת ובכל שעה, לתת כל הון ביתו, למען יתחתן את איש ישר ונכבד כשמעון, בתקותו כי ינחיל את בנו כסא רבנות, ובתו תלקח אחר כבוד לאיש יודע תורה וירא אלהים, ותתיצב על דרך טוב!..

האם רק יד הכבוד אשר רדף עשתה זאת?  הלא גם הכבוד רגש נעלה הוא מאד, ואיש כילי כמנשה יתן כסף מחירו!..

אבל, מי אשר תכן את רוחו וידע כל מערכי לבו, ידע כי אדיר כל חפצו היה רק כי דור ישרים יבוא אחריו, כי יזכה לראות בנים ובני בנים, עוסקים בתורה ובמצות!

בתו היתה כאבן מעמסה על לבו אם גם אביה היה, בכל זאת לא נכחד ממנו כי לא תתנהג בחסידות, ושכניו "הרעים" לא בדו שקר מלבם על אדותיה: עדים נאמנים הם, הגדופים אשר תמטיר על ראשו, ועל כל איש אשר בשם ישראל יכֻנה, ומה גם מכת הלחי, אשר נסתה להאציל בחסדה לאמה הורתה, עת הרהיבה עֹז בנפשה, להעיר למוסר אזנה, ולהגיד לה כי לא נאוה לבת ישראל כשרה לאחר בנשף בין שדרות עצי הגן הבטניקי, או לצאת באשמורה בלילה דרך החלון החוצה, ללכת בחברת רעותיה ורעיה לרחוץ על היאור, אחרי אשר הסתירה אמה את מפתח הדלת מראשותיה...  והבטחתה אשר הבטיחה לאמה, כי אם תוסיף להעיז פניה נגדה, אז אין חפץ לה בביתה, ובכל רחובות היהודים הנבזים, ותבחר לה מעון במרומי העיר, או בבית הגברת כזבי בת צור!..

האזהרה הנעימה הזאת, הטיב מנשה לשמור, עוד יותר מהמפתח של ארון הברזל, אשר נשא כחותם על לבו, ומאז שמע דבריה אלה, לא העיז עוד פניו נגדה, וכל הגה יצא מפיה עשה כרגע, רק את אשתו האם האמללה, התקוטט במסתרים יום יום, אם כי לא עֲצָבָהּ מעודו.

– מידך זאת לך – קרא בזעם בשלחו אצבע מול עבר פניה – קבלי כעת נחת מלוא חפנים, הכוֹני אשתי לקראת הכבוד אשר תנחילך בתך!

פני האשה קבצו פארור, עיניה כֻסו בשמורותיהן עד החצי ותדום.

– האמנם?  הראית?  אין מענה בפיך!  נפשך יודעת מאד, כי מידך זאת לך!..

– מידי?  אולי מידך אישי היקר? – התעוררה האשה ותעמוד על רגליה.

– לא, רק מידך!  אנכי מאז זעקתי וָאֲשַׁוֵעַ!  אַתְּ היא הנחש הארור אשר השיאני לשלחה אל הגימנזיום!  נפשך אותה מאד כי בתך תהי מלֻמֶדת, אסתר'קי תצפצף בשפת צרפת, הא לך בת מלֻמדה!  זאת לך נחמתך וששון ישעך!  את התענגת לראות בהתרועע בתך את בנות כזבי בת הזמה הבלה...  את דמית בנפשך כי לשחקים תרקיעי, כעת, פקחי עיניך וראי!  ראי כי רק אל ירכתי שאול תורדי, הה רק שמה דבקה בה "הקליפה", שמה שמה!

– האנכי ראשונה הייתי אשר שלחתי את הילדה אל בית הספר?  הלא רבים וכן שלמים כמוני עשו, ובת רבי שמעון בן גמליאל?  אנכי לא ראיתי, ולא אראה כל עמל בבית הספר: נהפוך הוא; החכמה תעוז לאדם תמיד להחזיק במעוז האמונה!

– האינני רואה איך יחזיקו חכמיך במעוז האמונה?  איך ייראו את אלהים?  חמסי על ראשי עדתנו, על בלי הושיבם אותם על כסא הרבנות, להורות בין הטמא להטהור? – אך אשאלך נא והודיעיני, היתפללו?  היניחו תפלין?  היזָהרו מחלול שבת?  הישמרו למצער את נפשם לבל תתגאל במאכלי טרפה?  הישמרו גם דבר מצער מחֻקי תורתנו הקדושה?  וחקי המוסר ישמרו?  הלא כרֻבם, בגד בוגדים יבגדו!  ביניהם תמצאי בנים שובבים אשר באחריתים יהיו נבלים, אשר ישלחו יד בנפשם, או ישלחו ביד פשעם...  אוי לנו כי חטאנו!  מי המה הנבלים אשר התערבו עם שונים, אם לא המלֻמדים האלה?  הה מה אֻשרנו בארץ לולא גדלנו בנים כחשים כאלה, לולא נגֹאֲלו כפינו בּעֲוֹן מרי?  הנשמע כזאת?  עם אשר מקצה ועד קצה ישאו כלם את נפשם כי בנותיהם תדברנה צרפתית ותפרוטנה על פי נבל ובניהם יהיו, כלם רופאים, כלם מליצים בשער, ומי יהיו החולים?  או מי יהיו בעלי הדין?

– אבל רב לך מהטיף אמריך!  אל תנאץ את המלֻמדים, הנה תמצא מבלי בקש הרבה, אפיקורסים בני נבל אשר לא ידעו גם מקום בית הספר איה?  וכן תמצא תמימי דעים עם אלהיהם, ורועי אמונה גם בין תלמידי בית מדרש המדעים!

– אחד מאלף ראיתי בין הראשונים והאחרונים!  אַת דבק אשתי היית בעוכריה!  עלי להודות לך כל ימי חיי, רב לך!     

– ואני יודעת כי רק אַתְּ היית בעוכריה!

– אנכי?

– אתה!  בכבודך ובעצמך

– אנכי? – זעק מנשה בחרי אף ועינים מלאות דם, ויך באגרופו על חזהו, עד כי נשמע המון מעיו.

– אתה ולא אחר!  אנכי שלחתיה אל בית הספר, לבל תהי כסוס כפרד אין הבין, אולם גם למודי קדש העמסתי עליה, למען תדע מי היא!  ואתה לא נתתני לקרוא למורה עברית כי ילמדנה!..

– בנות רבות עשו חיל, וגם אמי עליה השלום היתה אשה כשרה וצנועה, והיא לא ידעה גם להתפלל!

– אבל גם שפת צרפת לא ידעה!..

– ומי בקש מידך ללמד את בתך שפת צרפת?

– אל תאשים את הצרפתית חנם!  אנא אישי!  אין חנוך יקר ומועיל לבני הנעורים כמופת מעשי הוריהם!..

– ואנכי הייתי לה למופת ללכת בדרכי חשך? – שאל מנשה בכאב נעכר.

– כן אישי!  אתה היית לה למופת!  היא ראתה דמעת עשוקיך, ותשמע שועת נשוכיך, ועוד בהיותה ילדה בת עשר שנים שאלה את פי לאמר:

– אמי!  מדוע יפרוש אביו את כפיו בהתפללו?

– הוא יתחנן לאלהיו כי ישמע לקול תחנוניו! – עניתי לה אז.

– ומדוע יאטם אזניו מזעקת דל?  שאלתני.  ועתה היפלא איפוא הדבר אם תתן לך  כתף סוררת?  אם תבוז ליקהת אֵם, ותדבר סרה בבני עמה?  היא תדמה כי כמוך כל ישראל!

– בת בליעל! –צעק מנשה וירקע ברגל – אם לא יתכן דרכי בעיני בת בליעל זאת, על כן תנזר היא לבשת?  מדוע לא תטיב היא את דרכה?  אבל למה זה תבקשי לטהר את השרץ בק"ן טעמים?  היא פושעת מני בטן, סוררת מני רחם, ולקח כזבי בת צור – ימח שמה – היה לה לישועה...  מוסר שדי!  אך לא!  לא אתן תפלה באלהים!  האם מוסר שדי הוא?  אל שדי התעה אותה מדרך הישר?  לא!  הוא נתן ליציר כפיו שני דרכים, הטוב והרע, והדרך הטוב הוא קרוב אליו, חכמת לב אַתְּ רבקה אשתי!  אם אנכי לא אֲוַתֵּר על כספי, על כן תפרע מוסר?..

– מה בצע אישי  כי תדכאני במליך?  האם לא הטבת לעשות לו הטפת לה?  לו שחרתָה מוסר כאב את בתו, ולא הדפת אותה באף?

– מוסר?  זרעי על צחיח סלע!  לבי ינבא לי כי תשביענו קלון מכבוד, כי תביא עלינו השאת השוד והשבר, כי תכס עלינו בצלמות, זכר דברי אלה!  הה, כזבי בת צור ימח שמה, היא היתה מורתה ומדריכתה, ומלמדתה להועיל!..

– האם שתית יין מנשה ועל כן דבריך לעו? – קראה רבקה בחלחלת מתנים ותקפוץ ממקומה – הצילני אלהי!

– הנני שכור רעיתי, שתיתי וסבאי היה לי לחרפה!  שכור הנני ולא מיין! – ענה מנשה, ויפול על כסאו וישען על המסעד ויפשוט את צוארו, ככבש אלוף עת יובל לטבח ויאנח מרה,

אנחותיו נקבו וירדו עד תהום לב רבקה, ותחמול עליו מאד, ועיניה נגרו מים, ותנס לנחמהו ולדבר על לבו:

– הסר אישי כעס מלבך!  אקוה לה' כי תנשא לאיש, והיתה אשה כשרה ככל בנות ישראל, הן רבות כמוה ראתה עיני, אשר בימי בתוליהן השיבו משובה נצחת, ובכל זאת בהנשאן לאנשים, "חלצו נעלי הילדות מעל רגליהן", הידעת כי אסתר היא בת תשע עשרה?..

סערת לב האב-הכואב שקטה מעט בשמעו תנומותיה, אך כרגע שב אליו עצבו ורגזו, ויקרא במר נפשו:

– הה רבקה ידעתי מריה וערפה הקשה, וידעתי את שמה ההולך כשמן הטוב..  מי ימצא חן בעיניה?  או בעיני מי תמצא היא חן?  הבנים הסוררים ההוללים היוצאים ונכנסים בבית כזבי בת צור, הם ימצאו כן בעיניה, בני זנונים אלה, יקרו בעיניה מכל בחורי בני עמה!  אל טוב וסלח, ברוק ברק ותפיצנה, ואל אראה ברעתי!  אך מלאך המות יקחנה.

בעינים מזרות אימה, הביטה אליו רבקה אשתו, אשר דבריו נחתו כחצים שנונים בקרב לבה, ומכאב נעכר קמה ממקומה, ותעזבהו לבדו באולם האורחים ותלונה התהלכה מפתחי פיה:

– רק רוח רעה יבעתהו!  כל היוֹם אלה מלא פיו, תוכחה ונאצה, ולא דומיה לו!

פני מנשה התעותו, כי הדלת נפתחה ברעש, והבת אשר בשלה כל הסער באה הביתה קוממיות ונטוית גרון.

ויעזוב גם הוא את מקומו, וינס כנס ממהפכה, רק בהגיעו עד סף החדר השני, הפך פניו כלפי בתו אשר נצבה ממול הראי, ותסר את מגבעתה העגולה כמגבעת הגברים, ותטיב את שערות ראשה הקצוצות כשערות ראש גבר – וינע אחריה ראש, ויאנח במרירות ויגרם פרקי אצבעותיו ויתחבא אחרי כן בחדר משכיתו, ויפול בלי כח על כסאו ויבך כילד קטן.

מחזות תוגה כאלה נראו כפעם בפעם בביתו, ולא ידע שלו בנפשו בזכרו את בתו, את אסתר'קי, אך לעתים רחוקות זכר תנחמות אשתו: "כי תנשא לאיש, והיתה אשה כשרה ככל בנות ישראל!"

ועל כן נשא את נפשו להביא את גד בנו בברית הנשואים, כי הוא הבכור, ואדיר כל חפצו היה רבי שמעון בן גמליאל, ראש וראשון, בתורה וגדולה בין כל עשירי בעל פרצים, וירכב על כרוב תקותו, וירקיע לשחקים, אבל כפעם בפעם נפל ארצה, ויפָצע פצעים אנושים אשר מאנו הרפא ימים רבים, כי פקח את עיניו לראות כי תאותו ממנו והלאה, והיום אשר יאות שמעון להתחתן בו, עוד ירחק-חוק!

אך גם זו לטובה, כי יזכור אדם ראשונות וידע את ערכו ומצבו!..

_____________

VI

רע ומר גורל האיש, אשר נטל עליו לשאת חרפה וכלימה על נפשו; בעד נפשו אשר ספר זכרונותיו הכמוס עמו, וחתום באוצרות לבבו, יהיה לו למחתה ולמפלצת איומה תמיד על משכבו בלילות, בקראו מעליו את כל הכתוב בו בעט מלא מררות! –

אוי ואבוי להאיש אשר בניו היוצאים ממעיו, יהפכו לקיקלון כבודו אשר בשרו תאחז פלצות, בזכרו כי אב הוא לבניו, לבניו אשר יקָראו על שמו בנחלתו!..

אמלל הוא האיש אשר רק שם אביו למחתה לו, ועליו לכחד את שמו תחת לשונו לבלי יהי לבוז!

אם יציר אמלל בתבל, אמלל שבעתים הוא האיש, אשר גם נפשו גם בניו, גם הוריו יכו תמיד בחרפה לחייו!  וימררו את חייו!  לעמל כמוהו, למעמסה הם החיים, וגם אוצרות זהב, וכל תענוגי תבל ומנעמיה, לא ימתיקו מררותיו.

ואולם, איש כי יחטא, והלך בדרך לא טוב בימי חרפו, ואחרי כן ישוב מדרכו הרעה, הלא יוכל למצוא נחם לנפשו!  התשובה היא רפואה שלמה לכל מכות הגוף והנפש, הרפואה היקרה והנפלאה הזאת, הכין רופא כל בשר, ל"חוליו", לחולי הנפש הרבים והעצומים, בכל מרחבי התבל, והיא תרפא לשבורי לב, גם תמחה חרפה מעל פניה בעליה; התשובה חביבה היא בעיני שופט כל הארץ, גם מבנו בכוֹרו הצדק...  ואיש כי יחטאו בניו, כי נמוטו פעמיהם, ויתעו ארחות עקלקלות, הלא עוד יוכל לקוות, כי ישובו אל ה', כי יטיף למו מוסרו, מוסר השכל, או ישמיעם מוסר כלימתם, ויניף עליהם שבט מוּסר,

אבל במה יתרצה האדם אל נפשו, אם אביו היה חוטא ופושע גבר נתעב ונאלח?..

אמלל בתבל כזה היה מנשה!

מעשיו הראשונים השביעוהו ממרומים, מעשי בתו אשר היתה לחגא בחוג מכיריו בבעל פרצים, העטו עליו כלימה, ומעשי אביו בעיר מולדתו צחנה הם העטוהו כמעיל בֹּשת...

ובשמעו שם אביו, פערה אז שאול פיה לבלעהו חיים!  שם נפתלי הרגיז מנוחתו, יותר מאלפי קולות וחרפות יריביו.

נפתלי אביו היה איש יודע מלאכה, מלאכה נקיה וקלה מאד, בלתי אם אשר השחירה את הידים, והחוטים המְזֻפָתִים השאירו עקבותיהם על כפים אצל קשרי האצבעות.  ובמלאכה זאת החל להתחנך עוד בהיותו בן עשר שנים, אחרי הגרשו מבית תלמוד תורה, בגלל פחזותו ועזות פניו.  לא היה נער אחד בכל הבית אשר לא התגר בו מלחמה, אשר לא יצא לריב עמו, ולחפש עליו עולות, ואשר לא הלשינו לפני המלמד, המשגיח, והגבאי; וכפעם בפעם ענה עזות למוכיחיו, ולא נשא להם פנים, אם גם מפתם אכל, ומצמרם לבש. – אפס כי לא על מלאכתו חי בהגיעו לימי הבינה, כי אז בחלה נפשו מאד בהשלחן הגמד, והתנתק העגול בעל שלש הרגלים, אשר לפי פתגמו כל באיהם לא ישובון, כי יבערו ויכסלו מאד, והיו כפראים במדבר מבלי דעת מהנעשה על ארץ רבה, והיו רק חמורים נוטים שכמם לסבול!..

מאז מצא לו מהלכים בבית פקודות האמנים, ויבא אל פיו מלוא לוגמא מהטפה המרה חנם אין כסף, וגם להשיג על יד שקל כסף אחד מיד האמן החדש אשר בא להמנות במספר אגֻדת האמנים, בתור "לא יחרץ", מאז, פקח את עיניו לראות, כי שקר המלאכה, והבל העבודה, והאיש אשר נפתה לבו אחריהן ספר כריתות כתב, לכל תקוותיו ועתידותיו בחיים, ויכרות ברית עולם עם המחסור!..

ועל כן רק לעתים רחוקות נראה עליו פעלו: ביום הראשון, הוא יום השוק בצחנה, – הופיע בגאון עֻזו, על הככר "הנחמד" משמאל לחומת החנויות, מול מגדל בית המועצה, הוא השוק, או הים הגדול אשר אליו הלכו כל המכנסים הישנים, וכל הסנדלים הבלים והמטֻלאים, ואופני העגלות המנֻפצים, וחשוקיהם, וכל כלי נשחת ונפסד מרוב ימים, אשר בעליו לא מצא עוד חפץ בו, מכלי האגנות עד כלי הנבלים, כי אמנם גם כנור נעים עם נבל, מגבעה גבוהה מפיקה נוגה, ושעון עתיק ימים, ועוד דברים יקרי ערך כאלה בגלגולם הראשון, נמצאו שמה ביד הרוכלים היהודים והחנונים אשר חדשו ימיהם כקדם בצבע או ששר, כהבנות הבלות על שוק החיים, אשר בשרק ופרכוס, תָּשֵׁבנה להן ימי העלומים, אשר מכבר חלפו נגוזו מהן.. – בשוק ההוא יצא נפתלי, ביום הראשון בבקר, וזוג בתי רגלים בעלי פרסות ברזל, שכנו בין כתפיו, קשורים יחד באזניהם, האחד מעבר פניו, והשני מאחוריו, וגם אז לא יצא השוקה בשביל מקח וממכר חלילה, כי אם להֵראוֹת. ולִראות!  להֵרָאוֹת לפני חבריו הסנדלרים, למען יוליכוהו לבקר בכל בתי המרזח, אשר בכל הככר ההוא, מקצה העיר ועד קצה, לראוֹת את שלום כדי היי"ש אם לא פג טעמם חלילה, ואם ריחם לא נמר...  וגם לטעום את קורקבני האוזים בימות הגשמים, ואת לביבות הגבינה והחמאה בימות החמה, אם לא נשחתו חלילה מרוב ימים!..

ובכל חמשת ימי המעשה, טרוד גדול היה בעניני בית פקודות האמנים, בבית מועצת העיר, ומה גם בחדר הקהל!  בדעתו כל דבר נעלם ונסתר, "ובעלי הטובה" הם פרנסי העדה התהלכו עמו במישרים, כרעים כאחים, וישליכו לו כפעם בפעם חלק משללם, מיראתם פן יעלו עליהם חמתו, והשליכו מפיהם טרף ועוד יביאו עליהם אשם...

ובמצבו זה לא חסר לו המזג, וישת לרויה; וישת, וישת עד כי צבע ארגמן כסה את חוטמו, ובמרוצת הימים נהפך למראה התכלת, ויהי שכור כל הימים, עד כי פעם ביום שני של פסח העיד על נפשו כי שכור הוא מיי"ש של חמץ!

אולם הוא היה שכור נפלא מאד!  שכור אשר הטיב לעמוד על רגליו, ולא קרה לו גם פעם בשלשים וחמש שנות שתותו את היי"ש להנפש מעט בצנור הרחוב, או בראש חוצות על מרצפת האבנים כשכורי בני דלת העם מבני האזרחים, ושׂר העיר הגיד תמיד פתגמו:

– היהודים הם בעלי כשרונות נפלאים, עד כי גם בשתי להם יתר שִאת ויתר עז!

נפתלי, זה בהיותו הלום יין דגן, גם אז דבריו לא לעו, וידבר בדעה צלולה, ודבריו היו פתיחות; כל הגה יצא מפיו, פלח כליות ולב!  ואז בהיותו שכור, ותצלח עליו הרוח, ויגד לעשירי צחנה חטאתם, ויגל הרבה סודות מן החדר, מן הבית, ומחדר המשכב, מהעליה, ומהמרתף, והסודות ההם, אם כי מפי שכור יצאו, או אולי רק בגלל אשר מפי שכור יצאו, עשו שמות גדולות, לא רק בין הגברים, כי גם בין הנשים, ולא רק בין העלמות, כי גם בין בעולות בעל!..  גם בין פקידי חיל המצב אשר קנו כל צרכם מיד היהודים החנונים!..

והוא לא יצא ידי חובתו בדאגתו להכלל, כי גם להפרט דאג מאד: וידע כעשר אצבעותיו, את כל מסחרי בתי המסחר והחנויות, ובתי משרפות היי"ש; ואם כי רק סנדלר היה, בכל זאת העיד על נפשו, כי מבין גדול היה, בטיב כל מיני סחורה שבעולם, ומטוה משי ושש, צמר ופשתים, עד מיני צַעֲצֻעים ופרחי הסנים, ועשב הטַבַּק וכל מיני בשמים!  וגם מבלי התבונן ידע איזו סחורה עברה את הגבול בהתר, ואיזו באסור, איזו בגלוי, ואיזו בסתר, גם ידע איזה יי"ש קלח דרך הצנתרות העקומים והנסתרים מעין רואה, וגם מעיני הפקידים אשר הֻכו בסנורים מברק הזהב!..

ועל כן בבואו אל אח מאחד מאלה, ויראה לו פנים נזעמים כמתאונן, כי נצרך גדול הוא, אז הבין לרעיו וישאלהו: "כמה"?  וישקול על ידו כאשר שת עליו, מבלי נסות אליו דבר, כי יגרע לו בטובו מעט מה; פן יקציפהו חלילה, ואז ייקר פדיונו כפל כפלים!..  ואחד מעשירי העיר אשר לא חת מפני כל, בהיותו הולך תֹם, כי משלח ידו היה עצי היער אשר הוריד רפסֹדות דנציגה, וישב את פניו ריקם, וילַוהו עד הדלת והמזוזה (עד ועד בכלל); נפתלי יצא כנכלם, ויגש מול החלון, אחרי כי הדלת סֻגרה על מסגר, ויתיצב קוממיות, ויזקוף אצבע ימינו על קצה חוטמו ויצרוד פעמיים ויאמר:

– זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את נפתלי, את נפתלי הסנדלר!  הנה יבוא הרוח באֲבי-אֲבי-אֲבי-אביך, ובאֵם-אֵם-אֵם אמך, בת הזמה, עד דור עשירי!

ועד מהרה הראה לדעת, כי לא איש "פשוט" הוא ויכזב, כי חזה נקם באויבו, אך לא הרוח בא באֲבי אֲבי אֲבי אביו ואֵם אֵם אמו, כי אם אש יצאה ותאכל את אוצר עציו אשר התעתדו לרדת המימה; והרוח התחבא אז, כי לו יצא אז גם הוא, כי אז היתה כל העיר טרף לשני האש.

מעשים טובים כאלה תקן הרבה הרבה בימי חייו, וישחית וירע על ימין ועל שמאל; שמו היה לחגא, וכל אשר זכרהו פחד!

האם לא חרפה היא על עיר כצחנה, כי יושביה שחו גֵוָם לפני רמש נבזה כמוהו, כי יעבור עליהם?  האם לא עצרו כח לשים אותו אפר תחת כפות רגליהם?

אכן, פעמים הרבה התאספו יושבי צחנה לטכס עצה חרש, לערוך כתב החלטה, לשלחו את העיר; וגם שר השוטרים, ראש האזרחים, וחברי בית המועצה, הופיעו על עצתם, אחרי כי גם הם נשוא נשאו הות לשונו, וגם עליהם עברה רעתו לעתים לא רחוקות, כי הביא דבתם אל שר הפלך, בכתבי דלטוּריא, אם כי לא ידע גם צורת אות; אפס כי אלה ואלה רָהוּ ויפחדו פן יסחב אחריו גם אותם במהמֹרה אשר יפילוהו, ואחיו היהודים יראו להתגרות את מנשה בנו אשר היה אז בחור בן שמונה עשרה – פן ינקום מהם נקמת אביו, אשר אם כי לא כבדהו, כבן יכבד אב, ולעת מצוא קראהו בשם הכבוד "מלשין, זֻלת לבני אדם, שכור" ולו עצר כח כי אז גם יד הרים בו, בכל זאת ירא מפניו פן יחשוף זרוע עזו, בגלל "ארור המן" ובידיהם המה יעמידו מלשין צעיר כביר כח ורב אונים על מקום המלשין הזקן העומד על ירכתי בור...

כי מנשה התנכר עוד בימי ילדותו לבעל דין קשה, ומבטי עיניו הפילו חתיתם על כל, אם כי לא נסה מעודו להתגרות את איש, ויאהב מנוחה "וילך לדרכו", אך בני עירו הגידו כי שתיקתו נוראה היא מדִבּורו.

ובכן נשאו וסבלו יושבי צחנה את העול הנבזה הזה ימים רבים, עד אשר הגיעה עת, והטבע לבדו פקד עליו עֲוֹנוֹ וישַׁבר זרוע עֻזו; הטבע אשר אם כי טוב ומטיב הוא, בכל זאת לא יאבה סלוח לאלה החטאים בנפשותם, אשר לא ישמרו את תפקידו, – בעד כל כפר, וינקום מהם נקמה אחת אפים, נקמה נוראה אשר גם יד שופטי צדק קצרה מעשות כמוה ברוח משפט!..

______________

VII

חדש מרחשון היה אז!

השמש הסתתרה בין הערפל, החרף שלח מלאכי זעמו לבשר, כי עוד מעט יבוא והכה כל הארץ חרם; הרוח המה, והגשם הקר ירד בזעם ארצה, ועניי צחנה ישבו באהליהם, שוממים ונאנחים; המחסור עכר את רוחם, והפחד מחרב אחיהם קציניהם, אשר החדש הזה להם ראש חדשים תֹר הזהב, בהגיע תֹר תרומת אנשים לצבא, עִנָה את נפשם מאד!..  ואז היתה גם לנפתלי שעת הכֹשֶר להוציא שמן גם מחלמיש צור!..

אז בא אל ירחמיאל ראש הקהל, ויצו עליו כי יתן לו משאת כסף; מאתים שקל למצער; ירחמיאל הבינהו לדעת, כי קופת העדה דלה וריקה היא, וגם למכסת הכסף הדרוש לקנות שטרי שחרור לפדיון נפשות, כפי חק עבודת הצבא אשר שרר אז בארצנו עד שנת 1874.  ועליו ללוות סך גדול מבעלי בתי העיר, ובכל זאת לא השיב פניו ריקם, בדעתו, כי נפתלי יודע מי ומי הם המריקים את קופת העדה, ויבטיחהו לקרוא אספה בלילה, ולהציע לפניה בקשתו.

ואת דברו הקים; בלילה הוא קרא אספה, וכנהוג נפלגו בדעותיהם, אוהבי מנוחה ורודפי שלום, או מוגי לב מפחדים, יעצו לתת לו את הכסף, ואמיצי לב, או חפצי קרבות, מאנו לשמוע לעצתם, אבל נכנעו אחרי כן, וילבשו חרדות, בספר להם ראש הקהל, כי כבוד שר הפלך שלח מלאכים חרש לצחנה, לחקור ולדרוש אחרי מספר הנעלמים, והשר הזה איש אשר צדק ומשפט מכון כסאו, וישם עינו לרעה בהקהלות אשר הוות במגורן בקרבן, ויופיעו גם הם על עצת רבי ירחמיאל לשלוח את אפרים השמש לקרוא לו חיש מהר לבל יאחרו המועד...

ואפרים השמש מהר להדליק נר העששית, ויתקע שולי שמיכתו באזור מתניו וישם רגליו כאילות אל מעון נפתלי, מבלי שים לב כי מכבר עברה השעה הראשונה אחרי חצות לילה, וכעבור חצי שעה שב וישום וישאף יחד וכח הדִבֵר נטל ממנו.

– ומה?, מה ענך?  – שאלו חברי האספה?  הבוא יבוא ולא יאחר?

– התוסיפו רבותי על שכרי חצי השקל לחדש? – צהל אפרים קולו – ואבשרה לכם בשורות טובות ישועות ונחמות!

כל בני האספה לטשו עיניהם ויפערו פיהם.

– הוא הולך לעולמו, הצדיק אבד! – הוסיף אפרים, בנגון של קדיש דנעילה.

– איזה צדיק?  מה זה תתהולל כמשֻׁגע?

– לא משגע הוא אפרים!  אפרים יודע את אשר ידבר, אך "מזל" אין לו רבותי!  טוב מלא כף מזל, ממלא חפנים כסף וזהב! – ענה אפרים בלב נכון.

– אבל מה ענה?  מה לו ולהצדיק?  איזה צדיק?

– הצדיק, הלא שפתי ברור מללו: המלשין מורנו ורבנו רָבי נפתלי הסנדלר יקלע בכף הקלע! –

– נפתלי?

– נפתלי, פנתלי תנפלי!  המלשין ימח שמו!

– מה לו?

– יהיו כנפתלי כל אויבי עם ה'!  פתאום חלה ויאָנש, יבשת (פאראליז בלעז) באה בחצי גויתו, פניו התעותו, חוטמו ושפתיו התעקמו הצדה, והנהו כבריה משֻׁנה, פלצות בעתתני להביט על פרצופו ה"טרפה", לשונו נמקה בפיו ובינתו הסתתרה, יושר גדול רבותי, לאמר תהלים בעד החולה, כי מות יקחהו, כי שאול יבלעהו חיש מהר, הא לך נפתלקי גמולך בראשך – אמרתי אל לבי בגשתי אל מטתו – כעת גבור חיל, אזור מתניך, וקומה להלשין את אחיך!  שישו ושמחו יושבי צחנה כי אפס חמץ, כלה שוד, ולא ישמע עוד פרץ וצוחה ברחובותינו!

בדברו דבריו אלה, הביט סביבותיו בגאון, לראות את ה"רושם" אשר פעלה לשונו על פני ה"רבותי"ם. –

והרבותים הביטו איש אל רעהו ויתמהו.

וירחמיאל ראש העדה, קרא בשמחה מסֻתרה:

– הפעם הראשונה רבותי, קרה בצחנה עירנו, כי אספה תגמר בכי טוב, מבלי אשר תוליד אספה שניה ושלישית!

– בנפול אויבך אל תשמח! – הגיד חלקו איש זקן אחד, אשר ישב כל העת ההיא, נשען בזרועות ימינו אל השלחן, וכאלם לא פתח פיו – אל תשמחו אחי לאידו!  אל תדמו כי בצדקתכם הביא עליו אל נקמות את הרעה, מוסר שדי יקרה את כל בני חלוף!..

איש אחד קצוץ זקן ופאה, בעל חוטם גס ונחירים גדולים ורחבים, ובעל פנים אדומים מלאים אבעבעות – האיש הזה נודע בשם אביגדור החובש, והוא גלח תמיד בתער השכירה, במרומי השוק את זקני האכרים, ואנשי הצבא, אחרי אשר מלא צבאם, ויעקור במלקחים שן רועה, אותה ואת שכנותיה הקרובות אליה, מעבר מזה ומזה; ולפי דבריו מומחה גדול היה בחכמת הרפואה, שכם אחד על כל הדוקטורים!  אך אסונו הוא כי לא ידע לקרוא את רשימות הרפואות הכתובות ביד הדוקטורים בשפת רומי – נענע בראשו ויאמר: עונותיו ילכדנו את הרשע!  מרוב שתֹה את הנוזל האלכוהולי נשחתה קיבתו, ומעיו חמרמרו, ולחמו אכל ויקיאנו זה שנות מספר, ולרגלי המחלה הזאת קפצה עליו יבֹשת הגויה; המחלה הנוראה הזאת, תעש עמו כלה כסופה וסערה ביום או יומים!..

אבל לא כן היה!

יום יום חשבו כי קרוב קצו, כאשר נבא עליו אביגדור החובש, אשר היה מומחה גדול בחכמת הרפואה שכם אחד על כל הדוקטורים, וכאשר חשב גם החולה, וכאשר שאל את נפשו למות, כי טוב היה מותו מחייו, בשכבו שומם ועזוב; כי בנותיו נשכרו בלחם בעיר בעל פרצים, וגם את מנשה בנו קראו אליהן, ואשתו אחרי אשר סעדתהו על ערש דוי כשבועים ימים, כשל כחה, ותפול גם היא למשכב; אפס כי לה נמצאו מרחמים, בהיותה אשה כשרה וצנועה, טובת לב ועוסקת במצוות; היא היתה אם רחמניה לילדי מקלט "תלמוד תורה"; בידיה כבסה את כתניתיהם, ותאספם מצרעתם, ותאסוף למענם פתותי לחם, גם מספר קשיטות דבר יום ביומו, למען תמצא דם לשלם בעד בית המרחץ פעם בחדש למצער, ואם גם נשאה עוני ולחץ בבית; נוספות על גדופי אישה ומהלמותיו בשובו הלום-יין מבית פקודות האומנים, ויברכנה בברכת "מי שברך" אותה ואת אביה ואת אמה, ואבותיהם ואבות אבותיהם – כאשר נשאה עליו חרפה בחוץ; כי לפעמים שמעו אזניה דברי נאצה מפי "בעלי בתים" צרי עין ורעי לבב, בבואה אל ביתם לבקש בעד ילדי מקלט תלמוד תורה, חלק ישן, או זוג מכנסים קרועים, או נעלים בלים או פת לחם, ומעט נזיד – לאמר:

– אשת השכור והמוסר היא אפוטרופּסית, גבאית! – והיא שמעה חרפתה ותדום, ובעת אשר עליה היה לבקש עֶזרה בצר, עָזרה היא לכל נקשה ורעב בכל יכלתה, ועל כן חמלו עליה מכיריה מאד, ויאספוה בעלית קיר קטנה, ויכלכלו את מחלתה, והוא שכב למעצבה בודד באהלו, וגם לא נמצא איש אשר יגיש לו מעט מים להרטיב שפתיו הנצרבות, ואם בא איש אל ביתו בא רק לראוה בו...  אך באחרונה התעוררה חברת הסנדלרים, לשים עליו עין, ובקום אשתו מחליה ותשב אל ביתה, נתנה לה החברה מכסת כסף דבר יום ביומו, וגם רבי ירחמיאל ראש העדה, זכרהו בזכרון טוב לפניו: לפני חג המצות שלח לו "מעות חטים" מבלי הזכיר את עונו, את התרגזו בשנה העברה בעת הזאת בבואו אל חדר הקהל ובקול נגיד ומצוה קרא:

– הבה ירחמיאל'קי דבר מה לכבוד יום טוב!

וכאשר תקע ירחמיאל'קי אל כפו מתן בסתר, נטה הצדה, ויפתח את כף ימינו ויתבונן אל השטר המקֻפל, ויתן בצחוק קולו, בצחוק עריץ ותקיף:

– שגית ירחמיאל'קי כאשר יהודי אני!  התדמה באמת כי רק לרבי ירחמיאל ראש העדה, ולרבי שמגר בעל הטכסה, כרש וקיבה אשר תוכל שאת בקרבה ברבורים אבוסים, כדורים ממֻחיים (קניידליךְ בלעז) ויי"ש בן תשעים מעלות?  לא ידיד נפש!  גם לנפתלקי הסנדלר כאלה!  לא נופל הוא מכם!  לו השכיל נפתלקי, לו ידע שחור על גבי לבן כמוכם, כי אז, הָה הָה הָה!  כי אז אכל ברבורים אבוסים, וכדורים ממֻחיים, וישת יין שרף בן תשעים מעלות, בכל ימות השנה כמוכם!..  אבל נפתלקי הוא בער מאדם!  נפתלקי הוא כסוס כפרד אין הבין, נפתלקי הוא ראש סנדלר!  סנדלר מיום הולדו עד יום מותו!..  אבל אחת היא לי גם לך ירחמיאל'קי!  בין כה וכה, לא אהי עוד לראש העדר, גם לא לבעל טכסה, אך אולי בגלגול שני...  כעת הטיבה להחליף עד מהרה את הירוק באדום!  למה זה השפלת את עיניך ותעקם את חוטמך?  למה זה תגרד את המטאטא[2] הלא גם לי גם לך יהיה!  לצאן מרעיתך אין שנים אין צפרנים, ובקרניהן תנגחנה רק אשה את רעותה, ובעמדן לפני גוזזיהן תאלמנה...  אם תגזוז אותן גם מאה פעמים בשנה לא תפצינה פה!..  בי ירחמיאל'קי אל תתנני לחכות, כי לא אחיך האביון הנני!  הידעת?  הוסיף לדבר בראותו כי בלי חמדה יוסיף רבי ירחמיאל, עוד שטר ירוק אחד

– הידעת כי הנני קרוא אל שר המחוז על אדות הדבר, הדבר הידוע לשנינו!?...

ורבי ירחמיאל לא שמר לו עברה, ועוד נכמרו נחומיו בראותו אחרית האיש אשר זרועו משלה לו להפוך עיר ומלואה תחתיו!  האיש הזה ישכב כבול עץ, וגם הזבובים חזקו ממנו, ויאכלוהו בכל פה, בעצמותיו בא רקב, חבורותיו הבאישו נמקו, התולעת חיים תאכלנו, עד כי חצי בשרו נאכל ויהי כילד בצאתו מרחם אמו: ומה גם בשמעו איך התודה על חטאיו בלשון עלגים אין בינה, בהתענותו תחת ידי הנֹחם הנורא ויך בכף שמאלו הבריאה על חזהו ובכבדות הניע את לשונו:

– הביטו נא בני ישראל שלֻמת רשעים!  הביטו וראו וקחו מוסר!  ראו אחרית הלשון אשר דברה סרה בעם ה', אחרית היד אשר גזלה חמסה, הרגל אשר מהרה לרוץ לרעה, העין אשר הביטה און ביעקב!  וכו'.

אז זכר רבי ירחמיאל כי גם הוא בשר, ולא יוכל להתיאש מן הפרענות!

וכמוהו נמצאו לו עוד הרבה גומלי חסד, אלה מחמלתם עליו, ואלה מתתם את קנאתם בו, כי זה דרך העם הזה מאז מעולם, לנקום מאויביו ומתנקמיו בצדקתו, ולא ברשעתו; ויגמלו לו חסדים טובים שלש שנים, עד אשר הודה להם על חסדיהם אלה, וידרוש מהם גמילות חסד של אמת...

ושמשי חברה קדישא לא אחרו מגמול לו גם את החסד הזה, באשר ידעו, כי יהיה האחרון, ולא-יהי עליהם עוד למשא.

בליל חשך אחד מלילות החרף, המציאו לו מנוחה נכונה בשדה הקברות, על יד הגדר.  אחרי מטתו לא נראתה גם פרסה, קול בוכים לא נשמע, רק המית הרוח והשלג נשמעה ברמה, בעברה על פני ארובות העשן על גגות הבתים, ובין שדרות האלונים והאלים על המשעול הצר, העולה על שדה הקברות, כמו רק הוא ינוד להנפש החוטאת הזאת המהוללת מפשעה.

אשתו ישבה אז שוממה בחדר מעונה הצר, אשר "מי הטהרה" היו עוד מפכים על רצפת החדר, ראשה היה כפוף בין ברכיה, ותבט נכחה על יתר הפתילות אשר הפיצו אור כהה, בתוך מנורות הנחשת, הֶעמדו על הקרקע בטרם נדעך אִשָׁן, ואנחות מְמֻשכות התמלטו מחזהָ אשה אחרי רעותה; היא לא התאבלה על מות אישה, כי אם על ימי חייה אשר כלו ביגון, אשר לא השאירו לה מאומה ליום אחרון, בלתי אם זכרונות רעים ומרים מלאי בושה וכלימה אשר גם למות במנוחה לא יתנוה!...

_______________

VIII

בלילה הוא, ישן מנשה בשלות הנפש באחד מבתי האורחים אשר ברבע היהודי בבעל פרצים, בעיר הגדולה הזאת בקש לו נתיבות בחיים, בשומו אל לבו כי דרכי אביו לא יוליכוהו למחוז אֹשר, וידור נדר בלבו, לסור מדרך נלוז ולמצוא לחמו בעמל כפיו.

ואמנם הוא בקש וימצא הרבה יותר מאשר קוה למצוא!

כי בהספחו בשנים הטובות ההן, אשר היתה אז תקופת הזהב לבעל פרצים, אל אחת הכהונות בבית האורחים, אסף במשך שנים אחדות הון רב: כשלשת אלפים שקל כסף, ובמשמרת פקודתו הנבזה צעד לפנים הלאה הלאה, בהיותו בעל כשרון, וידע "שחור על גבי לבן", לא כאביו נפתלי אשר רק לשונו היתה כלי נשקו; וממשמרת משרת עלה למעלת הסוכן אשר על הבית, וההצלחה הקיפתהו מכל עברים כמשפטה תמיד להתרחק עד קצה אחרונה, או להתקרב עד קצה אחרונה, – כי פתאום, זכה מחצה מהזכיה הגדולה של שטרי הגורל הוַרְשַׁוִי, סך שנים ושלשים אלף שקל בערכך, באורח פלא, פלאי ההצלחה!

בבית האורחים ההוא הביא מוכר גורלות (קוליקטור בלע"ז) שטר גורל בן המחלקה החמישית, בעד אחד האורחים אשר קנה תמיד גורלות מידו, והאורח ההוא לא היה אז בחדר משכנו, ויפן אל הסוכן אל מנשה בבקשתו כי יתן לו מחיר השטר, ויקחהו למסור אותו על יד האורח, ומנשה נעתר לבקשתו, אבל מה גדול היה מכאובו, כאשר לא אבה האורח לקבל את השטר?  מנשה רגז תחתיו ויקלל את מוכר הגורלות קללה נמרצת וישבע באפו לאמר: אם לא ישיב לו את כספו שבעה שקל וחמשים ושלש קשיטות, אז לא יתנהו עוד לדרוך על סף בית האורחים.  כל היום ההוא בקש לו גואל לשטר הגורל ולא מצא, ומרוב כעסו לא בא כל היום אכל אל פיו, וכל הלילה נדדה שנה מעיניו, וגם ממחרת הבקר היה סר וזעף, וירב בהאורח, ויתקצף בסוחר הגורלות, ובשעה הראשונה אחרי הצהרים, בא סוחר הגורלות, ומנשה קדם את פניו בחרפות וגדופים, ויאחז בבית צוארו וירעם עליו בקולו כי ישיב לו את כספו.

בעל הגורלות היה איש עני, אבל איש ישר ונאמן רוח, ובעל לב מתנה, ויען במנוחה ויאמר:

– הסר כעס מלבך אדוני הסוכן!  הא לך את כספך, אך הבה לי "כתוב וחתום" כי אין לך חלק בהשטר!..

שמע זאת מנשה ותהי רוח אחרת עמו, הוא הבין כי דבר לאט עמו, וחמתו שככה וישפל קולו וידבר רכות.

ובעל הגורלות הטוב והישר הוציא מחיקו במתינות את רשימת-הזכיות ויראהו, כי הגורל הזה זכה הזכיה הגדולה סך חמשים ושבעים אלף שקל, והמחצה בנכיון 15% עולה לערך שנים ושלשים אלף!

אז ראה מנשה בעינים פקוחות כי בר מזל הוא!

אבל הכסף הוא מקור מים מלוחים – יאמרו חכמי המוסר – כל אשר יוסיף האדם לשתות ממנו כן יגדיל צמאונו!  וכן היה מנשה; כל אשר גדל הונו, כן הוסיף לבקש תחבלות איך להגדילו ולהאדירו!  ולא רק אשׁר לא תמך ביד שלש אחיותיו, אשר גם הצעירה מהן מכבר באה בחצי ימיה, וגם הבכירה לא היתה עוד לאיש, ושלשתן נודעו ברבע היהודים בשם הבתולות הזקנות, ולא זכר להן חסדן ואמתן אשר הראו לו בבואו לבעל פרצים ערום ויחף, ותוציאנה בלען מפיהן ותתֵּנה לו, וכל מחסורו היה עליהן, עד בואו אל המנוחה, כי גם את נפשו הוא, החסיר מטובה!  אם לא הקרה ה' לפניו יום אחד "רֵעַ"או "אח טוב" אשר יקנה לו כוס יין דגן ונתח צלי בבית המרזח, אז אוי ואבוי היה לנפשו, כי הרעיב אותה כל היום, ולהחליף – לא רק שטר בן שקל, כי גם אגורת כסף לא מצא און בנפשו, ועל כן חסרו לו תמיד "מעות קטנים".

רק האשה אשר באה עמו בברית פעלה עליו לטובה ותשנה את דרכו בביתו לא ברוחה, לא ברוח פיה, כי אם באהבתה אותה!  בהוקירו אותה, ויקל הכסף בעיניו, חפץ אחד לקח אז את לבבו, להשביע את אשתו רצון!

אבי רבקה אשתו היה לפנים איש עשיר סוחר נכבד, ובאחרית ימיו ירד מנכסיו כמרבית אחיו הסוחרים אשר משלח ידם היה סחר ארצות הנכר, וימת מעצר רעה ויגון, ובתו בת זקוניו זאת בהִשָׁארה יתומה עניה, מצאה מחסה בבית דודה אחי אמה ימים רבים, ואם גם לא ישבה בביתו בקתדרא כאחת מבנותיו, ותעבוד עבודת פרך כאחת השפחות, רק תחת אשר הנה מצאו שכר לפעולתן, הנה היא עבדה חנם אין כסף: בכל זאת היתה לצנינים בעיני דודתה, לא בגלל רוע לבה, כי אם בגלל קנאתה בה: הדודה הזאת היתה גוצא, רזה ודלה כשחיפ עץ יבש, ידועת חולי, וכל שניה בפיה לֻקטו עד אחת בהמלקחים, והיתומה העניה הזאת היתה – למרות עמלה וענות נפשה – בריאה ומלאה לשד חיים, יפה ונחמדה מאד, שתי עיניה הזהירו ככוכבים, וכאבנים שואבות משכו אחריהן לב הגברים, לא רק צעירים לימים, כי גם באים בימים, ותחשוב בלבה כי אישה יחמוד יפי הנערה הזאת בלבו ויחכה למותה.  ואם קרה פעם כי לא האיר אליה פניו רגע קטן, חשבה למשפט כי בת אחותו הטתה את לבו אחורנית; ועל כן בקשה תמיד תחבלות איך להרחיקה מביתה.  הנערה היתה בת ישראל אמתית!  עבריה לכל משפטיה וחֻקותיה, היא נטתה שכמה לסבול, היא ידעה כי יתומה היא, ועליה לשאת בדומיה את משא גורלה הכבד; וייטב בעיניה להיות שפחה בבית דודה חנם איןכסף, ולהתענות תחת ידי גברתה היא דודתה, ולהיות מטרה לחצי קנאתה הקשה, מהיות שפחה בבית זרים, ולקבל שכר טוב, ולהיות אהובה ורצויה!

ודודתה בראותה כי יפלא ממנה לגרש את אויבתה מביתה, יעצוה כליותיה לבקש תחבלה אחרת: לעשות מלחמה בשלום מבלי שפך דם: לשים הצעיף על ראשה!..  ותדבר על לב אישה לתת לבת אחותו מֹהר  ושלוחים, ולתתה לאיש; ואישה לא על נקלה נדבהו לבו לתת נדוניא לבת אחותו, וידחה אותה יום יום; ואז גבר החשד בלבה, ותוסף לבקש עצה ותחבלה ותמצא!

מנשה בקר בביתה כפעם בפעם, בהיותה גם היא ילידת צחנה, ותדע כל מערכי לבו כי יבקש לו אשה בת הורים ישרים לבנות לו בית, ואם כי בין כל מעלות הנפש ימנה את "המטבע" בראש; בכל זאת לא יבקש לו אשה עשירה כי אם ישרה...  ותשלח אליו חרש את אחד השדכנים, להציע לפניו כי יקח לו את רבקה לאשה, ותצו עליו לספר באזניו כבוד בית אביה לפנים, ומעלות נפשה, תֻמתה, והצנע לכתה וגם מצבה השפל, וכי דודתה היא אשת מדנים וכעס, לבל יבין כי היא שלחתהו אליו.

ומנשה שמח מאד לקראת מַלְאֲכָהּ זה, כי מכבר שם עיניו עליה, אך לא פלל ולא עלה על בלו, כי תאבה הנערה ללכת אחריו; והנערה אשר בלי שפק יודעת היא כבוד בית אביו מפי דודתה – ויאמר "הן"!  וגם הנערה ענתה אמן בעל כרחה, בדעתה את שפל עמדתה, כי יתומה עזובה היא ותקות תקותה מכבר נכרתה במות אביה ואמה, ורק במסתרים בכתה נפשה, בזכרה כי משרת מצחצח מנעלים בבית אורחים לפנים, ובוז משפחה וכילי כמנשה יהי אלוף נעוריה!..

אבל מי חכם ויבן זאת מרֹאש כי קנאת דודתה, היתה לה למעין ישועה?  לא רק אשר לא התלוננה על מצבה, כי גם שמחה בו מאד מאד, אישה הכילי בחוץ היה נדיב לב בבית מאין כמוהו!  ארשת שפתיה בל מנע סלה, הוא הביאהּ בעדי עדים, במחלצות יקרות, ידו לא חלקתה לה בקו, במנין במדה ובמשקל, כי אוצרו היה פתוח לפניה לרוחה, ומה גם בראותו כי יברכהו ה' בגללה, ויצליח מאד בעסק הנשך אשר בחר בו אחרי חתונתו, בעזבו את מִשְׂרַת הסוכן בבית האורחים, על פי חפץ רבקה משאת נפשו, אחרי כי דרכי המסחר זרו לו, ומלאכה לא ידע, ולו גם ידע מלאכה, גם אז לא עסק בה אחרי כי עשה עושר ומי בין עשירי ישראל בימים ההם[3] אשר המלאכה לא היתה לו תועבת נפש?

בראשית הימים החל להלווֹת סכומים קטנים בערבון: כרים וכסתות, שמלות, כלי נחשת, ואחרי כן לקח לערבון רק כלי כסף וזהב, ואבנים טובות ומרגליות; ואחרי אשר גדל הונו, החל להלוות סכומים גדולים באחריות קרקעות ומטלטלין דלא ניידי, ולהחליף שטרי חוב והעברה.

אז קרה כי בפקודת הממשלה נהרסו אז רחובות אחדים בבעל פרצים, אשר בקרבתם נבנתה מצודת ההרים (ציטידִילו בלעז) הממשלה שלמה אז בכסף מלא לבעלי בתי הרחובות ההם, כאשר נערכו על ידי הפקידים המומחים לאותו דבר, ותתן להם גם אחוזות קרקע במגרש אחד.  בני האזרחים הרחוקים ממזמות ותחבלות, בנו להם בתים כפי ערך הונם, כאשר השיגה ידם, והיהודים, בנו להם בתים גדולים וטובים פי שלש וארבע מאשר השיגה ידם; כי כסף לקחו בהלואה מחברת האפותיקאות בבעל פרצים, ואחרי אשר לא הלותה להם די צרכם פנו להם אל המלוים הפרטים מאחיהם.  ומנשה היה אחד מהם!  הם מצאו על פי חשבונם כי על נקלה ישלמו נִשׁיָם: הראש והרבית יחד קמעא קמעא בשנות מספר, ואחרי כן הלא יהיו בעלי בתים גדולים וטובים, אבל טעו בחשבונם!  כי הרבית ורבית דרבית אכלה גם את הראש!  במרוצת העת קמו בתיהם הגדולים להמלוים לאחוזה לצמיתות, האמללים דלו והומכו ויבואו עד ככר לחם, ויתגוללו בראש כל חוצות, והמלוים לא רק אשר לא נתנו להם חנינה, כי עוד נשו בם ימים רבים ועד עולם לא יכלו נקיון!

ומנשה היה אחד היורשים משכנות לא להם, וכל אשר רבו נכסיו, רבו מצמיתיו, כי אם לא הונה, לא זִיֵף ולא כחש בעמיתו, בכל זאת היה בעל דין קשה מאד, כדרוש למשלח יד ארור ונבזה, כעסק הנשך; ויהי כסלון ממאיר בעיניו אחיו, וקוץ מכאיב לבית ישראל, כי בין בעלי האחוזות, פקידי הצבא, ושרי המשטר אשר נפלו בידו היו נשואי פנים אשר קולם למרחוק נשמע!

והוא לא נכחד ממנו עצמו, וידע ערכו, כי רק נושך הוא, והנושך אם גם כאל יצדק, נכתם עונו!  ואם כי התאמץ תמיד בכל כחו לשפר מעשיו: להלוות לפעמים לדורשי עזרתו מספר שקלים בלי כל נשך ותרבית, לחלק מתנות לעניים לפני ימי חג, הפסח, להכין לילדי ת"ת פעמים בשנה "ארבע כנפות" ומנעלים לרגליהם, ויכתוב ספר תורה ויובילהו אל בית אלהים בקול רנה ותודה והמון חוגג, וביום השבת קרא אל שלחנו למודי ה', אנשי צבא, אורחים אחדים אם ידע כי לא ליטאים המה, ויבוא בסוד החסידים, ויפתח ידו לרבם, ובנסוע הרבי למסעיו לראות את שלום הצאן צאן מרעיתו, אז היה מנשה אושפזיכנא דידיה, וימים מספר היה בביתו משתה ושמחה, הלולא וחנגא, לאלפי חסידים; גם במעשה הצדקה בעיר לקח חלק, ויכתוב ידו לכל החברות, גם נלוה אל חברה ש"ס ללמוד בכל יום  

שעור גפ"ת, אם גם מִלֵא פיו חצץ, ויתַּבל תמיד את מדברו במלות לשון הקדש ומלין דרבנן, ובכל זאת לא עצר כח לשבות שבי ולקחת לב בני עירו, ולהעיר בקרבם רגשי אהבה וכבוד לשמו, ואז ידע כי רק שקר הנחיל לו נפתלי אביו אשר אמר כטוב לבו ביי"ש, בקול חרום דרך הנחירים, כי אלהי עולם הוא הכסף, המטבע, ובמקום שהמטבע יש כאן, הכל יש כאן: הן מבשרו חזה כי לא כן בדיו: הן עשיר גדול היה, ובכל זאת נקלה היה בעיני אחיו הגדולים, ולא יכול לשאת מרום עיניו להתחתן את מחֻתן נכבד ונשוא פנים כשמעון בעת אשר לשמעון בת ולו בן, והבן הוא דגול מרבבה.

____________ 

IX

בערב יום אחד, ומנשה ישב על כסאו בחדר משכיתו, לפניו ספרים נפתחים ובשתי אצבעות שמאלו עבר על פני אותות המספר לארכם מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה; ואחרי אשר רשם פעמים מספר על פני הגליון, הניח את העט מידו, ויך כף אל כף, ויגרם פרקי אצבעותיו, ויגרד פאותיו וזקנו, וינע כתף, ויקם מכסאו ויוצא מארון הברזל, העומד על יד שלחן הכתיבה, צרור שטרי חוב, וימנה  ויספור, וירשום תֹּכן כל אחד ואחד, ויוסף לעבור בין שורות ספר החשבון, כשעות שתים, וישען בארבות ידיו על יד הכסא ופניו היו כפני רפאים ואור מנורת הקטור הצח הוסיף לכסות עליו בצלמות.

– הה אינני עוד את אשר הייתי – הגה ברוחו הקשה – רק שנתים חלפו מאז היה אוצרי מלא, ועתה רק לשוא אחפש!  אוצרי ריק הוא!  ריק ריק!  בור ריק ואין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו, מלא הוא שטרי חוב, פסות ניר לצור על פי צלוחית!  הם חלקי מכל עמלי!  מה יסכנו לי השטרות?  האוכל לתתם לנושי?  האמכור את ביתי?  אכן אמכור, אבל אין קונה מיד מוכר מחמת דוחקו גםבימי שלום על ישראל, ועתה לרגלי המהומות ירד מחיר הבתים, וגם במחיר מצער אין קונה; העם נוסע אל ארץ הקדושה, או לארץ החדשה!..  וחברת האפותיקאות?  הה עולם שקר!  עולם מלא תוך ומרמה, מי לא יקנא במנשה הנושך?  מנשה הוא בעל מאה רבבות!  איה איפוא עשרי?  זאת אחרית מלוה ברבית!  הסוחרים הישרים, גם בעת רעה לא ידעו רע!  הן הרעם הנורא ידעתי כי הסב להם נזק רב, בכל זאת הלא יעמדו על רגליהם בכח, ושמעון הוא אחד מהם מצבו איתן; ואני אוי לנפשי הלא כה דברי חכמינו הקדושים: "מלוי ברבית נכסיהם מתמוטטים יורדים ואינם עולים"!  היהודי הוא נוכל, איש תככים ומרמה, והם הנם כלם אנשים ישרים, נקיי כפים וברי לבב!  עשרים אלף בלע האציל הצעיר, ודודו, כשלשים אלף, שר הגדוד שמונה עשר אלף, ועשרות אלפים וחמשת אלפים, ואלפים אין מספר, בלעו האזרחים הטובים והישרים בלבותם, האם לקחו ממני את הכסף למשלח ידם?  לעסקיהם?  ועסקיהם בגדו בם?  או לבל תֵּשַׁם אדמתם?  הלא רק לערוך משתאות, לסבוא יין ולרדוף זמה!  האדון פון-לוֹקש – לבי יחיל בקרבי בזכרי את אשר עולל לי – אנכי הבאתי לו שטרי החוב אל ביתו כאשר צוני; ומי פלל כי יעש עמדי נבלה כזאת?  הוא כונן אל לבי קנה הרובה, ויאַיֵם עלי כי במעוף עין אחד ישים קץ לחיי, אם לא אשיב לו שטרי החוב, ומה יכלתי עשות?  אנכי השיבותים לו והוא שרף אותם לעיני על הנר הדולק על השלחן, ואנכי החרשתי אם כי כאבי היה נעכר, כי העיד בי כי אם אשמיע קולי ירֹה איָרה וחיי יקרו בעיני!  אנשים כמוהו יודע אני כי החיים כאין בעיניהם, אחת היא להם להמית ולמות!  וכזבי בת צור בת הזמה הבלה?  כמה הוציאה מידי בערמה אלה הם שטרותיה, מי יתן לי קשיטה אחת בעדם?  היהודי הוא כל בו!..  אך הדבר אבד!  מה אועיל?  ולמי אועיל בהעלותי את הזכרון המר והנמהר על לבי?  הן עדים אין לי!  אך על מי אתאונן?  אם לא על נפשי?  עלי ועל כל אחי בית ישראל!  מדוע נחזיק בעסק הנשך הנבזה הזה?  הלא אל חי בקרבנו, והוא יפקח את עינינו למצוא מקור אחר, מקור טהור למחיתנו!  פעם, פעמים, גם תשע פעמים יצלח ביד הנושכים לראות שכר טוב, והפעם העשירית הלא בלוע תבלע את כל עמלם!  ועוד בהיותנו עשוקים ורצוצים, הננו עושקים ורוצצים.  וכל אחינו העניים והאביונים, השירים והתמימים מחוללים מפשעינו, כלם הם רשעים, כלם נושכי נשך בוצעי בצע!  הה לו השכילו קהלות ישראל בארצנו, לא השכילו רבנינו כי אז הלא החרימו אותנו מקהל ישראל, או ערכו נגדנו מחאה גלויה להממשלה; כי הלא באמת בשלנו באה עליהם כל הצרה הזאת!  בעיני הפקידים הבאשנו אנחנו נושכים את ריח היהודים!..  לו השכילו הנושכים, כי אז חדלו מעשק ידיהם, ברצונם הטוב, בטרם תנגפנה רגליהם על הרי נשף...  אך מה זה הבל אהמיה?  בין כה וכה אבָדל מקהל הנושכים, הנני יורד מטה מטה יום יום!  עוד שנה אחת!  עוד שנתים!  לא אקוה עוד לימים טובים מאלה!  לא אקוה עוד להחליף כח, התקוה נאוה היא רק לסוחרים ישרים, לבעלי בתי חרֹשת, לפועלים חרוצים, גם לעניים נדכאים, גם למלמדים אמללים, ולא לנושכים!  הנושכים יורדים ואינם עולים!  אחריתם להכרית!  אך די לי כי הימים ימשכו עוד שנות מספר, עד כי תתפוצץ החבורה, ועד תהי לאל ידי להטיב לזרעי אחרי לבני לגד, לבתי לאסתר!  ולבנותי הקטנות!..

בדברו אל נפשו הרעיש פעמון הדלת באזניו, וימהר ויאסוף שטרותיו וכתביו ואת ספרי החשבון והפנקס לשימם בארון הברזל, כמו ירא פן יוָדע כל הכתוב בם ונבעו מצפוניו, ויפתח את הדלת והנה אליקים הסרסור בא, וילחש דבר באזניו.

מנשה התעורר וימשוך אחריו את רבי אליקים מהפרוזדור אל חדר משכיתו ויאמר:

– מה זה יפצה פיך רבי אליקים?  שלשים אלף?  שמעון?  ממני?  איזה שמעון?

– כמה שמעון איכא בשוקא? – ענה רבי אליקים – שמעון ברבי גמליאל, מה זה תתפלא?  הימים האלה ימים רעים ומרים הם מאד להסוחרים, וגם משמן בשר אבירים כשמעון ירזה!  רק בבעלי נשך כמוך רבי מנשה לא תגע יד העת לרעה, עליכם רמז המשורר האלהי: "בעמל אנוש אינימו, ועם אדם לא ינגעו"!  עת רעה היא רבי מנשה לכל אנשי מסחר וקנין, לבעלי חרשת, לקבלנים ובעלי נכסים, עת צרה היא!  ומי יודע עוד את הצרור בכנפי העתיד?

מנשה השפיל מבטיו על צפרני אצבעות ימינו וחריצים עמוקים נראו במצחו, בלבו חשב אז: מי יאמין כי קרוב יום אידי גם אני? – אבל גם אתה שמעון חֻלית כמוני, אם בחרב חדה תאחז ידך, אות הוא כי שבלת העת הרעה שטפה גם אותך, ארחמך רבי שמעון!  בפידך לי שוע!

עוד ביום המחרת הכין מנשה בעד שמעון את שלשים האלף, ויקח ממנו ערובה נאמנה, שטר מקנת אחוזתו; ומאז היתה עליו רוח ששון, תקותו גברה חילים, וירחק כל שפק מקרב לבו, כי חפצו נתן לו, ושעת הכשר להביע לשמעון את חפצו בפה מלא, יהיה לו רק בהגיע ימי השלֻם: אז יחד את התראת הפרעון, שלח אליו גם את אחד השדכנים וישם בפיו דברים כאלה אשר יבן לרעו מרחוק, כי יש את נפשו לשכוח את חובו הגדול לזמן ארוך, גם יוסיף עליו איזה אלפים שקל בתור נדה, אם יתחתן בו; כי מנשה חדל אז משכוב על דינריו, בדעתו כי בין כה וכה לא יקום חילו, והיה לבז ולמשסה, ביום אשר תרָאה חרפתו, והיום ההוא ידע כי אם גם יתמהמה בוא יבוא ולא יאחר, ומדוע זה לא ייטיב למצער לזרעו בעוד יש לאל ידו?..

אבל שגה במשפטו כאשר ישגו כל בוזי ישראל בחשבם כי כל לא יפלא ממנו בגלל הכסף!  שמעון, אם כי מועקה באה במתניו, בכל זאת לא ענה את השדכן דבר; בשמעו ההצעה הזאת ברח אל חדר משכיתו, ויסגר את הדלת בעדו ונעל, כמו ירא לנפשו פן ידלק אחריו השדכן והדביקהו, וישמיעהו שנית דברי מררות אלה, ויפול על כסאו באין אונים, ובזכרו את דברי השדכן קם מכסאו וירץ הנה והנה בחדרו, כנמר פצוע.

– מנשה העיז להגיד לי בפה מלא כי חפץ להתחתן בי, מנשה בן נפתלי! – נאנח במרירות, כי בעינים פקוחות ראה את אותות ירידתו, ויחדל מדאוג לביתו וידאג לבתו, ועל כן בבוא אליו בבקר יום אחד, השדכן הזקן רבי חבקוק אשר ידעהו ליוצא מכלל השדכנים, אורו עיניו מעט ורָוַח לו מיגונו, ויושט לו ימינו באהבה, ויבקשהו לשבת, ויצו לשים על השלחן בקבוק יין, שרוח זקנים נוחה הימנו, וממתקים ומגדנות לברך "מזונות" בתקותו לשמוע מפיו חדשות טובות אשר ינחמוהו מעצבונו.

אבל מה אמולה היתה לבתו בפתוח הזקן את שפתיו?  כנשוך נחש קפץ ממקומו, וישם שתי כפות ידיו על ראשו ויקרא "אוֹי"!  ויורידן ארצה, ויפול על כסאו כגבר אין איל!  שם החתן אשר הציע לפניו, הלם ומחץ רקתו, ויתמרמר מאד ויתיצב מול הזקן בעינים מפיצות זעם, כקורא למהלמות, ובטרם פתח את פיו לגעור בו, מהר הזקן וימלט, ואת הכוס המלא השאיר על השלחן.

ובצאת רבי חבקוק ספק כף על ירך ויקרא מנהמת לבו: הוי זקן וכסיל!  בן נפתלי יהיה מחותני!  אוי לי כי כן הגיע לי!  האם לא התולים עמדי?  אם לא התלחשו השכנים האלה להתל בי?  או אם לא חלום יבעתני?  אוֹי מה היה לי?  מפחת נמלטתי, ובפח אמר הזקן להפילני!  גם בעד אלה אודך אלי, ארוממך אלהי המלך!

אם כי שמעון לא היה איש קנא ונוקם ומאמין נלהב, כי רוח התורה מימינו, ורוח המסחר והנסיון משמאלו, הרחיקו מלבו כל דעה נפסדה, הוא היה דבק באלהיו, אבל גם לרוח העת לא התנגד; הוא ידע ויבן, כי יד העת בכל משלה, והיא בגאותה וגבורתה תשנה גם את פני הדת השמעית כחפצה, והאדם הוא מלאכה, משרתה עושה רצונה; ורק תועי לבב, יחגרו בעוז מתניהם להלחם בה, ומרביתם ידע כי יהָפכו ביום קרב; הוא ידע כי חכמי המשנה והגמרא, מבארי תורת משה ומפיצים אור נגה על דרכיה הקרובים והרחוקים, הנה גם המה הואילו בָאֵר את התורה כפעם בפעם לרוח העת...  הוא למד את בניו ובנותיו לשון וספר, מבלי שים אל לבו: "מה יאמרו החסידים"?  ובנסעו לרגלי מסחרו פַרִישָׂה, לבש מחלצות, ויעש את שפמו, ויהי בתפארת איש איברופי, ולבו לא הכהו על מעשיו אלה, וגם על זקן גרועה לא הרבה להקפיד; אם כי הוא שמר את זקנו מכל משמר, ובהעבירו אליו מסרק, נזהר מאד לבל יכשל בתלישת שער – כי ידע כי יקר בעיני היהדות יהודי חסר זקן, מזקן חסר יהודי!  הן זקנים ארוכים ראה גם בין ההידוקים, אבל רעיון אחר מחץ את ראשו: מה יאמרו הבריות?  חתן גלוח!  אנה יוליך את חרפתו?  איך ישא ראש לגשת אל רבו, ובמה יכפר פניו?  הוא ידע כי רק האלהים הוא מרבה לסלוח, ובני אדם הם נוקמים ונוטרים כנחשים, ולא יאבו סלוח בריבם לאלהים!  אמנם מקסימילין הוא שלחני בעל אוצרות, אבל הלא בן הוא למפלגת הנאורים, אשר הביט עליהם כעל כת הצדוקים, ואיך יתן את בתו לאיש צדוקי בעד כספו וזהבו, אשר כקצף על פני מים הם?..

ימים אחדים חלפו, וסערת רוחו קמה לדממה, וברוח שוקטה החל לשפוט על אדות הצעת רבי חבקוק, עד כי לאט לאט מצאה מסלות בלבבו; ונפלא היה הדבר כי כל אשר הוסיף להשליך עליה שקוצים, ולהרחיקה מגבול לבו, כן התקרבה אליו:  התקוה שתה לו בחלקות כי בתו שבע האֲמונה על ברכי האמונה תשנה את דרכו לטובה, כי באהבתו אותה לא ימרה את פיה, לבלי יעצב את רוחה, כי הלא עיניו ראו זרות ותהפכות כאלה בחוג מכיריו: חסידים ואנשי מעשה, יצאו לתרבות רעה, ונאורים מלמדים, ורבים מתלמידי בית מדרש המדעים, שבו אחרי ימי המהומות אל ה' בכל לבבם, ורבים מהם נשאו נס ציונה; גם ראה בעינים פקוחות כי יצליח את בתו עדי עד, ואם יעזוב את המקרה הזה, מי יודע אם לא ינָחם באחריתו?  אם יוכל להטיב לה מתי עוד?  ומה גם כי דבר אליו יגֻנב, כי תחי נפשו בגללה כי חתן עשיר כמקסימיליַן יהי לו סֻלם לטפס ולעלות על מרום הר עמדתו כמקדם.  ויספר את הדבר באזני דבורה אשתו, ואם כי היא לא שמה לבה "להררי הזהב" אשר הבטיח לה, באשר כי חתן דנן לא בחור היה, כי אם אלמן מאשתו, ואב לילדה בת שלש שנים, ועל בתה להיות אם חורגת; אך שמעון צחק על דמיונה, וישם בלבה המעקשים למישור.

שבע התנודדה בשמעה את אשרה הגדול, האֹשר הנובע ממקור העושר!  היא מזה בדמיוֹנה אֹשר נעים, אשר יסודו בטהרת הלב, ורוממות הנפש, הלב והנפש אשר מצאה בדוד הליטאי ותתחנן אל אביה, כי ירף ממנה עוד שנה אחת; אבל שמעון הקשה את ערפו, ויצו עליה לשמוע בקולו, אם אמנם ידע והכיר משפט הנשים, לבחר להן רֵעַ בחיים, ואין להוריהן כל משפט לבחר בעדן.  אולם הפעם היה בעיניו לא כאב לבתו, כי אם כרופא מומחה לחולה מסֻכן, אשר בחזקה ישקהו סם מרפא...  הוא ירא את מנשה, וגם זכר את דוד הליטאי אשר אם כי שמע כי עזב את בעל פרצים, בכל זאת, הפיל חתיתו עליו – דמיונו היה אז כהאכר אשר מכר עגלתו היפה-פיה לאחד הטבחים בעבור הכסף, מדאגה בדבר פן ברעותה באחו יטרפנה הזאב ואכל את בשרה חנם אין כסף!..

ובכן היתה שבע למקסימילין השלחני לאשה למזל טוב, היא הלכה אל החופה כצאן לטבח, היא חשה לה עתידות נוראות אך בגלל רפיון רוחה או בגלל כבדה את אביה ואהבתה אותו, מסרה את נפשה ביד המקרה!

______________

  X

שני חדשים חלפו מאז היתה שבע למקסימילין לאשה, ושמעון טרם הציג כף רגלו על הסלם אשר ראה בחלום, וירד מטה יום יום, כי גם אם מקסימילין בעל האוצרות לא הרבה הליו מהר ומתן באהבתו את שבע לפי דבריו, הנה מספר האלפים אשר הוציא על צרכי החתונה, הביאוהו בין המצרים, עסק הקבלנות היה אז במבוכה נוראה.  שרי הצבא החלו להביט אליו בעין בוז ואיבה פתאום!..  בשדה אחוזתו היתה שנת הבצרת לרעה; בבית מסחרו שרר קפאון נורא, פדיונו לחדש, מצער היה לשלם שכר משרתיו גם לשבוע, כי דרכי המסחר נשמו אז לרגלי המהומות ההיו במחנה העברים, יום יום עליו היה לפרוע חובות עצומים, שטרי חוב והעברה; ומנשה בראותו כי שמעון הובישהו משברו, חגר קנאה ונקם ויציק לו עד מאד, ויעד בו, כי אם לא ימהר לפרוע את חובו שלשים האלף שקל, אז ימכור את אחוזתו בתוקף בית המשפט, וביום האתמול צו שלח אליו כי יכין לו את המנה האחת חמשה עשר אלף, בעת אשר באוצרו לא נמצא גם חמשה עשר אלף קשיטות, ועל כן ישב מאז הבקר בחדרו וירד בשיחו, רק מבטחו במקסימילין חתנו אמץ מעט את רוחו, ותתן לו כח וחיל לשאת דאגותיו, ויקרא לאשׁתו לשאול בעצתו בדעתו כי חכם לבה.  ותדע לכלכל דבר במשפט שכם אחד על הגברים.

– הלא קראת לי שמעון – שאלה דבורה בגשתה אל שמעון אשר ישב ויבט בעד החלון החוצה שקוע במחשבותיו.

– אכן רעיתי! – ענה שמעון כמתעורר מתרדמה עזה – הידעת כי שלח לי שנית התראת הפרעון?

– מי שלח?

– מנשה, הה דבורה, מלאך אכזרי שלח בי, הוא יענני עד מאד, בידו הנני כחומר ביד היוצר! – ענה שמעון וידום, ודממה שררה מסביב, עד כי קול עורקי לב דבורה הדופקים נשמע. – אבל – הוסיף שמעון לדבר אחרי דממה ממשכה  עוד יש תקוה אם אפנה אל מאיר חתננו בבקשה להלוות לי שלשים אלף שקל, מה תאמרי דבורה?  הישלים חפצי?  אנכי אדמה כי לא ישיב פני ריקם!  מה תאמרי?  האשמיעהו חפצי במו פי, או שבע תחיה תהי לי לפה?

– למה זה נפלו פניך רעיתי? – שאל שמעון בהתבוננו אל פני דבורה וירא כי כֻסו בצלמות, ותתנודד הנה והנה, וברב כח אחזה בשתי ידיה במזוזת הפתח, לבל תפול תחתיה, למה ירך גם ירע לבבך?  אל תרהי ואל תחתי הן לא אבד נצחנו ותוחלתנו מה', הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה!

– אכן ידעתי! – ענתה דבורה באנחה – עתים שונות עברו גם על בית אבי ואל למושעות הושיעו מכל צרותיו – ועוד דברה  בפיה ושטף דמעה שטף ועבר על פניה.

– למה זה תבכי?  מה זאת?

– אנכי אבכה על שבר בתי הגדול כים!

– מה זה תדברי?  מה קרה לה?

– לא מקרה הוא, רק אנחנו בידינו הבאנו עליה השבר!

– הברוח נכון תדברי?  מה יחסר לה?  הלא חננה אלהים, ויש לה כל: כסף וזהב, אבני חן, היכלי ענג, עבדים ושפחות סוסים ומרכבות וכל תענוגות בני אדם, הלא גם בנות רוזנים לא ישוו לה!

– לא איש מחמדי, לא בכל אלה אשר אמרת תמצא בת ישראל כשרה את אשרה, כי אם בלב אישה!

בתמהון הביט שמעון אל פני דבורה כמו העמיק חקור בדבריה וישאל לתֻמו:

– הוא לא יאהבנה?..

– אחת היא גם לנו גם לה, אם הוא לא יאהבנה, או אם היא לא תאהבנו, או אם לא יאהבו איש את רעהו; רק על זאת פקחתי עיני, כי מאז הכירתהו זה שני חדשים, הועם אור פניה, אש עיניה נדעכה, שלומה לֻקח כמו ביד, וכל רואהּ יתנודד!..

זעה קרה הרטיבה את מצח שמעון וטפות טפות נפלו על פניו וחוטמו.

ודבורה הוסיפה לדבר:

– היא תחריש אמללה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי אין את לבה הטהור להאדיב נפש מְעַניה אשר אינם שווים באהבתה, לבה קבר לכל צרותיה, אתה לא התבוננת, ואנכי אם אמללה אחוש את מכאוביה!

– היא לא תאהבנו? – שאל שמעון במחותו זעת אפו – ואת מי תאהב?  העוד קשורה אולתה בלבה?  אם תתגאה בעושר בית אביה ופקחתי אני את עיניה!..  אערכה לפניה מצבי ואז תדע, אז תודה לאל חסדו כי תשב במשכנות מבטחים, וחסר לא יבואנה!

– אחת אמרתי היא לא תאהבנו – הרימה דבורה קולה – אם גם לא הגידה לו במו פיה, כי צלמו תבזה!  אינה נאוה לקרוא אותו בשם אָב, ולא בשם אלוף נעורים, עשרו כאין בעיניה, היא לא תתגאה בעושר, ולא תכבד את העשיר, כספו וזהבו כאין בעיניה, וגם על כספך אתה לא הביטה ביראת הכבוד, אולי רק בלבבך יכָבד כה הכסף עד כי בגללו התעמרת בפרי בטנך!..

– אנכי?  שאל שמעון בחרדה כמו שמה לו אשתו עלילות דברים.

– אתה!  אני!  יחד שנינו הורדנוה חיים שאולה!  העון הזה לא יכֻפר לנו עד עולם, הה יונתי, על ראשי תפול קללתך כי לא חשתי לרוחתך לישועתך, עוד אזכר את דמעותיה ביום חופתה!..

– שהדי במרומים – דבר אל נפשו אחרי אשר נפלו דבריה כחצים שנונים בלבו, ודמעותיה ירדו כנחל גפרית בוערה על ראשו – אני רק את שלומה וטובתה חפצתי כי על כן לא נתתיה בחיק בן מנשה, והצלתיה מיד דוד הליטאי!..

– טרם אדע אם טוב הוא מאיר, מגד בן מנשה ומדוד הליטאי!  למצער הלא יהודים הם כמונו היום!

אז נשקה אש נחם בקרב לב שמעון, אז הרס מוסר כליות נורא ברגע אחד את אשר בנתה התקוה בקרבו זמן כביר, אז זכר כי אמנם לא רק את בתו מכר בכסף, כי גם את אמונתו ותורתו ותשפך לארץ מררתו.

דממה שררה בחדר רק אנחות שני לבבות הפריעוה.

לאט לאט אמץ שמעון את לבו ויגש אל אשתו ויאמר:

– ידעתי את הנשים!  צל הרים תראינה כהרים, הסירי אשתי כעש מלבך!  הנני הולך אל שבע והצעתי לפניה בקשתי, ואם תֵּעש אז אדע כי רק פחד שוא תפחדי, אבל זכרי דברי אלה, כי ברגע אחד ישקול שלשים אלף על ידי!..

– ואם ישקול כפלַים על ידך, או כפל כפלים, לא יגפך עוד לבך על כי התעמרת בבתך ותמכרנה?..

– אנכי מכרתיה?  או נתתיה לאיש?  לאיש אשר ברחבה אוכל לאמר: את בתי נתתי לאיש!

דבורה עקמה את חוטמה בשאט נפש ותורד עיניה לארץ, ותאמר:

– לאיש נתתהּ?  ומשפט הבנות עשית לה?  ההרבית לה מהר ומתן?  הלא גם אביונים נדכאים, נתנו לבנותיהם יותר מאשר נתת אתה!  אתה ירשתה את בתך בחייה, או בהובילך אותה אלי קבר!..

– הקץ לדברי רוח? – קרא שמעון בגערה – מקסימלין ידרוש נדה מידי?  מקסימילין השלחני האדיר צפה בצפיָתי כי שמעון בן גמליאל יתן לו עשרת אלפים שקל!  הלא כל שומע יצחק!  עזרני אלהי ישעי, ברכני נא רק בחלק עשירי מהונו, כי אז אמרתי: רב לי רב!

– עשיר הוא אדיר הוא כרותשילד, ובעיני שבע לא ימצא חן; כאשר לא ימצא חן בעיני אלהים ואדם!  את רוחה תכנתי: היכלי חמד כאין בעיניה, ידעתי כי אהלי עֹני יקרו בעיניה מִשכיות חמדתה...

– איש עור, כי יתע ויוטל, ויקימוהו כל רואיו, אבל פִקֵחַ ומחשב דרכו תמיד, ורואה מראשית אחרית, אם הוא יגוף באבן רגלו ויפול ולא יוכל קום, וצחקו עליו כל רואיו!

ושמעון הלא חשב את דרכו, ובכל זאת לא סר ממנה, ועל כן נורא היה מאד מוסר כליותיו בראותו מפלתו!

דברי דבורה אשתו, הכוהו בתמהון לבב, ויהי נכון לפתֹחַ לפניה סגור לבו, לשפוך לפניה שיחו, ולהתודות על עונו, למען ירוח לו מעט, ויקם מכסאו, ויפן כה וכה וירא כי בדד הוא בחדרו!..

תם חלק ראשון

 

XI

לעת הצהרים ביום ההוא, ביום תוכחה ונאצה לשמעון בן גמליאל; ישב אדון מקסימילין בן האדון וינצינטה חתן שמעון, ויהגה נכאים גם הוא בחדר משכיתו, בעלית ביתו הנחמד, אשר כמקדש מלך התנוסס ברחוב שדרות ירושלים: עמודי ברזל מוצקים, גמדים, טבועים בארץ – יסֻבוהו מעבר הרחוב, משלבים איש אל אחיהו בשרשרות ברזל, היורדות בין עמוד לעמוד בתבנית חצי גרן עגולה; בתָּוךְ לפני השער בביאה, רובצים שני אריות, איש פניו מול פני רעהו, בעינים מזרות אימה יביטו הצדה, סביב צוארם רעמה, וכפות רגליהם מתחת לסנטרם, ולועם כקבר פתוח לבלוע כל הזר הקרב, כמו הָפקדו לשומרים על הבית.  קירותיו מחוץ מפֹארים בפסילי עץ ואבן מעשה ידי אמן: גבורי רומא ושליטיה העריצים, חיל צבא היונים בטרויה עיר ההרס, אלילי הגוים הקדמונים, ילדים ערומים חשופי שת וגלויי ערוה, נשים חולצות שד פשוטות ועֹרות גם מבלי חגֹרָה על חלצים... ענקים פרועי ראש ומגֻדלי זקן ושפם, נושאים על שכמם יציעות שיש עגולות מחטבות בכל מיני פאר והדר; הענקים ידכו ישוחו, גידי בשרם הערום עד מתניהם מלמטה ישׂרגו, ובני מעיהם יֵרָאו מבעד לרשת החזה.  פניהם נעוים, מפיצים רגז וחרון, פיהם פעור וחורקים שן, כמו יחר להם על הבנאים העריצים אשר רחם לא ידעו, ויכבשום לעבדי עולם, ויעמיסו על שכמם המשא הכבד הזה, מבלי אשר יוכלו להמיש צוארם ממנו עדי עד; מקלעות פרחי סיד ומלט, שושנים דודאים, כרובים בעלי כנפים, תמונות כל חיה ועוף, עוטרים את אילי החלונות המזהירים מנגה שמש, אשר בעדם נשקפו אגני פרחים יקרים, פרחי הדס וקציעה, מור ואהלות וכל ראשי בשמים, וקלעי רקמת משי לבנים כשלג, ועליהם קלעי משי משבץ במראה תכלת וארגמן סוככים בכנפיהם.  איש גבה הקומה בעל שפם ארוך היורד משני עברי שפתיו כשני שׁני הקלשון עוטה מעיל תכלת, מלא כפתרים נוצצים, ורקמת זהב נוצץ על שפת הצואר ופּסיו[4] ופתיל ירוק אשר רחבו רבע האמה, יורד באלכסון משכמו הימני על חזהו, ויתחמק עד ירכו השמאלי; על ראשו כובע בעל שלוש צלעות, עשוי בתבנית הלביבה העולה על שלחן בני ברית בימי הפורים, ומשמאלו כפתור זהב, ומתחתיו תציץ נוצת תוכי בשלל צבעיה, ובידו מקל ארוך אשר גולת זהב על ראשו – נצב על משמרתו לפני פתח השער, אשר שם אדוני הבית חרות עליו באותיות זהב גדולות ומאירות: "השלחני, והסוכן הראשי על עסקי בית משרפות הנפת מקסימילין", או מאיר כאשר נקרא בבית חותנו.

      ואיש יהודי השכיל לבנות היכל תפארה כזה?

      אכן יהודי, אף על פי שחטא! ואם בגאותו ורום עיניו שכח זאת, או אבה לשכח; הנה הזכירוהו האזרחים, האזרחים אשר בכבודם התימר, כי יהודי הוא, יהודי מכף רגל ועד ראש!

      האין זה פלא?

      דך נכלם, הֵלך מסכן, נודד אמלל מיום חזה שמש; אשר שנים הרבה עֻנה בדרך כחו, בדרך מלא חתחתּים, אבני נגף, שוחות עמוקות מלאות נחשים ועקרבים, וכל בני שחץ למיניהם, ופגעיו ותלאותיו, אשר אין ספרות למו הכשילו כחו, דכאו את רוחו, וכמעט אבד נגזר מארץ החיים; ואויביו, גם רבים מאוהביו, מכבר נואשו ממנו, וימחו שמו מכתוב עמים; והנה פתאום לעתים לא רחוקות – כמו רק להאדיב נפש בוזיו, יבוא בו רוח יעמידהו על רגליו, ויחי ויחליף כח, וירום ונשא וגבה מאד, ועלה בגאותו גם על הענקים אשר כחגב היה בעיניהם: בני הענק אשר התברכו בלבם, כי בנטף מים אחד יטביעוהו... החגב הזה יתרומם ויתנשא לכל לראש, עד כי לא יבושו להגיד בשערים, כי מלחמה, להם בני הענק את הגמד, את החגב הזה! וגם בוזיו ומנאציו ישימו כבוד תהלתו, ובכבודו יתימרו, כמו היה בן משפחתם, שאר בשרם, אחד מבני הענק!..

      לא חדש הוא לשמוע מפי בוזיו, תהלות גאוני ארץ מולדתם, תהלות סופרים, משוררים, נואמי נאום, יודעי זמרה, תופשי כנור ועגב, ציָרים יוצרי פסל, מצחקים על הבמה, גבורי מלחמה, אנשי מדות, ומה גם זורעי צדקות! הם יספרו הדר כבודם, ירימו לעב שיאם; והם, המהֻללים, בני יהודה המה! היאֻמן? הם יספחום אליהם בזדון או במשוגה! אך חלילה לנו, מהתאונן עליהם כי יגזלו בני משפחתנו מזרועותינו! חלילה להם מעשות עול נורא כזה! הן תמורתם ישיבו לנו ביד נדיבה, בנשך ותרבית, יום יום כפל כפלים: גונבי סוסים, רמאים, מזיפי שטרות, מבריחי מכס, משתמטים מעבודת הצבא, מורדים בני אפס... ועוד ועוד! ומה לנו עוד?

      ולא רק בקניני הרוח, כי גם בקניני הזמן, ידיו רב לו: בין אלי הכסף, ואדירי הזהב בתבל ארצה, אשר יעביטו גוים רבים; ימצאו הרבה הרבה, אשר מחלציו יצאו; אנשי תרומות נדיבים נעלים, אשר גם אויביו יודו בפה מלא.  כי ביניהם לא נברא עוד כמוהם מיום היותם עד היום הזה!

      ועל כן כאשר רבו כארבה בוזיו ומנאציו, עת ישח יגיע עד עפר; כן עצמו מצמיתיו ומקנאיו, עת ירום ונשא, ויטפלו עליו עונות כי בעָוֶל, בעושק ונלוז עשה לו את כל החיל! – לא מרוע לב; כי דרך הטבע הוא: איש כי חסר יבואנו ועמדתו שפל מאד, אז לא יצררוהו, כי אם יבזוהו וינאצוהו, או לפעמים גם חנינה יתנו לו; ואם בחכמתו וכשרון מעשיו וחריצות כפיו, יתרומם; אז ירכש לו אויבים, מקנאיו יציצו מעיר כעשב הארץ, אשר רק לעוֹנו ידרשו: מאין בנה לו בית? מאין קנה לאשתו עדי זהב וחלי כתם? מאין השיגה ידו לתת שלוחים לבתו? ועוד חקירות ודרישות כאלה; ואם קצרה לשון מקנאיו אלה לאמר כי עשקם או רמה אותם, או גנב וישם בכליו; אז "ירננו" אחריו או גם יעלילו עליו עלילות ברשע, כי שטרות מזֻיפים, או "סחורה אסורה", היו משלח ידו, או בני התפת עשו עמו חוזה להריק לו דנרי זהב בעד ארובת העשן באישון לילה.  האמנם? נשגב מרוח בינתם, כי מאיש לא יפלא לרכוש הון גם בכשרון המעשה, בחריצות כפים ובהסתפקות במעט, מבלי עשות עול, אם רק מקרים רעים בידי אדם או בידי שמים לא יגעו בו לרעה?

 

      אבל אם גם לא נעים גורל ידיד ההצלחה, בכל זאת מי הוא הגבר אשר יואל לשאת חרפה ובוז משאת קנאה ואיבה?

 

      אך צחוק הוא לשמוע כפעם בפעם נאום צופי ישראל, אשר בהגידם לעמם פשעם, יזכרו כמתאוננים, כי בעלי הרכוש המעטים אשר בקרבו, הם יהיו בעוכריו, הם יעירו קנאה, וקנאת צורריהם כי קשתה, סמכה חמתם על העניים, אשר הם רוב בנין ורוב מנין העם; אבל מה יעשו בעלי כיס אלה? היחלקו כל הונם לצורריהם ומקנאיהם, למען ישכחו קנאתם ויחמלו עליהם ויבזום? או היסתירו עשרם מעין רואי כאשר עשו אבותיהם בימי הבינים? ללבוש בלויי סחבות, ולשבת במחשכים, במעונות צרים ועזובים אשר התעתדו לגלים? אבל אם גם ישללו בידיהם המה את זכיותיהם, זכיות האדם באשר הוא אדם: להתענג על חיל עמלו; גם אז הימָחו מספר הגרים? כי אמנם בנים אנחנו רק להממשלה הרחמניה, ולעם הארץ גרים נודדים!.. והגר הנודד שנוא ובזוי הוא לכל!.. גם גר הוא בן אחיו בני אמונתו אשר גם הם גרים הם... ולמופת נאמן יהיו לנו הליטאים בבעל פרצים, לו צררו אותנו בני הארץ כאשר יצררו יהודי בעל פרצים את אחיהם יהודי ליטא, כי אז אהה ה' אלהים!..

      השנאה הזאת אשר חכמים יחקרו עד תכליתה ויבקשו לחשוף מקורה, היא אחת מחקי הטבע, חק ולא יעבור! בשביל קיום העולם צוה היוצר כי כל בריה תהי קרובה לעצמה! כי כל אדם יהי קרוב לעצמו, וכאיש כעם יחד נשתוו: השנאה אל הגר, היא רק אהבה עצמית ואין ביד איש להרחיקה, ועל כן הלא טוב לנו לשפר מעשינו מהשפיל את עמדתנו!..

 

––––––––––––––

XII

      גם לוינצנטה אבי מקסימילין היה המשפט הזה לקו! מרגלא היה בפיו: "טוב לי כי ארכש לי אויבים תחת אוהבים; אויבים אשר לא יוכלו לעשות עמי נבלה, מאוהבים אשר לא יוכלו לעשות עמדי חסד; אויבים אשר יחרקו שן לראות כבוד עשרי, מאוהבים אשר יחמלו עלי לראות עֱנות נפשי!..

      במאזני חכמה פלס וינצנטה את דבריו אלה! אם כי לא היה אחד החכמים הגדולים, אשר כל הגה יצא מפיהם, ויהי למשל, או הוחק לזכרון בספר; כי בור וריק היה: מוצאו מבני דלת העם, בעיר הקטנה פוצץ; אביו היה חוטב עצים, והוא היה חניך אחד העגלונים, ובנשאו אשה התעַלָה, והיה לבעל עגלה, רתומה לשני סוסים, אשר האחד היה עִוֵר והשני פסח.  פושטי עור נבלה חכו יום יום כי ילכו בדרך כל הארץ, ופשטו את עורם מעל עצמותיהם היבשות וכלבי פוצץ חשבום מכבר לפגרים מתים, וינסו לשלוח בם שן כפעם בפעם; אפס כי בעליהם היה להם משגב לעתות בצרה, ובשוטו הארוך סגר לקראת רודפיהם.–  הוא היה עגלון, איש קל, מזלזל בנטילת ידים, פיו מלא היה אלה ונבלה... אך מלא קמץ החסידות אשר רכש לו במשך ימי מסעיו אל הצדיק, לעיר אכשף הקרובה אל פוצץ שלש פרסאות, בימים נוראים, בימי חג ומועד, ובכל יומי דפגרא, ובכל עת צרה וצוקה – החסידות ההיא כסתה מעט על מגרעת ערכו, גם היתה לפעמים תפארתו על דרכו: בליל שבת קדש לבש את הכובע השעיר על ראשו הממֻלא בחציר יבש או בקש נדף[5] ויחגר אזור צמר גמלים על מתניו, ויתקע כף שמאלו באזור חלציו, ובכף ימינו החליק זקנו החד כזקן התיש, ויתנענע ימין ושמאל, פנים ואחור, ויאמר "שלום עליכם" ן"אתקינו סעודתא" בנגון מעורר לב, אז היה בתפארת אדם המעלה, וכל עין ראתהו ותאשרהו, כי אחד הוא מלמודי ה' אשר חכמתו רבה בנגלה ובנסתר, ואיש לא האמין כי בנימין העגלון הוא!

      כי אמנם לא וינצנטה היה שמו כי אם בנימין, או ניומקי.  בשנות הארבעים בא כהלך עני לבעל פרצים, לבקש לו עבודה להחיות את נפשו, אחרי השָׁבר לו כל מטה לחם, בבוא הצדיק האכשפי לשכון כבוד בפוצץ, ובני עירו לא מצאו עוד חפץ בהאופנים וחיות הקדש, (כן נקראו סוסיו בעיר) וימכרם וירבה במחירם, ויקח הון רב – בהון רב כזה יבֹרך הנסיך ליכטנשטיין הויני! – שלשה שקלים וארבעים וחמש קשיטות! ותקות הפושטים והכלבים באה אז כתֻמה – ויבקש ולא מצא; אך בעמל רב, אחרי אשר תעה בחוצות קריה עליזה זאת שבועים ימים עד כי בצקו רגליו, ובטנו דבקה לארץ, וברכיו כשלו מצום; מצא לו עבודה אצל אחד העגלונים, לנהג בסוסים, ולטעון ולפרוק משא העגלות, ויקוב לו שכרו שקל כסף לשבוע, וארוחה על שלחנו.

 

      ניומקי שמח מאד באשרו; אבל לא לארך ימים היה! כי אדוניו התהלך עמו בחמת קרי, על עצלותו, ועל בלי דעתו את העבודה הזאת כעגלוני עיר גדולה, אשר מלבד שכר ההובלה עוד ימצאו שכרם בצדם... אם כי ניומקי גם הוא לא היה נקי כפים... ובהחזירו על אכסניא שלו אשר בין פוצץ ואכשף, השכיל לקחת בלי רשות אושפזיכנא דידיה, צרור חציר לסוסיו, או איפת שבולת שועל, או לשלוח יד בחריצי החלב, אשר הניחה בעלת המלון על תקרת העליה ליבש; אבל להעלים מהעין שק גדול אשר משקלו שמונה ככר, או תיבה גדולה; לא עצר כח! ואדוניו היה איש חרוץ, אש אוכלה, גם גבור בשתי, ויחלק לעבדו החסיד והתמים אשר לא ידע לקבל מיד הבעלים שלא מדעת חבלים באפו, ויאצל לו מכות לחי גדולות, אשר כמוהן לא ראה ולא טעם בכל ימי חייו.

     

      האמלל נשא בשרו בשניו ויחרש, בזכרו כי מכהו ומענהו, הוא נותן לחמו... אולם כאשר גרשהו אדוניו מביתו, ויתן לו מכות לחי ביד נדיבה צדה לדרך, ויקח ממנו למזכרת אהבת עולם מלוא חפניו משערות פאותיו וזקנו – אז כשל כח סבלו, אז לא התאפק ולא החריש עוד, ויקח את צרור חפציו אשר השלך מבית אדוניו החוצה על שכמו, וינס מנוסת חרב, וירץ כשעה תמימה עד כי לא נותרה בו כל נשמה, ובהרחיקו מגבול העיר, מעבר השני לפי-קרת (שלאגבוים בלע"ז) אז הפך פניו כלפי העיר, וירא והנה שמים ושדה, ויד אדוניו הקשה לא תשיגהו עוד, וינופף אגרופו כלפי מעלה ויחרוק שן, ויקללהו קללה נמרצת, אותו ואת ביתו ואת זרעו ואת כל אשר לו עד דור עשירי! גם ירוק ירק שבע פעמים בכל פה; ואז, אחרי הנקמו מאויבו נקמה אחת אפים, שככה חמתו וישא רגליו וישב בפחי נפש אל ביתו זו אשתו מלכה, אשר קדמה פניו בתודה, ובזמירות הריעה לו, ותחבקהו לעין כל בזרועותיה, עד כי השאירה על חוטמו ומצחו, חריצים עמוקים במראה ארגמן, גם הגישה לו כוס מלא מסך, אשר פיה קראהו בשם "עבוט של שופכין", ותרחצהו למשעי מכף רגל ועד ראש, ותלקט את יתר פלטת זקנו ופאותיו אשר השאיר לו אדוניו העגלון בחסדו.

      בלב קרוע ומרתח, פנה האמלל אל רבו להגיד לו צרתו ולשפוך לפני שיחו!

      ה"רבי" אחרי שמעו צרות לבבו נחמהו לאמר:

      – אל תירא ואל תדאג בני! אל שדי יהי בעזרך!

      – מה אעשה רבי וקדושי? – בכה האמלל כאשה מצרה – מה אעשה? ושדי המר לי! הישליך לי משמים צרור זהב ארצה?

      – כסיל אדם! היד ה' תקצר? לך לך מפוצץ ושוב לבעל פרצים!

      – הה רבי וקדושי, האשוב להתענות תחת יד השכור הגנב הבליעל אשר מתגרת ידו כליתי? הה רבי רבי, הוא אכלני, הממני, מרט פאותי וחצי זקני!

      בדברו דבריו אלה אחז בידו יתר הפלטה, אשר גם ידי מלכה אשתו חלו בו.

      צחוק קל עבר על פתחי הרבי ויגער בו:

      – כסיל אדם מי זה יצוה עליך במפגיע להיות עבד לעבדים בעת אשר לא יפלא ממך להיות אדון לעצמך? התשמע?

      – שומע עבדך! ענה בנימין ויפלג לשטף עיניו תעלה.

      – אבל רבי – הוסיף בנימין להתאונן – האוכל להיות עגלון בלי סוסים? היוכל רבי וקדושי להיות רבי בלי חסידים?..

      הרבי צחק מעט ויאמר:

      שכח את הסוסים! משא ומתן פרא אדם! בעל פרצים היא ים גדול! ובנבכי ים זה, יש זהב ורב פנינים וכל יקר; ואשר ידע לפרוש ידיו לשחות ולצלול, ולהתאבק עם גליו ומשבריו, שפע ים זה יינק!..

      בנימין הטה אזניו, וילטוש עיניו ויעמוד כגולם כי נפלאו ממנו דברי רבו.

      והרבי בראותו כי הבור הזה לא יבין מליצה, השמיעהו ברחמיו שנית:

      – בעל פרצים היא עיר גדולה, רוכלת עמים, כסף וזהב יתגולל בחוצותיה, ופקחים וחרוצים יצברו בתוכה כעפר כסף, וכחול ימים זהב.

      רוח ששון היתה על הנדכה הזה בשמעו דברי רבו, ויפתח את פיו, ויורד רירו על חרבות זקנו, כמו ריח מאכל תאוה עלה אז באפו, ויעמוד בלי רגש כבול עץ.

      – מדוע זה תלטוש עיניך? –גער בו הרבי – האם לא תשמע? האם לא תבין?

      הה רבי וקדושי.   ענה בנימין בגיל ורעדה, –  מוח הסוס לא סביל דא!..

      – היה רוכל! – צוהו הרבי בנשאו גבות עיניו הארוכות המפיקות רוממות וצדק, קשט ותם.

      – אך אך אך! – צהל בנימין בצחוק קולו, אשר זה רגעים מספר בכה בכי תמרורים.

      וכרגע רעמו פניו כמו נחת ממבטי עיני הצדיק.

      – למה זה צחקת? שאל הרבי כשופט רמים.

      – סלח נא לעבדך רבי וקדושי! לא לא, לא צחקתי!.. מפי כבודך צויתי להיות רוכל ואני עני וכואב, עני וגועַ, הרעב הוא אזרח בביתי, פת לחם להשיב נפש אין! גם פרוטה אחת לקנות מעט מלח אין לי!.. חי נפשי אין לי!

      – אל תהבל כסיל אדם ואל תרבה שאלה! מהר ושוב לבעל פרצים ואל שדי יהי בעזרך, ויתן לך ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך! – קרא הרבי בהתנענעו מעט, ויושט לו אגורת כסף נקובה בצדה, וישלחהו מעל פניו.

––––––––––––––

XIII

      מה רב הוא כח האמונה ומה יקר חסדה! היא תרפא לשבורי לב, וידים רפות תחזק; אשרי אדם עוז לו בה, אשרי איש שלא ישכחנה! ואוי לו להאיש אשר נכרתה מקרב לבו, אשר באולתו או במשובתו הרס קנה, ערירי ימות האיש ההוא, ערירי בלי כל תקוה וישע!..

      חמתי על שרי צבאות ההשכלה, אשר גרשו את צבאותיהם החונים על דגלם, מהסתפח בנחלתה טרם הנחילום נחלה אחרת טובה ושמנה ממנה! הם הבאישו את ריח הצדיקים האלה בעיני ההמון ויתנום לגדופים: נוכלים הם, אוכלים שאר עמם, ומתעים אותו בפחזותם ושקריהם; אבל את מי נתנו לו תחת הצדיקים האלה? מורים לצדקה? לא, לא! מורי שקר: כהני און, ספרי עגבים מדיחים ומסיתים, ללכת בשרירות הלב, להמית כל רגש קדש, להכרית כל מדה נכונה, לעזוב את אלהי ישראל וללכת לעבוד אלהים אחרים, אלילי הגוים הקדמונים, עצבי היונים!..

 

      הם חסו על ממונם של ישראל, על ה"פדיונות" אשר הביאו אל הצדיקים פעם אחת בשנה: אבל יגידו נא אוהביהם ומדריכיהם אלה! איה החיל אשר עשו להם מאז חדלו מתת פדיונות?.. הלא מחיר הקרבנות אשר למדום להקריב לאלילי היופי החצוני והתאוה והכבוד, ייקר הרבה הרבה יתר מהפדיונות! הם הציגום ככלי ריק, ריק מקניני הגוף והנפש; נתנום לבז ולמשסה, ויטמאום וינבלום, ויקיפו עליהם ראש ותלאה!

      בני ההמון החשוכים, אשר האמינו בצדיקים ובעלי מופת, לא פרעו כה מוסר, לא השתובבו כבני ההמון השואפים רוח חפש, אשר מותר להם מן הבהמה אין, בלי כל רגש מוסר, ורגש אדם, ורגש בן ישראל! הם לא עדו גאון, לא התהדרו בחוץ, בעת אשר בביתם התמוגגו בזלעפות רעב, הם הסתפקו במועט, הכירו את מקומם, ביום שבת ומועד לא תעו בחוצות קריה, להראות לעיני האזרחים את אולתם ואי-תרבותם; לא נתנו פתחון פה לכל צורר ושטן; כי נצו אנשים עברים יחד.  לא היו למשא על השרים בכתבי דלטוריא ומלשינות, ולא הלאו את השופטים, ולא חללו את שם אלהיהם, כי לפני הרבי הגישו עצומותיהם והוא עשה שלום ביניהם.

      וצדקת הרביים האלה, וחכמתם כי רבה, ידעו גם רבים ונכבדים מאזרחי הארץ ואציליה; עד כי בהיות גם להם ריב ומשפט, הגישו גם הם משפטם לפניהם!

 

      כל איש מצוק ומר נפש, כל נדכה וקשה יום, עת תלאותיו ומצוקותיו אפפוהו; אז שפך שיחו לפני איש האלהים וירוח לו, ויושע מכל צרותיו; הרבי הרחיק את היאוש והשפק מקרב לבו, וינהלו בעצתו, בדברי נעם או גם בגערת אוהב נאמן, ויפח באפיו נשמת חיים, רוח אֹמץ ותקוה; ותבוא בו הרוח ותעמידהו על רגליו, ותַחגֵר בעוז מתניו, ותאמץ זרועותיו, ועד מהרה עשו ידיו תושיה.

      ולולא הרבי מי יודע אם לא מכבר שאול צעדיו תמכו, וכגללו לנצח אבד?..

      גם בנימין האובד, אשר בלבו מכבר נבל כל ציץ תקוה, הנה מגשם נדבות פי רבו אשר הניף עליו, בתתו על ידו את המטבע הנקובה, ויברכהו כי אל שדי יהי בעזרתו; עלתה פתאום תקותו כפרחת, עצבו ורגזו, יגונו ורפיונו חלפו, ותקוה ובטחה לקחו עמדתן תחתם, ויצא בלב עלז ושמח מביתו מפוצץ, וישב לבעל פרצים.

      בעזרת חסידי אכשף היושבים בבעל פרצים, אשר ידעו כי רבם צווה לו את הברכה; כונן לו חנות אשר כל מערבה יחד את החוטים והמחטים, וכובעי האצבע, הקשורים והמטפחות, העגילים והטבעות הכפתרים והקרסים, הבורית ותמרוקי הנשים – עלה מחירה עד ששה שקלים ועשרים קשיטות!

 

      החלק הקטן ממכסת הכסף הביא מביתו זו אשתו, אשר נתנה בעבוט את מנורת הנחשת בעלת הקנים, ויריעת הארגמן אשר פרשה למסך מסביב למטתה, בהיותה יולדת; ויתר הכסף קבצו על יד החסידים בבית תפלתם, אשר היה גם בית מלונו.

      חנותו זאת נשא על שכמו בתרמילו הגדולה, קשורה ואחוזה בראש מטהו הכפוף ממול עבר פניו.  בערב הוא בא אל בית התפלה, ובבקר הוא שב לנוע ברחובות קריה.

      ירחי מספר חלפו, והרוכל או הסוחר החדש הזה סובב סובב הולך, לא ייעף ולא ייגע, ואין דבר אשר יעצר דרכו בעדו: סופה וסערה, מטר ושלג ברד וקרח, עד כי לא עצר עוד כח למלט משא חנותו; לא בגלל רפיון גוו, כי מי חש שלום עצמותיו יותר ממנו? רק בגלל כבד משאה! חנותו זאת גדלה מיום ליום, עד כי צר היה פתח בית מלונו לפניה; ובשובו בערב להנפש מעבודתו; עליו היה להביאה הביתה מעט מעט, וכן גם בצאתו בבקר.

      ועל כן השכיל לשכור לו חנות קטנה ברבע היהודים, ברחוב הפֿרנצישקני.

      ולתקופת השנה החליפה באחרת, גדולה ונאה הימנה חנות רחבת ידים אשר הכילה את הקונים הרבים היושבים בערי הפרזות, הנקובים בשם "יהודי השק" (זעקיל-יודליך בלע"ז) אשר נהרו אליו מכל עברים; ולא נאלצו לעמוד צפופים ודחוקים, לדחוק איש את רעהו ולהדוף בצד ובכתף! ותכלכל את כנעתו הרבה, אשר חדל עוד מקנות מסוחרי בעלי פרצים; כי אז ידע מקום נירינברג איה, בירינגהם, ביהם, ומה גם וינא, פריש, ברלין... ובעוד שנות מספר העתיק את חנותו לבית נכון ונשא, במרומי העיר, בעל אולמות יציעות, מסכנות ואמברי, וירא ברכה בעמלו.  כי נגע ההתחרות טרם יהיה בבעל פרצים, ואנשי הבינים (קומיססינירים בלע"ז) טרם מלאו כארבה את בעל פרצים, לחבל את המסחר חבל נמרץ בהקפות והתחרות, וירויח על אחת תשעים ותשע (בלי גוזמא!) ויעל עד מהרה בצעדי און על פסגת ההצלחה.

      ובנימין העגלון הפוצצי, היה רבי בנימין הסוחר הגדול אדון למשרתים ועבדים עוזרים סוכנים, רואי חשבון!

      ואז לא נאלץ עוד להחזיר על פתחי בני הארץ, להתחנן להם בפנים מעוררים רחמים כי יקנו מידו דבר מה, כי יתנו לו ישע ופדיום, ולעמוד בהכנעה ופחד, נדכא ושחוח ממשא צרור מרכלתו על שכמו בלי כובע, ובעינים מבקשות חנינה, לפני העבדים והשפחות על פתח בית הבשול, אשר בשאט בנפש הניחוהו לעמוד מבלי פנות אליו, כמו לא ראהו עוד, עד כי רגליו בצקו, ויִשָׁעֵן פעם על רגלו הימנית, ופעם על השמאלית; ולפעמים כנוח עליהם הרוח, שלחו יד בפאותיו הארוכות, ובכפתו הפירמידית אשר השאיר על ראשו במקום הכובע, ויהתלו בגדילי טליתו הקטנה, אשר ירדה כסינר השפחות על מכנסי פשתנו, אשר בתיהם קשורים היו בפתילים דקים למטה מהברכים על אנפילאותיו; והוא קבל באהבה וברצון את כל מהתלותיהם, ועוד הודה להם חסדם ויָשֶת להם בחלקות ויפזר להם מלא חפנים חנופה וידבר אתם בנוסח: "הוד כבוד אדוני רב החסד", חלף תאר הכבוד "דם כלב" "בן זנונים" "יהודי מצרע" אשר אצלו לו בחסדם. –

 

      והוא שכח כל זאת בלכתו בבית מסחרו הגדול הנה והנה ושתי ידיו משלבות היו אשה אל אחותה מאחוריו, והקונים חשבו להם לכבוד גדול אם הצליח חפצם לדבר את "כבודו בעצמו", וירם קול נגיד ומצוה על משרתיו עושי רצונו, אשר עמדו לפניו רגל ישרה כאנשי צבא לפני שר הגדוד, וידבר בגאות את סוכני בתי החרשת, אשר לכבודו הסירו מגבעותיהם, ויושיטו לו ימינם בכבוד וענוה, וישתעו עמו יחד בעניני המדינה. ועוד ועוד.

     

      עוד שנות מספר נגוזו.

      ובנימין או ניומקי היה אחד מבעלי בתי בעל פרצים, גם מהלכים נתנו לו בבית פקודות העדה, ויקרא לאספה, ואז פקח עיניו על דרכו!..

      ולאט לאט עברה עליו רוח לעשות תקונים בחייו.  תקונים לרוח העת... אם כי אשרו נמצא לו גם בלי תקונים; אך אולי ירא פן יעש לו כבודו כנפים, בהיותו יהודי נתעב ונאלח מחזיק בנושנוֹת והבלים ככל אחיו היהודים הרוכלים המוזגים והסרסרים, אשר כל דרכיהם הסכין מאז, ויערוך דרכי חייהם מול חיי האנשים אשר פגש בעולם מסחרו הגדול; ובמוחו הקטן חרץ משפט, בהציגו אותם מערכה מול מערכה, מחזה מול מחזה; או מאשר מעט היה כבודו בעיניו, ונפשו אותה להוסיף עליו כהנה וכהנה.  או כח הכסף לבדו הכריעהו...

 

      תחלת מעשיו היתה, להעביר מספרים על פאותיו הארוכות, ולקצר את כנף בגדו הארוך, יחד את טליתו הקטנה; ואחרי כן חדל מנסוע כפעם בפעם אל "רבו וקדושו" אשר זה לא כבר היה כאלהים בעיניו, ואשר האמין כי מברכות פיו ישבע, ואגורתו הנקובה שמר גם אז מכל משמר    כי אנשי בריתו הסוחרים הנאורים יצקו עליו מרוחם; ויבינוהו כי צדיקו הוא איש מרמה ואון, ורודף בצע מעשקות, ועוד דברי בלע כאלה; ודבריהם נכנסו היטב באזניו, באשר לא ידע לבקר בין טוב לרע; וכאשר האמין בלי חשבון ודעת, כן חדל מהאמין בלי כל חשבון ודעת.

      ואחרי כן החל להרחיק מביתו את בני משפחתו ומשפחת אשתו העניים, אשר באו כפעם בפעם מאכשף ומפוצץ לבקש עזרתו לפני יום חג ומועד, או בהגיע עת דודים לבן או בת    ולא נתנם גם לדרוך על סף ביתו.

      אבל אחרי התקונים האלה נוכח כי במקום תקנה הביא קלקלה:

      בעלי בריתו הסוחרים בני הנכר, לא הוסיפו על כבודו מאומה, ורעיו החסידים מנעו ממנו גם את הכבוד המצער אשר חלקו לו בימי עניו ומרודו, בבואו לבעל פרצים לפני שתים עשרה שנה, וימצא לו מנוחה נכונה בבית תפלתם, והם אספו למענו מספר קשּיטות לארוחת הערב, ואחרי כן שקלים אחרים, לכונן לו חנות, וכשנה תמימה גם אחרי השתכרו אל צרור בלתי נקוב, נתנו לו ארוחתו מדי שבת בשבתו עד קראו אליו את בני משפחתו.

      וכאשר היה בעיניהם לצנינים, כן היו הם, ובית תפלתם לו לחגא, כי תמיד הזכירוהו ימי עניו ומרודו אשר בוש בם עד מאד, אשר מדי זכרו אותם ותאחז בשרו פלצות, וזעה קרה הרטיבה את בשרו:

 

      הם הזכירוהו תולדות ימי חייו, מאז עזב את בית המקלט "תלמוד תורה" אשר הכִּנם אכלתהו בכל פה –  עד אשר גדל ויט שכמו לסבול, גם הזכירוהו את סוסיו העורים והפסחים, את העגלה ואת שריקת האופנים, את הדרך, את היער, ובית המלון ואת תקרת העליה, וחריצי החלב, וצרורות החציר, ואת השפחה הבוגרת בעלת החוטם הקצר והעב, והשנים הגסות, ושערות ראשה האדומות, ועיניה הלבנות, ופניה המלאים נקודים נקודים וחלולים חלולים ממחלת האבעבועות, וכפות ידיה הרחבות ורגליה היחפות... והמאֻשר בארץ אשר לו נפלה הנוה והמעֻנָגה ויעלת חן וכלילת יופי זאת חבל בנעימים – היה הוא בכבודו ובעצמו! והם הזכירוהו גם את העגלון העריץ ומהלמותיו אשר נפגש אתו כפעם בפעם במשעול הרחוב.  ושריטות צפרני אשתו בשובו אליה בידים ריקות מבעל פרצים; ומה גם את "רבו וקדושו" אשר היה לו מקור הברכה; ומה גם את חסדי החסידים, אשר שרת לפניהם במצאו בבית תפלתם מנוחה ומרגוע!

 

      בכל זאת לא ערב את לבו לצעוד הצעד הרחב הזה לעזוב את בית תפלתם גם ביום שבת ומועד, בחשבו כי ישים עליהם חרפה. 

––––––––––––––

XIV

      יקרה ונעלה היא התוכחה לחברת מין האדם! התוכחה היא השכין המנתח את מקום הפצע, ומנקה כל חלאה וטרי, למען ישוב הבשר לאיתנו; אולם אם בעל השכין, לא ידע את מלאכתו הנשגבה; אז לא רק אשר לא ירפא את הפצע, כי גם נפש בעליו יקח!..

      התוכחה בלשון רכה, בשפתי חן ודעת, תלַמֵד תועים בינה, ותשיב נדחים אל נויהם; ותוכחת חמה וכעש, לא תוכחה היא, כי אם חרפות וגדופים, ונקם אכזרי! התוכחה הזאת תוסיף חטאת על חטאת, מרי על מרי!

      מי ימנה מספר להנפשות החוטאות אשר ירדו שאול ולא עלו, אשר פנו אלינו ערף, ויהיו לנו לרועצים בחייהם ובמותם, בגלל תוכחת כסילים? כמה ספרי שטנה? כמה עלילות שוא? כמה צרות ותלאות? כמה רדיפות ומצוקות הסבו לנו מוכיחי אליל אלה?..

 

      בהודע לקהל חסידי אכשף מעללי איש שלומם והנהגת ביתו; כי יקל במנהגי הדת, ויקפץ ידו מאחיו האביון, ולככל אחיו המשכילים הנאורים נִתַּן לו לשון למודים, להעיר למוסר אזני הרעבים הפושטים יד לבקש פרוסת לחם, וישמיעם מוסרו לבל יאכלו לחם עצלות וכו' וישלחם לעבוד עבודה; ויחר אפם מאד ויועצו יחד לגרשהו מהסתפח בנחלתם כי חרפה הוא להם.

 

      ויהי בבואו פעם ביום השבת בבקר אל בית תפלתם, חִלו את פניו כי יקרא אורח עני אל הלחם, והעני היה לבוש קרעים מכף רגל ועד ראש; ויהי בראותו את האורח הנתעב והנאלח הזה, השיב פניהם ריקם; ואז לא יכלו עוד התאפק, ויעלוהו על השלחן הארוך העומד אצל התנור, ויניחוהו במועצות ודעת, אשר רק אחוריו יראו ופניו לא יראו, ויכבדוהו, אלה באזור מתניהם אחרי אשר עִבתום, ואלה בכפות ידיהם, ואלה בסנדליהם המסמרים.

 

      ובהיותו מונח על השלחן כאבן שאין לה הופכין, הזכירוהו הימים הראשונים, ואחרי עשותם משפטו ודינו, אחזו בערפו ויטלטלהו טלטלה החוצה, עד כי מכח הדחיפה רץ דל"ת אמות, ויפול על פניו ויתהפך פעמַים, ובקומו בשארית כחו וילך צולע על ירכו, צוו עליו לבל יזיד עוד הצג כף רגלו על מפתן בית מקדשם.

 

      ואז התקצף בהחסידים ויקלל ברבם, ויהי כמשגע מרוב כעשו! ויהי נכון לרוץ אל ראש שרי השוטרים או אל ראש הקסנתדרים, ולהעליל עליהם עלילה, כי התנפלו עליו ויגזלו כספו; אפס כי השיב אל לבו, כי עדים אין לו, והם הרבים... ועל כן חשב מזמה אחרת: לחבל ענוים באמרי שקר: להניף עליהם חרב הלשון!

 

      החרב הזאת הניפו תמיד בוגדי און על אחיהם האמללים, מדור דור, ועד היום הזה תרבה חללינו  – ומבלי חשוב הרבה מהר ויתיצב בלשכת משנה שר צבא הזנדרמים, ויספר באזניו כי אחיו החסידים, חסידי אכשף, בנים כחשים הם בנים סוררים, ומה אות; כי לא יתפללו ביום השבת בעד שלום הקיסר יר"ה תפלת "הנותן תשועה".

 

      שמע השר ויתעבר!

      אך לא בגלל חטאת החסידים כי רבה היא; כי אם בגלל זדון לב המכה את אחיו בסתר! כי בעלי הלשון נבזים ונמאסים הם בעיני השרים תמיד.  נפליון הראשון אמר בחכמתו: "בבוגדים ומלשינים אמצא חפץ לפעמים, אך כלכל אותם לא אוכל"! או כדאמרי אנשי: בעל בית המרזח יקבל בסבר פנים יפות את החוקר ממסך; אולם את בתו לא יתן לו לאשה!

      ויקם מכסאו בחמתו וירחיב צעדיו תחתיו בלכתו הנה והנה, כמו לא מצא מנוחה מרוב קצפו.

     

      ובנימין שמח מאד בחשבו, כי עוד מעט וחזה נקם באנשי מצוּתוֹ, והנה נגש אליו השר ויתבונן אליו רגעי מספר; וישאלהו:

      – מה שמך יהודי? ומאיזו עיר אתה?

      ובנימין בא במבוכה ולא ידע מה לענות לשואלו? אם להגיד לו דבר אמת? או להוליכהו שולל? לבל יודע הדבר כי הוא הביא שואה על אחיו... אבל השיב אל לבו כי לפני שר גדול כמוהו חנף לא יבוא, ויען ויאמר:

      – שמי וינצנטה הוד רום כבוד מעלתך!

      – איך יקרא שמך בישראל? – נהם השר.

      – בנימין הוד כבוד מעלתך – ענה בנימין.

      – ועיר הולדתך?

      – פוצץ הוד רום כבוד מעלתך – ענה בנימין ומתניו מלאו חלחלה בשמעו את ה"חקירה והדרישה" ויעמוד זמן כביר במבוכה נוראה ולא מש ממקומו.

 

      והנה קול פעמון נשמע מעל השלחן, וכרגע נפתחה הדלת ושלשת אנשי הצבא הדרגונים, אשר גובה להם ויראה להם, באו הלשכתה; והשר קרץ אליהם עין, והם מהרו ויגשו אליו, ויאחזוהו, בראשו, בידיו ורגליו, וישאוהו כפגר המסדרונה, ויפילוהו ארצה, האחד ישב על רגליו, השני על ראשו, והשלישי דש את בשרו בשבטים לחים אשר לא חֹרבוּ.

      ובנימין לא הספיק להתחנן על נפשו, רק צעק מעצמת מכאוביו:

      – אוי אוי! אבוי אבוי!

      – אוי אוי אבוי אבוי! – עצבהו[6] השר בקול רם בתמכו בשמאלו את צלעו האחת, ובימינו סלסל את שפמו הארוך  הא לך שכר נבחתך כלב! התזכור איך השברת הקדרת בבואך לבעל פרצים? ולולא רבך אשר ספרת נפלאותיו; וחסידיך אשר תמכו בימינך, כי אז הלא מַתָּ מעצר רעה ויגון! אז היית עני ונכה רוח: ניומקי העגלון; ועתה כי עזרך ה' אלהיך, ולא עוד ניומקי יקרא שמך, כי אם וינצנטה; לבשת גאות, ותהי עָרָם? וזדון לבבך השיאך להלשין את אחיך? ריבְּיַטַא הפליאו מכותיו! דושו את בשרו!

 

      וה"ריביטא" אחרי אשר נשברו שבטיהם, תמכו בזרועותיו ויוליכוהו החוצה, וישליכוהו כנבלת כלב מת.

      בשארית כחו ובבשת פניו שב אל ביתו.  שִׁלֻם כזה לא פלל, ולא עלה עלה על לבו מעודו! אם אחיו החסידים יסרוהו קשה; הלא ידע דרך אנשי שלומו אלה, כי אין לפניהם משוא פנים, הן לא מתנגדים או משכילים הם, אשר אימת הכסף תבעתם, הן הם משוים קטון וגדול, עשיר ורש יחד נשתוו בעיניהם, והם יכַּבְּדוּ לפי המעשה ולא לפי הכיס; אבל השר!.. בזכרו את השר, בזכרו את אשר עולל לו ותבלעהו מצולה! "מי הוא השר אשר קרא בשמי אשר הרבה פצעי ויכני בשבט פיו?.. איש טוב וישר הוא השר הוא שלם לי כרשעתי... איש חכם הוא! חנון וצדיק"!..

      אך עוד לא היתה תכלה לצרותיו!

      ביום השלישי בהיות הבקר, קבל כתב הזמנה להתיצב בהלשכה ההיא אשר אנשי חיל הדרגונים הראוהו נפלאות גדולות לבדו... וילך, ויבוא... ומה נעכר היה כאבו במצאו בלשכה את קהל חסידיו, יריביו, אשר זכּוּהוּ ביום שבת שלא בפניו?.. צנים ופחים אחזוהו, ויהי כמת.

 

      ומשנה שר צבא הזנדרמים נכנס הלשכתה, וישב על כסאו ויקרא:

      – התדעו? התכירו את האיש הזה?    ויור באצבעו על וינצנטה אשר חשב להתעלף ויאבד חושיו.

      – ידענוהו מכבר הוד רום כבוד מעלתך!    ענו יחד בצחוק קל, והצחוק הזה ספר כל תולדות ימי חייו...

האמת בפיו כי לא תתפללו בעד שלום הקיסר?

 

      – שקר וכזב!    ענו החסידים וילטשו לו כלם עיניהם    שקר בפי הצורר הזה! לא רק ביום השבת, כי גם בכל יום תמיד באהבה נתפלל בעד שלומו, כי אבינו מלכנו הוא אשר בצל כנפיו יסתירנו!

      דמעות רותחות נראו בעפעפיהם, בדברם את הדברים האחרונים האלה.

והשר ראה זאת ויבן ויקרא: החרימו אותו מקהלכם! נבל הוא ונבלה עמו! בוגד בליעל!..

 

      החסידים יצאו שמחים וטובי לב. ובנימין נִשא על כפים החוצה כי התעלף כמעט למות, ובמרכבה הובל לביתו.

      בשובו לאיתנו זכר את השר הזה כי אדון העיר פוצץ הוא, ובבואו שנית לבעל פרצים, מצא נתיבות ביתו, בדעתו כי איש טיב ומטיב הוא ואוהב ישראל, ולא בוש משברו; כי הטה אליו חסד ויצו על עבדי ביתו לקנות מידו כל דבר חפץ, ויאהב להשתעות עמו ולהתוכח, ולהתל בוֹ כפעם בפעם, ויספר לו את כל תולדותיו; ויבוש מאד ממעשיו, ויגמר אֹמר להתנפל לרגלי החסידים, להתרפס לפניהם ולבקשם כי ייסרוהו קשה, ישימו עליו כסף ענושים, רק יסלחו לעונו... ויבוא אל בית תפלתם, בקול בוכים ותחנונים, אבל הם אטמו את אזנם וישליכו עליו נעל, ויגרשוהו מעל פניהם, כי מכבר ערך הרבי מכתב רועים אל חסידיו אשר הודיעוהו את אשר קרם    להחרימו, מקרב עדתם.

      ויהי בצאתו נהפך ויהי לאיש אחר, וימלט אל עדת הנאורים, אשר אז בימים ההם, עוד היתה קטנה ומצערה; כי אבות הנאורים הזקנים החיים אתנו כיום, היו אז כלם חסידים ואנשי מעשה, בעלי מצנפות, ואזורי משי, ומלקטים מעל לשלחן רבם... ותקבלהו במאור פנים; בהיותו עשיר גדול, ויכרות כמוהם את מדיו עד השת, ויגלח את זקנו עד היסוד בו, מבלי השאיר שרש למטה וענף למעלה, ויחלל את יום השביעי, ויקדש את יום הראשון; ולהכעיס לב אחיו, עבר ביום השבת במרכבה לפני בית תפלתם, בזמרם "נעריצך" ומקטרתו בפיו; בית מסחרו פתוח היה לרוחה ביום השבת, והמשרתים אשר שמרו קדושת השבת גרש מעל פניו, ובמרוצת העת, שֻנו פניו מאד; ולולא שכמו העקום והכפוף, וחוטמו הגבנוני ותנועות גויתו אשר רוח עגלון שפוכה עליהם; כי אז היה כאחד האזרחים; ולאסוף חרפתו שִׁנה מכבר את שמו מבנימין לוינצנטה.  בימים ההם היה המנהג הזה חזון יקר, ולא כל הרצה לטול את השם בא ונטל, רק יחידי סגולה, מְלֻמָדים גדולים, או עשירים מופלגים.

 

      גם שם מלכה אשתו נשכח, ותחתיו בא שם מַטִילדַה לעולם! מטילדה היתה שפחה בבית המלון בין פוצץ ובין אכשף, ובנסוע בנימין העגלון למסעיו אל הצדיק האכשפי, דבקה נפשו אחריה, ובעלת הבית אמרה לדבק טוב, ותדבר על לב הנערה כי "שדוך זהב" לפניה, ולצרכי החתונה אספה נדבות עוברי אורח, גם שקלים אחדים השיגה מקופת הכנסת כלה אשר בפוצץ העיר, מלבד אשר נתנה את "שלה", ואחרי אשר הובילתה אל החופה בשעה מוצלחת, ובין לילה היתה משפחה לגברת, אז החלה לחוש מה נעים היה גורלה בהיותה שפחה... כי אז, אם גם עבדה כחמור כל היום וכל הלילה, ולפעמים שמעה גם דברי נבלה מפי חסידים שרפים העוצמים עיניהם מראות בנשים, בנסעם אל רבם לימים הנוראים, ולהִלָפֵת על משכבה בלילות... בכל זאת הלא אכלה לחם לשובע ולא ידעה חסר ודאגה; ועתה גם אחרי עבדה עבודת משנה: בימות החמה עבודת גן הירק, לעדור ולנכש, ולחפור קַרְתָּפֵל, ובימות הגשמים להניע אופן הרחים, או לכבס, לנקות, ולמרק, וכל עבודה קשה מפרכת את הגוף; ואחרי כל אלה רעבה תמיד ללחם, גם אחרי אשר שכנותיה תמכוה תמיד בימין צדקן, ומה גם אחרי אשר משפחת ביתה גדלה משנה לשנה   האשה הזאת אחרי אשר ימים טובים כאלה הגיעוה, אשר תחת אהל קטן צר ודל במבואות המטנפות בפוצץ, תגור בהיכלי תפארה, ועבדים ושפחות סרו למשמעתה, וינשקו ביראה כפות ידיה, ותהי גברת עדינה; האשה הזאת, היאֻמן? שכחה ימי עניה ומרודיה, ויגבה לבה מאד, ותשמן ותבעט! הנשים אשר עשר ידות להן לא רק באמונה כי גם בשמירת הבלי שוא!

 

      מה גדול הוא כח הכסף!

 

      בימים הראשונים הסירה צעיפה מעל ראשה, ולאט לאט ממדרגה למדרגה, עלתה עד מרום קץ החפש או ההפקרות! בטעמה בפעם הראשונה מאכל טרפה, בהיותה קרואה אל אחד המשתאות בבית בעלי ברית בעלה, בא רעד בקרבה, גם הקיאה את אשר אכלה, ותחלה את בטנה ימים מספר; ובפעם השנית חגרה בעוז מתניה, ותאכל בעל כרחה, ובפעם השלישית, אכלה בתאות נפש ובפעם הרביעית נוכחה לדעת כי הבל נחלה מימי נעוריה! כי אין כל סכנת מות במאכלים אלה, ובשר החזיר הרך היה תאות נפשה, ותעל גם על בעלה. ותכריעהו במעשיה...

 

XV

      שלש בנות היו לוינצנטה ומטילדה, אשר הורתן ולידתן היו בפוצץ, בהקראם עוד בשם בנימין ומלכה.

      הבנות האלה נשאו לדוקטורים, אם כי לא הצטינו ביופי, ובהשכלה! כי גם דוקטורים מלֻמָדִים יתנו היתרון לעשרת אלפי שקלי כסף, ומה גם לעשרים אלף, על היופי ועל החכמה; והם המירו את דתם יחד את בני ביתם.

 

      רק מקסימילין יֻלד בבעל פרצים, הוא היה איברופי גמור, אחרי החנכו בבתי ספר כוללים בין ילדי האזרחים, לא במקלט "תלמוד תורה" כאביו, ולא הוכה שוט על ירך מיד המלמד ועוזרו המשחית, ולא מלא כרסו מעדני יהודים: שום ובצל ו"כעגול" רחמנא לצלן, כהוריו בימי חרפם: הוא אכל בשר הסרטן והצפרדע, החזיר והארנבת, השפן והדוכיפת למינה, ובהמה היה בשרו צח ואָדֹם, נפשו מזקקה ומוחו זך, ויהי כאחד האזרחים לכל משפטיו, וגם בשנאתו את עם ישראל!

 

      ואם כי לא ידע עד מה מארחות חיי העם הזה, בהיותו כתינוק שנשבה בין עובדי גלולים וגם קרוא עברית בסדור התפלה לא ידע; ואם כי מטילדה אמו "שכרה" לו מלמד בילדותו ללמדהו את ההפטרה, בחפצה לנחל כבוד, במלאת לבנה שלש עשרה שנה; המנהג הזה שורר בתקפו עד היום הזה בין נאורי בעל פרצים, יום ה"קונפורמציה" גדול ונכבד בעיניהם; ואם כי בני המצוה לא יניחו תפילין כל ימי חייהם, ולא יתפללו, ולא יאבו להתפלל, ולא ידעו להתפלל, ויחודי מתפלל בטלית ותפילין תועבה הוא להם; בכל זאת יעשו משתה בשבת שקורין את "בר המצוה" לתורה.

 

      אולם, וינצנטה אביו שלח את המלמד מביתו ביום השני לבואו אליו, כי ירא פן יהי לבוז, ונקלה לעיני עבדי ביתו ואמהותיו...

     

      והבן היקר זכר את מלמדו אם כי רק פַעמַיִם ראוהו עיניו: בימי הכר-נבל בערוך אביו משתה לאוהביו כמשפטו מימים ימימה, התחפש, בבגד ארוך, בפאות וזקן, ויקח מקל בידו וילך שחוח וידבר יהודית כהמלמד ההוא, וכל הקרואים והקרואות מחאו כף ויקראו "בים מקסימיליניק"   רק את תורתו אשר למדהו בשני ימים, לא זכר, וכתב אשורי היה ככתב החרטומים בעיניו.

     

      ובמות עליו וינצנטה אביו, התפלל עמו תפלת הקדיש על גל קברו מלה במלה, הפרד-גוער, כאשר יאמר מלה במלה יענקיל הפסח, הוא שמש בית הכנסת בכרכמיש "הרי את מקדשת" את החתן תחת החופה.   ובכל זאת התהלל תמיד במושב רעים, ובבית מקוה הסוחרים, כי יודע הוא את התלמוד הנוכל אשר צוה לקחת נשך ותרבית, להונות ולעשוק, וללוש מצות הפסח בדם.., ויודע הוא כי כל היהודים לא נבראו אלא בשביל נשך ותרבית.  מזיגת הכוס, סרסרות קבצנות, ומסחר מכנסים ישנים...

 

      ובעצת קלטילדה אשתו אשר גם היא היתה אחת מבנות הצדיקים, בני בעל פרצים, נכון היה לפרוק מעליו את עול אמונת היהודים, אם כי מעודו לא עלה עליו, אם גם לא ערל היה    לולא הניאה העת מחשבותיו.

      וינצנטה אביו ביומו האחרון התחנן לקרוא אליו שנים שלשה ממכיריו החסידים, למען יאמרו עמו "ודוי" לפני מותו, ובנו היחיד לא מלא את רצונו האחרון, אז קרא אליו את מטילדה ואת בנו יחידו ויבך בדמעות שליש ויאמר:

 

      – הקשיבי מלכה אשתי, ואתה בני שמע מוסר אביך! אנכי הולך בדרך כל הארץ, וכבודי לא ירד אחרי; הנני הולך בדרך רחוקה, וצדה לא הכינותי לדרכי... וידעתם היום והשיבותם אל לבבכם כי ה' האלהים בשמים ממעל!.. אתה מאיר בני השאר בדת אבותיך ולמדת תפלת הקדיש, ושמר את האגורה הנקובה, ושלחת פדיון אל הרבי הפוצצי: סך מאה וששים ושנים אדרכמוני זהב כמספר שמי, ושמונה עשרה פעם כמספר שמי תחלק למעשה הצדקה"! –

 

      ואחרי אשר התאבק עם מר המות שלשה ימים ושלשה לילות והשבץ השליכהו ממטתו ארצה, ויוצא את עיניו מחוריהן, ויעוה את פניו ויפצפצהו ויפרפרהו    נפחה נפשו.

 

      מטילדה נשארה אלמנה, שמש הצלחתה אשר זרח לה ארבעים שנה שקע: כל הון ביתּה לקח בנה היחיד, ובנותיה המומרות בתוקף בית המשפט; והן לא נתנוה לדרוך על סף ביתן, ולו גם כבדוה, גם אז הוקירה רגלה מביתן, כי מות אשה וצוָאָתו החזירוה מוטב: כל כלי בית הבשול נפצה, ותקן כלים חדשים, את קדקדה כסתה במטפחת, בבקר בבקר התפללה תפלת הברכה, ובשבת "מברכין" בקרה בבית אלהים, ובשמעה "יהי רצון" מפרש מפי החזן, בכתה רב בכי לא נתנה פוגת לה, ובעזרת הנשים משכו עליהן שתים זקנות את עיני המתפללות, פריידי או פרנצישקא חותנת האדון פראנץ[7] ומטילדה אשת האדון וינצנטה. –

      וגם שבתה בבית מקסימילין בנה, אשר זה לא כבר היה ביתה    היתה לה למורת רוח, כי בעיני כלתה נחשבה כנכריה, ותכעיסנה תמרורים יום יום, ותשת את דמה כמים, כי אשת מדנים וכעס היתה הגברת הצעירה הזאת; לשונה אשר מהרה לדבר צרפתית, איטלקית ואנגלית, היתה לשון אפעה, –

 

      יום יום קפצה עליה זקנה, הרואות חשכו בארובות, בפיה בטלו הטוחנות, השעול בן משק בית הנִלָאן, ענה אותה בלי רחמים, והרופאים לא יכלו הצילה מידו, וצעדיה שאול תמכו.

 

      ואז זכרה את אישה, ומותו... ורקב נוחם עלה בעצמותיה, על כי כהומיה וסוררת בלתה ימי חייה; ימי נעוריה עלו מתהום העבר ויתיצבו לנגד עיניה, בפנים מוראים ונגאלים מאד, ותזכור איך הורמה מאשפות, ותחת הודות לאלהי ישעה, הנה בעטה בו ותפן לו ערף.

      ואז היה בעיניה העבר הגדול כחלום ארוך, כחזיון מתעה...

 

      ואחרי רעיוני עצב אלה נמשכו עוד זכרונות עוכרי רוח ומדכאי נפש: תמונת רבי ירוחם הגבן, שהיה מטיף בעזרת הנשים, התיצבה לפניה! רבי ירוחם אשר עמד בחבית עץ ריקה עד צואר, ויטף להנשים מוסר מ"ספרים קדושים", ויספר להן אחרית רשעים בעולם האמת, איך תּוָסרנה הנפשות החוטאות היוצאות פרועות ראש ודשות בעקבן מצות חנ"ה; איך תשרפנה שבע פעמים ביום על מדורת אש ועצים הרבה, אשר תערוכנה בידיהן הנה, ומלאכי זעם ועברה יטבילון בנחל זפת וגפרית בוערה, ויקלעון בכף הקלע מסוף העולם ועד סופו, וממזרח שמש עד מבואו ישמע קול שועתן בּהֵעָנוֹתן בענויים קשים ומרים, בהתלותן בשערותיהן ודדיהן, ובהנתחן לגזרים כדג; ואחרי כן יקרבו מלאכי זעם עצם אל עצם, יתנו איש בתרו לקראת רעהו, ויפחו בהן רוח חיים ויוסיפו לענותן קשה, וקולן ישמע עד הרקיע השביעי, ואחרי כן תתגלגלנה בגוית כלב, חזיר או צפרדע, עקרב או שפיפון, רחמנא לצלן    לזמן ת"ק שנה.

 

      זכרונות אלה עכרו את רוחה מאד, ולא רק אשר פשפשה במעשיה, כי גם החלה לסגף את נפשה לצום בשני וחמשי; והתחנות אשר ידעה בעל פה מימי נעוריה לא משו מפיה, ושפתיה נעו כל היום (כי להתפלל בסדור התפלה לא ידעה) בשבתה בודדה בחדרה ועיניה נגרו מאין הפוגות.

 

      קלטילדה כלתה חשבה בלבה כי דעת חמותה נטרפה עליה לעת זקנה, ותאמר תמיד בלבה:

     

      – יקרבו ימי אבל המכשפה הזאת והשלכתי אחרי גוי את המשא הנבזה הזה! –  שם יהודיה    ומכבר עשתה חוזה עם אחד הכהנים להביאה בברית החדשה אותה ואת בתה, ואת אישה; ובריבה את חותנתה הזקנה כמשפטה תמיד, הבטיחה לה כי הימים לא ימשכו ואור חדש עליה יאר, ובמהרה תזכה לאורו.

 

      אבל כל מחשבותיה עלו בתהו!

 

      המות סכל עצתה; המות אשר חמדת נשים מכבר היתה לו לזרא, ואחת היא לו: זקנה בלה אשר רק אל מראיה יוטל גבר, וגעל נפש תאחזהו לא רק לנגוע בה; כי גם להעיף עליה עין, או עלמה נחמדה כחבצלת השרון הלוקחת לבבות וצודדת נפשות –  המות הזה בחר הפעם באשה צעירה ויעלת חן, היודעת גם פרק בשיר כקלטילדה; תחת אשה זקנה קמוטה אשר פני קוף לה כמטילדה חמותה, הוא הראה לדעת הפעם כי עוד לב רגש לו.

 

      ביום מותה בראותה קצה קץ כל בשר התחננה אל מקסימילין כי יקרא לכומר, וזרק עליה מים טהורים, למען תקבר למצער בקברות עם הארץ בארון מתכות אשר פרחים ושושנום יסבוהו; אך שומע לא היה לה! מקסימילין לא מהר לסור למשמעתה גם בהיותה בחיים, ושפתיה היו אתה להזכיר לו עונותיו הגלויים והנסתרים..  אף כי ביום מותה, אשר בטח לבו כי לא תוסיף עוד הרגיזהו בנאצות פיה. –

 

      ולמשוש לב מטילדה נשאר בנה היחיד תחת דגל מחנה יהודה.

 

      ובכל זאת, איך נתנו לבו לקחת לו אשה בת יהודי אדוק כשמעון אחרי מות אשתו?

 

      רבים ממכיריו השתוממו על התמורה הזאת ויאמרו: אין זאת כי אם יד האהבה עשתה זאת.

 

      אבל שגו מאד!

 

      מקסימילין לא ידע גם רגש האהבה, ולא הבין דרכה! לא רק בהיותו קרוב לימי העמידה, בהיות בן שלשים וארבע; כי גם בהיותו צעיר לימים, גם אז לא אהב; רק חשק ויתאוה תאוה, הוא התאוה תאוה מאין הפוגות, עד כי במשך שנות מספר היתה לו התאוה לזרא... ועל שבע בת שמעון אשר היוצר לא פזר לה יופי ברוח נדיבה, לא פרש גם מצודת תאותו! כי לא כאהבה היא התאוה; הראשונה היא עורת עינים, לה שקר החן והבל היופי, כי ברוח יסודה; והתאוה בשר היא ולא רוח, ותביט בעיני בשר בשבע עינים, ובין טוב לרע תבקר...

      אבל באמת רק יד המקרים והתמורות עשתה זאת!

––––––––––––

XVI

      ימי תוכחה ונאצה, ימי צרה וצוקה לישראל שברו גאון עז מקסימילין, ורעם אחרי רעם הלמהו; ואם כי לא עלה על לבו מעודו ולא ראה גם בחלום, כי בתת מתנגדי בני שם את נקמתם בעם חרמם, יבולע גם לו; וגם על בשרו ישאירו שוטיהם קוי ארגמן ותוי תכלת; הן בקהל היהודים לא יֵחד כבודו, בתהלכותיהם געלה נפשו, ואמונתם לא ידע ולא יחפוץ לדעת, ורק בכבוד האזרחים יתימר, ומה לו ולהם?

      אבל נוכח כי יכול לראות גם בהקיץ, לא רק בחלום!

      בימים ההם, בשלשת ימי עברה וזעם בשנת "אף" אשר גם רבע היהודים בבעל פרצים שתה חמת בני נבל, בני בלי שם; אשר לולא שרי המשטר, וחיל הצבא כי אז בקקוהו, והפיצו יושביה; אז ביום אחד בבקר השכם, בשבתו באולם האוכל, לבוש שמלת הבקר וישת ספל קהוה במנוחה שאננה; עלה קול שאון באזניו, והקול הלוך הלך וחזק... וימהר המסדרונה, וירא: והנה שלשה מנקי ארובות העשן פניהם מוראים ונגאלים בפיח ושחור, מתאבקים את עבדו שומר הסף הלבוש בבגדי השרד; האחד הכהו על הלחי עד כי דם רב פרץ מחוטמו ופיו, השני הפילהו ארצה, וירמסהו ברגליו, והשלישי בעט ברגליו בדלת, והדלת נקרעה בחזקה, ושלשתם עברו את אולם האורחים, ובעברם נשמע קול נפץ והרס; כי הפכו שברו וינפצו ויקרעו את כל אשר פגשו עיניהם, ואחריהם התפרצו כזרם מים כבירים חבר פוחזים שכורים ויקראו:

      – הבה יהודי כסך! כסף יהודי! חלק קטן למצער מגזלתנו אשר בביתך.

      – ארצה פלשת יהודים! לכו יהודים ארורים בּאור אשכם! צאו צאו טמאים!

      – בטרם יצאו, יתנו לנו את אוצרותיהם! את האוצר יהודי! הבה נא מהר!

      מקסימילין נסה את כחו לקרוא בקול כי לא יהודי הוא... אך אחד ממנקי הארובות, נגש אליו ויצרוד באצבעו על חוטמו ויהתל בו לאמר:

      – חוטמך ענה בך ואותותיך לא תנכר! יהודי הנך! הנה ריח שום ובצל נודף מפיך! צחנתך תעל באפי!..

      מקסימילין אבד רגשותיו, ולבו הוכה כעשב.

      נער שובב אחד נגש אל מראה גדול בעל מסגרת זהב יקרה, תומכת בגאותה את ספון הבית, ויבעט בו ברגלו בחזקה פעמים ושלש, והזכוכית אשר עביה היה שתי אצבעות, ישבה במסגרתה מבלי הֵעָנוֹת מפני מכיה, ויגש השני ויך במוט ברזל עב, והמראה התמוטט, ושברי הזכוכית עפו על פני הרצפה ברעש כמו נאנחה הזכוכית מרה על שברה הנורא... ומבין הרעש שמעו אזניו קול זמרה, אשר לא מוזרה היתה לו... וגם בהיותו נבהל ונרעש, זכר כי שמע את המנגינה הזאת בהתיתרון הגדול בחזיון "לונגרין", וישתומם, וירץ אל אולם הפסנתר, וירא והנה אחד ממנקי ארובות העשן עומד על ידו, ואצבעות ימינו ושמאלו נטויות על מיתריו, ובין רגע נגש אחד הפוחזים ויך בגרזן במיתריו, והפסנתר המה בקול מר קורע לב, וישבר לרסיסים.

      מקסימילין מהר ויגש אל מכונת הטיליפון, אשר בחדר משכיתו, וידרוש עזרה מפקיד מחלקת המשטר הירושלמית; אך טרם בא שר המחלקה בלוית אנשי חילו לרוחתו לישועתו, הֻכה מכה רבה, והם בזזו ושללו דַיָם, ובין שקלי הכסף ואדרכמוני הזהב, מצאו מטבעות עתיקות לימים, מטבעות לֶשֶׁק "הלבן" ו"חשפם העקום", וביניהן גם האגורה הנקובה אשר צוה וינצנטה אביו לשמור אותה מכל משמר! ויתנפלו על אוצר הברזל ויהלמוהו בכשיל וכלפות; וכאשר לא אבה להכנע מפניהם השליכוהו מבעד החלון ארצה, ובנפלו מקומה שניה התמוטט המנעול, ותשמט הדלת, ואת שטרי הכסף אשר עלו עד שמונה רבבות לקחו להם.

      ובבוא שר המחלקה מכבר נסו הָפנו ואינם, ורק הנחשלים מתי מספר, נתפשו ויושמו במשמר במצודה.

      המקרה הזה אם כי הרבה מחירו וַיַשְאֵר על לוח לבו רושם נורא, בכל זאת נמחק חיש קל.

שכורים פוחזים בני בליעל היו    השלה את נפשו    ומי ישים להם לב? אדמה כי יקחו, או מכבר לקחו כפלים בכל חטאתם!

      והנה בשבתו פעם בנשף חשק אחד בהיכל "אַלְהַמְבְּרַא", שמע מאחריו שריקות בוז וקלסה, כשריקת הצידים לזרזיריהם, בלכתם ביער לצוד ציד; ואחרי השריקות גם דברי בלע ונאצה, חדודים ומהתלות, אשר כחרבות חדות בתקו את צור לבבו, ויהפוך את פניו לראות מי הם בוזיו ומנאציו אלה? והנה שוד משדי! שמנדריפֿיצקי ולמפמפיצקי רעיו היקרים אשר יחדו השתעשעו כפעם בפעם בשיחות לצון על אדות היהודים, ויצחקו יחד בצחוק הקלפים והבילירד, ויחד יצאו לצוד ציד נפש חיה, נפש משחקת על הבמה, משוררת או מחוללת...

      – מה זאת?    שאל את נפשו כחולם   מה היה לי? או מה היה להם?

      וימהר לברוח החוצה; ובהיותו נחפז לדרכו נפגש את אחת הגברות ויכשל בה, הגברת התמרמרה אליו, על כי כ"יהודי ארור" לא ידע "דרך ארץ" והוא נצב לפניה רגל ישרה לבקש סליחתה, ועיניו נמשכו על הענק אשר נשאה על גרגרותיה, ויקפץ ממקומו ודמו נקפא בעורקיו!.. הענק הזה לא מוזר היה לו; הענק הזה זכר, כי ראה פעמים הרבה על גרגרת אשתו, אשר קבלתהו למנחה מיד אמו מטילדה בימי כלולותיה, ומחירו עלה כאלפים שקל כסף... ויאמר בלבו לקרוא לשוטרים... אך שפק בא בלבו, אם בבית מסחר התכשיטים לא נמצא עוד ענק אחד כענק אשתו, אשר אבד ביום מהומה ומבוכה?..

      הענק הזה היה כצפעוני מפריש, וישכהו לאין מרפא...

      וממחרת נשף חשק זה, אחרי שבעו נדודים כל הלילה, הכיר את חוטמו בין כל חוטמי השלחנים היהודים, בהעתוני "ציר החג" אשר הציגם עורכו בזדון לב, לראוָה בם ולשפוך עליהם לעג.

      וכה יצא השטן לצחק בו יום יום חדשים לבקרים! פעם על במת הַסִפְרָה היומית, פעם בבית מקוה הסוחרים, ופעם על במת התיתרון, ולא עבר עליו רגע בלי פגע, ויהי כמשגע ממראה עיניו וממשמע אזניו...

      אבל כל מצוקותיו אלה יכול נשוא! הוא נשא בשרו בשניו, ולא שת עוד לבו להן, כי לאט לאט הסכין עמן, לאט לאט החל לחוש בנפשו כי לא אזרח הוא, כי אם בן עם אחר, עם נופל מכל העמים, כדברי מצמיתיו: "תיש רועה בשדה אחר, בכרם לא לו התגנב, ושם ירבץ וכלה סעיפיו"... ולבו ראה אז חכמה למנוע רגלו מנתיבתם, לשטוֹת מעליהם ולעבור, לברוח מגניהם, מתיתראותיהם, מקרקיסאותיהם, כאשר יברח איש מפני הארי למען יציל נפשו מגדופיהם.

      אך כאשר נגעה הרעה גם עד נפשו! כאשר החל לחוש מועקה נוראה גם במתניו, ומכאובים רבים ועצומים; אז נפקחו עיניו לראות נכוחה; אז הקיץ מחלום ארוך אשר כל ימי חייו התעהו בתֹהו לא דרך! אז נוכח כי שגה מאד אשר שגה באהבת זרים! אנשי בריתו אלה בֶּגֶד בוגדים יבגדו בו, ואז ידע כי לא יועיל לו כל כפר, גם כפר אמונה!..

      רק על זאת דוה לבו, על כי לא השכילו אבותיו ואבות אבותיו להתיצב על דרך טוב... ואז הלא עמד לו רוח והצלה, ומכבר נמחתה חרפתו ולא ידע רע...

 

      לרגלי התנועה המעציבה, הפרו אז שֻלחני ארצות הנכר את בריתם אתו, כי חדלו האמין בו, ועל כן בא בין המצרים, ובגשתו לפני בוא השנה החדשה אל ספרי החשבון, אחזתהו שַמָה! הוא מצא כי לא רק אשר לא נשאר לו מכל הונו אשר הנחילהו אביו, ואשר אסף בשנים הטובות מאומה; כי גם אכל יגיע זרים, הון עתק מאד! ויחפש חפש מחפש, וימצא: כי החלק הגדול בלעו בעלי ברית מסחרו, בגלל אשר בעלי ברית מסחרם המה, דלו והומכו לרגלי שבר היהודים; חלק גדול בלע סחר הנפת ברדתו אז לרגלי המהומות עד החצי: מחמשה שקל הכּכּר עד שנים וחצי; חלק לא קטן בזזו בוזזים ביום עברה; וחלק לא קטן בלעה קלטילדה אשתו בהנהגת הבית וכלכלתה, העבדים והשפחות, נשפי החשק והמשתאות, בתי הזמרה והמחול, והמסעות למעיני הרפואה, וגם בכבודו ובעצמו לא נקה מפשע רב, ככתוב על לוח זכרונו...

 

      ובעברו ברחוב הטפסרים, או ברחוב הדבש, ועיניו נמשכו על התמונות הפֿוטגרפיות אשר הציב בעליהן לראוָה בהן, וירא את תמונת האקטריסה: מטרד, דלילה, רחב; ועוד ועוד, אז זכר כמה וכמה אלפי שקלי כסף...

      עיניו חשכו אז בחוריהן בראותו כי עומד הוא על יד תהום רבה וכגללו לנצח יאבד! עליו לפרוע חובות עצומים לבתי האוצר, ואוצרו ריק הוא...

      ואם כי בצפיתו צפה, לאצור במשך חדש ימים כמאתים אלף שקל מבעלי משה ידו, אך באותה שעה עני היה, ויפן אל אחיותיו, והן פערו עליו פיהן בצחוק:

      – המעט ממך יהודי ארור את הירושה הגדולה?..

      בצר לו נמצא לו עוזר ותומך!

      אמלל הוא האיש אשר יקבל עזרה ותמיכה כזאת! העזרה והתמיכה הזאת הוא כבשם הקידה (ביזאם בלע"ז) אשר יֻתן רק לחולה, אשר מכבר נואשו הרופאים מחייו!    מנשה הנושך! מנשה יצא ונכנס בבית מסחרו, ועיניו הטעוהו, כאשר טעה שמעון ומקסימילין איש איש בחשבון רעהו, וכאשר טעו שניהם בחשבון מנשה, וכאשר טעה מנשה בחשבון שניהם; ויתן לו ארבעים אלף שקל לחדש ימים, והכסף לקח מנשה גם הוא מבתי האוצר והשלחנים!

      יום השִלֻם הגיע, ומקסימילין נאלץ לבקש לו ארוכה ממנשה לזמן שלשה חדשים.

      אז גֻנב דבר אל מנשה, כי מצב בעל חובו ברע הוא, וירא ויצר לו מאד, ובכל זאת נשא פניו גם לדבר הזה, אך ערבון לקח מידו, ספר מקנת ביתו!

      אבל שלשה חדשים אלה הלכו ויצערו מיום ליום, עד כי רק שלשת ימים נשארו לו משלשת החדשים האלה! בצר לו השיח דאגתו לפני אמו, ויגל לפניה את כל נגעי לבבו; אבל מה נעכר היה כאבו, בשמעו כי אמו תחת נחמהו והושיעהו בעצת נפש, הנה בלי חמלה הוסיפה להפליא מכותיו ברוח פיה, ולשרוט שרטת בפצעיו האנושים?! היא הוכיחתהו על מעלליו הרעים, ועל כי לא מלא אחרי צוָאת אביו, לחלק מספר הכסף למעשי הצדקה ולקרוביו העניים בפוצץ.

      – אביך חטא ואיננו, ואתה בני גם אנכי, עונותיו נסבול! – בכתה אמו באזניו ותנבא לו עתידות רעות בגלל ה"אגורה הנקובה".

      כזקים חצים ומות, נפלו דברי אמו בלבו, ויבוש בפניו, לא על התרחקו מעמו ואלהיו; הן לא ידע גם "מה הוא יהודי?" וכל משפטיו על אדות היהודים, שמע רק מפי רעיו בבית הספר, בימי ילדותו, או קרא בספרי שטנה, ולא ידע לאהוב אותו, כאשר לא ידע לשנוא אותו; אך התקרבו לרעיו! רעיו אשר הראוהו ימין צדקם יושר לבבם, השכלתם וסבלנותם! גם האגורה הנקובה הביאה מרך בלבו, כי אין מאמינים שומרי הבלי שוא, כאלה אשר מכבר אבדה האמונה ונכרתה מקרב לבבם לרגלי חסרון דעת!

      וידור נדר בלבו לשמוע לקול אמו לשנות את דרכו, להתקרב מעט אל אחיו בני עמו.

      בראות מטילדה כי תוכחת פיה תשוה לה פרי, נפלה על צואריו ותשקהו, ותבך ותתחנן לפניו לבל יקח לו עוד אשה כקלטילדה, אשר בתועבותיה הרסה את ביתו; רק יבקש לו אשת חיל, אשה יראת ה', צופיה הליכות ביתה, אשר תדע לכנוס ולא לפזר, ואשר תהי גם אם לבתו; ותגד לו כי רק הוא כל תקותה ונחמתה בשארות ימי חייה על הארץ, וגם ברדתה שאולה, אחרי כי את בנותיה מכבר שכחה.

       אשה כזאת   הוסיפה הזקנה לדבר ועיניה הפיקו ברק תקוה וחיים, היא שבע בת רבי שמעון בן גמליאל! אבן חן היא הבת בעיני כל רואיה! מימי ילדותה ידעתיה, מאז בקרה בבית הספר אשר בקרבת ביתנו! לו נפלה לך בני חבל בנעימים כי אז רב לי רב! היום בבקר בעברי ברחוב ה"קשה" הכרתיה! תֻּמתה חכמתה ויקרת נפשה, הציצו מעיניה היפות ובלבי חשבתי אז:

      – רבונו של עולם! לוּ נפלה לבני חבל בנעימים?!

      – מי יודע אם תאבה ללכת אחרי? ושמעון בן גמליאל הלא איש חסיד הוא! ואת מי תשלח ומי ילך לנו?

      – מדוע לא תאבה? הן שֻׁלחני גדול בבעל פרצים הנך, מצבך הלא נעלם מעיני העדה, אך אם תשוב בני מדרכך... אנכי אשלח את רבי חבקוק הזקן! זה שלשים שנה נודע לנו; חנוני היה לפנים, ויקן בבית מסחרנו כל מיני צעצועים, עד אשר היתה חנותו לבער; אביך עליו השלום   אל יהיו עליו דברי למשא! –  עוין היה את אחיו היראים; אך אותו, את רבי חבקוק, כבד תמיד בלבו ויגמול לו חסדים טובים, ועל כן היה גם אביך יקר ונכבד בעיניו; אותו בני אשלח, והוא יעש ויוכל, כי בכל בתי היראים והנאורים דבריו בנחת נשמעים!

      לב מקסימילין פחד ורחב לשמע דברי אמו, התקוה שתה לו בחלקות כי חותן עשיר, אדיר כשמעון, יהי משען עוז בידו, ביד נכון למעדי רגל כמוהו, ויאמר:

      – לוּ יהי כדבריך אמי!

––––––––––––

XVII

      רבי חבקוק יצא נכלם ונזוף מאת פני שמעון בן גמליאל, בהציעו את הדבר הזה כי יתן את בתו למקסימילין! ויקוט בפניו, על כי באולתו גרש מאחד הבתים היותר גדולים בבעל פרצים, ויתהלך כצל; והנה בעברו פעם ברחוב והנה שמעון לקראתו, וימהר לשטות מעליו ולעבור, לבל תסמוך עליו חמתו... אבל ראה משוגתו הנעימה בשמעו "ברכת הבקר" מפיו, ואחרי הברכה תקע לו גם ימינו לשלום במאור פנים, הזקן הביט עליו כמשתומם; בלבו חשב: טוב וסלח הוא הגביר המרומם הזה, ויאמר:

      – סלח נא רבי שמעון כרוב חסדך!

      – סלחתי! –ענה שמעון – אך הגידה לי, הבאמת מצא הענין חן בעיניך?.. חי נפשי כי הבאתני במבוכה אז, כי העטית עלי כלימה!..

      ורבי חבקוק אשר לא ראה אָון במקסימילין; כי את תולדות בית אביו לא ידע, ואת אחיותיו לא הכיר, רק אחת ידע: כי רותשילד הוא! ואיש עשיר כרותשילד יוצא הוא מן הכלל! לאיש כמוהו לא לעון יחשב אם יקל במנהגי הדת, ואם בשם הנאורים ידגול   ענה בתם לב לאמר:

      – הענין מצא חן בעיני מאד מאד!

      – באמת?

      – באמת!

      – הלא קרוב לימי הבינה הוא!

      – ימי הבינה מכבר הגיעוהו, אם מספר מליונים באוצרו!.. אבל בכל זאת ידעתי כי רק בן שלשים ושלש הוא!

      – שלשים ושלש?

      – ומה בכך?

      – גבר בא בימים!..

      – בחורי הדור הזה, ביניהם יש בני ארבעים ולימי הבינה לא הגיעו!.. כי הנם דלים וריקים וטבועים עד צואר ביון חובות, וכל תקותם ומשאת נפשם היא הנדוניא, על חשבון הנדוניא יכינו להם ערך בגדים וכל צרכי החתונה; וממחרת יום החופה, ישלמו בעמל חותנם את נִשיָם אם רק תּנָתן על ידם!.. ואמנם יש גם בחורים צעירים לימים, מרכבים על כתפא דאבא, חובשי בית המדרש, אך בתך רבי שמעון... מה תאמר היא?..

      השיחה בין שמעון ורבי חבקוק ארכה מאד, ואחרית השיחה היתה, כי בעוד ימים מספר; הביא רבי חבקוק את הבשורה למטילדה, כי פִּתָּה את שמעון ויִפָת!..

      פני החתן נהרו אז בזכרו כי קרנו תרום בכבוד, ומה גם אמו!

      ביום החתונה שבו אליה ימי עלומיה, ותצא במחולות כאשה צעירה, ותפזז ותכרכר, ותנשק בלי הרף את כלתה את שבע, ותחבק את דבוֹרה מחתנתה; ולולא בושה כי אז חבקה גם את שמעון מחתנה; ותהי אז מאשרת בעיניה, אחת בתבל, מאשרת גם מהאשה אשר חשב אותה הפילוסוף זַלון למאֻשרה.

...............................................................................................................................................................

      כשנים חדשים חלפו מאז באה שבע בת הגביר האדיר, אל בית הרותשילד, אשר בשם מקסימילין יכנה, וישועתו עוד רחוקה ממנו והלאה! הוא ידע כי קרוב קצו, כי ימיו לא ימשכו, אם לא יחוש חותנו לרוחתו לישועתו, ומה גם כי מאז לקח לו את שבע לאשה, קם לו מנשה למטה רשע; באשר היה בעיניו כמסיג גבולו, כעושק נחלתו, באשר היה שמעון בעיניו כופר בעיקר אפיקורס בליעל, ויענהו ויציק לו מאד, עד כי קצרה נפשו בעמלו, ופניו היו תמיד זעפים ועצובים  

      ושבע חשבה בלבה כי רוחו זרה לה, כאשר גם רוחה זרה לו; כי דוד הליטאי במספר שנות ימי עבודתו בבית אביה, אָצל עליה מרוחו, הרוח הלאומי אשר נשבה אז בחזקה בירכתי לב המשכילים הליטאים;  הרוח הלאומי היתה אז שיחתם כל היום, והיא נתנה אז ענין לסופרי ישראל הקטנים עם הגדולים לענות בו, ולערוך מלחמה, ולפגוע איש איש בהגיוני רעהו, ואחרי כן לפגוע איש איש בכבוד רעהו; ודוד היה גם הוא אחד הלאומיים, והלאומית נטע גם בלב העלמה הזאת, וישפל בעיניה ערך החנפים הנקלים, המכחשים במציאותם... ויערוך לפניה "בעל פה" דברי ימי עמה בשנות התפתחות דת האיסלם, שנות הבינים, את התלאות אשר המיטו עליו אויביו אשר לפני יורשיהם יכרעו כעת הנבלים השפלים, וירוממו ערכם... ויספר לה פרשת גדלת עמה לפנים, מחוקקיו שופטיו, מלכיו חוזיו, חכמיו גבוריו משורריו, וספרתו הרחבה, ויחבב עליה שפת עבר, עד כי הפצירה באביה כי יקרא למענה מורה שפת קדש.

ואביו באהבתו אותה, לא מנע ממנו חפצה זה, אם כי הגיד לה אז:

      – שפת הארץ, גם שפת צרפת, מועילות הן ברב או במעט בזמן הזה, או למצער תוסיפנה לוית חן לבעליהן; אבל שפת עבר? מה לשפת עבר ולבת ישראל?..

      והיא עשתה חיל בשפה זאת, עד כי במשך שנה אחת מכבר קראה בלי עזרת המורה, ותבלה ימים כלילות בקריאת ספרים ועתונים, וכל דבריהם באו כשמן בעצמותיה!. ספרי אביר סופרי ישראל פרץ סמולינסקי, רוממו את רוחה מאד, ויציתו אש קדש בקרב לבבה, שלהבת יה, ומה גם הספור "נקם ברית" אשר הופיע אז בשנה ההיא אחרי הרעמים, ועל כן לא יכלה כלכל בוגדים ריקים כאישה, אשר הנקל לו לכחש לאל ממעל, ולהאמין באגורת הצדיק הפוצצי, אשר זכר תמיד בשברון מתנים; ותבט עליו בשאט נפש יותר מאשר על החסידים אשר נקלו מאד לעיניה בהתהוללם בבית אביה ביום חג ומועד בהשמיעם קול צוחה על היין, וירקדו על השלחנות, הכסאות והמטות, וימלאו את הבית קיא...

ועל כן התבודדה תמיד בחדר משכיתה, ותבך את ימי נעוריה, או שפכה שיחה לפני הפסנתר במנגינות נוגות, ותסתר מכאוביה גם מהוריה, לבל תמרר את רוחם אם כי נשאה עליהם תלונה כי הם הסבו בנפשה.

      אך ביום ההוא האיר פניו אל שבע; ובצאתה מחדר משכיתה החזיק כף ימינה, וישקנה למו פיו ויושיבנה בשתי ידיו על כסאו, ויתיצב לפניה שחוח מעט, בהכנעה וענוה, לא כבעל לפני אשת חיקו; כי אם כעבד לפני גבירתו.

      ושבע לטשה עליו את עיניה אשר הפיצו אור כהה מלאי עצב, כהנרות הדולקים מראשותי גוֵֹעַ מט למות, ותט את ראשה הצדה ותתמכהו בכף ימינה.

      – סיביליה אוצר כלי חמדתי! מדוע פניך זועפים? מדוע זה רוחך נעכרה?    שאל מקסימילין בהחזיקו את כף ימינה.

      – לשמחה מה זו עושה? עבריה אנכי... עלינו להיות עצובי רוח, ולא לשמוח אלי גיל כעמים!.. לו התעצבנו כי אז ידענו שָׁלֵו, תחת אשר בשמחתנו נשבע כעס ומכאובים!..

      המענה הקצר והנמרץ הזה העתיקו מפיו מילים; המענה הזכירהו ברגע קטן את אשר עבר עליו, בהיותו יהודי! יהודי על אפו ועל חמתו, מעֻוָת לא יוכל לתקון!

      וידום.  ורק אחרי דממה ארוכה חנן קולו:

      – סיבילצו יקרת תפארתי! הבי לי אות כי דבקה נפשך אחרי!

      – ומה האות שאתה מבקש?

      – הדבר הוא גם לטובתך ואשרך! – ענה מקסימילין, ועיניו נִשאו למעלה כעיני כלב רעב ונקפא מקור, בחכותו לחסדי אדוניו כי ישרוק לו, וישליך לו פרוסת לחם ויאספהו הביתה    היי לי רעיתי נשמת אפי לפה לאביך כי יעזר לי במשאת כסף, לערך ארבעים אלף!.. הדבר הוא בידך סיביליה עדינה.  סיביליצי סיבילצונקי יקרה ונעימה.

      ושבע אשר האמינה בעשרו, ואחרת לא חשבה כי בעל מיליונים הוא, והמיליונים הטו גם לב טהור כלבה, ויישרו בקרבה הדורים... השתוממה מאד לשמוע בקשתו; בלבה חשבה אז: כזבוב לעמת הארי, כן הוא אבי לעמתו; והארי הזה ידרוש עזרה מהזבוב אשר רק מרוח אפו יכלה?.. ויהי בעיניה או כחומד לצון, או כעושה בערמה... ותדבר אל נפשה: הן אבי לא נתן לו נדה אחרי כי לא דרשהו! שלחני אדיר כמוהו ימצא חפץ בנדוניא כאחד הבחורים העניים, או כאחד נערי החסידים? הלא צחוק הוא!.. וכעת אחרי אשר לבו איננו שלם עמדי ינחם על מעשהו, ויחשוב מזמה ללכוד את אבי ברשתו, לרכוש לו את הכסף  

      רעיון זה התחולל בלבה, ותורד את עיניה ארצה, ותאמר בלבה: עכור עכרני אבי, כי ירש אותי בחיי!

      – ומה תאמרי סיביליה עדינה?

      – מה אומר? היש לי הצדקה לבקש מאבי ארבעים אלף שקל למען תוָכח כי אאהבך? מה ממנו יהלוך אם לא תוכח בזה? וגם ממני מה יהלוך?.. ובלעדי הכסף תפון באמונתי?.. מדוע לא אבקש אני אות מידך? הוי מאיר! מאיר!..

      באנחה כבדה אשר עצרה בקרבה כעס ומכאובים, התמה דבריה; ותשלח עליו מבט נורא אשר עצר בקרבו, משפט, תוכחה ונאצה...

      כחץ שנון חדר המבט הזה אל לבו, ויפלח כליותיו, זעה קרה כסתה את בשרו מרוב מצוקותיו: הלעג הנורא אשר שפכה עליו היהודיה הצעירה הזאת היה כרצח בעצמותיו: "היא קראה לי "מאיר" פַּעַמַיִם למען התגרות בי"! ויקלל את יומו, ויקצוף על אמו, ויקלל ברבי חבקוק, ויכעס גם על נפשו, על שמעו לקול אמו, לקחת לו אשה מבנות היהודים האדוקים הערומים גם מצוענים; היהודים הנוכלים אשר לא על נקלה יוכל להונות אותם ולגנוב את לבבם; ויהי נכון להשיב חרפתה אל חיקה כאשר השיב כפעם בפעם לקלטידה... אפס כי מבטי עיניה הביאו ברגע קטן מרך בלבו, ויבָהל, ויקטן מאד ערכו בעיניו, וישכח כי בעל האשה הזאת, ולא עבדה הסר למשמעתה, ומה גם כי אידו השביח שאון גלי זעמו הנורא ויחשב את דרכו... ויוכח כי אם יקציפנה, אז הלא אפסה לו כל תקוה... ועל כן שם אל הערמה פניו ויִתַּמָם, ויפתח את פיו בתחנונים, ויכרע על ברכו הימנית ויגל לה את כל תעלומות מצבו ויתחנן אליה:

      – אנא רעיתי משאת נפשי, אישון עיני, אל תשיביני ריקם מלפניך! כי בנפשי גם בנפשך הוא!.. ואם יקשה ממך הדבר, ונסיתי אני לדבר באזני אביך! ידעתי כי טוב וישר הוא, ולא ימנע הטוב מעצמו ובשרו... ארבעים אלף שקל, הלא כשחק מאזנים נחשבו בין אלפי אלפיו! ומה גם אחרי אשר לא מתנה אבקש, כי אם הלואה! וגם הרבית לא אגרע!..

      אז הקיצה שבע מחלום דמיונה, אז ראתה את אשר לא פללה לראות כי מקסימילין השלחני, אשר מימי ילדותה שמעה את שמעו; האדיר הזה הוא עני ואביון! ותאמר בלבה:

      – אלה עשיריך ישראל!

      ותבן אז כי לא בה בחר, כי אם באביה בגלל עשרו! מבט מוזר ופרוע התמלט מבת עינה ותען בזעם:

      – המסחר הזה מאיר לא ישא לך כל פרי! שגית! שגית! לשוא כל עמלך! אם אבי יפתח לך את ידו, אז אנכי אנכי אשיבנה אחור! התדמה כי תהלך עלי אמים בספרך לי כי מנשה הנושך יגרשני מבית תענֻגי? שגית מַשְׁגֶה ארור! מי יתן והיה כזה יום מחר!.. על זאת אתפללה! אך צינוק ומהפכת לי היכליך! לולא כבוד אבי יראתי כי עתה גם רגע אחד לא ישבתי כשבויה בביתך!.. כי אמנם רק כשבוית חרב לקחתני, למען תקח אחרי כן כפר נפשי!.. אבל תוחלתך נכזבה! יבואו נושיך, ינקשו לכל אשר לך, ואני ברוח שוקטה אביט ואצחק ואתענג לראות איך מאציל מדֻמה, תֵּהָפךְ ליהודי רש ונקלה, מהשלחני מקסימילין, למאיר! וכל עתוני בעל פרצים, יריעו עליך כגנב, ויספרו ברנה כי השלחני מאיר, פשט את הרגל לנושיו; כי בלע הון עתק בתאותו הפרוצה, להתנשא לכל לראש גם על חורי הארץ, כמשפט אחיו היהודים אשר אם יש להם שקל בכיסם; מכבר פערו פיהם לבלוע מאה, וכשאול לא ידעו שבעה! אז אצחק אלעג ואתקלס בך כי חשבת מזמה ולא יכלת!..

      ומקסימילין במבוכתו הנוראה, לא שמעו אזניו את אשר דברה, ויוסף לכרוע לפניה על ברכו, ויאחז בכף ימינה, ושבע התקצפה ותַּשׁמֵט את ידה מידו בכח, וכנאזרת בגבורה, שלחה ימינה ותהדפהו בבוז, עד כי כמעט נפל מאחריו, ובצעדי און עברה את האולם, ותסגר הדלת אחריה, ותבוא אל חדר משכבה, ותפול על מטתה, ותשכב רגעי מספּר, ותקם ותשב ותלט פניה בשתי ידיה ותבך במרירות:

      – אבי חצב לי מרום קברי! חיים הורידני שאולה כמנהג הסינים וההודים לפנים! ברור כשמש כי רוחו זרה לי, הוא לטש עין לעושר אבי, כי דל וריק הוא... כה יוליך שולל תבל ומלואה! ובני אדם הנם פתאים נוראים כאלה, עד כי גם פוחז והולל כמוהו יוליכם שולל!.. כסף אבי היה סמל אהבתו, ואם בטל דבר בטלה אהבה! הה לא איש באנשים הוא, ולא יהודי בין יהודים! רק זאב ערבות הוא! חיה דורסת! את הכסף אשר בחרף נפשו יבקשהו, הלא פזרהו להבל ולריק בצחוק והוללות! מאז הביאני אל ביתו לא שלחתי ידי לאביון כבבית אבי, העניים יודעים כי לשוא ירמסו חצרו! עוד לו מצח נחושה לבקש כי אבי ימלא חסרונו, למען ישיב לפזר!.. אללי לי כי אבי ואמי הקצירו ימי עלומי, ויעטו עליהם כלימה!

      אחרי אשר בכתה רב בכי, אספה נפוצות מחשבותיה, ותשת עצות בנפשה, לשים קץ ותכלה למצבה הנורא, להרים בפעם אחת פתאום, את המסכה הנוראה הנסוכה עליה זה שני חדשים, לעיני הוריה למען יחלצו נפשה בעוד מועד... ויצר לה מאד על כי תמחץ את לבבם.

­____________

 

XVIII

      במרבית בני האדם נפגש לפעמים שני הפכים בנושא אחד: יש עובד את ה' ביראה, והוא איננו צבוע כאשר יחשבו החוקרים הרחוקים מעבודת אלהים; ובכל זאת און ועמל בקרבו, ולבו יצוק נחושה; ויש לועג לכל קדש, והמצוה היא בעיניו רק מנהג או נימוס, לתועלת מצערה לחברת מין האדם, אשר שכרה יצא בהפסדה; והוא איש טוב וישר, טהר נפש ובר לבב.   יש אוהב משפט אשר כל דרכיו במאזני משפט יפלס, ולא רק מעון גזל ישתמר, כי גם מאבק גזל; והוא אכזר אביר לב, אשר אם גם יגוע אחיו האביון לעיניו, לא יתן לו חנינה; ויש איש תככים, רודף בצע מעשקות, והוא איש נדיב זורע צדקות, אשר גם בלעו מפיו יתן לאחיו האביון... יש ענוי רוח, חלכאים נדכאים נחבאים אל הכלים תמיד; ובבוא עליהם צרה וצוקה, אז יוָדעו פתאום לגבורי כח ואמיצי לב, וידברו את אויבם בשער... ויש רהבים נרגנים עריצים נעוי לב, הדורכים ברגל גאוה על אחיהם החלש; וביום איד ונכר, בבוא עליהם שואת פתאום, אז יֵחַתּוּ מגבורתם, וככלבים יכנעו לפני התקיף מהם, ועפר רגלי אסיריהם ילחכו...

      מקסימילין היה אדונים קשה, רודה באף את עבדיו הסרים למשמעתו, ואת כל אלה אשר לחסדו יחלו שם כעפר לדוש, וינאץ בזעם אפו את עוזרי בית מסחרו, קבל עם ועדה, אם גם כבירים היו מאביו ימים; ובפעם הזאת ביום אידו היה מוג לב, נכנע ושפל כילד קטן, בהניף עליו אביו את השבט...

      בחלחלת מתנים התחנן אל האשה העדינה הזאת, אשר גם קול זעמה הלך כשיר, וינעם מאד לאזן שומעת, ויכרע לפניה על ברכיו, בשפכה עליו לעג ונאצה.

      בעזוב אותו שבע לבדו, הביט במבוכה סביבותיו בעמדו על מקומו כפסל השיש הֶעָמד בפנת האולם על עמוד בהט, עיניו השקערֻריות, והמלאות כעיני העגל, שקעו עמוק בחוריהן, וצל שחור כסה אותן, חוטמו הגבנוני, והארוך, הוחד והשתרע, שפתיו כסו במראה תכלת, ופניו הוריקו, כפני גוֵֹע ברגעיו האחרונים, ואחרי כן מש ממקומו, ויפול על אחת הספות ויך כף אל ירך ויקרא:

      – משגה מר ונמהר! שגיתי מאד בושתי ממבטי בוחנת כליות ולב!.. צוענית היא, יודעת עתידות גם בטרם תשאל בתמונות הקלפים!.. אבדתי נגזרתי! בידה היה גורלי... אבל היא את צלמי תבזה! היא תשנאני כמות! האמנם כה, משחת תארי? ונשי חן הרבה חמדו יפיי... אולי היה רק ציד בפיהן... הוי בת בליעל בוגדת! כצל נהלכה תקותי!...

      בדברו התנענע בלי הרף, וישם שתי כפות ידיו על ראשו ועל ערפו ויאנק דום.

      – חיים או מות!   קרא בקומו ממקומו, כמתעורר מתרדמה פתאום, וינף כף ימינו ויורידנה מטה בכח    רק פתאים יחתו ממצרי שאול!.. הכה יכאיב המות? אשער בנפשי כי עקרתי שן רועה במלקחים!.. מתענגי החיים נואשתי אחרי כי עני אני, ונושי ידריכוני מנוחה!.. יבחרו בחיים אלה אשר צר להם לעזוב את התבל ומחמדיה! ואני, עמק עכור היא לי! בעותי שאול לא  יערכוני! לא אירא לא אפחד.

      ובדברו דבריו אלה, "לא אירא! לא אפחד!" בכל זאת הגה לבו אימה!.. לו היתה אמת בפיו, לולא ירא את המות, כי אז לא השלה את נפשו לאמר כי איננו ירא אותו.

      – להפרד מאהובי נפשי? –  הוסיף לדבר –  מי המה? קלטילדה בת הזמה המתה? היהודיה אשר הבאתי אל ביתי לפצעי ולחבורתי? או אמי אשר לעת זקנה הוכתה בשגעון? או בני משפחתי היהודים הנבזים, אשר נהרו אלי יום יום מאכשף ומפוצץ בבלויי סחבותיהם לבקש עזרה, ולא נתנו לי מנוח תמיד? וגם אחרי אשר לא נתתים לרמוס חצרי, התפרצו ביד חזקה, ויקראו בקול כי קרובי בני משפחתי הנם; ואנכי למורת רוחי נתתי ונתתי! ואם מעט היה בעיניהם, עלי היה להוסיף לבל יוסיפו להרים במרום קולם!.. ואחיותי בנות הזמה הבלות? הלא תתנכרנה לי, ויבושו להעלות על לבן זכר אח נפשע, אשר באולתו לא נשגב גם הוא בחומת הברית החדשה! הנבלות האלה   שאול יבלען   בידן טובי, לו הואילו כי עתה פדוני מכל צרותי!.. לרבבותיהן אין מספר, ופרי לא תשאנה, כי סגורות הן באוצרות הברזל!

      – רק לבתי נשבר לבי בקרבי הוסיף לדבר בשפל קולו    יתומה עזובה באין אב ואם!.. אבל מה אועיל לה בחיי! לו מֵתה עמי יחד!.. לוּ מצאה לה קבר על יד קברי!.. אבל לבצע דבר נורא זה! מי יתן לי די כח וגבורה? אנכי אערוך מכתב לאחיותי כי תפרשנה כנפיהן עליה; אם תהי יהודיה, אין לה כל תקוה!.. אך לא... טוב לה היות יהודיה, מהיות בת זמה ונבלה כמוהן! טוב לה היות עבריה, ולשאת כל עמל את כל בנות עמה יחד, מהתענות לבדה תחת ידי המכשפות האלה! אנכי אודיע לכל במכתב, סבת מותי, כי יראתי את נושי הרבים, יגורתי את מנשה, ואפחד מחרב המשפט, למען אצדק! אך לא! אולת ורעות רוח! מה יתן ומה יוסיף לי הִצָדקי? הצדק מְחִתָּה הוא להחיים, וליורדי דומה שוא והבל! מה ממני יהלוך אם החיים ירשיעוני? אחרי מותי ירשיעוני, ייסרוני, ישליכו לכלבים נבלתי יתמכו בה גדר הדחויה! שתה אשתה כוס אפיום!.. לא חבל!.. וקנה הרובה? אולם בראשונה אנקמה מאויבי! להיהודיה הבוגדת אשיב גמול! יחד עמי על עפר תנחת! ומנשה? הנבל הזה הוא ראש משנאי! לו הרפה ממני כי אז עוד היתה תקוה לאחריתי, מות יומת הנושך הנבל הזה! וכל יושבי בעל פרצים, ומה גם האזרחים, לכבוד שמי יקר יתנו, כי המתי נחש ארור, כי רצצתי גלגלת שרף מעופף כמוהו! אך במה אִוָשע אז? והשופטים? בית דין הגליל? כל ימי חיי אעבוד עבודת פרך על האי סוּכַלִין! טוב למות, מראות חיים מרים על האי הנורא בין שודדים ומרצחים!.. אנכי אנסה לבקש ממנו! אך מכבר בקשתיו והוא אטם את אזניו! אנכי אפחידהו בקנה הרובה למען ישיב לי השטרות, הלא יהודי מפחד הוא, אבל... לא כסיל אדם הוא מנשה הנושך!.. ומה גם כי לא במדבר שמם ימצא... אולם אור עליו חצים ומות, ואחרי כן אשלח כדורים אחדים גם אל לבי! קנה הרובה הוא בעל שמונה פיות, שמונה כדורים יְבַעֲרוּ מן העולם ברגע אחד, שבעה נושכים כמנשה, ובן זנונים אחד כמוני!..

      לקול צלצל הפעמון אשר הרעיש בפרוזדור האולם במבוא הראשי, נתקו מזמותיו ושפתיו סגרו, ויבהל מאד כגנב הבא במחתרת בשמעו מצעדי גבר, כמו ירא פן עברו משכיות לבו, פן לקחה אזן זר שמץ מהן...

      וימהר וישם אדרתו על שתי כתפיו, ויקח מגבעתו ויפתח את אחד הארגזים, ויוצא קנה רובה קטן אשר בית ידו זהב טהור נוצץ, וישימהו בחיקו, וּכנרדף על צואר נרדף דרך הפתח השני הפונה אל החצר הפנימית.

      ובצאתו רדפוהו כתרוהו, צלמי בלהות: מנשה, שליח בית דין ורביד זהב על צוארו, שבע אשתו, גם רפאים עולים מן הארץ ראו עיניו: קלטילדה אשתו עטופה בתכריכיה, ופניה מוראים ונגאלים, ועיניה ההפוכות הגידו עֱנות נפשה בשאול מתחת, ותסמר שערות בשרו וימהר וירד מהמעלות.

      וברדתו בחפזון בעינים חשכות ויכשל, ויפול מלוא קומתו, ובשארית כח קם על רגליו, ויעבור את החצר, ויצא אל השער וישרוק לאחד הרכבים, וימהר וישב במרכבה ויקרא:

      – מהר רַכָּב ונהג לרחוב גיאורג הקדוש!

––––––––––––

XIX

      באולם האורחים בבית מקסימילין, ישב שמעון על כסא יקר אשר רפידתו ארגמן, אטון ליאון, ויעבר את מטפחתו הלבנה על מצחו, בהרימו מעט את כובעו למחות זעה, ושבתו היתה כעל גחלים בוערות, כל רגע ארך בעיניו כשעה תמימה, ויבט לרגעים על השעון היקר הֶעמד על שלחן הָבְנים, תחת מסכת זכוכית; כמו חפץ לדעת אם לא יעשה בעצלתים דרכו, ויקם לרגעים ממקומו ויתהלך באולם לארכו ולרחבו, ולבו לא שקט, ועורקיו לא שכבו.

      בהתגנב שפק אל לבו, פן לא ימלא מקסימילין את בקשתו, אז סמר בשרו מפחד, ויורד ראשו על חזהו ויאנח במרירות; ובגבור בלבו יד התקוה כי עשה יעשה וגם יכול יוכל, היתה עליו רוח ששון ויעבר כף אל כף בשמחה, ויודה לאל גומר עליו, אשר הקדים לו למכה הרפואה, וישלח לו את מלאכו הטוב את מקסימילין, ויתן בלבו מחשבה לקחת לו את בתו לאשה, והכסף אשר קוה להשיג מידו היה כמונח בקופסתיה, עד כי החל לחשב דרכו מה יעשה בו? כמה יתן למנשה, ואיך ישלים עם כל נושיו? והתקוה גברה חילים בלבו, כי מקסימילין יענהו בטרם יקרא, והוסיף שלשים אלף על השלשים אשר יבקש ממנו...

      אך בשוב העבד אשר שלחהו לבשר לגבירתו דבר בואו, ויגד לו כי בעוד רגעים אחדים תקבל את פניו; גז חיש הדמיון הנעים ויעף, והשפק שב לענות את נפשו.

 

      הרגעים ארכו לו מאד, והאולם הגדול צר היה לפניו ולא יכול התאפק עוד, ויעזוב את האולם ויעבור דרך המסדרון הארוך ויבוא בחדר משכית בתו.

      בפנים צוהלים קבלה שבע את פניו, ותשאל לשלומו ולשלום אמה, מבלי אשר נודע התרגזה לפני חצי שעה, אפס כי מראה הקשת עוד לא חלף כלה מעיניה, אם גם הרבתה לרחוץ פניה, ולהסתכל בראי... אבל שמעון לא התבונן אליה מרוב חושיו בו.

      – הלא תסלחי בתי   הצטדק שמעון לפניה    כי זה ימים מספר אשר מנעתי את רגלי מביתך, כי טרוד הנני בתי, טרוד מאד מאד, דאגה מרבה להכיל מלאה את מוחי, דאגות שונות ומשונות גזלו עתותי, ימי ולילותי!..

 

      – מה יום מיומים?

      – עניני מסחר בתי היקרה!

      שבע הביטה אליו כמתפלאה.

      – המסחר בתי היקרה! –  הוסיף שמעון לדבר בקול עצב    הוא בימים האחרונים שאול ואבדון! מוקשים וחתחתים על כל מדרך כף רגל! ועל כלם, הגיעו לי בימים האחרונים ימי פרעון והנושים נוגשים!..

      פני שבע נפלו, וצבע לחייה חלף, ותשם כף ימינה חָזֶהָ, כמו חפצה לעצור בעד דפיקות לבה הנוראות, ותדום.

 

      ושמעון אם כי אביה היה; בכל זאת ערב את לבו ברוב עמל להפריע את הדממה, וכמו לא ידע את הגברת הזאת מעודה, ירא מאד בפצותו פיו להביע לפניה את חפצו:

      – אולי בתי תעשי חסד מצער לאביך, ותחי נפשו בגללך?

      – בגללי?    שאלה שבע ונפשה נבהלה מאד.

      – כן בתי, הנה כי כן הגיע לי!..

      – מה זאת?

      – היי לי בתי לפה לאישך!

      פני שבע נהפכו לירקון, ותבט עליו ותשתומם.

      ושמעון לא התבונן אליה, ויוסף לדבר בקול תחנונים.

 

      – היי לי בתי לפה לאישך! בימים אלה נטל עלי לפרוע חוב עצום; שלשים אלף שקל! חלי נא פני אישך, כי ילוה לי מכסת הכסף, וחסדך בתי לא אשכח לנצח!..

      – מה זאת?    שאלה שבע את נפשה    האם לא התולים עמדי?..

      – ומה תאמרי בתי? – שאל שמעון, ויבט עליה כאסיר אל שופטו, למען דעת אם לחסד או לשבט נחרץ משפטו.

 

      – מה אומר אבי?    ענתה שבע ברוגז ויגון    אדמה כי לשוא תשא נפשך, לשוא! לשוא!

      – אם לא למעני יעש, הלא למענך בתי, למען אהבתו יעשה!   ענה שמעון ולבו תעה...

      – בי אבי, היתן את כל הון ביתו באהבה?

      – כל הון ביתו? רק שלשים אלף שקל!.. שלשים אלף שקל, הלא כמר מדלי נחשבו בין אלפי רבבותיו.

      – חדל לך אבי, די לו כי לא הרבה עליך מוהר ומתן!.. כי שלחתני מביתך, כנערה עניה!.. המעט ממך כסף הנדה? המעט ממך כי ירשת אותי בחיי?..

 

      – מה זה בתי תדברי?.. החפץ למקסימילין בנדה? – גמגם שמעון בלשונו, ופניו אדמו מבושת וידום.

      – ואני אבקש חלילה ממך חסד חנם? הוסיף שמעון לדבר באמצו את לבו    אלהי חסדי ישמרני! לא מתנה בת יקרה אבקש! חלילה לי לקחת מתנות באדם! רק הלואה אבקש, הלואה בנשך ותרבית, כבכל בתי המלוה, ועוד ארבה במחיר הרבית, בדעתי כי כספי לא יאצר באוצר זרים!..

 

      – איעצך אבי מחמדי; פנה לך אל שלחנים אחרים!

      אנחת יאוש נשמעה מקירות לב שמעון, וישפל קולו ויאמר:

      – ידעתי כי מאיר לא השיב פני ריקם, לו ערכתי לפניו בקשתי... אך אַתּ בתי תיראי ותפחדי מפני אביך, פן יאכל את כספך!.. האף אין זאת בתי? אוי לו להאיש אשר אלהיו יסרנו, ויביאהו לידי נסיון קשה כזה, לצפות לחסד זרים, ומה גם לחסדי בניו ובנותיו! הה, אֻמלל הוא האיש בתבל, ואין דומה לו, אמלל אללי לי!..

      שבע נאנקה ולא ענתה דבר, כי חלחלה באה במתניה, בהגלות נגלות לפניה, האמת הערומה...

 

      – הה בתי בתי – הוסיף שמעון לחנן קולו    לו ידעת נפש אביך, כי עתה בלשון אחרת דברת אליו! "פנה לך אל שלחנים אחרים" יעצתיני, הה בתי, כל השערים ננעלו בפני! הנה עוד מעט מזער, וקמו נושכי ויקיצו מזעזעי!.. ואם בטרם תֵּרָאֶה חרפתי ותגלה מפלתי הנוראה, עוד יצלח בידי לקחת כסף בבתי האוצר, מה אועיל? הלא אהי נבל באחריתי, נכון הנני לצלע, ליום דין, כי לפי החק, הַלוֶה שְבוּעַיִם ימים לפני הגלות אי-פרעונו, יֵעָנֵשׁ כנוכל ורמאי!

 

      פני שבע התעותו מאד מרוב מכאוביה.

      ושמעון עודנו עומד ומדבר:

      – מי יודע בתי, אולי לעת כזאת הגעת?.. למען תפליא חסד להוריך האובדים, לאביך האמלל, למען ינצל מיד רודפו מיד מנשה!

      אנחה ארוכה הגיחה מגרון שבע, ואחרי האנחה צחוק מוזר ופרוע מאד, כצחוק משגע בהתענותו תחת ידי מכיו; צחוק מהול בקול יליל וצעקה, כקול רעם בגלגל התגלגל במעגלה, ויעל מעלה מעלה עד ספון האולם, ובהגיעו עד מרום קצו שב ויתגלגל במורד, מהטפחות עד המסד.

      עיני שמעון מלאו דמע ודם.

      – הנני עומד על ירכתי בור בתי היקרה, הנני עומד על יד תהום נורא, ועוד מעט נפלתי למשואות נצח, ונשמדתי אני וביתי יום אחד, ואַתּ בתי לא רק אשר הקשחת לבך מאביך, כי עוד תצחקי תהתלי בי? בעשרך רם לבבך ותשכחי בית אביך! שמעי בת וראי!..

 

      – כלביאה התנשאה שבע ממקומה, אש אדמדמת להטה את שתי לחייה, ועיניה השקועות בחוריהן הפיקו פחד ונֹהַ, ותקרא במנוד ראש:

 

      – הה אבי, אל תתן את בתך לבת בליעל! בטרם אעשה בקשתך, מלא אתה אבי את בקשתי אני!..

 

      – בכל לב בתי אעשה בקשתך! הלא שָׁמַעַתּ בתי כי עשר בנות לא תהיינה למשא על שכם אב אחד; ואב אחד יכְבַד מאד על עשר בנות! בקשתך בתי אעשה! אעשה חי נפשי בתי!

 

      – בעלי מקסימילין השלחני האדיר, בקש ממני בכרעו לפני על ברכיו, כי אהי לו לפה לפניך, כי תעזרהו במשאת כסף בסך מצער, רק ארבעים אלף שקל, כי אם לא תושיט לו יד עזרה ואבד ונגזר!..

הדברים האלה דבּרה שבע ברטט, שניה בפיו רעדו, וכל עצמותיה רחפו.

      ופני שמעון חפו!

      בתו ברוח פיה הכתהו מכה רבה מאד, כל הגה יצא מפיה היה אבן אלגביש, וכל תנועת שפתיה רוח זלעפות, אש וגפרית! ואבני האלגביש רצצו את ראשו, והרוח והאש להטו בתי נפשו!..

      ושבע הוסיפה לדבר:

 

      – הה חלום שקר! חלום חלמת אבי! חלום חלם גם הבנקיר! שניכם חלמתם חלום אחד! האף אין זאת? אתה התעמרת בי ותמכרני בתקותך להרבות במחירי, כי נפשי תהי כפרך... כיונה תמה, לחולה במחלת הירקון, את ראשה ימלקו, ודמה יהי לו לשיקוי מרפא... אבל הארז הגדול אשר עליו נשענת קנה רצוץ הוא! שוגים ומשגים! איש את רעהו רמיתם!.. מדוע בחר בי? למען גדלי ותפארתי? לא, רק למען כספך! עני אמלל הוא! את בטחת בו, והוא בטח בך, ואנכי אמללה... עתה ידעתי על מה היה דוד כקוץ מונד בעיניך ותגרשהו מביתך! היש עוד מלים בפיך אבי לבקש ממני כי אמליץ בעדך לפני אלוף נעורי, אשר אם לא תכריעהו חרב המשפט בעד נכליו, והנהגתו הפרועה, כי עתה עליו לשים תרמיל על צוארו, ולהחזיר על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם?..

 

      לוּ נפתחה אז לפני שמעון האדמה, כי אז ירד חיים ברצונו! חייו היו עליו למעמסה... אפס כי לא נתן לבו לחטוא...

      טוב לקויו ה' – חשב בלבו – רחום וחנון הוא!

 

      ויאמר עוד להצדיק את נפשו, ולהתחנן לפני בתו בראותו כי כלתה אליו הרעה!.. אבל שבע לא שמעה מאומה מכל אשר דבר באזניה, כי ירקון נורא שב ויכס פניה, ועפעפיה סגרו עד חצין, ותתנודד, ויתרעש הכסא ויתרעם הגלגל אשר מתחת לרגליו, ויפול אחור וַיַפֵּל גם את שבע ארצה.

––––––––––––

 

XX

אב הרחמים, רבונו של עולם! השיבה לי ששון ישעי! אם גזרה היא מלפניך, אנא רחום וחנון, תהי נפשי תחת נפשה! נשמה טהורה היא, זכה ויקרה!.. רבונו של עולם, אל טוב וסלח! הרני כפרתה, אנכי זקנה ארורה, אלך למיתה, והיא תכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום!..

      התחנה הזאת נשאה על שפתיה מטילדה הזקנה, בקול יליל וזעקה, ובגרמה שתי כפות ידיה, ותרץ כמשגעה הנה והנה באולם האורחים בבית מקסימילין בנה לארכו ולרחבו.

     

      – שואת פתאום אללי לי! –  הוסיפה הזקנה ותמרר בבכי    בשעה העשירית בבקר, עוד בריאה ושלמה היתה! לעמתה חפרה הלבנה ובושה החמה! הה בתי בתי נפשי תחת נפשך; הה מה עשה אלהים לנו? הגידה נא מחתּן יקר מה זאת נהיתה? האמנם פתאום נפלה ארצה ותתעלף.

 

      וה"מחתן" ישב כאבל בקרן זוית, מראה פניו שנה מאד בשעה אחת, כמו קם אז ממשכבו אשר התהפך עליו ירח ימים וידום.

      רק במוחו, בלבו, התבוללו מחשבות רבות, רעיוני עצב ויאוש, רעיוני הנחם,., בלהות ההפך עליו אז ברגעים ההם בשמעו שאלת מחתנתו מלכה: הגידה נא מחתן מה זאת נהיתה?

..........................................................................................................................................

      – הה מי הסב בנפש בתי? מי קם עליה וירצחנה נפש? אנכי רוצח! אנכי זֵד עֵוָל! את דמה מידה ידרוש אל נקמות! שוכן שחקים! נקום ממני רוצח, נקמת בתי היקרה והישרה! אך אל תאחר לשלם לי! הרבה שלוחים לך אל זועם; ברוק ברק ופוצצני, הן יום קיץ היום, ושמים התקדרו בעבים... הוציא רוח מאוצרותיך, סופה מחדרי תמן, וברגע קטן תטלטלני טלטלה אל עמקי תהום רבה, לירכתי שאול ואבדון, או זרם מים כבירים יניחני לארץ ביד!..

      האָלה הנוראה הזאת נשא על נפשו אז, בשבתו דומם בפנת האולם; וישכח את אשתו וזרעו ואת כל אשר לו, וישכח כי בקללו את נפשו, קובע הוא את נפשות ביתו, וישכח הכל כמו לא ידע מאומה; רק זכרון אחד עלה לפניו: המקרה הנורא אשר קרה זה לא כבר, בהגן האלכסנדרי: איש בליעל אחד ארב לרעהו בנשף וירצחהו נפש, בתקותו למצוא בחיקו אלף כסף, אבל תקותו היתה מפח נפש, כי אחרי אשר פשט את בגדי החלל ויחפש בצלחתו, לא מצא מאומה בלתי אם שלש קשיטות נחשת;..

      הזכרון הזה הציק לו מאד בהרגעים ההם, עד כי קצרה נפשו מאד ושֵנה נוראה אחזה שמורות עיניו, שנת התעלפות.

      אך פתאום לקול בכי וזעקה נפקחו עיניו בבהלה; הקול היה קול דבורה אשתו, אשר השמועה הנוראה אל הֵחלות בתה לקחה אזנה; כחץ מקשת עברה את חדרי הבית, ותגרם את פרקי אצבעותיה, ותזעק בקול גדול, ותתיפח ותפרש כפיה, ותדחף אל חדר המשכב אשר לא נכר מראהו; כי נהפך לבית רקח, מלא בקבוקי סמי מרפא, שונים למיניהם וכלים מכלים שונים, ושלשה מגדולי רופאי בעל פרצים עטרו את מטתה, וכאשר כהו בה הרופאים ולא נתנוה לבוא החדרה זעקה מרה:

      – הניחו לאם אמללה, לאם אובדת; הניחו לי לראות פני בתי; הה בתי חמדתי; יסרני ה' אך במשפט, אל באפך פן תמעיטני!

      גם העבדים והשפחות, וכל משרתי הבית בכו מרה, ועיניהם שטפו כנחלים, כי יקרה מאד נפש גבירתם החדשה הזאת בעיניהם, כי התהלכה עמהם במדת החסד ובמדת הרחמים, תחת אשר קלטילדה מררה את חייהם תמיד.

 

      איש יהודי זקן לבוש קרעים בא הביתה, האיש הזה היה סוחר, כי החזיר על חצרות בתי בעל פרצים, ויקרא בקול "סחור סחור", ויקן כפעם בפעם מיד הבחורים המקפידים על הַמָדֶה ומקימין אותה בכל פרטיה ודקדוקיה (פאצעטין בלע"ז)    זוג מכנסים ישנים, או נעלים בלים ומטלאים, במקח השוה, בעת אשר חסרו להם מספר קשיטות נחשת לקנות ארוחת הבקר, או הצהרים; ואחרי כי ממסחרו זה נפלא היה ממנו להחיות את נפשו, על כן נשא גם משרת "שמש" באחד מבתי התפלה; מטילדה חרדה לקראתו ותתן לו ככר נרות גם משאת כסף, ותצו עליו לאסוף תוך כדי דיבור "מנין" לאמר תהלים, ולהוסיף על שמה שם "חיה" לאמר: "חיה תחיה תחיה ולא תמות";

 

      הסוחר או השמש יצא, ויספור את הכסף והנה ח"י זהובים ותחי רוחו בקרבו ויאמר אל לבו "בחלות העשירים ירפאו העניים";..

      ובבית עוד רבה המהומה, קול בכי, זעקה ונאקה הרעיש מסביב, העבדים והשפחות, רצו הנה והנה רצוא ושוב, הרופאים אשר לא משו ממקומם זה ארבע שעות, עזבו מעט את החולה ויצוו לבל יפריעו מנוחת החולה, אשר השבץ הרפה ממנה, וחבלי שנה נפלו על עיניה, ויתנו תקוה כי תשוב לאיתנה.

      שמעה זאת מטילדה ותחי רוחה, ותשא ידיה ועיניה למרום ותקרא בדמעה:

      רבונו של עולם; אל רחום וחנון, עשה עמנו חסד ואל תקח ממנו את המתנה היקרה הזאת!..

      ודבורה העיפה מבכי, שבה ותבך מרוב שמחת גילה בשמעה כי שמע אלהים בעניה, רק שמעון ישב בקרן זוית מצולל בנבכי תהום מחשבות יגון, נשען בין שתי זרועותיו.

      כעבור הבהלה, והמנוחה שבה מעט אל הבית, זכרה מטילדה את בנה את מקסימילין, ותשלח אל בית מסחרו לקרוא לו והמלאך בושש לבוא.

      נפש הזקנה נבהלה מאד, כי לבה נבא לה רעה נוראה, ותעמוד ותחכה בכליון עינים לקראת בוא המלאך, והנה נשמע קול מצעדי גבר על המעלות, ואחריו קול צלצל חזק מפעמון הדלת.

      מטילדה מהרה ותפתח את הדלת, באמרה כי בנה הוא, אשר בלי ספק לקחה אזנו מאסון רעיתו, והנה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, בעל פנים יפים, וזקן שחור עגול, ועינים מפיקות עוז וחיים, גם מבוכה ודאגה; בא בבהלה הביתה ויסר את מגבעתו ושערות ראשו השחורות נפלו ויכסו את מצחו, ויפן כה וכה כמשתומם וישאל:

      – איה הגברת? איה שבע אשת מקסימילין?

      ושמעון בראותו את האורח הצעיר קפץ ממקומו, ויגש ויתבונן אליו ויקפוץ אחור ברעדה.

      והאורח בראותו את שמעון ואת דבורה אשתו קרא בחפזון ובהלה:

      – הקריה הומה, ואתם לא תדעו את האסון הנורא? מהרו הצילו! הצילו כל אשר לאל ידכם, כי עוד מעט והבית יהי לבז;.. אך איה שבע?..

      אבל לא מצא כל מענה בפיהם; שמעון ודבורה לטשו אליו עיניהם ויתבוננו אליו רגעי מספר, ויפלו יחד אחורנית.

      מהומה חדשה נהיתה בבית; לקול מטילדה והעבדים והשפחות, הקיצה החולה משנתה, והשבץ אחזה שנית; כרגע הובלו עוד רופאים וחובשים, ויחישו מרפא לשתי הנפשות, והאורח גם הוא לא עמד, וידיו על חלציו, כי היו מלאות עבודה בעזרו על יד הרופאים, ויעזוב את שאלתו לפתור לו החידה הנוראה.

      שמעון פקח את עיניו וירם ראשו, ויחבק בזרועותיו את האורח ויקרא מנהמת לבו:

      – דוד! "הנקם דוד באויבך לכל אות נפשך! צדיק ה' על כל הבא עלי"; ועד ארגיעה נפל ראשו מאחוריו, וקולו נחבא. והמהומה גדלה מאד, ותפקח דבורה את עיניה, ותבט כחולמת סביבותיה ותתעלף שנית, ומטילדה בשמעה שתים שלש מלות מפי האורח, נפלה גם היא ארצה ותתעלף. והזעקה הקיפה את כל הבית ויהי לחרדת אלהים.

 

תם

----

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ע"ד ההקטנה והבזיון, (ובלע"ז קליין מענשעלי)

[2] הזקן, בלשון חוקרי ממסך

[3] ובימינו אלה? – הערת הבחור המסדר).

[4] בתי הידים (ארמיל בלע"ז) ובעלי התוספת יתרגמו את הפסיק "ועשה לו כתנת פסים", מין מלבוש אשר לו בתי ידים, תחת אשר בימים ההם, התעטפו אז רק בתכריך כמין סדין.

[5] אמר הבחור המסדר: המספר הנכבד לא חמד לו לצון ח"ו: הרני כבן שבעים שנה, וזוכרני כי הכובע ההוא נקרא היה בפי הדור ההוא בשם "לאפינמיצע", והכובע היה עשוי ממין בגד או עור, ובתוכו היה מלא קש יבש או חציר לבהמה, תחת צמר גפן, ושתי כנפים קטנות ירדו משני עבריו לכסות האזנים.  משקל הכובע היה, כמשקל ששים כובעי בני הדור הזה לערך, ובעיני העם קדוש היה, עד כי בעת שעלה רצון מלפני ממשלתנו הנאורה, להסיר המצנפות האלה מגבירות, קראו בני עירי צום ועצרה, ויתפללו יום כפור קטון, ויאמרו סליחות, והנשים השתטחו על קברי הצדיקים ועוד.

[6] הפעל "עצב" יורה על חקוי צורה בדמות צורה אחרת, כמו: ידיך עצבוני (איוב י.) או העצב נבזה (ירמיה כ"ב.) עצבי הגוים (תהלים קטו).  כי הפסילים נעשו בתבנית בהמה חיה ועוף: גם יורה לפי דעתי על ההתול וההקנטה, והמהתל בחברו, בחקותו את דבוריו או תנועות פניו, הוא גורם לו עצבון, וכן הוא בלשון אשכנז ורוסיה: Дразнитъ Reizen

[7] ויקרא הקורא הספור "שגעונות", קונטרס ראשון ושני מ"ספרי שעשועים" ורשו תרנ"ג.