_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משפחה עבריה

שמואל נחום כהנובסקי

לתוכן הענינים

 

א: אוֹבְדֵי דֶרֶךְ

אחרית שנת 1882 היתה אז, יום העשרים וארבעה לחדש השנים עשר, למספר תושבי הארץ הזאת!

עבר בציר, חלפו ימי גשם, והחרף פרש את כנפיו הלבנות, על אדמת הנגב.  מבין מפלשו עבים אשר כסו פני שמים זה כבר, ויחתמו בעד שמש; נשקפו קרני אור זער שם זער שם; השמים הטהרו, והשמש נראתה בהדרה ותשפוך נגה וזהר, על עקבות עגלות החרף, אשר כרצועות כסף ובדלח, השתרעו לארך המסלה בהר ועמק שדה ויער, מעיר עקובה מדם, עד הכפרים הקרובים סביבותיה.

המסלה הזאת הומה מאדם תמיד לעת החרף; ומה גם בימים הקרובים אל החג הגדול, הוא חג הלדה: אכרי הכפרים, יובילו יום יום בבקר בבקר השוקה יבול אדמתם: חטה ושערה, דגן וכסמת, זרועי גנה, ציד חיה, עוף, ודגה, בצים חמאת בקר, תבן, חציר לבהמה, גזרי עצים, ומה גם ענפי עץ המחט; והסוחרים הקטנים הם רוכלי היהודים, אשר לא יאבו לחכות עד בוא האכרים העירה, ויקדמו פניהם לפני שער העיר, או בחצי הדרך, וצרור כספם בידם; יום יום יעירו שחר, ישכימו קום, ויצאו את העיר למלאות אמתחות כסף, וסופה וסערה, שלג וברד, לא יעצרו דרכם בעדם; ולא ישימו לב לתלונות כנעני עם הארץ, הזועקים חמס עליהם, כי יעלו השער על כל צרכי אכל נפש אדם בבואם לקנות מהאכרים; ויורידוהו עד מאד במכרם לבני העיר למען התחרות בם, ועל כן יונו את העם במדה ומשקל.  גם לא ישימו לב לריב לשונות; כי יעשקו את האכרים וירוצצום, וכדבורים יתנפלו עליהם, ויבזו את כל יגיעם חנם אין כסף; אחרי כי מהעמלים האמללים האלה לא נכחד, כי רק תאנות יבקשו, ויחפשו עולות; ואם יאבו למצוא חן בעיני אנשים טובים וישרים.  ואוהבי צדק ומשפט כאלה; אז העצה היעוצה רק להִכָּחד מן הארץ.

ביום ההוא שבת עובר אורח, בכל הככר לא נראתה נפש חיה, כמו נשמו המסלות וינטה עליהן קו תהו; דממה מסביב, רק קול פעמון ברֵעֹה, נשמע ממגדל בית התפלה הנשקף מרחוק, משמאל להגבעה הקטנה, באחד הכפרים אשר גגו היה נוצץ כזהב, בהשבר עליו קרני השמש; ואחרי הקול הזה נִשאו על כנפי רוח עוד קולות הרבה: צלצלי הפעמונים ממגדלי בתי התפלה בהכפרים הקרובים, אשר אהליהם הקטנים והשפלים זרועים בהר ועמק בלי סדר, וצלצלי הפעמון הענקי ממגדל הקתדרא הבנוי כמו רמים, במרומי עיר עקובה מדם הקדושה מימי קדם קדמתה; הקולות הם מבשרים לעם הארץ בערים ובכפרים ליל התקדש חג.

אחרי חצות היום ישבת איש איש מכל מלאכתו, ובא אל בית מקדשו להתפלל.

החג הזה, השאיר זכרונות הרבה, זכרונות עצב ושממון בלב עם ממשך ומֹרט בארץ ספרד ופורטוגל, צרפת ואנגליה, יון ואשכנז!  וגם פה היה לו החג לחגא...

הנה כי כן שבו לו ימי חשך משטף העבר הנורא, אחרי מצאו מנוחה ומרגוע בצל מושלים צדיקים!  ומטעי זכיותיו במדינה אשר אך העלו נצח, שׂרשו פתאום, קמלו נבלו, ולא הכירם מקומם!

מי האמין, כי המפלצת הנוראה, בת התפת הארורה, עלילת הדם המגאלה בדם; תעלה פתאום מתהום הנשיה בארץ אוסטריה-אונגריה, פרוססיה ואי קורפו?  ושבה לתחיה מרוח פי עושי עט סופרים שקר, חוזי משאות שוא ומדוחים, אשר כשׁדים עלו ממעמקי שאול, לאחוז בארבע כנפות הארץ וינערו בני שם ממנה?

עוד פרק אחד נוסף בספר דברי הימים לבני ישראל!  פרק נורא ואיום; בנינו אחרינו יקראוהו ברגזה ודאגה, ותמהון לבב; כאשר קראנו אנחנו הפרקים הקודמים:  פרק התפתחות האיסלם, מסעי הצלב, משפטי האינקביזיציה, גזרת הרועים, הגרושים, והטלטולים הרבים.

בתחתית ההר במורד על יד נהר עפר-דן, אשר הקרח הנורא עצר מרוצת מימיו הזדונים, ויכנע שאון גליו; על הנתיב הצר העולה לכפר עקרבים, הלכו לעת הצהרים איש ואשה צועים ברב כוחם; האיש הלך שחוח נשען על משענתו, כמו כֹּבד משא צרורו הקטן, אשר נשא על שכמו הכריעהו; הוא עטה מעיל ארוך פרום, ואוזר עור למזח יחגרנו, ומצנפת עור כבשים, אשר שערה הפך לבן משכבת הכפור, ירדה עד חוטמו; ומטפחה קטנה יצאה משני עבריה ותכס שתי אזניו, ותאחז דרכה מתחת לזקנו הארוך והלבן, אשר שלג וכפור התלכדו בו.

ולימינו התנהלה אשה עטופה במטפחה גדולה מראשה עד הברכים, וברב אונים הנידה את רגליה, אשר נעלים מטלאים כסו מערומיהן, ולרגעים עמדה מלכת, ותורד ראשה פעם על חָזֶהָ, פעם על ערפה ופעם על שכם הזקן; והוא הקשיח לבו ממנה, וימשכנה אחריו ביד חזקה, ולמורת רוחה הלכה אחרי מנהלה הלאה.

היום רד.  בירכתי ההר לפאת מערב נראה השמש ככדור אש אדום, וישת סתרו עבים, אשר מרוח נשבה בם, עזבו את מקומם, ויעלו ויכסו פני שמים; חשכת לילה שמה משטרה בארץ, המולה איומה נשמעה מבין עצי אלון ותרזה, העומדים נוגים משני עברי המסלה; כמו לא נעים היה להם לעמוד בשדה פשוטים וערים מבלי כסות בקרה...כי רוח סער הגיח מחדרי תמן, ויגעש וירעש; הסער הלוך הלך וחזק, ועל כנפיו נשא המון שלג, וברעש ורגז הורידהו בקו אלכסון ארצה, וישפוך סוללות על פני השדה, עד כי לא נודעו עוד עקבות אדם ובהמה, ועגלה זוחלת, ויטפח על פני ההולכים בחשך, כמו גם הוא קם להם למטה רשע...

כפעם בפעם הפכו את פניהם[1] אחור, אבל בדי ריק יגעו!  כי הרוח אחז דרכו מעבר השני מול פניהם, ויוסף להפליא מכותיהם, כמו בזדון לב, מלא אכזריות רשע בעבור הרעימם...

ובראותם כי אין מנוס אין מפלט, חגרו שארית כחם וילכו קדימה!  הם הלכו, והרוח דחה רחם לנפול; ערמות השלג גדלו מרגע לרגע עד כי נערמו יחד ויהיו כהרים גבוהים ותלולים, ויתיצבו לשטן למו, וכמעט טבעו בו עד צואר; ואם נסו לנטות הצדה במקום אשר שכבת השלג דקה; אבדו דרך, ואז שבו על עקבותיהם, כי יראו פן יקרם אסון, כי יפלו באחת הפתחים[2], או התעלות.  

וכה תעו אובדי דרך אלה עד אשר נח הרוח מזעפו.

הזקן לא דבר דבר, לא הוציא הגה מפיו, גם לאנחותיו שם מעצר; כי תלאות דרכו אלה, כאין היו בעיניו מול התלאות אשר מצאוהו עד הנה; וישא במנוחה את עמל הדרך הנורא; רק להאשה נשבר לבו!

אנחה אחרי אנחה התפרצה מגרונה ותיבב ותתיפח, כי כחה כשל מאד, ולשונה לחכה דבקה, כאשר לא בא אכל אל פיה כיום תמים, אחרי ליל עמל ותלאה; ותשב לנוח על מצע השלג הקר, ובשתי כפות ידיה אחזה בשולי מעילו כמתחננת על נפשה להצילה מרעתה.

– היש קץ ותכלה?  קץ שם אלהים לחושך, ולצרותינו אין קץ – התיפחה בקול כחולה.

– ישועתנו קרבה! – ענה הזקן, וימח זעת מצחו מתחת למצנפתו, ויאחז בשתי ידיו תחת זרועותיה להקימה – התנערי מהשלג!  הנה כפר עקרבים!  ראי נא הנה אור נוצץ מבעד להחלונות!..

– נפשי עיפה מאד, וכחי עזבני!  אנא מאיר הניחה לי, מה קצי כי אאריך נפשי?  פה בערמות השלג אשיש למצוא קבר! 

– התאוששי רעיתי, עוד מעט מזער וכלה זעם, ומצאת מנוחה לנפשך הנהלאה!    

ובדברו הקימה ברב כח, ויאחז ביד ימינה וילך הלאה. 

– מנוחה אמצא! – ענתה בקול רועד – ותנע בכבדות רגליה – הנוכל קוות למצוא מנוחה?  וה' חפץ דכאנו, ויפרע מנוחתנו!  אם שכולה כמוני, גם בקבר לא תמצא מנוח!  מנוחת אהבה ונדבה מצאנו שני ימים ושלשה לילות בעיר עקובה מדם!..

– היכל האציל ערב-רב בכפר עקרבים, לא בית מלון אורחים הוא לאביוני אדם בעיר עקובה מדם!  אל היכלו לא יבואו השוטרים לפרוש שחת רשתם ללכוד את החטאים בנפשותם!  ואם גם מתחתיות ארץ יעלו פתאום להרגיז מנוחתנו, אז בחסדי ערב-רב אבטח ולא אפחד! הוא יהיה לנו מחסה ועוז, ואם גם לא ישיב לי את נשיי, הלא למצער יתן לנו די מחסורנו עד שובנו לנבאשת!  אמנם גבה עינים ורחב לבב הוא, אבל הישכח את החסד והאמת אשר עשיתי עמו?

– אם אחינו בני בריתנו שכחו את כל החסדים והאמת אשר עשינו עמהם, מדוע לא ישכח גם הוא?  הה אישי, מי הֵשַם את גוינו?  מי נחנו עד הלום?  מי גזל את בננו יחידנו מזרועותינו?.. ובדברה את דבריה נתנה בבכי קולה.

– בי שרה! – גער בה הזקן– אל תזכרי ראשונות!  שכחי כל אלה!

– שכחתי מאיר לו יכלתי לשכח!  אבל הזכרונות ההם אורחים לא קרואים הם בבתי נפשי!  כל עוד אשר לא תכסעלי האדמה, זכור אזכור ותשוח עלי נפשי!..

בין כל זכרונות ימי חיי – הוסיפה האשה לדבר אחרי דממה קצרה – נורא הוא הזכרון ההוא, הוא עצור כאש בעצמותי; שתים עשרה שנה חלפו מאז עד היום הזה!  כמה משברים וגלים עברו על ראשנו מהעת ההיא!  לולא הקשית אז את ערפך, לו ענית לו שלום, ותקח מידו את מנחתו, כי עתה לא היינו כה בכל רע, ולא קמה לנו פעמים צרה, בתנו היחידה לא נגזרה מארץ החיים, וילדי שעשועי מחמדי נפשי לא לֻקחו ממני, ויהיו לי למשיבי נפש לעת זקנה!

פני הזקן רעמו מאד, לחייו הצנומות והקמוטות והירוקות נהפכו למראה ארגמן, קמטי מצחו העמיקו מאד, ועינו אזרו זיקות, ויצעד צער אחור וישם שתי ידיו על אזניו ויקרא:

– אל תזכירי לי את השם הנורא!..

– אבל הלא בני יחידי הוא!  בר בטני ובר נדרי!  אנכי הריתיו ילידתיו הינקתיו גדלתיו...

– הנאמנה את אל רוחך? – הוכיח אותה הזקן ויסתר פניו ממנה, וישמט את ידו מתחת זרועה.

האשה חתּה ובושה, ותאנק דום ותרחיב צעדיה, כמו לא ידעה כשלון, כי לפעמים יחליפו כח האדם כעס וממרורים, ויתנו לו עז ותעצמות, הרבה יותר מעמג ונעימות. 

בין כה וכה, חדל הסער, עבי שחקים עפו ביעף כעל כנפי נשרים, אשה אחרי רעותה רדפו, לאט לאט נגזו ואינם, וכוכבי אור נוצצים כספירים הופיעו בחוג שמי תכלת.  ממעמקי הדומיה נשמע קול יללת זאבים רעבים משחרים לטרף, ומשק כנפי בית הרחים, הֶעמד לבדד לא רחוק מהמסלה.

פתאום באו במבוכה ויעמדו מלכת; כי גבעה קטנה שכה דרכם בעדם, הכפר נעלם, שתי שדרות האלונים אשר עמדו כשומרים לראשם מימין ומשמאל נעלמו, השלג כסה פני המסלה, וגם הירח לא עצר כח להאיר להם נתיה, עיני הזקן שוטטו מסביב, וישת עצות בנפשו, איך לאחוז דרכו.

והנה פתאום עלה באזניו קול אכר מתרונן מיין, ובעוד רגע עבר בעגלתו על פניו, ויעבור ממנו הלאה.

– עמוד נא! – נתן הזקן בכח קולו וירץ אחריו, וינף ידו, ויטנה מול עבר פניו.

האכר הביט מאחוריו, ובראותו אותם החזיק במושכות הסוס ויעצר ברסנו ויגער בו:

– עמוד נבלה טבּור...רר!

והם נגשו בשארית כחם אל העגלה.

– הגידה נא איש טוב, האינני טועה?  הזה הוא הדרך העולה לכפר עקרבים?  העוד רב ממני הדרך?

– הנה הכפר שמה במורד הגבעה!  האם לא תראה בעיניך? – ענה האכר, ויתבונן בפני המדבר בו בתמהון, וינף שוט על סוסו, וישרוק ויצפצף, ויקללהו קללה נמרצת: בחיה, בדבר, במגפה, בחרחור, ובדלקת, על עצלותו; אולם הסוס העיף, אשר אד עלה מבשרו, וישום וישאף, לא נחת מקללות פי אדוניו, אשר בלי ספק מכבר הסכין עמהם, ולא מהר לעשות רצון קונו במעלה הגבעה, בערמות השלג אשר כמעט טבע בהן עד צואר. 

ועצלות הסוס היתה לו לישועה וישאלהו שנית:

– ואתה אן פניך מועדות?

– לכפר גרן האטד כי שם ביתי! אולם, עלי לעבור דרך הכפר ברקנים – ענה האכר בכבדות כי נבלע מעט מן היין אשר בא אל קרבו לכבוד החג בעוד מועד, סף לשרוק לסוסו לחרפהו בזעם לשונו.

– אם יש את נפשך איש טוב, למצוא שכר עשר קשיטות; הובילנו בעגלתך הכפרה!  ומלבד שכרך, עוד צדקה תהי לך!  כי האשה הזו רפת כח היא, הקור אכל חצי בשרה, ועוד מעט והיתה לקפאון!

האכר התבונן אליו וירא, והנה יהודי עני הוא, ובלבו נמתח עליו קל חשד כי דבר בליעל יציק בו, וישאלהו:

– מי אתה?  ומי היא האשה?  מאין תבוא הלום באישון לילה? 

– איש יהודי אני, והאשה היא אשתי, ומעֹיר עקובהֱ[3] מדם הננו הולכים!         

– ומה לך, ומי לך בכפר ברקנים?

– דבר לי אל האציל אדוני הכפר!

– יהודי?  שאל האכר כמשתומם.

– יהודי!  ולמה זה תשתומם?  האם לא ראית יהודים מעודך?  אל תירא ואל תחת איש ישר, לא גנב ולא שודד הנני, מי יתן והיו אחיך שודדים כמוני!...

– ומה לך ולהאציל בכסא ליום חגנו?  האיש סוחר אתה? – שאל האכר וינע כתפיו.

– לא סוחר אני, כי אם איש עני ונכה רוח, וביום צר לי לעזרת האציל איחל, כי בן עירו הנני!

– אכן איש טוב וישר הוא השר, וגם ליהודים יפלה חסדו!

– הנעלה בעגלה?

– עלו – ענה האכר וישם כף ימינו תחת מצנפתו ממעל לעורפו ויתגרד – אך מה תתן לי בשכרי?

– הלא נקבתי לך שכרך עשר קשיטות!

– עשר קשיטות, לא לא, הסוס עיף מאד, ולא יוכל מלט משא, הוי נא נבלה!

– לא לא!  עשרים קשיטה!  עשרים קשיטה או חצי הלוג!  בן כלב זה מאז הביאו השטן בבית המרזח, פג טעם היי"ש, וריחו נמר, כי מהול הוא במים מחצה על מחצה, חי ראשי!  הידעת את חיים?  מאז גֹרש מהכפר הורע מצבי מאד; בעד כל דבר מצעד יקח פי שנים ושלשה!  איש חמס הוא – תהו ישופנו – בן כלב זה, אם גם תמות לנגד עיניו לא יתן לך חנינה, נשמה תַּתַּרִית!  אנחנו אשמים בנפשנו, כי בעד שקל כסף אחד ולוג יי"ש, כתבנו ידינו על החלטת זקן הכפר לגרש את חיים, למען הושיב על מקומו את מַכָּרוּ!  חיים עשה עמדי חיים וחסד: בימי החג בשנה העברה לא ידעתי דאגה, כי אל חיים פניתי ונושעתי הוא הלוה לי די מחסורי!  אש קדחה באפי בזכרי את אשר עולל לו בן כלב זה, ביום קרה וסערה, גרשהו בשטף אף, ועזוז חמה, אותו ואת אשתו ושמונת ילדיו וזרים בזזו הונו וכל יגיעו!  מכל נשיהו אשר נשה בבני הכפר לא השיבו לו גם קשיטה!  גם אנכי אשם לו שמונה שקלי כסף; אבל שאול יבלעני אם לא אשיבם לו עד קשיטה אחת בנשך ותרבית! אך לא אדע מקומו איה! כהננו הוכיחנו על העול אשר בכפנו, והוא הכחיש כעת את השמועה, כי פקודת המלכות היא לא לאבד כל זכר לאחיך, ויגד באזננו כי מלכנו במשפט יעמיד ארץ, וכל הנוגע ביהודים לא ינקה רע!

– איש חנון וצדיק הוא הכהן, וגם אתה הנך איש טוב וישר, ואל תמנע הטיכ ממנו!  הא לך עשר קשיטות! 

– לא לא, רק עשרים קשיטה הוי נא!  הוי נבלה! 

– חמש עשרה קשיטה! 

– זה כל הוני!  וגם אם תקטלני לא תמצא בחיקי עוד קשיטה אחת!

– שמונה עשרה!

– ה' עמך!  הבה כסף!

– הא לכם שק מוץ והיה מכון לשבתכם! – הוסיף האכר במששו את המטבעות, וינף שוט על הסוס, ויך על ימין ועל שמאל, ויקרא כפעם בפעם:

– הוי נא!  הוי נבלה. 

 

ב: זִכְרוֹנוֹת

רבים הם הנותנים דופי בסחורת ידם, המוכיחים את רעיהם על אולתם, והאולת הזאת קשורה גם בלבם; ואת נפשם המה לא יוכיחו, או יוכיחו, ותוכחתם לא תשוה פרי, כי אין אדם שליט ברוחו, לכלוא את הרוח! 

מאיר הוכיח את שרה אשתו, על זכרה ראשונות, גם הוא זכר ולא שכח; ואם גם הזכרונות לא עברו על דל שפתיו, אבל מקרב לבו לא משו גם רגע, ומה גם בשבתו לבדד, ואיש לא הפריע מנוחתו...

ובין כל הזכרונות אשר באו לפניו כפעם בפעם, להאדיב את נפשו; עמד זכרון בנו בראש, ולא יכול הִנָחם, כי אדם מקבל תנחֻמים על המת, ולא על החי!

ובשבתו בעגלה, ושרה אשתו מימינו, וראשה נשען בין שתי ברכיו, כי חבלי שנה נפלו על עיניה; אז היה לו כַּר נרחב לפקד צבא זכרונותיו, גם רעים גם טובים, במשטר וסדר, אחד מהם לא נעדר; מימי ילדותו עד זקנה ושיבה:

זכרון אביו בא לפניו, אביו רם הקומה, ורחב הכתף, וזכרון פניו וכפות ידיו הנגֹאלות בפיח ושחור, הפטיש החזק אשר בו הכה ביד חזקה ובזרוע נטויה על הסדן, וכידודי אש מתחתיו התמלטו, וגחלים בערו ממנו; כי היה חרש ברזל לעדת האכרים ככפר מגורו; וזכרון אמו שפלת הקומה, ודלת הבשר, ועיניה השחורות, אשר הפיקו תמיד רוח נכאה; וארבע אחיותיו, ואת אחיו הגדול אשר בהיותו בר מצוה, מכבר לִמַד את ידיו להנעיל רגלי סוס בפרסות ברזל, לתקן חשוקי האופנים, ללטוש מגל וחרמש, ולהציב את הדרבן; ויזכור כי בהיותו בן עשר שנים לקח גם אותו אביו מספר שעות ביום מאחרי מלמדו, לחנכו במלאכתו; וירגילהו להניע המפוח, ולהכות בקורנס כפעם בפעם, אבל נפשי געלה אז מאד בהמלאכה הכבדה הזאת, לא בגלל כי כבדה היא; רק מאשר כי מלאכה היא ולא תורה.

ויהי כאשר קצה נפשו בעמלו, עזב את המפוח, ויברח הביתה, ויגל את כל מערכי לבו לפני אמו, כי אין את נפשו אל המלאכה הזאת ויבך בכי גדול. 

– היש את נפשך בני להיות חַיָט או סנדלר? – שאלתהו אז אמו ועפעפיה בחנוהו.

והוא ענה אז בתֹּם לבו:

– נפשי חשקה בתורה!

המענה הזה היה שקוי לעצמות אמו, ומרוב ששון נגרה עינה מים! היא היתה אשה יראת אלהים; נזם וחלי כתם, בגדי שש וארגמן, רקמת משי ושלל צבעים, לא לקחו את לבה; רק תורה ויראת אלהים טהורה! שתי נשים גרו בקרבת מעונה: אשת בעל בית המרזח, ואשת המלמד, והיא נדה תמיד להראשונה, אם כי לא חסרה כל טוב, כי אישה היה עם הארץ, וגורל השניה, טוב היה בעיניה, בהיות אישה איש יודע תורה.

ותמיד נשאה על שפתיה שם אביה, אשר גם בהתענותו תחת יד המחסור, נכבד היה בעיר, ותורה שאלו מפיו; ביתו היה תמיד מעון השלום והאֹשר, הוא כבד את אמה, ולא נשא עליה חרפה וקללה, ומה גם להרים בה יד... והיא בזכרה את משוגת אביה, אשר השיאה לבעל מלאכה, למען תשבע לחם, ולא למורה הוראה כמוהו, אשר לחסדי בני עירו ייחל: לשכירות השבוע, למתנת הרגל, למשלוח מנות לפורים, ומנחת חנוכה; אז נקטה נפשה בחייה!  והלך נפשה, וכל מאויי לבה היו רק לבלי השיא את בנותיה לבעלי מלאכה, ולמנוע את בניה מנתיבתה.

אבל מאוייה אלה הלכו תמס אחת אחת!  הבן הגדול אחז באומנת אביו, ובמעלליו התנכר כי לכך נוצר: ברא כרער דאבוה!  וגם הוא יצא בעקבותיו; ועל כן עלץ לבה בקרבה ומרוב ששונה, היתה לאשת חיל;ותחת אשר תמיד עלה מורא אביו על ראשה, חגרה הפעם בעז מתניה, ותאמץ את לבה, ותקחהו בזרועותיה, ותרץ בחפזון אל בית החרשת, ותרעם על אביו בקולה לאמר:

– בוש והכלם!  הלא גם פושעי ישראל ילמדו תורה לבניהם, ואתה – לא ירחמך עושך – לא חמלת על האפרוח הקטן הזה, ותמהר להעמיס עליו עול המלאכה!

– נגיד פרזלא כד רתח! – ענה האב – טוב ללמוד מלאכה בימי הילדות! 

– לא לא!  עצתך לא תקום!  רק אם עם קני אגוע אז יהיה חרש ברזל כמוך!  יודע תורה יהי כזקנו אשר שמו נקרא עליו, זכותו תעמוד לו! 

והאב צפון היה משכל התורה לבו, אך היה נבון דבר, גם תם ויושר יצרוהו, בשאט בנפש הביט על חיי הרוח, ויוקר מאד חיי עבודה ועמל, וילעג לאולת אמו ולחלומותיה: 

– רק אולת קשורה בלבך אם פתיות!  התאמין כי מאירקי בנך יהיה מורה הוראה בישראל?  וינחל כסא הרב בנבאשה?

– מדוע לא אאמין בזה?  לו יאתה!  זקנו היה מורה הוראה, וזקן זקנו רב, וגם הוא אולי יהי רב!..

– הלא תראי כי זקנו השכיל ממך ויבחר בי, ולא באחד מבחורי השיבה! 

– על אלה אני בוכיה! – ענתה אז אמו ועיניה היו ברגע אחד שתי גולות מים.

– הנחמי אשתי! – קרא אז האב בפנים מאירים ויוסף פחם על האח ובידו השנית הניע את המפוח – בנך יהיה יהודי כשר וישר, יודעי תורה יש בקרבנו לאלפים ולרבבות!  עד כי צר המקום מהכיל אותם, ובעלי מלאכה אוהבי, עבודה מעט בקרבנו, בנרות יחֻפשו ולא ימָצאו, ובגלל הדבר הזה נהיה אנחנו כלנו למשל ולשנינה בפי האכרים והאצילים, והשרים!.. לא טוב לשאת חרפה, ולפעמים גם משטמה...

– למד מלאכה מאיר'קי בני! – פנה אז אביו אליו ויחלק את לחיו הימנית וישביתה מטהרה באצבעותיו השחורות – אהב עבודה בני מחמדי!  ומעמל כפיך תשבע לחם, ולא תקוה לאיש, ולא תיחל לבני אדם, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על המלאכה הטובה אשר נתן לך!

– ואתה תשבע לחם? – קראה אמו במנוד ראש – אוי לך, ואוי לשכל מליך!  הלא כחמור תעבוד, תשכים קום, תאחר שבת, ומה חלקך מכל עמלך?  איה החיל אשר עשית?  איפוא הוא עשרך?

– למה לי עושר? – שאל האב בגערת חמה.

– ולמה זה תתפלל בתפלת החדש, "חיים של עושר וכבוד"? 

– אכן אתפלל!  אבל הידעת מה הוא עושר?  מה הוא כבוד?  עושר הוא בריאות הגוף, וכבוד הוא לבלי הצטרך לבריות!..

– גם השור והחמור והסוס והגמל, יעבדו עבודה, ובטנם לא תחסר!  גם שכניך האכרים בריאים הם בגופם, ולט יצטרכו לבריות!  גם הם יעבודו, יאכלו ישתו יישנו, ומותר להם גם לך, מן הבהמה אין! 

אנחה התמלטה טז מקרב לב אביו וידום, פניו העידו כי דברי אמו האחרונים ירדו עמוק אל לבו.

– האכרים ובעירם! – ענה אז אביו אחרי דממה מְמֻשָכָה – לא יניחו תפלין, לא יתפללו ערב ובקר וצהרים, לא יאמרו פעמים בכל יום תמיד באהבה: "שמע ישראל"!  לא ילבשו צצית, לא יזהרו ממאכלות אסורות, לא יזכרו את יום השבת לקדשו, ולא יעשו גם אח מאחת מאלה המצוות, החֻקים והמשפטים אשר צוה אותנו ה' אלהינו בתורתו על ידי משה עבדו!  ומה לי עוד? 

ובבקר יום המחרת זכר, כי התנהל על יד אמו, על הדרך העולה לנבאשת, על שכמה נשאה צרור קטן, בצרור הזה שמה למשמרת: מספר כֻּתָּנות, ארבע כנפות, מכנסים, חריץ חלב, פך חמאה, וככר לחם, חומש וסדור התפלה, גם צנפת חוטי צצית (קנייל בלע"ז) אשר טותה בידיה; והוא הלך יחף, ואת סנדליו נשא על שכמו קשורים יחד בשתי אזניהם, ויתענג מאד על פרחי השדה ועל הקמה אשר היתה כחומה מימינו ומשמאלו, ועל דרכו אשר הוא הולך עליה, כי לא יהיה עוד חרש ברזל כאביו..

ובעודנו מתענג על עתידותיו ההפך עליו בלהות, כי אביו הדביקהו, וישאהו על שכמו, וישב על עקבותיו; הוא צעק אז מרה בלב קורע שמים, כי ירא פן יפקוד אביו בשבטים עונו... ואמו אשר נחתה תמיד מגערתו, ומה גם מפני תנופת ידו; לא נחתה מפניו אז, ותדלק אחריו ותדבקהו ותתנפל עליו כדוב שכול, ובשתי ידיה אחזה בזרועותיו ותמשכהו אליו בכֹח, ואביו הבטיח לאמו כי אחרי חג האסיף יביאהו לנבאשת, והיא אטמה אזניה ותמשכהו בכל כחה, ואביו הדף את אמו אחור, והוא זעק זעקה גדולה ומרה, ותאחזהו פלצות, ולא ידע נפשו; רק בפקחו את עניו ראה והנה הוא שוכב בחיק אמו אשר ישבה בעגלת אחד האכרים ברוח נכאה, ועינים צבות מבכי; ובראותה כי פקח את עיניו, לחצתהו אל לבה, ותנשקהו, ותוסף לבכות, ותרטיבהו בדמעות עיניה. 

וביום המחרת עמד בחברת אמו לפני איש רם הקומה. בעל זקן חד ופאות ארוכות, ופנים מאירים, ועינים מפיקות חסד ומשפט; האיש ההוא היה רבי סנדר מיסד הישיבה ובית מקלט "תלמוד תורה" בנבאשת, והוא היה אפטרופוס לאלפי יתומים עזובים...

ואמו יצאה מבית רבי סנדר, ותבשר לו כי ביום המחרת יבוא אל בית תלמוד תורה לשמוע בלמודים, ותעיר למוסר אזניו: כי ישים כל מעיניו בתורה, ויתפלל מקירות לבו, וילך במישור את רעיו; ואם גם יכלימהו אחד מהם, בל יתגרה בו; גם לפני המשגיח לא יגיש משפטו, כי האלהים יבקש את הנרדף, ואם יניף עליו רבו את שבטו, לא ישנאהו בלבו, וישכיל ויבין כי רק את אשרו וטובתו הוא דורש, ויוקיר את עתו, ויהגה בתורת ה' יומם ולילה...

והיא לא נתנתהו לאכול ארוחתו מדי יום ביומו בבתי נדיבים; כי לא שבה לביתה, ותבקש לה עבודה יום יום: לנכש, לעדור, לכבס, לְמָרֵק ולנקות, ויושבי נבאשת לא עשקו את שכרה כי זכרו לה חסדי אביה וינודו לה; ובשכרה אשר מצאה, החיתה את נפש בנה, ותלבישהו, ותנעילהו, ותרחצהו, ותסרקהו, ותשמרהו כאישון עינה, והנותר אכלה גם היא.

ויהי היום, ואמו הביאה לו מעט נזיד לארוחת הבקר, אל לשכת תלמוד תורה, אשר היתה עזרת הנשים בבית המדרש החדש; ותשקף מבעד לחלון החיץ, והנה בנה עומד על יד רבי סנדר, אשר ישב שחוח על מקומו ועיניו השפיל בספר עב הפתוח לפניו, מצחו מלא קמטים, ועיניו הסתתרו תחת גבותיהן הארוכות כמו בקש לו עצה ותחבלה, לצאת ממבוכה גדולה ונוראה, ובנה עומד ומדבר, ובהן ידו יניע הנה והנה, ואותות נצחון נראו על פניו; ורבי סנדר הרים ראש, ויבט עליו באהבה בעד משקפיו, ויאחז בשתי אצבעות ימינו את לחיו ויאמר:

– היטבת לשאול בני! צדקת מאד! ארחמך בני! שקוד על תורתך והיית מורה הוראה בישראל!

– ובעזבו את רבי סנדר שמע קול קורא לעזרה: "אשה התעלפה"!  "אשה עניה וקשת רוח!  מהרו הצילו"!  וימהר גם הוא לעזרה, ויפלס נתיב בתוך העם, וירא והנה אמו!  ויתן בבכי קולו, והקול העיר אותה, וישיבנה לתחיה.

ואז הגידה לו כי לא עצרה כֹחַ לשאת שמחת גילה, בשמעה תהלתו מפי עד אמונים כרבי סנדר, ותחבקהו בזרועותיה ותשקהו ותבך, וירוח לה.

המקרה הזה הטה אליו כנהר שלום.

פתאום באה אמו אליו ותתן לו ברכת הפרידה, ותבשר לו כי מהיום הזה והלאה, ימצא ארוחתו על שולחן ראש הישיבה, וגם בין תלמידיו יִמָנה, וישם עליו עינו לטובה!  והיא שבה אל ביתה, ותבטיחהו כי כפעם בפעם תבוא העירה לראות שלומו, ובימי החג תחרה בשמחה את פניו בביתה.

הדבר היה חידה סתומה ונעלמה בעיניו: את ראש הישיבה ידע, כי במסכנות יאכל לחם; גם לא צדיק חונן ונותן הוא, ומדוע זה יענגהו וינטלהו, וינשאהו?..

מאז שבה אמו הביתה, חפץ קרבתו איש אחד מהמתפללים בבית המדרש החדש, אשר מקומו היה על יד השלחן משמאל למבוא הבית, בין חבר העגלונים, חוטבי עצים, ושואבי מים, והוא קרבהו, ויקראהו כפעם בפעם אל ביתו, ויבחנהו, בכל שעורי למודיו; ואם כי בשאלו את פי רעיו על אדות האיש הזה, מלאו פיהם צחוק וקלסה, ויאמרו כי נבל הוא וצר עין, ושמו חנינא הכילי, ויקטן מאד ערכו בעיניו; בכל זאֹת רחש לו לבו אהבה; וביתו היה לי גן עדנים כי בתו הנערה, נעימת המראה, לקחה את לבו בעיניה הטהורות ומצחה הזך, ואמרות פיה כי נעמו.

האיש הזה, זכר כי הובילהו בעגלתו אל בית הוריו בכפר מושבם לפני ימי החג, והוריו קדמו את פניו בגיל, ויתנו לו ערך בגדים חדשים יקרי הערך, ויתמה בלבו על החפץ: הן ידע גם ראה כי אביו דל הוא ואין ידו משגת!..

וכה חלפו עליו שנות מספר בטוב ובנעימים; ראש הישיבה לא הסיר ממנו חסדו ואמתו ויכלכלהו, וילמדהו דרך תבונות והוא לא ידע!... כי גם אם הכניע את הרוח הברליני אשר נשבה אז בירכתי לב הצעירים בשנות השלשים והארבעים, ויקנא וירב לאלהיו... בכל זאת קרא בסתר אהלו בכורי העתים, ספרי יצחק בר ליבנזין, ורבי שלמה ליב רפפורט, ורבי נחמן כְּרָכְמַל וכ"ו, ומה גם כתבי הקדש עם "הבאור" והוא שמע וידע וראה והחריש, ובאשורו אחזה רגלו, ובקראו את הספרים האלה התעורר בקרבו החפץ לדעת נס שפות העמים, וחפצו המליח בידו אחרי עשותו לילות כימים.

ואם כי התורה היתה מבחר שעשועיו, בכל זאת בקש לפלס נתיב בחיים; להשתלם בלמודי הפילוסופיה, אחרי כי רב כֹחו בצורה בשפות ומדעים והיה לרב וחכם, והרעיון הזה גזל מנוחתו. 

ואת כל לבו הגיד לחנינא הכילי; ואיש עצתו זה, היה כהלום רעם בשמעו את חפצו, וחריצים עמוקים נקוו במרומי מצחו; ויאמר:

– רעיון רוח בני!  דרכך לא יתכן!  האם לא יחרפך לבך לעזוב את ארץ מולדתך?

– חלילה לי!  אשתלם בלמודים ואז אשובה לארצי, לעירי!  ואז...

– אז תחטיא את המטרה בני!  בני ארצך טרם, יבינו ערך רבנים פילוסופים, או אולי מכבר יבינו ערך רבנים פילוסופים...

ולדברי חנינא לא שם לב באשר היה אדוק בעיניו ומחזיק בנושנות, גם גבר לא לֻמד!  אך כאשר הכיר ממבטי עיני בתו הנערה כי גם היא תופיע על עצת אביה, אז רפו ידיו, ורעיונו עלה בתֹהו ויאבד.

והנערההנחמדה ההיא אשה זקנה היא, כעת שבעת רֹגז, מכאובים ונדודים, ותתענה באשר יתענה הוא, וכֹח אבנים כחה, אם לא קֻפד פתיל חיתה! 

ובהֵאָחזו בסבך זכרונותיו שמע קול האכר:

– הנה כפר ברקנים!  הואילה נא יהודי ורדה בזה!  וגם את אשתך קח ולך!  הוי נא, נבלה! 

– איפוא הוא היכל האציל?

– ישר!  ישר!  מול בית התפלה!  הוי נא, נבלה! 

ואז ברדתם מהעגלה, החלו לחוש מכאוב ברגליהם, וקור נורא בעצמותיהם, ועוד לא הרחיקו לכת, והנה הקיפום עדת כלבים, ויתנפלו עליהם כזאבים טורפים; לשוא הניף מאיר את מקלו ויניעהו על כל סביבותיו לגרש מפני אויב; כי הכלבים עזי הנפש עצמו גם אמצו ממנו באשר כי אזרחים נאמנים הם בכפר ולא גרים נודדים, ולקול הכלבים התעוררו כח כלבי הכפר מקצה, ואדוניהם האכרים יצאו מבהלים מבתיהם, וישרקו להם ורק אז חדלו מנבוח.

 

ג: קַנָא וְנוֹקֵם

אם בעינים פקוחות יתבונן גבר, בתיתרון התבל, על מחזות התוגה אשר תצחקנה משפחות האדמה על במת החיים הגדולה; על חליפותיהן ותמורותיהן בימי חלדן, אז יבוא מֹרך בלבו, ורוחו תֵעָכר, בזכרו כי מקרה ופגע יקרה את כל בני חלוף! וגם האיש אשר באשרו ושלותו רם לבבו, וכל רגשי חמלה תמו נכרתו מקרבו, גם הוא יכָנע וינוד להן!

אכן חליפות וצבא לכל בני תמותה!  כאיש כעס, משפט אחד להם; וגם כל העמים יחד נשתוו במקריהם וחליפותיהם; הפגעים לא יֵחַתּוּ לא יסוגו אחור מגאות לאום ואמונה, ותפארת משפחה!  לפניהם אין משוא פנים, ולא מקח שוחד, גם בין בני משפחות מאשרות בתבל, נראה כפעם בפעם, עשירים כי יוָרשׁו, חורי ארץ יִדַלו והומכו, כבוד ביתם יִגֶל, וללחם ישאלו, גם איך נכון לצלעם, אם לא ימלטו בשאול נפשם...לא דבר חדש הוא לראות, כי בנים אמונים עלי תולע, יעדרו במעדר, יפשטו עור נבלה, ויערפו כלבים... ובנות עדינות מנקרות בקלשון הברזל באשפה לבקש בלויי סחבות, יצוען מאחורי גדר הדחויה, ושם תכרענה ללדת, וכל רואה בהן יתנודד, גועל נפש יאחזהו, גם רגשי עצב וחמלה יתעוררו בקרבו, ודמוע תדמע עינו לראות איך ירד כה מין האנושי פלאים...

אבל מרביתם, לא יד המקרים והפגעים הויה בם, כי אם ידם המה!  מהחכם אשר עיניו בראשו לא נפלא היה להגיד להם מראש את האותיות לאחור; כי כאלה וכאלה יקרו אותם... כי חק הוא להטבע לבלתי סלוח לאלה אשר לא ישמרו את תפקידו, ויפֵרו חֻקיו ביד רמה.    

מכונה אם לא תפקד במועדה על פי חֻקי הטבע, אם יחסר מימה, או ירבה חֻמה, אז עד מהרה תתפוצץ קלחתה, חשוריה וגלגליה פור יתפוררו, ויחבלו סביבותם חבל נמרץ.

וגם האדם הוא מכונה: אם לא ישמור חקי הצדק והמוסר, היראה והענוה, השכל וההגיון, אז אין תקוה לאחריתו!..

אבל לא כן חלק יעקב, ומשפחת בית ישראל!  הטבע הפר בריתו עמו, אם גם ישמור חֻקיוּ, ולא יט מאמרי פיו ימין ושמאל, נכון הוא תמיד לצלע, כדור משחק הוא ביד הזמן! 

מי אשר ידע קשי יום אלה, את מאיר לוי ואת שרה אשתו לפני שלשים שנה, יעיד כי לא עונותיהם הטו אלה, ולא רעתם תיסרם!

בית מאיר היה נוה ישרים.  מעון שלום, ויהי לנס בעיר נבאשת וסביבותיה!  משפחות הרבה – כבני ברית כשאינם בני ברית – מצאו מחיה על ידו, כי סחרו פרץ מאד, ובכל אשר פנה הצליח ויעש פרי; ויתן מפריו גם לעוזרים על ידו, ויאכלו וישבעו ויתענגו מטובו, כי טוב עין היה מעודו, ולא היה נבהל להון, ויהי מופת לכל אחיו הסוחרים, אשר באוצרותיהם מהומה, ומנוחתם נגזלה תמיד... הוא ישב תמיד בשלוה, ולא ידע עצבת; הוא אהב עבודה כמוהם, ולא אהב לשבוע מעמל זרים עוד יותר מהם; אפס הוא כי היה בן תרבות, אוהב סדר ונמוס, וידע עת לכל חפץ; ואם גם רבה היתה עבודתו על שדה מסחרו, סחר הדגן והפשתן; בכל זאת היו תמיד עתותיו בידו: לאכול לשתות ולישון שנת הצהרים, ולהשתעות בחברת רעים; בימי הקיץ על יציע ביתו, ובימי החרף באולם האורחים בביתו, ולבלות שעה ושתים בצחוק האסקונדרי (שח בלע"ז) ומה גם ללכת לבית אלהים, ערב ובקר ולעסוק בתורה, גם בצרכי צבור, ולעזור ולפעמים על ידי שרה אשתו המלאות עבודת הצדקה!  כי היתה אֵם לבנים ובנות הרבה, אם כי לא הרתם ולא ילדתם, ורעיה לכל עני וכואב, לכל נקשה ורעב, ומפקחת על יולדות אמללות על אלמנות ויתומים.

וכה היה ביתו סמל האֹשֶׁר לכל בני עירו אך למתי מעט גם סמל הקנאה...

ובראשם היה רבי מכיר בן מנשה ראש העדה, וגבאי חברה קדישא!  והוא קנא בו לא בגלל עשרו והצלחתו, כי אם בגלל צדקתו וחכמתו ומעט בניו!     

לרבי מכיר בן מנשה היתה בת יחידה, וששה בנים; וכמעט כלם השביעוהו כעס ומכאובים יגון וחרפה: הבת היתה רעת המראה, פניה היו כפני קוף, חוטמה היה שקוע בקרבת המצח, ובולט ועב אצל שפתה העליונה הגסה, והמקֻפלת למעלה, ונחיריה היו רחבים ועמוקים, עיניה עקומות: העין הימנית הביטה צפונה, והשמאלית – נגבה, וכתם גדול בעל שער צהוב כהה, כסה רקתה השמאלית, וחצי לחיה, וחלק גדול מגרגרותיה; ועל כל אלה חוננה מיד היוצר במתנה נפלאה: בשני הרים גבנונים; האחד על שכמה, והשני על חָזֶהָ, נשי נבאשת העידו והגידו כי צביה אמה בימי הריונה, נמשכו עיניה על הקוף אשר גֻדל בגן ארמון הדוכס... אולם הבנים היו יפה מראה, גבהי קומה, בעלי כתף רחב, כאנשי צבא הגרדים, הדרגונים או האולנים, ויהיו כסלונים ממאירים וקוצים מכאיבים לא רק בעיני כל ישראל בנבאשת; כי גם בעיני אביהם, אשר מימים ימימה הרים תרומה לצבא, מבני עניים, רזים ודלים, דווּיים וסחופים...  וישלחם מעל פניו, ויפיצם בהישיבות לבל תשלט בם עין רעה; אבל עד מהרה, שבו לעומת שבאו, כי גורשו מהישיבות, בהיותם שובבים, עזי פנים, עצים אבנים...

– שובה אל בית אביך בן בליעל עז פנים וקשה עורף! – הרעים ראש הישיבה בצוק סלע על מנשה הבן השלישי, אשר שמו היה כשם אבי אביו – שובה הביתה ויתנך אביך על יד חיט או סנדלר, כי לכך נוצרת!  מחצית המלאכה מכבר למדת היטב: להיות עז פנים, וזולל וסובא!..

ובנוסח כזה קרא ראש הישיבה בעיר רימה ותולעה אל בנו הבכור, ואל יתר בניו, ויקרא עד כי נחר גרונו, ויגרשם מעל פניו.

ועל כלם הגדיל מנשה לעשות!  הוא היה תכשיט גדול ומהלל בתשבחות!  ואם כי הסתיר רבי מכיר אביו את מכאוביו, ולא גלה צדקתו: וכאשר גנב מביתו כפות הכסף והמזלגות, וכאשר אזל הכסף, גנב אגן הנחושת, האגרטל והמחבת, ויובילם מנחה לאיש חסדו וגבר עמיתו: לפוטי בן פוטי ההיה סרסור לדבר עברה בבתי האורחים, להאצילים ופקידי הצבא; או כאשר שבר את דלת הארגז במוצאי שבת, כעזוב אביו ואמו את הבית וילכו אל בית אלהים לאמר סליחות, ויוצא מתוכו שמונה מאת שקל ויֵעָלם ימים מספר עד אשר תם הכסף, או כאשר גנב את תכשיטי אמו: את ששה חרוזי הפנינים, וענק הזהב, ועגילי אזניה מתחת למראשותיה, ויאַבְּדם בין לילה אחד בענין טוב... הסתיר כל אלה מכל באי שער עירו, ולא נשא עליו חטא, וגם בעת אשר נהפכו על שפחת ביתו ציריה, השפחה הבתולה הקרובה אליו, ותקש בלדתה ותמת, והילד היה דיוקנו של מנשה בנו, גם אז כסא הדבר במשאון.

אבל יושבי תבל לא ינומו ולא יישנו! – אמרי אנשי – ומה גם יושבי נבאשת!  כי הבן היקר הזה הביא לבב חכמה במרוצת הימים; הוא פקח את עיניו וישם אל לבו, כי כפות כסף ומזלגות, ואגני נחשת, ואגרטלים ומחבות, וגם זהב ופנינים וכל כלי חפץ, ימצאו לא רק בבית אביו... והנסיון הורהו, כי דלתות החלונות הסגורות בלילה במטילי ברזל, דלתות עץ הנה, ומטילי הברזל דקים הם מאד, אשר על נקלה יתמוטטו, והם דבוקים רק במסמרים, ולהמסמרים הלא יש תחבֻלה, למה נבראה הצבת בערב שבת?..

וכה עלה מעלה מעלה, עד כי בהיותו בן שבע עשרה מכבר בחכמה היה פותח שערים, שערי אֻרוֹות הסוסים באחוזות האצילים, כי ארח לחברה עם פועלי און, גונבי סוסים, אשר פרשו שחת רשתּם על כל הנוף ההוא.

האב עוד שגה באולתו להאמין כי אין איש יודע אתו עד מה... וגם אחרי אשר הובא פעם, באחת משבתות החרף בבקר השכם בעגלת אחד האכרים, בכבוד גדול בלוית ארבעת שוטרים, ושלשה אכרים שרי עשרות, אסור בעבותות עד קרנות העגלה, מוכה ופצוע, ומלא חבורות נוראות מכף רגל ועד ראש, ובגֻלגלת רצוצה לשנים, ודמו שטף כנחל, ויכס את שערת ראשו, את פניו, את עיניו וחוטמו, וימלא את פיו, עד כי נפלא היה מאיש להכיר מראהו, ובשכבו יום אחד בבית החולים אשר במעונות חיל הצבא; אשר על יד הנהר מימין להארמון, נפחה נפשו; וכל בני העיר אשר שמעו מפרש מפי השוטרים ושרי העשרות, כי כל אלה באו לו הלילה לאות תודה וברכה מידי עבדי אדוני הכפר חפרפרת, בגלל הראותו חריצות כפיו, לסתום פי הכלבים בצלי בשר, אשר עורנו היה בין שניהם, כרעו ויפלו לא יספו לנבוח; ולשבר בריח האֻרוָה, ולנתק מוסרות שני הסוסים האמוצים אשר הצליח ביד אדוניהם למצוא ביום ההוא, הוא יום הששי על השוק אחרי עמל נפש ויגיעת בשר, אחרי אשר שקל על יד סוחר הסוסים שמונה מאות וחמשים שקל, מלבד שתיה כדת – גם אז, עוד היתה קשורה אולתו בלבו, כי סוד כמוס הוא!  וינס את כֹחו להוציא קול בעיר כי לא דובים ולא יער!  כי שודדים ומרצחים התנפלו עליו...  ולרבי מכיר נמצאו אוהבים לעשרות, והם עברו בכל רחובות העיר, ויעידו על אמתת דברי האב, עד כי נפתה לב רבים להאמין בזה.

אבל אם נקל לאדם להונות את הבריות, הנה כבד ממנו להונות גם את נפשו!  רבי מכיר הלא ידע כל אלה!.. 

ובהציגו בני ביתו מול בית מאיר שכנו הקרוב אליו, מחזה מול מחזה, נעוה משמוע, נבהל מראות! 

למאיר היה פרי בטן מעט וטוב:

רק בן ובת ילדה לו שרה אשתו, והבן והבת התנוססו, כאבני נזר בין כל בני ובנות העיר.

הבן יוסף היה בעל צורה; בהיותו בין שלש עשרה שנה, כתבי הקדש שגורים היו על פיו, שפת עבר ודקדוקה, הכתב והמכתב ידע עד תכליתן, ושלש הכבות[4] היו כמונחות בקופסתו, אם כי לא בקר בבתי אולפנא, הם חדרי המלמדים והישיבות;כי מאיר אביו קרא אל ביתו, מלמד מלמֻד מעיר רחוקה, ויקוב לו שכרו חמשה ועשרים דנרי זהב לחצי השנה, ומעון בביתו וארוחה על שולחנו, והוא היה מורו ומלמדו להועיל.

וגם בשפות חול, ומה גם בידיעת שפת צרפת, רכש לו ידיעה רבה, כי המורה הצרפתי אשר למד דעת ספר ולשון את בנות שראצר סוכן הדוכוס בהארמון, רֵעָה למאיר, ויתנדב להטיף לקחו גם לבנו יום יום שעה תמימה, משך שנתים ימים, עד עזבו את הארמון וישב לארצו.

וגם בתו למדה לשונה לדבר צרפתית, ותלך פעמים בשבוע אל הארמון ללמוד חכמת המוזיק בחברת בנות שראצר, אשר אהבו את היהודיה הצעירה היפה, וינטלוה וינשאוה, ותתענג בכל אשר התענגו הנה.

ובימים ההם בראשית שנות הששים, היה עון פלילי בעיני יהודי נבאשת, ללמוד דבר אשר לא מקדשי בני ישראל הוא  ; ומה גם לקרוא ספר, אשר לא בהררי קודש יסודתו!  ולו עשו כזאת שאר יושבי העיר, כי אז היו לדבת רבים, ולו היו בני עניים כי אז נמסרו לעבודת הצבא בחטאם... ולמאיר הותרה הרצועה!  כי מעשיו הטובים הכריעו את חטאת נפשו זאת!  וגם חטאת שרה אשתו, אשר הסירה את הצעיף מעל ראשה, ותחבש לראשה קדקד שער (האאר שייטעל, בלע"ז), ולא רק אנשים ישרים המבינים דבר לאשורו; כי גם עקשים וחשוכים, הטבועים ביון סכלות ושמירת הבלי שוא עד צואר; ידעו להוקיר בלבם את ערך המשפחת העבריה הזאת! 

ועיני רבי מכיר בן מנשה רואות וכלות

ומאיר הלך וגדל וטוב, ויאר נתיב לבני עירו ההולכים בחשך, ויפקח מעט את עיניהם, לא בכחו – כח פיו – ולא ברוחו; כי אם במעשיו!  מרפת המעשה הוא בחיר המטיפים; והוא מעורר לבבות ולוקח נפשות מאלפי מטיפים ומשיבי טעם!

אם אמנם בראשית הימים טעמו רק מִזַג ההשכלה, ויתנו עיניהם בנוי; הבחורים הצעירים החלו לסלסל פאותיהם הארוכות, הנפוצות אל כל רוח, בלי משטר, ולגדל בלורית; והעלמות הצעירות להרבות להן בורית, ולהסתכל כפעם בפעם בראי; ואם מנע מהן אלהים ראי, ויהי להן כד המים או עביט השופכין לראי...  ואלה עמלו בכל עז רק למצוא חן ושכל טוב איש איש בעיני רעהו!  אבל אחרי כן אכלו גם מחרצניה: ללמוד לשון הארץ, ולמשוך בשבט סופר, ולחשוב חשבונות, ואל בית מאיר פנו לעזרה, ולא בושו משברם: כי יוסף בנו וחנה בתו, לא מנעו הטוב מבעליהם, ויעמיסו עבודה רבה על שכמם בחפץ לב יום יום: יוסף למד את הבחורים, וחנה – את העלמות אשר קטנן עבה היה ממתניה; הם ישרו בקיים ישרים את הניר בעט עופרת, לבלי יֵתַע עטם ארחות עקלקלות, ויעשו להם עט מכנפי האוזָ, ויעניקו להם מספריהם.

ואם כנבול נבלו גם הם, גם המון הבחורים והבתולות, בכל זאת ראה מאיר ושמח בלבו.

פתאום נגלה אליהם מלאך מושיע, בדמות איש צעיר לימים הדור בלבושו כאחד ה"פריצים" וגובה לו ויראה לו, ויקרא בקול גדול:

– לכו בנים ובנות שמעו לי, כתב ולשון אלמדכס!

ויתאספו אליו כל צעירי הדור, ויקוב לו שכר מחצער, עשר קשיטות לגלגלת מדי שבוע; כי שכרו נתן לו מאר בסתר, והוא עשה עמו חוזה בנסעו לרגלי מסחרו לעיר הפלך, כי יבוא לנבאשת להוציא מאופל עברים!

והמגיד מעיר כלימה בנסעו למסעיו בארץ, סר גם לנבאשת; כי שמע מרחוק כי בה השחית כל בשר דרכו על הארץ, ויעל על במת בית הכנסת הגדול, ויפקוד על העונות החטאים והפשעים, שחטאו ושעוו, ושפשעו בחורי ובתולות עמו בית ישראל בנבאשת, וירעם בקולו על הבנים המסלסלים בשערם, והמגדלים בלורית, ועל הבנות המקצרות פסי (ארמי בלע"ז) שמלותיהן, ולוקחות מפי גבר תרוה חדשה אשר לא שערוה אבותיהן; ויקלל ויחרף, וינאץ בזעם אפו, וישום וישאף, וישרוק ויצפצף, ויבך, ויתיפח כאשה מצרה, ויהגה כיונה, ויהמה כדוב, ויך כף אל כף וירקע ברגל.

וברדתו מעל הבמה קם שאון בבית הכנסת:

– סמר בשרי מפחד, בשמעי אמרות פיו; הה מי שמע מי ראה כזאת?

– עירנו נבאשת היתה כעת עיר הנדחת!

– אכן עיר הנדחת בעונותינו הרבים ה' ירחם!

– על ראשם, על כרעיהם ועל קרבם רבון העולמים!  הם יחטאו ועונם על ראשם יחול!  ובנקיים ותמימי דרך לא יגעו לרעה חלילה!

– לו לעצתי שמעו קציני העיר, כי עתה שלחו, את ההולל הבליעל הלץ קצוץ הפאה והזקן, מהעיר! 

– העולם הפקר הוא?  חי נפשי כי נפלא הדבר ממני ולא אבין!  מדוע יחריש הרב?  מדוע יראה און ולא יתבונן?  היפלא ממנו להכותו חרם!? 

– מי הוא ההולל הבליעל קצוץ הפאה והזקן?  הן רבים הם בעונותינו הרבים בקרבנו הוללים בני בליעל, לצים קצוצי פאה וזקן?..

– המורה!  הוא היה בעוכרנו!  הוא הקיף עלינו ראש ותלאה! 

– המורה?  ימח שמו!  האחר בא לגור וישפוט שפוט? 

– המורה?  גם האבק הדק הזה הר גבוה הוא בעיניכם?  הלא רוח נשבה בו ואיננו!  יתר נא רבי מכיר בן מנשה ידו ויבצעהו! 

– אבל איזה שטן הביאהו הלום?  מאין בא הנה? 

– הס הס!  הנה רבי מכיר בן מנשה! 

– ומה זה תגור מפניו?  אדרבה, ישמע וידע, ויעמוד בפרץ!  רבי מכיר!  ידוע תדע כי אתה, רק אתה, תשא עון כל העם הזה!

– אנכי? – ענה רבי מכיר, ויתר ממקומו, ובלבו חשב אז כי היום סגר ה' את אויבו בידו – אנכי?

– אתה!  אתה!

– איזה עון? – שאל רבי מכיר בפנים נזעמים.

– הלא שמעת מפי המגיד!

– גם בטרם שמעתי ידעתי כי פרוע העם הזה!...

– ומי פרעו לשמצה?

– המורה ימח, שמו!  השמעת?  בבית מעונו יתאספו בחורים ובתולות ואיש אל רעהו יצהלו!..  ירפה היא רבי מכיר חי נפשי!  עליך להוגות אותו מן המסלה, לבל יהי למוקש לבנינו ובנותינו ח"ו.

– שמעו נא רבותי! – נאנח רבי מכיר בשברון מתנים, כּמו נגעה באמת צרת בני עירו עד נפשו ויפתח במשל פיו:

– איש משחית ובליעל, צר ואויב התגנב בליל חשך על גג אחד הבתים, ויזרה גפרית ואש, והגג היה גג תבן, או חציר יבש, ותצא אש ותאכל את הבית, והלהבה אחזה בכל פנות העיר, ותבער מגדיש עד קמה, עד כרם זית, וגם נפשות הרבה הרבה היו לברות לשני האש רחמנא לצלן; במי האשם?  באש, או במבעיר את הבערה?...

המבעיר את הבערה!  הזר הבליעל ישֻלח לעבוד עבודת פרך!  – ענו כלם פה אחד, ויביטו איש אל רעהו ויתמהו, כי לא הבינו חידתו, על מי ירמזון[5] מליו.

– הכן? – הוסיף רבי מכיר לדבר בחום לב – מדוע[6] זה רבותי תשימו אשם נפש המורה?  שאלו נא; מי שלח את האש חזרה במשכנותינו?  הידעתם?  אחד מנכבדי העיר!  האיש ההוא יִתַמָם יצטדק, בכסף נמאס קנא את לבכם, ויעַוֵר את עיניכם מראות כי הוות במגורו בקרבו, ואין אלהים כל מזמותיו!  אפיקורס גמור הוא!  מכחש באלהי ישראל!

המלים האחרונות יצאו מפיו בקצף נורא, ובחמה שפוכה, פניו[7] היו פני להבים, ועיניו יצאו מחוריהן, וכרגע חורו פניו ויבט סביבותיו ויפלס לו נתיב בתוך ההמון, ויעלם מן הין.

– מי הוא?  מי הוא?

– נשגבו ממני דבריו!

– מדוע לא תבין? האם גם לנזיד עדשים דרושים שנים?..

– מי הוא איפא?

– מאיר!

השיחה הזו רחבה ונסבה מרגע לרגע, אך חנינא הכילי ניגש אליהם[8], ויברכם "ברמשא טבא" וישת קציר לה

 

תם חלק ראשון

 

 

ד: תּוֹאֲנָה

קשה כשאול קנאה;  אולם מצרי שאול כאין נגדה!  הקנאה השפלה והנבזה, לא תחגר חרב על ירך, לא תדרך קשתה לצאת למלחמה על אויבה;  כי אם תלקט אבנים, ותסתתר במארב, וכפעם בפעם תשליך אבן מן המארב, אך בטרם תמצא את איש חרמה אשר שמה בו עינה לרעה, תכאיב באבניה לב בעליה, אשר בקרבו שמה לו מארב...

שונה היא תורת הקנאות!  יש קנאה מרחם אהבת הבצע יצאה;  קנאת הממון והרכוש, והיא לא לארך ימים תעמוד!

איש כי יקנא בעושר רעהו, כי יחמוד ביתו, שורו, עבדו, אמתו או כל אשר לו, והיה אם תרום קרן האיש, ועשה חיל גם הוא, אז תמות קנאתו, ושלום יהיה לו.

אבל לא כן היא הקנאה אשר ברוח יסודה:  באהבת משפחה, בהכרת הצדק והרוממות, הגדולה והתפארת!  קנאה כזאת תרד קבר עם בעליה, כל ימי צבאו תהי רקב בעצמותיו ותאכלהו כעש.

רבי מכיר בן מנשה לא קנא במאיר בגלל עשרו, וסחרו ואתננו, כי גדולה היתה שלו משל מאיר:  מאיר סחר ארצות.  ויהי צפוי תמיד אלי אסון ומקרה, ופגע רע:  מפני רוח שאינה מצויה חשבו אניותיו הטעונות דגן, חטה ושעורה להִשָבר, ולרדת במצולות נהר נאמן כמו אבן;  גץ שיצא מתוך פטיש הפחמי, או שביב אש אחד ממקטרת האכרים, יכול להפוך את כל אסמי פשתנו, לתהו ובהו במעוף עין אחד, ויעלו בעשן השמימה;  או אחד מבעלי בריתו האשכנזים כי מת, הביא מהומה באוצרו!...

והוא, רבי מכיר, גם רוח גם אש, גם מים, וכל אסון ותלאה, כל מקרה ופגע היו משחק לו!  ונהפוך הוא:  בָהמה היה שמן חלקו!..

בשמעו באשמרה שלישית, קול מקבת שמש בית הכנסת דופקת על דלת ושער, רק פעם אחת;  לאות כי מלאך המות בא לעיר, אז ידע כרגע, כי שכרו אתו ופעולתו לפניו;  ממה נפשך:  אם תיש שמן הוא המת, הלא יקח חלבו במחיר קברו אשר יתן לו;  ואם גם שעירת עזים רזה ודלה, הלא יפשיט עורה מעל עצמותיה!..  והוא ישב תמיד בשלוה, כי ידע, אשר כימי השמים על הארץ, לא ייבש מקורו, ולא יחרב מעינו:  רבים שתו ורבים ישתו!..

עבר קציר כלה קיץ ורוח קר נשב, קול מצעדי החרף נשמע, אז ידע כי נפתח לו אוצרו הטוב;  למי אוי, למי אבוי, למי פצעים חנם, למי זלעפות רעב וקרה, למי טלטולים ונדודים ובלהות כמים;  ולו מקור עושר וברכה ופרנסה טובה;  בלי רגזה ודאגה, בלי עמל!  הוא ישן במנוחה על משכבו בלילות, ומלאכתו נעשתה על ידי פורה ובלע שני גבורי הציד שני מלאכיו משרתיו עושי רצונו:  והוא ידע כי כל אשר לא יחדל אביון מקרב הארץ, לא יירא רע, לא ידאג לשנת בצרת!  בני העשירים יתנו לו כפר נפשם, ובני עֹני ימלאו את מקומם במחנה הצבא.

וגם בעבור ימי החרף, וימי האביב משמשו ובאו, גם אז מצא נוחם לנפשו, וחלקו לא נגרע:  אז לבש כמעיל צדקה ויכתוב בספר כל תושבי עירו וישם עליהם מס:  מכס המצות להכין "קמחא דפסחא" לבני עני, והתושבים החלשים והנכנעים הרבו להביא: העשיר הרבה, והדל לא המעיט:  ויתנו בלב קרוע ומרתח, ובעינים  נגרות, כי לחצם וענים נסתר מעין...  רבי מכיר צוה ומי הקשה אליו וישלם?  ומה יעשו פורה ובלע?  האם לא יחבלו שמלתם לעורם?  או מנורת שבתם?  ורבי מכיר היה המנצח על מעשה הצדקה הזאת, ויחלק ויתן, וגם מבשרו לא התעלם.  ויזכר כי גם הוא בשר ולא אל!...

האביב הנעים, חלף וימי הקיץ באו!  אז הקרה ה' אלהיו לפניו תבערה בעיר:  בשנה אחת עלה ה"הקדש" על המוקד.  בשנה השנית היה בית המרחץ למאכלת אש, והמקוה מוט התמוטט, בשלישית ירדה אש מן השמים ותאכל את גג בית המדרש הגדול – להבדיל – וישלח מלאכים בכל גבול ישראל לבקש רחמים על נבאשת השרופה, ולקבץ על יד, נדבות נדיבי עם אלהי אברהם, והכסף הובא ביתה רבי מכיר בן מנשה, וידו חלקתה:  כדאמרי אינשי: "האוחז בידו העט, הוא ייטיב לו הכתיבה"...

ובשוב הדוכס מברלין לשאוף רוח צח, בארמונו בנבאשת קרית עזו;  ויצא לקראתו רבי מכיר בן מנשה בספר תורה בימינו, וככר לחם ומלח על טס כסף בשמאלו.  ויספר לו את כל התלאה אשר מצאה את עיר מושבו, כי באש ה' נשפט אתה, או כי היתה מגפה בבהמה, וכי אין מרעה טוב;  או כי היתה שנת בצרת, והרעב כלה את העיר, יושביה רשו ורעבו;  ויקשב הדוכס וישמע, ויכתבו בספר זכרון  לפניו.  וביום המחרת בא אליו רץ ממהר מהאדון שראצר סוכן הדוכס, כי ימהר הארמונה;  ושראצר צוה עליו לכרות מיערו אלפים גזרי עץ אלון, ושלשת אלפים קורות גזרי עצי גפר ותרזה, ולקחת מהמלבן עשרים אלף לבנים, וחמשים קומות אבנים, וחול וחמר וסיד ומטילי ברזל וכו';  או צוה עליו לבחר בטוב בעיניו מקום מרעה אחר;  כר נרחב אצל הפxור הקַזִימִירי, או צוה להביא מאתים שקים, וימלאם חטים ודגן כסמת ושערה, פול ועדשים...

ורבי מכיר הוא ידע את אשר לפניו!  הדוכס כבד מאד את ראש עדת יהודיו, ולא נטה עליו קו חשד כי ישנה ממטבע שטבע לו, וכי מכל אלה יתן ליהודיו, רק יד אחת, ותשע הידות יקח לו...  וגם האדון שראצר, אשר רק את מאיר כבד ויאהב, ויתר יהודי העיר, וביניהם גם רבי מכיר, שנואים היו לנפשו, או בזויים היו בעיניו – לא עלה על לבו כי יזיד לעשות כדבר הזה למעול מעל...  והוא השכיל לקחת כפלים במקום אלפים גזרי עץ, ארבעת אלפים;  ותחת שלשת אלפים – ששת  תחת עשרים אלף לבנים – ארבעים אלף וכו'...  וגם במתת בר, אשר נפלא היה ממנו להביא ארבע מאות שקים כי פקיד הממגרות היה נורא עלילה;  מצא לו עצה ותחבלה ישרה, ויגדל מדת השקים:  השנים היו לאחד...

ואיה חדר הקהל?  הםא כלי אין חפץ בו היה?  איה תעודות המסע?  איה מכס הנפט, מכס השמרים, מכס המלח, מכס הנרות, ומה גם מכס הבשר היא הטכסה המרהבה?  האם כל אלה כאין היו בעיניו?  האם לא ידע בעל הטכסה לכפר פני רבי מכיר במנחה מימים ימימה?  שכחתי, וקופת רמב"ן?  וקערת ערב יום הכפורים?  והרב מטעם הממשלה ונבחרי בית המועצה?..  ועוד ועוד הכנסות רבות על כל צעד ושעל...

ובכן לא התאונן על מצבו וישמח במתנת חלקו, ולא קנא בעושר מאיר, רק קנאת ביתו אכלתהו.

הקנאה הזאת היתה לו למפגע, היא הפליאה מכותיו, בעוד אשר במאיר לא נגעה לרעה!

מאיר היה איש רעים, ומקדים בשלום חבריו תמיד, ואם כי רבים מהם כבהמות נדמו בעיניו, ורבים כפריצי חיות דורסים וטורפים...  בכל זאת לא שנאם, ורק נד להם ויחמול עליהם, על האמללים המוסריים האלה...  הוא ידע כי אמללים כאלה חזון נפרץ הוא, לא רק בקרב עמו, היושב בבור תחתיות  במחשכים;  כי גם בקרב עמים אשר מרומים ישבנו, ומצודת סלעים משגבם...  וגם את רבי מכיר אשר ידעהו לאיש תככים, וירא את כפיו הנגאלות בדם יתום ואלמנה, וכל נכלי תרמיתו;  בכל זאת לא מנעהו מכבוד, לא למען עשות לו חנף;  כי מוראו לא ירא, ושפת חלקות לא ידע מעודו;  כי אם למען עצור בעד רעתו למען יגדל ערכו בעיני עצמו, וירפהו לבו לעות משפט אדם בריבו, ויבוש לעשות מעשיו זר מעשיו;  ובהפגשם יחד הקדים מאיר תמיד בשלומו.

ומאור פני מאיר, דכא לארץ חיתו הרבה יתר מזעם לשון יריבו!  כי גם איש חמסים כמוהו הלא היה נברא בצלם.  וגם בלבו הפקיד היוצר, את היצר הטוב לרואה חשבון... ובעלותו על ערש יצועו בנפול תרדמה על אנשים, אז פתח לפניו ספרי החשבון, ויגל למוסר אזניו:

– מה עשה לך האיש הטוב והישר הזה?  מדוע תחרש עליו דעה?  הנלחם נלחם בך מלחמת הקיום?  ההטיל מום בבתך היחידה?  הצפן משכל לבב בניך?  או ההתעה את בנך הגנב מדרך הישר?  או הוא המריצך לעשות כל תעבה ונבלה?

התוכחה הנמרצה והקצרה הזאת, העטתה כלימה על נפשו יבוש מאד אם כי אזן זר לא לקחה שמץ מנה, וכמעט עֻממה קנאתו, אפס כי מקרה לא טהור אחד, הגדיל והרחיב ברגע אחד מדורת אש הקנאה, ותלהט כתי נפשו, ואז לא היה עוד בעיניו כרודף נקיים חנם כי אם כנרדף!  נרדף אמלל מיד עוֶל וזד!..

המקרה ההוא היה מות חנינא הכילי חותן מאיר!  המקרה הזה היה תואנה בלבו להתגולל להתנפל על איש עברתו.

 

ה: כִּילַי נָדִיב

יוצא ירך משפחה עניה היה חנינא, אך גם תמה יישרה, ועולתה לא נמצא בה!  אביו וחותנו היו שניהם מחזיקי בתי מלון בשני כפרים קרובים זה אל זה:  בכל זאת ישבו בשלוה כשבת הים יחדו, לא רק אשר לא הכו בלשון איש את רעהו, ואיש איש לא הבאיש את ריח רעהו בעיני האכרים והאציל, כנהוג בזמן הזה...  כי גם באו איש בעד רעהו באש ובמים!  ביום שבת ומועד התפללו יחדו, ואיש איש קרא את רעהו לאכול לחם על שלחנו, ובעתות המנוחה והמרגוע עסקו יחד בתורה, ורק אז קרה כי התגלע ריב ביניהם!  ונשיהם אשר גם הן התהלכו יחד בשלום ובמישור, וריב שנאו מאד, אהבו מאד שלמוע דברי ריבות אלה, ופניהם צהלו אז משמן!  ושני המשפחות הכשרות האלה התחתנו איש ברעהו: אבי הבת נתן נדה לבתו סך עשרה אדומים מלבד מהר ומתן:  שתי שמלות קנבוס, גם צעיף לבן וזוג נעלים, אשר מחיר כל אלה עלה עד שלשה או עד ארבעה שקלים!  והאברך הצעיר חנינא, בצאתו לסחר על ארץ רבה, עלה הונו עד עשרים קשיטות, כי כסף הנדוניא עלה בתהו בצאתו את הכפר לגור בעיר.  ועשרים קשיטות אלה – ספר חנינא בעצמו כפעם בפעם – נתן בפעם הראשונה בתור דמי קדימה לאחד האצילים, אשר קנה מידו יבול אדמתו.  וה' צוה לו את הברכה ויהי לאיש אוצרות;  לא כעשירי עמנו בדור הזה, אשר רק מהומה באוצרותיהם, כל אשר ירבו נושיהם, יגדל שם תהלתם!

פלטי בן ליש, חירה העדולמי, ושלה התמנתי, הם אילי הכסף, אבל מי מנה מספר לאוצרותיהם? לא אחד!  אבל הלא אמונתם רבה על כל סביבותיהם:  בתי האוצר, ובתי המסחר, פתוחים לפניהם!  בכל עבר ובכל פנה, יעופו שטרי חובותיהם מיד ליד...  יעופו ירוצו עד כי יהיו לצור על פי צלוחית...

וחנינא לא היה נאמן כי אם מאמין,  בבית אוצר המלכות בעיר אילון ידעו כל בני שער עירו – אם כי לא גלה גם לאחד סודו – כי נתן עשרים אלף שקל לפקדון, לשראצר סיכן הדוכס נתן עשרת אלפים בתור דמי קדימה על תבואת השנה החדשה;  להאציל ערב-רב הלוה חמשה עשר אלף בלי נשך ותרבית, עת מטה ידו, ובית אוצר האחוזות, נאלץ למכור את אדמת אחוזתו בעד חובותיו הרבים והעצומים;  מלבד אשר אסמי מלאו בר לאין מספר. 

אך למרות עשרו הרב, היה כילי נבזה, אביר לב רחוק מצדקה ויהי למשל ולשנינה.

בצאת כפעם בפעם נכבדי נבאשת וקציניה, לאסוף נדבות לדבר שבצדקה, וכל אשר נשמה באפו קדם פניהם בכבוד, איש איש כברכת ה' אלהיו אשר נתן לו, או אשר לקח לו נגד רצונו...  ועוד יותר מאשר השיגה ידו;  וגם רבי מכיר מיודענו אשר ידו היתה פתוחה לקחת ולא לתת;  גם הוא אצל להם בחסדו נדבה הגונה, אם רק ידע כי תפאר ותרומם זכרו...  וחנינא, גם פני קציניו לא הדר, ולא בוש, להוציא מחיקו קשיטת נחשת ולתת להם, והם ירוק ירקו בפניו, ויצאו בחרי אף, ואת הדלת סגרו אחריהם ברעש והמולה.

וגם העניים והאביונים, העורים והפסחים, פסחו על ביתו, כי ידעו אשר לא מחלמיש צור יוציאו שמן.

ובבית אלהים לא הכירהו מקומו:  הגבאי, ומה גם השמש, הביטו עליו בשאט בנפש;  כי מאז ידעוהו, לא נדב דבר מה לבית אלהים;  לא רק לכתוב ספר תורה, ולהובילהו אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג, כאשר עשה רבי נחמן הנושך, אשר גם הוא לא הצטין בנדבת לבבו;  או כאשר עשה רבי שמריה המוזג, אשר בכל העיר היה גלוי וידוע, כי לא מכוס היי"ש ובקבוק השכר, עתק גם גבר חיל, כי אם עם גנבים שם חלקו, וכל גנבה וגזלה, יביאו גנבי כל הנוף, רק אל ביתו, ומעושק וגזל עשה עושר, ויבן בית, ויתחתן עם הדיָן מערי שטנה, ויקן לו מקום בבית המדרש הגדול בכותל המזרחי;  ובעת הובילו את ספר התורה, נדבהו לבו לתת טליתים קטנים לכל ילדי תלמוד תורה.  וצצית כפולות שמונה לכל ימות השנה.  מלבד הטבח אשר טבח ליראי ה' ולחושבי שמו:  פרים כבשים עם עתודים, ויין דגן נשפך כמים על הארץ וכל יושבי נבאשת דוממוהו על לשונם, מלבד אחותו האלמנה העניה, אשר התאוננה עליו, ותאמר קבל עם, כי היטיב לעשות, לו תמך בימינה במספר השקלים אשר מלא גרונם של תלמידי חכמים!  אך מי שם לב לדברי אשת מדנים וכעס, אשר גם בבן אמה נתנה דופי? –

וחנינא הכילי לא רק ספר תורה;  כי גם מטפחת לספר תורה לא נדב מעודו, וגם לקנות עליה, לא נסה מעודו;  ואם גם נחר גרון השמש לקרוא מעל הבמה:  שני זהובים!  שני זהובים וחצי!  שלשה זהובים!  פעם ראשונה, פעם שניה, פעם, פעם, פעם ש...  פעם ראשונה!  וחנינא לא קם ולא זע, וישב על מקומו שחוח, ויקרא בספר אשר לפניו. – לקנות עליָה?  ביום שבת ומועד, יה אלי וגואלי!  מי הוא האיש אשר דם ישראל נוזל בעורקיו ולא יתאוה תאוה לקנות עליָה? הלא גם אביונים קבצנים, אשר בביתם אין לחם ואין שמלה, ינסו את כחם להתיצב בשער ההתחרות, במכור השמש שלישי, ששי, מפטיר, אתה הראית וכו'!  הלא גם איש רע וחוטא כרבי גבריאל, אשר הון ועושר בביתו, והצלחתו גדלה עד שמים, ולאביו הזקן אשר היה עוֵר שתי עיניו, לא נתן לדרוך גם על סף ביתו, ולא נתן חנינה ליתומי אחיו הקטנים, ויתגוללו בראש כל חוצות, ויושבי נבאשת הקשיחו לבם מהם, בגלל דודם העשיר, עד כי ארחו לחברה עם עניים נודדים מעיר לעיר, ומכפר לכפר;  ורבי גבריאל זה הזיל ח"י זהובים מכיסו בעד מפטיר יונה!  בגלל הנתחים האלה – העליות – נשמע כפעם בפעם דברי ריבות בשערי נבאשת;  ולרגלי הריבות נקרו ויאתיו, גם מהלמות, מריטת הזקן והפאות, הפרת ברית התנאים, גטין, מלשינות, מסירה לצבא, עצירה בבית הכלא, או גם שלילת זכיות, ושלוח לארץ גזרה ומה גם חלול שם קוב"ה ישראל ואוריתא!...

וחנינא הכילי לא שם לב לכל אלה!  ולא רק אשר מנע הטוב מזולתו, כי גם את נפשו החסיר מטובה:  מעודו לא התהדר בלבושו, ורק תלבשת פשתן בעלת קרסי ברזל על שתי גדותיה, אשר חגֹרתה ממנה היתה, לבש ביום חול;  ומכנסי פשתן קצרים עד הברכים, מחֻברים בלולאות על ברכיו, כסו את בשרו;  וביום השבת לבש בגדי קנבוס שחור, וכמוהו היתה נחמה אשתו...  בביתו לא התנוססו מראות מלטשים, או תמונות ששר במסגרות זהב על קירות הבית, וקלעי רקמה על החלונות, ויריעות מרקמות בשלל צבעים על הרצפה, כמנהג בני הדור הזה:  כלי ביתו היו רק שלחן עץ גדול וארוך, תבתקים ארוכים על יד הקירות, ובכלי ביתו אלה, חלו ידי בעלת הבית מדי ערב שבת בשבתו, תמרקם בחול ובמטאטא מעוך מן התשמיש, ותשטפם במים, עד כי היה כדונג מראיהם;  ומעדניו ומטעמיו היה רק פת קיבר.  תפוחי אדמה, גרש, זרועי גנה;  ובשר ודגים באו אל ביתו רק ביום השבת, ולעתים רחוקות גם ביום חול.  ורבים נדו ליצור אמלל כמהו, אשר לא יוכל לשלוט בעמלו...

ואם כי לא נמצא גם אחד אשר ערב את לבו לפון באמונתו, ותם דרכו;  כי מעודו עסק באמונה;  וגם האכרים האצילים ידעו אמונתו;  האכרים בבואם ליום השוק העירה למכור יבול אדמתם, פנו רק אל חנינא, אם גם סוחרי תבואה אחרים הרבו במחירו:  כי ידעו אשר חנינא לא יעשקם, ולא יונה אותם במדה ומשקל; והאצילים, אשר אז לא היה היהודי בעיניהם גור אריות טורף ומחנק;  כי אם רמש נבזה, תולעת ולא איש;  הבדילוהו לטובה, וינטלוהו וינשאוהו בגלל ישרו ובור לבו, ואשר לדידן הוי מומא, לדידהו לא הוי מומוא...  הוא קנה תמיד תבואותיהם בימי האביב, בלי ספר מקנה, ובלי דמי קדימה.  כי מוצא שפתיו היה ספר המקנה ודמי הקדימה.  ומוצא שפתיו שמר אם נס שלם במחירו מאות ואלפים, כי לפעמים קרה לו לקנות אלפים כּר חטה ושערה בבת אחת, ובימי הדיש והבציר ירד השער עד החצי, והוא לא בקש פתח חרטה.  ויקח מקנתו – בכל זאת לא רומם ערכו גם במעט;  ויהי תמיד רצוץ משפט:  לוּ חבל הוא באחרים היה חיב, ואחרים שחבלו בו היו פטורים...

ראש העדה רבי פרץ התהלך עמו תמיד בחמת קרי, וישם עליו מסים וארנוניות;  ואם לא מהר למלאות אחרי פקודתו, להביא אל חדר הקהל את אשר הטיל עליו;  אז מצאו כרגע עשרת אנשי צבא החיל מחסה בצל קורתו, ועל אשתו נחמה היה להכין להם ארוחה פעמים בכל יום, ולהניח להם משכבה, ולבקש לה  מקום ללון.  ואם המרתה במעט את פיהם, ויקללוה בעמה ואלהיה, ויעשו שמות בבית, וישפכו על הרצפה כד המים ועביט של שופכין, ויאחזו בידיה, וישימו נתח בשר החזיר אל פיה.  ואז מהר בעלה לעשות את אשר נטל עליו.

לפני חג המצות, שם עליו מס כבד:  מאה שקל "מעות חטים" ואם גם  נתן בשם שראצר סוכן הדוכס עשרה כר חטים.  וחמשים כר כרתפל בכל זאת לא נשאו פניו, הא לחוד והא לחוד!  ועוד מאשר היה בעיניו, כי לא נצטוה לתת כפלים, או פי שלש.  הוא ידע כי מרבי פרץ לא יבצר מזמה.

ואחרי מות רבי פרץ, ומטעם העדה נבחר רבי מכיר בן מנשה לראש העדה.  אחרי אשר עשה משתאות מספר ירחים לכבוד החיטים והסנדלרים, ולכל תקיף ועז פנים, לכל צרעת ממארת ומחלת מצרים;  אז עוד הָכבד עלו: ורבי פרץ המנוח היה אז חנון וצדיק בעיני חנינא לעמת יורש כסאו.  בהגיע תר האסף אנשים לצבא, הטיל עליו מס אלף שקל;  וליתר בטחון צוה על שני החוטפים, על פורה ובלע, לחטוף אחד מבני משפחתו, בן דודו  או בן אחיו, אם גם היה בן ארבעים ויותר, ולעצרהו בחדר השבויים, ולשים כבלים על רגליו, ואשת השבוי, ובניו ובנותיו באו לזעוק את פני חנינא דודם, ויטביעוהו בדמעותיהם.  ואז שקל את הכסף שקל אחד לא נעדר – על יד רבי מכיר בבכי ותחנונים...

ואם כי ידע תעלמות חדר הקהל, כי כספו זה יבלע רבי מכיר, וחלק קטן יתן גם לרואי פניו, ועל נקלה יכול לשלם על יתר לאויביו תולליו בכל זאת החריש...

אך כל זאת מעט היה בעיני רבי מכיר, ויחכה לימים טובים מאלה.  ליום מות הכילי...  אז קוה להיות אחד מיורשיו!  כי לא יפלא ממנו לקחת מספר אלפים שקל בעד אחוזת קברו...

אבל לדאבון לבו האריך ימים מאד

כמה פעמים עבר החלי-רע בארץ, וגם על נבאשת לא פסח;  ובכל פעם גר בחרמו, רק את בעלי החוטם ובעלי הכרס, ואת אלה אשר גם הם אחזו בכפות המנעול של חדר הקהל, ויחכו כי גם הם ישברו עצם במות הזקן, והיו קרובים אל החלל – ובו לא נגע לרעה.  ורבי מכיר לא חדל מקוות, וישאל יום יום לשלומו, ובריאות גופו, ובשמעו מפיו כי שלום לו, אז היה המענה כרצח בעצמותיו.

אך לכל תכלה יש קץ!

הקול נשמע כי חנינא הכילי חלה את חליו, חנינא אנוש מאד, חנינא גוסס, חנינא מת!

ורבי מכיר בן מנשה ראש קהל עדת נבאשת התעורר לחיים חדשים!

 

ו: שֶׁמֶן עַל הַמְּדוּרָה

חנינא הכילי מת!  הנה הוא שוכב על הרצפה, מתחתיו יֻצע מספר שבלי תבן, ושמלה שחורה פרושה עליו ממעל;  מנורות נחשת, עומדות על הארץ מסביב לו, ובתוכן נרות חלב דולקות, ומפיצות אור כהה, והבית מלא מפה לפה, והמון רב עוטר את הבית וקול נהי ובכי ישמע, קול יללה נוראה!  והקול לא קול שרה בתו הוא! הקול הזה הוא בעל הרבה קולות:  קול גברים ונשים, בחורים ובתולות, ילדים וילדות.

מה זאת?  מי המה אלה?...

מאיר לא היה אז בביתו כי בא אל גבאי חברה קדישא אל רבי מכיר בן מנשה, לבקש אחוזת קבר לקבור את מותו מלפניו.

ולב רבי מכיר פחד ורחב בקרבו, עד כי ראשו סבב עליו כגלגל: כאן מצא בעל חוב לגבות את חובו!  הפעם ידבר משפט עם זעום נפשו, ויכעיסהו וירעימהו, וישת מעט דמו, נקמה מתוקה מאין כמוה!  הוא נהנה, וזעום נפשו חסר!..

– כמה היו שני ימי חיי רבי מאיר ידידי? – נכנס עמו רבי מכיר בדברים.

– קרוב לשמונים רבי מכיר!

– חבל על דאבדן! – נאנח רבי מכיר וינע ראש.

– מי יתן וצעירים ממנו לימים לא ימותו! – ענה מאיר גם הוא באנחה, ובפנים נזעמים – הוא יבוא בכלח אלי קבר.  מי יתן והיתה אחריתי כמוהו!

– אך הבל בני אדם – הוסיף רבי מכיר בהחילו לגלות לו את לבו ולהוציא כל רוחו – הוא חשב כי במותו יקח הכל, כי ירד אחריו כבודו, לא אהב לחיות, ולא אהב להחיות!... חי ככסיל, ומת ככסיל!

כחצים שנונים ירדו דברי רבי מכיר בבטן מאיר, וכאבו היה נעכר, בכל זאת לא פתח פיו וידום.

– הבשורה ראשונה תחצוב לו קבר? – שאל רבי מכיר אשר שתיקת מאיר הכאיבה את לבו, כאשר הכאיבו דבריו את לב מאיר.

– אחת היא רבי מכיר, אחת היא לרפאים שוכני קבר!  בגיא צלמות זה אין כתל מזרחי, ואין כתל מערבי, שמה אין גאוה וכבוד, ואין קנאה ומשטמה!  ובכל זאת אם כשר הדבר לפניך רבי מכיר!..

– קבר אחד יש מובחר מן המבחרים!...  הקבר השלישי מימין לאהל הרב הצדיק רבי מאיר'קי זכותו תגן עלינו ועל כל בית ישראל!

– לו יהי כדבריך רבי מכיר!  רבי מאיר'קי הוא זקני ושמו נקרא עלי!

– רבי מאיר'קי? הוא זקנך?  איך?

– אם אמי היתה בתו.

– הכן?  טוב הדבר מאוד!  אבל – גמגם רבי מכיר כלשונו ופניו נהפכו לירקון, ולבו היה בקרבו הולם פעם.

– הגד רבי מכיר ואל תכחד, ואל תגמגם בלשונך!  שלם אשלם בכסף מלא!

– אכן רבי מאיר ידידי!  אחוזת קבר זאת, עולה בדמים יקרים!

– כמה רבי מכיר?  הגד ואל תעצרני, כי עוד רבה המלאכה לפני!

– אלף וחמש מאות שקל!

– אם כי הפרזת הרבה על המדה רבי מכיר, בכל זאת הכסף נתון לך! – ענה מאיר וישם ידו בחיקו, ויוצא צרור שטרי המלכות, ויספור, וימנה, וינח את הכסף על השלחן.

ורבי מכיר בראותו את הכסף, חרק שן ויכעס על נפשו, על כי לא השכיל לבקש פי שנים או שלשה, ויעמוד במבוכה ולא נגע בהכסף.

– ומה רבי מכיר? קחה נא הכסף, והחיש מעשיך!

– שכחתי רבי מאיר ידידי להגיד לך מראש!  עלי לדעת ולראות את הצוָאָה אשר ערך לפני מותו!  

– הצואה?  האם אחד מיורשיו הנך רבי מכיר?  חפצך נפלא ממני רבי מכיר הפעם!

– עלי לדעת כמה השאיר לדברים שבצדקה?  כמה נדב לטובת העדה?..

– לא פללתי לשמוע כזאת מפיך רבי מכיר!  ענה מאיר בעז משפט – מה לך ולו?  ומה לו ולהעדה?  הצדקה לא ביד חזקה תֻקח מיד בעליה בחייו, ומה גם אחרי מותו!  ידוע תדע כי גם קשיטה אחת לא השאיר לדברים שבצדקה, ואתה מה לך כי נזעקת?

– ואנכי לא פללתי לשמוע אולת כזאת מפיך?  עוד תשאל: "מה לי"?  אנכי הנני ראש העדה, ועלי נטל לדאוג בעדה!  חותנך חנינא הוא בעל חוב גדול!  ארבעים שנה נחשב בין תושבי נבאשת, ויעשר ויצליח ויעש פרי, וכל העת ההיא לא נשא במשא העדה!  השמעת נבלה כזאת?  צא וחשוב:  ארבעים שנה!  לו אם גם העניק לעדתו רק מאתים שקל לשנה;  כי אז עלה מכסת הכסף לשמונת אלפים שקל!  ורבית?  התבין רבי מאיר?  ועוד תשאל:  מה לי כי נזעקתי?

– לא דן יחידי הנך רבי מכיר! – ענה מאיר ודמיו רתחו בקרבו לשמוע נכלותו ועקשות פיו – על פי טובי עירנו ורבנו יקום דבר!

– מה לי טיבי העיר?  ומה לי הרב?  אנכי גזרתי אומר ויקום:  אם יחסרון שמונת האלפים עשרים שקל, קבורה לא תהי להכילי הזה!

– שמור פתח פיך! – נתן עליו מאיר בקולו אחרי אשר כשל כח סבלו ויקח את הכסף וישם בחיקו – אל תנאץ שם חותני המת אשר טובה צפונו מראשך!  אם יש את נפשך, הבה ואקרא באזניך את כל צדקותיך אתה, וידעת היום והשיבות אל לבבך!..

– שים מחסום לפיך רבי מאיר!  ראה הזהרתיך!  כי בעד כל הגה אשר תוציא מפיך תשלם כסף ענושים!..

– רבי מכיר!  ידוע תדע כי זרועי תסמכני להכות מר ואויב כמוך אחור!  יש גבוה מעל גבוה!  צר לי מאד לגלות ערות עמי!  אבל בכל זאת, עד שר המחוז ושר הפלך אגיש משפטי!  והם ינתצו מלתעות כפירים וישברו זרוע רשע...

שמע זאת רבי מכיר וירגז תחתיו, ויגש אל מאיר ויאחזהו בבית צוארי;  אולם מאיר הדף אותו ברוח קרה, ורבי מכיר נדחף מאחריו אל הקיר השני, ויפול ויתהפך פעמים, והוא עזב את ביתו.

ורבי מכיר קם אחרי נפלו, וירדוף אחריו החוצה ויקרא בקול גדול:

– הלהרגני אתה אומר בחרב לשונך?  יהודים!  שמעו נא וראו!  זרע ישראל!  הבליעל הזה, אומר להכות אותנו כלנו יחד בלשון!  הוי מלשין!  מוסר!  אפיקוס איש הדמים!  שוד ורצח!  הקבצו ושמעו בני ישראל!..

להקה גדולה התאספה כרגע מסביב לבית רבי מכיר:  ואיש לא ידע בשל מי, ובשל מה התגלע הריב...

– עתה תראה בליעל את אשר אעשה לך. – דבר רבי מכיר לנפשו – בין שניך תביא מכסת הכסף! הכלב המת ישכב בבשתו, וקבורה לא תהי לו. – וימהר ויעל על עלית ביתו ויסגר אחריו הדלת ונעל לבל יודע לאיש מחבאו, ובדעתו כי הוא גבאי חברה קדישא, ובלעדו לא ירים איש ידיו ורגליו.

וישב בעליתו שעה, שתים, שלש, וארבע, עד כי עברה עת הצהרים ולבו המה בקרבו כמות ימים, מורא עלה על ראשו פן יקים מאיר את דבריו, ואבד ונגזר...  אך הוא השלה את נפשו וינחמנה, כי מאיר לא יעשה כזאת, מאיר לא ילשין, מאיר לא ישים חרפה על ישראל!  וכה ישב תפוש בהמון מחשבותיו, פעם הגה לבו אימה, ופעם התאושש וילעג לפחדו ויאמץ את לבו, ויתהולל מרוב שמחה.

פתאום עלה קול שאון באזניו, קול המון גדול;  קול בוכים!  ויגש אל החלון וירא והנה מחנה כבד מאד!  מטת מת נשאת על שכם רבי סנדר, רבי שבתי הדין, ורבי יהודה אמרכל ארץ הקדושה, ורבי אָשֵר ראש הישיבה;  ואחריהם, פרושי בית המדרש, בחורי הישיבה, וילדי תלמוד תורה, ויקראו בקול גדול:  "צדק לפניו יהלך"!  וישתומם למראה עיניו, ולמשמע אזניו, ויהי כמשֻגע, וימהר וירד ממחבואו ויתיצב לפני פתח ביתו, וישאל: 

– מי מת?  מי הוא המת?

– האם לא תדע?  רבי חנינא!

ויחרד וינוע ויעמוד מרחוק במסדרון ביתו, וירא וישמע, והנה בעלי בתים יורדים, עניים מרודים, אלמנות ויתומים, יבכו לו ויילילו משבר רוח, ויקראו לו:  רחום וחנון, טוב ומטיב, מעוז לדל, אבי יתומים מנחם לנשברי לב, ומושיע לדכאי רוח, וכלם ספרו רוב חסדיו וצדקותיו אשר עשה עמהם בסתר וצדקת פזרונו בישראל, אשר בענות רוחו קרא עליהם שם אחר, לבל לתודע בשערים צדקתו.  ואז לא יכול עמוד על מקומו, ויבוא גם הוא בין המון המלוים.

ובעבור המחנה לפני בית הכנסת הגדול, הורידו הנושאים את המטה ארצה, והרב עלה על האבן הגדולה אשר מימין למבוא בית הכנסת, ויספידהו כהלכה, ויקרא:  הוי צדיק!  הוי עניו!  איש אמונים!  צדיק נסתר!  ואחרי הרב עלה רבי אָשר על האבן, וישא גם הוא מספד מר, וכל העם געו בבכי, וישתוממו איש אל רעהו, בשמעם את אשר לא פללו, וגם מאיר חתנו השתומם  מאד בשמעו, כי חותנו זה היה מטיבו ואיש חסדו לפנים, בהיותו נער את נערי תלמוד תורה והישיבה, ולא רבי אָשר ראש הישיבה!

ורבי מכיר, חזק היה מצור לבו, אם לא התפוצץ בקרבו, אם לא אחזהו השבץ!  הוא ראה כי נואלה עצתו, ויקוט בנפשו על בלי קחתו את האלף וחמש מאות שקל;  ומה גם בראותו את כבוד האיש אשר נאץ בזדון לבו, ויירא מאד לנפשו פן יעש בו המת נקמות, ויגבר חפצו בלבו לבקש ממנו מחִלה.  ובהגיע נושאי המטה אל מקום הקבר בשדה הקברים, מהר ויפלס לו נתיב בתוך ההמון, אך בטרם נגש אל המטה, מכבר שמע קול מאיר בהתפללו תפלת הקדיש על גל הקבר החדש, ואחריו קול הרב אשר קרא את צואת המת גלוי באזני כל העם לאמר:

"בעמל כפי וביושר לבי.  השגתי משרת סוכן על נכסי רבון העולמים, אשר לו הכסף והזהב;  בני האדם בעולם השקר יקראו לסוכנים כאלה בשם "עשירים" והעשירים בעשרם יתהללו...  ואנכי לא נואלתי להאמין כמוהם!  ידעתי כי רק סוכן הנני, ואעבוד את אדוני השם הגדול הנכבד והנורא, באמונה, בדעת, וחשבון, ואָדע, כי לא היתה לי כל צדקה לפזר כספו על מותרות ותענֻגים ולוַתְּרם על דברים נקלים, אשר רבים מבני עמנו באהבתם כבוד שוא יכנום בשם "מצוות"!

בשם כלב נאמן שומר הון יורשיו כנוני בני עירי, ומה גם הכסילים אשר רוח קנאה צרר אותם בכנפיה – יסלח להם אלהי הרחמים והסליחות! – אבל שגו במשפטם, אחרי כי יורשים אין לי;  שלשת בני מתו עלי בחיי, ואנכי ירשתי אותם;  וגם שרה בתי ומאיר חתני לא יירשני!  יורשי הנם, כל איש מצוק ומר נפש, כל יתום ואלמנה, וכל אובד וקשה יום!  מפרי כספי יאכלו.  חלק כחלק עם קרובי בני משפחתי העניים, וגם ביתי הגדול ושש החנויות, ובתי המסכנות, הקדשתי לבתי חסד:  לבית החולים, למקלט העניים, ולמקלט תלמוד תורה, ואין לבני משפחתי, גם למאיר חתני חלק בם, ואין להם הזכות גם לשכור אותם בכסף וכו' וכו'!"

ואז נקה רוח רבי מכיר בקרבו ועצתו התבלעה!  הוא ראה כי חנינא הכילי נדיב, ידע את אשר לפניו, ולא מנהו בין אפוטרופסי עזבונו, וירא כבודו ונצחונו הגודול, וידחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, וימצא נחם לנפשו בתקותו להנקם מאויבו!..

 

ז: מִבַּיִת וּמִחוּץ

אנוש אָנוש ידוע חולי, חלש ורפה כח, אשר מבטן אמו יצא עמו מומו;  או מחלה עברה פעם על נפשו ותדכאהו, ותהרוס את בנין גויתו, ותרפה מיתריו,ותחלש את חזהו;  האיש הזה אמלל הוא כל ימי חייו!  תמיד צפוי הוא אלי אסון, מכל מקרה ופגע יירא:  דבר כי יהלוך בארץ, כי תפרץ מחלת הדלקת, הקדחת, שחפת, חרחור, ירקון, וכל נגעי בני אדם, וכל מיני פרענית שבעולם;  מדי עברם יפגעו בו בראשונה;  וגם שנוי האויר, קור וחום קיץ וחרף, יפעלו לרעה מאד, על מצב בריאות גופו, וחייו תלואים לו מנגד!..  ואולם יש אשר אמללים נדכאים וידועי חולי כאלה, יאריכו ימים על הארץ הרבה יתר מגבורי כח אשר לא ידעו מעודם כל מחלה וקטטה, וגם כאב אצבע לא ידעו!  כדאמרי אנשי: "הפך נשבר, והחרס ימָלט"!..  אבל מה בצע בארך ימים רעים ומרים?  מה יסכנו לגבר חיים ארוכים, והם חיי צער ויסורים, חיי אנחות ודמעות?..

דכא חלש ואמלל כזה הוא ישראל!

היש מקרה ופגע תחת השמים, אשר לא נגעו בו לרעה בראשונה?  היש צרה בתבל אשר לא לקח בה חלק מראש?

לא!..

והוא עודנו חי!  הוא יתהלך בחוץ על משענתו!..  ביום קיץ עת מזג האויר טוב הוא, והרוח צח, אז יחליף כח מעט, ותקות תשית לו בחלקות, כי מכבר נרפא מכל נגע ומחלה, והיה כאחד האדם, וביום קרה.  ביום ענן וערפל ורוח ים, מכבר שֻׁפו עצמותי והוכח במכאובים על משכבו. ויאנח ויאנק כמתאבק עם המות..

שלום היה אז על ישראל, אור חדש האיר עליהם, וירא.  את האור כי טוב!

המלאך הגואל, הקיסר האדיר הרסיד, והנאור אלכסנדר השני, בעלותו בשנת 1856 על כסא מלכותו, אחרי מלחמת חצי האי טבריה, האיר לעולם כלו בכבודו!.

הוא חשף זרוע עֻזו, לדכא עושק ולהושיע נפשות אביונים, לגדע בריחי ברזל ולהוציא ממסגר אסיר.

ובשנת 1869 גלה צדקתו לכל העמים, ויקרא דרור לכל העבדיו האכרים, ויוצאם מכור הברזל מתחת לסבלות האצילים אדוני האחזות, אשר העבידום בפרך מאות בשנים, וירעצום וירוצצום.  ויגזלו מהם משפט אדם נברא בצלם אלהים.

ויגידו שמים צדקו ויראו כל העמים כבודו, ויבושו עריצי אדם, אשר עשו ברואים בצלמם כדגי הים, כרמש לא מושל בו.

ומורדי אור הפיחו אז רוח מרד, רוח בגד ומעל, בלב הוללים פוחזים ותועי רוח;  ותפלצתם וזדון לבם השיאם להרים יד במלך אוהב צדקה ומשפט.

ויקשרו קשר וירבו צבאם, ויפקדו שרי עשרות שרי מאות, שרי אלפים ושרי רבבות, ויכתבו כתבי עמל, וידפיסו ויפיצו, ויהמו, ואת כלם נשא רוח ויקח הבל!  כי גבוריהם ומבחר שלישיהם, הם וכל צבאם, רֵעִים היו לשפנים קטני ארץ, כלם התחבאו ביערות, בחורי עפר וכפים, ובכל הנעצוצים והנהלולים, ושמה במסתרים הראו כחם וגבורתם; שמה אסרו הסוסים, ויעלו הפרשים, ויתיצבו בכובעים, מרקו הרמחים, וילבשו הסריונות,ויערכו כלי התתח;  אך כאשר נשמע קול עלה נדף, ומה גם מצעדי גבר מבני שבט הדני, אז חתו ויסוגו אחור, וגיבוריהם כֻּתוּ, כשלו נפלו...  איש אחד מחיל צבא המלכות, הניס אלף מהם, ועשר הניסו רבבה, ומנוס אבד מהם...

ואז היתה עת צרה ליעקב!

המורדים הפוחזים מזמות יעצו, ויתנו את בריתם שלום ליהודים, ויקראו להם בשם "אחים", תחת אשר בימי שלותם לא ידעו שם אחר בלתי אם "דם כלב", "בני זנונים";  ויבטיחום, כי אם תעוז ידם, ותרום ימינם, אז ירימו קרנם בכבוד, יאכילום מטוב הארץ, יתנו למו משרות גבוהות, גם יתנו להם את בנותיהם לנשים והיו לעם אחד...

אבל כזבו להם בלשונם!  רק למען ישחדו מכחם וכספם בעדם, והיהודים והנאמנים למלכם וארץ מולדתם לא פנו אל רהבים ושטי כזב;  ומה גם כי אור שכלם לא עֻמם, ויבינו לרעיהם ונכלי תרמיתם, ועל כן סמכה עליהם חמת אנשי חמס אלה, ויארבו לנפשותיהם, ואם רק נפלו בידם, בתקום בחרבותם או תלום על העצים.

וכן נתכה חמתם גם על מאיר מיודענו!

בליל חשך ואפלה אחד באשמורה התיכוניה, בני ביתו נמו שנתם, והוא  עוד ישב לבדד בחדר משכיתו על יד השלחן, אשר עליו צבורים היו מכתבים, אשר שלח, ואשר קבל, ורשימות וחשבונות, וספרי הזכרונות והחשבון, ויהגה בספר אשר לפניו ויעמק בו חקור, והנה קול דופק בלאט על מכסה החלון, והדפיקה היתה כשריטת צפרני הכלב והחתול, או כדפיקת חרטום בעלי כנף, ויגש אל החלון וישאל:

– מי פה?

– פתח דלתיך!

– מי שם? – שאל שנית?

– פתח דלתיך!  מהר פתחה נא! – ענהו קול כחולה.

ויפתח את הדלת וישתומם למראה עינו!

בין מתי מספר אשר באו אליו הביתה, הכיר אצילים אחדים לבושים בגדי נשים, אשר קנה מידם כפעם בפעם יבול אדמתם.

הוא התבונן אליהם בעינים חודרות, ויחרד וינוע ויעמוד מרחוק.

– אל תירא ואל תחת אח יקר!  - ענוהו קול אחד – אתאנו לך אדוננו מאיר, כי תהי עוזר לנו!..

– אנכי?  במה?  - שאל מאיר בחלחלת מתנים.

– הכין לנו מזון וצדה, ומעט אבק שרפה!  הנה קני רובים, והנה כדורים;  אך אבק השרפה אזל מכלינו!  גם מהר וצא, והגידה לנו מהנשמע ממחנה הקזקים איפוא הם חונים!  וידעת כי שכרך נכון לפניך בזה ובבא.

ראש המורדים האלה הוציא תכריך שטרות מחיקו ויאמר: 

– כעת הא לך אלפים שקל כסף!  וביום מחר, עוד תבוא על שכרך!

– אדוני היקרים! – ענה מאיר בקול רועד – האם יהודי אחד הנני בנבאשת?

– אדוננו מאיר האהוב!  אתה הנך איש ישר ונאמן, ובך בטחנו כי את סודנו לא תגלה, ולא תבגד בנו!

מאיר עמד במבוכה נוראה, הוא חשב מחשבות, ומחשבותיו עלו בתהו, ויהי אובד עצות.

– אדוננו מאיר האהוב!  עתותנו אין בידנו מהר נא, החישה מעשיך!  אתה תצא העירה, ואנחנו נעלה על עַלִיַת ביתך או נרדה אל המרתף!..

שמע מאיר ויתנוודד, ולא מצא מענה.

– ומה תחשוב מאיר?..

– חלילה לעבדכם לבגוד במלכו! – דבר מאיר רתת – אם גם תתנו לי מלוא ביתי כסף וזהב ותושיבוני אחרי נצחונכם על כסא ממלכתכם, לא אחטא נגד אלהים ומלך!

– הוי יהודי בליעל נתנו עליו בקולם פעם אחת.

– חבל הגישו, חבל!  ותלוהו על תקרת הבית! – ענה פקידם ברוח קרה – ושלחו את הבית באש, לבל תשאר כפיס מעץ!..

– הנני בידכם עשו כטוב בעיניכם! – ענה מאיר בקול יאוש – אך חנוני נא אדוני ותנו לי לנשק לאשתי ובני ובתי, ולהתודות בטרם אמות!

– חבל אין כבוד מעלתך!

– ירו!

– אבק שרפה אין, כבוד מעלתך!

– הציתו אש!  מהרו הציתו!  החישו מעשכם!

ובני החיל אשר בקשו מקום מחבוא על העליה, או במררתף, מהרו ויוציאו מכליהם זפת וגפרית, וכרגע אחזה להבה בארבע פנות הבית, ועשן נורא כְּעֶשֶן הכבשן עלה למעלה.

ומאיר בראותו את האסון, זעק בקול גדול:

– -שרה!  יוסף!  חנה!  קומו!  עורו!  הקיצו מחמדי!  הבית בוער באש!  המלטו שם בעד החלון!  קראו לעזרה!

ובשמעו כי נפתח חלון חדר המשכב, מהר לאסוף את ספרי החשבונות הכתבים והשטרות;  אך בני החיל התנפלו עליו ויקחו מידו את צרורות הניר ויציתום באש, ואותו דחפו אל הקיר הבוער באש.

קול מאיר עלה השמימה, והם מהרו לצאת, ולסגור את הדלתות בעדו, והנה עלה באזניהם קול חצצרה.

– טְראַטאַ-רַא-טַא!  טו-טו-רו-טו!  טו-טו!  טו-טו!  רי-טו! 

וברגע אחד התפרצו המון קָזַקִים הביתה, אחדים מהם תפשו את המורדים, ואחדים הצילו את מאיר, ויתר אנשי החיל כתרו את הרחוב מסביב, ויתפשו כחמשים איש, מהם אסרו ויושמו בעגלות כעגלים, ומהם נפלו לפי חרב, ונבלותיהם היו כסוחה בקרב חוצות.

מהומה נוראה היתה אז בכל חוצות העיר, קול בכי, יללה וזעקה נשמע מכל עברים, האש האדימה כתולע פני שמים ותאר את הלילה, ולאור זה נראו גברים ונשים, ערומים, רק בכתנותיהם על בשרם, פה מבכה אם על בניה כי יצאוה ואינם, זה מבקש את בהמתו, וזאת מוליכה עז בקרניה, והעז תקרא בקול גדול "מה"!  כמו שאלה אז: "מה כל הרעש"?  וזאת נשאה בידה מגרפה, ויעה, ותרץ כחץ מקשת, ואיש זקן אחד נשא בזרועותיו ספר תורה עטוף בטלית בלה מזקן;  וחפצים שונים, כרים וכסתות, כלי נחשת, ורקועי פחים, כלי חרש וזכוכית, התגוללו בחוצות.

שר גדוד הקזקים העמיד שומרים מסביב, ושר השוטרים הערה את כל כחו, וינצח על אנשי חיל המכבים, ובידו עלתה להשקיע את האש............................

ביום השבת עלה מאיר הבמתה בבית אלהים ויברך ברכת "הגומל", בקול רועד קורע לב, וכל העם בראותם אותו זלגו עיניהם דמעות, כי רק נפשו ונפשות ביתו היו לו לשלל, האש אכלה את אסמיו, ממגֻרות דגנו ופשתנו, וכל רכושו, כלי כספו וזהבו, וכל מלבושיו, ובגדי בני ביתו, ומכתביו, וכתביו, ושטרותיו, וספרי חשבונותיו, ואשר לא אכלה האש באו אנשים טובים וישרים ויבוזו, ויגנבו דים.

וביניהם היו בני רבי מכיר בן מנשה!

רק את ספר התורה, הצליח בידו להציל!  וביום המחרת אחרי השרפה היה כלא היה, מרבית כספו היתה תמיד בידי בעלי האחוזות, האצילים, וחלק גדול בידי אחיו הסוחרים הקטנים, אשר נתן להם לקנות דגן ופשתן, וכלם לא השיבו לו אחרי כן גם קשיטה אחת;  הראשונים ברחו, אסרו או נפלו על חלליהם.  והאחרונים, יש אשר גם הם רשו וידלו לרגלי המהומות והתבערות הגדולות, אשר עשו שמות בתחום מושב ישראל, ויש אשר מצאו אז שעת הכשר לבלוע חילו;  ובעלי בריתו, הסוחרים האשכנזים, אמרו בכל לב לקומם הריסותיו, אפס כי מהומת המרד התיצבה לשטן לחפצם זה, ותקותו לבצר מעט עמדתו נשארה מעל.

ובכל זאת לא נכנע מפני אסונו הנורא הזה!  ביום טובה לא גבה לבו, וביום רעה לא נפל עליו לבו, וישא רישו ועניו בלב מתנה;  וינחם את נפש שרה אשתו, ויאמץ את לבה ויפח בו רוח תקוה, ולא ידע כי אסונו הנורא כאין הוא ממול האסונות והפגעים העומדים אחרי כתלו!

תור החלץ אנשים לצבא הגיע!

חק עבודת הצבא הנוכחי טרם יהיה בארץ, ויהודי ביהודי משל לרע לו, הרועים הרעים מכרו צאן אדם, בעד בצע כסף, אלמנה וגר הרגו, ויתומים רצחו.  – הפרק הנורא הזה ירתיח דמי לב הקורא העברי הרבה יתר מפרק ימי הבינים, ומי יודע אם לא יד אל קנא ונוקס היתה בנו לרעה על פשעי רועינו רועי ישראל!..

ואז בהתאסף יחד ראשי נבאשת להתיעץ על צפונותיהם.  מנה רבי מכיר בן מנשה, גם את יוסף בן מאיר, בין הנפשות אשר נחרץ עליהם משפט, לשאת עונות כל בית ישראל בנבאשת.

חברי האספה התנודדו בשמעם את שם יוסף בן מאיר, בין בן חיה האלמנה אשר עזב את הישיבה, וילך ללמוד מלאכת בורסקי, ובן דָן העִוֵר אשר נתפש בעונו בלמדו תנך עם באור, ובן מכיהו טוחן גרש שעורים, ועוד בני עני כאלה!.

איש אל רעהו תמהו, כמו לא האמינו למשמע אזנם. 

– מה זה תשתוממו רבותי? – שאל מכיר בגאות יושב ראש.

– לא לא רבי מכיר! – ענה איש זקן אחד הנודע בשם רבי קלומינוס ויקם ממקומו בפנים זעפים ויפן לצאת – עָלֻ נורא הוא!  בן מאיר הלוי ילָקח לעבודת הצבא?  הנשכח לו רוב חסדיו וצדקותיו אשר עשה?  הלא בכספו הרב אשר פזר בעירנו זה עשרים שנה ויותר, ומה גם בכסף רבי חנינא חותנו זצ"ל אשר העניק את עדתנו, הלא יכול לקנות לו מאה שכירי צבא!

– אם ה' הדפו – ענה אחריו קול שני – נדחפהו גם אנחנו?  לא רבי מכיר!  כזאת לא יעשה בעירנו!  חי נפשי כי לא יעשה!  לא!  לא!

אם צדיק כזה הנך רבי טוביה, הבה ותן לנו את נכדך אתה!  הן לך בנים חמשה, ולכל אחד בנים ובני בנים!..  האמנם אין את נפשך לדבר הזה?  ואם כן שים לפיך מחסום, ואל תשים חוטמך בין הדלת והמזֻזה.

– ואתה רבי מכיר עָקָר הנך?  הלא גם לך חמשה בנים!

– אנכי נתתי כפרם!

– כפר נפשם נתת רבי מכיר?  ידעתי! -  ענה רבי טוביה וינע ראש ויאנח. – רבי מכיר!  את מי תגיד מלים?  רבותי!  הגידו אתם!

– אכן! – ענו כלם פה אחד – חלילה לנו מנגוע במאיר לרע!

– מדוע לא ימסר לצבא בן אחיקם הטבח?  בבואו לעבוד בצבא יפקד מקום גנב, ומשחק בקלפים, ורועה זונות בעיר!

– אפיקרוס אחד נורא הוא בעיני מעשרה גנבים! – ענה רבי מכיר, אשר פניו אדמו מבשת בזכרו את מנשה בנו – ומה גם כי הטבח הוא עז פנים, והוא יכנו בלשון!..

– ומאיר יחריש?  האם לא יגיש עצומותיו?  הלא בן יחיד הוא לו!

– כעת לא אירא מפני הקבצן הזה!  אז ביום מות חותנו, הפחיד כל עצמותי, כי יכני בלשון, ועתה הנה סר כחו מעליו, אתנהג עמו לפנים משורת הדין, ונתתי לו שלש מאת שקל!  הלא צדיק הנני, הן עני גֹוֵעַ הוא, והכסף הזה יוציאהו למרחב, ילך האפיקרוס לעזאזל!..

– מי הוא האפיקרוס, אשר עליו תשפוך כמים עברתך, רבי מכיר?

– מי הוא?  עוד תשאל?  וטרם שאלת את פי לא תדע?  ראו נא, התם הזה עושה את עצמו כ"לא ידע"!..  הלא שמים וארץ ירעשו, גם הם יעידו ויגידו עון רשעתו!  ירבעם בן נבט הוא רבותי!  בכל קדש נשבעתי!  ירבעם בן נבט הוא מכף רגל ועד ראש!  הוא חוטא ומחטיא את הרבים!..  לא אפקוד עליו עונו על התגאלו בפת בגם בשבתו בהארמון בבית שראצר!  גם לא על אכלו שמה "טרפה" בליל תשעה באב אחרי הקינות, וחבקו בחיקו בנות שראצר, בנות אל נכר! – יגער בך השטן, יבלעך שאול תחתית!  המעט בינינו עברינים פושעי ישראל בגופם?  גם אתה הנך אחד מהם!  אבל להחטיא את הרבים – הנשמע נבלה כזאת?  מה לך ולבני ישראל?  - הה רבותי!  בני ובנות הנעורים השחיתו את דרכם על הארץ!  כלו סג יחדו, נאלחו אין עושה טוב!  ה' ירחם!  רק הוא ישקיף ממרום וירא בענינו!..

– במה השחיתו בני ובנות עירנו את דרכם! – שאל רבי טוביה במנוחת לבב.

– במה?  היש את נפשך לדעת?  בוא פעם בערב אל בית מאיר וראית בעיניך!..  בוא אל המורה, וידעת מראשית ועד אחרית!  הה  רבותי, שערוריה בעירנו!  בכל קדש נשבעתי כי שערוריה נוראה!  הם ילמדו ספרי עכו"ם!  בחרים ובתולות יחד!..  אך אשים יד למו פי, אחרש הפעם!

– התחת אלהים אתה? – שאלהו רבי קלונימוס – לריב ריב ה' צבאות גאוה להרב, ולא לך! 

– רבנו?  אנכי יודע!  רבנו אמנם איש צדיק הוא;  אבל הוא יירא לנפשו...  הוא ירא את חמת מאיר, הרב שיחיה ידע כי תקיף גדול היה!..

– רבי מכיר! – קרא הזקן רבי קלונימוס בעמדו על רגליו – את מי תגיד מלים?  התדמה, כי את עיני האנשים האלה תנקר?  אם צדיק קנא ונוקם אתה, איעצך לטוב לך, פקח עיניך על בניך אתה!  הט אזנך ושמע את אשר עם ה' מעבירים עליהם, ואז תשים יד למו פיך!  הלא תבוש הלא תכלם עַוָל לא ידע בשת!

– ונכדיך אתה רבי קלונימוס? – קרא רבי מכיר בן מנשה בעמדו גם הוא על רגליו – והם כלם צדיקים הם?  רבי קלונימוס!.. בי רבי קלונימוס אל תמשוך את לשוני מפי!  ראה הזהרתיך!

– דבר עז פנים כנפשך שבעך!

– הנני עז פנים, ובת בנך אשר פגשתי בחצות לילה בצאתה ממעון פקיד צבא ההוסַרים, היא בעלת בושת פנים?  אל תדמה רבי קלונימוס, כי חרש שוטה וקטן הנני;  הנני יודע את כל;  הנני רואה ויודע ומחריש!..

לב הזקן רבי קלונימוס, כמעט התפוצץ לשמוע דברי רשע ונבלה כאלה;  אולם הוא החריש ולא ענה דבר מיראתו לנפשו, הוא ידע כי אם יחתוף אחד מנכדיו ומי ישיבנו?  ויצא בחרי אף, ואם כי רגליו כשלו מזֹקֶן, וברכיו פקו מרוב יגון וכעש, בכל זאת רץ בכֹחַ גדול אל בית מאיר לגלות את אזנו כי רשת ליד מעגלו;  אבל מכבר אחר המועד!  בבואו אל בית מעונו לא מצא איש, ומפי שכני הבית נודע לו, כי זה שעות שתים התנפל פורה ובלע על בית מאיר, ויוליכוהו שבי אסור באזיקים.

שלשה ימים ושלשה לילות, רץ מאיר ושרה אשתו וחנה בתם ברחובות קריה, וידפקו על דלתות טובי העיר, ולהותם לא מצאו גם את האחד בביתו;  כמו מגפת פתאום היתה בם ותהומם  ותאבדם!  בני ההמון נדו להם מאד, ויחמלו עליהם,כל אחד ואחד אשר שמע את הנבלה, נאנח מרה או חרק שן, אפס כי מפדות קצרה יד כלם!  רבי קלונימוס ורבי טוביה עמדו בפרץ ויעוררו את הרב, כי יקרא עצרה בביתו, ויניא עצת רשע;  והרב לא אחר לעשות את שאלתם ויקרא אליו קציני העדה ובראשם את רבי מכיר בן מנשה ויזהירם לבל יחטאו בדם נקי, לבל יהיו כפויי טובה להאיש אשר הרבה להטיב עם עדתם, ולזכור לאשתו חסדי חותנו הנאמנים, וקציני העדה נשבעו באלהים, כי לא על פיהם נעשה הדבר הרע הזה.

ורבי מכיר לא הצטדק על מעשהו, ויט את הרב הצדה וילחש לו באזניו, כי אין את נפשו למסרהו לעבודת הצבא, וגם יפלא לעשות ממנו כאלה, אחרי כי בן יחיד הוא להוריו, אך בעקבה הוליכהו שבי ויעצרהו כעת, לבל ירעשו אבות יתר השבויים, בראותם כי גם בן מאיר לוי אסור שם;  כחש לו לבל תעשינה ידי מאיר תושיה לבל יבקש עצות ותחבלות, ולבל יבקש עזרת האדון שראצר, אשר אם כי לא יוכל להתערב בענינ העדה, הלא כסאו מוטל בין גדולי השרים..

והרב גלה את הסוד הזה בעליצות נפש למאיר ושרה והיא, שרה בשמעה דברי הרב, נתנה לו תודה מעמק לבבה ועיניה נזלו דמעות גיל, ומאיר שמע וכליותיו השתוננו.

– לבל ירעשו אבות יתר השבוים על, כן אסר באזיקים את בני – חשב בלבו – וידע כי מרמה בפיו, אפס כי לא יכול להושיע!.

כל הדרכים התקלקלו לפניו בלכתו בידים ריקות...

הוא התיצב לפני  שר המחוז בעברו אז את נבאשת, ויספר לפניו צרתו ושר המחוז צוה עליו להביא תעודה מפנקס הנכתבים כי יחיד הוא לו, וקרא לו דרור ממאסרו כרגע;  אבל מי היה הנותן תעודות כאלה אם לא רבי מכיר ראש העדה?  וישם פניו אל רבי מכיר, ורבי מכיר ראהו ושמח בלבו לאמר: 

נתפשת בכפי איש חרמי!  ואנכי לא ארף ממך עד אשר נקמתי ממך ואחר אחדל! – ובפיו נחמהו, וידבר על לבו, ויצטדק לפניו כי איננו אשם באסונו ויתן לו עצתו כי ישב דומם ויחיל לתשועת ה'.

ומאיר ידע נכלי תרמיתו וישם שנית פניו אל שר המחוז, ויבינהו כי תעודה כזאת נפלא ממנו להשיג...

אז צוה שר המחוז, כי יביא לו עדים, ויעידו על אמתת דבריו;  ומאיר בקש ממכיריו, בכה והתחנן להם כי ילכו עמו להתיצב לפני שר המחוז.  אך גם אחד מהם, לא עשה את בקשתו, אלה מיראתם את רבי מכיר ראש העדה, ואלה מרוע לב...

ובין כה וכה חלפו שבועות מספר, ויוסף הובל חרש לעיר המחוז צוק-סלע.

שם העמד חי לפני ועד הצבא;  ואם כי חשך משחור תאר בשבתו כירח ימים, בחדר צר ואפל, ונפשו השתוחחה עליו בזכרו צרת נפש אביו ואמו ואחותו;  בכל זאת התפלאו שרי הועד על תארו והדר מבנה גויתו, איך עמד קוממיות, ופניו לא הפיקו הכנעה ובקשת רחמים, כי אם עוז משפט.

– מה שמך? – שאלהו ראש הועד.

– יוסף בן מאיר הלוי!

– מספר אחיך כמה?

– יחיד הנני לאבי ולאמי, ורק אחות לי קטנה!

– הלא בספר הפקודים הנך נקוב בשם יוסף בן מכיר, ולך חמשה אחים!

מעי יוסף רתחו בקרבו, וילטוש להשר עין זעם ובוז, אשר מבטו זה לבדו החריד את לבו ויקרא:

– המתנקשים בנפשי זיפו ספר הפקודים!

– ובמה תוכיח לנו כי כנים דבריך?

– ובמה אוכיח לכם, כי לאור יומם יקרא יום, ולחשך יקרא לילה?  ידוע תדעו אדוני הנכבדים, כי האמת לבדה תוכיח צדקי, ועד כס מלכנו תגיש משפטה!..

פני השר רעמו, ויצלצל בפעמון.

לקול הדלת אשר סבבה על צירה, התעורר יוסף מיגונו, וירא את רבי מכיר בן מנשה, עומד שחוח בהכנעה לפני השלחן הירוק, ככלב רעב ונקפא מקרה, עת יבקש לו מחסה לפני הדלת, ופניו ופאותיו הארוכות הפיקו יראת שמים.

– הוא יתכחש לך מכיר! -  קרא הראש בחצי גערה, ובסקור עין מהיר אשר נעלם ונסתר מעין אדם, רק לרבי מכיר לבדו נגלה, אם כי השפיל עיניו.

– השמעת? – הוסיף השר לדבר – לפי דבריו, שם אביו מאיר הוא!  מה זאת היכחש באביו?

– בני הוא הוד כבוד אדוני רב החסד! – ענה רבי מכיר כמתחנן על נפשו.

יוסף קפץ ממקומו, ועיניו יצאו מחוריהן לשמוע עזות הנבל המרצח הזה, ויפן אליו ויאמר במנוחה נוראה ואיומה אשר אחריה קרוב הסער לבוא:

– בנך הנני?..

– בני אתה, אני היום ילדתיך! – ענה רבי מכיר עברית בנגון של תהלים.

– לכן כבד אכבדך כאב! – ענה יוסף ויך את האב על הלחי פעמים עד כי נעו אמות הספים, ויז דם אפו!

ובהיותו רבי מכיר נבהל ונרעש כי את אשר לא פלל, ראה גם שמע;  אחז יוסף בערפו, ויפילהו ארצה ויבעט בשתי רגליו, בבטנו ובצלעותיו, ורבי מכיר נאנק דום, כי עיניו יצאו מחוריהן, לשונו יצאה מפיו, ומגרונו נשמע אנקת מות.

פורה ובלע, מהרו לעזרתו מהחדר השני, אך בטרם נגשו אל יוסף, היו גם הם למרמס תחת כפות רגליו וימרט את זקניהם ופאותיהם הארוכות, ועוד מעט ושבר כל עצמותיהם, אך שרי הועד אחרי אשר התענגו על המחזה, צוו לשוטרים כי ישיבו את המנוחה והסדר.

– הרמת יד נקרא רשע! – צפצף רבי מכיר בשכבו על הארץ, עברית, ובשפת הארץ צעק:

– הוי בן סורר ומורה מכה את אביו!

צחוק קל עבר על שפתי השרים.

שמע נא קולי! – קרא פורה החוטף בגשתו אל יוסף ועיניו הבריקו כעיני צפעוני – עשה שלום לנו!  שלש מאות שקל כסף תקבל מיד רבי מכיר, ברגע זה;  הן הוא דורש טובתך, הרחמן יזכני כה לימות המשיח ולחיי העולם הבא!  מה איפוא תקותך עתה אחרי אשר אביך ואמך מתו יום אחד בי אחזם השבץ וגם אחותך נוטה למות? – אוי אבוי!  שכול לנפשי! – השמיע יוסף צעקה נוראה, בשומו שתי כפות ידיו על ראשו ויקפוץ אחור, ויתהולל ויך על כל סביבותיו וינפץ את שמשות החלונות, וישם שתי אצבעות ידיו על לחייו מעבר מזה ומזה, ויאריך לשון ממול השרים, וידלג כאיל וירקד כבן ראמים:  וידבר זרות והפכות, עברית אשכנזית צרפתית, ומפיו התמלטו דברים אחדים:  השרים יכניסוני בברית הדת החדשה, והם יצוו עלי להשתחוות ולכרוע ברך לפני הצלב הגדול אשר על ראש מגדל בית התפלה!

– הוא השתגע!  הוא יצא מדעתו! – קראו השרים.

– לא!  הוא חפץ להמיר את דתו! – קרא רבי מכיר באזני השר היושב ראש, וילחש באזניו עוד מלים מספר, ויעזוב את בית הועד בחברת בלע ופורה שני משרתיו.

ויוסף הובל אל בית הכהן אשר אצל בית תפלת עם הארץ:

תם חלק שני

 

 

ח: עֶזְרָה בַּצָּרָה.

איך יערב גנב את לבו, לבוא באישון לילה ואפלה, במחתרת לנצל את רעהו?  איך ימצא רוצח און בנפשו לשפוך דם אדם, לקום על רעהו היושב לבטח עמו ולהרגו, ולרשת הונו?  איך לא יירא איש בליעל לשלוח אש במשכנותיו, לזרות גפרית על נוהו, למען ימלא זהב חוריו מכסף חברת אחריות האש?  או להעביר בלי מכס הממשלה, סחורה אסורה מעל הגבול?  או איך לא יגוף לב איש לוקח נשך ותרבית את בעליו, להַשות באחיהו האביון פעם שנית את נשיהו, אשר מכבר שלם לו בנשך ותרבית?  ואיך לא יפחדו חטאים לפלס חמס ידיהם בארץ, להונות ולעשוק, לעשות כל תועבה ונבלה, כל תרמית ועול וזיוף?

כל אלה, אם לא ייראו את האלהים בשמים ממעל; אם לא יגורו ממכשול לב, ממוסר כליות, איך לא יפחדו מחרב המשפט?  פן יתפשו בכף והיתה אחריתם להכרית?..

כזאת, וכזאת, ישאלו תמימי דרך וישרי לב!  אולם רשעי ארץ הנלוזים במעגלותיהם, הם לא יעמיקו שאלה, לא ירבו חקור, ולא יבקשו חשבונות הרבה, כי אנשי הפקר הם!..

ורבי מכיר בן מנשה ראש קהל עדת נבאשת, הֶעשה בחשבון ודעת מעשיו הרעים?  השם אל לבו כי עונותיו אלה, עונות חרב המה, וחומס הוא את נפשו?

מי יודע מערכי לבו?

הוא היה נאזר בגבורת בני התפת, ויעשה מה שעשה!  הוא שפך דם נקיים, הרג יתומים, ואלמנות לא חמל, מכר בכסף צדיק ויעש עושר, ויזיף תמיד ספר הפקודים, ויזיף גם הפעם, וינקם ממאיר זעום נפשו נקמה נוראה, לא שמעוה שאול ואבדון; וישכח כי אם תאחז במשפט יד מאיר, ויגלה תרמיתו והותו, ואבד ונגזר!  הוא שכח ולא זכר, או זכר וידע, ויסַכֵּן את נפשו, ויעשנה הפקר!..

והפעם עבר על "גשר ברזל"!  הוא ידע כי עני הוא מאד, ועני חשוב כמת, והמתים לא ירעו ולא ישחיתו, כאין שנאתם וקנאתם ונקמתם!..

הפעם נקה גם מדבת רבים, כי שמועה נפוצה בעיר, אשר יוסף בן מאיר המיר את דתו!

איך?  איפוא?  מדוע? – לא ידע כל איש, רק שמועה התהלכה בעיר כי בגד בדת אבותיו ויפן ערף לעמו!

רבים הצדיקו את רבי מכיר, ויאמרו כי ראה את הנולד, ועל מאיר להודות לרבי מכיר חסדו אשר הרחיק חרפתו מעיניו..  כי מה עשה מאיר לו המיר את דתו לעיני כל ישראל בנבאשת?..

ושמחת רבי מכיר בן מנשה היתה אז שלמה!  הוא חזה אז נקם באויבו כאשר חפץ לראות!  לו בא על מאיר ענש מאסר, או גלות, ועני, מדוה ומחלה, וכל צרה ופגע, לא שמח כה כאשר שמח על המקרה הזה, הוא קנא בו בעד בנו, והוא חזה בו נקם על ידי בנו!

עתה ארומם עתה אנשא – הגיד אז לאשתו – מנשה בננו אמנם הוא תעה מדרך השכל, אבל כל חטאתיו היו חטאת נעורים, משובת הילדות, ולולא הכה ומת, כי אז היה כאחד האדם, והוא הלא בא אל קבר ישראל!..  והבליעל הזה, הלא אין חלק לו ונחלה בישראל, וחלקתו תקלל בארץ!  עתה יכנע לב מאיר הבליעל!..

וימים רבים נתן לו ענין לענות בו: אל כל אשר פנה נשא רק את שם הבוגד על שפתיו, ובהפגשו את רבי קלונימוס הזקן, נחר בו לאמר:

ומה תאמר עתה רבי קלונימוס?  העוד יש מלים בפיך?  אנכי קראתי אז בגרון ולא חשכתי, כי אפקירוס הוא, אוכל טרפה ונבלה, מחלל שבת, ומחבק חיק נכריות, ואתה יצאת לריב ריבו עמדי, ותעט עלי כלימה!  עתה עיניך הרואות, כי מכיר לא ידבר עולה!  וזכור כי פי המדבר אליך: צחנת הדגה עולה מהראש...  מאיר ימח שמו לא טוב הוא מבנו!  כדאמרי אנשי: התפוח יפול לא רחוק מהעץ...

ורבי קלונימוס, שמע דבריו וידום, כי לא היו בפיו תוכחות וישט מעליו ויעבור כי בשת כסתה את פניו.

ילא עט סופר לתאר את מצוקת ההורים האובדים, והאָחות האמללה!  ענות נפשם ורגזם, ומכאובם הנורא!

שלשת ימים ישבו דומם מבלי דבר דבר, מבלי הזיל דמעה, ומבלי הוציא גם אנחה, ומבלי תת שנה לעיניהם, ומבלי שים לב "להערב רב", לבני האספסוף אשר עמדו אחרי כתלם, השגיחו מן החלונות, הציצו מן החרכים, ויקללו ויחרפו את "המשׁמד" ואת הבטן הארורה אשר ממנה יצא, ואת האב אשר גדל בן כחש כזה!

האַמללים החרישו, כמו נהפך לבם בקרבם ויהי לאבן, הכוהו, הלמוהו, ולא ידע, ולא חש כל כאב!...

אך ביום הרביעי התעוררו מתמהון לבם, וארובות עיניהם נפתחו!..

מאיר יצא רגלי אל אחד הכפרים הקרובים, ויקח מאחד האכרים, מספר שקלים בתור הלואה, כי שראצר סוכן הדוכס עזב פתאום את הארמון לרגלי מהומת המרד, וימלט לארץ אחרת –

ויסע במרכבת בית הרצים, אל עיר המחוז, ועיר הפלך, לדרוש ולחקור על אדות בנו, או לראות את פניו, אבל להותו ומכאובו ננעלו כל השערים!  הוא שמע כי אמת נכון הדבר!  וכי שר הפלך היה אביו החדש, אשר הכניסהו בברית, וישמח מאד על המקרה אשר הביא נער עברי לחסות בצל אמונתו; נער אשר לו יתרון הכשר, יודע לשון וספר, וידבר צרפתית, ויוכל לעמוד במקום גדולים; לא יהודי נבזה עלג לשון וחדל אישים, או יהודיה נתעבה, אשר ימירו את דתם בעד הבצע או התאוה; הנער הזה הלא מאס את עמו ונחלתו, וכל בני אמונתו אשר המעט מהם כי זרים יאכלום בכל פה, עוד יאכלו איש בשר רעהו!

ואם כי מחלה עברה על נפשו, ועוד דבר כפעם בפעם זרות ותהפכות, בכל זאת חמודות היה לו, הוא ידע כי הימים לא ימשכו, ועלתה ארוכה למחלתו.

ומאיר האב האמלל שב הביתה בבשת הפנים, ובחבורות ופצעים אנושים בלבו; ולו היה אחר תחתיו כי אז שם קץ לחייו, או יצא מדעתו; אבל מאיר בר הלב, וזך הנפש, ורב הדעת, התעודד, ויעודד גם את שרה אשתו, ובתו חנה, וינחמם בדברים נמרצים ומחֻכמים, ויעבר לפניהם מקרים כאלה לעשרות ולמאות אשר נקרו ויאתיו בבית הורים ישרים וטובים ממנו, ויתן גם תקוה בלבם...

אך אשתו לא קבלה תנחמים, ותבך ותשוח עליה נפשה, עד כי נפלה למשכב, ותתהפך על ערש דוי ירחי מספר, והצרה האחרונה שכחה את הצרה הראשונה!..

  כל רעיו, אוהביו, ומכבדיו ומעריציו רחקו ממנו אחד אחד, כמו לא ידעוהו מעודם!  ומאיר לא התקצף ולא קלל בם, הוא ידע כי כן הם בני האדם!..  וגם ביום טוב הגיד כפעם בפעם ולא כִּחֵד; "כל עוד דבשי יתן ריח, יהפך עלי חיל זבובים, ושרקו באזני; וריחו כי יפוג, ומקורו ייבש, אקראם ולא ישמעו לי"!..

החרף עבר, הקרח נמס, ועקבות האביב נודעו, ואור שמשו הפיל על מאיר חשכה נוראה.  שרה שבה לאיתנה, אך מחסורו גדול היה מאד!  הוא לא עבט את כלי ביתו, ובגדיו ובגדי אשתו, כי מכבר עלו על המוקד, ויגועו כמעט ברעב!  אך האלהים שלח לפניהם מלאכו הטוב, בדמות אשה זקנה עניה מחזרת על הפתחים, ובאישון לילה ואפלה, הביאה יום יום להם, לחם די מחסורם, ולא ידעו רע...  כי צרותיהם נמו שנתן!...

אך כאשר קרבו ימי חג המצות, אז התעוררו פתאום צרות נפשם לכלות עיניהם ולאדיב נפשם: ביום אחד מימי ניסן, בבקר השכם נפתחה דלת בית מעונו, ופורה משרת העדה, הוא פורה ההותף, בא הביתה, ויברך את מאיר בברכת הבקר, ויקפל את כנף מעילו, וירם את השוק, ויוצא מצלחת מכנסיו צרור כסף, ויאמר:

הא לך בזה רבי מאיר חמשה עשר שקל!  רבי מכיר בן מנשה שיחיה, אָצל לך ברכה מקופת "מעות חטים" כי שמע את עניך ומחסור ביתך!..

כלביאה התנשאה בתם הנערה, ועיניה בערו כגחלי אש, ותקח את הצרור, ותשלך לרגליו ארצה ותקרא בכֹח:

צא צא איש הדמים מביתנו! אל תטמא את המקום הזה!..

ופורה נסה את כֹחו, ויתיצב לעמתה, ויקרוץ אליה עין ויצחק ויאמר:

מי את יפה פיה? מדוע לא תעשי גם את כאחיך?...

קול נפץ, ושבר סיר חרש, מלא מי מדמנה על ראש פורה, היה מענה הנערה.

ואחרי המענה המחֻכָּם הזה מהר מאיר, ויאחז בערפו וישליכהו החוצה, וישלך אחריו את הכסף, ויסגר את הדלת בעדו, וישָב על מקומו, וישֶב משמים, אך הנערה נתנה בבכי קולה, ולקול בכיה ענה הד נורא מירכתי לב אמה.

– ובכל זאת – פנתה שרה אל בתה אחרי אשר הוקל לה – הסכלתּ בתי עשה, כי התגרית ברעה, אך מטה זעם הם הרשעים האלה ביד ה'!  והם מה כי נלין עליהם?  הלא ידעת בתי כי מרשעים אלה לא יפלא, להתנפל עלינו בלילה ולשית לנו קציר ברגע אחד!..

– העולם הפקר הוא? – צעקה הנערה ועיניה נגרו מאין הפוגות.

– עולם הפקר בתי היקרה! – ענה מאיר – ארץ נתנה ביד רשע!..

– האין אלהים בשמים ממעל?  האין שופטים על הארץ מתחת?

– יש בתי אלהים בשמים, ושופטים בארץ, אך הם יחכו עד עת קץ, לתת לצדיק כמפעלו ולרשע כרשעתו!..

– הה אבינו היקר נברחה לנפשנו מעמק עכור זה!  נרחיק נדוד אל אשר ישאונו עינינו!

– אסורים אנחנו בתי היקרה!  אסורים בחבלי עוני!  אכן יש לי חובות רבים ועצומים, בהאציל ערב-רב לבדו, הנני נושה מלבד חמשה עשר אלף השקל, עוד אלפים שקל, אך מקומו איה?  הוא שת עם המורדים ידו, שמעתי כי שֻׁלח ביד פשעו לגלילות ים הקרח, וגם עם שראצר לא גמרתי החשבונות, כי כלם נשרפו!  אדמה כי גם ממנו מגיע לי מספר אֹלפים, אך הוא נמלט פרישה!  הוי כסיל אדם, לא' זכר אחריתו, ולא חמל על נפשות ביתו!..

עודנו מדבר, והנה נושא המכתבים בא הביתה, וימסר מכתב על ידו.

– המכתב הזה – אמר מאיר במנוחה – הואַ מפַרִישׂ, ויקרע את אמתחתו ויפתחהו, ויקרא בשמחה ובצהלה: שראצר ערך המכתב! – ויקרא בו כדברים האלה:

"מאיר אהובי!  במכתבי זה תפנה אל קרובי ואהובי האציל אמרפל, והוא יתן לך ששת אלפים שקל על חשבוני, הכסף הזה הנני נותן לך מחיר ביתך, אשר העלו בני בליעל, בלילה ההוא על המוקד, ידעתי כי נזקך היה פי עשר, אך הדבר אבד!  אנכי אקנא בך ידידי מאיר כי למצער לא נדדת מקנך!  אקוה לאלהי ישעי כי תראה ותגלה צדקתי, וחסדי מלכנו האב הטוב והמטיב יבֹאוני, ואז אשוב לארץ מולדתי, וכו' והנני נושק שפתיך מרחוק ואומר שלום, לבנך יוסף, ולבתך היפה חנה, ולאשתך האהובה שרה!'

                                                                                      "שראצר"

שרה נשאה עיניה אל ספון החדר, ותנע ראש ותקרא בדמעות גיל:

– כל קויך לא יבושו אל גדול ומהֻלל!

– לישרים כאלה נאוה תהלה! – ענתה חנה ברגש – בין יהודי נבאשת, לא נמצא, איש יקר ונעלה כמהו, גם אם נחפש בנרות!

– אל תדברי בתי כזאת! – ענה מאיר בתוכחה – גם בין אחינו בנבאשת יש יקרי נפש, אנשי אמונים!  אך אלה, לא יעצרו כֹח להציל עני מחזק ממנו, ולחלץ מצרה נפשו!  ועל אדות שראצר אומר לך, כי רבים הם כמוהו בין העם הזה, אשר יראו גֹדֶל חסדם ליהודים; כי אש המרד נשקעה, פליטי המלחמה – מלחמת הצחוק – שבו בלאט איש איש לביתו חפויי ראש, וישיבו מעט מעט ליהודים את נזקיהם; לא ביושר לבבם וצדקתם, כי אם מיראתם לנפשם; פן יגלו היהודים מרי הנפש על עונם!..  התביני בתי?..  אך יהיה איך שיהיה!  הנה נמסו אסורי!  קומנה נא מחמדי נפשי והיינה נכונות לדרך!  ואנכי הנני הולך לראות פני אמרפל בכפר אחוזתו.

וביום השלישי, באשמרה השלישית לפנות בקר, שמונה ימים לפני חג הפסח עזב מאיר את נבאשת עיר מולדתו ומגורו, הוא ואשתו ובתו, ויקח עמו פלטת הונו, ספר התורה אשר הציל בחרף נפש מהדלקה, אשר עמד בארון ספריו; וישם פניו לעיר אשדות הפסגה, היושבת לחוף ים השחור, עיר רוכלת עמים, אשר סחר "התבואה" עלה בה אז כפֹרחת.

 

ט: חַשְּׂאֵת הַשֹּׁד וְהַשָּׁבֶר

שנות מספר ישב מאיר בשלוה, בעיר אשדות הפסגה; היא עיר מולדתו החדשה אשר בחר לו; משלח ידו – סחר הדגן – לא עלה מעלה מעלה, אך גם לא ירד מטה מטה; וימצא מחית נפשות ביתו ברוח ולא בצמצום, ויתנהג כמשפטו מאז, וידע עת לכל חפץ, ומה גם להקדיש עתים לתורה; התורה – תורת התלמוד, מדרש, ילקוט, והספרה העברית הערבית – היתה שעשעיו יום יום, וישכח את תלאותיו הרבות, וגם זכרון בנו גרש מלבו מעט מעט, עד כי לא הכירהו מקומו עוד בקרבו, וירחיק כל רעיון נָקם מקרב לבו; ומה גם כי מקץ שלש שנים שמע אשר נקמהו ה' מאויביו, כי ראש הקהל גלה לארץ גזרה לזמן שש עשרה שנה, אחרי אשר שֻׁלל מכל זכיות אדם!  כי יוסף מצא לו אז אוהבים רבים אשר עמו היו בצרה, ויספר להם את אשר עשה לו ראש הקהל, איך זיף את ספר הפקודים ויכתבהו על שמו, אם גם היה בן יחיד להוריו.

אז נשלח ועד חדש מיֻחד, לנבאשת ויחקר וידרוש כשנה תמימה, והנה אמת נכון הדבר, כי עשה תועבות כאלה מדי שנה בשנה; ואז נתפשו חמשת בניו וַיִמָסרו לעבודת הצבא, עד אשר יבואו ויֵרָאו אלה אשר עליהם לעבוד; וגם את הועד ההוא לא נקה!  ובן חיה האלמנה, ובן דן העִוֵר, ובן מכיהו טוחן גרש שעורים וכו' שבו לביתם; וגם ליוסף קרא דרור; אפס כי בחר אז בעבודת הצבא, אחרי הבדלו מעמו, ואחרי חשבו כי מתו הוריו, ואוהביו יעצוהו לעבוד בתּר מתנדב, וינבאו לו עתידות טובות.

וכה ישב שלו ושקט כשבע שנים עד שנת 1870 אשר אז התנפלו היונים, ילידי סלינוקי, יושבי אשדות הפסגה, על היהודים, בחג פסחם, ויבֹזו רכושם, וישסו בתיהם ויעשו שערריות נוראות ברחובותיהם, ויקרעו, וישברו, וינפצו, ויהרסו, וישמו את נויהם, ושודדים בצהרים אלה, הכירו גם את מאיר ליהודי, ויבֹזו עמלו; וכל יגיעו, וגם שארית מחמדיו מקדם: את ספר התורה אשר לקח עמו בצאתו מגבאשת, קרעו לגזרים ואז נראה אליו העני בשבט עברתו שנית.

וגם בפעם הזאת הביא לו נושא מכתבים בשורת ישע במכתב קצר, אשר על המעטפה היה חותם מצודת-פרץ, וממעל שם אדוני המכתב; שר האלף יוסף בן מאיר לוי!

בהביא נושא המכתבים את המכתב, ישב מאיר בחדר משכיתו ויהגה בספר, אשר היה נחמתו בעת צרה, ושרה וחנה בתה בראותן את המכתב, רעדה אחזתן, ולא קמה בהן רוח; בידים ממהרות ורועדות, פתחה חנה את המכתב, ותקרא באזני אמה לאמר:

"במקרה נודע לי כי עודכם חיים וקימים, ואשמע את אסונכם באשדות הפסגה; ואם כי אין לי כל צדקה לקרוא אתכם בשם הורים, אחרי בגדי בכם שלא מדעת, בכל זאת, הורים יקרים מהרו ועלו אלי! ותאכלו טוב הארץ, ותבלו ימיכם בטוב ובנעימים!  ולצרכי הדרך הנני שולח לכם בזה שטר בן אלף שקל כסף!" וכו'.

ושרה נבהלה מאד, ולא ידעה נפשה, ותבט בפני בתה כמשתוממת, ורק אחרי דממה ממֻשכה, נתנה בבכי קולה, ומקור עיניה החל להקיר מימיו...

חנה מהרה לפתוח דלת חדר המשכית, לבשר לאביה הבשורה הזאת, אך שרה כהתה בה, לבל תחרידהו פתאום בבשורה טובה ישועה ונחמה.

לעת ארוחת הצהרים, בבוא מאיר אל חדר האכל, הכיר בפני אשתו ובתו כי סער בבתי נפשותיהן, וישאל אותן שורש דבר נמצא בהן.

– אישי מחמל נפשי – ענתה שרה ותפול על צואריו וקול מליה נחבא – עוד תקוה לאחריתנו, כי עוד ישוב לנו נדחנו; הה אלהי חסדי מושיע חוסים!

ומאיר הביט בתמהון בפני בתו, והיא תחת תת לו מענה הגישה לו המכתב.

פני מאיר נהפכו לירקון, עיניו נשקעו בחוריהן, ויהי כמת!  ממעמקי חזהו יצאה אנחה נוראה, אשר בכחה לפלח כליות ולב גבר, יותר מאלפי נחלי דמעות; וישב דומם על יד החלון וראשו נשען בין שתי כפות ידיו, וישכח מאכול לחמו, פניו העידו כי מלחמה בלבו, מלחמת האמונה, ואהבת אב לבנים...  וכה ישב כשעה תמימה, ושרה וחנה לא ערבו את לבן להפריעהו, עד כי קם על רגליו ויאמר:

– לא, לא, חלילה לי לנגוע בהכסף!  תועבה הוא לי!

לשוא העתירה עליו שרה, לבל יהדפהו באף, לבל ידחפהו בשתי ידיו, ולבל ישיב לו את הכסף! לשוא בכתה חנה והתחננה לו כי ישיב לו אמרים, הוא באחת: "חלילה לי!  חלילה לי"!  וביום המחרת בהיות הבקר, נתן את שטר האלף על יד שר בית הרצים להשיבו לידי בעליו.

ימי הפרעות מכבר נשכחו, היונים הֻכו שוט על ירך ברחובות קריה בלי חנינה; שופטי הצבא חרצו עליהם משפטים קשים; והיהודים חשו עוד מעט אם הרבה – מכאוב בעצמותיהם; אבל מכבר הסכינו לשאת מכאובים כאלה במנוחה; ומעט מעט שבו אל מסחרם, ויבנו הריסותם, וגם מאיר קם הפעם על רגליו, וינהל את מסחרו כקדם, כי רבה היתה אמונתו על כל סביבותיו, וסוחרי אשדות הפסגה הוקירו מאד ערכו, ויהי איש עצתם.

בתו חנה היתה אז כבת עשרים, ותגדל ותיף, וחכמתה ודעתה, שתו נוספות על יפיה, ואחד מגדולי הסוחרים איש צעיר לימים, בן הורים עשירים מעיר בעל פעור, אשר היה בעל ברית מאיר נתן עיניו בה, ויאהבנה ויקחנה לו לאשה.

והמשפחה המאשרה, גדלה לתקופת השנה, כי חנה ילדה בת, ותנגש שרה כל עצבותיה!  עוד שנה חלפה, עוד שנתים, וחנה מכבר היתה אם לשתי בנות ובן אחד, והבן עם הבנות מכבר החלו ללמוד, והאב הזקן אשר ישב יחד עם בתו וחתנו שמח באשרו מאד.

אבל גם אשרו זה עשה לו כנפים פתאום!

בשנת אף יצאה סערה חמה, על ראש ישראל!  מעיר אלישבע נפתחה הרעה; ביום השבעה ועשרים לחדש הרביעי, נשאו יושביה היהודים זעף אנשי חמס ובני בליעל, ויכום ויכתום עד חרמה; וביום השלישי לחדש החמישי, שתו כוס תרעלה, היהודים היושבים בעיר עקובה מדם, ואחרי כן עשה הסער הנורא שמות בכל ערי הנגב אשר היהודים נחתים שם, וכה סבב הלך, עד כי התחולל גם באשדות הפסגה, וביום הסער היתה תבוסת מאיר ושרה שלמה!  כי מלבד אשר הוצגו ככלי ריק, מבלי כר למראשותיהם, ומבלי חגרה על חלצים, עוד אבדו נחמתם האחרונה בחיים, את חנה בתם היחידה!

ביום מהומה ומבוכה, כאשר צר אויב על ביתו לשלול שלל ולבֹז בז, ולהכות חרם הבית על יושביה, בעט בבטנה אחד השודדים היחפים ברגלו, והיא היתה אז הרה ללדת, וכרגע נפלה ארצה, ותַּפל פרי בטנה, וביום המחרת שבה רוחה אל האלהים!...............................

.......................................................................................................................

אָנוּש אֶנוש מכל!  חלש הוא גם מהזבוב אשר על שמשות החלון, אך רוח נשבה בו ואיננו!  אולם, לפעמים חזק הוא מצור!  כסלע מגור יעמוד איתן על מקומו, וכל כלי משחית, כל אבני קלע, וכדורי כלי תֹתח, לא יכריעוהו!

כח אבנים היה אז כח האב והאם השכולים והשדודים, לבבם נחוש, ועורקיהם ברזל, אם עצרו כֹח לשאת את שברם הנורא!

מאיר ישב דומם על הארץ, שבעת ימים, ראשו נשען בין שתי כפות ידיו על שתי ברכיו, ובעינים מפקות פחת וָנֹהַ, הביט נכחו בספר קרוע פתוח לפניו, הוא ספר איוב, אשר מצא בעמל רב, בין הספרים הקרועים, בחצר בית מעונו, אשר חלו בם ידי אויב; ושרה ישבה ממולו, כנרדמה, עיניה פקוחות עד חצין, פניה השחירו כשולי קדרה, לחייה צמקו, ורק חוטמה היה חד וארוך מאד, היא לא השמיעה אנחה, ולא הורידה דמע, כי מקור עיניה יבש, ולבה חלל בקרבה, רק לפעמים קראה בקול כאוב מארץ: "אלהים צדיק ומשפטו צדק"!

ירחים אחדים חלפו, ועוד שאיה ושממה ברחובות אשדות הפסגה, מרבית הסוחרים רשו ורעבו, המסחר עוד נכחד מן הארץ, וחתנו שמואל אשר שולל מכל חמודותיו בתבל: מאשת חיקו האהובה לו, ומכל הונו; הכין את עצמו לדרך לשוב לבעל פעור עיר מולדתו, אחרי כי לא היתה לו עוד תקוה, לשוב אל כנו ולהטיב מצבו, ואז החלו לחוש מכאוביהם!..  חתנם זה חפץ בכל לב, כי ילכו אחריו; אפס כי לא אבו להיות למשא עליו לעת זקנה ככלות כחם והונם, ומה גם למות בארץ נכריה!

מי יתאר ענות נפשם, וצרות לבבם, באחוז חתנם האמלל ביד שתי בנותיו ובנו, ויעל עמם במרכבת מסלת הברזל, לו היו עינים לאבנים, וצורי הסלעים, לו היו אזנים להררי אל, כי אז התפוצצו גם הם, ופור התפוררו לראות, ולשמוע הפרידה האחרונה בין הנאהבים והנעימים האלה!  אין מחזה נורא כמוה בתבל!  בהשמע קול שריקת המכונה האחרונה, והמסע נעתק ממקומו, ושלשת הילדים הביטו מבעד לאשנב המרכבה, ויקראו יחד, "שלום לכם הורינו"!  אז נפלה שרה לאפיה ארצה, ותפרוש כפיה, ותבך מרה ותיליל ותיבב, ותבט בשממון אחרי המסע אשר בלע כתנין את כל מחמדיה.

בבושת הפנים, ובמכאובי הלב שבו אז מבית הנתיבות אל בית מעונם, ואז החל אבל חדש!  שרה ירדה בבכי ותך בשתי אגרופיה על ראשה, ומאיר גם הוא עמד בקרן זוית ויבך גם הוא.

וכה עברו עליהם שבעה ירחי אבל בכי ומספד, בעני וחרפת רעב, ואז התעורו בלבם געגעים לעיר מולדתם. 

אַבל חפצם היה מרום מנגדם, כי ידיהם היו אז ריקות!

במקרה נודע להם מפי אחד הסרסרים אשר ישב לפני שנות מספר בעיר עקבה מדם, כי האציל ערב רב אשר הוא נושה בו, יושב בכפר אחוזתו עקרבים, כשתי פרסאות מעיר עקובה מדם, ויתנו את שארית חפציהם בכסף, ויסעו מאשדות הפסגה, ויבואו לעיר עקובה מדם, ובבואם אל בית המלון, הקיפו שוטרים את הבית ויוליכו את כל האורחים היהודים אל מחלקת בית הפקודות, ויעצרו שם שלשת ימים, במשמר, ואחרי כן שֻׁלחו את העיר, אלה בלוית אנשי חיל הצבא, אל עיר מולדתם; ואלה אל אשר ישאם הרוח ללכת,

וכה תעו אז מאז הבקר, עד בואם בנשף אל כפר עקרבים.

 

י: אָפְסָה כָּל תִּקְוָה

האשמורה התיכונה חלפה!

מבעד לחלונות הארמון הגדול, הוא מעון אדוני הכפר, נשקף אור גדול; גם מחלונות אהלי האכרים נראה אור כהה; זער שם זער שם, נשמע קול זמרת שירי קדוש מפי האכרים, אשר קדשו את החג על כוס יין מלא, ומצהלת בחורים ובתולות, וזקנים עם נערים; לפני שער בית המלון או בית המרזח, אשר בית חבר (כלוב בלע"ז) הוא לאכרי הכפר, עמדה עדת אכרים קטנה במעגלה, אשר מרביתם, ענתה בם הכרת פניהם, כי לא חלק ונחלה להם פה, ורק גרים שכירי יום הנם: אנשי צבא, אשר מלאו צבאם וישובו לביתם; האחד לבש אז אדרת עור כבשים לבנה, ואזור אדום חגור על מתניו, ומצנפת עור כבשים גבוהה על ראשו, והשני לבש שמיכה קצרה, וכובע בגד צמר, אשר מצחתו השחורה הפיקה נגה; השלישי עטף מעיל קצר ומכנסים רחבים, אשר בתיהם הסתתרו בבתי רגליו אשר הגיעו עד השוקים; והרביעי – שלמה אמוצה, קרועה וטלואה, ועל רגליו סנדלי קליפת עץ, קשורים בחבלי פשתן דקים מסביב לקרסליהם; וכן החמשי והששי; וביניהם איש צעיר גבה הקומה חסון כאלון, לבוש מעיל שחור בטעם יושבי כרכים, ומכנסים שחורות יורדים על בתי רגליו עד עקבותיו – וישוחחו יחד ביניהם:

– הקור חזק מאד! – התאונן האיש הצעיר וינע כתף – אך טוב מאד כי הסער והשלג חדלו!..  מחר אשכים והלכתי העירה, אולי יקרה לפני דבר מה!..

האם לא שמעת אזהרת השר, אשר הזהיר בנו היום בבקר לבל נזיד לצאת מקיר הכפר וחוצה עד עבור ימי החג?  ואשר ימרה את פיו כלה יגרש?

– הוא ידאג ליהודים – הרוח יקחם! – מדוע הוא מגן בעדם?

– היהודים שחדוהו מכספם!

– חדלו לכם מדבר על אדות היהודים!  עד היום הזה לבי יכני על אשר נלויתי אז להשודדים!  אנכי שללתי שלל, הכיתי, הרגתי ולא חמלתי, שפכתי עליהם כמים עברתי, ועל מה, ולמה עשיתי זאת?  מה עשו לי רעה?  את חלק ירושתי הלא גזלו אחי בני אמי ולא היהודים!  הגידו נא: הבלב שלם תאמינו כי פקודה היא מגבוה?  אך שמועה רחוקה ושמועת שוא היא!  נחמתי אשר עשיתי!  הכסף עלה בתֹהו, ומשא נֹחם וכעס יכבד על לבי!

– וגם אני כמוך!  מעט הכסף אשר לקחתי מן השלל נשאר בידי בעל בית המרזח, וכעת לא יכירני עוד, גם כוס יי"ש לא יתן על פי, אם לא אשלם לו מראש!

– ואתה רק השתיה נגעה עד לבך, גם בלעדי כל זאת ידעתי כי נבל ובליעל הוא, אם כי בן בריתנו הוא!  בבית משה'קי עבדתי כמה שנים, ואדע כי שקר טפלו עליו זדים, הוא לא עשקני לא רמני; נהפוך הוא: ביד נדיבה נתן לי שכרי מראש, ואם גם אפסה עבודה בביתו, הושיט לי פת לחם, גם כוס יי"ש חנם, אין כסף, ואחינו זה אשר בא על מקומו, לו אם גועתי ברעב לעיניו לא נתן לי חנינה!

– וכן גם אצלנו בגרן האטד!  שמונה עשרה שנה ישב חיים בתוכנו, והוא היה לנו עמוד התוך!  עם חיים היה מקור חיים, הוא היה אוהב, יועץ, בעל סוד, ואחרי אשר גרשנוהו, נראה איך הטבנו לנפשנו!

– מליצים טובים להיהודים!  היהודים אשר יעלעו דם בנינו, ועורנו יפשיטו מעלינו בנשך ותרבית!  אתם לא תדעו קרוא וכתוב, ואנכי הלא למדתי דעת בבית הספר בכפר שרף מעופף אנכי קורא הנני את העתונים ואקרא, ותסמר שערת ראשי!..

– אבל דם בניך אשר לא ילדת לא אכלו?  ובעד הכסף אשר לא האמינו לך, לא לקחו נשך ותרבית?  ומה לך כי נזעקת?

– ידי היהודים היו במשיחנו?

– היהודים האלה?

– אבותיהם, או אבות אבות אבותיהם!

– אם כן לנו ונכחיד את התתרים מגוי!  התתרים – יספרו לנו אבותינו – החריבו את ארצנו, שתו דמינו כמים וגם את מושלינו מקרבנו יצאו, הכריעו לטבח!..

– אבל היהודים שנואים הם לכל יושבי תבל!  גם הממשלה תגדור בעדם את דרכם, ותבדילם לרעה גם מהתתרים והצוענים, אוח נאמן הוא כי משחתם בם!

– הממשלה?  כסיל אדם!  הלא עיניך הרואות, כי רק היא תגן עליהם!  לולא מוראה, כי עתה יצאת גם היום לשלול שללם!..

– עשו חסד, חסד עשו, עם זקן אמלל! – נשמע מאחריהם קול תחנונים.

– יהודים?  יהודים!  חי נפשי!  מה זאת?  מאין באו הנה פתאום?

– אכן נודע הדבר!  לקראת בואם נבחו הכלבים!

האכר הצעיר גבה הקומה, התגנב מאחרי מאיר ושרה, וימשוך בית צוארם למען עשות צחוק לנפשו.

– חדל לך הולל! – הגידה נא זקן, מה לך פה?  מאין באת?

– הוליכני איש טוב אל ארמון האציל ערב-רב!

– איזה אציל?  איזה ערב רב?  לא היה בזה מעולם אציל ערב רב!

– איזה שטן הביאם הלום?  מה להם פה באישון לילה ואפלה?  אך דבר בליעל יצוק בהם!

– חדל לך הולל!  אכן צדק היהודי! ערב-רב ישב בזה לפנים, ואדוננו שר האלף זה, בשובו ממלחמת הבלקן קנה את האחוזה מידו.

– אפסה כל תקוה! – נאנח מאיר במרירות וישם שתי כפות ידו על ראשו.

– אבדנו אבדנו! – ענתה שרה אחריו בבכי.

– חוסו נא אנשים טובים על זקנים אמללים, תנו לנו מקום ללון, כי למה נמות לעיניכם!

– אך נוכלים הם, מרגלים הם!  חי נפשי נוכלים!

– חדל לך הולל!  אפונה מאד זקן, אם תמצא פה מקום ללון!  מי זה יואל לתת ליהודי לדרוך על סף ביתו בליל החג הזה?

– זכרו אחי את אלהיכם!  חוסו למצער על האשה הזאת כל עוד נפשה בה!  לא אבקש מכם חסד חנם!  הנה לכם שארית הוני, שקל כסף אשר למזכרת עולם היה לי זה שלשים וחמש שנה!..  רק חוסו נא, ואל אראה במות אשתי!  איך תקשיחו לבכם לנבראים בצלם כמוכם?  היו ימים אשר לא רק מקום ללון נתתי לבני אמונתכם; כי גם אכל ושתֹה, וצדה לדרך...  חוסו נא אנשים טובים וישרים, ואל רחום וחנון ירחם גם עליכם!

למראה השקל אשר הוציא הזקן מחיקו, התגרדו תחת מצנפותיהם, כמו צר היה להם לעזוב את המקרה הזה להשתכר בלי עמל שקל כסף; ויתלחשו ביניהם זמן רב, ויתוכחו איש את רעהו, זה בכה וזה בכֹה, ובאחרונה קראו כלם פה אחד:

– אין לאל ידנו להושיעכם אמללים!  גם אנחנו רק גרים הננו פה, עבדים שכירי יום!  פנו לכם אל תושבי הכפר, אולי יתנו לכם רחמים!

– דפקתי דפקתי אחי על פתחי הבתים, בחפצי להחם את גויותינו מעט, וכלם השיבו פנינו ריקם, כי בחג קדוש כזה – יאמרו – לעון יחשב להם, אם יתנו ליהודי לדרוך על סף ביתם, חטאת לא יוכלו כפרה.

האכרים הניעו כתף ויניעו ראש, כמו חרה להם על המעשה הרע הזה, או על שקל הכסף, ויתעו איש איש לעברו.

מאיר נגש אל המלון, וישב על האבן הגדולה אשר על פתח השער, ויושב את שרה על ידו, אך היא צנחה ארצה על מצע השלג, ובידיה הקרות והרועדות אחזה בכף מאיר, ובקול שפל ומשק שנים, התחננה אליו לאמר:

– ראשי סחרחר, ועיני חשכו, הנני חשה בנפשי כי רגעי ספורים!  עשה עמדי חסד אישי היקר וקרא עמי ודוּי!  אתודה נא לפני בוראי, בטרם אשיב לו רוחי!..  מהר נא אישי!  אלהינו ואלהי אבותינו תבוא לפניך תפלתנו!  ואל תתעלם מתחנתנו!  שאין אנחנו עזי פנים וקשי ערף, לומר לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו!..

האשמורה השלישית הגיעה, אגן הסהר נראה ככדור כסף נוצץ בתכלת שמים, וישפוך אור יקרות על שכבת השלג, ומנגה נגדו הבריקה גם לבנת פני שרה, ושפתיה אשר כסו במראה תכלת; פניה התעותו, שניה רעדו בפיה, וכל עצמותיה רחפו, מאיר השתרע ארצה ויאחז בידיה, ביאוש נורא; רעיון איום הפיל עליו בלהות: למות על אדמת נכר בין זרים, וידו קצרה מהכין לה תכריכים, ומתת לה אחוזת קבר, ותסמר שערות בשרו, ויבך בכי גדול ויקרא:

– הה אשתי, לא אנחנו חטאנו, ולא אבותינו חטאו, אבותיך היו טובים וישרים!..

לקול בכיו יצא אחד העבדים, בראש פרוע ושמלתו על כתפו, ויגש אל מאיר ויבהל ויקרא: מה זאת?  מי אתה האיש? – וימהר הביתה ויקרא את אדונו, וכרגע כתרום מסביב, ותהי מהומה גדולה.

פתאום נשמע קול מְצִלַת סוס, וכרגע עברה על יד המלון עגלת חרף יקרה רתומה לסוס אביר ברוד, בעל צואר נטוי, ויריעה אדומה מעשה חורי, נמתחה משתי כנפות העגלה, עד צוארו, והרכב העטוף באדרת עור דובים, בראותו את הלהקה עצר מעט מרוצת הסוס.

התמונה אשר ישבה בעגלה, הסירה את מטפחתה מעליה, ופני נערה כבת שלש עשרה נראו לאור הירח, אשר שפך עליהם, רוח חן וקסם נעלה, ותשאל בחפזון:

– מה קול השאון?

– יהודים ארורים!  איש ואשה!

הנערה קפצה מעל העגלה, ותגש ותתבונן בפני מאיר ושרה, ותחרד ותשאל בלשון רכה:

– מה לכם פה?  פה לא יגורו יהודים!

במלים מעטות ספר לה מאיר את אסונו הנורא.

– אכרים חמורים! – גערה בם הנערה הנמוגה, ותמהר ותעטוף את הזקנה במטפחתה אשר הסירה מעליה ותצו על הרכב להניחה על העגלה, ולהושיב גם את הזקן, והיא עזבה את מקומה, ותשב לימין הרכב, עד אשר באו אל הארמון.

 

יא: הָאָבוֹת וְהַבָּנִים

באולם השלחן, הגדול מכל אולמי הארמון הנהדר בכלי בית יקרים מרהיבים בת עין, ישבו מספר קרואים מאוהבי אדון הארמון, על יד השלחן המלא משמנים ומעדנים, ממתקים ומגדנות, וכל מאכל תאוה, צלי כל עוף למינהו, ברבורים, בשר הארנבת והאיל, ובשר החזיר הרך, ופרי גפן שמפניה, ומַדֶרַה, שכר אנגליה, וכו' האורחים היו לבושים בבגדי הַשרד של שרי הצבא, וכן לבש גם אדוני הבית, איש בחצי ימיו, בעל עינים מלאות וטהורות, וחוטם כפוף מעט, וזקן שחור בעל שתי קצוות; הוא ישב נשען על יד הכסא בראש קרואיו, ולא שם לבו למצהלות המסובים, אשר לרגעים שתו כוס לחייו; פניו העידו כי יגון נורא יעיק לבו, ולא ידע ולא שמע מהנעשה בביתו, גם למנגינות אשתו אשר השמיעה על הפסנתר לכבוד הקרואים לא שם לבו; אך, בשוב בתו הנערה הביתה, בלחיים אדומות מקָרה, העביר ידו על מצחה הזך ויחלק שערות ראשה השחורות ויאמר:

– ההתענגת בתי על מסעך?  השאפת רוח צח בצנת שלג?  הפלטה אותך העגלה על חלקת השלג?

– התענגתי אבי מחמדי!  מסעי זה יקר לי הפעם מאד, כי האלהים הקרה לפני לעשות דבר טוב בעתו: לפני בית המלון עברתי, וארא והנה איש יהודי זקן, ואשה זקנה נוטָה למות יושבים על האבן בחוץ, ואין איש מאספם הביתה, ועוד מעט ונקפאו שניהם מקרה, ובני המלון האכזרים לא נתנום גם לשבת בחוץ, ואחמול עליהם, ואביאם הנה בהחדר הנשען על יד בית הבשול, ואקרא להחובש, להשיב רוח הזקנה אליה; במצותי הביא לה בקבוק יין וחֹמץ, ואצו לתת לחם להזקן; אפס כי מאנה נפשו לנגוע נפשו בו, וישת רק כוס חמים בנפש שוקקה, צר לי מאד אבי על בני המשפחה העבריה הזאת!  על מה זה הם נרדפים תמיד?  בני ההמון החשוכים, יכום באגרוף ויגזלו את רכושם, ומושכי בשבט סופר יכום בשוט לשונם, או בעטם, ויבקשו מהממשלה לשלול את משפטיהם וזכיותיהם!  האם באמת נופלים הם בחכמה, במוסר, ומדות, מכל משפחות האדמה?  הה אבי לו ראית את פני האובדים האלה כי אז נגרו עיניך דמעה!..  רגלי באו הלום קרועים ופרומים, קודרים מני עני, ונפשם עליהם התעטפה, האמללים גֹרשו היום בבקר מעיר עקובה מדם, אחרי אשר נעצרו במשמר שלשת ימים, לא בעון גנבה וגזלה, רק על עברם על חֹק בבואם אל עיר אשר אין להם כל זכות לשבת בה!..

האב עמד ויקשב כל הגה יצא מפיה, ועיניו חשכו ויתנודד, כמו נכמרו נחומיו עליהם ויאמר:

– אלהים יחנך בתי!  בואי נא עמי אל חדר האורחים העניים!

שרה שכבה על מטה טורקית רכה, תפושה בחום קדחת אשר להטה בתי נפשה, ותולך עליה אימים, צלמי בלהות בעתוה; במחזה: והנה שוכבת על מטתה בחדר משכבה, ופתאום נפלה אש מן השמין, ותאחז בארבע פנות הבית, הקורות נהפכו כרגע לאודים עשנים, ויתמוטטו בהמולה נוראה, ויפלו על לבה, ויאכלו כל בדי עורה, והעשן הנורא שם מחנק לצוארה היא שמעה קול אדם רב מדבר מתוך האש, אבל צר כֹחה לקרוא לעזרה, כי לשונה לחכה דבקה!  בעמל רב הרימה את ראשה, והנה רבי מכיר בן מנשה אורב לה מאחורי גדר הדחויה, ועל ידו עומד פורה ובלע, פאותיהם הרחבות והארוכות עפו נפזרו ברוח, ויעמדו בין המהפכה, ויאחזו בידם כבלי ברזל, וירימום ויניעום הנה והנה, והכבלים השמיעו קול צלצל, ובצחוק לעג וחרוק שנים קראו:

– ראי נא אם אמללה!  בכבלים אלה יאָסר בנך היחיד, וישלך במחשכי המצודה על יד גשר הברזל"!, עודם מדברים ועדת כמרים דמניקנים בעלי פנים זועפים, לבושים מעילים שחורים, ובהניעם רגליהם תחשפנה שמלות לבנות מתחתם, ינהרו לאט ברחוב, וכל קדושיהם עמם; פעמוני בית התפלה התנענעו בחזקה באשנבי המגדלים, ויריעו בקול נורא: "גין גן, גין גן!  כמו היתה תבערה בעיר; ואחריו ענו הכמרים במקהלה בקול עב ושפל מאד, כמו עלה מתחתיות ארץ; ואחריו, קול עורבים שחורים, יללת הינשוף והחתול, קולות מים רבים אדירים, קול הרוח, קול רעם בגלגל, קול גלגלי מרכבת אש שחורה, ירקרקת אדמדמת, רתומה לסוס אש קטן כנמלה, ובתוך המרכבה ישבה תמונה עטופה בתכריך שחור, וידה אוחזת דגל אדום מעופף ברוח, וממעל לו צלב זהב גדול; בריחי שער התפלה נעתקו ברעש ממקומם, התמונה ירדה ותפלס לה נתיב בין הכמרים, ובהגיעה אל מזוזת הפתח, הסירה צעיפה מעל פניה, והנה שוד משדי: הנה בתה!  היא תלעג תבוז ליקהת אם, תאריך לשון ממולה, תשלח אצבע ותדבר און...  ברוב אונים, תקרא לאשה ובנה, אך אין קול ואין קשב!  מרחוק ראתה והנה גלגלותיהם צפות על פני נחל דם שוטף במרוצתו, וגליו יהמו יתנשאו, וסביבותיהן יצופו עוד חללי אדם, גלגלות בלי גויות, ותפלין על מצחיהן, גויות קצוצות יד ורגל, ידים ורגלים בלי גויות, זאבים, כלבים, חזירים, וכל שרץ למינהו ילקו את הדם בתאות נפש...  פתאום קול צרה כמבכירה שמעו אזניה, בנה יוסף יכרע ללדת, ציריו נהפכו עליו, המילדת הזקנה הורידה את ראשה אל חָזֶהִ, ושתי כפות ידיה השלובות הניפה מול עבר פניה, ותבך ותאמר: "אין כל תקוה שרתי! בנך יוסף הולך למות"!  פתאום פשטו גדודים בחוץ, פניהם להבים, שערותיהם האדומות יורדות על מצחיהם, ומכסות את עיניהם המזרות אימה; קרדומות גדולות בידיהם, ובם יפילו חללים כעמיר מאחרי הקוצר ימין ושמאל, והיא תחפץ לקום ולברוח, ולהציל נפש בעלה הגוֵע; אשר תקעו צור חרבם בלבו, אשר יביט עליה בעיני תחנונים, ובאהבת אשת נעורים, לאמץ את כחה, ותהדף ברגליה את קורות הבית אשר נהפכו לאודים עשנים, ואז נשמע קול נפץ ורעש, כי השלחן הקטן אשר עמד מרגלותיה, נפל ארצה, וכל כלי הזכוכית התפוצצו, ותפקח את עיניה.

מאיר נבוך וימהר ויצבור שברי הזכוכית, ויתן מעט חלב אל פיה ויאמר:

– התאוששי אִשתי, וקוי לה' אשר הפליא חסדיו עמנו כעת, אשר הגדול לעשות עמנו! – ויתפלל תפלת הערב, ולבו רחש תודה לאלהי ישעו אשר הראה לו נפלאות בליל זה, ויעף על כנפי התוקה, וישגב ישע בהלך נפשו; והנה נפתחה דלת החדר, והנערה היפה אשר היתה מלאכו הטוב, באה עם אביה ותאמר:

– הנה הנם!

מאיר קם ממקומו וישתחו אפים ארצה ויקרא:

– בתך שר נכבד הנצבת עמך בזה, הצילה כעת אשה לקוחה למות, חיים וחסד עשתה עמדי!  ברכת אובדים תבוא על ראשה, ועל ראש הוריה הטובים והישרים, אשר הדריכוה במעגלי צדק, אשר בצל קורתם ינוחו יגיעי כַֹח, עשוקים ורצוצים!  כן אדוני מעצר וממשפט לקֻחנו!

ואבי הנערה עמד וינע ראש, ובבבות עיניו נוצצו רסיסי דמעה.

– הנני רואה – חשב מאיר בלבו אז – כי עוד לא פסו אמונים ישרי לב, כי ישובו אחרי מתי עוד, העבים אחרי הגשם הנורא, ושמש צדקה תוסיף להאיר לארץ ולדרים עליה, ולאורה ילך גם עמי בטח...

ברגע זה באה גם הגבירה החדרה, ואחריה הקרואים העליזים, ובראותם את מאיר נסגו אחור, וישאלו: מי הם אלה?

– מאין תבוא זקן?  ואן פניך מועדות? – שאל אחד הקרואים.

– זמר "מה יפית" יהודי!  היהודים לא יצלחו למאומה, כי אם לזמר מה יפית; ולקחת נשך ותרבית!  האם לא כן?  למה תחריש יהודי?

פני אדוני הבית רעמו מאד ויאמר: בי רעי היקר אל תכלים את פני הזקן הזה אחרי בואו בצל קורתי!

– ומאיר לטש עליו עיניו וירא כי שכור הוא נבלע, מן היין, ועל כן לא נפל עליו לבו.

– מאין יבואו אלה?  חידה הדבר בעיני – שאלה הגברת את אישה, ותבט בעיני חמלה על האשה האובדת על המטה.

– מאין תבוא זקן? – שאל אדוני הבית.

– מעיר אשדות הפסגה יצא עבדך לנבאשת עיר מולדתו.

ככדור כלי תתח פגע המענה הזה בלב השר, ויקפץ ממקומו ושאל: המכבר עזבת זקן את עירך?  גם אנכי יליד, נבאשת הנני!

שנים הרבה אדוני!  כשמונה עשרה! – ענה מאיר ויבט בפני השר בעינים חודרות, ויקמט את מצחו כמו חפץ להכיר בו את אחד האצילים הצעירים.

– ומה שמך זקן? – שאל השר וכחו עזבהו, עד כי לא יכול לעמוד על רגליו.

– חותני נודע היה לשגב בין האצילים שמו היה חנינא, ואנכי מאיר הלוי!

– אב טוב וסלח! – קרא השר ויפול על צוארי הזקן ויאצל לו נשיקה ארוכה – בנך יוסף הנני!

– צעקה פרועה ומוזרה התפרצה מגרון שרה, ותקפוץ ממקומה, והשר חבק אותה בזרועותיו וינשק את לחייה הצנומות ויקרא: שרה אמי!

הגבירה ובתה, והקרואים, השתוממו למשמע אזניהם ולמראה עיניהם, איך שלשתם יחד ירדו בבכי ויפלו איש בזרועות רעהו................................................................................... 

............................................................................................................................ 

 

יב: נְקִי כַפַּיִם

נשמת היהודי הוא הבצע!  בעד הבצע ימכור היהודי את אלהיו וארצו, כבודו ומשפחתו וכל אשר, לו – כה יאמרו שוטניו, לא רק שוטניו מחוץ אשר לא תכנו את רוחו, רק למשמע אזן ידעוהו על פי קבלת הורים ומורים; כי גם שוטניו מבית, אשר מקרבו יצאו, אשר גם עונם נכתם בספרי השטנה הכתובים על אחיהם הנרדפים; ולו אם גם אמת היתה בפיהם, גם אז עוד לא ירשע כה בהשפטו: מדוע זה לא ירדוף אחרי הבצע אם הוא מקור חייו?  ואם נסתם המקור הזה אמלל הוא, אמלל מכל יצירי אדמה!  כי האדמה אם כל חי תכלכל את כל ברואיה, מהראם הגדול עד הרמש הקטן, לזה הכינה טרף, ולמשנהו ירק השדה, ולהאדם לא הכינה מאומה, או הכינה כל; עליו צותה לשוט בארץ לארכה ולרחבה, ולשבע מעמל כפיו; והיהודי איך ישבע?  אם בבור תחתיות במחשכים ישב, וידיו אסורות ולעשות תושיה יפלא מהן!..  מדוע לא יאהב את הכסף?  ומוכיחי מומיו אשר להם נתנה הארץ להתהלך בה לארכה ולרחבה, לא יאהבו את הכסף?  לו פקחו הזדים האלה את עיניהם או לו אבו לפקוח, כי אז ראו כי אין עם שונא בצע כהעם הזה!  מקרה רחוק הוא, כי ירצח יהודי נפש אדם בעד חצי השקל; אם יבקשו בין רבבות אלפי ישראל לא ימצאו בין רבניהם; גם הגרועים שבהם אשר יהיו למשל ולשנינה בפי לבלרי עמם – גם אחד אשר יקח שוחד להטות דין דלים, להצדיק רשע ולהרשיע צדיק; אם יחפשו בכל גבול ישראל לא ימצאו גם אחד אשר ימכור את אשת חיקו ומה גם את אלהיו!  עד נאמן הוא ספר דברי ימיו!  יקראו ויראו כי לא רק כספו ורכושו, כי גם חייו השליך מנגד בעד אמונתו, ויבוא באש ובמים למענה!  אין עם בתבל אשר יפזר כספו כעם היהודים!  היהודי לא יביא אל פיו בימי שבתו ומועדו, יותר מאשר יפזר על צדקות שונות!  עליות, אתרוגים, פתיחות, כו' ומי יפתח ידו כמוהו, מיום גיחו מרחם עד רדת קבר בבית ובחוץ?  ואם גם מצבו רעוע יותר ממצב כל בני האדם על פני תבל, הנה רבו צרכיו פי שנים ושלשה וכו' והוא לא יתאונן, לא ייעף ולא ייגע, ויתן, ויתן, כי הכסף כאין בעיניו!  וכן גם אם ישקיפו על האגף השמאלי: מי בין העמים אשר יפזר כספו להבל ותֹהו?  מי יזיל זהב כמוהו להביא חדשים לבקרים, קרבנות לאלילי היופי החיצוני?

הלא פלא הדבר!  מאיר הלוי היה איש נאור, חוקר ומשכיל על דבר, ובכל זאת נער כפיו מתמוך בכסף בנו יחידו בעת צרתו, ביום צר לו, אשר באו מים עד נפשו; לשוא בכה והתחנן לו בנו, לשוא הפצירה בו גם כלתו ונכדתו, כי אם אין את נפשו להיות קרוב אליהם, יקח מידם למצער סך כסף, אשר בו יוכל לכלכל שיבתו, ולתמוך גם ביד נכדיו בבעל פעור!  הוא באחת:

– הנה שבתי זקנתי!  מחמדי החיים כאין בעיני!  ומה לי כסף?  ומה גם כי חלילה לי לקבל תמיכה מיד בן אדם, אם בני הוא או זר!...

כשבוע ימים, אחרי אשר שבה שרה לאיתנה עזבו את ארמון בנם השר, הגדול והנחמד, בעני וחֹסר כל, רק בצרורו הקטן על שכמו, ולא במרכבת בנם, כי אם בעגלת אחד האכרים – הבן נפל חליפות בזרועות אביו ואמו, ויחבק וינשק להם וישפוך כמים לבו נכח פניהם, וגם שרה נפלה חליפות על צוארי כלתה נכדתה ותשק להן, ותרטיבן בדמעות עיניה!

מאיר ושרה ישבו בעגלה, ויוסף נפל שנית על צוארם וינשק כפות ידיהם ויתחנן אליהם כי למצער יתנו לו רשות, כי ילָוה אתם על דרכם עד בית הנתיבות בעיר עקובה מדם, אבל מאיר כהה בו; ויאמר:

– הכבד בני ושב בביתך, ואל תשפיל את כבודך, את עמך זכור!  ואל תשים אשם נפשו בגלל מתי און אשר בקרבו!..

– ידעתי אבי ידעתי!  ומה גם אחרי הכירי את בני אמונתי כעת!..

בדברים אלה השח יוסף את ראשו וישם פיו ישר אל אזנו, וילחש בה כרגע אחד, ופני מאיר שֻׁנו מאד פתאום.

העגלה נעתקה ממקומה וקול ברכה מהול בבכי, נשמע מפי יוסף ואשתו, ובתו, ושרה הטתה את ראשה מאחוריה ותניעהו למעלה ולמטה.

וביום המחרת בבקר השכם, ישב מאיר ושרה אשתו בבית הנתיבות "דרומית מערבית" בעיר עקובה מדם, על יד אחד העמודים הגדולים, התומכים בגאותם את האולם הגדול המלא מפה לפה עוברים ושבים; מאיר אחז צרורו הקטן, ושרה ישבה עצובת רוח, ולרגעים נגלו רסיסי דמע מעיניה.

– התוסיפי שרה לשוב לאולתך? – גער בה מאיר.

אהה מאיר יקירי!  מה אעשה ושדי הרך לבי!  לא יוסף, כי אם הטבעת העציבה את רוחי מאד!  היא היתה לי מזכרת, ירושה מבתנו!  שמואל שלם בעדה מאה וחמשים שקל, ואתה גם את החצי לא לקחת!

– על הכסף הזה ידאב לבך? – שאל מאיר בצחוק ויגון יחדו.

– בי אישי הטוב, אל תלעג!  צר לי על הטבעת, היא היתה שארית של מחמדי, זכרון בתי היקרה! – בדברה נפתח שנית מקור דמעותיה, ותמרר בבכי, אם כי התאמצה בכל עֹז לעצור ברוחה, ותעבר מטפחתה על עיניה, לעצר בעד שטף דמעותיה, ופתאום התנודדה, ותאחז ביד מאיר, ותקרא בבהלה:

– הה מאיר אישי, בין האסירים המובלים ביד אנשי החיל, ראיתי את מכיר בן מנשה, שיבה זרקה בו, הוא ילך נשען על משענתו בלי כֹחַ, וקרעים ילבש, הה מה נורא מראהו!

– איהו?  איפוא ראיתיו?

– שמה בין אנשי החיל!  שמה בין ההמון הגדול!  ראה נא אישי!  שמה שמה!  אך נמהר נא, הנה קול הפעמון השלישי!

מאיר לקח צרורו על שכמו, ויאחז ביד שרה, ויצא מבית הנתיבות ויעל בעגלה, ובהֵעָתק המסע ממקומו, נשקף מאיר בעד החלון על העמק והגבעה, על חומות וחיל, ועל ראשי המגדלים, ועל ארובות העשן הגבוהות, וינע ראש, ויחשוב בלבו; מי יודע אם עוד יבואו ימים אשר בני עמו יוכלו ללון במנוחה: בלי כל מגור ופחד במקום קדוש זה, או לא?

 

יג: אַחֲרִית יְשָׁרִים

מי עם חכם ונבון כהגוי הקטן הזה כעם ישראל?  מי גוי אשר צדקה עשה כמוהו?  הלא גם בוזיו לא ישללו ממנו מעלות נפשו ורוחו אלה, כי על כן ישנאוהו, כי יפחדו פן יכבשם במעלות רוחו אלה; אבל מי נבון ויראה כי העם החכם והנבון הזה יבער ויכסל מאד, עד כי כלימה תכס פנינו, ולו ידעו אולתו זו צורריו, כי אז תחת יָרֵא מפניו רק בזו לעגו לו!  האם לא אולת מעוררת צחוק וקלסה היא לראות, איך החכם הזה יתן ידיו ורגליו לכל שודד ובליעל לאסרו בחבלים, ולדוש את בשרו?  ואיך החכם והנבון הזה ישך בזעם אפו את האצבע הנותנת דבש אל פיהו?..  כי זה משפטו, נדיב לב הוא, אפס כי יאהב כי נדבתו תֻקח ממנו בערמה, ומרמה, או ביד חזקה, ולא במישרים ורצון טוב!  בני עמנו יכבדו ויעריצו רק את התקיף העריץ אשר זרועו מושלה לו, להדוך אותם תחת רגליו, ואת הטוב והישר הגומל להם חסדים, יעש נבלה; ואם יהפך הגלגל על שני אלה, אז יהפך לבבם: אז ישיבו ידם על העריץ, ואשר קצרה ידם מעשות לו אז, ישיבו לו היום בנשך ותרבית, ולאיש טוב ישימו שלום טובה וברכה, יאספו נדבות למענו, ובעבור מחלה על נפשו יאספוהו אל בית החולים, ויהפכו משכבו בחליו, ובמותו ילווהו בכבוד לבית עולמו, ויגידו תהלתו...

מקץ שמונה עשרה שנה, ביום אחד שבו לנבאשת שני מיודעינו: מאיר הלוי חתן חנינא הכילי, ורבי מכיר בן מנשה, שניהם שבו דלים וריקים.

ואת מאיר קבלו בני נבאשת, בכבוד, בחסד וברחמים גדולים, ובימים אחדים אחרי שובו העירה, קראו אספה ויקצבו למאיר שני שקלים, מקופת הצדקה לשבוע; אפס כי השיב את פניהם, ויודה להם חסדם, כי עד מהרה מכר באלף וחמש מאות שקל, את מגרש אחוזתו השמם, ולא ידע עוד חסר, – ואת רבי מכיר בן מנשה קבלו בהכבוד ההוא, אשר יקדמו האכרים בכפר, פני זאב זקן נוטה למות, אשר בימי נעוריו עשה שמות בעדרי צאנם.

כי רבי מכיר שב מארץ גלותו עִוֵר שתי עיניו, וחבורות רגליו הבאישו נמקו, אשתו מתה, בתו הגבנת ישבה בבית מקלט העניים, ובניו אשר שבו מחיל הצבא תעו איש איש לעברו, זה בכה וזה בכה, זה לשאת סבל על שכמו ברחובות קריה, וזה לעבוד עבודת עבד, וזה להחזיר על הפתחים; והבן האחד אשר ישב בנבאשת, ובין בעלי בתים נמנה, לא נתנהו לדרוך על סף ביתו, ומה גם כלתו!  ועל כן החזיר על הפתחים, וישאל ללחם, וכל רואה בו התנודד; בעברו ברחוב, ויגשש במקלו רצפת האבנים וישאל את העוברים: "איה בית מקלט העניים"?  והעוברים, יש אשר נכמרו רחמיהם עליו, ויש אשר הסתוללו בו, ויהתלו בו.

רק משפחה אחת שמה עיניה לחֻמלה את רבי מכיר, ולא שמרה לו עברתה!  המשפחה היא משפחת מאיר הלוי!  בפגוש מאיר את אויבו מהרסו ומחריבו זה, ובראותו כי נערים שובבים יתקלסו יהתלו בו, וַישְׁגוהו בדרך; יאחז בימינו, ויוליכהו אל אשר יחפץ, ויתן לו מספר אגורות כסף.

בפעם הראשונה נבהל רבי מכיר, בהכירו את קול מאיר איש חרמו לפנים, ומצרי שאול מצאוהו אז, ויחרוּק שן ויגֹז שער ראשו פאותיו וזקנו; אך כאשר נחמהו מאיר, ויבטיחהו כי מכבר שכח את כל אשר עשה לו, ויסלח לעונו; אז נפל ארצה, וימשש את כפות רגלי מאיר, וישק אותן במו פיו, ויבך כילד קטן.

ומאיר יבלה ימיו בתורה בגלוי, ומעשים טובים בסתר; וכמוהו כשרה אשתו, כבימי חרפה כן בימי זקנתה, אחות היא לאובדות, ורק זכרון יוסף בנה יעכֹר את רוחה מאד...  ולב אישה חלל בקרבו גם על מצב עמו הנורא מבית ומחוץ, אשר יום יום ירד מטה, ותלאותיו הגיעו למעלה ראש...  שכניו האזרחים אשר זכר כי לפנים התהלכו עם שכניהם היהודים בשלום ובמישור, באהבה ואחוה, נהפכו להם כעת לאויבים נוראים, אשר לולא כֹחַ העוצר, כי עתה עלו עליהם וישחיתום...  גם מצב עמו המוסרי יכאיב לבו מאד: בתי המדרש והישיבות הורקו, ויהיו כסוכות בכרמים, כי בני הנעורים עזבו חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה, בערים הגדולות; ושם בהפקרא ניחא להם!  לבם סג יחדו, לא יאמינו, גם לא יאָמנו, וגם הבנות נצלו את עדין מעליהן אשר ירשו מאמותיהן מימי קדם, ויאמר אל לבו:

– הה, הזאת היתה תקותי, ואדיר כל חפצי לפנים, כי ישכיל עמי?  ויאנח במרירות, ויזכור את יוסף בנו ותשוח עליו נפשו.

אך פתאום, כשנתים ימים אחרי שובו לעיר מולדתו, היתה רוח אחרת אתו ואת שרה אשתו, פניהם צהלו, וגיל וישע נשקף מעיניהם.

פעם באישון לילה ואפלה, לעת החרף, באשמורה, התיכונה, שמע מאיר קול דופק על תריסי החלון בלאט, וימהר ויפתח את הדלת, והנה גבר עטוף באדרת שער יקרה, ואחריו אשה עטופה באדרתה, ומטפחת על ראשה, ואחריה נערה צעירה לימים, מאיר הניף את הנר מול פני הגבר ויקרא בפחד ושמחה יחד: "איש נאמן הנך!  מקים הבטחה"!  והגבר לא ענה דבר, רק נפל על צוארי מאיר ויחבקהו וישקהו כרבע שעה, ולא דבר דבר, רק בכה!  ומאיר גם הוא נשק את נושקהו ויבך על צואריו, ואחרי כן כרעה האשה על ברכיה, ואחרי כן הנערה לפני מאיר, ותשקנה כפות ידיו, והוא נשק את הנערה על המצח, ויאמר: "אלהים יחנך בתי"!

בקול דממה דקה העיר מאיר את שרה משנתה, ויאמר: "לבשי שרתי בגדיך, וקבלי פני אורחים נכבדים בביתך, אך אל תבהלי ברוחך"!

ושרה לא קבלה את פני אורחיה היקרים והנחמדים, במאכל ומשתה, כי רק דברו ביניהם דברים נחוצים, ואחרי כן, נפרדו יחד בדמעות עיניהם ואלפי ברכות ונשיקות.

ומהלילה ההוא והלאה, רק שלום ושלוה באהלם, ושמחה במעונם, ומה גם בקבלם מכתב מעיר בעל פעור. משמואל חתנם ומנכדיהם, ומה גם מעיר וינא, אז יום חג קדוש הוא להם!

והמכתבים מעיר וינא יקָראו פעמים הרבה, בגילת נפש, ואחרי כן יֵחָבאו במקום סתר,..

פעם הֵסב אחד המכתבים האלה הָבאים מוינא, מריבה קטנה בין מאיר ושרה אשתו, אך עד מהרה השלמה שרה עם אישה.

– לא אשתי היקרה! – קרא אליה ברגש – לא לחיות נסע לארץ נכריה, כי אם למות, למות בוינא!?  לא לא, נקבר בקברות אבותינו בעיר מולדתנו!

ושרה הכירה משוגתה, וכי צדקו דברי אישה!

ובגנזכי מאיר נמצאה צַוָאָה ערוכה למשמרת, ובה כתוב לאמר: "בקשתי ושאלתי מהרב בעיר מולדתי.  כי כרגע אחרי מותי יודיע על ידי הטלגרף להרב דק"ק וינא לאמר: מאיר הלוי מת, ולהודיע לבנו ליוסף כי יתפלל תפלת הקדיש, וילמוד משניות לזכר נשמתו!

 

תם

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] במקור נדפס בטעות 'בניהם'

[2] במקור נדפס בטעות 'הפחתים'

[3] במקור נדפס בטעות 'עקיבה'

[4] בבא קמא. בבא מציעא. ובבא בתרא.

[5] במקור נדפס בטעות 'ירזמון'

[6] במקור נדפס בטעות 'מודע'

[7] במקור נדפס בטעות 'בניו'

[8] במקור נדפס בטעות 'אלהים'