_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דמויות מבית המשפט

שניאור זלמן חשין

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

 

לרעיתי באהבה

בספר זה כונסו במלואן שתי סידרות ״שׂיחות״ דוּ-שבועיות אשר שוּדרו ב״קול ירושלים״ (בשנת תש״ז) במדוֹר ״דמוּיות מבית המשפּט״ וּב״קוֹל ישראל״ (בשנת תשי״ב) במדוֹר ״במערכוֹת המשפּט״.

החומר, ברובו הגדול, שאוּב מתוך עבודה שיפוטית של שנים רבות בבית משפּט השלום ובבית המשפּט המחוֹזי בתל-אביב.

תוֹדתי נתוּנה לבני מישאל על העזרה הטכנית אשר הגיש לי בסידור החוֹמר לשידוּר.

ש. ז. ח.

ירושלים, ל״ג בעומר, תשי״ג.

 

יהודים בערכאות – דברי פתיחה

היוּ ימים, והם אינם רחוֹקים כל כך, אשר בהם היה בית המשפּט החילוֹני מוֹסד לא מקובל ביותר על הישוב בארץ, ויהודים היו מבכרים, בדרך כלל, להביא את דבריהם לפני בתי-דין של ישראל.  שלוש סיבות ראשיות גרמו לכך:  ראשית, האיסור החמוּר אשר דין ישראל הטיל על ההליכה לערכאוֹת של נכרים.

המסיבות המיוחדות אשר בהן היו בני-עמנו נתוּנים בארצות גלוּתם ואי האמון אשר רחשו למידת-הצדק של בתי הדין של המלכות, מעבר מזה, והרצון הלאומי לחזק את מעינות היצירה המשפּטית המקוֹרית, מעבר מזה, הניעו את רוֹעיו הרוחניים של ישראל בתפוצותיו לגזוֹר על יהודים לבל יתבעו את אחיהם לפני ערכאוֹת של גויים.  הרמב״ם (בסוף הלכות סנהדרין) אומר, כי ״כל הדן בדיני עכו״ם ובערכאוֹת שלהם, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאלו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו עליו השלום״.  כמה מקהילות ישראל התקינו שדברי סכסוך בין יהודי ליהודי יובאו רק לבתי-הדין של הקהילה, וענשים חמוּרים נקבעו למפירי התקנות.  רבנו תם (1100—1171) וחבריו ״גזרו ונדו והחרימו על כל איש ואשה, הקרובים והרחוקים, אשר יביא את חברו בדיני גויים״, והתקינו כי  ״...אם יתגלגל הדבר לערכאות או לעכו״ם, מחוייב אותו האיש לפצוֹת את חברו מידם וישקיט לו מן העכו״ם המסייעים אותו...  ויפצנו כפי שיאמרו לו טובי העיר, ומי שיעבור על זה יהיו כל ישראל מובדלין ממנו ופתו פת כותי...  והמדבר עמו יהא כמוהו״  (ספר כלבו סי׳ קט״ז, מובא בספרוֹ של ש. אסף, ״בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד״, ע׳ 19). — ואם כי לפי אותן התקנות הותרה ההליכה לערכאוֹת של גויים במקום ששני בעלי הדין הביעו את הסכמתם לכך במעמד עדים כשרים, קבעה הלכה מאוחרת במפורש, כי ״אסור לדוּן בפני דייני עכו״ם ובערכאוֹת שלהם...  ואפילו נתרצוּ בעלי דינים לדוּן בפניהם אסור״ (שלחן ערוך, חושן משפּט, סי׳ כ״ו, סעיף א׳).

הדרכים שבהן הלכו קהילות ישראל בתפוצות, כדי להכריח את הסרבן לירד לדין ישראל, היו אמצעי הכפיה המוּסרית, שעליהם היה מבוסס בעיקרו המשטר הפנימי של האוטוֹנוֹמיה היהודית, כגון:  החרם והנידוּי, עיכוב התפילה וקריאת התורה, הכרזת שמו של הסרבן בבתי כנסת והוצאת כתב-סרבנות.  אך לעתים לא נמנעו מהשתמש גם באמצעי לחץ ממשיים יותר, כגון:  הטלת עיקול על סחורות הסרבן וכספּו (ש. אסף, שם עמ׳ 25—34).

בדרכים אלה ודומות להן כּפוּ אבותינו דין ישראל על עצמם, וסייעו במידה רבה להשלטת המשפּט העברי בחיי האומה, ולהרחקת מתדיינים מערכאוֹת של נכרים, או כביטויו הקוֹלע של חכם אחד (א. ח. פריימן, ״דיני ישראל בארץ ישראל״, לוח ״הארץ״ לשנת תש״ו, ע׳ 110):  ״דייני ישראל המצויידים בכלי דיינים, במקל ורצועה ושוֹפר, היו מסמלים את שארית השלטון הממלכתי בישראל, וכל פגיעה בעצמאותוֹ של הדיון העברי נחשבה כבגידה והתנקשוּת בקיום האומה״.

לא ייפּלא, איפוא, כי לא רק ההליכה, אלא אף עצם הבעת הכוונה בלבד לתבוע יהודי לערכאוֹת, נחשבה לעוון הגוֹרר אחריו עונש חמוּר.

הישוב היהודי בארץ עד לפני דוֹר אחד או שנים היה ברובו המכריע אמוּן על ברכי התורה והמסורת, ודברי חכמים שימשו לו לקו ולמשקולת.  אין, איפוא, מן התמיהה בדבר, שפורצי גדר לא היו בנמצא כמעט כלל, ויהודים נמנעו במידת האפשר מלכת לבתי-הדין של השלטונות.  ואם בעניני ממוֹנות כך, במשפטי עונשין לא כל שכן.  משפּטי עלבוֹן, הוצאת דיבה רעה והלבנת פני חבר וכיוצא בהם מן החטאים הקלים שבין אדם לחברו, היו נחתכים אף הם על ידי הרבנים, ופסק-דינם היה סופי והחלטי.  במשכנות ישראל לא נמצא אז מוֹרד אשר יסרב לקבל עליו את הדין.

הסיבה השניה למיעוט הפנייה לערכאוֹת של גויים נעוצה באוטו­ֹנוֹמיה המשפּטית הרחבה אשר הוענקה לעדוֹת הדתיות השונות בכל המדינות אשר היו כפופות למרוּת השלטון העוֹתוֹמני.  מעמדו המשפּטי האישי של כל אדם בארץ היה נקבע לפי חוקי עדתו הוא, וסכסוכים הנובעים במיוחד מקשרי משפּחה ומעניני אישוּת היו נחתכים אך ורק על ידי בתי הדין הדתיים של העדה אשר אליה השתייכו המתדיינים.  לבתי הדין של הרבנים, כמו לבתי הדין של יתר העדוֹת הדתיות אשר בארץ, היתה סמכוּת משפּטית רחבה לברר סכסוכים מכל הסוגים אשר נתגלעו בין יהודים בעניני נישׂואין וגירושין, מזונות, צוואות, ירוּשות ועזבונות, הקדשות לצרכי ציבור או לטובת בני משפּחה, יסוּדם ודרכי ניהולם, וכיוצא בהם ענינים הכרוכים במעמדם האישי או הדתי של בני העדה היהודית.  לאור האוטוֹנוֹמיה המשפּטית הרחבה הזאת של הישוב העברי בארץ לא היה צורך, ובמקרים מסוימים גם לא היתה אפשרות חוּקית, ליהודי לפנות לערכאות של המלכוּת.

והסיבה השלישית, ומנקודת ראוּת מעשית החשובה בכולן, מקורה בתנאי החיים, הייתי אומר הפּרימיטיביים, שבהם היה הישוב היהודי בארץ נתוּן עד לפני דור אחד או שנים.  אי-הפּוֹפּולריוּת של המוסדות המשפּטיים של השלטונות באותה תקופה נבע, בסופו של דבר, לא מתוך יחס שלילי, אלא מהעדר כל יחס שהוא.  שכן יהודים בפשטוּת לא נזקקו אליהם בחיי יום יום.

האוכלוסיה היהודית בירושלים, בדרך משל, היתה מורכבת אותם ימים ברוּבּה המכריע מבני הישוב הישן, ילידי הארץ או שבי ציון אשר עלוּ לחוֹנן את אדמת-הקודש בימי חייהם האחרונים.  בני אוכלוסיה זו חיוּ בעוֹני ובדלוּת בין החומות, או בשכונות החדשות הבודדות שהוקמו זעיר שם זעיר שם מחוץ לחומה, אך הם היו שמחים בחלקם, משום שכך קיבלו במסורת, ומשום שלא ידעו חיים אחרים מה טיבם.  בחורים נשאו להם נשים, הולידו ולדות, העמידו דורות, חיפשו מקורות פרנסה, או בילוּ את ימיהם בישיבה ואת ערביהם בבתי מדרש, הוליכו בנים לחופּה, הזקינו ומתו.  לבית המשפּט לא באו ולא הובאו.  היה זה מוסד אשר עמד מחוץ למסגרת צרכיהם החיוניים, וחייהם זרמו להם בנחת בלא סיוע המחוקק החילוני והדיין הממשלתי.  ילדים רבוּ ביניהם, כמנהג בני הנעורים בכל מקום ובכל זמן, מרטוּ את שׂערות הראש של חבריהם, קרעוּ את בגדיהם, פצעו את ילדי ריבם ונחבלוּ אלה בידי אלה, ספגוּ חבטות מידי הוריהם שלהם ומידי הורי-חבריהם.  כלום היה עולה בדעתו של מישהו מההורים או מהילדים לתבוע את המכּה לדין?  מנהג עולם הוא ואין להרהר אחריו.  שכנוֹת רבו ביניהן, כרגיל, בעסקי-מה-בכך, הפליטו קללות פה, העליבו זו את זו, ולעתים עברו גם מביטויי-שפתים למהלומות ידים.  יהודים ניהלו ביניהם ויכוחים בחצר בית הכנסת בענינים העומדים ברוּמוֹ של עולם, בשאלות של פּוליטיקה ודיפּלומטיה, או נתרתחו בעניני מקח וממכר בשוק השכונה;  זלזלו לעתים קרובות זה בכבוד זה, הוציאו דיבה, הלכו רכיל, זרקו — מעשה קונדסים — אלונטיות רטובות בראשו של בעל תפילה אשר התפּלל נוסח ״ויצמח פורקניה״, שלא כמנהג המתנגדים.  כלום מצאו העבריינים עצמם על ספסל הנאשמים לאחר זה?  והן כל הנושאים האלה וכיוצא בהם משמשים חוֹמר נכבד לדיונים המתנהלים כיום בבתי-הדין בארץ.  יתר-על-כן, היה מעשה וגנב נתפּס בגניבתו בשכונה יהודית באמצע היום.  מיד הופיעו יהודים רחמנים והוכיחו, כי אסור למסור יהודי בידי הגויים.  סוף דבר היה, כי הגנב שוחרר בו במקום והסתלק לו לשכונה סמוכה כדי לבצע בה גניבה אחרת.  ״בית-המשפּט״ היה הס מלהזכיר.  כינויי הגנאי ״מוֹסר״ ו״מלשין״ הוכתרו לראשו של יהודי אשר העז להביא את חברוֹ בפלילים.

ובעניני ממונות?  חיי הכלכלה לא היו מסובכים ומורכבים אותם ימים כלל ועיקר.  המסחר והתעשיה לא עמדו אז אפילו בחיתולי התפּתחותם.  התאגדויות של חברות ומפעלי כלכלה לצרכי פיתוח וניצול כמעט שלא היו בנמצא, והשותפויות — נער יספּרם.  התנועה בכבישי הארץ המשובשים היתה נתונה לרוב בידי נכרים, ובעלי עגלה יהודים היו במספּר מצומצם ביותר.  לא היו התנגשויות של מכוניות, ציבוריות ופרטיות, ותאונות דרכים לא נזכרו ולא נפקדו.  יהודים לא הוציאו פּטנטים ולא רשמו סימני-מסחר.  מוסד האשראי לא היה מפותח ביותר;  בני הישוב לא ראו צורך בהלוואות אפּותיקאיות ולא פיגרו בתשלומי ״גמילות חסד״.  מפלצת זו ששמה ״שטר חוֹב״, ובתה העלוקה ״רבית קצוצה״, טרם פרשו שלטונן בארץ, ויהודים הקפּידו לפרוע הקפוֹתיהם במועדן.  היה מעשה לפני כמה עשרות שנים:  אדם אחד קרא שמיטה לנוֹשיו, וזקני ירושלים עודם מדברים עד היום על אותה פשיטת הרגל כעל מאורע מוּפלא.  תנאי השיכון היו ירודים ביותר;  אך מוסד זה ששמוֹ ״דמי-מפתח״, בצורתו המודרנית, וספסרות במקומות מגורים ובמגרשי-בנייה לא היו ידועים כלל.  מקרים של הסגת-גבול היו נדירים ביותר והמונח ״פלישה״ טרם יקנה לו שביתה במושגיהם ובלשון דיבורם של בני-אדם.

מה מקום היה בתנאי חיים אלה למוסד כבית-המשפּט של המדינה?  יהודי שביקש לאיים על חברו לא אמר לו:  ״אתבעך לדין״, או ״אגיש משפּט נגדך״, אלא כך אמר לו:  ״אקראך לבית דין״, או ״בא עמי לבית דין״.  וחברוֹ אף הוא היה נענה ומשיב לו:  ״מוטב, נלך לבית דין״, או ״ניחא, נלך אל הרב״.  ערכאוֹת של גויים?  מאן דכר שמיה.  ואני בטוח, כי אילו נערכה אז אַנקטה, היו לפחות תשעים מכל מאה יהודים בירושלים משיבים, כי אין הם יודעים אף את הדרך המוֹליכה אל בית המשפּט.  וכן היה המצב גם ביפוֹ ובחברון ובחיפה ובכל שאר המקומות שישוב יהודי היה מצוּי בהם.  אין איפוא משום תימה בכך, כי בעת כיבושה של הארץ בידי צבאות בריטניה לא הגיע מספּר עורכי הדין היהודים בארץ כולה אף לכדי מנין אחד.

 

הזמנים ההם חלפו.  עם גידולה של האוכלוסיה היהודית בארץ, עם התגבר הצביון החילוֹני בחיי הישוב ועם הרחבת סמכוּתם של בתי הדין הממשלתיים בשטח המצב האישי של יהודים — הוסחה הדעת מתקנות קדמונים.  צורך השעה היתה זאת.  התפּתחות הכלכלה לכל ענפיה וממדיה העמידה אף היא בעיות משפּטיות חדשות ומסובכות לפני הישוב, ונתנה לו דחיפה נוספת לדרוש את פתרונן במוסדות משפּטיים חילוֹניים.  לא עוד ייחשב בית המשפּט של המדינה כמוסד שקיומו שלא לצורך, ולא עוד ייראה הפונה אליו כמעקם-נתיב ופורץ-גדר.  לא אטוֹל לעצמי את הסמכוּת לפסוק אם תופעה זו מראה על בגרוּת ציבורית, כדעתם של אנשי-המעשה בישובנו, או להפך, ניווּן לאומי, כהשקפתם של האומרים לתקן עולם במלכוּת שדי;  אך עובדה היא שאין להתעלם ממנה, כי הלך-דעתו של הציבור בכללו השתנה מן הקצה אל הקצה בשתים-שלוש עשרות השנים האחרונות ביחסו אל בית המשפּט החילוני ובהערכתו את התפקיד אשר הוא עשוי למלא בחיי-הציבור.  בית המשפּט נהפך לאחד המוסדות החיוּניים ביותר בישוב, ורוב שעות היום הוא הוֹמה מבני אדם המביאים אליו דבריהם בעניני חוק ומשפּט, חמוּרים וקלים, רציניים ופחותי-ערך.  ודמויות מדמויות שונות מסתוֹפפות בצילוֹ.  מהן דמויות אור של אזרחים נאמנים המסמלים את השאיפה הכנה לראות בשליטת הצדק עלי אדמות, ומהן דמויות אופל, יוצאות-דוֹפן, המסמלות את כל הכיעוּר והשפל בחיי אנוֹש;  מהן דמויות של צללי-אדם אשר שקעו בתהום חיי-המעשה, ומהן דמויות של אנשים שׂבעים ודשנים הרואים את עולמם בחייהם;  מהן דמויות מלאות, מלבבות ומקסימות של אישים אשר נתערוּ בחיי הארץ, וזכותם גדולה בישוב, ומהן דמויות חוורות, נטולות צבע וחסרות אופי של חדלי אישים, רודפי-רוח ושואפי-מדוֹן.

לתיאוּרן של כמה מהדמוּיות האלה אני אומר להקדיש את שׂיחותי הבאות.

 

באי-בתי-המשפּט

אין לך מקום אשר בו יתכנס בעת ובעונה אחת חומר אנוֹשי מרוּבה הגוון ושוֹנה הצורה כל כך כבית המשפּט של הרשוּת, ובמיוחד בית המשפּט בשלבו הנמוך, כלומר:  בית משפט השלום.  אולמיו, מסדרוניו, לשכותיו הקטנות והגדולות, חצרותיו, בית-הקפה נוסח-מזרח המותקן באחת מפינותיו, ואפילו הרחבה שליד הכניסה אליו — כל אלה הומים בשעות הבוקר מרוב אדם העושים בו לרגל מלאכתם ואף שלא לצורך מלאכתם.

מי הם באי-בתי-משפּט אלה, ומה הביאם להיכלי הצדק?

בראש וראשונה יש לציין את המנגנון המשפטי עצמו, כלומר:  את אלה אשר יד להם, במישרין או בעקיפין, בהנעת אופני המכונה המשפּטית, או המשתייכים לאחת המחלקות הממשלתיות הממוּנות על שמירת החוק והסדר ועל השלטת המשמעת בקרב הציבור האזרחי.  בהם קציני משטרה לבושי מדים הדורים ושרביטי שררה מכותרים גולות כסף תחת בתי שחיים;  סרנים, סגנים ושוטרי הדיוטות אשר תחת זרועותיהם תיקים עבי-כרס, הצופנים בתוכם גורל-אדם, ובידיהם נרתיקים כבדי-משקל המכילים ספרי חכמה ותורה;  שומרי-על-התנועה בכבישי האזור בשרווּלי-לבן מגוהצים ובכובעי-ראש נוקשים;  שלוחי בית המכס, משרד הפיקוח על המזונות ומחלקת הבריאות;  מפקחים מטעם המחלקה למטבע זר ומטעם הממוּנה על נכסי האויב;  שומרי יערות ופקידי המחלקות לתעשיה הקלה והכבדה, וכיוצא בהן מחלקות ולשכות, משרדים ואגפים, שהוקמו על ידי השלטונות בימי שלום ולשעות-חירום;  לבלרים וּפקידים, שמשים ושליחים;  ואחרון אחרון — כדבר המובן מאליו — גם שוֹפטים.

את המקום השני תופסים אלה אשר ענין להם, במישרין, במשפּט מסוים שבירורו נקבע לאותו יום.  על אלה נמנים המתדיינים עצמם:  תוֹבעים ונתבעים, מאשימים ונאשמים;  עדים, שמאים ומומחים;  פרקליטים, פקידיהם ועוזריהם ומלמדי-סניגוריה;  קטיגורים למיניהם, הם ושליחיהם ועושי דברם;  פרחי-עורכי-דין (סטאג׳ירים בלע״ז), המסייעים לאדוניהם בהכנת החוֹמר, בהגשתוֹ לפני הדיין וּבהרצאת הטענות;  פקידות ולבלריות, רושמות דיונים בכתב קצר ומעתיקות רשימות בכתב ארוך.

במקום השלישי, והוא הרחב ביותר, עוֹמד המון-העם המגוּון הנקרא בשם ״קהל״.  כי זאת יש לדעת:  בית הדין פתוח לרווחה לכל באי שעריו, באשר הפומביות היא אחת מיסודותיו האיתנים של המשפט בארצות הדמוקרטיות, והציבור הרחב, על כל שדרותיו ומעמדיו, עושה שימוש מרוּבּה בחירוּת זוֹ אשר העניק לו החוק, ודיוני בית הדין נערכים לעתים קרובות במעמד עם רב.  קהל זה מתחלק לכמה סוגים, ואלו הם:

ראשית, בני אדם הבאים לבית הדין ללא-מטרה מסויימת כלשהי.  יהודי אשר שעה פנויה עומדת לרשותו ואין הוא יודע היאך יוציאנה, סר הוא אל בית הדין, תופס מקומו בין הקהל, יושב לו מאזין-ולא-מאזין, חושב את מחשבותיו או מתנמנם עד כלות שעתו הפנויה, ואז הוא נעור, קם ממקומו בפתע ונחפז לברוח מן האולם כמי שמרדפים אחריו במקל ורצועה.  פקידי בנקים וסגני בתי מסחר סמוכים, אשר הקדימו למלאכתם ומצאו שערי מקום עבודתם נעולים, או אשר נשארה בידם שעה קלה מהמועד שהוקצב להם לסעודת צהרים מוקדמת, נכנסים אף הם אל בית הדין כששיירי האוֹכל עוֹדם תקוּעים בבית בליעתם וקיסמי העץ משתרבבים מבין שיניהם, מתיישבים מתוך הרחבת דעת על הספסלים המיוּעדים לקהל, ותולים מבטם הקפוא חליפות בשופט, בפרקליט הטוען בכל חום לבו או בעֵד המגמגם בלשונו.  לבם אינו נתון במיוּחד לדיוּן המתנהל אותה שעה, אלא אם כן יש בו משום פיקנטיות מיוחדת או ריח סנסציה נודף הימנו.  וכך הם יושבים, פזורי נפש ונטולי הבעה, ישיבה של מנוחה עד הגיע שעתם לחזור למלאכתם.  סוג זה של אורחים גדול ביחוד בימים של חוסר עבודה בעיר או שביתה ממושכת במפעל כלכלי רב-ההיקף.  קשה לקבוע במדויק מה מושך לבם של המובטלים והשובתים אל מקום המשפּט, אך אף הם יושבים בין קהל הצוֹפים, בפניהם המצומקות ובבגדיהם המרופּטים, מציצים אל תוך עולם זר ומוּזר, סוקרים בעיניהם את שכניהם-לספסל מימין ומשמאל, ומאזינים בלא-ענין מיוחד לניצוּח משפּטי אשר הוא למעלה מהשׂגתם.

על סוג זה יימנוּ גם המבקרים אשר הסקרנוּת בלבד מוֹשכת אותם אל בין כתלי בית הדין.  העתונים מרבים לתאר את הדרמטיוּת המתגלה בדיוני בית הדין;  ידידים מרבים לספר על נסיונותיהם שלהם כתובעים, כנתבעים או כעדים;  והם, הטירונים, לא ראו מעולם פתחו של בית דין.  לא נאה הדבר לבני אדם מן הישוב.  והרי הם מופיעים בשנים או בשלושה, ולעתים גם בחברה גדולה יותר, נכנסים אל אולם בית הדין מתוך בישנות ובצעדי-היסוס וצחוק אווילי משתרע על שׂפתותיהם.  עומדים הם עמידה שבהכנעה באחת מפינות האוּלם ומתקינים עצמם לראות ולשמוע דברים מופלאים.  אך למזלם מופיעים הם דוקא בשעה שפרקליט דש בסעיפי החוק היבש או בהרצאת עובדות חסרות ענין ובית הדין עומד בסימן של התעמקות ועיון.  והרי הם עומדים, אורחים-פורחים אלה, והתמיהה בעיניהם:  האמנם זה הכל?  הזהו בית המשפט אשר קראנו עליו בספרי בלשים וראינו אותו בתמונות הקוֹלנוֹע?  איזה מפח-נפש, איזו תוחלת נכזבה.  לאחר שעה קלה של עמידה ללא-סיכוי הם מרמזים זה לזה, פוֹנים אל עבר הפתח ומתחמקים אחד אחד מאולם בית הדין והצחוק האווילי שב לרחף על פניהם.  כביאָתם כך יציאָתם.

 

על הסוג השני של ה״קהל״ נמנים האורחים הנוֹהים אל בית הדין בשל החידוש אשר בו או משום שענין מיוחד להם בעצם ההתגוֹששוּת בזירה המשפּטית.  בין אלה תמצא על פי רוֹב פרחי-עורכי-דין הבאים ללמוד תורה, או — ביתר דיוק — את הטכניקה של הסברת דברי תורה, מפי ותיקי-הפרקליטים וטובי-עורכי-הדין.  יושבים להם מבקרים אלה, כשמבטם צמוד בדחילו ורחימו לאיש המופת הקשיש המשמיע דברו כזקן ורגיל, וקולטים רשמים מדרך עמידתו, מאופן דיבורו, מהבעת פניו, מתנועות ידיו ומהשימוש שהוא עושה בספרי בני סמך ובחוק על סעיפיו ובני סעיפיו.  לעתים, ובמיוחד בימי פגרת בתי האוּלפּנה התיכוֹניים, תבחין בקהל זה גם בני תשחורת המבקשים לעמוד על אומנות זו ששמה עריכת דין, כדי לדעת אם ראויה היא שבחוּר יתן דעתוֹ עליה, בבואו לבחוֹר לו משלח-יד בחיים.

יום אחד צצו באולם בית הדין שנים-שלושה זאטוטים וספרי תלמודם בידם.  הם עמדו רגעי מספּר על הסף מבויישים למחצה, סקרוּ בעיני תמהון את קהל הנאספים, הציצו זה בזה בצחוק כבוש ונעלמו.  יצאה שעה קלה והנה הופיעו שוב, ובצעדי בטחון, כבקיאים ומנוסים, נכנסו זו הפעם אל תוך האולם, כשאחריהם מתמשכת והולכת שורה ארוכה של ילדים וילדות בגיל של תלמידי המחלקה החמשית או הששית של גימנסיה.  כלם תפסו להם מקומות בספסלים אשר בשורות האחוריות, ומיד החלו נותנים דעתם על המתרחש בבית הדין.  קצתם תלו מבטם בפרקליט אשר עמד אותה שעה והרצה טענותיו, ולא גרעו עין מתנועות ידיו ומנדנודי ראשו;  קצתם הסתכלו שעה ארוכה בפני השופט, כאילו ביקשו לחשׂוף ממעמקיהם את הרהורי לבו, ואחריה האזינו בהתרכזוּת עצומה ומתוך דומיה שבהתענינות אל דברי העדים.  כמה מהם תלשו דפי נייר ממחברותיהם והחלו רושמים בהם רשימות חטופות.  וכל זה למה?  הוברר, כי נערות ונערים אלה היו בני מחלקה אחת של בית-אולפּנא, ומוֹרם לתנ״ך החליט להעמיד לדין את דוד מלך ישראל...  לצורך כך מינה מבין התלמידים דיין, נאשם, קטיגור, סניגור והמון עדים אשר מהם יהפכו בזכותו של ה״נאשם״, ומהם ילמדו עליו קטיגוריה.  והנה נכנסה כל הפמליה המשפּטית הזאת אל בית הדין לראות ולשמוע כיצד נערך דין...  לאחר מעשה שמעתי, כי דעתו של זאטוט אחד לא נתקררה עד אשר עלה בידו גם לרכוש לעצמו פאה נכרית מתולתלת, כזו המפארת ראשם של שופט ופרקליט בריטיים, וגלימת פרקליט רחבת-השולים וצוארון ופתילים נוקשים.  זה היה מי שנתמנה קטיגור, והוא ביקש להופיע בפני בית דינו בכל הדרת לבושו ה״מקצועי״.  אך נתאכזב פעוט זה:  המורה הסביר לו, כי דוד מלך ישראל נתבע לדין על פי משפט ישראל ולא כחוקות הגויים, וכי גם מבחינה היסטורית אין לבוש אנגלו-סכסי הולם את האישׂים אשר פעלו בימי מלכותו של דוד...

ובדרך-אגב:  תחת עינו הפקוחה של המחנך יצא דוד מלך ישראל צדיק בדינו מלפני תינוקות ישראל, ולא היה מערער על פסק־הדין...

פעם אחרת הבחנתי בין הקהל אדם אשר עקב במשך שעות בהתמדה רבה, וללא-לאוּת, אחרי תנועותיו של שמש בית-הדין.  בצאת השמש לפרוֹזדוֹר להכריז את שמוֹת בעלי הדין והפּרקליטים, יצא אף זה אחריו, הסתכל בפיו הפעור והקשיב לקולו המסלסל בקריאה נוסח-מזרח;  ובשבת השמש על מקוֹמוֹ המיוּחד לו ישב אף האורח ממוּלו ולא גרע עין מתנועותיו ומדרך מנהגו.  היה זה משחק בימה אשר הוטל עליו תפקיד של שמש במערכה המתארת ישיבת בית דין.  לשבחו של אותו שׂחקן ייאמר, כי הוא מילא את תפקידו בנאמנוּת ועל הצד הטוב ביותר.

וכלום יש צייר או קריקטוּריסטן אשר לא ניסה את מכחוֹלוֹ בציוּר — או בכעור — פּרצוף של שופט או פּרוֹפיל של עורך דין ידוע-שם על תלבשתוֹ המקצועית?  אף אמנים אלה באים לשאוֹב השראָה באווירה הדחוסה של בית-הדין.

יום אחד הפתיע אותי סופר מפואר בביקורו בבית הדין.  לא, חלילה, כבעל דין בא, אף לא כעֵד או כמומחה לדברי ספרוּת, אלא סתם ככה, כאורח אשר נזדמן אל מקום המשפט באקראי.  הוא ישב לו בין הקהל ועשה עצמו כאילו אין הדברים המתרחשים בקירבתו נוגעים לו כל עיקר.  אף-על-פי-כן לא גרע עין מהנפשות הפועלות סביבו, ודומה היה כמי שמבקש לחדוֹר אל תוך צפוּנות לבן.  הוא הופיע גם ביום שלאחריו וגם ביום השלישי, ובכל אחד מביקוריו עשה באולם בית הדין שעה ארוכה וספג אל תוכו את ה״אוויר״ המשפטי.  לבי אמר לי, כי דבר מה ״מתבשל״ בתוכו.  ואמנם לאחר כמה ימים זיכה הסופר את ספרוּתנו ברשימה נאה של שתים-שלוש שורות, כדרכוֹ בספרוּת של אמן חד-ראייה זה, על ״מקום-המשפּט״ (״דבר״ מיום 13 ביולי, 1945).

*

בסוג ״קהל״ זה יש גם מבקרים אשר עצם מציאותם בקהל הצוֹפים מרעידה נימה מסותרת בלב.  הנה יושב לו אדם אשר שׂיבה זרקה בו ומאזין תוך התאמצות ומתיחות לשקלא ולטריא המשפטית.  זהו יהודי מיוצאי גרמניה אשר שימש, משך שלושים שנה ויותר, עורך דין במקומו, והיה מקובל על הבריות ומכובד בין בני עירו, כיהודים כנכרים.  נחשוֹל האימים אשר הציף את היהדוּת הגרמנית עקר אותו מביתו והעלה אותו ארצה.  אבל הן אדם חייב למצוא מקור לפרנסתו, וליהודי זה רק מקצוע אחד ויחיד, הוא המקצוע אשר בו שלח ידו כל ימי חייו.  החליט איפוא להמשיך בעבודתו אף בארץ אבות.  אולם לשם כך עליו לסגל לעצמו בשנות שיבה מאוחרות שפת דיבור חדשה.  והנה הוא בא אל בית המשפט, אותו עורך דין גרמני, ללמוד את הלשון העברית.  יושב הוא לו על הספסל הראשון, סמוך למקום המיועד למושב הפּרקליטים, כלוֹ מרוּכז ודרוך-עצבים.  הוא עושה אזנוֹ כאפרכסת כדי לקלוט את המדובר, מביט ישרות אל תוך פיו של הפרקליט הטוען אותה שעה, כאומר לבלוע ממש את המלים המתגלגלוֹת בשפע וברהיטוּת, לבל תאבדנה חלילה בצאתן לאוויר העולם.  אך פתאום הוא מרכין עצמו, מניע ראשו לצדדין ויאוש מר מסתנן על פניו.  הוא לא הצליח לחדור אל תוך תוכו של הסבך המשפּטי.  ואתה קורא את מחשבותיו כמו מעל ספר גלוּי:  ״קשה היא השׂפה העברית לאדם בגיל קשיש כשלי.  מה התועלת?  אין עוד תקוה״.  הוא ממשיך לשבת במקומו, מדוכדך ומעוּנה.  יסורי נפש מעווים אח פניו המקוּמטים, ועיניו נטולות ההבעה מביטות נכחן בלי ראוֹת דבר.  אין הוא עושה עוד מאמץ להקשיב אל ההתנצחוּת בדברי ההלכה.  טוֹרח שוא הוא.

בירחי הקיץ, בימי פגרת בתי-הספר, נוֹהג יהודי זה להביא אתו אל בית הדין את בנו, נער כבן אחת-עשרה שתים-עשרה, להיות לו למליץ.  נער זה אשר רכש לו, כנראה, את השׂפה העברית בבית הספר וּברחוב, יושב לצד האב, מקשיב רב-קשב, ומסביר לו בלחישה ובתנוּעות ידים מלים ומשפטים בודדים.  אך הענין הוא למעלה משכלו הרך, והוא תוֹעה בסבכי הלשון ובמבוֹכי ההלכה.  מרוּבּה הספק אם עלה בידי האב להרחיב את אוצר לשונו בסיוע הבן.

והנה קבוצה קטנה של תיירים.  תיירים ממש, במלבושיהם ההדורים, מעשה חוץ-לארץ, ובצלמניותיהם התלויות להם מתחת לבית שחיים.  אלה עלו ארצה לראות מקרוב בבנין הארץ, ונתגלגלו אל בית הדין, קצתם מתוך סקרנוּת לחזוֹת במשפּט הנערך בארץ מזרחית קטנה, וקצתם מתוך כיסופים טמירים לראות במו עיניהם את הפלא הגדול של תחיית הלשון העברית ושליטתה בחיי החוּלין ולהזין אזניהם בשפת הנביאים והחוזים.  הנה עומד ביניהם אחד, יהודי גברתן, איש צורה ובעל פנים שבעות, ועיניו תרוֹת בהבעה של ביטוּל-מה ועוברות מהריהוט הדל של אולם בית הדין אל סמל-המלכות הקבוע בקיר אשר מעל מושבו של השופט, מהמלבושים הססגוניים של יהודי המזרח ותושבי העיר הסמוכה אל גלימותיהם המתנפנפות של עורכי-הדין.  פתאום אוֹרוּ פניו וחיוּך רחב עלה והתפּשט על שפתיו:  הוא קלט מדברי עד, המגיד דברי עדות אותה שעה, מלה פורחת אחת הזכורה לו בודאי מתוך סידור התפילות או מן החוּמש שלמד בילדוּתוֹ, והריהו פונה אל חברו העומד לצידו ומלחש דבר-מה באזנו בהתפעלות כבושה.  ״מודע״ ישן נגלה לוֹ בהיסח-הדעת כאן בבית הדין, והוא שׂמח לקראתוֹ כמי ששמח לפגוש חבר מנוֹער.  במשנה-עירנוּת הוא מקשיב עכשו לדברים הנאמרים.  אולי תתעוֹררנה בו עוד חוויות נשכחות.  אך לשוא.  פניו נשארות קפואות כשהיו.  רק מלה אחת יתומה נקלטה בתפיסתו.  וחסל.

והנה יהודי אחר בקבוצת תיירים זו.  פניו מרוכזות ומבטוֹ סובב חליפות מהפרקליט אל העד ומן העד אל הפרקליט.  זה שואל וזה משיב, זה מרעים בקולו וזה מדבר דבריו בשלוות נפש ובבטחון עצמי.  והוא, התייר היהודי, כל מעייניו נתוּנים אל השקלא והטריא, והוא עוקב אחרי מהלך הדיון בהתרכזות שבעיון.  זהו תלמיד-חכם וחובב-ציוֹן ותיק אשר ינק מן המקורות, ופירורים בודדים מתלמוּדוֹ עוד נשתיירוּ אי-שם בחביוֹן זכרונו.  החקירה המשפּטית וההתנצחוּת בהלכה העלוּ בודאי מתהוֹם הנשייה את גירסת ינקוּתוֹ, את ימי בחרוּתו בישיבה או בבית המדרש הישן, והוא יושב ובולע כל מלה בהתפעלות עצוּמה.  אכן, יהודים נותנים בּיטוּי של ממש באמת ובתמים ובפשטוּת להגיגי-לבם בלשון המקרא והמשנה.  השפה אינה חנוטה עוד.  היא חיה בפי בני אדם ומשמשת קשר טבעי בין יריבים וניצים.  ההלכה אף היא אינה מופשטת עוד, הלכתא למשיחא.  חילופי הדברים אינם ענין שבתיאוריה בלבד.  הכל ממשי ומוחשי, צורך החיים הוא, פרי היחסים היומיומיים שבין אדם לחברו, יציר המקח והממכר, חיי העבודה והמלאכה, החרושת והמסחר.  נעוֹר העם והוא חי חיים גשמיים, טבעיים, במולדתו ההיסטורית.  והכל ברוּר ופשוט.  אכן, מחשבוֹתיו של היהודי אף הן ברורות וּפשוטות.  ובשעה שקבוצת התיירים עוזבת את אולם המשפּט סוקר היהודי את כל הקהל הנאסף סקירה אחרונה, מרכין ראשו תוך קידה, וּבעיניו הוֹדיה על קוֹרת הרוח אשר נגרמה לו בפינה זו אשר במולדת.

*

הסוג השלישי של מבקרי בית המשפט כולל את האורחים למיניהם העוקבים אחרי משפט מסוים או אחרי משפטים מסוג מסוים.  פרסום כי ייעשה, בעל פּה או בעתונוּת, שבית הדין יברר ביום פלוני משפט רצח או תביעה על רקע ש״בינו לבינה״ — במיוחד כשהנפשות המעורבות בתביעה זו משתייכות לשכבות העליונות של החברה — או מעשה שוד שזעזע בשעתו את דעת הקהל, מובטח אתה, כי הדיון באותו ענין יתנהל במעמד קהל רב.  הכל תאֵבים לראוֹת במוֹ עיניהם את הרוצח או את השודד או את הבעל שנטש את אשתו והתאכזר לילדיו, והכל מלאי סקרנות לשמוע מה בפיהם של ״רמי־המעלה״ כשהם נתפסים בקלקלתם.  אולם בית הדין מתמלא אז שעה ארוכה לפני המועד הקבוע לפתיחת הדיונים, ובקהל המצטופף על ספסלי העץ הארוכים אפשר להבחין יהודים ויהודיות מכל הסוגים ומכל הגילים:  פועלים בבגדי עבודתם ואנשי מסחר, פקידים והוֹלכי בטל, אנשי רוח ובעלי מלאכה.  במהלך הדיוּן נכנסות בחשאי, כשהן מהלכות על קצות אצבעות רגליהן כמתגנבות, גם גברות הדוּרות בלבושן ועקרות בית שנטשו מלאכתן לשעה קלה, ותרוֹת בעיניהן לכל עבר כדי למצוא את המקום הפנוי אשר נשמר למענן במיוחד מבעוד יום על ידי ידיד זריז שהקדים לבוא...

קטטה ציבורית כי תיפול ב״כרם התימנים״ או באזור מגורים המאוכלס יהודים מיוצאי מרכז אירופּה, מוֹשכת היא אל בית הדין, חוץ מהנפשות המעורבות בה במישרין, קרוביהן ועדיהן, גם המון שכנים, ידידים, מכרים וסתם סקרנים העוֹקבים בדריכוּת אחרי מהלכה של ההתגוֹששוּת המשפּטית.

וזוֹהי גם שעתו הגדולה של שמש בית הדין.  הוא המושל בכיפּה אז והוא השליט על הסדר ועל המשמעת.  על פיו ייכנסו הנכנסים וייצאוּ היוצאים.  הוא הפוסק אם הגיעה שעת פתיחת הדלתות או נעילתן, מי יזכה בישיבה ועל מי להסתפּק בעמידה, מי יסיר כובעו ומי יפסיק מדיבּוּרוֹ.

משפּט הדן בזכויותיו של ממציא אמצאָה לעומת מפירי זכויות הפּטנט שלו, דינו של שדכן התובע דמי שדכנוּת, של מהנדס אשר לא בא על שׂכרוֹ, או של סרסוּר הרואה עצמו מקוּפּח על ידי המוכר או הלוקח, וכיוצא בהם ענינים העשויים לשמש ״משפּטים לדוגמה״, מוֹשכים אל בית הדין חבורות בני אדם בעלי אותה אוּמנוּת הנדוֹנה במשפּט אותו יום, וקהל המעונין, במישרין או בעקיפין, בתוצאות אותם דיונים.  אלה מצטערים צער רב כאשר הסכסוך מתיישב בפשּרה בין בעלי הדין ולידי פסק סוֹפי אין הוא בא...

והוא הדין בענינים אחרים המובאים לבית הדין:  משפּטו של תלמיד חכם שסרח ונתפּס בקלקלתו, או תביעתו-לדין של יהודי חרד בשל מעשה הנוֹבע מקנאוּת דתית, או סכסוך אשר מקורו בבית כנסת או בבית מדרש, כל אלה מוֹשכים תמיד אל בית הדין יהודים לבושי קפּוֹטוֹת וחובשי ירמולקאות, בני ישיבה צנומים וחוורים, מגודלי פאות וחתומי זקן, חברים נאמנים ל״משמרת השבת״, גבאי בתי כנסת, שמשיהם ומתפלליהם, וּבנוֹת ישראל כשרות, חבושות הינומות וכיסויי-ראש הגולשים מעל למצחן ועטופות סוּדרים ססגוֹניים.

כאשר עומדת לבירור שאלה שבלשון, או הפרת זכות המחברים (קופּירייט בלע״ז) של יצירה ספרותית, במקורה או בתרגומה, תראה בין קהל האורחים בלשנים, מו״לים, מתרגמים ומחברים אשר על העט פרנסתם, וסופרי ישראל אשר רק את שמם המהולל קראת בשערי ספר ואותם לא זכית לראות מעולם פנים אל פנים, וסתם משׂכילים חוֹבבי לשון וספר.

יהודי אחד, משכיל ונאוֹר, מתהלך בתוכנו, אשר כל מעייניו נתוּנים לטיהור הלשון העברית מיסודות נכר ולתיקון השפה בפי דובריה.  יהודי זה מבקר לעתים קרובות באולם בית הדין.  בעת הדיון הוא מאזין רק לצד הלשוני שבדיבוּר, ואילו הענין הנדוֹן עצמו אינו מענינו כלל.  לתקנת-הרבים הוא טורח לציין לעצמו, תוך כדי שמיעה, את שיבושי הלשון ופליטות הפּה שבדברי הנצבים לדין.  עם גמר ישיבת בית הדין יש בידו רשימה ארוכה של סירוסי-לשון וטעויות דיבור בדקדוק השפה, ואין הוא חוֹשׂך טרחה מעצמו להדריך את הרבים ולהעמיד גירסה על מכונה.  במיוחד הוא שׂשׂ כמוצא שלל רב כאשר עולה בידו לגלוֹת פסולי-לשון בדיבורו של השופט או בפסק-דינו, ואינו מחמיץ, כמובן, את השעה להעמידו על טעותו.

יום אחד נתכבדתי מיהודי זה במכתב ״פרטי״.  לגבי הנושא אשר אני דן בו עכשיו יש חשיבוּת מיוחדת להרצאת העניו אשר עליו ״נהרג״ יהודי יקר זה.  בכותרת למכתב רשום מוֹטוֹ בזו הלשון:  ״שמור לשוננו ממעל, ושפתיך מלהרע לה'...״  ובגוף המכתב נאמר, בין השאר, כך:

״הנני מתכבד להגיש לו בזה את הערותי למלים ספורות בפסק-הדין שניתן בערעור האזרחי מס׳...  אשר לפי עניוּת דעתי יש בהן מן השבשתאות שאגב חורפיה לא עיין בהן.  אסיר תודה אהיה לכב' אם יואיל בטובו לבדוק את הערותי לעת מצוֹא, וכשימצא כי טעיתי אני —, ילמדני נא ויעמידני על טעותי״.

וכאן באה רשימה ארוכה של ״טעויות״, ״טעויות למחצה״ ופליטות קולמוס, ותיקוניהן בצידן.  אני בוֹרר אחדות מהן בלשונו ממש של אותו יהודי:

״א) בסוף השורה החמשית לפני גמר הסעיף הראשון של פסה״ד:  ״והסמכויותיו״ — לפי דעתי צ״ל ״והסמכויות״ או ״וסמכויותיו״.

ב) שורה שניה בסעיף 3 של פסה״ד:  ״כמתכונת המכשיר״ — צ״ל כ״סגנון המכשיר״.

הערה:  המלה ״מתכנת״ נמצאת חמש פעמים בתנ״ך: –

— שמות ה', ח' — ...ואת מתכנת הלבנים...  שפירושה הוא — כמות מסוימת;

— שמות ל', לב' — ...ובמתכנתו לא תעשו לכם...  שפירושהּ הוא — תרכבת בכמויות מסוימות;

— שמות ל', לז׳ — ...במתכנתה לא תעשו לכם...  שפירושה הוא כנ״ל.

— יחזקאל מה', י״א — ...ועשירת החמר האיפה אל החמר יהיה מתכנתו — שפירושה הוא — כמות מסוימת.  (ראה גם ״מלון למנחי מתמטיקה״ לועד הלשון, עמ׳ 14).

— דברי הימים ב', כד', יג' — ...ויעמידו את בית אלהים על מתכנתו ויאמצהו — שפירושה הוא:  (1) לפי מדות מסוימות;  או (2) לפי תכנית קבועה מראש;  או (3) על כנוֹ.

ג) שורה שביעית בסעיף 4 של פסה״ד:  — ״פקידי משרד הרושמים״ — צ״ל ה״רושם״.

הערה:  שבשתא זו עלולה להטעות כאילו גם פקידי המשרד הם רושמים.

ד) חמשת (כך!) השורות האחרונות של סעיף 7 מפסה״ד:  — המדובר כאן הוא ביחס ל״ועד״, ומפני זה צ״ל, ״לשאלו״ במקום ״לשאלם״;  ״לו״ במקום ״להם״;  ״ממנו״ במקום ״מהם״ וכו' ״.

המכתב מסיים במלים אלה:  ״הנני נמנע מלהעיר את הערותי ביחס למספּר נוסף של מלים ובטויים שלדעתי אינן מן הנכוחות ביותר, והעלוּלות לתת יד לדוּ-משמעוּת (בטוחני שכב' לא התכוון לכך), ואני משאיר זאת להזדמנות כשכבודו יואיל לכבדני בשיחה על הבעיה הכללית של לשוננו בפסקי-דין בארץ בכלל, וביחוד לפסה״ד הנ״ל, בפרט...״

עוד אני חושב מה אשיב ליהודי זה על מכתבו הבלשני והוא בא בכבודו ובעצמו לבית המשפּט לקבל תשובה מפי.  שעת ביקורו לא היתה כשרה לריבוי דברים, ואני אמרתי לדחותו בתשובה של ״טול קוֹרה מבין עיניך״.  אמרתי לו קצרות:  ״עד שאתה מחטט בטעויותיהם של אחרים, צא ושפּר לשונך שלך.  הנה אתה אומר במכתבך:  ״חמשת השורות האחרונות״, שעה שכל בר-בי-רב יודע כי המלה ״שורה״ לשון נקבה היא, והיה עליך לאמר ״חמש השורות״.  לא נתפּעל היהודי מדברי כלל וכלל, והשיב לי בחיוך:  ״אין זו שגיאָה, אדוני, והראיה...״ ובדברו נטל את ספר התנ״ך מעל שולחן העדים אשר באולם בית המשפּט, פתחוֹ, קרא בקול נצחון את הפסוק ד' מתוך פרק א' של איוב, אשר זו לשונו:  ״והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו וקראו לשלושת אחיותיהם לאכל ולשתות עמהם״, והכריז כשעיניו נוצצות בברק אושר:  ״אם מותר לאמר בעברית 'שלשת אחיות', למה יהא אסור לכתב 'חמשת שורות'? ״...

אותה שעה נסתתמו טענותי בפני יהודי תלמיד-חכם זה.

*

ולבסוף, מעשה בבית חרושת אחד אשר קרא על תוצרתו — תוצרת סבוֹן — שם כשמו של תיאטרון עממי אחד מקובל על הציבור.  ראה התיאטרון פגיעה בכך, ודרש כי בית המשפּט יאסור על בית החרושת מהשתמש בשמו.  ביום הדין מנה קהל הצופים בבית המשפּט שחקני-בימה, רז'יסוֹרים, מנהלי תיאטראות, דיקוראטורים, וסתם חובבים-סקרנים אשר הופיעו לראות ולשמוע כיצד ימלאו כוכב פלוני ושחקן אלמוני את תפקידם כ״עדים״.  דוֹמה היה, כי הקוֹלוֹניה הבוֹהמית כולה עקרה מ״כסית״ וקבעה את מקום-מושבה ארעית בבית המשפּט.  הרבה עדים מומחים — בעניני לשון, בבעיות התיאטרון, בדרכי התוצרת ובחכמת ההפצה של סבון — נשמעו בבית המשפט, והכול עמלו להסביר — איש איש מנקודת השקפתו הוא — מה קשר יש בין יצירה רוחנית לבין תוצרת גשמית, ובאיזו מידה עשוי להיפגע תיאטרון, אשר תפקידו לזכך ולעדן את רוחו של האדם, כאשר שמו נקרא על תוצרת, אשר תפקידה לטהר ולנקות את גופו ובגדיו של אדם.

עדים אלה השמיעו את דבריהם בבית המשפּט, מעל הדוכן העשוי לכך, והיו נתונים משך שעה ארוכה לחקירות צולבות מטעם פרקליטיהם של שני היריבים.  אך הפולמוס המשפּטי הכה גלים גם מחוץ לבית הדין, בחוגי הסופרים והאמנים, ובאחד הימים כיבדני סופר ומשורר נודע במכתב פרטי בענין המדובר.  המכתב, אשר אני נותנוֹ בזה ברשותו האדיבה של הכותב, כולל מעין ״חוות דעת ספרותית-משפּטית״, וזוֹ לשונו:

״ידידי היקר!

רצוני לשרתך ב״עדות״ קטנה, שאולי תהיה לך לתועלת במשפּט ...  (התיאטרון) נגד ...  (בית החרושת).

בימי ״הקומקום״[1]) שלי נודע לי, שבחיפה קרא מישהו את בית הקפה שלו בשם ״הקומקום״.  כשבאתי אחר-כך לחיפה, נכנסתי לקפה ״שלי״.  ניגש אלי יהודי מבין האורחים, שכנראה הכירני, הציג את עצמו והתפּאר, שהרעיון היה שלו מתוך חיבתו הרבה ל״קומקום״ שלי.  מיד קצבתי לו קצבה של שני כרטיסים חפשיים תמידיים לכל תכנית ותכנית.

בשנת תרצ״ה, כשהופיע הרומן שלי ״תנובה״, חכיתי גם אני ש״תנובה״ המשבירה תעניק לי, למשל, לכל הפחות טוֹנה אחת חמאה (אוסטראלית).  ומשלא קיבלתי אף ביצת-תנובה...  אחת, התאוננתי באזני המנוח אליעזר יפה ז״ל.  אמר לי אליעזר היקר:  תן תודה, שלא הזמנוּך למשפט בעווֹן פּלאגיאט...  אך לבסוף שלח לי תיבה גדולה מלאה שתי ביצים, פעוטות-לדוגמה (מזה נודע לי, שׁ״תנובה״ מייצרת גם ביצי-קוֹליברי).

כפי שאתה רואה, אני אובייקטיבי בהחלט:  מסרתי לך שתי דעות מנוגדות בשאלה זו, ואתה בחר לך כפי טעמך המפותח ב״ה וכיד חוש-הצדק הטובה ומיטיבה עליך.

ואשר לאירופּה...  הרי במוסקבה ראיתי רקלאמה של אופּטיק ״הצפור הכחולה״ ושל בגדי-כלה ״העטלף״ (השד יודע, למה החליפו את היוצרות?  האם לא מתאים יותר להיפך?..) — ושני השמות הם של שני הקאבארטים הרוסים המפורסמים.  ולא עוד, אלא ששם והיו שני פלאגיאטים כפולים:  הקאבארט האחד גנב מאת שטראוס את שם האופּרה שלו, והאופּטיק מאת שניהם ביחד, והקאבארט השני גנב מאת מטרלינק את שם המחזה שלו, ובעל בגדי-הכלה מאת שניהם ביחד.

ובכל זאת ראוי, ש...  (בית החרושת) יעניק לכל חבר וחבר של ...  (התיאטרון) פך ...  (תוצרת בית החרושת) — בעד הרקלאמה באמצעוּת המשפט...״

למזלו של המשורר המכובד הגיע מכתבו לבית המשפּט לאחר שבעלי-הדין השלימו ביניהם והתביעה בוטלה מתוך פשרה.  שאלמלא כן, היה המכתב, הוא גופו, עלוּל לשמש נושא למשפּט נוסף...

*

נחזור לעניננו:  אמרתי לעיל, כי אל סוג זה — השלישי במספּר — של ״קהל״ משתייכים גם מבקרי-בתי-הדין אשר ענין להם בסוג מיוחד של דיונים, אזרחיים או פליליים.  יש ודייר מתענה תחת ידו של בעל הבית שלו, או בעל בית רואה זכויותיו ניתנות למרמס לרגלי דיירו, והם חוככים בדעתם אם יביאו דברם אל בית הדין לדין ולהכרעה ואם לאו.  אלה סרים אף הם לבית הדין לראות מה ברכה צפונה בו לענינם שלהם, ואם יש בו כדי להביא תרופה למכתם.  הם מוצאים ענין, כדבר המובן מאליו, במשפטים ובתביעות הדנים בעניני שכירות ובדברי ריב הדדיים שבין בעל בית לדיירוֹ;  ובשבתם בבית הדין הם מרכזים את כל חושיהם כדי לעמוד על רקע הענין הנידוֹן, וחיוּך בלתי פוסק מרחף על שפתותיהם כשהם מאזינים לדברי העדים, כמי שאומר:  ״סדנא דארעא חד הוא.  ולי היה נדמה שרק בעל הבית שלי — או הדייר שלי — נוהג מנהג סדוֹם״.  לעתים קרובות תשמע בעל דין אומר בתמימות:  ״לפני כמה זמן ישבתי בבית הדין ושמעתי משפט בדוֹמה אל המשפּט שלי והשופט פסק פינוי, ועל סמך זה הגשתי אף אני תביעה נגד הדייר שלי, ומן הדין שתפסוק פינוי גם לטובתי״...

יש ואדם מקבל הזמנה להופיע כעד במשפּט, ואימת בית הדין נופלת עליו.  מעולם לא ראה פתחוֹ של בית דין, והוא חרד לקראת הופעתו הראשונה:  אין הוא יודע כיצד נוהג עֵד בעמדוֹ לראווה על הדוּכן בפני קהל ועדה, ומה יעשה לבל ייכשל בלשונו?  עד טירון כזה מבקר באולם בית הדין במשך כמה ימים לפני היום הקבוע להופעתו, כדי ל״התאקלם״ באווירה המשפּטית.  ביקוּרים אלה יש בהם משוּם תרגילי אימונים לרכישת בטחון עצמי, או מעין חזרה מוקדמת לקראת הופעה פומבית...

על סוּג זה נמנים גם העתונאים למיניהם.  באי-כוח אלה של ״המעצמה השביעית״, אשר חוּשם הששי מושכם תמיד אל בית הדין בדיוק שעה שהוא עוסק בתביעה אשר יש בה משום ענין לציבור הרחב בשל החידוּש, הפּיקאנטיוּת או הסנסאציה אשר בה, מתיישבים להם בין הקהל, או במקום המיועד להם, ורושמים בקדחתנוּת בפנקסיהם המיוחדים לכך את מהלך הדיוּן או את רשמיהם מדברי עֵד ובעל דין.

סוג שלישי זה של אורחים-מבקרים מהווה את הרוב המכריע של ה״קהל״ בבית הדין, וכל שופט ותיק בעל נסיון מרובה יגיד לך, כי בבואו אל בית הדין בשעות הבוקר המוקדמות, ובסקרו את הקהל המצטופף במסדרוניו, הוא עומד מיד על טיבן של התביעות אשר יידרש שלפסוק בהן אותו יום...  וכן להיפך, בעיינו בתיקים המיועדים לבירור ביום מסויים, יוכל לנחש על נקלה, בטרם יפתח בדין, מה סוג מאזינים יהווה את ה״קהל״ אותו יום...

*

פרשה נכבדה ומעניינת ביותר קובע לעצמו אורח-מבקר אחד אשר אני מכנהו בשם ״משה-חיים״.  אורח זה, המזדמן לבית המשפט לעתים קרובות ביותר, מוּפלא הוא במינו.  אך ראוּיה היא, דמוּת משפּטית זו, כי נייחד עליה את הדבור, ולפיכך יבוא תיאוּרה בשיחות הבאות.

 

משה-חיים, אורח קבוע בבית המשפט

1. משה-חיים שומע משפטים

בשׂיחותי האחרונות דיברתי על באי בתי-המשפּט, וּבכללם פקידי השררה והמבקרים השונים למיניהם, המהווים את ה״קהל״.  יחידה ומיוחדת במינה היא דמותו המופלאה של אחד, משה-חיים.

משה-חיים אינו משתייך למנגנון הפקידותי של בית הדין, ואף לא לאחת המחלקות האחרות של הרשות אשר יד להן, במישרין או בעקיפין, בהנעת גלגלי הצדק.  אף-על-פי-כן קשה להעלות על הדעת דיוּן משפטי בהעדר משה-חיים מאולם בית הדין.

מי הוא משה-חיים זה ומה מלאכתו בבית הדין?

אין זה שמו של אדם יחיד, מסוים, אלא תואר סמלי לטיפּוס של יהודי, שרבים דוגמתו, הקובע עתים לישיבה בבית הדין כדי לחזות מקרוב במאבק-החיים, כפי שהוא משתקף באווירה הדחוסה של הזירה המשפּטית.  פעמים זהו יהודי בר-אוריין אשר מימי נעוריו הורגל לשבת באהלה של תורה וההתנצחות בדברי הלכה בבית הדין מעוררת בו חוויוֹת וזכרונות נשכחים;  פעמים — איש מעשה אשר פרש ממלאכתו לעת זקנה והוא אוכל מן המזומן ושרוּי בשלוה של בטלה;  פעמים — יהודי בשנות העמידה אשר מזונותיו מוכנים לו ושעות הרבה עומדות לרשותו והוא מבקש לו חיים-של-קהל;  ופעמים — סתם יהודי אשר שערי חכמה נשארו סתומים לפניו, ונפשו כמהה למחיצתם של ״בני-עליה״.

משה-חיים איננו מבכר נושא-דיון מסוים, ואין דעתו נתונה במיוחד לגבורים מסוּימים בעלילה המשפטית.  ותהא זו תביעת-ממונות, קנסות או נפשות;  ויהיו מעורבים בה בני דלת העם, המעמד הבינוני או גבירי העיר;  ויהיו אלה מיוצגים על ידי פרקליטים מפוארים אשר שמם הולך לפניהם, או עורכי-דין טירונים ועלוּמי שם, או יעמדו בעלי הדין גופם לדין בלא מחסה ובלא מגן — משה-חיים מוצא ענין בכל, ומרגע הכנסו אל אולם בית הדין עד שעת צאתו הוא עוקב מתוך סקרנוּת מרוּבה אחרי כל המתרחש סביבו ומאזין בהנאה-שבהתרכזוּת אל כל דיבור פה ואל כל פליטת לשון.

אורחים טיפּוּסיים אלה, אשר השם הקיבוצי ״משה-חיים״ קורא עליהם, אינם מופיעים בצוותא ובשעה קבועה.  משה-חיים משה-חיים ושעתו.  משה-חיים אחד מופיע בשעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני פתיחת שערי המשפּט;  אחר בא שעה קצרה לאחר מכן;  השלישי מופיע סמוך להפסקת הבוקר, והרביעי נגלה בחצי היום ועושה בין הקהל עד כלות שעות העבודה.  משה-חיים אחד יוצא ומשה-חיים אחר נכנס, אך לעולם אין בית המשפּט שרוּי אף רגע אחד, בין בימוֹת החמה ובין בימות הגשמים, בין בשעות הבוקר המוקדמות ובין בשעות הנעילה, בלא דמותו הנצחית של משה-חיים אחד.  לא אפריז אם אומר, כי כשם שלא יתכן בית דין בלא דיין ובלא שמש, כן לא תתואר כמעט עריכת משפט בלא משה-חיים.  בהעדרו — חסר דבר-מה יסודי להשלמת התמונה, ובהמצאו — ערוך הכל למשפט, דבר לא יחסר.

וכשמשה-חיים תופס מקומו באולם בית הדין, מיד מקיפים אותו עדת חסידיו ואנשי שלומו המובהקים.  תחילה זז אחד מהם ובא לו ויושב לימינו של משה-חיים.  רגעים מועטים עוברים והנה נוטש שני מקומו, וכפוּף-גב הוא מדדה על ראשי אצבעותיו ובא לו ויושב לשׂמאלוֹ, שלישי יושב ממוּל פניו ורביעי מאחוֹריו.  וכך יושב לו משה-חיים כחתן בין שושביניו, בהרחבת-דעת ובמאור-פנים.

ומשה-חיים אינו דומה כלל אל כל האורחים-פורחים האחרים אשר ביניהם ישב.  אין הוא משקיף קר-רוח הקולט ואינו פולט.  הוא משתף עצמו להלכה ולמעשה בהתגוששות הנערכת לעיניו, וכל מהלך המשפט, מראשיתו ועד סופו, משתקף באמוּנה בברק-עיניו, בהעוויות-פניו ובתנועות-גופו.  עורך-דין מציג שאלה לעד העומד על דוכנו, והיה אם יגביה משה-חיים גבות-עיניו, יקמץ שפתיו ופניו יתארכו כסימן שאלה צנוּם, אוֹת הוא כי לא ירד לסוף דעתו של עורך-הדין, והשאלה אינה מחוּורת לו למשה-חיים כל עיקר.  ״מה בעצם התכוון הפרקליט בשאלה מוזרה זאת?״  כך קורא אתה בעיניו התמהות.  ודומה הוא אותה שעה כמי שמסתכל מן הצד בלוח-שחמט ואין מוחו תופס מה פירושו של מהלך זה שהלך אחד המשחקים...  אולם כשפניו של משה-חיים מחייכות, ראשו מרקד חטופות מעלה-מטה מעלה-מטה, פיו נפער כלשהו ועיניו נצמדות אל פי העד, וידעת, כי השאלה הפיקה רצון מלפניו, ממש חץ שלוּח ללבו של האויב, והוא תאב רק לראות כיצד יינצל העד מהפח אשר נטמן לרגליו.

ואשר לעד?  כשהלה משיב על השאלה בגמגומי-לשון ובנדנודי-גוּף, עיניו פחוּדות והברק נעכר בהן, נועץ בו משה-חיים מבט ספוּג-לעג ומניע ראשו באיטיוּת, כמטולטלת שעוֹן, אילך ואילך.  סימן מובהק הוא, כי משה-חיים מפקפק מאד במידת מהימנוּתוֹ של עד זה, ומבין שפתיו כאילו תשמע דברי נזיפה:  ״בריה שכמותך, מי זה יאמין לסיפּורי-הבדים שלך?  ואיככה תרהיב עוז בנפשך לעמוד בהיכל-הצדק ופיך מלא כזבים?  בן אדם, דע לפני מי אתה עומד״.  אולם כאשר דברי התשובה נאמרים בשלות נפש ובבטחון עצמי, משתען משה-חיים בגופו אחורנית מתוך הרחבה, כמי שמתפרק ממתיחוּת מעיקה, משלב את ידיו על חזהו וחיוך רחב מסתנן על שפתיו.  פירוש הדבר:  ״הקונדס נחלץ מצרה בעוד מועד.  לזאת תיקרא עֵדוּת.  אלה הם דברים כדרבּנוֹת״.

יש ולמשמע תשובתו של העד מעווה משה-חיים את פניו, עוצם את עיניו, משפיל ראשו ומטלטלו במהירות אילך ואילך, כמי שאחזו עוית, מנופף בידיו מעלה ומטה — וידעת כי הכל אבוּד בעיניו.  הוא רוטן בשפתיו וכל ישותו מצעקת:  ״גזלן שכמותך, הרגת את המשפט בדבריך.  הרגת אותו לחלוטין.  כל מלאכי דין ומשפט לא יצילוהוּ עוד.  ומי ביקש זאת מידך, שוטה שבעולם״.

יש ועֵד מגיד דברים הנשמעים לכאן ולכאן.  על שאלותיו של הפרקליט מטעם התובע משיב הוא בתשובות הניתנות להתפרש לטובתו של התובע, ואילו בתשובותיו לפרקליט מטעם הנתבע מגלה הוא פנים שיש בהן משום הפיכה בזכותו של הנתבע.  עד כזה הוא שנוא-נפשו של משה-חיים.  ״ממה נפשך״, כך מהרהר משה-חיים בינו לבין עצמו, ״אם נענית לדרישה ובאת להעיד — ועל זה יש להחזיק לך טובה הרבה — מן היושר שדבריך יהיו קצרים וברורים:  ״הן״ או ״לאו״, ואַל תפסח על שתי הסעיפים.  מאי משמע ״יתכן״, ״אולי״, ״גם זה אפשר״, ״אינני זוכר אם זה היה לפני חודש או לפני שנה״?  כלום במשחק תינוקות אנו עוסקים?  ואם אין בידך להועיל, הכבד- נא, רבי יהודי ושב בביתך, ואל תטריד דיין וחוקר״.  לא, מדבריו של עד כזה אין משה-חיים מתרשם כלל ועיקר.  וברדת העד מעל דוכנו מלווה משה-חיים את פסיעותיו במבט בוּז חודר ונוקב ומנענע ראשו לצדדין, כאומר:  ״ריקא שכמותך, על-מה ולמה ביטלת את זמנו היקר של בית הדין?״

עולה עד אחר להגיד דברי עדוּתו והוא מסרב להישבע באלהים.  לחקירת השופט משיב העד, כי סירוּבו מקורו בנימוּקים דתיים.  חיוך של לעג משתפּך על פניו של משה-חיים ועיניו יורות זיקי אש.  פירוּש:  ״למה תפיח כזבים?  הן אני מכירך משכבר, צבוּע ואוכל-טריפה שכמוך״.

אולם משה-חיים ניכר לא רק בכעסו, אלא גם בנדיבוּת לבו.  ומידה טובה זו אשר בה נחן משה-חיים אינה מן השפה ולחוץ, אלא ביטוּי של ממש ניתן לה במעשים שיש בהם משום צדקה ורחמים.  פושט-יד הורשע פעם בדין ונענש בתשלום קנס בסכום פעוט, או במאסר שני ימים תמורתו.  החל הקבצן מחנן קולו:  אין לו אף פרוטה אחת בכיסו ואין ידו משגת לשלם את הקנס.  אם ייכלא בבית-הסוהר יגוועוּ אשתו וילדיו ברעב.  מאַין יבא עזרוֹ?  נגעוּ דבריו עד לבוֹ של משה-חיים.  הייתכן כי יהודי יראה חברו נתוּן בסכנת מאסר ויחשה?  מיד החל לעוֹרר את דעת הקהל אשר באולם, תחילה במבטים אלמים ולאחר זה בצפצוּפי לשון, ומטר של מטבעות, קטנים וגדולים, החל זוֹרם אל תוך ידו הפרוּשה של משה-חיים.  הוא מנה את המטבעות מיד אל יד, הוסיף עליהם גם את תרומתו שלו, ובפנים צוהלות, כאדם העומד לקיים מצווֹת ״פדיון שבוּיים״, אחז בידו של הקבצן ונהג אותו אל הקוּפה כדי לשלם בעדו את הקנס ולחלצו משביו.

משה-חיים בקי גם בהוויות העולם, ומתוך רצון-אמת לשתף עצמו שיתוּף-של-ממש בכל מעשה סיוע לזולת, הוא עושה שימוּש בידיעותיו ובהשכלתו, ומביא תועלת-מה גם בעשיית המשפּט בבית הדין.  הכיצד?  משה-חיים איש נאור הוא ומבין בשפות לעז, כלומר:  לפחות בשפה אחת, אירופית או מזרחית, נוסף על שפתו העברית.  וכשיש צורך במליץ לתרגם שפת איש לרעהו, ובבית הדין אין אותה שעה לבלר היודע את לשון הלעז אשר העד או בעל הדין שומע, מיד מזנק משה-חיים ממקום מושבוֹ ומתנדב לדבר-של-מצוה.  הוא עוֹלה על דוּכן העדים בחשיבוּת רבה, מניח ידו על התנ״ך, כבקי ורגיל, ונשבע כי את הדברים אשר ישמע יתרגם אל נכון, כמיטב יכולתו, מן השפה העברית אל השפה הלועזית, ומהלועזית לעברית, כה יעזרנוּ אלהים.  אז הוא שולח מבט קורן אל מעל לראשי הנאספים, כאומר:  ״הבו גודל, אף אני נעשיתי עכשיו חלק בלתי-נפרד מהמנגגון המשפּטי״, ומשקע עצמו מיד בעבוֹדת הקוֹדש.

ומשה-חיים איננו מן המתרגמים שרבים כמותו בשוק.  הוא גם מוֹרה-דרך ומאיר-נתיב לעֵדים טירונים.  אין הוא מחכה להוראות שׁתצאנה מפורשות מפיו של השופט, ומיד עם עלות העד על דוכן העדים ניגש משה-חיים למלאכתו:  ראשית דבר הוא נותן בקולו על העֵד:  ״עמוֹד ישר, הוֹצא ידיך מהכיסים, חבוֹש את הכובע, הנח ידך על התנ״ך והשבע״...  העֵד שומר כל מוֹצא פיו של משה-חיים ומציית בלא אומר ודברים.  אחר-כך הוא מצווה על העד להסיר כובעו, להאזין לשאלות ולהשיב דברים קצרים וברורים.

ותרגומו של משה-חיים אינו סתם תרגום מילוּלי יבש.  אין הוא מסתפּק בהרקה בלבד מכלי אל כלי.  הוא מכניס בו גם חיוּת ורעננוּת.  הוא מסביר, מפרש, מתווכח ומשקע את כל עצמוּתו בעבודת התרגוּם, כדי ללבן את הדברים ולהעמידם על מכונם.  תוך כדי תרגוּם הוא מגלגל שיחה ארוכה עם העד בשפת לועז, וכשהוא נדרש לבאר את תוכן דוּ-השׂיח, הוא משיב:  ״העֵד אומר שאינו זוכר, ואני משתדל להשפּיע עליו כי זכוֹר יזכוֹר״.  תוך כדי כך הוא מפליט גם דיבוּר של אזהרה לעבר השופט:  ״עם עדים כאלה צריך לדעת איך לנהוג...״.  מסבירים לו למשה-חיים בלשוֹן רכה, כי תפקידוֹ מצטמצם בתרגום הדברים בלבד, וכי אין עליו להרבּוֹת שׂיחה עם העֵד.  משה-חיים מניע ראשו במבוכה לאות, כי עכשיו הבין את השליחות המוטלת עליו.  אך לא איש כמשה-חיים ישמש צנוֹר מעביר-קול בלבד.  על שאלה אחת משיב העֵד תשובה ארוכה מאד, ומשה-חיים מתרגם לעברית:  ״העד אומר 'לא' ״.  תמה הפרקליט החוקר ושואל:  ״הכיצד?  האם בלועזית יש צורך במלים רבות כל כך כדי לבטא את המלה האחת 'לא'?״  משיב משה-חיים ואוֹמר כאדם היודע את אשר לפניו:  ״העד מרבה דברים שאינם שייכים לגוּף הענין.  'לא' — היא התשובה לשאלתך;  כל השאר שיצא מפי העד אינו מעלה ואינו מוריד״.  מסבירים שוב למשה-חיים, כי אין הוא מצווה לא להעיד ולא לפרש, אלא לתרגם בלבד, ומשום כך עליו למסור את דברי העד בשלמותם.  רגעים אחדים מציית משה-חיים למצוות השופט, והעדוּת נגבית כסדרה ״שנים מקרא ושנים תרגום״;  אך פתאום והנה תקלה חדשה:  העד משיב ומשה-חיים אינו מתרגם, אלא ממשיך לשאול;  העד עונה שוב ומשה-חיים מציג לפניו שאלות חדשות, ולא עוד, אלא שהוא נראה גם כמתרתח ומרעים בקולו על העד.  הלה יצא, כנראה, אף הוא מכליו, שכּן מידרדרות מלוֹת הלעז ונופלות מפיו בזו אחר זו כאגוזים מתוך שׂק נקוּב, ומרובים בהן סימני התמיהה ואוֹתות הקריאה.  ״חכה, משה-חיים, מה מתרחש כאן?  מה אמרת אתה לעד ומה אמר העד לך?״.  משיב משה-חיים בנעימה של רוגז:  ״איזה עֵד הוא זה, הוא אומר שעל שאלה זו כבר השיב כמה פעמים, ומה רוצים ממני.  אומר אני לו:  ״בודאי רואה הפרקליט צורך לחזור על שאלה זו דוקא״.  אומר הוא:  ״מה?  אין מאמינים לי?  כלום שקרן אני?״  אומר אני:  ״בשפתנו, כלומר בשפת הלועז שלנו, אומר פתגם עממי:  'כל המרגיש עצמו זכאי — אינו חושש פן יראוהו בדאי'.  אומר הוא...  אומר אני...״.  לא, משה-חיים הנכבד, מרוֹב מסירוּת הוא חוֹרג ממסגרת סמכוּתו ומוֹעל, שלא בכוונה, בשליחוּתו.  הוא משים עצמו גם דיין, גם חוקר וגם עד.  אין להמשיך בעבודה-שבהתנדבות זו.  השופט מודה למשה-חיים על רצונו הטוב לתת יד בשעת הדחק, ומשלח אותו למקומו.  משה-חיים מרגיש כי מלאכתו הוּשלמה.  הוא חוֹלק מבט אחרון לכס המשפּט, מניע ראשו הנעה שמשמעה:  ״ובכל זאת יש להסתייג מדברי עֵדוּתוֹ של זה;  ראה הזהרתיך, דבריו מפוקפּקים מאד מאד בעיני״, וחוֹזר אל מושבו בצעדים מתוּנים.

משה-חיים אחר לוקח את מקומו.

 

2. משה-חיים טוען לעצמו

בשּיחה האחרונה דיברתי על טיפּוס מופלא אחד, אשר קראתיו בשם קיבוצי ״משה-חיים״, הקובע עתים לישיבה בבית הדין, מאזין בהתלהבות להתנצחוּת בדברי ההלכה ומגיב בערנוּת על כל אשר עיניו רואות ואָזניו שומעות בזירה המשפּטית.

יחסוֹ של משה-חיים אל הדיין עושה המשפּט הוא יחיד ומיוחד במינו.  זהו יחס של הערצה שאינו ניתן לביטוּי בלשון-החולין של בני אדם.  כל הגה היוצא מפיו של הדיין קדוש בעיני משה-חיים, והוא מוכן בכל עת ובכל שעה לבטל את ישוּתוֹ שלו ולעשות עצמו אסקופּה נדרסת לכפות רגליו של הדיין.  הוא שומר את מוצא-שפתיו ואינו מסיר עין מניד-עפעפּיו.  כי ירים הדיין את ראשו בעצבנות כלשהי מתוך ערמות הנייר אשר לפניו, כדי ליתן עיני זעם בשנים-שלושה יהודים מבין הקהל המשׂיחים אותה שעה, מיד חש משה-חיים לעזרתו ותובע עלבּוֹנוֹ:  הוא זורק מרה בקבוצת המתלחשים, אוֹסר את העמידה בפתחי דלתות ובמבוֹא לאולם בית הדין, מרמז לזר הנכנס להסיר את כובעו מעל ראשו, מדאה בתנועות-יד ובקריצות-עין מקומות ישיבה פּנוּיים ופותח וסוגר בעצמו דלתות וחלונות, שעה שהשמש טרוּד במלאכה אחרת.

מלת בדיחה או מימרת-קדמונים כי תוּפלט מפי השופט אל תוך חללוֹ של בית הדין, מיד משתפּך חיוּך רחב על פניו הקוֹרנות של משה-חיים.  הוא פונה לצדדים, מנענע ראשו לשכניו הסמוּכים אליו, והרי הוא כמי שאומר:  ״מה דעתכם על זה?  שפתים ישק״.

דין-ודברים ממוּשך ומייגע כי יפול בין הפרקליט והעד, זה שואל וזה משיב, זה חוֹקר וזה מתחמק, זה קוֹצף וזה רוֹגז, מסתכל אָז משה-חיים חליפוֹת בזה וּבזה ואינו יכול להחליט בנפשו מי מהם צדיק בדבריו.  אך השופט מציג פתאום שאלה לגופו של ענין ופני משה-חיים נוהרות.  חיוּך קל של קוֹרת-רוח מסתנן על שפתיו והוא נשען בהרחבה על משענת הספסל.  דומה, כי הוא מלחש בינו לבין עצמו:  ״הרי לכם שאלה שתתיר את כל הסבך ברגע אחד״.

עם חתימת פרשת הדיונים מוֹדיע השופט, כי יקרא את פסק-דינוֹ.  וזוהי שעתוֹ הגדולה של משה-חיים.  הוא מטלטל גופו קדימה ואחורה, נוטה על צדו לימין ולשמאל, מלחש לחישות באזני שכניו הסמוּכים אליו, מחשב חישובים ומצרף צירוּפים ומנחש מה פסק יפסוק השופט.  בחינת ״אמור אמרתי לכם, ומיד תווכחו.״  בעת הקריאה צמוּדות אָזניו של משה-חיים לפיו של השופט, רעיוניו מרוכזים ודעתו מכוּונת.  ואוי לו למי מהקהל אשר יעיז אותה שעה לפצוֹת פה או להזיז אבר בשאוֹן.  משה-חיים נותן בו שתי עיני-אש ודומה, מיד יעשׂנוּ גל של אֵפר.  עם סיוּם קריאת פסק-הדין, שוֹאף משה-חיים רוח לרווחה כמי שהוּסר נטל כבד מעל לבוֹ.  הוא מפנה ראשו בחשיבוּת לקהל המאזינים, מקמט את מצחו כלשהו ומשלב ידיו על חזהו.  פירוּש:  ״מה אמרתי לכם?  כלום לא נחשתי את התוצאות במדויק?״

לשבחו של משה-חיים ייאמר, כי בעיניו אין דעתם של בעלי הדין על הפּסק נחשבת למאומה.  אין הוא מתפּעל כלל ועיקר ממה שיחשבו פרקליטיהם או ממה שיאמר בית הדין לערעוּרים בשלב מאוּחר יותר של הדיוּן.  תמיכתו של משה-חיים נתוּנה תמיד לשופט, בכל השלבים וללא-כל-הסתייגוּת.

רק לעתים רחוקות מאד אין פסק-הדין מקיים את ניחוּשיו המוקדמים של משה-חיים.  על הרוב לבּוֹ כלב השופט ופיו כפיו.  אך כאשר יקרה המקרה הנדיר והמסקנות אשר בפסק אינן עולות בקנה אחד עם הלך-מחשבותיו של משה-חיים, נעשית דעתו חלוּשה עליו ורעיוניו משתבשים.  מסך של תוּגה נפרש על פניו, עיניו מתקדרות, שפתיו מתהדקות, והוא תולה מבט מתחטא בפני השופט:  ״איך יכולת לעשות דבר כזה לעבדך משה-חיים?  הן במחי-יד אחד העמדת את כל ידענוּתי בסימן שאלה.  ומה יאמרו הבריות?״  אך לאחר רגעים מוּעטים הוא מתאושש, זוקף ראשו, מביט אל תוך החלל, כמבקש השראָה מתוך האין-סוף, ופתאום מתמתחות גבּות עיניו, פניו מתרחבות, ראשו עולה ויורד, תחילה במתוּן, ניד-כלשהו ניד-כלשהו, ולאחר מכן בנענוּעים דחופים, כמי שרוח הדעה נחה עליו במפתיע.  פירוש:  ״בודאי, ודאי טעיתי אני בסוגיה זו, והשופט צדק, ודאי צדק׳׳.  וכמי שמבקש למרק עוונו ולכפּר על עצמו הוא מרמז לשכניו, אשר הוליכם שוֹלל בחישוביו ובניחושיו, ומושכם אחריו החוצה.  שם, בחוץ, יפליג בדברים ויבאֵר להם באר-היטב את ההלכה החמוּרה על כל פּרטיה ודקדוקיה, ואז יווכחוּ לדעת כי אמנם צדק השופט בדבריו.  השופט צודק תמיד בעיני משה-חיים.

פעם נתפס משה-חיים עצמו בדבר עבירה ונתבע לדין.  היתה זו עבירה קלה, מסוג העבירות על אחת התקנות-לשעת-חרוּם אשר אזרחים שקטים ושומרי-חוק במאותיהם היו נכשלים בהן בימי המלחמה.  משעמד משה-חיים לפני כס המשפט והשופט שאל אותו כדת וכדין אם הוא רוצה להשפט בכאן או בפני שופט שלום בריטי, נעץ בו משה-חיים עיני תמיהה, כמי שמרגיש עצמו נעלב עד שרשי נשמתו, וחיוּך דל בצבץ על פניו החיורות.  פירוש:  ״מה שאלה היא זאת?  האם הוא, משה-חיים, יבחר לעמוֹד בדין לפני שופט נכרי?  אוֹת הוא, כי השופט עוד לא עמד על טיבוֹ של משה-חיים.״  ״המוֹדה אתה באשמה?״  הוסיף השופט לשאלו בשיגרה המקוּבלת, לאחר קריאת פּרשת האשמה.  אז החל משה-חיים מחטט בכיס מעילוֹ, הוציא מתוכו צרור גדוּש של ניירות כתובים פנים ואחור ופרשם לפניו על שלחן הפרקליטים.  ״משה-חיים, מה אלה לך?״ — שאל השופט בתמהון.  בת צחוק רבת-משמעות השתפכה על פניו של משה-חיים בהשיבו תוך כדי הכרת חשיבוּת השעה:  ״אלה הן טענות ההגנה שלי...״.  תלמיד מקשיב הוא משה-חיים.  לא בכדי הוא מתמיד בישיבה בבית הדין שעה שטוֹבי-הפרקליטים דשים בהלכה, מגלים כל צפוּן ומלבנים כל מעוּרפל.  אזניו התדבקו בדברי חכמה ודברי תורה נבלעו בדמו, וכשִפְחתו של ״רבי״ בשעתה נכון אף הוא להשמיע דבר בפני גדולים בעניני איסוּר והיתר.

״משה-חיים, פתח פיך ויאירו דבריך״, פוסק השופט.

״בראש וראשונה״, פותח משה-חיים כדרך הפרקליטים מלוּמדי המקצוע, ״יש לי כמה טענות מוקדמות״.  אלה הן ממין הטענות שאינן נוגעות בגוּפו של הענין ואין בהן משום תשובה להאשמה גופה, אלא הן מכוּונות להתקיף את הקובלנה ולפסול אותה על-אתר מפאת פגמים חיצוניים המצוּיים בצורתה או בנוּסחה.  ומשה-חיים קורא מתוך הכתב:  ״טוען אני, כי גליון ההאשמה איננו חתום על ידי השופט, ובחוק יש סעיף מיוחד הקובע הלכה שאין לסטוֹת ממנה, כי השופט, ורק הוא, יחתום שמו עליו.  ברגע זה אמנם נעלם מזכרוני הסעיף המתאים, אך בתי הדין פסקו לא אחת, כי גליון האשמה שאינו נושא שמו של השופט הריהו כלא היה״.

נכונים דבריו.  החוק קובע אמנם, כי השופט יחתום בעצם ידו על גליון ההאשמה, ובתי הדין פסקו, כי בהעדר חתימה כזאת אין הקובלנה קובלנה;  אך אין מזל למשה-חיים.  הוא פלט טענה שקלט מפי אחד הפּרקליטים, אך לא דק פורתא.  הגליון אשר עליו נכתבה האשמתו של משה-חיים נחתם גם נחתם בידי השופט כדת וכדין, ולטענתו המוּקדמת אין אחיזה כלשהי.  לבו של משה-חיים אינו נופל עליו.  האם פסוּ טענות מוקדמות?  מתוך ישיבה ממוּשכת בבית הדין נמצא למד, כי טענות מוקדמות באות בזו אחר זו בשתים, בשלוש, ואף במספּר רב מזה.  והוא ממשיך לקרא מתוך הכתב:  ״טענתי השניה היא, כי התקנה אשר על הפרתה אני נתבע ליתן את הדין פסוּלה ואין לה תוקף כלשהו״.  הכיצד?  מה תמלל משה-חיים?  הן התקנה הזאת כתובה במפורש בספר החוקים ומשמשת כבר עת רבה אות אזהרה לאזרחים שומרי חוק!  ״אה, זוהי הטענה המשפטית שאני סומך עליה״, מסביר משה-חיים וקורא מתוך רשימותיו:  ״לפי החוק צריכה כל תקנה להיות חתוּמה בידי הנציב העליון בכבודו ובעצמו, ואילו התקנה אשר לפיה אני נתבע לדין חתומה על ידי המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל.  וכיוון שכך, הרי היא פגוּמה ביסודה ומשוּללת כל ערך ואינה עשויה לשמש אסמכתא להעניש על פיה את האזרח״.

משה-חיים סיים את קריאתו, הפנה ראשו בקורת-רוּח ובהכרת-ערך-עצמית אל עֵבר הקהל, כמי שאוֹמר:  ״עניני חוק ומשפּט — הניחוּ לי״, ותלה את עיניו בשופט תוך צפּיה לקראת גזר-דינו.

מה אומר הקטיגור לטענה זאת?  הוא מבקש למחוֹתה בהעלם אחד.  ״מה הוא טוען טענות כאלה?״, אומר הקטיגור בביטוּל של לעג, ״ראשית, אין הנאשם עורך-דין ומנין לו מי חייב לחתום על התקנה, וחתימתו של מי פּסוּלה?  ושנית, הענין פעוּט כל כך שאינו כדאי לטיפוּל מיוחד.  כמה עבריינים כבר נתנו את הדין לפי תקנה זאת ואיש מהם לא הקשה קוּשיות כאלה.  במה עדיף נאשם זה מהאחרים?"

לא, כבוד הקטיגור, לא צדקת.  משה-חיים הוא תושב בעל זכוּיות, וכשהוא נתבע לדיו הרשות עמו לטעון להגנתו ככל אשר יורהוּ שכלוֹ.  אין לבטל את דבריו במלים בלבד ויש להשיב עליהם תשובה של ממש.  מה דעתך לגוף הטענות?  משה-חיים דעתו נוחה מדברי השופט, ואף הוא מפליט כמתנצל:  ״יש כאן שאלה פרינציפיונית;  אם הוד מעלתו הנציב העליון צריך לחתום, למה יחתום מישהו אחר במקומו?  ובאמת, היאך אפשר להביא את משה-חיים על ענשו רק לפי חתימתו של המזכיר הראשי?

נסתתמוּ טענותיו של הקטיגור.  אין הוא יודע מה שישיב.  הוא מפקיד את גורל התביעה בידי בית המשפּט.

אך גם כאן לא שיחקה לו השעה למשה-חיים.  טענה זו עצמה כבר נטענה כמה פעמים בבית הדין ונדחתה מתוך נימוּק, כי בכל מקום שהנציב העליון הוּסמך להתקין תקנה, דיה להודעה על התקנת התקנה שתהא חתומה בידי המזכיר הראשי של הממשלה בלבד.  אך הלכה זו נעלמה ממשה-חיים.  אף טענתו המוקדמת השניה נדחתה איפוא.  והוא קורא מתוך הכתב טענות נוספות, טענות חריפות ומפולפלות שקלט מפי הטוענים בבית הדין שבוע ושבועיים לפני מכן.  הוא מתקיף את החקיקה, את נוסח כתב הקובלנה, את צורת-ההזמנה, את כוחו של הקטיגור לקטרג ואת סמכותה של המשטרה לתבעוֹ לדין, וטענות כיוצא באלה, שבית הדין דש בהן יום יום ושעה שעה.  אך כל דבריו המוקדמים של משה-חיים נדחים, ואף ראיותיו בגופו של ענין אינם נראים בעיני השופט.  ההוכחות כנגדו ברורות ומשכנעות, ואילו ההוכחות שלו קלוּשות ומשוּללות משקל כלשהו.  ובשעה שהקטיגור מתחיל לאמר דברי סיכוּם, מרגיש משה-חיים כי גורלו נחתך.  הוא טרח ויגע והעלה חרס בידו.  ועכשיו הוא עומד מבוּיש ונכלם;  ראשו נדחק אל בין כתפיו, כאילו ביקש לצמצם קוֹמתוֹ ולטשטש דמותו, והברק נעלם מעיניו.  כשנדרש לאמר את דברו האחרון נעשה עצבני ביותר.  הוא רכס את כפתורי מעילו והתירם, רכסם והתירם שנית ללא-צורך וללא-מטרה;  תחב את ידו לתוך כיסיו והוציאן;  שם אותן בשילוּב על חזהו, הורידן ותלה אותן לצדי גופו בלי דעת מה יעשה בהן.  אחר החל ממולל את צרור טענותיו בידוֹ האחת, יישר את הניירות ושוב מוֹלל אותם.  וכל אותה שעה היה ממלמל דברים של גמגום בלא הגיון ובלא פשר.  אוי לה לאותה בוּשה.  משה-חיים אינו מוצא לו לשון בשעה חמוּרה זו שכבודו מוּטל על כף המאזנים.  קולו החל רועד, דבריו נשמעוּ למקוטעין ופתאום נבלעו בגרונו והוא נשתתק.  וכך עמד לפני השופט עמידה של עני ממעש, נרעש ונפחד, ולשונו ניטלה ממנו.

לאחר עיוּן ושיקוּל חרץ השופט את משפטו.  הוא הרשיע את משה-חיים והטיל עליו כסף ענושים או כך וכך ימי מאסר תמורתו.  כיון ששמע משה-חיים כך, חלשה דעתו והוא כבש ראשו בקרקע.  ניכר היה, כי נפגע עד שרשי נשמתו, והוא בוש להביט בפני השופט והקהל.  כאשר הטיל הקטיגוֹר ידוֹ על כתפו של משה-חיים לאוֹת, כי פרשת תביעתו כבר נסתיימה, הרים ראשו באיטיוּת רבה, סקר בעצב את כס­-המשפּט וכאב צורב נשקף מעיניו הנוּגות.  דומה היה אותה שעה כמי שאומר:  ״ראה והביטה מה עוֹללת לעבדך למשה-חיים.  ומי כמוך, הדיין, יודע, כי אין חלקוֹ של משה-חיים עם הפושעים״.  ובשעה שהדיין פתח מתוך שיגרה תיק שני והחל מעיין בו, תלש משה-חיים עצמו ממקומו והתחמק מהאולם, כפוּף-קומה ושפל-ברך, בדרכו אל הקוּפה לשלם כופר נפשו.

אחר הדברים האלה נעלם משה-חיים מבית הדין.  שבועות נקפוּ ומקומו הקבוע נשאר פנוי ומיוּתם.  אין עוד מפרש חוק ומסביר הלכה.  פּנה הוֹדוֹ פנה זיווֹ של ״הקהל״.  חבריו-לדעה-ולישיבה, טיפוסי ״משה-חיים״ כמותו, תמהוּ זה-אל-זה ושאלו זה-את-זה בקריצות עין ובעקימת שפתים מה קרה לו לידידם, איש-בריתם.  אך איש מהם לא ידע להשיב על שום מה הוא מוקיר רגליו מבית המשפּט.

*

אולם אם יחשוב החושב, כי אותה תקלה זעירה הרחיקה את משה-חיים מבית הדין עולמית, אות הוא כי באמת לא עמד עדיין על טיב החומר שממנו קורצו הוא, משה-חיים, ויתר חבריו, חסידי-בית-הדין כמותו.  יום אחד נראתה דמותו של משה-חיים על סף בית-הדין.  רגעים מוּעטים נשאר עומד בין הדלת והמזוּזה נבוך ומבויש-למחצה, כמהסס לבא בקהל.  אחר התגנב בחשאי אל תוך האולם, כשקוֹמתוֹ כפופה והוא מהלך על קצוֹת אצבעותיו הליכה-לצדדין;  אך משתפס את מקומו הקבוע, זקף את גבו, זרק מבט של היכרוּת לכאן וחיוך של פיוּס לכאן, החליף נדנודי ראש עם חברים וידידים משכבר וברק-שמחה התנוצץ בעיניו.  לאחר זה הציץ בפני הפרקליטים, חלק מבט לעד אשר עמד אותה שעה על דוּכן העדוּת, קמט מצחו תוך מאמץ לעמוד על הענין המדובר, הישיר מבט מתחטא אל כס-המשפּט, כמי שאומר:  ״אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם״, וצלל מיד אל תוך נבכי ההלכה.  שוב החל מלווה את הדיוּן בנדנודי ראש ובתנועות ידים;  שוב החל מצדד פניו אילך ואילך בהעוויוֹת רבות-משמעוּת, ושוב החל מפרש הלכה ומסביר דין.

הוּחזרה עטרה ליָשנה...

 

3. משה-חיים מאזין לרדיו

בשׂיחותי האחרונות פקדתי את זכרוֹ של אחד מחסידיו הנלהבים של בית הדין, הוא מיודענוּ משה-חיים.  סיפרתי דברים מוּעטים על ישיבתו של משה-חיים בין הצופים והמאזינים, אשר מהם מורכב קהל-בית-הדין, על שיחו ושיגו בדברי הלכה, על נכונוּתו לתת יד בעשיית משפּט ועל דרך עמידתוֹ לדין.

אולם כדי לעמוד על תכונתו השלמה של משה-חיים מן ההכרח לציין, כי עירנוּתו וחיבתו לדברים שבמשפּט אינן מתבטאות בביקורים בלבד מפקידה לפקידה באולם בית הדין.  הוא אינו יושב רק ישיבת עראי באהלו של משפּט, אלא חי בו את חייו ממש.  לפיכך, אין בזה מן התמיהה שמשה-חיים מאזין אף ל״שיחות״ אלה, אשר אם דברי הלכה ממש אין בהן, תיאוּר דיוקנם של תופסי-ההלכה ושמץ-מה מארחוֹת חייהם של מתעצמים בדין יש בהן.  ואף כאן אין תגובתוֹ של משה-חיים תגוּבת מאזין רגיל הקולט ואינו פולט.  אין הוא מסתפק בשמיעה בלבד, אלא שוקד על תקנת הרבים, ובדרך המיוחדת לו הוא שואף לברר וּללבן דברים, להשלים את החסר, לתקן את הפגימות ולהעמיד גירסה על מכונה.

תגוּבה זאת מוצאת את ביטוּיה במכתבים שהוא משגר, בהם הוא מעיר ומעורר, מטיף ומייסר, מזכיר נשכחות ומורה דרך בסבכי החיים.  והערותיו של משה-חיים במכתבים אלה, והשׂגוֹתיו על הדברים הנאמרים בשיחות אלה, ראוּיות לתשוּמת-לב, הן מצד עצמן, והן מחמת האור שהן מפיצות על קווי תכוּנתו של הכותב.

באחד ממכתביו כותב אלי משה-חיים כך:  ״זה לי שנתיים ימים ויותר שאני מאזין לשׂיחותיך על ההווי היהודי בבית המשפּט, ואיני יודע אם מפאת שכחה או מחמת חוסר תשוּמת לב ראויה לא סיפרת עד היום על אחד המשפּטים אשר בשעתו עשה עלי רושם עצוּם, משום שראיתי בו, אולי יותר מאשר בכל משפּט אחר שהיתה לי הזכות להיות עד שמיעה בזמן בירורו, באיזו מידה מובלעים תקפו של מנהג וכוחה של מסוֹרת בתוך דמם של ישראל.  והואיל ואני זוכר את סיפור המעשה לכל פרטיו ופרטי-פרטיו אני נוטל לעצמי את הרשות להעלות בזכרונך נשכחות.

מעשה שהיה כך היה:  שלושה אנשים, יהודי אחד, אשתו ובנם, נתבּעוּ לדין באשמת הכאות והוצאת דיבה רעה.  במהלך המשפּט הוּברר, כי המתלונן שכר לו חנות, אשר בה החזיקו קודם לכן הנאשמים משך עת ארוכה והתפרנסו ממנה בצמצוּם ובדחקות.  החנות נחנכה בעסק גדול ובמעמד קהל רב.  אולם בעת הפתיחה, כאשר הקהל החוֹגג זרם פנימה ניצבו שלושת הנאשמים בפתח החנות וחילקו לכל עובר ושב, נכנס ויוצא, כרוז מודפּס, אשר זו לשונו, בקירוב:  'להוי ידוע לכל איש מישראל, כי (פלוני), בעל בית חרושת ועשיר מופלג, השיג את גבול רעהו העני, באשר שכר את החנות ברחוב (פלוני) שהיתה שייכת קודם לכן להח״מ במשך שש עשרה שנים רצופות, ובזה שלל את מקור הפרנסה היחידי ממשפּחה בת שמונה נפשות.  לכן, אַל תעיז כף רגל אדם לדרוך בחנות הנ״ל ותבוא עליו ברכה.

יראה הקהל וישפט׳״.

״עוד הוּברר במשפּט״, — כך מוסיף משה-חיים ואומר במכתבו — ״כי היהודי משיג הגבול לא נרתע ע״י פעולה זו ולא חזר בו ממעשה הגזל, ומשום כך תבעוֹ הנגזל, בעל החנות לשעבר, לדין-תורה.  אולם המאשים סירב להענות להזמנת הרבנים.  הנאשמים לא ויתרו על זכותם ועשו מה שעשו, ואז הביא המאשים את דברוֹ לבית הדין, ובקובלנתו כתב, עד כמה שזכרוני מגיע, בזו הלשון:

'הנאשמים רודפים אותי ומתנפּלים עלי תמיד ואינם נותנים לי מנוח, כי יש ברצונם לסחוט ממני כספים ע״י איוּמים והכאות.  תחילה הפיצוּ כרוז ליד חנותי בטענה שאני השׂגתי את גבולם, וע״י כך הוציאו דבתי רעה באזני הלקוּחוֹת וגרמו לי הפסד ממון.  אחר כך החלו לרדוף אותי בבית התפלה.  לפני שבועות אחדים העליבו אותי ביום השבת בבית הכנסת ״גאולת ישראל״, בזמן התפלה, והפיצו בין כל המתפללים את הכרוז הנ׳׳ל.  עזבתי את בית הכנסת הזה מחמת בושת פּנים והלכתי להתפּלל בבית הכנסת ״נחלת אבות״.  אולם הנאשמים גילוּ את מקומי גם כאן, ואתמול, בשבת, כשקראו לי הגבאים לעלות לתורה, התפרצו הנאשמים ובאיוּמים ובצעקות ובגידוּפים נגשו להכותני ולא נתנו לי לברך על התורה.  הסקנדל היה גדול כל כך שנאלצתי לעזוב את התפלה ולברוח.  אני תמיד בחזקת סכנה ואינני מוצא לי אפילו מקום שבו אוּכל להתפּלל בשלות נפש.  לכן אבקש להזמין את הנאשמים ולהענישם בכל חומר הדין'״.

״כלום אין אתה רואה?״, כך ממשיך משה-חיים במכתבו, ״כי מדוּבר כאן בשתי אבני יסוד של מסורת ישראל אשר נתקדשו באומתנו במשך דורות הרבה?  האחת היא זכות החזקה של אדם מישראל בבתים ובחנויות, ואיסור השׂגת גבול שהותקן לצוֹרך השמירה על חזקה זאת;  והשניה היא זכות עכּוּב התפלה והקריאה בתורה על סירוּבו של אדם מישראל להענות לדין תורה.  לדעתי היה מקום לספר על משפּט זה כאשר דברת על 'מנהג ומסורת בבית המשפּט׳[2] או בפרק על 'מוציאי דבה והולכי רכיל'[3], ולא אבין על שום מה הסחת דעתך ממנו, ולו רק כדי להעמיד ציון למסורת המשתכחת והולכת בסבך חיי החולין שלנו״.

את מכתבוֹ מסיים משה-חיים במלים אלה:  ״ועוד מדבר אחד נתרשמתי אותה שעה.  במהלך המשפּט הוברר, כי המאשים אף הוא יהודי דבק בדתו, והיתה תמיהה למה יסרב להענות לדין-תורה?  על כך השיב המאשים עצמו, כי הוא מוכן ללכת לדין-תורה, אך לא בפני הרבנים המשתייכים ל״כנסת ישראל״.  הנאשמים מצדם טענו, כי אין הם רוצים להפקיד גורלם בידי רבנים ״מתבדלים״.  אחד העדים, דומני רב אחד, העיר על זה אגב-אורחא, כי לדעתו עצם הכינוּי ״מתבדלים״, שבוֹ משתמשים רבים, בטעות יסודו.  שהרי כינוי זה נגזר מן המלה ״הבדלוּ״, אשר במעשה קוֹרח, ושם, בחוּמש במדבר פרק ט״ז, פסוק כ״א, נאמר:  ״הבדלוּ מתוך העֵדה הרעה הזאת״.  מכאן, שה״מתבדלים״ הם לא הרעים והמושחתים, אלא להיפך, הטובים והנבחרים.  יוצא, איפוא, שכל המכנה את היוצאים מ״כנסת ישראל״ בשם ״מתבדלים״, חותם אותם כביכול בגושפנקא של בחירים וטובים, ואילו את הנשארים בתוך ה״כנסת״ הוא רואה בבחינת העֵדה הרעה שיש להבּדל ממנה.  ולא היא״.

הערתוֹ זאת של משה-חיים מעניינת מכמה בחינות;  ומכל מקום ראוּיה היא לתשוּמת לב...

במכתב אחר כותב אלי משה-חיים כך:

״באחת משיחותיך על ההווי המשפּטי בשדה השדכנוּת[4] סיפרת אגב-אורחא על אחת מדרכי ההיכרוּת בין בחורים ובתולות אשר היו נהוגות בקרב שדכני הישוב היהודי הישן בירושלים.[5]  אחד מזקני הישוב הזה הנני, ומיום הוולדי עד יום עמדי על דעתי שכנתי בעיר העתיקה בירושלים וידועים לי מקרוב חיי היהודים בין החומות.  בימי בחרותי היו נוהגים להביא את הבחור והבתוּלה לראיון של היכרוּת גם בדרך זאת, (ובדידי הוה עובדא):  לפי סידור מוקדם של השדכן או השדכנית היו הבחור ואחד או יותר מבני משפחתו, כגון:  אביו, דודו או יהודי נכבד אחד ממקורבי המשפּחה, יוצאים ביום השבת מהעיר העתיקה דרך שער יפו, ופונים דרומה לעֵבר הר ציוֹן.  השעה היתה נקבעת לא לפי מורה-השעות, אלא לפי זמן גמר תפלת ה״מוסף״ בבית כנסת ידוע, כגון:  ״החורבה״ או ר' ניסן בק, או בית המדרש של החסידים, או סתם לאחר סעודת החמין.  החתן ובני הפמליה שלו היו כורכים מסביב לצוארם את מטפחות האף האדומות שלהם, משום שמחוץ לחומה לא היה עירוּב.  אותה שעה היו הכלה, אמה ואחד או יותר מהגברים של בני ביתה, יוצאים דרך שער ציון אשר בחומה הדרומית ופונים לעבר שער יפו.  אלה עולים במעלה הר ציון ואלה יוֹרדים במוֹרד ההר.  בדרך היו שתי החבוּרות נפגשות באקראי, כביכול, ומתוך תמהון מרובה.  ״אה, שבת שלום, ר' ישעיה״, כך היה הזקן שבחבוּרה האחת אומר לזקן שבחבורה השניה.  ״שבת שלום, שנה טובה, ר' אברהם בר״, היה הלה משיב ומוסיף בחיוך קל על שפתיו:  ״ומה מעשיך כאן בשבת אחרי התפלה?״.  ״האדע?״ — היה הראשון משיב ואף הוא מחייך חיוך רב-משמעות — ״היום נאה, השמים בהירים, שמש מרפא בכנפיה, ובכן יצאתי קצת לשוּח עם בני.  אה, הנה זה בני״ — והוא מצביע על בנו, נער-ילד אף בלא סימן של חתימת זקן — ״ומה מעשיך אתה כאן?״  ״אני?  אף אני לשוּח קצת יצאתי עם בני משפחתי;  אה, הנה זאת היא בתי״, והוא מצביע על ילדה שטרם נתבגרה, לבושה שמלה ארוכה, שלא לפי מדתה, אשר נשאלה מאת אחת השכנות לצורך הראיון.  אחרי כן היה אחד אומר ״הא״, השני משיב ״המ״, ומגלגלים שיחה קטוּעה על ענינים של מה-בכך, שואלים שאלות של סתם ומשיבים תשובות חסרות ענין ומשוללות תוכן.  נוגעים בדא, מרפרפים על הא.  ותוך כדי כך היו בני לויתו של החתן מלכסנים מבטים גנובים לעבר הבתוּלה, ובני לויתה שלה מציצים חטוּפות בפני הבחור.  ״בעלי הדבר״ עצמם, כלומר:  הבחור והבתולה, ספק גדול אם היה בהם האומץ להביט זה בפני זו, מתוך צניעוּת ומחמת בוּשה.  הם היו סומכים על יועציהם ועל ההשגחה העליונה״...

*

עֵרנוּת זו, והתשוקה הכרוכה בה לעשות אָזנים לחכמה ולתת טעם לדברי הלכה, הן לא רק מתכוּנתו הנפשית של ״משה-חיים״ נאמן-המסורת בלבד.  הן מתגלות גם בקרב יהודים אשר ספגו לתוכם מרוּחה של תרבות זרה.  גם יהודים אלה נותנים ביטוי להרגשותיהם בפתק ובמכתב.  ״משה-חיים״ מודרני אחד, יהודי נאור, בעל אומנות חפשית, ומי שבקי, כנראה, בנימוּסי בני אירופה המרכזית, כותב אלי כדברים האלה:  ״בשיחתך על 'מוציאי דבה והולכי רכיל' ספּרת על יהודים שנתבעו לדין באשמת עלבון, כאשר השתמשו בכינוּיי גנאי הלקוחים מלשונות זרות, ואמרת כי עד היום לא הוברר לך מהו המעליב בכינוּי ״יקה״[6].  אבקש את רשותך להעיר את הערתי הבאה:  המלה ״יקה״ — מקורה בשפה הגרמנית.  היא אמנם לא נכנסה לשפה הספרוּתית, אבל נשמרה בכמה דיאלקטים, כמו בתורינגיה המערבית ובאיזור הריין, בצורת תוֹאר השם ״יק״, ומשמעה — משוּגע״.

אם השערה בלשנית זו יש לה אמנם יסוד ושורש בחקר הלשון הגרמנית, עשויה הערתו של ״משה-חיים״ זה להפיץ אור לא רק על פרשה נכבדה בהווי הפלילי, אלא גם על נימוּסין ידועים בשטח היחסים שביו אדם לחברוֹ.

וכיצד מגיב ״משה-חיים״ כאשר מתלקח בקרבו הזיק העדתי?  בפתיחה לסידרת השיחות על ״ההוי היהודי בבית המשפּט״ אמרתי, בין היתר, כי אין מקום המשקף כל כך את הווי הישוב כבית המשפּט, והוספתי כי בו, בבית המשפּט, ״אתה מאזין לפרשת מצוּקתו של הפּרדסן מבאר טוביה, לדברי ענותוֹ של גורף-הביבין אשר נתגלגל לכאן מתימן וכו'״.[7]  שלא במתכוון גרמתי כאֵב ליהודי אחד השוֹכן כבוד אי-שם בעמק, אשר ראה עלבון לעצמו ולבני עדתו במלים אלה, ובמכתב מלא מרירוּת עדתית הוא כותב אלי:  ״הקשבתי להרצאתך רב קשב ונתתי דעתי ביחוד על ההדגמות שבהן אמרת לתת ביטוּי לאופי מהלך הרוח של כל עדה ועדה על המסורת והמנהגים שלה.  אך מענין שכבודך בתוֹר אדם בעל משקל לשוֹן...  לא מצאת תואר יותר נכבד לאותו היהודי שבא לא״י מגלות תימן, בעל הרוח היהודית הזכה, אלא תואר של גורף-ביבין.  והלא ישנם עוד תארים, נכבדים יותר, שאפשר להכתירם לראש יהודי תימני.  אחינו אלה לוֹקחים חבל בעבודה חקלאית, בחרוֹשת, בבנין ועוד ועוד.  וכדי לשׂבר את אוֹזן השומעים אפשר ואפשר למצא דוגמה יותר יפה לתימני, אף על פי שהוא בא מגלות תימן הדלה...״

מה אוֹמר ומה אדבּר?  שׂהדי במרוֹמים, כי לא נתכוונתי לתאֵר תכונותיהם של בני עדה על ידי ציוּן פסוּלי-המלאכה אשר עליהם פרנסתם, אלא דרך משל בלבד נקטתי, ו״משה-חיים״ שוכן העמק לחינם נעלב...

*

ולבסוף מכתב קצר מ״משה-חיים״ אחד, סוחר נכבד, חסיד הבניה החפשית.  בין יתר דבריו אומר אותו בונה-חפשי כך:  ״בהרצאתך השלישית ספרת על יהודי אחד אשר אמר להתחמק משבועה בבית הדין בטענה שבתוֹר בונה חפשי, אין הוא יכול להשבע בספר התנ״ך.[8]  דבר זה הפליא אותי מאד מאד.  עד כמה שידוע לי, ועד כמה שהשגתי בבניה החפשית מגיעה, לא ידחה בונה חפשי את ספר התנ״ך בתשובה מחפירה כזאת.  לפי דעתי היה זה בונה חפשי תחת איזו חסוּת שאיננה מוכרת בעולם כלל, או אולי בר-נש אחד שהתלבש בעוֹר של כבשׂ.  אם יהיה לאדוני עוד מקרה אחד כזה, יוֹאיל נא לרשום לפניו שבן האדם האומר כן אינו אלא שקרן, ותוּ לא...  בונה-חפשי אמתי ישׂים את ידו על התנ״ך וישבע.  וגם אם לא ישבע יגיד את האמת ורק את האמת מבלי לנטוֹת הצדה, כי על כן בונה-חפשי הוא״.  — את מכתבו מסיים ״משה-חיים״ זה בהבעת צער ובבקשת הדרכה.  וכה דבריו:  ״אני רק מצטער שלא הייתי נוֹכח בבית המשפט בזמן שהיהודי ההוא אמר מה שאמר.  אבל ברצוני לקבל את תשובתו של אדוני:  מה דעת כבודוֹ?  האם בר-נש כזה ראוי באמת להיות בונה-חפשי?״.

השאלה מי ראוי להיות בונה חפשי ומי אינו ראוי לכך טרם נדונה בבית הדין ואין על כך הלכה פסוּקה.  מכל מקום, דבר מתן פתרון לשאלה זו חורג לכל הדעות מתחום סמכוּתי בשיחות אלה, ולפיכך אני מרשה לעצמי לא לחווֹת דעה בדבר.

 

4. משה-חיים מציע הצעות

הציבור הרחב בארצנו — אָזניו פקוחות ולבוֹ עֵר לכל המתרחש בעולם היהודי, וכל תופעה שיש בה משום ענין לאומי, ישובי או אפילו מקומי, מעוררת בו תגוּבה.  תגוּבה זו לוֹבשת צורות שונות, ומתגלית בדרכים שונות, הכל לפי תנאי המקום, הזמן והתוצאות הכרוכות בה, בתופעה, לגבי הציבוּר.

בכינוסי ה״פרלמנטים״ הזעירים אשר בגינות העיר ובשדרותיה משמיעים את דברי תגובתם לא רק אנשי-המון, ארחי-פרחי מקשקשי-בלגינא, אלא גם בעלי-לשון והוֹגי-דעה החסרים בימה ציבוּרית נאוֹתה יותר אשר עליה יעמדו וממנה יוכלו להתפּרק מנטל המחשבות על סדרי-עולם ותככי-מדינות המעיק עליהם.  גלוי וידוע הוא, למשל, כי אחד המדורות התוססים-חיים ביותר בעתוננו היומי הוא מדור ה״מכתבים למערכת״.  במדור זה, כמו בכינוסי ה״פרלמנטים״, באה לידי ביטוי אמת, בלא כחל ושרק, תגוּבתם הכנה של יחידי הציבור האַלמוֹנים, על פגמים ופגימות בחיינו, ולא אחת יש למצוא בו גם דברים של טעם והצעות של ממש לתיקונו של עולם.  זהו קול ההמון שענין בו ולעתים גם משקל לו.

אך כשתעשה קריאתך במדור זה קבע, תיווכח, כי על הרוב משמש הוא בימה לקומץ קטן של בני אדם המתריעים ללא-לאוּת על כל התקלות והפגמים במערכת חיינו, ומשמיעים השכם והערב אמרי בקורת ודברי עצה והצעה לשיפּוּרים ולתיקונים.  דומה, כי מצוי סוג מיוחד של מושכים-בעט-סופר, הרואים תכלית נעלה לעצמם לעורר את דעת הקהל ובחירי העדה מתוך המסגרת הצרה של מדור ה״מכתבים למערכת״.

משה-חיים מיוּדענו אף הוא בן-בית במדור זה ועושה שימוּש מרובּה בו.  אך הוא אינו אומר די בשיגוּר ״מכתבים למערכת״ או ל״עורך״, אלא משמיע דבריו והצעותיו גם מעל בימה מיוחדת שיצר לעצמו, היא בימת ה״מכתב לבית המשפּט״ או ל״שופט״.  הדברים אמוּרים, כמובן, בכל הנוגע לדברי משפּט ועניני הלכה.

משקורא משה-חיים בעתונו היומי על הלכה שנתחדשה בבית הדין, או שומע שיחתם של בני אדם על בעיות סבוכות ומסוּבכות שבית המשפט מתחבּט בפתרונן והוא, משה-חיים, רואה בהן ענין שטוֹבת הכלל תלוּיה בו, מיד הוא יושב ועורך מכתב לשופט ומחווה דעתו הצנוּעה על כל הטעוּן ״תיקון״ ו״שיפוּר״.  ולשבחו של משה-חיים ייאמר, כי על יסוד הצעותיו בתחוּם זה, ובסיועוֹ הפּעיל והמתמיד, הוקמו כמה מוסדות-שעה אשר מילאו בזמנם ובמקומם תפקיד חשוב בחיי הציבוּר.

די להזכיר בשורת פעולותיו את ה״ועד לנפגעי המשבר״, אשר נוצר שנים ספוּרות לפני פרוץ מלחמת העולם השניה.  קרוא קרא משה-חיים וחבריו בעתונים יום יום על יהודים שירדו מנכסיהם ומטלטלי ביתם עוּקלו ונמכרו באמצעות משרדי-ההוצאה-לפועל שליד בתי הדין הממשלתיים;  על חייבים-בדין, השקועים בחובות למעלה ראש, והם צפויים למאסר יום-יום ושעה-שעה;  על סוחרים מכוּבדים, בעלים-בעמם, אשר נטרדו מחנויותיהם לפי צו בית דין בשל מצוּקות העיתים, והם מהלכים אחוּזי יאוש ומלאי פחד כצללי אדם, וילדיהם סובלים חרפּת רעב;  על בעלי-מקצוע נשׂוּאי-פנים וידוּעי-שם אשר נסתבכו בעסקים רעים והם עומדים לא רק לפני פשיטת-רגל אלא גם לפני פשיטת-יד — עמדו משה-חיים וחבריו וייסדו את ״הוועד-לנפגעי-המשבר״, שתפקידוֹ הראשי היה להקל ממצוקותיהם של יהודים אשר נפגעו במיוחד מחומרת הדין ולהושיט להם סיוּע מוסרי ועזרה חמרית בעת צרה.  ובלא-לאוּת, ומתוך הקרבה עצמית ממש, טרחו ועמלו לטכס עצה ולחבל תחבוּלה כיצד למנוע את שקיעתם הגמורה של אנשי מסחר ואנשי מעשה אשר הקרקע נשמטה מתחה לרגלם.

וּמבחינה זו, מבחינת שאיפתוֹ לעזור ולהיטיב לזולת, יש ענין מיוחד בבעיות השונות המטרידות את מוחו של משה-חיים, ובדרך גישתו לפתרוֹנן.

הנה כותב לי ״משה-חיים״ אחד בענין הקרוב אל לבוֹ.  ועלי למסור מודעה, כי את הקטעים מדבריו אני נותן ככתבם וכלשונם, משום שגם בסגנונוֹ המיוחד לו מתבלטת אישיוּתו של ״משה-חיים״.  כותב הוא:

״אני הנני אחד הנוּדניקים (!) אשר רב חפצם לתקן דברים שונים ובאין להם היכולת, מוכרחים לפנות לאחרים ולהטרידם — למען המטרה הנראית בעיניהם כטובה וראויה להתחשבוּת.  הטרדתי שופטים לפני שנים והצלחתי אז בהשׂיגי תיקון, ששופטי השלום בתוֹר נשׂיאי ההוצאה לפועל...  לא ידרשו עוד פרסום שמו בעתונים של בעל הנכסים העומדים למכירה על פי פסק דין.  אז שמחתי בהישג, שאנשים חסרי אמצעים המפסידים את רכושם או רהיטיהם בשל מצבם לא יקבלו עונש נוסף, עונש רוחני ונפשי, שבפרסום שמם בעתונים, במודעות המיוחדות לכך.

עד היום מצטער אני שלא הצלחתי להשפיע על עורכי-העתונים, שלא יזלזלוּ בכבוד זולתם ולא יפקירו כבוד וּרגשות אנשים אך ורק למען עסק הריפּוֹרטז׳ה.  הדבר שבּוֹ התענינתי קרה פעמיים.  פעם אחת בפרסום שמו של חקלאי זקן מהמושבה (פלונית), אשר מת משבץ הלב על פתח הדלת של איזו ערביה ביפו, והעתונים עשו מזה מטעמים הערבים כנראה לחיו קוראיהם.  (ואולי היה הזקן אלמן?).  ופעם שניה, לפני כמה שנים, בפרסום שמו של מנהל חברה (פלונית) אשר נפל מחלון קומה ב' של איזה בית ברחוב (פלוני) לאחר שפגע במוּסר הצניעוּת.  בשני המקרים טענתי, כי אין להעניש בן אדם הסר מהדרך הישרה של בעל נאמן לאשתו יותר מאשר נענש כבר על ידי בית הדין של מעלה.  מותו הטראגי כפּר כבר על עוֹונו, ולא היה צורך להכתים את שמו על ידי פרסוּם בעתון.  נוסף לזה הרי גורמים בזה בוּשה וכאב למשפחה, לאלמנה ולילדים ואף לנכדים.  ומידה כזאת של עוֹנש, על ידי התעללוּת בכבודו של המת וברגשות המשפּחה כולה, היא אכזרית ביותר.  לדאבוֹני לא הצלחתי בענין זה, ועד היום מוסיפים העתונים על העונש מידי שמים גם עונש בידי אדם.  וקשה אולי העונש האחרון, ביחוד לאלה שנשארו בחיים, מהעונש הראשון״.

משה-חיים נוגע איפוֹא בהרצאת דבריו בבעיות העומדות ברום-עולמו המתמוטט של הפרט, ומצביע על מעשים שיש בהם משום מניעת הרס גמור, חמרי ומוסרי.  אך דבריו אינם מכוּונים, חלילה, לשם התהדרוּת או למען קניית פרסוּם לעצמו על המעשים אשר נעשו על ידו.  עיניו לטובת הכלל.  ביתר דיוק:  לטובת יחידי הכלל אשר מידת-הדין פגעה בהם במיוחד.  ובדרכו המיוחדת לו הוא בא אף הפעם בדברי הצעה כיצד להמתיק את הדין ולחלץ ממצוּקתם אזרחים, אשר מזלם הרע גרם להם להסתבך, שלא באשמתם, בין גלגלי הצדק.  וכך הוא כותב בהמשך מכתבו:

״והנה ענין שלישי של שמירה על כבוד הזולת.  ומשום מה מרשה לי חוצפּתי הפעם להטריד את כבודו, אולי אמצא אצל כבודו אוזן קשבת ואולי יקבל על עצמו את הטורח לפעול ברוח הצעתי, כשעתונים אינם מרבים לקבל את מאמרי על ענינים כה קלים (בעיניהם).  הענין הוא פשוט וידוע:  בבית המשפּט מתנהלים משפּטים ממשפּטים שונים, ופסק דינו של השופט קובע מי החייב או האשם ומי הפטוּר או הזכאי.  והנה קורה (למשל) מקרה של גנבה או תבערה אצל איזה סוחר, והמשטרה חוֹשדת בבעל העסק עצמו.  הדבר מוּבא לבית המשפּט ואחרי חקירות משתכנע השופט, שאין מקום להאשמת בעל העסק ופוסק לזכותו.  בזה נגמר הענין בבית המשפּט.  משטרת א״י אינה משלמת פצוּיים ואף לא מבקשת סליחה, אלא משהררת את הנאשם ב״אתה יכול ללכת״, והסוחר ובני משפחתו מכבדים ומוקירים את השופט בשל הצדק שלו.  אך בעיר ידוע מהעתונים, שהסוחר א. היה חשוּד במעשה פּשע והצליח להתחמק (״ארויסגעדרעהט זיך״).  וכל מי שידוע לו הדבר לא יאמין עוד לאותו סוחר, לא יתן לו אשראי, יפחד גם לקנות ממנו, ויתכן שגם לשדוּך זה יזיק.  על כל פנים נשאר כתם עליו, אשר גם בנו לא בנקל יתפטר ממנו.

משל יחידי זה מספּיק כדי שכבודו יבינני.  קוראים כל כך הרבה על ענינים כאלה ואחרים כמוֹתם עד שהנפש מזדעזעת ממש.  שמותיהם של אנשים רבים, חפים מפשע, נכתמים על ידי כך, אם גם לא היה כל קשר בין החשוּדים לבין המקרה.  וד״ל.  ואם כי ריפורטאג׳ה כזאת נהוּגה בעולם כולו, נשאר אני נאמן לדעתי, כי הדבר הוא עוול גדול.  זהו זלזול בכבוד הזולת ונעשה רק למען שרת את הקורא הצמא לסנסציות זולות, כי קורא רציני וישר מסתפּק בידיעה בלבד מבלי לחקור מה שמו של החשוד״.

וכאן באות כמה מלים של התנצלות על אשר אין הוא, משה-חיים, פונה בענין זה למדורו הקבוע, מדוֹר ה״מכתבים למערכת״.  הוא כותב:

״הייתי בכל זאת מנסה לכתוב על כך בעתון.  אך עתון (פלוני) מקבל רק מאמר חמישי או עשירי שלי, וגם זה רק בתור ״מכתב אל העורך״, ובקיצוּצים ובהשמטות, שלפעמים אינני מכיר את דברי עצמי, ואינני מבין, בקראי את מאמרי, מה בעצם רציתי...  ויתכן שאין גם צורך במאמרים, כי הצעתי היא זאת:  יש להודיע לעתונים, כי יש בזה משום פחיתוּת הכבוד למשפּט שדברים יפורסמו מבית המשפּט בלי הסכמת השופט היושב בו...  בהתחלת החקירה המשפּטית על השופט לחזור על האתראה ״לא ניתן לפרסום״.  ובתתו את פסק-הדין הסופי יוכל אז השופט, לפי שיקוּל דעתו, לקבוע ״ניתן לפרסום״ או ״אסור בפרסום״.  במקרים שהשופט אינו קובע בהם דבר, גם אז על הריפּורטר לשאול את השופט אם מותר לפרסם את מהלך המשפּט או לא, ועם הזכרת שמות אנשים או בלעדי זה.  אין ספק, שהדבר יתקבל בשמחה על ידי הקהל הרחב והעובדה תשאר קיימת ועומדת״.

אין לחלוק על כך, כי בדבריו אלה נגע משה-חיים בשאלה כאוּבה ביותר.  זוכר אני. כי לפני כמה שנים, באחד הלילות, סמוּך לחצוֹת, הופיעו בביתי עלמה לא צעירה לימים ואביה, זקן בא-בימים.  בדמעות בעיניה סיפרה לי העלמה, כי אותו היום פתח בית המשפּט בפרשת הדיונים בתביעה פלילית אחת שהביאה המשטרה נגד אחיה בעוון השתתפות במעשה גניבה.  הדיונים טרם נסתיימוּ, אולם מאז הצהרים היא מכתתת רגליה על כל מערכות העתונים ומתחננת לפניהן לבל יפרסמו את מהלך המשפּט ואת שם אחיה, כדי לא להמיט חרפה על המשפּחה.  בעתון אחד נעתרוּ לה והבטיחו לה נאמנה, כי הידיעה תימחק, אם כי היא סדוּרה כבר לדפוס.  במערכת עתון שני נאמר לה, כי הדבר תלוי בעורך-הלילה, וזה טרם בא לעבודתו.  בעתון שלישי אמר לה הפקיד הממונה על הכרוניקה, כי בלא צו מבית המשפּט אינו רואה צידוּק לעצמו ולעתון להסתיר מעיני הקוראים דברים אשר יש בהם, לדעתו, משום ענין לציבור.  היא עומדת להינשא אותו שבוע וברי לה כי אם יפורסמו הדברים ברבים, יבטל החתן את השידוּך, והיא תשאר בתולה זקנה.  ״אנא״, התחננה בקול קורע לב, ״תן לי את הצו לעתונים...״

הצעתו של משה-חיים, אם יפעלו על פיה, עשויה, איפוֹא, למנוע יסורי חנם מיחידים, כאותה עלמה ואחרים כמותה.  אך אם ״הדבר יתקבל בשמחה על ירי הקהל הרב״, כהשערתוֹ של משה-חיים במכתבוֹ, ספק גדול הוא.  ומכתבו של ״משה-חיים״ אחר יוכיח.  משה-חיים זה אף הוא כוֹאב את כאב הציבור;  אף הוא מגלה את מקורות הרע שמהם אנו יונקים, ואף הוא שוקד על תקנת הרבים;  אך את הפתרון הנכסף רואה הוא דוקא בכיווּן מהוּפך.  הנה קטע ממכתבו של משה-חיים זה:

״ברכת אלוהים שלוּחה לכל אלה המפיצים אור בין בכתב ובין בדבור פה, בין מעל דפי העתון ובין באמצעות גלי הרדיו, בימינו אלה, הארוּרים מאלוהים, על המצב הבלתי מוסרי הירוד בחיי-המשפחה הישראלית...

יש לנו כח ממשלתי, יש לנו כה מוּסרי;  ראשי רבנים, משרדי רבנות, משפּט, חק, שופטים, עורכי-דין וכו' וכו'.  רק הגבה אין.  משום מקום, ומאף אחד.  המצב הוא קטסטרופלי בשל ריבוּי הטומאה בחיי היחיד ובחיי המשפּחה.  חיי הבּיגמיה נפוֹצים במשפּחה הישראלית, והגבה אין, אין.

אתם המדברים על כך השכם והערב תופסים את המצב של הענינים המחפירים האלה, ולי נדמה שיש לכם רשוּת לקרא בשנים-שלשה שמות של אנשים הממיטים חרפּה על חיינו.  כן, כן, שמות מפורשים של אנשים חיים בתוכנו כדי להעמידם לעמוד הקלון, לרגוֹם אותם באבנים, למען ידעוּ אחרים.  כי כן כתוב בתנ״ך — ״ובערת הרע מקרבך״.

ברכת אלוהים לכם, על כל פעולותיכם בכיווּן זה״.

עד כאן נוסח המכתב של ״משה-חיים״ זה.  ואני אין לי אלא להעמיד לפני הציבור את ההצעות זו מול זו.

 

בעלי פרינציפים

1.

יש ומונים בנו מידה של חיבה יתירה לפולמוּסי דברים וריבי לשון, ומתוך כך באים ומתריעים, כי יהודים נוטים, מטבע ברייתם, להשפט ולהתדיין.  לא היה לנגד עיני חומר סטטיסטי אשר יש בו כדי לקבוע אם סכסוּכי משפּט בקרב בני עמנו מרובים, באופן יחסי, מאשר אצל בני אומות אחרות, אך ברי לי, כי היהודי הפּשוט אין גאוותו, בדרך כלל, על ריבוּי משפּטים, וכשהוא נאלץ, מאין ברירה לפניו, להביא את דברו בערכאות, או להתגונן בתביעה שהוא נתבע בה, רואה הוא את יום-המשפּט כ״יום-הדין״ ממש.  לעתים קרובות מאד מפליט בעל דין או עד, בעמדו לפני כס המשפּט, אם מתוך שמץ של התפארות, או בנימה של הצטדקוּת, כי זוהי הפעם הראשונה שהוא נזקק אל בית הדין.  במקום אחר[9] דיברתי על תגובתו של עד או בעל דין עת יופיע לראשונה בדין.  הרוב מתפאר או מצטדק, כי מעולם לא דרכה עוד כף רגלו על סף בית הדין.  כמה מהם מוסיפים הערת-לוואי אירוֹנית בשפת ההמון:  ״הלוואי ווייטער״, כלומר:  ״הלואי ויהי כן גם להבא״.  יהודי זקן אחד, אשר הופיע כעֵד, נדרש להשבע, כי יגיד דברי אמת.  אך, כרגיל במקרים כאלה, הוא סירב להניח ידוֹ על ספר התנ״ך ולהשבע, באמרו:  ״עוד לא הייתי אף פעם בבית המשפט״.  וכאילו לשם הסברה והנמקה הוסיף בתמימות ובהדגשה מיוחדת:  ״אני אדם ישר״...  נסיתי להסביר לו, כי לבית המשפּט באים גם אנשים ישרים והגוּנים, אך הוא חייך חיוך רב-משמעות, וניכר היה כי הוא מטיל ספק בדברי.

עוֹרך עתון יומי אחד העיד לפני כמה זמן בבית המשפּט, ובסיימוֹ את דבריו העיר בהתנצלות-שבגאווה:  ״זוהי עדוּת הבתולים שלי...״.

אך האמת ניתנת להאָמר, כי זעיר-שם זעיר-שם אתה נתקל גם ביהודים אשר הם בבחינת ״בני בית״ בבית הדין, ובסכסוכי הדברים שהם מעורבים בהם העשירו את היוריספרודנציה שלנו והרימו תרומה ניכרת להתפּתחותה של ההלכה הארצישראלית לכל ענפיה וגווניה.  ליהודים אלה נהירין שבילי בתי-הדין, ובתביעותיהם ובהגנותיהם הם נלחמים כמלומדי-מקצוע, ולא יוותרו על זכויותיהם, האמיתיות או המדומות, אף כמלא הנימה.  בחינת ״ייהרג ואל יעבור״.

בראש אנשי-מלחמה אלה מסתמנת דמוּתם הבוֹלטת של ״בעלי הפרינציפים״.

*

המון העם הפשוט רוחש רגשי לעג ובוז לאדם קשה-עורף, בחינת סתם-עקשן, הקושר מלחמה על דברים של מה-בכך ועומד על כל ״קוצו של יוד״, בין שהשעה כשרה לכך ובין שאינה כשרה.  וכשמלחמתו היא על דבר-של-ממון, אומר עליו העם, כי הוא בר-נש המוכן לההרג על ״פחות משוה פרוטה״.  כוונת הדברים:  אדם פלוני קמצן הוא, כילי וצר-עין.  אך הקמצנים וצרי-העין למיניהם אינם רואים מוּמם, ואת תכוּנתם הפסוּלה הם מלבישים מחלצות מודרניות ומכנים אותה ״פּרינציפּ״.  אדם כזה אינו פוֹרע את חוֹבו שהוא חב לאחר לא משום חסרון-כיס, חלילה, או משום שאינו רוצה לשלם, פשוּטו כמשמעו, או משום שהוא עתיד להפיק טובת-הנאה אחרת אם לא ישלם, אלא סירוּבוֹ כרוך בשאלה ״פּרינציפּיונית״, כביכוֹל.  בעלת חשיבות ממדרגה עליונה;  והוא רואה ענין מיוחד בכך, לטובתו הוא, ולטובת הכלל, כמובן, כי בית הדין יתן דעתו על נימוּקיו, יברר את ההלכה ויקבע את ה״פּרינציפּ״.  כשאתה חודר לעמקו של הסכסוך ומסיר את קליפת הדברים, קליפה אחר קליפה, מתגלה לפניך הרעיון הישן-נושן של הריגה על פחות משוה פרוטה, או מלחמת-קודש על טובת-הנאה חמרית שבחמרית.

בעל-בית מסרב לקבל מדיירוֹ את שכר-הדירה יומיים-שלושה לאחר המועד שנקבע בחוזה לפרעונו, לא משום ששעה כשרה נזדמנה לפניו להשכיר את הדירה לאחר בתוספת דמי שכירות וב״דמי מפתח״ אגדיים, אלא משום ש״חוזה הוא חוזה״.  והוא, בעל-הבית, ״פרינציפּ״ יש לו ללמד לדייר לשמור על קדוּשת החוזה ולהקפיד על תשלום שׂכר הדירה במוֹעדו.  דייר עומד על דעתוֹ ומסרב להוֹסיף לבעל-הבית חצי לירה על דמי השכירות בימים אלה של עלית מחירי המחיה, לא חלילה משום שהוא חס על פרוטות מאוסות, אלא משום שה״חוק הוא חוק״, ואם החוק פוטר אדם מתשלום תוספת-שכר-דירה, הרי הוא, הדייר, ״פּרינציפּ״ נוקט הוא בידוֹ לשמור חוק ומשפּט.

יש ובדיונים מסוג זה צפה ועולה בזכרוני הלצה המונית המונית מאד אולי אשר מוּסר-ההשׂכל שבּה עשוי לקרוע את מסוה ה״פּרינציפּ״ מעל אלה המעמידים פני תם.  המון העם מספר, כי גבר אחד ישב בתיאטרון כשהוא חבוּש מצנפת רחבת השוליים.  על אף הפצרות היושבים בספסלים אשר מאחוריו, סירב האיש להסיר את המצנפת מעל ראשו, מתוך נימוּק, כי חבישת כובע היא אצלו דבר שב״פּרינציפּ׳׳, וכי אין הוא מוכן לוותר על ה״פרינציפּ״ הקדוש, גם אם אין דעת הציבור נוחה הימנו.  גברת אחת היתה שם אשר התנהגותו של הגבר חבוּש-המצנפת הוציאה אותה מכליה, באשר היה עליה לטלטל ראשה מצד אל צד, כדי לחזות בבימה, ובעידנא דריתחא שמטה את המצנפת בכוח מראשו, ולעיני היושבים מסביב נתגלתה גולגולת ערומה משער.  משראתה הגברת כך, נתנה בקולה על הגבר העקשן:  ״פּרינציפּ הוא זה?  קרחת היא זאת״.

עלי להודות, כי הרגשת חולין מעין זאת תוקפת אותי לעתים אגב בירוּר ענין משפּטי, כשטענת ה״פּרינציפּ״ מתבדה, והרקע האמיתי לתביעה מתגלה לעין-כל.  והרי דוגמה מאלפת אחת של איש ״פּרינציפּ״:

אדם אחד, עסקן-ציבור למחצה, שלח פעם באמצעוּת בית-הדואר הודעה לאחד העתונים היומיים, כדי לתתה במדוֹר המיוחד להודעות על הרצאות וכינוסי אסיפות.  על המעטפה אשר בה היתה נתוּנה ההודעה, הדביק בול-דואר של שני מילים בלבד.  פקידי בית הדואר קבעו משום-מה, כי דינה של הודעה מסוג זה אינו כדין מכתב גלוי, אלא כדין מכתב רגיל הטעוּן בול דואר בשיעוּר של חמשה מילים (הדבר קרה לפני העלאת המחירים במשלוֹח דברי דואר).  לפיכך נתנו על המעטפה חותמת מיוחדת העשויה לכך, ודרשו מאת מערכת העתון לשלם את הקנס הקבוע בתקנות, שהוא כפל ההפרש, היינו, סך של ששה מילים.  המערכת, מתוך נימוּקים שלה, סירבה לשלם את הקנס וויתרה על קבלת המכתב.  ההודעה הוּחזרה משום כך על ידי הדואר לשולחה בתוספת דרישה לסלק את ששת המילים, לפי שהוא, הדואר, עשה את שלו והעביר את ההודעה לתעודתה.  אך היהודי שולח-ההודעה סירב אף הוא לשלם את הקנס.  מה עשה מנהל הדוֹאר?  הוא פנה אל היועץ המשפּטי של ממשלת א״י ובאמצעוּתוֹ תבע את היהודי לדין ודרש מבית המשפּט לחייבו בתשלום הסך ששה מילים, בצירוף הוצאות המשפּט ושכר עריכת דין.  המכונה המשפטית הוּבאה, איפוא, לידי פעולה.  פקידי המשפּט ישבו וערכו כתב הזמנה, שבו נדרש פלוני בן פלוני להופיע ביום פלוני בבית הדין בתביעת היועץ המשפּטי הדורש ממנו סך ששה מילים, שאם לא כן יינתן פסק-דין שלא בפניו, והוא, הנתבע, לא יהיה רשאי להתנגד לפסק-הדין, אלא אם כן יוכיח, כי העדרו היה מפני סבה מספּקת.  שמש בית המשפּט נטל את ההזמנה יחד עם העתק מכתב התביעה ומסר אותם לנתבע.  וביום הקבוע לדין הופיעו הנתבע מצד אחד, וּבא-כוח התובע מצד שני, וגללו לפני בית המשפּט את פרשת טענותיהם.  ״שאלת הכסף אינה באה בחשבון כמובן״, כך טען הנתבע, ״אלא מאי?  על שום מה איני משלם תוספת הפרש של ששה מילים?  מכתב מעין זה ששלחתי אל המערכת הוא בבחינת ״חוזר״, היינו, דבר-דואר הכלול בסוג ב' של משלוחים, ומשום כך טעון הוא, לדעתי, תו-דוֹאר של שני מילים בלבד, ולמה ידרשוּ ממני חמשה מילים?״  במלים אחרות:  ״פּרינציפּ״ יש כאן, ועל קדושתו של ה״פּרינציפּ״ מוכן היהודי להלחם.

נכנס, איפוא, בית המשפּט, בעבי-הדיוּן.  ״המוציא מחברו עליו הראיה״, כלל גדול הוא בתקנות הדיון.  משום כך חייב התובע כלוֹמר:  המדינה המיוצגת על ידי יועצה המשפּטי להביא ראיות והוכחות על כך, שדבר דואר מהסוג הנדון בתביעה טעוּן בול של חמשה מילים ולא פחות.  קיבלה המדינה על עצמה את הדין ופתחה בפרשת הוכחותיה.  לצורך בירור הענין הועיד בית המשפּט כמה ישיבות דיון.  בישיבה הראשונה נשמעו טענות בעלי-הדין.  בישיבה השניה נשמעו דברי עדים ומומחים-לדבר, ובישיבה השלישית ניתן פסק-הדין.  ואין לשכוח, כי מקום ישיבתם של היועץ המשפּטי וחבר עוזריו קבוע בעיר הבירה, ולכל ישיבה של בית-הדין הוצרך בא-כח התובע לנסוע במיוחד מהבירה אל מקום המשפּט, ולעשות בו לפחות מחצית היום.  לאחת הישיבות הביא עמו גם מומחה אחד או שנים, וכל הטלטולים והנסיעות בדרכים כרוּכים, כדבר המובן מאליו, בהוצאות ניכרות נוסף על ביטוּל-הזמן.  סוֹף דבר היה, כי הנתבע יצא חייב בדינו, ובית המשפּט הטיל עליו לפרוע את סכוּם התביעה, היינו:  ששה מילים שהם חצי גרוש ומיל אחד בתוספת כל הוצאות המשפּט ושכר עריכת-דין, שהצטברוּ במשך זמן זה ועלו לסכום שהוא גדול פי שמונה מאות מסכום התביעה...

עד כאן יש אולי צידוק-מה לעמדתו של היהודי הנתבע.  סוף סוף אין אדם חייב להיענות לדרישת הזולת, ולו תהא זאת המדינה בכבודה ובעצמה, אלא אם כן הדרישה בדין יסודה.  ואין הדין נחתך אלא בבתי הדין של הרשות.  אך משנחתך הדין שוב אין מקום לעקשנות-שוא, ואומרים לו לאדם:  נלחמת על ״פּרינציפּ״ טוב ויפה;  עכשיו שנוצחת צא ופרע.  אך לא כן חשב היהודי בעל ה״פּרינציפּ״ שלנו.  הוא עומד במרדו ואינו נכנע.  על אף הדרישות הרבות והאיומים במעשי-דין נוספים אין הוא משלם.  מה עשו פקידי הרשות?  נטלוּ העתק מאוּשר מפסק-הדין, מסרוהו למשרד-ההוצאה-לפועל שליד בית הדין, ומכוֹנה ממשלתית נוספת השלישית במספּר פתחה עכשיו בפרשת פעולות, כדי לגבות את ששת המילים, שעליהם נצטבר גם סכום הוצאות המשפּט ודמי אישור פסק-הדין.  והפעולות הנעשות במשרד-ההוצאה-לפועל כתובות על ספר, וידועות לכל באי-בתי-המשפט:  תחילה נשלחה לנתבע העקשן דרישת תשלוּם.  משלא נענה לה, הוטל עיקול על מטלטלי ביתו.  כאן הוברר, כי חלק הארי ממטלטלי הבית אינם שלו אלא של אשתו, ובמטלטלים המועטים של הנתבע עצמו אין כדי פרעון החוב.  אולם עוד לא נסתמו דרכי-הגביה.  לפי בקשת עושי דברוֹ של היועץ המשפּטי ב״כ הדואר נדרש היהודי להופיע לפני הנשיא-המוציא-לפועל, כדי להחקר בדבר מעמדו החמרי ויכלתו הכספּית לפרוע את החוב.  כל הפעולות האלה אף הן לא חינם תיעשינה, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון, והחוב שבמקורו היה, כאמור, ששה מילים, הולך וגדל, הולך ומתנפח.  לפי הזמנת משרד-ההוצאה-לפועל הופיע, איפוא, היהודי ביום הקבוע לכך, נחקר בשבועה בדבר משלח ידוֹ, מקורות הכנסותיו, שיעור הוצאותיו וכיוצא בזה שאלות שיש בהן כדי לפתוח פתח אל כיסו של היהודי.  לאחר שמיעת כל ההוכחות והעדויות קבע הנשיא-המוציא-לפועל, כי על החייב-בדינו לשלם סכום של 250 מילים לחודש, עד גמר סילוּק החוב במלואו.

קיצורו-של-דבר:  למעלה משנה תמימה היה היהודי מופיע מדי חודש בחדשוֹ במשרד-ההוצאָה-לפועל, עומד לו מבוּיש ונכלם בתוֹר לפני אשנב-הקופּאי, ומשלם את השיעור החדשי של 250 מילים.  ועדיין לא פרע את כל ההוצאות שנצטברו.  את הקרן, כלומר:  את החוב המקורי של ששת המילים, יגבו ממנו לכשיפרע את כל ההוצאות...        

ועכשיו צאו וראו, כמה יגיעות יגעו המדינה ועושי-דברה כדי לגלות לעין-כל, כי ה״פּרינציפּ״ אינו ״פּרינציפּ״.  וכמה עלתה לו, ליהודי, ההכרה, שפרי-עקשנות אינו אלא מפח-נפש וחסרון-כיס.

 

2.

בשׂיחה האחרונה הקדשתי כמה מלים לדמוּתם של ״אנשי פּרינציפּים״ במשפּט, כלומר:  בני אדם המעמידים על דעתם מתוך טענה מדומה שהם לוחמים מלחמה-של-מצוה, ומוכנים לבוא באש ובמים על מה שמכונה בפיהם רצון-בחירה ועקרונות-חיים.  הבאתי גם דוגמה אחת כדי להראות כמה פּסולות דרכיהם של אנשי "דון-קישוֹט״ אלה, וכי בסופו-של-דבר נגלה כמעט תמיד הלוֹט מעל פניהם, ומתברר כי לא מלחמת-שמים, אלא דקדוּקי-ממון וצרות-עין בלבד מונחים ביסודו של מאבקם.

והרי דוגמה שניה אשר גם בה יש כדי הבלטת הסילוּף במלחמה זו לשם ה״פּרינציפּ", כביכול:

יום אחד נהג יהודי אחד, מאחינו יוצאי-גרמניה, במכוניתו ההדוּרה בפרברי העיר.  בעברו בשביל משוּבש בשקערוּריות ובגבשושיות של חול, שקעה מכוניתו ולא יכול להזיזה ממקומה.  משראה כך, ניגש אל תחנת חניה סמוּכה, והפציר באחד הנהגים, יהודי מבני עדות המזרח, לעזור עמו בהסעת המכונית השקוּעה.  הנהג נעתר לו וּבא אל מקום הפורענוּת במכונית הטכסי שלו, ואחרי עמל רב בגופו ובמכוניתו עלה בידו לחלץ את המכונית ולהעלותה על דרך המלך.  משעמד היהודי בעל המכונית להפרד ממיטיבו ואיש חסדו דרש זה את שכר טרחתוֹ בסך מאה מיל, דמי נסיעה אחת בטכסי.  העמיד היהודי בעל המכונית ההדוּרה פני נעלב, והכריז כי ב״פּרינציפּ״ אינו משלם תמורה בעד מעשה-חסד.  ראה הנהג שׂכרוֹ מקופּח, ואמר ללמד ליהודי פרק בהלכות נימוּסין.  מה עשה?  חסם במכונית הטכסי שלו את המעבר, ושלל מאת היהודי את האפשרוּת לזוז מהמקום.  נתרתח היהודי ומיהר אל תחנת המשטרה הסמוּכה, והבהיל שוטר אל מקום המעשה.  לאחר ששני היריבים גללו לפניו את פרשת עצומותיהם פסק השוטר, כי אין לתלות את האחד בשני:  אם הנהג סבוּר, כי חוב יש לו על היהודי, הרשות עמו לתבעוֹ לדין, אך אין הוא מותר בעשיית דין לעצמו על ידי עיכוּב הנסיעה.  בו במקום נשלפוּ פנקסים ועפרונות, נרשמו שמות, כתבות, מספרי מכוניות, דברי עדוּת של סקרנים שנזדמנו למקום, ולא יצאו שבועות מוּעטים והיהודי בעל המכונית הוּזמן לדין בתביעת פלוני הנהג, הדורש ממנו תשלום דמי שכירות מכונית בסך מאה מיל, בצירוּף הוצאות המשפּט.

היהודי בעל-המכונית ו״איש-הפּרינציפּים״ אדם עסוק הוא, ואין שעתו פנויה לטרדות משפּט.  לפיכך שקל על יד עורך-דין כמה לירות וייפּה את כוחו לטעון לו.

היו שתי ישיבות-בית-דין.  בישיבה הראשונה, שהוּקדשה לשמיעת טענות בלבד, הופיעו רק התובע ובא כוחו של הנתבע.  אך לישיבה השניה נאלץ גם היהודי-הנתבע להופיע בכבודו ובעצמו כדי להגיד דברי עדוּת.  בנמקוֹ את סירובו לשּלם את הסכום הנדרש בתביעת הנהג, קרא הרצאה מפורטת, מתוּבלת דברי מליצה שנוּנים, על יסודות ה״פּרינציפּ״ ועל קדוּשת ה״פּרינציפּ״ שלו.  לישיבה זו הוּזמנו כעדים, ועשו מחצית היום בבית המשפּט, גם השוטר אשר פסק בשעתו מה שפסק, וכמה עוברי-אורח אשר נזדמנו באקראי למקום המעשה בעת אשר נתגלע הסכסוך.

פסק-הדין אינו מענין לגבי הנושא אשר אני דן בו.  אך אני מרהיב עוז בנפשי להביע ספק אם היהודי בעל המכונית ההדוּרה, גם אם יצא זכאי בדינו, עודנו דוגל בשם ה״פּרינציפּ״ שלו, כדי לקפח שכרו של בעל-מלאכה.

*

אולם אם בדוגמאות שהבאתי לעיל גרם ה״פּרינציפּ״ הקדוש לדוגלים בו רק חסרון-כיס ומפח-נפש בלבד, הנה כמה דוגמאות המוכיחות, כי יש ו״עקשנוּת פּרינציפּיונית״ אם ניתנה הרשוּת לומר כך ממיטה או עלולה להמיט אסון ממש.

דוגמה א':  בשנות הרעה שכר יהודי אחד מעון בשכר מועט, והחזיק בו משך תקופה ארוכה.  מדי שנה בשנה, עם כלות תקוּפת השכירות, חידשוּ בעלי הדבר את חוזה ההתקשרוּת, והדייר מסר לידי בעל-ביתו שטרי חוב לזמני פרעון קצובים, כרגיל וכמקוּבל.  עם התגבר מצוּקת הדירות והתיקרוּת מצרכי המחיה דרש בעל הבית תוספת זעירה על שכר-הדירה, אולם אותה שעה כבר עמד חוק ההגנה על הדיירים בתקפו, והדייר אטם אזניו משמוע כל בקשת הוספה.  בעל הבית אמר לתבוע את דיירו לדין ולדרוש פינוי מקום, אך יודעי-חוק אמרו לו, כי לשוא תהא טרחתו, והוא יפסיד בדינו.  ולא זו בלבד, אלא שנוסף על הוצאותיו יהא עליו לשׂאת גם בהוצאות ההגנה של דיירו.  מאין ברירה, ומאחר שמצבו היה דחוּק אותה שעה, נאות בעל הבית לקבל מידי דיירו שטרי חוב לתקוּפת שכירות נוספת.  ישבו וכתבו את השטרות, הדביקו עליהם בולי-הכנסה כחוק, והדייר חתם שמו עליהם כדת וכדין.  אך אותה שעה לא ידעו שניהם, גם בעל הבית וגם הדייר, כי חוֹק הבולים חל בוֹ תיקון-מה ימים ספורים לפני כן, וכי לפי תיקון זה טעון כל אחד משטרי-השכירות בולי הכנסה של עשרים מיל תחת הבול האחד של עשרה מיל שהודבק עליו בעת החתימה.  לאחר כמה ימים נתגלגל לידיו של בעל הבית העתון הרשמי של אותו שבוע, ומשעמד על התיקוּן בחוק, דרש מאת הדייר להדביק על כל אחד מהשטרות בול נוסף של עשרה מיל, ולחתום את שמו עליו.  הדייר לא התנגד לחתום את שמו בשניה, אך את מחיר הבוּלים הנוספים סירב לשלם.  הוצאה נוספת זאת, כך טען השכן, מחוּיב בעל הבית לשלם מכיסו הוא.  יש לזכור, כי היו אלה ארבעה שטרות בלבד, וערכו של הסכסוך בממון עלה לסך כולל של ארבעים מיל.  אולם כל אחד מן היריבים עמד על דעתוֹ, זה בכה וזה בכה, וסוף דבר היה, כי בעל הבית תבע את דיירו לדין ודרש מבית המשפּט צו פינוּי דירה, מתוך נימוּק שהדייר לא קיים את תנאי השכירות, בסרבו, ובעמדו בסירוּבו, לתת שטרי חוב להבטחת שכר הדירה, כפי המוּתנה בחוזה ההתקשרוּת.

הוטל, איפוא, על בית הדין לקבוע שתי הלכות יסוד והן:  (א) מי משני בעלי ה״פּרינציפּ״, בעל הבית או הדייר, מחוּיב במסיבות אלה לשלם מכיסו את הסכום ה״אגדי״ של ארבעים מיל, שהם:  ארבעה גרושים טבין ותקילין במטבע ארצישראלי עובר לסוחר?  ו-(ב) אם החוֹבה מוטלת על הדייר, האם מן הדין לטלטלוֹ מדירתו בשל עקשנותו הפּרינציפּיונית?

גם כאן אין בפסק-הדין ענין מיוחד לגבי הנושא אשר אני דן בו, אם כי דבר הסכסוך הגיע גם לדרגת הערעוּר מפאת חשיבותו הרבה לבעלי-הדין עצמם.  אך להשלמת תיאור דמותם של גיבורי סיפורי מן הראוי לציין, כי כאשר עמדה התמיהה בעיני כל הנאספים בבית הדין, בשמעם את פרטי הפרשה הנכבדה הזאת, ראה כל אחד מבעלי הדין, בעל-הבית והדייר, צורך להצדיק את עקשנותו בטענה, כי ״אין כאן שאלה של כסף, אלא פּרינציפּ הוא״.  ובשל ״פּרינציפּ״ מדומה זה, שערכו בממון אינו עולה על מחיר סעודת כלב, היה הדייר נכון להעמיד בסכנה את שלומו הוא ואת שלום אשתו וילדיו בימים אלה של מחסור בדיוּר, ובעל הבית מצדו הוא היה נכון להפקיר משפּחה שלמה לרוח ולגשם...

 

דוגמה ב':  מעשה קצר ששמעתי מפי ידידי השופט ד״ר הלוי על יהודי אחד, מטיפוס בעלי ה״פּרינציפּים״, אשר נענש על ״קידוש השם״, כלומר:  לא ״שם שמים״, חלילה, אלא שם עצמו, פשוּטו כמשמעו.  וזה סיפור המעשה:

יהודי אחד גר בירושלים הבירה אשר מקצוע נכבד ניתן בידו ותואר של חכמה הוּכתר לראשו.  מקצועו חכמת הרפוּאה, ותארו תואר ״דוקטור״.  לצורך סיפורי זה אכנהו בשם זיגמונד שוורץ, או ביתר דיוק:  דוקטור זיגמונד שוורץ, כי מקפּיד היה יהודי זה לבל יוּשמט, חלילה, תואר-החכמה מראש שמו.  והיה, כי יפנה אליו הפונה, בכתב או בדיבור-פה, בפתיחה מעין:  ״אדון״ שוורץ, או ״מר״ שוורץ, או אפילו ״הערר״ שוורץ, יעשה הרופא עצמו כאילו אינו רואה ואינו שומע ולא ישיב דבר וחצי דבר, או, לכל היותר, יעמיד את איש-דברו על טעוּתו במלי-תרעוֹמת ובהטעמה יתירה לאמר:  ״שמי דוקטור זיגמונד שוורץ, בבקשה״;  פירוש:  אַל תקל ראשך בי, ודע לפני מי אתה עומד...

ודוקטור זיגמונד שוורץ זה שוֹכר         דירה הנהו כלומר:  דייר ככל יתר הדיירים, בין אלה שיש להם השכלה ותואר אקדמיים ובין אלה שלא זכו לטעום מעץ-הדעת, ודינו כדינם.  ובעל ביתו של גיבורנו הרופא הוא יהודי פשוט, מיוצאי פולין, בלי תואר אקדמי ובלי השכלה אירופית גבוהה, אך איש-מעשה ומחונן בחוש דק של הומור בריא.

משקרבה תקופת השכירוּת לקיצה, השתוקק בעל הבית להשתחרר מדיירו כדי להשכיר דירתו לאחר, כלומר:  להמיר חכמה בממון;  אך מחמת חק-ההגנה-על-הדיירים, שאינו מפלה בין חכמים לשאינם חכמים, ופורש חסוּתו על הכול במידה שוה, נאלץ בעל הבית לכבוש את יצרוֹ ולשׂים מחסום לפיו עד אשר יראה איך יפּול דבר.  ואמנם, דבר נפל.  שנת השכירות כלתה, והרופא שלנו שכח לשלוח לבעל ביתו את דמי השכירות, חלקם במזוּמן וחלקם בשטרי חוב, כפי המוּתנה בחוזה השכירות שתקפו תם.  כל בר-בי-רב יודע היום, כי שכן, שאינו מדייק בתשלום שכר הדירה במוֹעדוֹ, צפוי לתביעת פינוי.  אולם בעל-הבית שלנו, אף שכבר נולדה לו עילת-תביעה לפינוי, ביקש לבצר את עמדתו ביצור-של--קיימא ולסגור בפני דיירו כל פתח של הגנה.  מה עשה?  שלח את בנו בכורו להזכיר לדיירו הרופא, כי הגיע מועד תשלום שכר הדירה, ושם בפיו את הדברים אשר ידבר.  מילא הבן את פקודת אביו, בא אל הרופא, צלצל בפעמון ביתו, ומשיצא אליו הרופא פתח במתינוּת, כמונה מלותיו, ואמר:  ״אדון״ שוורץ, באתי אליך...״ אולם עד שלא כילה לדבר את דבריו סגר עליו הרופא ה״דוקטור״ את הדלת, והדברים נשארו תקועים בפיו.  אותה שעה עמדו ליד הבן, מן המוכן, שנים עדים למען יראו במו-עיניהם בסרב הרופא לגלגל עם שליחו של בעל הבית בענין שכר הדירה.

כששמע בעל הבית כך, שׂשׂוּ בני מעיו.  אך יהודי פיקח היה זה, ומלומד-נסיון בהלכות משפּט, וידוע ידע כי הוכחה שבכתב עדיפה על כל הוכחה שבעל-פה.  מה עשה?  ישב וערך אל דיירו הרופא דברים בכתב, בלא מרירות ובלא הקנטה, ובהן אמר, בין השאר, כי הואיל ותקופת השכירות נגמרה, והואיל וברצונו של הרופא, בודאי, להשאר בדירה גם להבא — אשר על כן, יואיל נא בטובו לשלוח אליו, אל בעל-הבית, את שטרי החוב לקראת התקופה החדשה, כמקוּבל וכמוּתנה, וחתם בכבוד רב, כנהוג.  את המכתב הזה שלח בעל הבית בדואר רשום לפי כתובת מעונו של הדייר, אך על גבי המעטפה רשם מפורש את השם ״אדון זיגמונד שוורץ״, כלומר:  בהשמטת תואר החכמה.  המלכודת הוכנה והקרבן נפל אל תוכה.  משהוּבא המכתב אל הרופא, והלה ראה שהוא מיועד ל״אדון״ זיגמונד שוורץ, ובמיוחד כשנתן עיניו בשם אשר מעבר למעטפה וראה שהמכתב נשלח אליו מאת יריבו הותיק והמוּשבע, בעל ביתו, סירב לקבלו, והמכתב הוּחזר על ידי שלוחי בית-הדואר לשולחו.

עכשיו היו בידי בעל הבית הוכחות למכביר, כי דיירו ה״דוקטור״ מסרב לפרוע את שכר הדירה, ולא עוד, אלא שהוא מגרש מעל פניו את שלוּחי השלום שהוא, בעל-הבית, משגר אליו, ומחזיר את מכתביו אף בלי טרוח לתת עינו בהם.  ואמנם לא עברו ימים מועטים והרופא נתכבד בכתב הזמנה אל בית הדין על שמו המפורש ״דוקטור זיגמונד שוורץ״, ומהעתקי הניירות שצוֹרפו אל כתב ההזמנה נודע לו לרופא, לתמהונו הגדול, כי הוא נתבע לדין-פינוּי בשל אי-תשלום שכר דירה.

ושוב נדרש בית הדין לדוּש בשאלת ״פּרינציפּ״ מדומה, ולפסוק הלכה:  חוק ו״פּרינציפּ״ מה מהם עדיף לגבי תשלום שכר דירה?

*

ולבסוף דוגמה אחת מחיי ההווי של יום יום, אשר הגיבור הראשי בה איננו ״בעל״ פּרינציפּ, אלא ״בעלת״ פּרינציפּ:

נערה אחת מבני עדות המזרח שירתה בבית אמידים משך שתי שנים רצופות.  כשהתפטרה לבסוף ממלאכתה וביקשה לעזוב את בית נותני-לחמה, נשארה בידם משכורת של שבועיים ימים.  הגברת בעלת הבית סירבה, מתוך נימוּקים שלה, לסלק את עודף החשבון, והנערה נאלצה לתבעה לדין.  בעת בירור התביעה לא הכחישה הגברת את עצם החוב, אך טענה כי הזכות עמה לזקוף בחשבון סכום כסף אשר התובעת חייבת לה.  היא הוציאה מארנקה רשימה ארוכה וקראה מתוכה:  ״ביום פלוני שברה העוזרת קערת חרסינה שמחירה כך וכך...  ביום אחר שברה כוס ומגש-פירות שמחירם כך וכך...  שני ימים נעדרה ממקום מלאכתה בלא צידוּק כלשהו...  ועוד ועוד.  בסך הכל יש, איפוא, לנכות ממשכורתה של העוזרת סכום של כך וכך.  יוצא, שלא זו בלבד שאין לה לתובעת עליה ולא כלום, אלא שהיא, הנתבעת, חוב יש לה על התובעת, וחסד היא עושה עמה שאינה דורשת את המגיע לה.

ביקש השופט מוצא של פשרה בסכסוך הפעוט ופנה אל מצפוּנה של הגברת:  ״הכיצד?״ אמר לה ״נערה עניה עבדה בביתך עֵת רבה כל כך, והנזק נגרם על ידה שלא בזדון.  אולי לא תעמדי בכל זאת על דעתך ותסלקי לה את הפרוטות האחדות שיש לה בידך, בלא דיון ובלא פסק?״.  משכה הגברת הכבודה בכתפיה מתוך פינוּק וגנדרנות וצפצפה בקולה הדק:  ״אני רוצה שהאדון השופט יבין שאין כאן שאלה של כסף.  אני עומדת על ה״פּרינציפּ״ שנערה העוזבת את מקום עבודתה מחוייבת לשלם את דמי הנזקים שנגרמו על ידה״.

לבסוף מתברר, כי להד״ם:  ה״פּרינציפּ״ אינו ״פּרינציפּ״, וה״מוטיב״ נעוּץ במקור אחר לגמרי.  הגברת הנכבדה מוכנה לא רק לוותר על הנזקים, אלא גם להוסיף כמה לירות על שכרה החדשי של הנערה, ובלבד שזו תחזור לעבודתה, משום ש״השגת עוזרת כיום״ לפי ביטוּיה של הגברת ״קשה כקריעת ים-סוּף ממש״.  אך הנערה עומדת במרדה:  ״מה?  היום תשלמי לי רק ארבע-עשרה לירות בחודש בעד יום עבודה שלם ולהשאר שלשה לילות בשבוע לישון בבית שלך?  אבא שלי אומר:  היום לא יש עוד עבדים, ולא יש עוד עבודה בשביל חנם.  היום אנו לפי שעות, חמשה עשר גרוש השעה ואוכל פעם אחת.  תשלמי יש עבודה;  לא תשלמי לא יש עבודה...״

והצעת הפשרה של השופט לא נתקבלה על דעת היריבות.

 

בר-פלוגתיה דקופרניקוס

לפני ארבע מאות שנים ויותר כך מספּרים לנו רוֹשמי-רשומות חי אדם אחד אשר חוֹלל מהפּכה בהתפּתחוּת המחשבה האנושית בחקירותיו בשׂדה המדע.  שם האדם ניקוֹלאוּס קוֹפּרניקוּס, ואת המהפכה יצר בשיטתו, השיטה ההליוצנטרית.  קופרניקוס זה כך אנו קוראים בספרים היה חכם פולני שלמד תיאולוגיה, אסטרונומיה, משפּט ורפואה, ובחקירותיו העלה, כי השמש עומדת במקום אחד, במרכז, וכי הארץ ויתר כוכבי-הלכת סוֹבבים אותה וגם סוֹבבים על צירם הם.  תורה זו דחתה את השיטה הגיאוצנטרית, שהיתה מקובלת עד ימיו, כלומר:  השיטה שהורתה, כי הארץ היא היא העומדת במקום אחד והשמש סובבת אותה.

כמה עשרות שנים לאחר מותו של קופרניקוס כך מוסיפים הספרים ומספרים קם באיטליה חכם מהוּלל אחד, גלילאו גליליי שמו, אשר אף הוא עסק בענינים העומדים ברומו של עולם, וחקר במיוחד תופעות מיכניות בטבע, כגון:  חוקי הנפילה החפשית, חוקי המטוטלת, חוק ההתמדה ועוד.  בין השאר חזה חכם זה גם בכוכבים, ובאמצעוּת משקפת אסטרונומית שבנה לעצמו, גילה את בני לויתו של ״צדק״, את צורותיו של ״נוגה״ ואת טבעת ״שבתאי״.  והנה העלה גליליי זה בחקירותיו, כי קופרניקוס צדק בשיטתו, וכי השמש אמנם עומדת במקום אחד והארץ סובבת אותה.  הוא גם כתב ספר מקיף על יסודות השיטה הזאת, ועל אף לחץ האינקביזיציה והאיומים של מורדי האור בזמנו, שתחילה הביאוהו לידי כך שחזר בו בפוּמבי מדעותיו, הצהיר לפני מותו כי ״הארץ בכל זאת הסוב תסוב״.

מימיהם של שני חכמי עולם אלה, קופרניקוס הפולני וגליליי האיטלקי, ועד ימינו אלה, הורוּ מורים תורה זאת בבתי מדרש ובהיכלי מדע בכל העולם כולו, וחכמים מחכמים שונים ובארצות שונות קמו וגילו לאורה תגליות עצוּמות ואמצאות חדשות לטוב לנו ולאנושוּת כולה.  ואם כי זעיר-שם זעיר-שם עמדוּ גם מתנגדים לערער על ״תורת-כפירה״ זו, לא שמענו כי בתי דין, ובמיוחד במאת או במאתים השנים האחרונות, יידרשו לחווֹת דעה מה מידת אמת ומה מידת כזב צפוּנות בה.

כלפי מה נאמרו הדברים האלה?  כלפי יהודי אחד, תושב הארץ וחובב הגזע האנושי ״ללא הבדל מפלגה ודת״, כפי שהוא מעיד על עצמו, אשר גילה, כביכול, אחרי ארבעים שנות עמל ויגיעה, כי תורת קופּרניקוס בשקר יסודה, וכי לעומתה יש הוכחות-של-ממש, כי הארץ עומדת במקום אחד, והשמש והמזלות ושאר צבא-השמים סובבים אותה.

והנה מן המפורסמות, כי בני אדם זכאים לחשוב מחשבות ככל העולה על רוחם;  ואם זכותם עמדה להם לחסות בצל כנפי מדינה דמוקרטית, מותרים הם גם בהטפת דברים מעל דוּכן ובימה בגני ציבור ובקרנות רחוב, בחינת ״יפוצו מעינותיך חוּצה״, כדי לעשות נפשות לתורתם.  השומע ישמע והחדל יחדל.  אולם כאשר הוגי-דעה אלה חורגים מן המסגרת המקוּבלת, ועושים נסיונות לכפות את דעתם על הזולת בדרכי לחץ וכפייה באים הם על גמוּלם מטעם משליטי החוק והסדר, והם יוצאים וידיהם על ראשם.

היהודי שלנו, אשר לפי דבריו עלה בידוֹ לחדור אל עמקי ההוויה אחרי עמל של ארבעים שנה ויותר, ולדלות משם אוצרות אושר לכל בני המין האנוֹשי, הפיץ את תורתו בין ידידיו ומקורביו, ונראה הדבר כי הם לא הביעו שום התנגדוּת לה.  לא הוּברר לי אם העדר התנגדות זה ניתן להתפרש כהסכמה גמורה לעיקרי שיטתו של היהודי, או נבע מתוך חוסר שלמות בידיעת התורה של קופרניקוס וגליליי, בהשוואה אל התורה החדישה-נושנה של היהודי מארץ ישראל, או אולי טעמו פשוט הרבה יותר, היינו:  הרצון למעט בויכוּחים ובפוּלמוֹסי-סרק עם חכם-רזין זה, אשר כל סוד לא אניס ליה.  אם כך ואם כך, הפועל-יוצא היה, כי רוחו של היהודי נתעוֹדדה בו, והוא גמר אומר בנפשו לגאול את האנושוּת ממ״ט שערי-טוּמאה ר״ל אשר שקעה בהם מחמת ״תורת הכזב״ של קופרניקוס וגליליי, ולהעניק לאדם, באשר הוא אדם, כל שכיות החמדה הגנוּזים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.  לתכלית זו פנה אל מרכז הרוח של עולם ישראל, היא האוניבר­סיטה העברית הבנוּיה לתלפיות בירושלים הבירה, בדברי עצה והצעה לכונן קתדרה, היא בימה של תורה וחכמה, אשר מעליה יורו בני אדם של תבונה ושל צורה את תורתו לעולם כולו ההולך בחושך זה מאות בשנים.  יחד עם זה בא בדברים גם עם המכון המדעי לחקר הטבע אשר באוניברסיטה והציע לפניו, ביתר דיוק:  דרש ממנו, לשלוח מלאכוּת של אנשי חכמה ומדע אל תל-אביב כדי לעשות בה את הנסיונות המדעיים הדרושים להוכחת אמיתוּת תורתו.

נקל לשער מה רבה היתה שמחתו של היהודי, בשוותו לנגד עיניו, כי לעת זקנה יזכה לראות קווי-אור בוקעים ממרומי הר-הצופים ומגיהים את חשכּת הדורות, דורות העבר ודורות העתיד, וקווי-אור אלה שלו הם, פרי-עמלוֹ ויציר-רוחו.  אך נטרפה עליו שעתו, מחמת קוצר-ראייתם של היושבים בפסגת ה״פרנסוס״, כפי שיבוֹאָר באריכות להלן.

מה ראה היהודי על ככה, כי בחר בתל-אביב דוקא למקום-ניסוי-שיטתו?  שני נימוּקים לכך:  ראשית, משום שהוא, החוקר-הממציא, גר בעיר הזאת, ולא יהיה עליו לטלטל עצמו למרחקים;  שנית, משום שתל-אביב, כידוע, שוכנת לחוף ימים, ולכאן מזדמנת, גם כן כידוע, השמש בכל יום בשעות-אחר-הצהרים לטבילת ערבית.  ואין לך מקום נאה מזה ושעה כשרה מזו לעשות בה את הנסיונות הדרושים.

אינני יודע מה תשובה השיבו לו חכמי המכון למחקר המדע אשר בירושלים הבירה.  לעומת זה ידוע, וראוי הדבר להודיע, כי האוני­ברסיטה העברית ראתה עצמה פתאום נתבעת לדין, בשל סירובה ליתן דעתה על תגליתו המרעישה של אותו יהודי.

כשלוש מאות תשעים וחמש שנים אחרי מותו של קופרניקוס, מגלה התורה ההליוצנטרית, וכמאתים תשעים וחמש שנים אחרי מותו של גליליי, התלמיד המובהק אשר הגן עליה בחרף-נפש והפיצה ברבים, עומדת, איפוא, תורה זו לדין עם תורתו של יהודי אחד מארץ ישראל, בתביעת ״פלוני נגד האוניברסיטה העברית בירושלים״.  ואַל יהא הדבר קל בעיניך.  שהרי רוב רוּבה של עבודת בית-הדין כל בית דין מצטמצם בד' אמות של הלכה, ובשטח לא רחב מזה של סכסוכים, פעוטים או נכבדים, שבין אדם לחבירו, המתיישבים בסופו של דבר אם בפשרה ואם בפסק-דין.  משפּטים על פינוי מקומות-מגוּרים ובתי-עסק, למשל, וענינים של פירוּק-חברות וחיסוּל שוּתפוּיוֹת, של פּיטוּרי פקידים ופיצויי-תאונה לעובדים, של הפרת חוזים ואי תשלום שטרי-חוב, של מתן ״צו-עשה״ ושל עבירות על צו ״לא תעשה״, כל אלה וכיוצא בהם דברי-ריב ועניני-מצה, ואפילו רוב המשפּטים ש״בינו לבינה״, הם מעשים בכל יום, והצד השווה שבהם, שחותמם טבוּע ורישומם ניכר בבעלי הדין עצמם, ואילו הציבור בכללו, ולא-כל-שכּן המין האנושי כולו, אינו נפגע ברוב או במעט מהבעיות התובעות פתרון בהם.  נדיר ביותר הוא סוג המשפּטים אשר בהם מתעוֹררות בעיות כלל-עולמיות, או אשר בהם חייב בית-הדין לדוּן בחכמת-מה-שאחר-הטבע.  והנה נדרש פתאום בית-דין-של-מטה להכניס ראשו בסבכי בעייה המרקיעה שחקים בחשיבותה, ונוקבת ויורדת עד תהום רבה, ולהכריע בין ענקים חכמי-עולם....

 

*

התביעה אשר הגיש היהודי אל בית הדין המחוזי בירושלים כלוּלה בשלושים סעיפים, המשתרעים על עשרים גליונות נייר בגודל 34 על 24 ס״מ, ונושאת כותרת ראשית וכותרת משנה.  בכותרת הראשית כתוב לאמר:

״הנידון:  פצוּיים בעד הנזקים שנגרמו לתובע על ידי הזנחת הנתבע (כלומר:  האוניברסיטה העברית) למלא את משאלות התובע״.

ובכותרת המשנה נאמר כך:

״סכום הפיצויים בעד הנזקים:  כפי שיקבעו על ידי בית המשפּט״.  כאן יש להוסיף במאמר מוסגר, כי כאשר נדרש התובע על ידי בית המשפּט לקצוב את הסכוּם במדוייק, אמר כי הוא מעמיד את תביעתו על חמשת אלפים לא״י, שהם דמי נזק, צער, שבת ובושת שנגרמו לו.  אין לחלוק על כך, כי זהו סכום צנוע מאד, בהתחשב בגודל האבידה שהסבה האוניברסיטה לאנושוּת...

לשלושת הסעיפים הראשונים אשר בכתב התביעה נוֹדעת חשיבוּת מיוחדת משני טעמים:  ראשית, משום שמכל שלושים סעיפי התביעה, אלה הם הסעיפים היחידים המובנים, פחות או יותר, לאדם שלמד פעם פסוק כהלכה.  שנית, משום שיש בהם כדי יצירת האווירה והשכנת ההשראה הדרושות, כידוע, לדברים שבהפשטה ושבעיון.  מטעמים אלה אני נוטל רשוּת לעצמי להביא את שלושת הסעיפים הראשונים במלואם.  ואלה הם, ככתבם וכלשונם:

״סעיף א':  שופטים נכבדים, דרשתי מהנהלת האוניברסיטה בירושלים להכיר בזכוּיותי הטבעיות שלי בתור חוקר אזרח, לקבל את ההחלטה לבוֹא לתל-אביב בארבעה באוגוסט, שנת 1935, לחקירת התגלית שלי.  דרישה זו מכוּונת להכרה בזכויותיו של המחקר האזרחי, כיון שהמחקר האזרחי אינו מפקיע עצמו מכלל השגחת הנהלת האוניברסיטה הירושלמית, לכן הוא זכאי לקבל תשובה חיוּבית.  אולם הנהלת האוניברסיטה בירושלים נכשלה, משום שנמצאו אשמים שפגעו בי קשה במחשבה ערמוּמית וגרמו לי נזק רב.

סעיף ב':  לכן ארגיש את עצמי נאלץ לצערי הגדול לבקש את בית הדין המחוזי להזמין את המזכיר הראשי של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הנהלת האוניברסיטה הירושלמית, להופיע למשפּט לפני נשיא בית הדין.

הנני מתכבד לבקש את בית הדין להקדיש את תשומת לבכם לתביעה דלקמן ולדוּן את הנתבע על האשמה שהפרוּ החוקים של התחייבויותיהם, שהשמידו כל הקריאות שהגשתי כמה פעמים להנ״ל על זה לערוֹך חקירת התגלית בתל-אביב שהם החניקו, ועל ידי כך נעלמה תכנית רצינית מהצבוּריות.  אשתמש בהזדמנות זו לעורר תשוּמת לב לענינים חשובים ודחופים שהדיון עליהם מיד מוּצדק לגמרי, כי ההתבוֹננוּת על חומר הקריאה מביאָה לידי גילוי המציאות הטובות, אשר חייב בה כל מחקר ועומק-הדין עליה.  רצוני להזכיר לבית הדין כי על אף דרישותי הרבות בענין החקירה בתל-אביב לא נעשתה עד עתה על ידי הנתבע שום פעולה, והייתי דורש למלא בהקדם האפשרי ביותר את חקירת התגלית בתל-אביב, שצדקתה מוכחת מעצמה.

לפיכך הנני לבקש את בית הדין שתוציאו פסק-דין, שהנתבע חייב לקבל על עצמו את חקירת התגלית בתל-אביב, וכל הפעולות הנורמליות הכרוכות באופן ממשי להוציא לאור, בצוּרת טבלה.

סעיף ג':  אולם לא ישבתי כלל וכלל בחיבוּק ידים.  זה ארבעים שנה היו עשתונותי רעננים ומוּקדשים לחשיבוּת חקירת הפרוצסים של המזלות ההולכים, ואחרי עמל רב גיליתי בתל-אביב דבר אשר הוא למעלה מכל פלאי האנושיוּת, דבר אשר כל שומעיו תצילינה אזניו;  לא יאוּמן לולא עיני ראוהוּ.  הנהיה נגלה כדבר הגדול הזה, או הנשמע כמוהו?״

לאחר דברי פתיחה אלה, הנקראים בנשימה עצוּרה כסיפור-בלשים מושך-לב, מביא אותנו התובע אל פסגת השיא המפתיע בהדרו:

״גיליתי את מבוא השמש בים התיכון״.

(המלים האחרונות מוּדגשות במקור, להעמידנו על חשיבוּת המאורע).  כאן באה שורה של עֵדים המוכנים, לדברי התובע, להעיד על אמיתוּת התגלית.  בהם שני סוחרים, עורך עתון יומי אחד, סופר ועתונאי ידוע-שם, המודיע לנו מפקידה לפקידה במדורו ״הטבע והארץ״ שבעתון יומי נפוֹץ את הנעשה בממלכת-השמים ועל התופעות הנדירות אשר יש לראות בכוכבים ובמזלות בעזרת זכוּכית מפוּייחת, ורב אחד, מאחת המושבות ביהודה, אשר התובע מעיד עליו שהוא ״מקוּבל וחוקר״.  ליד שמו של כל עֵד צוּיינו כתבתו המדוּיקת של העֵד ומספר הטלפון ותיבת הדואר שלו, למען לא יכבד הדבר מבית הדין לבוא עמו בדברים באופן דחוף, ולעת הצורך גם באמצעוּת הטלפון...  הסעיף ג' מסתיים במלים אלה:

״לא היתה תגלית כזאת מתחילת בריאת העולם נמצא שזה מעשה בראשית״ (גם ארבע המלים האחרונות מודגשות במקור, להורות על חשיבותן).

מסעיף ד' ואילך מתחיל הלבירינט האָפל, שאין לו ראשית וגם אחרית אין לו.  זהו גיבוּב של מלים, פסוּקים מסורסים ומליצות נבוּבות, איומים, הבטחות ותחינות.  ועל הכל הספד-תמרוּרים על קוצר ראייתם וקשיחוּת לבם של חכמי האוניברסיטה, שתגלית-קסם ניתנה בידם להביא בה גאולה לאנושוּת הדוויה, והם החמיצו את השעה.

*

וכי ישאל השואל:  מה בעצם הניע את היהודי לפנוֹת אל בית הדין?  ואשיבנו, כי כמה נימוּקים לכך:

ראשית, התורה החדשה עצמה.  לפי דברי התובע שלא בנקל אפשר לעמוד עליהם מתוך מבוּל המלים שהוא ממטיר בכתב תביעתו גילה מה שהוא מכנה בשם ״תגלית מרעישה״, היינו, ״מבוא השמש בים-התיכון״.  כיצד הגיע לידי התגלית אין הוא מפרש.  לעוּמת זאת מסביר הוא את יסודותיה.  וכאן מוטל אחד ההפרשים היסודיים שבין תורתו של קופרניקוס ובין תורתו של התובע.  תורתו של קופרניקוס, כידוע, מורכבת היא, ומצריכה לפחות ראשי ידיעות בחכמת הטבע, באַסטרוֹנוֹמיה, במתמטיקה, בפיסיקה ובגיאוגרפיה, ואילוּ תורתוֹ של התובע אינה מצריכה אלא הבנת פירוש המילות של לשון-הקודש ולא יותר.  כן, וגם קצת דקדוּק הלשון (דרך אגב:  מקצוע אשר התובע עצמו אינו מן הבקיאים בו כל כך...).  אך מוּטב שאתן לתובע לדבר בלשונו הוא.  ואלה דבריו:  ״השמש היא רק חמת מלאה אינרגיה והמזלות מסביב לוחצים אותה ומביאים אותה לים, ועל מקומה, תוך כדי דבור, זורחת שמש חדשה בארצות בחצי השני של כדור העולם.  ומן הים השמש מפזרת ומפרידה את האינרגיה נמוך כמעט שמגיע לארץ בכח כמו פנטאוֹן, פעם מזרח ופעם מזרחית צפונית ופעם דרומית מזרחית שיירי אינרגיה השמש שופך על הים.  כשתכלה האינרגיה מן החמת, המזלות לוקחים מן הים את החמת ונעלמים מן העין״.

אלה הן הא' והת' של תורתו.  הדבר פשוט, כמדומני, בתכלית הפשטוּת...  חסרות כאן, כמובן, הוראות לדרכי ההוכחה המדעיות על המשחק המלבב והמשעשע שמשחקים המזלות והים בשמש, דוגמת משחק ה״תופסת״ הנוהג אצל תינוקות-של-בית-רבן.  אך הן לצורך כך פונה הוא אל האוניברסיטה ודורש ממנה לעשות את הנסיונות הדרוּשים...

שנית, החשיבות המעשית של התגלית.  בתורה לכשעצמה, עם כל יפיה והדרה, אין, לכאורה, משום תכלית ממשית.  לעומת זאת מבטיח לנו התובע חזור והבטח, כי ברכה מרוּבה צפוּנה בתופעות הלווי של התגלית.  אך גם כאן מן הראוּי לתת לתובע לסכם את רעיונו בנוסח שלו ובדבריו הוא.  וכה יאמר בתביעתו:  ״על הערך הגדול שיש בחקירת התגלית בתל-אביב להמצאת השפעה לאוניבר­סיטה העברית קשה להביע באור, כיון שהיא ממש שאלת חיים להאוניברסיטה.  המלוּמדים שטיפלו בחקירת התגלית לא האמינו למראה עיניהם, משום שאי אפשר להשווֹת את המצב הקודם של המדע עם האפשרוּיות החדשות, כשתתקבלנה האבסטרקציות של התגלית שלי.  הן תתנה את הבסיס לניצוּל חפשי וחינם של קרני השמש.  כי מעיין-האינרגיה קרוב אל שפת הים, וקל לרכז אותה כדי שתספּיק להעשיר את ארץ-ישראל כלה.  וכך תהיה ארץ-ישראל המקור של האינרגיה לעולמי עד״.  ובמקום אחר:  ״התגלית שגיליתי בתל-אביב שוה לכל הפחות 50 מליון לירות.  ולמרות זה שנתדלדלתי, כי הזלתי זהב רב מכיסי ובטלתי ממלאכתי במשך החקירה, בכל זאת את הזכיון החשוב של התגלית שלי אינני מסכים למכור, כי היא מכוונת לטובת הציבור.  היא תיצור לנו השקפות חדשות איך להתרחק מטעוּת, והעיקר שתראה לנו את הבסיס של האידיאלים שהם יותר חזקים מכל נשק בעולם, ותתן לנו את הידיעות מאיזה אלימנטים הגופים המורכבים נבראוּ, ופתרון מדויק לשאלות השונות במדע הטבע לבני חמד אלה שלומדים עכשיו פיסיקה בפקולטה, באקדמיה של האוניברסיטה בירושלים, כי הם משתוקקים לדעת פתרון לכל אלה ואינם מוצאים...  כי ההשקפות של עכשיו אינן מספיקות, אבל ההשקפות החדשות של התגלית בתל-אביב הן יותר מדי חריפות משאוּכל לתת באוּר״.

אנו עוסקים כאן איפוא בפיסיקה, באידיאלים נצחיים, ובעיקר באינרגיה.  ואם נביא בחשבון את סדר הזמנים, כלומר:  שהדברים נכתבו כמה שנים לפני ״הירוּשימה״ ו״נגסקי״, וזמן רב עוד יותר לפני שחכמים שיערוּ באיזו מידה אפשר יהיה להשתמש באינרגיה האטוֹמית בחיים האזרחיים, יוּברר לנו באמת מה גאוניות צפוּנה בתגלית...

שלישית, למה נטפל אל האוניברסיטה דוקא?  גם בענין זה יש לו לתובע נימוּק משלו.  ונימוּק זה מבוּסס על חובותיה של האוניבר­סיטה כלפי כלל ישראל.

עצם העובדה, שהיהודי רואה לכשר לפניו לתבוע את עלבונו ואת נזקיו בדין, די בה להוכיח שהוא לא ראה את פנייתו לאוניבר­סיטה כבקשה של חסד, אלא כדרישה שבזכוּת;  אך בכתב תביעתוֹ הוא מבאר באר היטב את המקור שממנו נובעת לדעתו זכות זאת.  והכל בהגיון של ברזל שאין אחריו כלום.  וזה הוא, בקירוּב, הלך-מחשבותיו:  הפרופיסורים של האוניברסיטה מקבלים את משׂכורתם מידי המדינה (מאילו מקורות שאב התובע את ידיעותיו בהלכות פיננסים ותקציבי חינוך ומדע אין הוא מפרש, אך ברי לו כי חכמי האוניברסיטה באים על שכרם מידי המדינה), ולפיכך מחוּייבים הם לשרת את המדינה במיטב כחותיהם.  אין מדינה אלא אזרחיה.  וזכויות האזרחים, ובכלל זכויות אלה חופש המחקר המדעי, הן ״קודש קדשים״.  והואיל ו״החוק מוכרח להגן על זכויות האזרח אפילו איננו לובש איצטלא רשמית, שאם לא כן יש הפליה, והפליה אסורה על פי המנדט״, על כן ברור במידה שאין למעלה הימנה, כי האוניברסיטה העברית, כמרכז המדע בארץ-ישראל, לא רק זכות היא לה, אלא אף חובה, לטפל בכל תגלית אשר כל אזרח מגלה...

במרירוּת נפש מספר התובע, כי בא בכתובים עם אנשי האוניבר­סיטה במשך שנתים ויותר, וכל אשר ביקש מהם היה רק לשלוח משלחת מדעית לחוף הים בתל-אביב, כדי להוכיח להם כי ״הסגוּלות היקרות מהתגלית לא נערוך אליה להמשיל לה, וכי כל אוצרות הזהב שבעולם כאין נגדה״.  אך הם אטמוּ אוזן מהקשיב לדבריו.  וכל כך למה?  ״זאת תורת הקנאות״ בלשונו של התובע.  הם פשוט מקנאים בו, ומשום כך הם מעדיפים לגרום נזק רב לא רק לתובע, אלא גם ״להשחית ולהזיק לתכלית מדע הטבע״, ובלבד שלא להכיר בגאוניותו של התובע, המקנה לו, לדעתו, ״את הזכות לקבל פרס נובל...  על גילוּי תמצית הנשמה של יסוד האינרגיה״.

וכדי שלא לתת מקום למחשבת פיגוּל, כי רק המדע החילוני והשאיפה החמרית לעשות עושר, חס ושלום, הדריכו את החוקר שלנו בדרכו הארוכה, הוא אומר במקום אחד בתביעתו:  ״אלהים בחר בי לגלות לאנשי האוניברסיטה תעלומות הטבע ולתת לה את הזכות להכיר בפומבי את לידת התגלית שלי״, אלא שטחוּ עיניהם מראות נכוֹחה ״ואין איש שם לב להרגיש כי לא חדלתי מלקרוא להנהלת האוניברסיטה אשר תרדמת השטן שפוכה עליהם:  אל תישן קומה לחקירת התגלית בתל-אביב...״.

מהי איפוא בקשתו של התובע מבית הדין?  יש להציל את התגלית ״לטובת האוכלוסיה של ארץ-ישראל בלי הבדל גזע ודת״ ויהי מה.  לפיכך דורש הוא מבית הדין לעשות את המעשים הבאים:  (א) לקבוע שאנשי האוניברסיטה חטאוּ חטא גדול לאנושוּת, למדע המחקר ולתושבי ארץ-ישראל;  (ב) להענישם בכל חומר הדין ו״להפליא לעשות״ על אשר היו מלאים רוח קנאה ותחרוּת ״ולא הפכו את הסוד הכמוּס למעין המציאות״;  (ג) לצוות על האוניברסיטה ״לפצות את התובע תמורת הנזק, ואגב, לשלם גם את הוצאות המשפּט״;  ו-(ד) לצווֹת על האוניברסיטה ״לבחון את התגלית בתל-אביב וּלהוֹציאָה לאור המציאות, ולתת אינפוֹרמציה במקומות הדרושים...  ולהכריז על לידת התגלית שלי בפוּמבי ולהכיר רשמית שאני יחידי בעולם שגיליתי בתל-אביב את מבוֹא השמש בים התיכון״.

ובסוף דבריו הבטחה וּתפילה קצרה.  ההבטחה, בלשונו של התובע:  ״ראוי שיבינו חברי בית הדין שאין שום השגת גבול, או שום מטרות או סבות פוליטיות בתגלית שלי בתל-אביב, כי זה הנסיון הראשון מבריאת העולם שהחוקר-האזרח יצליח שעל ידו השיג מדע הטבע נצחון הצדק להצלת האנושוּת...  ואבקש מבית הדין...  שלשוּם מחלקה כימית ולא לשום מוסד מחקר בעולם, וגם לי בעצמי, לא תהיה רשות להוציא את האינרגיה...  על דעת עצמו, אלא כל התוצאות...  מן ההכרח שתבאנה לאישור בית הדין...  ולממשלת א״י;  נמצא, שלא תופחת הזכות של המנופולין הקודם אף במשהו...״

והתפילה ואף היא בדברי התובע ״מסרתי לבית הדין את כל דברי האשמה, ואשמח אם תהיו בטוחים שלא לחנם הקרבתי קרבן כשם שהקריבוהו מאות אלפי החוקרים שמסרו נפשם על קדוּשת חקירת מדע הטבע ובאו באש ובמים במלחמת חקירת העולם ונהרגו וטבעו ונחנקו, ואני מתפלל בעד הזכרת נשמותיהם.  ועלי להטעים שגוֹרל כל החוקרים שהומתו על קדושת המדע דחפוּני להקריב קרבן את מבחר שנותי;  אך החקירה עמדה לי שגיליתי אוצר נאה לטובת הארץ כלה.  ואני מאחל לבית הדין הצלחה בהנהלת המשפּט הזה, ומתפּלל ומאמין כי הצעותיכם תשמשנה יסוד של קיימה לטובת חיינו ואורך ימינו והצלחתנו;  וארץ הקודש הזאת אשר ממנה יצא בעבר דבר טוב, תזכה גם היום לזכות אותנו בזכות הגדולה הזאת של המצאתי;  ואז ידעו הכל מי הדיינים ומה מעשיהם, ויעידוּ על פעלה ויכלתה של המדינה המנדטית האנגלית...״.

תם ונשלם כתב התביעה.

ויתר מעשי היהודי הנפלא הזה, מהלך המשפּט, דברי פסק-הדין ופרשת הערעור, בשיחה הבאה.

*

התעכבתי באריכות-מה על טענותיו של התובע בתביעתו נגד האוניברסיטה, ואני אומר להקדיש גם שיחה זאת למהלך המשפּט, לא רק מפגי הזרוּת אשר בעצם תורתו של היהודי, אלא גם, וביחוד, כדי להראוֹת במה רואים כמה מאנשי ציבורנו את תפקידו הראשי של מוסד תורה וחכמה, מה מידת הבנה יש להם בניהוּל עסקי-מדינה ומה אמוּן תמים רוחשים הם לסמכויותיו הבלתי-מוּגבלות, כביכול, של בית דין ממשלתי.

הנהלת האוניברסיטה נאלצה להגן על עצמה לא רק לשם שמים אלא פשוט מחשש חסרוֹן כיס.  שהרי סוף סוף זוהי תביעה על סכום ניכר, וּמי יודע מה עלוּל המשפּט לפסוֹק?  על כגון דא כבר נאמר:  ״ומשפּטים בל ידעוּם״...  לפיכך ייפתה האוניברסיטה את כוחו של עורר-דין ידוע-שם להופיע ולטעון בשמה.

כבר סיפרתי, כי תביעתו של התובע השתרעה על עשרים גליונות נייר, שהכילו למעלה משש מאות וחמישים שורות.  זהו כתב התביעה הארוך ביותר שקראתי בזמן מן הזמנים.  תשובתו של הפּרקליט מטעם הנתבעת, לעומת זה, היא הקצרה ביותר שראיתי.  היא הצטמצמה בשורה אחת וחצי השורה בלבד, וזו לשונה:  ״בקשת התובע אינה מגלה עילת תביעה נגד הנתבעת״.  זהו בעצם ביטוּי משפּטי רגיל ומקובל בפי אנשי המקצוע, ומשמעו בלשון פשוטה:  ״מה הוא רוצה?״;  כלומר;  גם אם נניח שכל דבריו של התובע בכתב תביעתו נכונים כנכון היום, למה זה נטפל אלי?  ומה הוא רוצה מאתי?

אינני צריך להרבות דברים על הדיון עצמו.  בין כתלי בית הדין נשמעו טענות ומענות אשר שום בית דין בארץ-ישראל, ואני מעז לאמר גם מחוץ לארץ-ישראל, לא זכה לשמוע עד אז.  השופט העמיד עינים תמהוֹת, משך בכתפיו וכתב פסק-דין.  פסק-הדין, לאכזבתוֹ הרבה של התובע, אינו דן כלל ביתרונות או בחסרונות שבתורה האחת או השניה, ואינו מכריע בבעיה הכלל-אנושית שזרק התובע לחלל העולם.  לפני בית הדין עמדו שני יריבים ועליו היה לפסוק בשיקוּל ההגיון ובמידת הדין הקרה מה יש לו לאחד על השני, בלי תת דעתו על היחסים שבין השמש לארץ ויתר הכוכבים והמזלות. והוא פסק קצרות וברורות לאמר:  ״הואיל ועל הנתבעת, כלומר, האוניברסיטה העברית, אינה מוּטלת שום חובה הנובעת מתוך הסכם הדדי שבין בעלי הדין, או מתוך חוק מיוחד הכתוב על ספרי החוקים של הארץ הזאת;  והואיל והנתבעת גם לא גרמה נזק לתובע באחד מדרכי אבוֹת הנזיקין המקובלים;  ומאחר שבספרי המשפּט אין למצוא תקדים אשר בו יוכל התובע להתלות, לפיכך אין לקנוס את הנתבעת רק בשל סירובה להענות לתובע ולקבל את דרישותיו״.  קיצורו של דבר:  התביעה נדחתה למגינת לבו של התובע מגלה-הטמירין, ובית המשפּט הטיל עליו, נוסף על כך, גם לשלם את הוצאותיה של הנתבעת.  הלך החבל אחר הדלי.

אולם היהודי שלנו, אשר יצא לקעקע תורת גדולים, לא בנקל יירתע.  זו דרכם של כל שוחרי-אמת ומחוללי-מהפכה בממלכת הרוח.  האמת, אמתם שלהם, בוערת כאש בעצמותיהם, ואם גם שבע יפּלוּ וקמו, ודרשו צדק ומשפט.  היהודי ערער על פסק-הדין.  אך מאחר שנוֹאָש מראוֹת צדק בבתי הדין של הרשות, יצא לבקשוֹ במקום אחר.  את ערעורו הגיש משום-כך אל...  ״דעת הקהל בארץ״.  כתב הערעור הארוך הוּדפס באותיות של ״קידוּש לבנה״ בצורת ״קול-קורא״ אשר בראשו הכותרת:

״ב״ה.  לצבור הנדיבים בארץ.  ערעוּר על פסק-הדין שיצא...  מבית המשפּט...  שאין חוק״.  בסוגריים הוספוּ כאן המלים ״כי חוק לישראל״.

הטענות הכלולות בערעור אינן שונות במאומה מהדברים שהושמעו בבית הדין של מטה.  אך מה מבקש המערער מ״צבור הנדיבים בארץ״?  הנה דבריו:

״הספּיק הזמן להוצאת האמת ולהעמידה, בהראותנו שהתגלית בתל-אביב גילתה לנו קשר רשעים המבקשים להוסיף על חטאתכם ח׳׳ו.  הנהלת האוניברסיטה העברית חטאה ועל כל העֵדה יצא הקצף, כי החרימו את התגלית והולכים אחרי שוא להאמין בדברי רוח של קופרניקוס וגליליי, אשר הכריזו השקר והכזב על הארץ שהיא מסתובבת, והנ״ל מסכנים עצמם והדור הצעיר עמם...  לכן אלה העומדים על יד ערשׂ ציון הבאה עד משבר ושומעים את זעקת חבליה הנ״ל...  לכם דבר המשפּט להרים מכשול מדרך העם ולייסר בשוטים ועקרבים את הנהלת האוניברסיטה העברית הממאנת לפתוח בחקירת התגלית בתל-אביב...  שמוצא השמש הוא בים התיכון.  להנ״ל יהיה מן הנמנע להקים את העמוד הבועזי של חינוך הדור הצעיר, בכדי לנהלוֹ...  על בסיס אמת וצדק.  על כן עליכם צבור הנדיבים בארץ מוטל התפקיד להזהיר את הנ״ל לשוב מסוּרם ע״י חרמות ונדויים...  בכדי לגרש את החושך מהאוניברסיטה העברית...  ולהסיר את אלהי הנכר מתוכה...  ואם הנ״ל יסרבו לצבור הנדיבים...  ויראו כל אלה אשר עמלו ליצור את האוניברסיטה העברית, כי מעשה ידיהם טובעים בים...  וידעו כל באי עולם למה צריך האדם לשאוף ומה תכליתו בחיים...  ויאמרו העמים והשרים זקוּק עם ישראל לארץ-ישראל ושלום על ישראל״.

אינני יודע מה היתה תגובתו של ציבור הנדיבים לקריאה הנרגשת שהופנתה אליהם, אך עד כמה שידיעתי מגעת עוד עומדים חכמי האוניברסיטה במרדם ומסרבים לגולל חושך תורתם של קופרניקוס וגליליי מפני אור תורתו של היהודי מארץ-ישראל.

*

אמרתי לעיל במרוצת הדברים, כי ענין בדומה לזה לא הוּבא מעולם לבית דין.  הצהרה זו טעוּנה תיקוּן קטן, כי למעשה נדרש גם נדרש פעם בית דין אחד ליתן דעתו על בעיה מעין זאת, אם כי בעקיפין.

הדבר קרה באנגליה בשנת 1876, כלומר, לפני שבעים ואחת שנים.  גלגוּלו של ענין כך היה:  יום אחד הופיעה בכתב העת האנגלי Scientific Opinion מודעה בזו הלשון:

״הח״מ מוכן להשליש 50 נגד 500 לי״ש, ומזמין את כל הפרופסורים למדע, הפילוסופים, ואנשי הרוח אשר במדינה המאוחדת, להוכיח, מתוך כתבי הקודש, לאור השכל, או כעוּבדה, את כדוּריותה ודבר סיבוּבה של הארץ.  הוא יודה באבדן כספּו אם מתנגדו יוכיח, לשביעות רצונו של בורר בן-דעת, כדוריותם של מסילת ברזל, תעלת מים או אגם״.

נענה להזמנה אדם אחד בשם אלפרד ואלאס, והוא הציע להשליש לא 50 אלא 500 לי״ש נגד 500 הלי״ש של מפרסם-המודעה כלומר:  סכומים שקולים מתוך התחייבוּת להוֹכיח ברורות ולמדוֹד ברגלים ובאינטשים את כדוריותם של תעלת-מים או אגם.  אמרו ועשו.  הכספים של שני הצדדים הוּפקדו בבנק על שמו של אדם אחד בשם ואלש, ובין הממרים הוסכם, שאם מר ואלאס יוכיח עד למועד קצוּב את אשר קיבל על עצמו להוֹכיח, לשׂביעוּת רצונם של שני בוררים, ואם תהיינה דעותיהם שקולות, לשביעות רצונו של בורר מכריע אשר ייבחר על ידם, יקבל את שני הסכומים המוּשלשים;  ואם לא יוכיח יקבלם השני, מזמין ההימוּר.  נקבע יום, ומר ואלאס ניגש לעשות את נסיונותיו בתעלת בדפורד לוול (Bedford Level).  שני הבוררים היו חלוקים בדעותיהם, אולם הבורר המכריע שנבחר לפי ההסכם הכריע את הכף לטובת מר ואלאס וקבע, כי הוכח לשביעות רצונו, כי ״פני התעלה בשטח של 6 מילין הם כדוריים בשיעור של חמש רגלים פחות או יותר״.

ידוֹ של יוזם-ההימוּר המזמין היתה, איפוא, על התחתונה, והוא הפסיד בהימוּר.  אך הוא סירב לקבל עליו את הדין ודרש מאת השליש ואלש להחזיר לו את 500 הלי״ש שהפקיד בידו.  הלה דחה את הדרישה ושילם את כל הכסף למר ואלאס הזוכה בהימוּר.  יוזם-ההימוּר תבע אז את השליש לדין ודרש מבית המשפּט לחייבו בתשלום הסך 500 לי״ש.  לתובע זה, יש לציין בדרך-אגב, שיחקה השעה יותר מאשר ליהודי אשר עליו סיפרתי לעיל.  לפני בית המשפט עמדו שתי שאלות:  (א) האם זהו הימוּר שעשׂייתוֹ אסורה על פּי דין או פעולה לקידוּם חקר המדע?  (ב) האם מחויב השליש לשלם את הכסף מכיסו, לאחר שמסרו כבר לזוכה?

על השאלה הראשונה השיב בית המשפּט, כי להסכם כל התכונות של הימוּר בלבד.  התובע, בהזמנתו לעולם, לא התכוון לקבוע עוּבדה מדעית, או לסייע למחקר מדעי, אלא להוכיח את השקפתו הוא בדרך של נצחון והתנצחוּת.  הכסף לא נועד לאדם שיעשה ניסוּיים, אלא למי שיזכה בהימוּר.  משום כך אין לראות כאן מאמץ כן לעודד חקירה מדעית, אלא התערבות גרידא, ודיני ההתערבות וההימוּר חלים על מקרה זה.

ואשר לשאלה השניה:  הימוּר הוא, כידוע, מעשה בלתי חוקי באנגליה והזוֹכה בו אינו יכול לבוא בדין על המפסיד או על השליש שבידו הוּשלש הכסף.  אם המאורע, ששימש נשוא-ההימוּר, אירע, והשליש שילם את הכסף לזוכה, אין לתובע עליו ולא כלום;  אולם כל עוד לא שוּלם הכסף, רשאי כל אחד מהצדדים הממרים לחזור בו מהימוּרו, בין לפני שאירע המאורע ובין לאחר מכן.  במקרה הנידון דרש התובע מאת השליש את כספו לאחר שהמאורע אירע, אך לפני שהכסף שוּלם לזוכה.  ומשום כך היה על השליש להחזירו לתובע.  והואיל ולא עשה כן, אלא מסר את הכסף לזוכה, עליו לשאת באחריות ולפצות את התובע בסך של 500 לי״ש מכיסו הוא[10].  כך פסק בית הדין האנגלי וכך היה.

הצד השווה שבשני המשפּטים, שתורתו של קוֹפּרניקוס לא נתערערה, ודברי גליליי ״הארץ בכל זאת הסוב תסוֹב״ עומדים לעד.

 

העבריין הצעיר עומד לדין

1.

לבאי בתי הדין של המדינה, וגם לקצת מהקהל הרחב שאינו מבאי בתי הדין, ידוּעים, בשמם ובסמכוּיותיהם, בתי המשפּט הרגילים, כגון:  בית משפּט השלום, בית המשפּט המחוזי ובית המשפּט העליון.  הכל יודעים, כי בתי דין אלה עושים את עבודתם בפוּמבי ובדלתיים פתוחות, וכל אשר יש את נפשו, בא ויושב לו בקהל ומזין אזניו מדברי חוק ומשפּט.

לא הכל יודעים, כי בבנין אחד, הרחק משאון בעלי-דין, תובעים, נתבעים, מאשימים, נאשמים וקהל, ומהמולת פקידים, שוטרים, קטיגורים, סניגורים ועדים למיניהם, נעשית עבודת משפּט שלא כמקוּבל בבתי המשפּט הרגילים בצנעה ומאחורי דלתיים סגורות.  בבנין זה מצוּי בית-משפּט-לעבריינים-צעירים, בשמוֹ הרשמי:  ״בית-המשפּט לנוער״ אשר בו עומדים לדין ילדים וילדות, נערים ונערות, אשר סטוּ מהדרך הישר ועברו על דברי חוק ומשפּט.

במה נבדל מוסד משפּטי זה מיתר מוסדות המשפּט, ומה תפקידו במערכת חיי המדינה?

התחיקה בארצנו על הטיפוּל המיוחד בעבריין הצעיר, מתוך דאגה להחזירו למוטב ולהתאימו לחיי חברה תקינים, אינה אלא כבת מחצית יוֹבל שנים בלבד, וכדי להעריך במלוֹא היקפוֹ את שינוי הערכין שהובא בתקופה זו בשטח משפּט זה, הן מבחינת ההלכה המופשטת והן מבחינת המעשה הממשי, יש לעמוד קמעה על מצב הדברים כאשר היה, בטרם החלו רוחות המערב מנשבות בארצנו.

*

לפני כיבוּש הארץ על ידי הבריטים, וגם כמה שנים לאחר מכן, היה קיים בספרי החוקים של המדינה רק סעיף אחד, הוא הסעיף 40 של חוק-העונשין-העותומני, אשר בו, בסעיף יחיד זה, נצברו כמעט כל הדינים על מעמדו המשפּטי של העבריין הצעיר וכל ההוראות על דרך הטיפול בו מטעם שופטיו ודייניו.  ואם ניתן את דעתנו על כך, כי חוק-העונשין-העותומני הוּחק בשנת 1858, נוכל לשער בנקל מה היה יחסו של משפּט המדינה אל העבריינוּת בהיקפה הרחב, ומה מקום תפסו בו בעיית העבריין בכלל ובעיית העבריין הצעיר בפרט.  בהמשך הזמן חלו אמנם באותו חוק שינוּיים ותיקונים, קטנים וגדולים, אך החוק בכללו נשאר בן-תוקף בארצנו עד שנת 1937, והסעיף 40 שבו, הדן בעבריינים צעירים, עד שנת 1922.

עבריין צעיר, לפי חוק-העונשין-העותומני, הוא עבריין אשר לא נראו בו סימני בגרוּת;  וסימני בגרוּת, לפי המשפּט העותומני, הם:  לזכר ראיית זרע וכוח העיבוּר, ולנקבה הווסת וכושר ההתעברוּת.  אולם עונת הבגרות אינה שווה אצל הזכר ואצל הנקבה.  אצל הזכר תחילתה במלאות לו שתים עשרה שנים גמורות, ואצל הנקבה במלאות לה תשע שנים גמורות, וסופה אצל שניהם במלאות להם חמש עשרה שנים.

בשאלת החטא וענשו הכלל הוא, שאין אדם שעבר עבירה פּטוּר מעוֹנשין, ואפילו הוא בן גיל רך ביותר.  הגיל הרך של העבריין הצעיר הוא רק גורם להמתקת העונש, אך לא לביטוּלו הגמור.  כך, למשל, אם העבריין לא הגיע לגיל הבגרות כלומר:  הוא זכר ולא מלאו לו שתים עשרה שנים, או היא נקבה ולא מלאו לה תשע שנים ההנחה היא שאין הוא יודע להבחין בין איסוּר להיתר, ולפיכך אין להענישו במידת העונשים הקבועים בחוק לגבי עבריין רגיל.  העונש האחד שבית המשפּט מוסמך להטיל על עבריין צעיר כזה הוא לתתו לפיקוח אביו, אמו או קרוביו, לאחר המצאת ערבוּת בטוחה ומספקת להנהגתו הטובה בעתיד.  לא ניתנה ערבות כזאת, בטלות המסיבות המקילות שמקורן בגיל הרך, ועל העבריין הצעיר לרצוֹת את עווֹנו בבית הסוהר במשך תקופה מתאימה ״לשם תיקון עצמי״.  מה תיקון יכול תינוק רך להביא על עצמו בבית-הסוהר, מקום שבו נכלאים פּושעים מכל הסוגים נקל לשער.

אדם שהגיע לעוֹנת הבגרוּת ולא נראו בו סימני בגרוּת כלומר:  זכר בין השנים שתים-עשרה וחמש-עשרה, ונקבה בין השנים תשע וחמש-עשׂרה נקרא במשפּט העותומני ״מתבגר״ ו״מתבגרת״.  בהתבע מתבגר או מתבגרת לדין על בית המשפּט לקבוע אם הם מבחינים בין איסוּר להיתר.  אם מתברר, כי אינם מבחינים דינם כדין קטן שלא הגיע לתחילת גיל הבגרות, וענשם כענשו, כלומר:  מוסרים אותם לפיקוּח ההורים או הקרובים לאחר המצאת ערבות מספקת להתנהגוּתם הטובה.  אם הדיין קובע כי מבחינים הם בין איסוּר להיתר, דינם חמוּר יותר, אך גם עמהם עושה המשפּט חסד-מה, ופוטר אותם בעונש קל יותר מהעונש הקבוע בחוֹק לגבי עבריין מבוגר אשר עבר עבירה דוֹמה.  ואלה הן ההקלות אשר עבריין צעיר כזה, בין זכר ובין נקבה, זוכה להן:  אם העבירה היא מסוג העבירות שהעונש עליהן הוא מוות, או עבודת פרך, או מאסר עולמי במצוּדה, או גרוש עולמי הוא נדון למאסר לתקופה של חמש שנים ״לשם תיקון עצמי״.  אם העונש הקבוע בחוק הוא עבודת פרך, או מאסר במצוּדה לתקופת שנים קצוּבה, או גרוש זמני, נדון העבריין הצעיר למאסר רגיל לתקופה אשר לא תפחת מרבע, ולא תעלה על שליש, התקופה הקבועה בחוק לגבי העבירה שבה הוּרשע.  ובשני המקרים אפשר להעמידו לפיקוח המשטרה לאיזו תקופה שהיא מחמש עד עשר שנים.  אם העבירה גוררת אחריה עונש של שלילת הזכויות האזרחיות, וזכויותיו האזרחיות של קטן הרי הן בהכרח מצומצמות ביותר, נדון הוא תחת זה למאסר מששה חדשים עד שלוש שנים ״לשם תיקון עצמי״.  בכל מקרה של עבירה אשר לגביה קבוע עונש אחר, קל יותר, נכלא העבריין הצעיר לתקופה מוּגבלת, אשר לא תעלה על שליש תקופת המאסר האמוּרה בחוק לגבי אותה עבירה, ״לשם תיקון עצמי״.

הוראות אלה, אשר יש בהן מעט מאד מן הדאגה לשיפּור מצבו, המוּסרי והחברתי, של העבריין הצעיר, הובאו בהן שני שינוּיים עוד בימי התוּרכים.  השינוי האחד חל בהן ע״י הוראה רשמית מאת מיניסטריון-המשפּטים בשנת 1874, אשר קבעה, כי ״זכרים ונקבות אשר לא השלימו את שנתם השלש-עשרה ייחשבו כקטנים, ועבריינים אשר השלימו את שנתם החמש-עשרה ולא הביאו סימני בגרות ייחשבו כמתבגרים מבחינים״.  לשון אחרת:  עבריין עד שלא השלים את שנתו השלש-עשרה, בין אם הוא זכר ובין אם נקבה, בין אם נראוּ בו סימני בגרות ובין אם לא, ההנחה היא שאינו יודע להבחין בין איסוּר להיתר, ודינו בפיקוח הוריו או קרוביו;  ועבריינים אשר השלימו כבר את שנתם החמש-עשרה, אך טרם הביאו סימני בגרות, נחשבים כמתבגרים-מבחינים, וזכותם ליהנות מההקלות אשר פוּרטוּ לעיל.

השינוי השני בסעיף 40 של חוק-העונשין-העותומני חל בשנת 1911, בימי שלטונם של ה״תורכים הצעירים״, אשר שאפו להכניס תיקונים בכל מערכת החיים המדיניים והחברתיים של המלכוּת העותומנית.  לפי שינוי זה הוסמך בית המשפט לשלוח עבריין צעיר, זכר או נקבה, אשר לא מלאו לו שלש-עשרה שנים, לבית ספר לתיקוּן עבריינים, לשם חינוך והדרכה, עד הגיעו לעונת הבגרות, תחת למסרו לפיקוּח הוריו, קרוביו, או אפּוטרופּסו.  למעשה לא היה ערך רב לתיקון חשוב זה, משום שבאימפּריה העותומנית לא היו בתי ספר מיוחדים לעבריינים צעירים, וההוראה נשארה בחינת ״הלכה ואין מורים כך״.

שינוי נוסף היה דבר ביטוּל עונש המוות ועבודת פרך עולמיים לעבריינים שמלאו להם חמש-עשרה שנים, אך לא השלימו את שנתם השמונה-עשרה.  זאת אומרת, שחכמי המשפּט באו לידי הכרה שהגיל חמש-עשרה עד שמונה-עשרה אף הוא בכלל תקופת הנוער, ושגם עבריין בגיל זה אינו עוד בן-עוֹנשין גמור.  תחת העונשין הרגילים נקבעה בשביל עבריין בגיל זה דרגת-עונשים מקוּצצים.

זה היה המצב בשטח התחיקה עד כיבוּש הארץ ע״י הבריטים וכמה שנים לאחר מכן.  הממשלה האזרחית שנתמנתה עם חיסוּל הממשל הצבאי נתנה את דעתה לנכּש בשדה התחיקה העוֹתוֹמנית, ואחת הריפורמות הראשונות שלה היתה דבר-חיקוּק ״פקודת העבריינים הצעירים״ בשנת 1922.

ההוראות החשובות ביותר בפקודה זו, כפי שתוקנה ע״י פקודות מאוחרות יותר, ניתנות לסיכום מרוכז כדלקמן:  עבריין שלא השלים את שנתוֹ התשיעית אינו בן-עונשין כלל.  ההנחה היא שילד בגיל רך כזה אינו בר-הבחנה, ומשום כך אין ליחס לו כוונה פלילית, ואין להטיל עליו אחריות פּלילית על עשיית מעשים.  ילד שלא השלים את שנתו השלש-עשרה, אין לדוּנו למיתה ואין להענישו בעבודת פרך, במאסר או בתשלום קנס.  עבריין שמלאו לו שלש-עשרה שנים אך לא מלאו לו שמונה-עשרה שנים, אינו בן-מוות, ואין דנים אותו למאסר עולם עם עבודת פרך.  דינו למאסר רגיל.  מי שעבר עבירה ולא מלאו לו שש-עשרה שנים אפשר גם להלקותו אם הוא זכר או למסרו לפיקוח הוריו או אפּוטרופסו, תחת להטיל עליו את העונש הקבוע בחוק.

אולם חשיבוּתו המיוּחדת של החוק החדש מונחת לא בהמתקת הדין ולא בקביעת עונשים קלים יותר לגבי גילי-נוער שונים, ואף לא בחלוקת תור עלוּמיו של העבריין לתקופות ובני-תקופות, אלא בהוראות המיוחדות אשר נכללו בו מתוך דאגה לריפּוי נגע העבריינות אשר דבק בנפשו של הצעיר, כלומר:  סימוּן דרכי חינוך והדרכה תחת קביעת עונשי-גוף ויסורי-גוף.  הוראות אלה שתי פנים להן:  ראשית, מעצר בבית ספר לעבריינים צעירים;  ושנית, העמדה לפיקוח פקיד-מבחן.

בתי-ספר מיוחדים לעבריינים צעירים נפתחו תחת חסוּת השלטונות, ופקודת העבריינים הצעירים קבעה, כי ילד אשר לא השלים את שנתו השש-עשרה, וילדה את שנתה השמונה-עשרה, שהוּרשעו בעבירה שאינה מסוג החטאים כלומר:  אינה מן העבירות הקלות מוּסמך בית-המשפּט, תחת להטיל עליהם את העוֹנש הקבוּע בחוֹק, לגזור על מעצרם, לתקופה של לא פחות משנה אחת, בבית ספר כזה, או במוסד אחר אשר נקבע לצורך כך ע״י השלטונות.  וגם במקרה שהעבירה קלה, אך הורי העבריין הצעיר מסרבים לקבל על עצמם אחריות להתנהגוּתו הטובה, רשאי בית המשפּט לצווֹת על מעצרו בבית ספר לתיקוּן עבריינים.

המטרה שלשמה ניתן צו-המעצר היא, לתת לעבריין את האפשרות לקנות לעצמו חינוך והשׂכלה בתקוּפת מעצרו;  והוראה על כך, וכמו כן ציוּן התקופה שבה עליו להשאר בחסוּת המוסד, על בית המשפּט לכלוֹל בגוף הצו.  בשום פּנים אין להשאיר עבריין צעיר במוֹסד כזה לאחר מלאות לו עשרים שנה.  נשיא בית המשפּט המחוזי, אם על דעת עצמו ואם לפי בקשת מנהל בית הספר או המוסד אשר בו נעצר העבריין או הורי העבריין או אפּוטרופסו, רשאי לצוות בכל עת על שחרורו ממעצר, אם סבור הוא כי השחרור יהיה לטובת העבריין.

מתוך אותה הדאגה למנוע את העבריין הצעיר מבוא בין כתלי בית הסוהר הרגיל, אשר בו הוא עלול ללמוד מדרכי פושעים מבוגרים, קבע המחוקק, כי עבריין אשר לא השלים את שנתו השמונה-עשרה, ומפאת חוּמרת העבירה שבּה נאשם אין לדוּנוֹ דיון מהיר, רשאי שופט-שלום לצווֹת על מעצרו בבית ספר לתיקון עבריינים, או במוסד חינוּכי אחר, עד שלא הגיע תור משפּטו.

החידוּש השני בחקיקה החדשה, כפי שנאמר לעיל, הוא דבר יצירת מוסד משפּטי-אדמיניסטרטיבי מיוחד לטיפול בעבריין הצעיר, הוא מוסד פּקיד-המבחן.  הפּקוּדה קובעת, כי אדם שהורשע בפלילים, והוא לא הגיע לגיל העשרים, מוּסמך בית המשפּט אשר הרשיעוֹ, תחת להטיל עליו את העונש הקבוע בחוק, לצווֹת על שחרורו הזמני ועל העמדתו משך תקופה מסוּיימת, שלא תעלה על שלוש שנים, לפיקוחו של אדם הקרוּי פקיד מבחן אשר ישמש לו משגיח ומורה-דרך.  לצורך כך הוּסמך נשיא כל בית משפּט מחוזי למנות מספּר פּקידי-מבחן ופּקידות-מבחן מתוך החוּגים הקרובים לעניני חינוך וטיפּוּל בבעיות נוער.

תפקידו של פּקיד-המבחן הוא לבקר תכופות את העבריין הנתוּן לפיקוחו, להדריכו בעצה נבונה ולעודדו בשעת מצוּקתו.  על פּקיד-המבחן לעמוד בקשרים עם בית המשפּט, אשר הוציא את צו-השחרור, ולמסור לו מזמן לזמן דין-וחשבון על הנהגתוֹ של העבריין ועל אוֹרח חייו.  אם פּקיד-המבחן בא לכלל דעה, כי כל המאמצים הם לשוא, וכי העבריין אינו עשוּי לחזור למוּטב, רשאי הוא להודיע על כך לנשיא-בית-המשפּט-המחוזי.  הנשיא מזמין אז אליו את העבריין ואת הוריו או אפּוטרופּסו ומטיל עליו על העבריין את העונש המתאים.  וכן גם במקרה ההפוּך:  אם התנהגותו של העבריין הצעיר מניחה את דעתו של פּקיד-המבחן, רשאי נשיא-בית-המשפּט-המחוזי, לפי המלצתו של הלה, לבטל את צו-המבחן, גם לפני כלות תקוּפת המבחן, ולמחוק את ההרשעה לגמרי.  במקרה כזה נחשב העבריין כאילו לא הועמד לדין ולא הוּרשע מעולם בעבירה אשר בה הוּאשם לכתחילה.

לעומת מצב-הדברים שהיה קיים לפני כן היתה הפקודה משנת 1922, על תיקוניה המאוחרים, מפנה חשוב לאין-ערוך ביחסו של המשפּט בארצנו לגבי העבריין הצעיר.  אולם תקופה חדשה ומרחיקה-לכת בדרכי הטיפּול בעבריין הצעיר ובדאגה לעקירת נגע-העבריינוּת מתוך הציבור, לפחות מבחינת ההלכה המופשטת, נפתחה עם חיקוּק ״פּקוּדת העבריינים הצעירים״ בשנת 1937.

אך על זה בפרק הבא.

 

2.

בפרק האחרון סקרתי בקצרה את התפּתחוּת התחיקה בארץ בשדה העבריינוּת של צעירים עד שנת 1937.  בשנה ההיא חל מפנה חשוב במצב עם חיקוּק ״פּקוּדת העבריינים הצעירים״ החדשה אשר קיבלה תוקף של חוק בספּטמבר, 1938.  התכוּנה האופיינית המציינת כל סעיף וסעיף בפקודה זו, על התיקונים והשינויים שחלו בה במשך הזמן, והרוח הכללית המרחפת על פני החוק בהיקפו הרחב, נובעים מתוך ההכרה המוחלטת, כי ילדים צעירים, אם גם עברו עבירה ומנקודת ראוּת החברה התקינה הם בבחינת ״עבריינים״, אין לראותם כנושאי-חטא, אלא כנוער מסכן ועזוב, אשר תקנתו אינה בפעולת עונשין בלבד, אלא בעיקר הדבר בהוֹשטת יד עזר, בחיפוש דרכי תיקוּן, בהדרכה נבוֹנה ובחינוך מתאים.  יחס המחוקק אל הילד אינו עוד כאל עושה-עבירה, אלא כאל קרבן-עבירה, ומשום כך הוא מורה את היושבים-לדין לא רק להטיל עונש, אלא ביחוד לכוון את המאמצים להרחיק את הילד מן הסביבה אשר בה שורץ החטא וטומן פּח לרגליו, או לטהרו מטוּמאת-החטא בתוך עצם הסביבה אשר בה הוא שוכן.

אם כי באופן טכני נקרא המקום, אשר בו נתבע העבריין הצעיר לדין, בשם בית משפּט ״בית משפּט לנוער״ המטרה היא לשווֹת למקום אווירה ביתית, אשר בה לא ירגיש עצמו העבריין עומד פנים-אל-פנים מוּל דיין ומייסר, אלא בחברת בני אדם מלוּמדי-נסיון אשר רק את טובתו ושלומו הם דורשים.  לצורך כך קובעת הפקודה, כי בית המשפּט אשר לפניו מוּבאים לדין עבריינים צעירים ישב בבנין או בחדר נבדל מהבנין או החדר אשר בו הוא מתכנס לישיבותיו הרגילות, או בימים או במועדים שונים מאלה שבהם הוא דן בדיניהם של מבוּגרים.  שופט שלום ראשי מותר לו לברר משפּטו של עבריין צעיר גם בלשכתו הפּרטית.  המתיחוּת והצרמוניאליוּת, המדכאות בחגיגיותן, המלוות את הדיונים בבית המשפּט הרגיל אינן קיימות בבית-משפּט זה כלל ועיקר.  הפּומביוּת אסורה.  לקהל הרחב, ובכללוֹ עורכי-דין ופקידיהם, אין דריסת רגל, אלא ברשוּת בית המשפּט.  באי-כוח העתוֹנוּת וסוכנויוֹת לידיעות מוּתרים בכניסה, אלא אם כן נאסר הדבר עליהם במפורש.  אולם אסור להם ולכל אדם אחר לפרסם את שמו של העבריין הצעיר העומד לדין, תמונתו, כתבתו או שם בית-הספר שבו ילמד, או לגלות פרטים אחרים ממהלך המשפּט, אשר יש בהם כדי לקבוע את זהוּתו של הנאשם.  אות-קין זה החקוּק במצחו של אדם שהוּרשע בדין, ואשר הקהל שאינו מבחין רואה אותו גם במי שמזלו גרם לו להיות רק נאשם בעבירה, אם גם יצא זכאי בדינו אוֹת זה אינו צריך להעיב את עתידו של הצעיר העומד בראשית דרכו בחיים.  אם אין לצעיר בא-כוח משפּטי, רשאים הוריו, או אופּטרופוסו, לעזור לו ולהדריכו בניהוּל הגנתו.  בית המשפּט מוסמך גם להימלך בהם, בעמדו לקבוע את האמצעים שיש לנקוט אותם כדי לרפּא את נגע-החטא אשר דבק בעבריין הצעיר.

ולא רק בבית המשפּט גופו אלא גם מחוצה לו, בדרך המובילה אליו וממנו, אסור להטיל על הצעיר את אימת-הדין.  לצורך זה, וגם כדי לשמור עליו מחברה רעה, יש לדאוג לכך שהעבריין, בהיותו מוּבל אל בית המשפּט, או נלקח ממנו, או בהיותו שוהה במסדרוני בית המשפּט לצורך דינו, או בהיותו נתוּן במעצר מיוחד עד שלא הגיע תור בירור דינו בכל המקרים האלה יש לדאוג לכך, שהוא לא יימצא בחברת מבוגרים הנאשמים בעבירה, או אשר יצאו חייבים בדין על כל עבירה שהיא.

משהוּעמד העבריין הצעיר לפני כס-המשפּט, אין סדרי הדין החלים לגבי בירור דינו שונים בהרבה מאלה הנוהגים בבית-משפּט רגיל.  בית-המשפּט מסביר לו בלשון פּשוּטה את מהוּת העבירה שבה ייאשם, ואם העבירה היא מסוג העבירות הגוררות אחריהן עונש מאסר של יותר מחמש שנים, על בית המשפּט לשאלו אם הוא בוחר להשפט בבית המשפּט שבו הוא מופיע או בבית המשפּט המחוזי.  אם הסמכוּת לדוּן בעבירה זו שבה הוא נאשם נתוּנה לבית-משפּט לפשעים חמוּרים יש לו הזכות להשפט באותו בית משפּט.[11]  אולם בכל המקרים, ובלי התחשב בסוג העבירה בה הוא נאשם, יושב בית-המשפּט כבית-משפּט לנוער והוראות הפּקודה חלות עליו.

מכחיש העבריין הצעיר את דבר האשמה המיוחסת אליו, גובים עדויות, ומחובתו של בית־המשפּט שלא כמקוּבל בדיוני בוגרים לחקור את העדים בעצמו, כדי לעמוד על מצבם האמיתי של הדברים.  הוכחה האשמה, או הוֹדה בה העבריין הצעיר, על בית-המשפּט לשאלו אם יש ברצונו לאמור דבר-מה להקלת ענשו ולהמתקת דינו.

עד השלב הזה בדיוּן נוהג הכל כמעט כמו בבית-דין רגיל.  אולם מכאן ואילך נפרשות הדרכים.  שוּב עומד לפני בית-הדין לא פושע רגיל אשר הענשתו עשוּיה לשמש תריס לאחרים, אלא ילד הזקוּק לעזרה ולהדרכה.  לא טובת הכלל עומדת בעיקר לנגד עיניו של בית-הדין, אלא טובתו ושלומו של היחיד, קרבן-הציבור.  בית-המשפּט אינו חש לחרוץ משפּט ולהטיל עונש, אלא חוקר ודורש ברקע אשר עליו נרקמה העבירה, כדי שיהא בידו לעמוד על דרכי הטיפּול בעתיד.  לצורך כך הוא אוסף ידיעות מפי העבריין עצמו, מפּי הוריו ומפּקיד-המבחן, בדבר הנהגתו הכללית של העבריין, הסביבה הביתית והחברתית אשר בה הוא מצוּי, הליכותיו בבית-הספר, מצב בריאותו, הגוּפני והשׂכלי, ועוד.  אם אין בידי בית המשפּט לעמוד על כל הפרטים הדרושים, רשאי הוא לדחות את הדיון כדי לאסוף ידיעות נוספות, או להעמיד את הצעיר לבדיקה או להשגחה רפואית מיוחדת.

משעמד בית-הדין על פרשת חייו של הצעיר חורץ הוא את משפּטו.  יש לציין, כי גם כאן, בדברו על שלב זה של הדיון, מדייק המחוקק בלשונו, ומשתמש במלים ובמוּנחים אשר אין בהם כדי להטביע חוֹתם של השפּלה מוּסרית על אישיותו של הצעיר.  תחת המלים ״הרשעה״, ״הורשע בדין״ ו״גזר דין״, הנוֹהגות לגבי עבריין רגיל, מצויות בפקודה זו המלים ״הוֹכחת האשמה״, ״נתחייב בדין״ ו״החלטה כיצד לנהוג בו״.  יתר על כן:  עצם השם של בית-המשפט שונה.  שמוֹ לא ייקרא עוד ״בית-משפּט לעבריינים צעירים״, אלא ״בית משפּט לנוער״.

אמרתי, כי בית-המשפּט נותן דעתו במיוחד על טובתו ושלומו של העבריין הצעיר, וכי ״גזר-הדין״ מחוייב להיות מכוּון לתכלית זאת בלבד.  לצורר כך על בית המשפּט להביא בחשבון כגורם חשוב ביותר את גילו של העבריין הצעיר.  החוק מבחין שלוש תקופות בגילם של עבריינים צעירים.  ״ילד״ כלומר, אדם שהוא פּחות מבן ארבע-עשרה שנים;  ״נער״, כלומר:  אדם שהוא למעלה מבן ארבע-עשרה אך פחות מבן שש-עשרה;  ״בוֹגר רך״, כלומר:  אדם שהוא למעלה מבן שש-עשרה ופחות מבן שמונה-עשרה שנים.  לפי המשפּט האנגלי, ילד שלא הגיע לגיל שמונה אינו בן-עונשין, ואין להעמידו לדין גם אם עבר עבירה חמוּרה ביותר.  ההנחה היא כך סבוּרים חכמי המשפּט האנגלי כי בגיל רך זה אין הילד עשוּי להבחין בין איסוּר להיתר.  החוק שלנו משנת 1922 קבע גיל זה לתשע.  ואף-על-פי שהפקודה החדשה משנת 1937 אינה דנה בענין זה כלל, יש להניח שגם אצלנו כיום אין אחריות פלילית על ילד שלא מלאו לו שמונה שנים.

סוגי העונשים העומדים לרשותו של בית-משפּט רגיל, בבואו לגזור את דינו של עבריין מבוגר, מספרם מוגבל ביותר.  לא כן בית-משפּט לנוער.  העונשים אשר בידו של בית-משפּט לנוער להטיל על עבריין צעיר רבים הם ושוֹנים, וההגבלות מועטות.  ואף הגבלות אלה לא נועדו אלא לטובתו של העבריין.  כך, למשל, אין להטיל על ״ילד״ עונש מאסר כלל.  ״נער״ אין לדוּנו למאסר אם אפשר לטפל בו כראוי בדרך אחרת, כגון:  במבחן, בקנס, בעונש גופני, במסירתו לבית ספר לתיקון עבריינים צעירים, או בדרך אחרת.  אין דנים למיתה עבריין שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנים.  עבריין כזה שהורשע בעבירה הגוררת עונש מוות, דנים אותו במעצר לתקופה אשר הנציב העליון[12] מוסמך להחליט עליה.  מקום המעצר ותנאיו תלויים אף הם בשיקוּל דעתו של הנציב העליון[13].

פרט להגבלות אלה, אשר אף הן, כאמור, לא הותקנו אלא לטובתו של העבריין הצעיר, מוסמך בית-המשפּט לנוער, בחרצוֹ משפּטם של ״ילד״ או ״נער״ שהוּבררה אשמתם, לסלק את האשמה, לשחררם בערבוּת עצמית, או בערבות הוריהם, למסרם לפיקוחו ולטיפּוּלוֹ של קרוב או אדם אחר הראוי לכך, להעמידם תחת השגחת פקיד-מבחן, לשלחם לבית-ספר לתיקון עבריינים צעירים או למוֹסד חינוכי אחר שנועד לכך מטעם השלטונות, להטיל עליהם עוֹנש מלקות[14], לקנסם, אותם או את אבותיהם, בתשלום ממון, לדון ״נער״ למאסר, אם לאור כל מסיבות העניו אין להחזירו למוטב בכל דרך אחרת.  לבסוף ניתן הדבר לשיקוּל דעתו של בית-הדין לטפּל בעבריין הצעיר בכל דרך שהיא העשוּיה לשפר את מעשיו ולעשותו חבר מועיל בחברה האנושית.  עבריינית צעירה שלא מלאו לה שמונה-עשרה שנים מוּתר לשלחה לבית-ספר לתיקון עבריינים צעירים או למכון אחר אשר בו היא עשויה למצוא תיקוּנה.  אך שום עבריין אין להחזיקו בבית ספר או במכוֹן כזה אחרי שמלאוּ לו עשרים שנים.

אמרתי, כי מאמצי המחוקק מכוּונים לשוות לבית-המשפּט לעבריינים צעירים אופי של מוסד משפּטי אשר תפקידו להגן על הצעיר מעבירה, ולאו דוקא להעניש את עושה-העבירה.  מאמצים אלה מוצאים את ביטוּיים הנעלה ביותר בהוראות אשר נקבעו, זו הפעם הראשונה בתולדות החקיקה בארצנו, בדבר סמכויות בית-המשפּט לנוער לגבי ילדים ונערים הזקוּקים לעזרה ולהשגחה.

מטבע הדברים, שאדם, בין שהוא בוגר ובין שהוא צעיר, נתבע לדין ונושא בעונש משעבר עבירה והורשע בה כחוק.  הפקודה אשר עליה אני מדבר, פותחת פתח לשמירה על הנוער, העומד לפתחוֹ של החטא, לבל ייגרר אחרי מסיתים ומדיחים וּלבל יפר חוק ומשפּט.  הפקודה שלנו, דוגמת החוק המקביל במשפּט האנגלי, קוֹבעת אף היא, שפקידי ציבור בארצנו פקיד-מבחן, או המפקח הממשלתי על השרות הסוציאלי יכולים להביא לפני בית-המשפּט לנוער נערים עזובים, אשר מראה-פניהם ומבנה-גוום מעידים כי לא הגיעו לגיל שש-עשרה, אשר נמצאוּ פוֹשטים יד או מקבלים נדבות (בין אם הם מעמידים פנים, ובין אם אינם מעמידים פנים כמזמרים, כמשחקים, כמציגי-חזיון או כמציעים דברי-חפץ למכירה), או נודדים באין בית או אמצעי מחיה גלוּיים (אם משום שהם יתומים מהוריהם ואם משום שהוריהם אינם משגיחים עליהם כראוי, בהיותם אסוּרים בבית הסוהר או שמחמת הרגלי פשע או שכרוּת אינם ראויים לחנך את ילדיהם), או נתוּנים במחיצה אחת עם גנב ידוע או מופקרת-לרבים (אלא אם כן זאת אמם, והיא משגיחה עליהם השגחה מעוּלה לשמרם מטומאה), או מתאכסנים בבית המשמש למטרות פריצות, או חיים בתנאים אחרים שיש בהם כדי להביאם לידי פיתוּי ופריקת עול הצניעות (ובמקרה של נערה, אם אביה הורשע בעבירה, או בנסיון לעבירה, על חוקי צניעות מסויימים), בכל המקרים האלה, אם הוברר לבית המשפּט שהילד או הנער זקוקים להשגחה או להגנה, אם גם לא עברו שום עבירה, יכול הוא לצוות על הרחקתם מהסביבה המורעלת אשר בה הם מצויים, אם על ידי מסירתם להשגחת אדם ראוי המוכן לקבל עליו תפקיד זה או למוסד חינוכי מיוחד, ואם על ידי העמדתם לפיקוח פקיד-המבחן.  הנציב העליון[15] רשאי בכל עת להפקיע את ההשגחה או לשחרר את הצעיר מהמוסד.

כמו כן, משרואה מפקח-משטרה מחוֹזי, כי ילד או נער, עומדים לסיים תקופת מעצר במכון שבו נעצרו לאחר חיוּב בדין, ושחרורם עלוּל לגרום להם רעה מחמת הרגלי-פשע או שכרוּת של ההורים, או מחמת שלא סיימו עדיין תקופת התאמנות באיזו אומנות או משלח-יד, יכול הוא להביאם לפני בית-משפּט מחוזי, היושב כבית-משפּט לנוער, ולבקשו כי יחליט להאריך את ימי מעצרם במכון עד מלאות להם שש-עשרה שנים או פחות מזה[16].

הזכרתי כמה פעמים בהמשך דברי ״פקידי-מבחן״.  מי הם נושאי-משרה זו ומה תפקידם?  לפי פקודה אחרת, ״פקודת-העמדת-עבריינים במבחן״ החלה לגבי עבריינים בוגרים וצעירים גם יחד מוסמך הנציב העליון[17] למנות פקיד-מבחן ראשי אחד, אשר בידו יהא מסוּר דבר אירגון שירות-מבחן בארץ, ומספּר פקידי-מבחן הראויים, מבחינת אופיים ונסיונם, לשמש במשׂרה רבת-אחריות זו.  תפקידו של פקיד-המבחן באדמיניסטרציה המשפּטית לגבי עבריינים צעירים גדול לאין-ערוך.  הוא עורך את החקירות המוקדמות, בטרם יעמוד העבריין הצעיר לדין, וממציא דין וחשבון מפורט לבית-המשפּט על הסביבה המשפּחתית שבה יחיה העבריין, על יחסי הוריו זה לזה, על דרכי החינוך בהן גוּדל, על מעמדם המוּסרי והכלכלי של אחיו ואחיותיו, על הרקע הסוציאלי אשר עליו נרקמה העבירה, על אישיותו של העבריין כפי שהיא מתגלמת ביחסיו אל בני משפחתו, אל חבריו, בבית-הספר וברחוב.  דו״ח זה מסייע במידה רבה לבית-המשפּט, בבואו לקבוע את דרך הטיפול בעבריין הצעיר לאחר הוֹכחת האשמה, במיוחד מפני שהוא כולל גם את המלצותיו של פקיד-המבחן על האמצעים שמן הראוי לנקוט אותם לטובתו של העבריין.  אם בית-המשפּט מחליט להעמיד את העבריין הצעיר תחת פיקוח לפי צו-מבחן, מבקר פקיד זה בביתו, עומד על התנהגותו ועל אורח חייו ועבודתו.  הוא משׁוחח אתו ועם הוריו, מדבר על לבוֹ ומשפּיע עליו לקיים את תנאי הצו, מדריכו בעצה נבונה, מסייע בידו ומשתדל, בשיתוף פעולה ובעזרתם של עובדים סוציאליים למיניהם, להשיג למענו עבודה ולקשרוֹ אל הסתדרות נוער.  באחת:  פקיד-המבחן משמש לעבריין הצעיר ״אח״ גדול המתווה לפניו דרכי-תשובה.  על פּקיד-המבחן למסור מזמן לזמן דין וחשבון לבית-המשפּט על התנהגותו ואורח-חייו של הנתוּן-למבחן, ועל יסוד דינים וחשבונות אלה קובע בית-הדין את דרך הטיפול בו בעתיד.

*

דמויות העבריינים הצעירים, כפי שהן מסתמנות על רקע הדיוּנים בבית-המשפּט לנוער והדינים והחשבונות המוקדמים והמאוחרים של פקידי-המבחן, הן עדוּיות נאמנות על העזובה הרבה השׂוֹררת בחיי הבית והמשפּחה, בשטחי החינוך והבריאוּת, בתנאים הסוציאליים, שבהם מצויות שכבות ניכרות של הישוב, ומטפחות על פנינו בדור זה של שיבת-בנים-לגבולם.  אך על כל זה, ובפירוּט יתר, בשיחות הבאות.

 

3.

הרבה נכתב בספרוּתנו, ועוד יותר נאמר בציבורנו, בשאלת העזיבות והעבריינות בין בני הנוער.  כתבו ודיברו על כך מורים ומחנכים, רופאים ועובדים סוציאליים, חוקרי פסיכולוגיה ושואפי תיקון מידות האדם.  אך גישתם של כל אלה היתה תמיד גישתו של איש המדע אשר כלי אומנותו בידוֹ:  מספרים וטבלאות, סממני-רפואה ומעשי-מרקחת.  דמותו של העבריין הצעיר, כפי שהיא מסתמנת על רקע הסביבה, שבה הוא חי ופועל, יצאה משום כך נטוּלת צבע, מחוקה ומטושטשת.

בדברי על העבריין הצעיר אין את נפשי לתת מחקר מדעי מקיף, אלא שרטוטים ספורים בלבד לתיאור אישיותו ולבירור חטוּף של כמה מהגורמים אשר הביאוהו לפני כס-המשפּט.

מי הם העבריינים הצעירים המופיעים בבתי-המשפּט לנוער ומה הביאם לידי המעשים אשר על עשייתם הם נתבעים ליתן את הדין?  הרי כמה דוגמאות:

נערה אחת, אשר לצורך דברי אכננה בשם רבקה, נתבעה לדין ערב המלחמה באשמת מעשה גניבה.  רבקה היא בת חמש-עשרה שנים, אך מראיה כמראה ילדה בת שתים-עשרה ומטה.  קוֹמתה נמוכה, גופה כחוּש, פניה חוורות-צהובות ולחייה משוקעות בין עצמות הלסתות.  רק אצבעותיה המסורבלות מעידות על ידים מלומדות עבודה, והמבט הנוגה הנשקף מעיניה השחורות מספר על חיי עמל ותקוות מאוכזבות.  עולם הילדות ממנה והלאה.

לרבקה הורים וששה אחים ואחיות:  הבכור בן שבע עשרה שנים והצעירה בת ששה חדשים.  כולם יחד, זאת אומרת, משפחה בת תשע נפשות, גרים בחדר אחד ויחיד.  שכר הדירה עולה לסכום של לירה אחת לחודש.  האב חולני וזקוק מכבר לניתוח, אך מחמת חסרון-כיס אינו דורש ברופאים ונושׂא מכאוביו בדוּמיה.  האֵם היתה נושׂאת בעול הפרנסה, אך עכשיו עליה לטפּל בתינוקה ובבעלה החולה.  כל הדאגה לכלכלת בני הבית הוטלה, איפוא, על הבן הבכור, המשתכר שתי לירות לחודש, ועל רבקה, המשתכרת בעבודתה במשק-בית שתים וחצי לירות לחודש.  היא החלה לשרת בבתי זרים בהיותה בת אחת-עשרה שנים בחצי לירה לחודש, ועם התמחוּתה בעבודה עלה שׂכרה.  את כל הכנסתה היא מוסרת לאמה לכלכלת המשפּחה, בלי השאיר לעצמה אף פרוטה אחת.  אך אין הקומץ משביע את הארי.  תמיד מחסור ומצוקה בבית.  ורבקה מספרת מתוך דמעות ובקול חנוק:  ״זה כבר היה יותר מדי.  תמיד לסבול ולסבול.  באמת כבר נמאסו עלי החיים״.

בנית הוריה החל נכנס בזמן האחרון גבר אחד, אלמן בן שלושים וחמש שנים, אשר נתן עיניו ברבקה בת החמש-עשרה.  הוא דיבר על לב הוריה והם הסכימו להשיאה לו.  את פי רבקה לא שאלו.  אך משנודע לה הדבר הביעה שמחתה בגלוי.  סוף סוף תיגאל מחיי עבדוּת ויהיו לה חיים משלה.  תינוקת זאת, שלא ידעה ילדוּת מהי, כבר חלמה על פינה משלה, על בעל ועל חיי משפּחה.

נקבע מועד לחתונה, ורבקה החלה עושה את ההכנות הדרושות.  וכאן עמדה לפניה הבעיה בכל חריפוּתה:  מנין תקח את כל הכסף הדרוש לה לתפירת שמלות אחדות, למעט לבנים, לזוג נעלים?  ההורים עניים מרוּדים, ואם כי לבם טוב על בתם אין בידם להושיע לה במאומה.  התחבטה רבקה בינה לבין עצמה, וברוב מצוקתה לא עמדה בנסיון.  מעבידיה רחשו לה אמון רב, והיא ידעה כי בארון אשר בחדר השינה, בינות לסדינים ולציפּיות, נוהגים הם להצפּין לפרקים סכומי כסף מועטים.  משנשארה רבקה לבדה בבית, פּשפּשה בארון ונטלה בלא דעת שני שטרי כסף, בני עשר לירות כל אחד, והסתירה אותם בנעליה.  עם ערב הביאה לביתה כמה צרורות אריג לשמלות.  ביום המחרת, עם תום העבודה, הביאה כובע חדש, וביום השלישי נעלים עם עקבים גבוהים.  האם תמהה למראה כל הכבודה הזאת, אך בפי רבקה היתה התשובה מוכנה מראש:  זוהי מתנת ״הגברת״ לחתונתה.  שמחה האֵם ושמרה את הדבר בלבה.  לימים פגשה האם בגברת, נותנת-לחמה של רבקה, והביעה לה רחשי תודה לבביים על החסד שהיא גומלת עם בתה.  תמהה הגברת והשיבה לה דברים שלא-מן-הענין.  אך בשוּבה, חיפּשה חיפוּש היטב, וגילתה את מעשה הגניבה.  הדבר נמסר למשטרה ורבקה נתבעה לדין ובאה על ענשה.

מששמע החתן, כי כלתו סטתה מהדרך, חזר בו מדעתו וביטל את השידוּך, ורבקה ממשיכה לשרת בבתי זרים וקלוֹן-העבריינוּת חקוּק בנפשה.

והרי דוגמה שניה:

דוד הוא נער בן ארבע-עשרה שנים, ולו שלושה אחים, בני שתים-עשרה, תשע וחמש שנים, ושתי אחיות, האחת בת שבע והשניה בת שלוש שנים.  האב, עמל ישר-דרך, דאג לצרכי ביתו והמשפּחה לא ידעה מחסור.  הילדים הגדולים למדו בבית הספר, האם טיפלה בבית ובתינוקות, הכל כנהוּג וכמקוּבל בישראל.  כאשר עלה דוד למחלקה הששית בבית-הספר, והוא אז ילד בן שתים-עשרה, לקה אביו בשיתוּק הגוף ונפל למשכב.  דוד, הבן הבכור במשפּחה, עזב אז את ספסל הלימודים והטיל על עצמו את עול-הפּרנסה.  הוא החל לעבוד כשליח בחנות מכולת, ובשכרו הזעוּם כלכל את כל בני הבית.  האם לא היה בכוחה להקל מהמשא הכבד אשר רבץ על שכמו של בנה הבכור, כי על טרדותיה היומיומיות הרגילות נוספה עכשיו גם הדאגה לסמוך את בעלה בשכבו על ערשׂ דווי.

משחלה האב והדחקוּת השתררה בבית, עקרה המשפּחה מדירתה המרוּוחה ועברה לגור בדירה בת חדר אחד, אשר את דמי שכירותה, לירה אחת לחודש, היה דוד מקפּיד לפרוע במדוייק מדי חודש בחדשו.  עם כל זה לא היה בשכרו הזעוּם של דוד כדי כלכלת הבית ואפילו בצמצוּם רב.  נטל דוד על עצמו נטל נוסף:  הוא החל לשלוח ידו ב״מסחר״.  בשעות הערב המוקדמות, עם כלות עבודתו בחנות המכולת, היה קושר על חזהו תיבת עץ קטנה, אשר התקינה לו אמו במיוחד לשם כך, מטיל לתוכה עפרונות, משחות שנים, שתים-שלוש מראות, סבון, שרוכי-נעלים וכיוצא בזה דברי פרקמטיה, וסובב בה על בתי קפה, מסעדות ומקומות אחרים אשר בני אדם נוהגים להתכנס בהם, ומכריז על סחורתו בנעימה רוויית תחנונים:  ״מסרקות, ארנקים, פּנקסי כיס, אולי נחוץ דבר מה?״.  ההכנסה מסחר-מכר זה אין בה כדי להעשיר את בעליה, באשר יושבי-בתי-קפה והסועדים-במסעדות אין דעתם נוחה מהזאטוּטים המטרידים את מנוחתם בדברי מרכולת, והם מגרשים אותם על הרוב מעל פניהם בנזיפה:  ״לכו לעבוד, בטלנים״, או ״מקומכם בבית הספר, עצלנים״.  המלצרים והמפקחים למיניהם אף הם גוערים בהם:  ״סוּרו מכאן ילדי רחוב, נמסרכם בידי המשטרה...״.  עם כל זה היה דוד חוזר לביתו סמוך לחצות לילה, וכיסו מלא לשליש-ולרביע מטבעות ושטרי כסף.  את כל כסף פדיונו היה מוסר לידי אמוֹ עד פרוטה אחרונה, והיה בו, בכסף מועט זה, כדי למלא חלק מהגרעון השבועי.

יום אחד חלה דוד, ובעל חנות המכולת, בעליו של דוד, שכר לו נער אחר תחתיו.  הצטער דוד על פרנסתו כי קוּפּחה, אך המיחושים גברו עליו והוא לא יכול לצאת לעבודה.  גם מ״מסחרו״ היה עליו למשוך ידו בתקופת מחלתו, ובבית החלו מרגישים במחסור ובעוני בכל כיעוּרם.  מקץ שבועיים ימים, משלא יכול דוד לראות עוד בסבל הוריו, אחיותיו ואחיו הקטנים, ירד ממטתו כשהוא חולה למחצה, לבש את מלבושיו, יצא אל הרחוב, ולאחר שעה ארוכה נודע לאם, כי בנה דוד נעצר במשטרה.  חקירה מייגעת העלתה, כי דוד ביקר אותו יום בבית אחד הלקוחות של חנות המכולת, מתוך אמתלא שהוא בא, כמנהגו מדי יום ביומו, לשאול אם דרושים דברי מזון מהחנות, ושעה שבעלת הבית היתה עסוקה במטבח, שלשל לתוך כיסו ארנק כסף שהיה מוּטל על השלחן, ובסל שנשא בידו הסתיר צלמניה נתוּנה בנרתיק עוֹר, אשר הוריד מן הקוֹלב שבמסדרון הבית.  ברדתו במדרגות, נתבלבלה עליו דעתו מרוב התרגשוּת, והוא ניסה לקנות במשיכה גם זוג אופנים שהושארו על ידי מישהו בחדר הכניסה.  אותה שעה נתפס, ומיד הודה במעשה הגניבה.

והרי דוגמה שלישית ומחרידה עוד יותר:

רחל, נערה בת ארבע עשרה שנים, עומדת לדין בעווֹן פריצות.  סיפורה קצר אך מזעזע במסיבותיו.  אביה מת עליה בילדותה ואמה עוסקת בכביסת לבנים בבתי זרים.  האם אינה משׂתכרת די צרכי הבית ורחל נשלחה לשרת בבית מלון.  בשכר עבודתה קיבלה מזונות וסכום כסף מועט.  במשפּחה עוד כמה ילדים וילדות, אך באין עקרת-בית בשעות היום, הם סוֹבבים ברחובות ונוֹברים באשפּה ובקופות של מוכרי הירקות.  בהיות רחל בת שלש-עשרה נישאה לאיש, אך גורשה מביתו לאחר חדשים מספר וחזרה לבית אמה ולשירוּתה בבתי זרים.  העוני והמחסור היו גדולים, ושוב לא מצאה סיפוק בעבודתה המפרכת.  האם היתה טרוּדה כל היום בכביסה ולא היה סיפק בידה ליתן דעתה על רחל ועל הליכותיה.  בשוב רחל מעבודתה לעת ערב היתה משוטטת ברחובה-של-עיר ועומדת שעה ארוכה ליד חלונות הראוה של בתי המסחר הגדולים, המקוּשטים בגדי צבעונים ונעלי ברק.  בחוּרי רחוב, בעלי עבר מפוקפּק, נתנו עינם בה, ובשוטטה ברחובות היו נלווים אליה ונוהגים כאילו נפגשו בה באקראי.  רחל לא דחתה אותם ואף הסבירה להם פנים, ופעם חזרה לביתה אחרי חצות.  מאז היתה נראית תמיד בחברת גבר אחד או שנים בבתי הוֹללוּת ובקולנוע והחלה מתרשלת בעבודה.  לבסוף עזבה את מקום עבודתה לגמרי, בלי נטילת רשות מאמה, ואף-על-פי-כן לא ידעה מחסור בכסף.  היא החלה מקפּידה על מראה פניה ותסרוקת שׂערה, ולבושה היה מעתה הדוּר ונאה יותר.  פעם חזרה לביתה ובידה ארנק-עור יקר.  אמה החלה חושדת בה ובהתנהגותה, והביאה אותה למחלקה לעזרה סוציאלית.  היה זה מקרה ברור של עזיבות מוחלטת, והמחלקה נטלה על עצמה את הטורח לטפּל בה בשיטתיוּת.  רחל שוכנה במעון לבנות, נשלחה לשיעורי ערב ועבודה קלה הומצאה לה.  אך הרחוב משך את לב הנערה בקסמיו, ושוב לא יכלה להתאים עצמה במסגרת החברה הטובה שנבחרה למענה.  העוני שראתה בבית אמה הטיל עליה אימה, וסיוּט נישואיה וגירוּשיה שלל ממנה כל שווּי משקל.  היא ברחה מן המעון ופסקה לבקר בשיעורי הערב.  הפעם לא חזרה עוד לבית אמה, ועקבותיה נעלמו משך עת רבה.  כעבור חדשים אחדים נמצאה על ידי המשטרה סובבת ברחובות העיר הסמוכה, והוחזרה לביתה.  אך שום ענין לא מצאה עוד בבית.  המחסור בתזוּנה מספּיקה ובלבוש הוגן, מצד אחד, והעדר עין צופיה ויד מדריכה, מצד שני, דחפוה אל ה״מרחב״.  היא נעלמה שנית ומקומה לא נודע.  חיפושי המשטרה עלו בתוהו ואמה נואשה ממנה.

יום אחד הופיעה בעצמה בתחנת המשטרה של העיר הסמוכה, תשושת-כוח ופרועת-שׂער, ובקול תחנונים ביקשה הגנה נגד רדיפותיו של גבר זר אחד, אשר התעמר בה כל העת וחי על רווחי גופה.  היא נעצרה והועמדה לדין באשמה פריצוּת, וכשנבדקה על ידי רופא הוברר, כי היא נגועה במחלה מינית ממארת.  והיא רק בת ארבע-עשרה שנים.

שלוש הדוגמאות האלה דיין, כדי לציין את הגורם היסודי למעשה העבירה של עבריינים צעירים אלה, ודומים להם.  עוני.  עוני ודחקות.  עוני ומחסור על כל גילוייהם הבזוּיים והכעורים.  אך ראויה פרשה זאת לייחד הדיבור עליה.  ולפיכך אדחה דברי בענין זה לשיחה הבאה.

4.

בשיחתי האחרונה דיברתי על אחד הגורמים, ולדעתי הגורם הראשי, לריבוּי מקרי העבריינות בקרב הנוער בארץ.  גורם זה הוא העוני והדלות.  הבאתי גם כמה דוגמאות, אשר יש בהן משום המחשת הדברים.  אך כדי לעמוד על מצב הענינים מקרוב, אביא כאן דוגמה אחת נוספת.

ילדה בת אחת-עשרה שנים נתבעה פעם לדין בעוון גניבה.  מתוך סיפוריהם של הילדה ושל הוריה, ומתוך הדו"ח של פקיד-המבחן, מצטיירת תמונה אפיינית זו:  הנאשמת עזבה את ספסל הלימודים בגיל שמונה,  ובידה מטען מזון רוחני של שתי שנות לימוד במחלקה הראשונה.  אביה טען, כי אין בכוחו לכלכל "נפש" אשר ידים לה לעבוד, ולפיכך שלחה לשרת בבתי זרים.  הוא, האב, עוסק בסבלוּת וברוכלות ומוצא לחמו בדוחק רב.  עין-המשטרה נתונה בו, משום שהוא נשפט כבר כמה פעמים בעווֹן הוצאת חפצים גנובים למכירה.  חפצים אלה סופקוּ לו על ידי בנו בכורו, נער בגיל חמש-עשרה, אשר נאשם בזמנו בעוון גניבה ודינו יצא למעצר שנתיים ימים בבית-ספר לעבריינים צעירים.  האם נושאת אף היא בעול הפרנסה וכובסת לבנים בבתי זרים.  אשה זו לא הגיעה לשנת השלושים, אך פניה המצוּמקות וקוֹמתה הכפופה משווֹת לה מראה של אשה כבת חמשים.  בבית עוד ילד אחד, בן שבע, אך אין מי שיקפּיד על חינוכו והוא מבלה ימיו בשוק, בין דוכניהם של מוכרי-פירות-וירקות, בחברת ילדים עזוּבים כמותו.  כל המשפּחה מתגוֹררת בחדר אחד, ושׂכר הדירה, העולה לשש מאות מילים לחודש, אף הוא אינו נפרע תמיד במועדו, מחמת חסרון-כיס.  בחדר רק מטה אחת – לשימושו של האב.  האם והילדים ישנים על הקרקע.  האב והאם נגועים במחלה מינית, והילדה הנאשמת מגמגמת בדיבורה.  תוך תקופה קצרה היה עליה להחליף את מקום עבודתה כמה פעמים, משום שמעבידיה בכל מקום חשדו בה שהיא שולחת ידה לא רק במאכלים, אלא גם בכלי מטבח ובמיני מלבוש זעירים.  במקום עבודתה האחרון היתה ה"גברת" תמהה על שום מה באה הילדה בירחי הקיץ החמים, כשהיא נעולה מגפי-עור גבוהים, ויום אחד, כשעמדה הילדה לחזוֹר לביתה עם כלוֹת עבודתה, פשפשה ה"גברת" במגפים וגילתה בהם "אוצר":  ארנק כסף, כפית מטפּחת וצעצוע של תינוק.  היה מקום לחשד, כי אביה סיפּק לילדה את המגפים במיוחד למען תשים בתוכם את שלל גניבותיה, אם כי היא לא סיפרה זאת בבית הדין במפורש, מחמת אימת אביה שהיתה מוּטלת עליה.

דוגמה זאת והדוגמאות אשר עליהן סיפרתי בשיחתי הקודמת, די בהן כדי להעמידנו על הגורם היסודי למעשי העבריינות המביאים ילדים  ונערים לכס-המשפּט.  עוני, עוני ודחקות וכל הכרוך בהם וכל המסתעף מהם.  עוני שיש בו משום עזובה, ועוני שיש בו משום חרפת רעב.  העוני – שלוחי-שטן רבים לו המגרים את יצרם של נער והנערה ומביאים אותם לידי נסיון, שלא תמיד הם יכולים לעמוד בו.  בני העוני גורלם מקופּח, וחייהם מעמסה על עצמם ועל אחרים.  מחסור ומצוקה מנת חלקם.  אוירת הבית, שבה הם מבלים ילדותם, מרעלת את נפשם.  חסר להם רגש הבטחון לימים יבואו.  נושא-שיחתם היחיד של ההורים, ובנוכחות הילדים, היא הדאגה ליום המחר:  תשלום שכר-דירה, פרעון החוב בחנות המכולת, קניית נעלים לימי חורף, רכישת צרכי שבת ומועד.  האב מחוסר עבודה לעתים מזומנות.  האם מחוייבת על הרוב לשאת בעול ולפרנס את המשפּחה, פרנסה שלמה או חלקית, ואין היא מסוגלת לטפּל בילדיה, לא בשעות העבודה ולא אחרי יום עבודה קשה, והילד עומד תמיד בסימן של הזנחה.  סעודתו אינה מוכנה ומלבושו אינו מתוקן.  גופו מתדלדל מחוסר תזוּנה מספקת, וכוח התנגדותו הפיזי נחלש והולך.  בכל רואה הוא מלחמה קשה על קיום דל.  מריבות פורצות לעתים קרובות בין האב והאם בעניני ממון פעוטים, ובמוחו הרופס של הילד בשלה ההכרה, כי יסוד-היסודות ועיקר-העיקרים בחיי-אדם היא הפרוטה.  כשהפרוטה מצויה בכיס יש נעלים שלמות ומלבוש מחמם ודירה נוחה.  ובפרוטה אפשר לרכוש גם מיני מתיקה וצעצוע העשויים להרחיב דעתו של תינוק ולעשותו מאושר כילדי השכן וכחבריו בכיתה.  הכסף, הכסף יענה את הכל.  והילד מחליט להשיג כסף בכל הדרכים.  הלימוד בבית הספר אינו עשוי עוד לעניין אותו, בראותו שהתורה והחכמה אינם דברים-של-ממש ואין בהם כדי למלא בטנו הריקה.  הוא שמח לנטוש את ספסל-הלימודים ולצאת לעבודה ולמסחר.  עבודה-של-מה-בכך ומסחר מכל העולה ביד:  צחצוח נעלים, עזרה בממכר ירקות, שליחות בחנות מכולת, רוכלות בשרוכי-נעלים ובמשחת-שינים וכיוצא בהם מלאכות והתעסקויות המוציאות אותו מתחום עולמה התמים של הילדוּת ומקרבות אותו אל הבריות העובדות ברשות עצמן.  ואם יקרה המקרה והוריו כוֹפים עליו את בית הספר, יעשה את מלאכתו בערבי-יום, בימי חופש ולעתים גם בין שיעור לשיעור.  הרחוב והמשא-ומתן ההוֹמה בשוק מושכים אותו בחבלי-קסם.  הוא מתחיל לפסוח על שיעורים, נעדר ימים ממחלקתו והפרוץ נעשה מרובה על העומד.  אגב משאו-ומתנו הוא מתערב בסוגי אדם  שונים, מהם בעלי מוסריוּת מפוּקפקת, שומע מפיהם דברי קללה וניבוּל-פּה ובלי דעת הוא מוצא עצמו מחקה את דיבורם ואת מהלכם.

זאת ועוד אחרת:  ילד הוא תמיד ילד, בין שהוא בן להורים עשירים ובין שגורלוֹ גרם לו להוולד להורים עניים.  והתשוּקה רבה בקרב הילד, כל ילד, לצעצוע, למלבוש נאה, לחפיסת שוקולדה.  לילדי העוני אין נוהגים להעניק "כסף-כיס" קבוע, ואף לא פרוטה לעתים מזומנות, או אפילו בלתי מזומנות, לרכוש לעצמם חמדות החיים של עולם הילדוּת.  תלמידי-המחלקה יוצאים לטיול של יום תמים.  הילדים מתפארים, כי הוריהם נתנו בידם עשרה וגם חמשה-עשר גרוש לקניית מיני מתיקה ודברי משקה.  בידו של ילד העוני אין כל, זולת פּת קיבר מרוחה במרגרינה או בשמן שומשומין, שהכינה לו אמו לפני צאתה לעבודת יומה.  רגש הקנאה אוכל אותו בכל פה:  למה זה יוּפלה לרעה מאחרים?  מדוע זה יבזבזוּ יוֹס'קה ועובדיה ומרים ככל אשר ירצו, והוא, רק הוא, חייב להסתפּק במוּעט-שבמועט?  משהו לוחש בקרבו, כי עליו רק להושיט את ידו ולקחת בלא-רשות, והחברה לא תחסר דבר.  ובהזדמן השעה, קשה לו לעמוד בנסיון.  והשעה מזדמנת לו ברחוב, בשוּק.

ועוד תפקיד ממלא הרחוב במשכנות העוני.  כל המשפחה – ולעתים היא מונה נפשות הרבה – מתגוררת בחדר אחד, חסר-אור ונטוּל-אוויר.  הכל אוכלים בו והכל ישנים בו, הקטנים עם הגדולים.  לעתים אין זה רע כל כך.  הילד יכול למצא גם בצפיפות זאת דרכי שעשוע רבים.  אך הצרה היא שאין נותנים לו להתגוֹלל בין כלי-מטה ותשמישי כביסה.  הגדולים נוזפים בו, משמיעים עליו קול גערה ומגרשים אותו אל הרחוב.  והרחוב במשכנות העוני אינו רחב למדי, אינו מלא-אוויר ואינו שטוּף-שמש, אלא הוא שוק של מסחר:  עופות שחוטים, ירקות, דגים חיים ודגים מלוחים, רהיטים ישנים, מלבושים משומשים וגרוטאות של ברזל.  הכל משמש בו בערבוביה, והילד הנקלע לתוכו אינו חפשי בתנועותיו.  ברחוב אינו יכול לשחק בכדור כחפצו, אינו יכול לרוץ ואינו יכול להשתובב.  אל כל אשר יפנה ובכל אשר יתעסק עליו להצר למישהו, לרוכל, לחנווני, לסבל, ואף אלה גוערים בו ומגרשים אותו ממקום למקום.  תפּוּח נשמט מעגלתו של רוכל.  ומונח לו התפּוח שם בין אופני העגלה ואין איש שם לב אליו.  הילד מרימו, כאילו מתוך רצון להחזירו לקופת הרוכל, אולם דעת הכל הוסחה ממנו, והילד מצניעוֹ בכיסו ואוכלו לתיאבון באין-רואים.  ביום שלאחריו הוא מחפש שנית תפּוּח בין קופות הרוכלים, וכשאינו מוצא פירות שנשלו על הקרקע באקראי, הוא מנסה לשמטם בכוונה מתוך הקופה.  אם הרוכל עסוק – וכזאת יקרה במיוחד בימים ה' וו' של השבוע – אין הוא משגיח בקטן.  והרי הגניבה הראשונה.  הוא מתמחה ב"במלאכה".  תחילה הוא שולח ידו בגניבות זעירות, בדברים של מה-בכך, אך לאחר מכן הוא מעז פניו גם בגניבות גדולות יותר.  הדרך לחטא פתוחה לפניו.

ועוד פח טמוּן בדרכו.  ברחוב סוֹאן זה הוא פוגש בחברים רעים.  אין זו חבורה מלוכדת ומאורגנת למעשה עבירה, הפורשת כנפיה על חברים חדשים.  חברה כזאת אינה נוֹצרת בן-לילה.  החברים האלה הם ילדים עזובים ומוזנחים כמותו, ומן הנסיון הם לומדים, כי בצוותא נקל יותר לבצע מעשי עבירה פעוּטים.  האחד מסיח דעתו של הרוכל מקופּת סחורתו, השני שם בכליו מן הפירות והירקות, ובפינה עזובה הם מחלקים ביניהם את השלל.  משהצליח "עסק" אחד נותנים הם דעתם על עסק שני ושלישי;  מצרפים רעיון לרעיון ומחשבה למחשבה, מטכסים עצה, מחבלים תחבולה, לעת הצורך מצרפים גם חבר שלישי, שותף ומסייע, והרי תחילתה של "כנופיה".

כאשר ילד כזה מביא לביתו את שלל-חטאו:  חבילת מסמרים, פטיש ישן, מלבוש בלה, אין ההורים – מרוב עניים – מרבים לחקור על מקור החפץ.  האב עושה שימוּש במסמרים ובפּטיש, והאם גוזרת ומתקינה לבוש לתינוק.  הם מצפים להסברו של הילד, כי מציאה מצא ברחוב, ודעתם נוחה מדברי הסבר אלה.

הבעיה מסובכת עוד יותר במקרה של ילדות עזובות.  המצוקה והדלוּת בבית מאלצות את ההורים לשלוח את בנותיהם בגיל רק לשרת בבתי זרים.  בבתים אלה רואות הן בעיניהן עולם שיש בו חיים אחרים, עולם "שכולו טוב".  תשישוּת כוחות הגוף, הבאה מחוסר תזונה מתאימה, גוררת גם התרופפוּת המעצור המוסרי, וכשהשמירה אינה קפדנית ביותר, אין הילדה חוששת לשים בכליה מחפצי-גברתה:  מטפּחת צבעוֹנין, זוג גרבי משי, כסוּת-לילה.  זאת ועוד:  במשכנות העוֹני, בלכת נערות-עמל אלה למקום-עבודתן ובשובן לביתן, בשדרות העצים ובסימטאות האפילות למחצה, מזדמנת להן השעה להפּגש עם גברים ירוּדי-המוּסר, הטומנים פּח לרגליהן.  והילדות העלובות נכשלות ונופלות.

ואם יאמר האומר, כי גם בדורות שחלפו רבה העניוּת ועם זה לא סטוּ ילדי ישראל מדרך הישר, אף אנו נשיב ונאמר לו, כי לא כדורות הקודמים הדור הזה.  בעיירה הקטנה שבמזרח אירופה, וגם בערי תימן ומרוקו ואלג'יר, היו יהודים מ"עור אחד".  לא זו בלבד, שלא היו הבדלי-עדה של אשכנזים, ספרדים, תימנים, מוגרבים ואורפלים, ואף לא הבדלי-דעה של יהודי המזרח והמערב, הצפון והדרום, אלא גם ברמת-החיים ובצביון-החיים לא היו הפרשים ניכרים בין איש לרעהו.  ואילו כאן?  צאוּ אל רחובות העיר הראשיים בשעות הערב המוקדמות, ואף המאוחרות, וראיתם זאטוטים, יחפים ולבושי-סחבות, מצמידים פניהם מתוך כיסוּפים וערגה אל חלונות הראווה המוּארים בקסמי אורות החשמל.  עומדים להם בני העוני האלה ומסתכלים שעות ארוכות בצעצועי הילדים, הרומזים להם מעבר לשמשה, ובתופינים וביתר מעשי-האופה, המזילים את רירם מתוך פיותיהם.  מדברים הם אל עצמם ומשלים את נפשם לרגע, כי הכל שלהם ועליהם רק להושיט את ידם ולקחת מכל הטוּב והחמוד.  אך אין זה אלא חזון-שוא ודמיון-תעתועים.  סוף דבר עליהם לחזור אל מעונם הדל ולעלות על משכבם, כשהם רעבים למחצה.  כלום לא ירגישו ילדים אלה בלבם תשוּקה בוערת להשיג את הפרוטה, אשר בה אפשר לרכוש את הצעצוע ואת התופין ואת המלבוש היפה?  וכלום מסוגל כל ילד מסוג זה לכבוש את יצרוֹ ולדכּא את תשוקתו בבוֹא שעת ההכרעה?

 

5.

כל מורה וּמחנך בעל נסיון יגיד לך, כי אחוז ניכר מבין התלמידים מפוזרי-הקשב וקשי-החינוך בא מבתי-אב אשר בהם אין חיי המשפּחה תקינים כל צרכם.  דברי קנטוּר וקטרוּג, מעשי ריב ומדנים בין ההורים, כשהם מלווים כמלאכי חבלה את חיי המשפּחה, מביאים לא רק לידי הסחת הדעת מחינוכם של הילדים, אלא גם משרישים בלבם יחס של זלזול בכבודם של גדולים ופוגמים בשלוות הנפש הדרושה להתפתחות שׂכלית בריאה ולעיצוב אופי מושלם.  ומשנעשה לבם של הילדים גס בהם, מקילים הם ראש גם בתורתם של הגדולים ודשים בעקבם את הערכים, ערכי הרוח והמוסר, אשר הורים מצווים ונוטים להנחיל לבניהם.  ילד כזה מהווה אז "פּרובלימה", הן בבית, הן בבית-הספר והן בחברה אשר אליה הוא עתיד להכנס.

בתופעה זו עצמה נתקל גם מי שיש לו נסיון כלשהו בעבודה פּלילית בבתי-הדין, ובמיוחד בשדה העבריינות של הנוער בארץ.  ילד הבא מתוך משפחה הרוּסה עשוי להווֹת "פּרובלימה" לא רק להוריו, אלא גם לעובדת הסוציאַלית, למשטרה, ולבסוף לבית-הדין ולמוסדות הציבור המטפלים בעבריינים צעירים לאחר החיוב בדין.  והרי כמה מקרים של עבריינים צעירים, בני משפּחות הרוסות.

דוגמה א':

ילד בן שתים עשרה וחצי נתבע לדין באשמת גניבה.  הדיון בבית-הדין, בתוספת הדו"ח של פקיד-המבחן, מגלים טפח מתולדותיה העגוּמוּת של משפּחה הרוּסה עד היסוד.  אבי הנער, בהיותו בן ארבעים שנה, נשׂא את האֵם והיא נערה בן ארבע-עשרה שנים.  בתקופת נישׂואיהם ילדה לו חמשה ילדים, אך ההבדל הגדול בגילם היה תמיד מקור בלתי פוסק לחיכוכים פנימיים.  האם היתה חשוּדה בעיני האב על עניני צניעוּת למיום נישׂואיהם, וּלעתים קרובות היה נועל את חנותו בעצם היום וחוזר לביתו במפתיע...  כל זמן שהאשה היתה צעירה ולא בקיאה בהלכות-בעל, האמינה בתמימוּתה, כי מנהגו של עולם כך הוא, וכי אין לאשה אלא בעלה.  אולם מיום שעמדה על דעתה, החלה מתמרדת על אי-האמון אשר בעלה רוחש לה והטיחה גם דברים כלפיו.  מריבות וקטטות,  מלוות קללות-רחוב וכינוּיי-גנאי חריפים, נעשו נחלת הבית, והילדים נחלקו לשני מחנות.  אלה תומכים באב ואלה נותנים עידוּד לאֵם.

יום אחד הגיעה המריבה לשיאה, והאב, בחרות אפּו בו, ניפץ את המראה אשר על הקיר לרסיסים.  הילדים נבהלו והסתתרו בפינות הבית ומתחת למטה ולשלחן;  אולם ממקום מחבואם ראו, כי האב הרים ידו על האם וסטר על לחיה.  ובנפלה ארצה החל בועט בה כבבהמה כפוּתה.  לאחר זה עזבה האם את הבית, לפי עצת קרוביה, ולקחה עמה רק את הקטן בילדיה, תינוק בן שנה אחת.  שממוֹן ועזוּבה ירדו על הבית.  האב היה טורח למצוא לחמו והילדים גדלו ללא טיפול וללא השגחה.  שלח האב שליחים לפייס את אשתו, אולם היא נתרצתה לחזור הביתה אל הילדים רק בתנאי שהוא, האב, יעזוב את הבית.  הוא עשה כן, ועוֹל-הפּרנסה והטיפול בילדים נפלו עכשיו עליה במלוא-כבדם.  קשה היה סבלה של האשה, אך היא עמדה במבחן ולא התאוננה.  הילדים בגיל בית הספר חזרו ללימודיהם;  הבן הבכור, נער בן שבע-עשרה, מתומכי האם במריבותיה עם האב, יצא לעבודה ואת כל שכרו היה נוהג למסור על ידה.  כך חיו להם האם וילדיה בדחקוּת, אך בשלום ובשלוה.  אולם כאן קפץ עליה שוב רוגזו של בעלה.  הוא החל אורב לילדים הקטנים בשוּבם מלימוּדיהם ובשחקם ברחוב, העניק להם מיני מתיקה ודיבר על לבם לנטוש את האם.  משנודע הדבר לאם החלה אף היא למשכם בדברים אליה, וגזרה עליהם לבל יקבלו שום טובת הנאה מאביהם.  כל הילדים, פרט לנאשם, צייתוּ לה, ובראותם את האב ברחוב התחמקו ממנו.  אך הנאשם היה מתומכיו הנאמנים של האב ובמחיר פרוטות היה מוסר לאב מפעם לפעם דין-וחשבון מפורט מכל הנעשה בבית.  מדי ערב בערבו, בשוב הנאשם מחנות אביו, כלו משוּסה ומלא רוח של התמרדוּת, היה מציק לאם בהליכותיו ובהתנהגותו.  על פי עצת האב היה מושך ולוקח מהבית דברי-מאכל וכלי-חפץ.  לבסוף עזב את בית אמו והלך לגור עם אביו.  כאן ניתן לו חופש פעולה גמור.  הוא חדל לבקר בבית הספר.  למראית עין עזר לאביו בחנות, אך למעשה שוטט כל היום בחוצות העיר, נתחבר לילדי-הרחוב, ולבסוף נתפס במעשה גניבה ובא על ענשוֹ.

והרי דוגמה שניה:

ילד בן עשר, מבני עדוֹת המזרח, נאשם בגניבת מלבושים משׂפת-הים.  בביתו עוד שבעה ילדים, בני חמש-עשרה, שתים-עשרה, שמונה, שבע, חמש, שלוש ואחת.  האב קוּביוסטוס ונותן בכוס עינו.  האם מפרנסת את המשפּחה ונעזרת במקצת גם על ידי מוסדות-צדקה;  אולם האב מוציא את פרוטותיה האחרונות על משקאותיו.  הילדים עולים על יצוּעם לעתים קרובות כשהם רעבים.  בשוב האב לביתו סמוך לחצות, הוא מעורר את האשה משנתה ודורש ממנה למסור לידיו את השׂכר שהשׂתכרה אותו יום.  כשאין כסף בידה הוא חובט בה באכזריות וחובל בה חבלות קשות.  היא אינה מעיזה להתאונן עליו בפני מישהו, וכשאחד הילדים פּוצה פה או עושה תנועה כלשהי להגן על האם, הוא מתנפל עליו כחיה טורפת ונושך בבשרו עד זוב דם.  "רק שנה טובה אחת היתה לי מעת נישואינו" – מתיפחת האם בבית-הדין – "וזה היה כשבעלי עזב את הבית והלך לחיות עם אשה 'רעה';  אך האשה מאסה בו וגרשה אותו מביתה.  אז חזר אלינו, ושוב נפתח הגיהינום לפנינו.  לילדים אין אבא, ואמם האומללה אינה יכולה גם לעבוד וגם להשגיח עליהם."  כך אומרת האם.  הילד עצמו מספר, כי הוא התירא לשוב הביתה מחמת אימה שהטיל בו האב, והיה לן במקלטים, באוטובוסים ציבוריים ובמבואות בתים.  ביום המעשה רעב ללחם, ובהזדמן לפניו מלבוש שאין לו בעלים, הצניעו תחת מעילו ואמר למכרו בשוק.  אז נתפס ונתבע לדין.

יחד עם הנער הזה וכשותפו-לעבירה נאסר והועמד לדין עוד ילד אחד, בן אחת-עשרה, אף הוא מעדות המזרח.  ותולדות משפּחתו של הילד הזה –  שומוּ שמים!  בביתו עוד שלושה ילדים, האחד בן שש-עשרה, השני בן שלוש-עשרה והשלישית תינוקת בת ששה חדשים.  שמונה שנים לפני המעשה גרש האב את האם ונשא לו אשה אחרת, צעירה יותר לימים.  הוא חוייב על ידי הרבנים לשלם לאשתו הגרוּשה דמי כלכלת הילדים, אך הוא עמד במרדו ולא ציית.  קשים היו על האשה מזונותיהם של הילדים, ולא תמיד היה מצוּי בידה חצי לירה הדרוש להוצאת צו-מאסר נגד בעלה לשעבר על סרבו לכלכל את ילדיו.  וכאשר עמדו ידידי האשה ונכבדי העדה והוכיחו את האב על ההזנחה שהוא מזניח את ילדיו, עצמו ובשרו, טען כי אין שׂכרו מספיק כדי פרנסת שתי משפּחות;  אולם הוא מוכן להחזיר אליו את אשתו הגרושה, כי בין כה וכה נמאסה עליו קצת האשה השניה.  בראות האם, כי לא תוכל לפרנס את ילדיה, השפּילה עצמה עד כדי כך, שנישאה בשניה למי שהיה בעלה, ובאה לגור עם צרתה תחת גג אחד.  לאשה השניה נולדו בינתים בן ובת, ולאשה הראשונה נולדה תינוקת.  נקל לשער את אשר היה מתחוֹלל יום יום בבית זה.  המריבות והמדנים, הצעקות והקללות, ואף תגרות ידים וחבטות בכל כלי הבא ליד, לא פסקו אף רגע אחד בין הבעל לשתי נשיו, בין שתי הצרות בינן לבין עצמן, בין הילדים, מנישואים ראשונים ואחרונים ואמצעיים.  ומי יתן לבו בתנאים אלה לחינוכם של הילדים?  לבסוף לא יכלה עוד האשה, אם-הנאשם, לשאת בסבל, וקיבלה שנית גט-פיטוּרין מבעלה.  וכשעזבה את ביתו נטלה עמה את ילדיה.

עת רבה הוזנח הילד הנאשם ולא היה עליו לא עול אב ולא עוֹל אם, לא עול תורה ולא עול דרך-ארץ.  האב לא טיפּל בו מעודו.  האם – דעתה היתה נתונה למשפּטים, לדינים ודברים, לפרנסה, לתינוקת, ולא השגיחה  בו כל עיקר.  לאחר הגירושין השניים אין הוא יודע בכלל למי הוא שייך.  כשנשאל למקום מגורו ענה, שיש לו שני בתים, בית-אבא ובית-אמא, אך למעשה היה גר ברחוב וישן לו להנאתו בגנים ציבוּריים.  האב היה מגרש אותו לאם.  האם היתה טוענת, כי אין בידה לפרנסו, ומשלחת אותו לאב.  ומאין לו מקום אחר בחר הילד העזוּב ברחוב, זה ביתם הגדול של כל נערי-ההפקר.  ברחוב פּגש את רעהו, הנאשם הראשון.  ברחוב יש לו עוד "חברים", כנופית פוֹרקי-עוֹל כמותו.  היום גנב חפץ פחוּת-ערך משׂפת-הים, מחר יעז פניו וישלח ידו בגניבה גדולה יותר, בפריצה-במחתרת או במעשה-שוד.  הדרך לקריירה פלילית פתוחה לפניו.

והנה דוגמה שלישית ואחרונה:

תובע יהודי אחד לדין עונשין את אשתו ואת בנו הבכור.  בכתב קובלנותו, אשר אני מוסרו במלוֹאוֹ, ככתבוֹ וכלשוֹנוֹ, הוא כותב לאמר:

"בלב שבור ונדכא הנני מבקש מכ' השופט לקבל תביעתי זו.  זה לי עשרים ושמונה שנים שהנני חי עם אשתי ויש לנו ילדים מבוגרים.  בבואנו ארצה ישראל שנתה אשתי את דרכיה והתחילה להציק לי עד מוות.  הגיעו הדברים לידי כך שלפני שנתיים סטרה על לחיי בנוכחות הילדים והם לא פצו פּה ולא הגנו עלי.  היא לא רוצה להתחשב עם המצב הקשה ובריוח הדל שאני מרויח, ובכל יום היא באה בדרישות אחרות:  חסר לה כסף בכיס, חסרים לה מלבוּשים, אינני נותן לה תענוגות די הצורך;  והיא גם לא היתה רגילה בכך בחו"ל.  אינני יודע למה דוקא כאן, בארץ ישראל, וכמעט לעת זקנה הרגישה פתאום שאינני ממלא חובתי כבעל וכאב.  לפני זמן קצר עזבה אותי לגמרי בטענה שאינני נחוץ לה עוד, ולקחה אתה את כל הילדים ובוֹדדה אותי מהם.  לא הסתפּקה בזה והתחילה להסית את הילדים שיזלזלו בכבודי, ובהשפעתה של אשתי הנ"ל, הקים בני הנאשם שערוריה שלמה לפני "הימים-הנוראים".  הוא בא לחנותי ופוצץ את החלונות ושבר את הדלתות באבנים גדולות שזרק בהם.  אני בתור אב סלחתי לו אז, היות והוא הבטיח לסוּר מדרכו הרעה.  והנה ביום (פלוני) שעה 2–3 בערך אחה"צ התפּרץ בני שוב פעם לחנותי והתחיל להכותני כאכזר על ימין ועל שמאל וגרם לי כאבים חזקים כפי שמוכיחה תעודת הרופא הרצוּפה פּה.  וכשהאנשים שהיו נוכחים בעת ההתפרצות הטיפו לו מוסר, ענה שהוא לא אשם בזה, אלא שאמו שלחתהו לעשות השערוריה.

לכן אבקש להביא את אשתי ובני לדין ולהענישם בכל חומר הדין בהתאם לחוק הפלילי".

פירושים – למותר.

 

6.

עד עתה דיברתי על המשפּחה ההרוסה כגורם שני במעלה, אחרי העוֹני והדלוּת, לריבוי מקרי העבריינות בקרב הנוער בארץ.  לעתים קרובות עומד אתה תוהה ומשתומם על המספר הרב של עבריינים צעירים הבאים מתוך משפּחות הרוסות.  האם אלמנה, ואין דעתה נתוּנה ליצור בשביל יתומיה סביבה ביתית בריאה, באשר היא טרוּדה למצוא טרף לביתה;  או האב אלמן ובבית חסרה עין-צופיה, וחמימות של יד-אם-מלטפת;  או ההורים אינם דרים בכפיפה אחת ונפשו של הילד שסוּעה בין בני עולמות, מלאי-שנאה ורוויי רעל;  או ההורים נבדלים זה מזה בתכונותיהם, באפיים ובהליכותיהם, וממלאים את הבית אווירה של שדה קרב שעה שהילדים מצויים במחיצתם.  בכל המקרים האלה נוצרים בנפשו של הילד קונפליקטים קשים, המוציאים אותו בכוח הזרוע מתוך שלמותו ושלוותו של עולם הילדוּת.  מטבע הדברים, כי את אשר האב עשוּי לתת לילד אין האם יכולה לספק, ואת מקומה של האם אין האב יכול בשום פנים למלא, ודרושה יד מדריכה משותפת כדי להטביע בנפשו של הילד חותם של מידות טובות ומעשים מוסריים.  במשפּחה ההרוסה נוצרים נקבים בצנורות ההשפעה, והתא הראשוני אשר בו עשוי הילד להכשיר עצמו לחיי חברה וליחסי חברה תקינים, נהרס עד היסוד, ותחתיו נוצרת סביבה מורעלת, העשוּיה להצמיח תסביכים אנטי-חברתיים.  ילד הגדל בסביבה כזאת מרגיש עצמו שונה ונבדל מיתר חבריו, בני מחלקתו ובני גילו.  הוא נוטה להתכנס אל תוך עצמו, להתרחק מחברת ילדים בני משפּחות שלמות ושלוות, לעשות את חשבון עולמו בינו לבין עצמו, וסופו של דבר, שהוא מתמלא משׂטמה על הוריו, מוריו והאנשים הסובבים אותו, על הליכותיהם ועל סדרי עולמם, ומתפּתחת בו הנטיה להפר סדרים אלה, אם מתוך מחשבה חבוּיה שעל ידי כך הוא נוקם את נקמת הוויתו העלובה, ואם מתוך הכרה אילמת, ששוב אין לו מה לאבד.  בין כך ובין כך חשך עליו עולמו.  בין כך ובין כך אין מי שיכאב כאבו ואין מי שידאג לשפּר גורלו.

תוֹפעה מעציבה זאת יש לראות במיוחד ביתר הדגשה במקרה של ילדים בני חורגוּת.  כל האגדות הנוגות אשר קראנו בימי ילדוּתנו ואשר קלטה אזנינו מפי אם ומורה על האם החורגת קשוּחת-הלב ועל היתומה הקטנה הנאנקת בדומיה תחת ידה האכזריה, קמות וניצבות כחיות לנגד עינינו במערכת הפגעים העוברת לפני כס-המשפּט בבית-הדין לעבריינים צעירים.  ההפרש הוא רק באפילוג.  ילדת האגדה זוכה בסופו של מעשה לעמוד שמחה וטובת לב ליד בחיר לבה, הנסיך שבא ממרחקים לגאלה משעבודה, ואילו ילדת המציאות עומדת מול השופט ונדרשת ליתן את הדין.  עתידה של ילדה זאת מכוסה ערפל.

ורבים הסיפורים על ילדים חורגים אלה.  הנה אחד מהם:

ילד בן ארבע-עשרה, "פליט" מעיר אחרת בארץ, עומד לדין.  הוא נאשם בגניבת זוג אופנים מפרוזדור אחד הבתים.  העבריין הוא בן יחיד להוריו.  חיי המשפּחה שבה גדל הילד לא היו מאושרים ביותר והחיכוּכים בין ההורים לא פסקו.  אך הילד לא נפגע ביותר על ידי כך, משום שבנכחותו לא הראו ההורים סימני איבה גלויה זה לזו.  מצבם החמרי היה איתן ולפיכך השפיעו עליו רוב טוב.  אך כל אחד מהם ביקש לרכוש לעצמו את אהבת הבן היחיד, וכאילו מתוך התחרות חשאית ביניהם הרבה עליו כל אחד תפנוקים ומותרות.  לבסוף נפרדו בני הזוג זה מזו, והילד נשאר עם האב.  אם חורגת באה הביתה ואתה נחתמה פרשת ילדוּתו של הבן היחיד.  בימים הראשונים לא העזה האם החורגת להתמרד בגלוי והיתה נוהגת להתעמר בו רק כשהאב לא היה מצוי בבית.  היא היתה מקניטה אותו ונוזפת בו על כל מעשה קטן או גדול אשר עשה.  בכל דרכיו ובכל הליכותיו מצאה טעם-לפגם.  הוא מדבר בקול רם יותר מדי שעה שאורחים מבקרים בבית;  הוא חסר נימוס שעה שהם מבקרים בבתי ידידים או מסבים לסעודה;  הוא מטנף בגדיו חדשים לבקרים ואינו נזהר בנקיון הרצפה והרהיטים;  הוא מבלה בבית יותר מדי;  הוא משחק בחוץ יותר מדי.  וכל דברי התוכחה לא באו בדרך של הטפת מוסר בלבד, אלא בתוספת כינויי-גנאי, קללות-פה וענשי-גוף.

כל זה היה, כאמור, סמוך לבואה של האם החורגת אל בית אביו, וכל עוד היה הילד בן יחיד לאביו.  המצב הורע בתכלית עם הוולד תינוק בבית.  הבן החורג החל מרגיש על כל צעד ושעל, כי הוא מיותר לחלוטין במשפחה.  מעט תשומת הלב שהיה האב מקדיש לו לפני כן בהיפנותו ממלאכתו, רוּכזה אף היא עכשיו ברך הנולד, והאם החורגת הרבתה להוציא את דיבתו של הילד רעה אל אביו ולסכסך ביניהם בכל עת מצוא.  "הילד שלך לא הבין היום את שיעוריו"...;  "הילד שלך טיפס היום על עץ וקרע מכנסיו"...;  "השכן עשה היום סקנדל, כי הילד שלך פּגע בכלבו"...;  "הילד שלך עתיד לצאת לתרבות רעה ולהמיט עלינו אסון;  מוטב כי תשימנו במוסד סגור"...  והאב, אף הוא שינה את טעמו.  לא עוד ידבר אליו בנעימה של רוך ובלטיפת יד,  אלא ברוגזה ובקנטור.  "מה קרה לך?"  – ינזוף בו בגערה, כשהוא מתמלא חימה בהשפעת אשתו – "השתנית תכלית שינוּי ואתה ממיט עלי חרפּה לעיני העולם כולו.  זכור זאת ושמור דרכיך".  ולא הרגיש האב, או לא חפץ היה להרגיש, כי לא הילד, אלא הוא עצמו, ואווירת הבית, שוּנו לרעה.

וכשהרבתה האם החורגת להקניט את הילד ולמרר את חייו, והאב, כולו משוסה על ידה, החל גם להלקותו, גנב סכום כסף מארנקה של האם החורגת וברח מביתו ומעירו ובא לו לעיר הזאת.  כאן לא היה לו כל מכּר ומוֹדע.  בלילות היה ישן בבית הכנסת-אורחים ובימים היה משוטט ברחובות העיר, גלמוד ועזוב.  כשכלתה הפרוטה מכיסו והרעב הציק לו, גנב מלבושים קרועים מדרי "הכנסת-האורחים" ומכרם בפרוטות.  יום אחד נתוודע בשוק-הירקות אל נער עזוב כמותו, מומחה למעשי עבירה, ובצוותא חדא ביצעו גניבות זעירות של דברי מלבוש ומעות קטנות מעל כסאות המרגוע שעל שפת הים.  ההצלחה האירה להם פנים, והם החליטו לשלוח ידם בחפצים יקרי ערך יותר.  גניבתם הנכבדה הראשונה היתה זוג האופנים אשר מצאו בחדר הכניסה של אחד הבתים.  אולם בטרם הספיקו להתרחק מהמקום ושללם בידם – נתפסו בכף, וחקירותיו של פקיד-המבחן העלו את כל פרשת חייו הטרגיים של העבריין הצעיר.

והרי דוגמה שניה:

העבריין הוא נער בן שלוש-עשרה שנים.  האשמה הי גניבת מלבושים מתוך מחסן של מוסד ציבורי הדואג לילדי עניים.  הנער לומד בבית ספר לנערים מפגרים, אך אינו עושה חיל בלימודיו.  אביו מת עליו ארבע שנים לפני מכן, והאם נישאה לבעל שני, אב לששה ילדים.  כל בני הבית, פרט לאם, מתעמרים בילד הנאשם ורואים בו אבר זר וּמיוּתר לחלוּטין בגוף המשפּחה.  הוא משמש בכל מיני שליחוּיוֹת בבית, והילדים מוציאים את דיבתו רעה ומשסים בו את האב החורג.  הלה מכה אותו ללא רחמים על הקל שבחטאים ולילות הרבה נאלץ הילד לישון בחדר המדרגות, ללא כר לראשו וללא מכסה לגופו, כעונש על דברים-של-מה-בכך.  האם אינה יכולה לראות בצערו וחוסכת מהוצאות הבית ומעניקה לו באין רואים פרוטת כסף, מיני מתיקה ומלבוש חדש.  אך ילדי בעלה עומדים על המשמר ככלבי-ציד ומביאים דברי מלשינוּת באזני האב.  פעם נודע לאב החורג, כי האם הניחה בחדר המדרגות דברי מאכל למען בנה, אשר נענש אותו יום בגירוּש מהבית, ואיים עליה, כי אם תחזור על מעשיה יגרש אותה יחד עם ה"ממזר" שלה לחלוטין.  הילד מלא שנאה לכל, וגם על אמו הוא נושא טינה בלבו על אשר נישאה לגבר אחר.  רואה הוא בזה חילול כבוד אביו המת.  במקום האחד שבו הוא רואה עצמו בן חורין ויצור שווה-זכויות הוא הרחוב.  וברחוב סרח ונתפס.

קצין המבחן מציין את הנער כמקרה פסיכופטי ומנהלת בית-הספר, אשר בו הוא לומד, כותבת עליו:

"אין אפשרות להחזיקו עוד בבית-הספר.  שנתיים הוא לומד אצלנו.  במשך כל הזמן הוא סובל מתנודות חזקות בדיספוזיציה.  אינו יכול להכנע לדרישות בית הספר ולחוקיו.  אינו מסוגל לשבת במקום אחד.  הוא מחליף את מקומו תכופות או מטייל בכתה ומנצל כל הזדמנות להתגרות בילדים.  מגיב על כל מלה ותנועה, הנאמרת ונעשית בלי כל יחס אליו, בקללות, צעקות ומכות.  בא בעיקר בקונפליקטים עם הילדים מחוץ לכתה בהפסקות וברחוב.  הקונפליקטים מתבטאים בהתפּרצויות קשות ובמכות אכזריות.  בשעת כעס הוא מסוכן ומסוגל לתפוס מכל הבא ליד ולזרוק בזולת.  מטפס על עצים, זורק אבנים, גונב מבית הספר ומהחברים.  בלמודים הוא מגלה יכולת ידועה, יודע לקרוא קריאָה שוטפת וּמבין את התוכן.  מחשב בגבול האלפים ואוהב מאד את שיעורי המלאכה;  אך ברור שאי אפשר להחזיק ילד בעל אופי כזה בבית הספר.  עשינו זאת עד עתה בהתחשבנו באם שהפצירה בנו מאד 'לנסות עוד פעם'.  להורים אין כל השפעה עליו.  האב החורג מכה אותו מכות רצח ללא הועיל.  הוא נמצא רוב הזמן מחוץ לבית ונתוּן להשפעה רעה מצד ילדי הרחוב המבוּגרים, המנצלים אותו גם לגניבות.  יש הרושם שבמוסד חינוכי ימצא את תקונו.  השפּעת הרחוב עליו דוחה את השפעתנו".

כל הדברים האלה טובים הם ונכוחים.  אך מה יעשה ילד כזה ולא יוסיף לחטוא?  הישוב אל אביו חורגו?  ושמא ישוב אל הרחוב?  והן שני אלה, אביו חורגו והרחוב, היו בעוכריו של הנער האומלל הזה.

והרי דוגמה שלישית ומזעזעת עוד יותר:

שני אחים בני אב אחד עומדים לדין באשמת גניבה.  לא גניבה אחת, אלא גניבות הרבה.  הבכור בן חמש-עשרה והצעיר בן אחת-עשרה.  בהיות הבכור בן שלוש שנים גירש אביו את אמו ונשא לו אשה שניה.  כדי לפטור עצמו מחובת תשלום דמי מזונות לקח את הילד אליו, ובמשך כמה שנים נמצא הילד במחיצתה של אמו-חורגתו.  האשה השניה ילדה גם היא בן, ולאחר שאשה זו סר חינה מעיני בעלה גירש גם אותה ונשא לו אשה שלישית.  שני הילדים, הבכור מהנישוּאין הראשונים והצעיר מהנישואין השניים, נשארו עמו, ושניהם גם יחד החלו עכשיו לעמוד על טעמה של אם חורגת.  אם זאת עשתה כל אשר היה לאל ידה כדי להבאיש את ריחם של בניה החורגים בעיני אביהם.  היא לא נתנה דעתם[18] על מחסורם ולא דאגה לשלומם.  את סעודתם לא הכינה ואת מלבושם לא התקינה, ורוב זמנם היו משו­ֹטטים ברחוב, אכוּלי-זוהמה ונגועי-מחלה.  בשוב האב לעת ערב ממלאכתו, והאֵם היתה מוֹנה לפניו את חטאי הילדים, היה מכלה בהם זעמו, וגופו של הילד הבכור במיוחד היה מכוסה צלקות ועקבות הצלפות גם בעמדו לדין.  ילד זה למד שלוש שנים במחלקה החמישית של בית ספר חרדי ולא התקדם בלימודיו.  האב היה מכה, האם החורגת היתה מכה, והמורה בבית-הספר היה מכה אף הוא, מתוך נימוק, כי אם זוהי הדרך האחת אשר הילד רגיל בה לא יועילו אמצעי חינוך אחרים.  הילד היה מבוהל תמיד עד כדי כך, שכאשר קם המורה במחלקה לענוש את אחד התלמידים האחרים, היה הוא בורח ממקומו כארנבת מבוהלת.  גם בבית הדין, כאשר דיברו אליו האנשים שעמדו בקרבתו ועשו תנועה כלשהי, היה הילד מרים את ידו אינסטינקטיבית, כאילו ביקש להתגונן מפני מתקיף.

האחים אהבו זה-את-זה אהבה רבּה.  לא האב המשוּתף אלא דוקא האם החורגת, השנוּאה, היא היא שגרמה לקירוּב-הלבבות.  כל אחד מהם דאג למחסורו של השני.  תמיד היו מהלכים יחד, משוטטים ברחובות העיר חבוּקים וּדבוּקים זה לזה,  בורחים מבּית הספר בזמן אחד וּמבצעים מעשי גניבה במשותף.  כאשר כבדה עליהם יד האב והאם החורגת ברחו מהבית.  זה ברח לאמו וזה ברח לאמו.  אך החבילה לא נתפּרדה.  בוקר בוקר היו נפגשים במקום מיוּעד מראש, ויוצאים יחד למסע של הרפּתקנוּת.  כל מציאה, כשרה או פּסוּלה, אשר נזדמנה[19] לידם, התנפּלו עליה וחילקוּה ביניהם חלק כחלק.  תפּוּח שנשר מקופת רוכל;  שזיפים ואפרסקים, וכיוצא בזה פירות של העונה, שהרקיבו והוּטלוּ לתוך פּחי האשפּה;  אגודת צנוניות שמשכו ולקחו מסלה של בעלת בית העושה קניותיה בשוק ומעשי מאפה שהנחתום היה מפקירם לילדי עוֹני – בכל משמשו וּבכּל מצאו ענין.  אך כסף ממש לא נזדמן להם.  מה עשו?  האח הבכור השכיר עצמו כשוּליא לסבל ולאחיו הצעיר השיג עבודה כמורה-דרך לקבצן עיוור הפּושט יד ברחובה של עיר.  שניהם נתפסו שעה שגנבו מתוך קופתו של הקבצן, ובבית-הדין הודו, כי במשך ימים הרבה היו נוהגים לשלוח ידם בקופת העיוור, ובכסף הגנוב קנו סיגריות ומיני מתיקה וביקרו בהצגות קולנוע.

*

טעות היא לחשוב, כי המשפּחה ההרוסה היא אֵם לכל פּגע דוקא בין שדרות הציבור הנמוכות.  הנה מקרהוּ של נער עזוּב, בן להורים יוצאי מרכז אירופה, אנשים נאורים ובעלי תרבות.  ההורים נפרדו עוד בהיותם בחוץ לארץ והילד חוּנך שם בבית סבו.  השפּעת הסב לא היתה ניכרת כלל, והילד סטה מהדרך הישרה ובילה שנתיים ימים במוסד סגור.  ערב המלחמה העלהו אביו עמו ארצה, וכאן נתברר שגם האם עלתה לארץ כמה שנים לפניו.  ההורים השלימו ביניהם ואמרו להתחיל את חייהם מחדש, אך מאמציהם עלו בתוהו ושוב נפרדו.  הבן נדד מהאב לאם ומהאם לאב, וכל אחד מהם דאג במיטב יכלתו להדריך את הנער בארחות יושר.  אך סביבה משפּחתית אשר בה יוכל לקבל השפּעה שלמה, לא נזדמנה לו.  הוא לא הצליח בבית-הספר אשר בו למד והוריו הכניסוהו ל"פנימיה", מתוך תקוה, כי כאן ימצא את אשר הוא חסר, כלומר:  בית ופיקוּח מחנך.  אך גם כאן לא ראה ברכה.  מוריו ראו בו ילד קשה-חינוך וסכנה לתלמידים האחרים.  הם החלו לנהוג בו בקפדנות ושללו ממנו את חופש התנועה.  רוחו הסוערת לא סבלה כבלים ואפיוֹ ההרפתקני, אשר נתגבש מחמת נדודים מארץ לארץ ומבית לבית, דחפו אל המרחב.  הוא ברח מה"הפנימיה" והחל עוסק במלאכה.  אך לא יכול לעמוד זמן רב במקום עבודה אחד.  כוח נסתר משכו ודחפו והוא ניטלטל טלטוּלים, כאילו ביקש לפרוץ את מסגרת החנק שבה הוּטל שלא בטובתו.  לבסוף השׂכיר עצמו כספן, ובמשך שנים מועטות ירד בספינות וביקר בנמלי הארצות הסמוכות בחברת ספּנים עזי-נפש וחובבי-הרפתקאות כמותו.

בהיותו בעיר לרגל חוּפשה קצרה נתפס בגניבת תקליטי מוּסיקה לריקודים ונתבע לדין.

*

אני חייב לציין בסוף דברי, כי בארצות רבות אין רואים את המשפּחה ההרוסה כגורם חשוב במעלה ליצירת עזיבוּת ועבריינות, באשר החקירה באותן ארצות העלתה, כי אחוז העבריינים הצעירים הבא לבית המשפּט ממשפּחות הרוסות אינו עולה על האחוז הבא אליו ממשפּחות נורמליות.  והנה גלוי וידוע, כי בית אב רגיל מחפּה על בן סורר ומורה ודואג לכך, שלא ייתבע לדין, ואם נתבע – שלא יוּרשע בדין, מפחד שהדבר יעטה קלון על המשפחה כולה.  מה שאין כן עבריין אשר הוריו נפרדו זה מזה, או מריבים זה עם זה ודאגתם אינה נתונה לו במיוחד.  עבריין כזה שסרח סיכוייו להימלט מן הדין פחותים ביותר.  ואם בכל זאת גילו החוקרים, כי אחוז העבריינים הבא משני סוגי הבתים האלה הוא שקוּל, או כמעט שקוּל, יוברר לנו באמת, כי אין להגזים במידת הסכנה הנשקפת לנוער מן המשפּחה ההרוסה.  אך במה דברים אמוּרים?  בארצות בעלות תרבות גבוהה, שבהן רבה הדאגה מטעם המדינה לנוער, ובהן נוהג, בין יתר הוראות ותקנות טובות, לימוד של חובה לבני הנוער.  כל ילד באותן ארצות, גם אם אווירת ביתו מורעלת על ידי חיי משפּחה בלתי תקינים, מצוּוה לבקר בבית-ספר, מקום בו הוא מקבל לפחות חינוך כלשהו.  מה שאין כן בארץ כארצנו, אשר בה פּטוּרים האב והאם מלשלוח את בניהם אל בית-הספר.  כאן אין לפקפק, כי המשפּחה ההרוסה אשר בה גדלים ילדים, מתוך הזנחת ההורים ורשלנותם הפלילית, ללא עוֹל תורה ודרך-ארץ, משפּחה כזאת מהווה קן של ארס לגופם ולנפשם של הילדים.  ולא לחינם עומדים קברניטי החינוך ומורי דרכו של הנוער בארץ ותובעים, השכם ותבוע, את התערבותם של שלטונות המדינה בדרך של תחיקה, אשר תנהיג לימוד של חובה וחינוך של חובה לילדינו.[20]

 

זוטות

1. ומשפטים בל ידעום...

א.

כשהגיע תורה של רבקה סבאג', ושמה התגלגל הברות-הברות מפּיו של השמש במסדרוני בית המשפּט הארוכים, מיהרה והתיצבה לפני כס המשפּט בלי שמץ של מורך-לב.  ובאמת מה לה הפּחד?  החכם אשר בעצתו שאלה, משראתה את כתב בית הדין דבוק כקמיע על דלת דירתה, הפך בו והפך בו, מרט בקצה זקנו הדל והמחודד, נתן בה את עיניו ואמר בנדנודי ראש מרובי-חשיבוּת:  "לא אפשר, מרת רבקה, לא אפשר לעקור אותך מדירתך.  אל תיראי ואל יפול עליך לבך.  ספרי לשופט מה שתספרי והוא יעשה עמך האמת והצדק, ולך תהיה הרווחה".  שמחה רבקה על עצת ה"חכם" ושאלה, שמא מוטב לה להעמיד טוען יודע דת ודין אשר ידבר את דבריה לפני השופט?  התקין ה"חכם" בידיו הרועדות את המשקפים שהיו רכובים על חטמו, התכווץ במלוא גופו כסימן-שאלה גדול ונתן עליה בקולו, כמי שמתקצף על ילד שהוציא מפיו דבר של שטוּת:  "הכסף לך תועפות, מרת רבקה, כי תאמרי לפזרו לרוח?  מה צורך לך ביודע דת ודין שיתעצם למענך?  הנה אכתוב לך מלים אחדות של דברי טענה, וביום הדין אשלח עמך את רבי אברהם "עושה המניינים" למען יסביר לשופט את המנהגים במקומותינו, והשופט – לב יהודי לו וראש יהודי, והוא יבין ולא ימתח את מידת הדין.  אל דאגה מרת רבקה"...  ובדברוֹ נטל ה"חכם" עט ודיוֹ וכתב על גבי הניר מה שכתב ומסר בידי רבקה, והיא הביאה את הנייר לבית התיקים של בית המשפט, הפקידתו בידי הלבלר הממונה על כך, למען ישימנו לפני השופט, וחזרה לביתה וישבה וחיכתה ליום הדין.  ועכשיו, בעמדה לפני הדיין, זכרה את דברי ה"חכם" וברכה אותו בלבה.

אחד אחד עלו בעל הבית שלה ובני משפּחתו על דוכן-העדים, הניחו ידם על הספר הקדוש ונשבעו בשם ה' כי ידברו אמת.  ומה העידו?  משפּחה להם גדולה ותינוקות בה הרבה, וצר להם המקום בחדר היחיד שבו הם מתגוררים כיום.  יש גם דירה בת שני חדרים ברחוב הסמוך, אם תאבה רבקה לעבור אליה.  הם מבקשים את ביתם שלהם, את הדירה בת שני החדרים, אשר השכירו לה קודם שנתיים ימים.  השופט כתב את דבריהם על הנייר, וככלותם להעיד שאל את רבקה אם יש את נפשה לחקור אותם.  חייכה רבקה חיוך של מבוּכה, הניעה בראשה אנה ואנה כמי שאומרת:  למה לי לחקור את העדים?  אם יהודי נשבע בספר הקדוש, חזקה כי אמת ידבר.  אך כל זה אינו נוגע לה כלל.  עוד מעט ישמע השופט את אשר בפיה ויבין.  בודאי יבין.  ה"חכם" אמר לה כך...

עם סיום הוכחותיו של בעל הבית עלתה רבקה על דוּכן העדים, הטילה את ידה על הספר הקדוש, חזרה בשפה רפה על דברי השבועה שיצאו מפּי לבלר בית-הדין, הסתכלה ישרות בפני הדיין, פתחה ואמרה:  "לא אפשר, אדוני השופט, לא אפשר לי לפנות את הדירה, וגם ה"חכם" שלנו אמר לי כי אסור לי לעשות כן.  לפני שנים חדשים נפטרה עלי בדירה זו אחותי הבכירה, מרים, ולפני פטירתה אמרה לי במעמד עדים בזו הלשון:  "אחותי רבקה, מחמל עיני ואהובת-לבי, הלא תראי כי קרב יומי וקצי הנה זה בא.  בעווֹנותי לא חנן לי אלהים זרע אנשים, ונשמתי לא תדע מנוחה בעולם האמת.  עשי לי איפוא, אחותי, חמדת רוחי, את הכבוד האחרון, כפי שנוהגים בני עמנו לעשות, למען אבוא אל המנוחה ואל הנחלה".  כך דיברה אלי אחותי מרים ועצמה את עיניה לנצח.  ועכשיו מצוה עלי לשבת בבית הזה עד כלות שנה ראשונה לפטירתה, לשמור על "נר הנשמה" שלה ולחלוק לה את הכבוד האחרון, ואיך אעקור לדירה אחרת ונשמתה מתלבטת בין כתלי הבית הזה ומבקשת לה תיקון?"  כן דיברה רבקה בפני הדיין, מחתה דמעה מעל פניה ונשתתקה.

אחריה עלה על דוּכן העדים רבי אברהם "עושה מניינים", יהודי זקן לבוש קרעים, אשר פרנסתו על מניני תפילה בבתי אבלים, פתח ואמר:  "בני עדתנו, יהודי המערב בקהלות אלג'יר ומרוקו, נוהגים להעלות "נר-נשמה", בחינת "נר-תמיד", במשך כל השנה הראשונה לפטירה בחדר אשר בו נפח המת את נשמתו, ו"עושים" מנין ארבע פעמים בשנת האבל:  בסוף שבעה ימים לפטירה, בסוף שלושים יום, בסוף תשעה חדשים, ובסוף י"ב חודש.  אז מתכנסים יהודים בדירת הנפטר לתפילה ול"תיקון-כרת", טועמים גם פת של מצווה ויושבים כל הלילה, לומדים ומתפללים ומתכוונים לעילוי נשמה.  לא אפשר, אדוני השופט, לא אפשר למשפּחת המת לעזוב הנשמה בבית וללכת למקום אחר".  הזקן פסק את פסוּקו והרכין את ראשו.

משנשאל ע"י הפרקליט מטעם בעל הבית מה מקור המנהג הזה, ולמה דוקא י"ב חודש, והאם דין-תורה הוא זה?  נתמתח הזקן מלוא-קומתו, עצם את עיניו למחצה והפליט ברוגזה כמי שתמה על בן-ישראל שאינו יודע מנהג יהודים:  "הנשמה בצאתה מהגוף, מקום שבתה, תועה בבית המגוּרים שנה אחת לפטירה, שכן "משפּט רשעים י"ב חודש".  היא מבקשת לה מקום מרגוע ובני המשפחה מצווים למצוא לה תיקון.  לא אדע אם זה כתוב בספרי יראים, אך אין זה ענין לכאן.  מנהג אבותינו בידינו, ומנהג אבות דין-תורה..."

מוּבטח היה לה לרבקה, כי רבי אברהם דיבר דברים של טעם, ומשנדרשה על ידי השופט לדבר דיבור אחרון, אמרה כי אין לה מה להוסיף.  את הכל כבר סיפרה והסבירה.  יכול אדם לטלטל ספסל וכסא, שולחן וספה;  יכול אדם גם לטלטל גבר ואשה וכל נפש חיה, אך כיצד יטלטל אדם נשמה ערטילאית?...

הפרקליט מטעם בעל הבית דיבר הרבה בדיבור אחרון.  הוא קרא מתוך ספרים שהכין לעצמו, הניע בגופו, טלטל ידיו, ורבקה לא הבינה דבר מדבריו.  היא ישבה כמאובנת ושפתיה לחשו תפילה.  אחר כך החל השופט כותב על הנייר, כותב וכותב, ולרבקה נדמה כי אין קץ לכתיבה.  לבסוף החל קורא מתוך הנייר.  לא את כל דבריו הבינה רבקה, אך מבעד שפעת הדיבורים והמון המלים נגה עליה פתאום הרעיון, כי ה"חכם" לא צדק בכל אשר אמר, וכי החוק דואג לחיים ולא לנשמות מתים.  ודיבור אחד מדברי השופט חקק עצמו עמוק בלבה:  "מנהג אבות להדליק נר נשמה ולקרוא "תקון כרת" בחדר שבו עצם קרוב-משפּחה את עיניו לנצח אין כוחו יפה מרצונו של בעל הבית לרכוש חזקת הבית לעצמו"...

ובצאת רבקה מהיכל-הצדק הרגישה מועקה בלבה, והיא פרצה בבכי...

 

ב.

כששאל השופט את סעדיה יפת אם ידע להרצות בעצמו את פרשת טענותיו, והוא אינו מלומד בהלכה, נתן בו סעדיה זוג עינים תמהות ואמר:  "שמא אין לי פה לדבר דברי?  וכלום אין הצדק נר לרגלי?  הדברים פשוּטים בתכלית הפשטות וכל המוסיף הרי זה גורע.  לא, לא ארצה כי מישהו יהיה לי לפה.  את דברי אדברה ואתה תשפוט".  ובשטף לשון, בהעויות פנים, בתנועות ידים ובקול רועד החל סעדיה מגולל לפני המשפּט את עצוּמוֹתיו:

מיום עלותו מתימן – והוא אז אברך צעיר לימים – נתן דעתו לרכוש לעצמו חלק ונחלה בארץ הקודש.  בדם לבבו ובזיעת אפיו חסך פרוטה לפרוטה במשך הרבה שנים, כדי לבנות לעצמו פינת מרגוע משלו.  ולבסוף, כאשר נתקיימה משאת חייו, ובנין משלו, בנין לבנים הדוּר למראה, אשר בו שני חדרי תפארת ומרפסת הפונה אל השדרות המוריקים, הוּקם בקצה השכונה, רבה השמחה במעונו.  וסעדיה עם בני משפּחתו נטשוּ את הצריף הצר אשר בו התענו כשתי עשרות שנים ועברו להתגורר בבית הלבנים המצוּחצח והמרוּוח.  אך שמחתם לא ארכה הרבה.  עם פרוץ המלחמה נתמעטה הפרנסה.  בנו הבכור נתגייס לצבא ולא שיתף עצמו עוד בהוצאות הבית;  בתו מזל, אשר היתה מוסרת רוב שׂכרה לאביה, נישׂאה לאיש ועברה אל בית בעלה, וסעדיה ואשתו אין להם צורך בדירה מרוּוחת.  לפיכך, מסרו את הדירה בשׂכירות ל"שכנזי" אחד, והם חזרו לגור בצריף קטן בן חדר צר אחד, כבתחילה.  וכך נתמשכו הימים, וסעדיה הולך ומזקין וכוחו תש, ועיניו כהות, והפּרנסה אינה מצויה, ותקוותו האחת כי יחזור בנו מן המלחמה ויוציאם ממצוקה.  אך ימים קשים יותר נועדוּ לסעדיה, ולזוּגתו לעת זקנה.  הבן חזר משדה-המלחמה נכה-רגלים ולקוי-ריאה.  הבת, מזל, נתאלמנה מבעלה וחזרה לבית אביה עם תינוק בן שלוש.  ונצטופפו כולם בחדר הקטן אשר בצריף.  נעשה להם המקום צר והכרח היה להם לעבור אל בית הלבנים.  לא מחמת הרחבת נפש, כמו בימים שעברו, אלא מתוך לחץ ר"ל, ומחמת פיקוח נפש.  לא אפשר לעצום עין בחדר היחיד, בשל גניחות הבן שחזר משדה המלחמה ומחמת בכיותיו המתמידיות של הפעוּט המתגעגע על אביו.  הרופא ציוה לייחד את החולה בחדר למען המנוחה, וגם הוא וזוגתו זקוקים למעט מנוחה, ומה יעשה?  ביקש לעבור אל ביתו שלו.  אך ה"שכנזי" סירב לפנות המקום, ומשום כך פנה סעדיה אל בית-המשפּט ודורש צדק.

שמע השופט את פרשת טענותיו של סעדיה בתשומת לב, ומשנסתיימה – שאלהו אם הביא עדים.  "עדים על שום מה?"  זקר סעדיה את ראשו אלכסונית ונעץ עיני תמהון בשופט.  "עדים אשר יעידו, כאשר ידרוש החוק, כי מצוּי בית מגורים אחר אשר אליו יוכל הדייר שלך לעבור", השיב השופט בנחת.  נתרתח סעדיה ולא שלט ברוחו:  "אה?  כלום מחויב אני לספק להם דירה?  ואם לא, ימשיכו הם לגור בכל הרחבוּת בביתי אשר הקימותי בדם לבי ובמוח עצמותי?  הם, ה"שכנזים" הללו, רק זוג אחד הם, איש ואשה וכלב אחד להם, ומשכנם מרווח, חדר לאיש, חדר לאיש, ואני ובני ביתי, אשתי הזקנה, בני בעל המוּם, ובתי האלמנה ותינוקה, כולנו יחד מתגוללים כבהמות שדה על הקרקע בחדר אחד.  ואני מחוּיב לדאוג להם לדירה?  הזהו הצדק והאמת?"  סעדיה סיים את טענותיו, שקע תחתיו על הספסל ונשתתק.

לסעדיה לא היו עדים.  דרישות החוק לא נתמלאו, והשופט פסק לדחות את התביעה.  פירושו של דבר:  ה"שכנזי" ימשיך להחזיק בבנין הלבנים המרווח, וסעדיה יחזור אל צריפו הדל ואל דחקו ולחצו.  עלוּב ומבוּיש למחצה קם סעדיה ממקומו, הפנה ראשו לעבר הדלת מבלי הסתכל בפני השופט, ומיהר להסתלק מאולם בית הדין...

 

2.  אשר שופט יחטא...

א.

בבית משפּט-השלום בירושלים הבירה שרת שופט ערבי נשוּא-פנים וידוע-שם.  והיה האיש שופט-צדק וישר-דרך, אך קפּדן ומהיר-חימה.  בשבתו לדין לא נשא עוול ובדברי-רמיה בחלה נפשו.  בשמעו עד או בעל דין מגמגם בלשונו, כמסתיר דברי-אמת, או מפיח כזבים בעזוּת-מצח, היה יוצא מגדרוֹ, טופח בידו על הדוּכן, מתרגז ומתקצף, נוזף בכזבן קשות ולעיתים – גם עולב בו.

פעם אחת ישב בדינה של אשה ערביה, אשר תבעה ממון מאת ערבי אחד.  האשה הופיעה בבית-הדין כשהיא לבושה בגדי-צבעונין ומקוּשטת בתכשיטי כסף וזהב יקרי-ערך.  פניה היו מרוחות בשפע בתמרוקי-נשים, וריסי-עיניה היו עשויות בפוּך סמיך.  הליכותיה לא מצאו חן בעיני השופט, ובאופן-דיבורה ראה מדה גדוּשה של יהירות, בטחון עצמי מופרז ועזוּת-מצח.

משכלתה האשה את דברי טענותיה, נתן בה השופט עיני זעם, ובאיטיות רבה, כמי שחורז חרוּזים במחרוזת, הכריז, בהדגשת כל מלה:  "את, האשה!  אינני מאמין אף למלה אחת מסיפור-הבדים שלך.  שקר וכזב בפיך מהחל ועד כלה.  דרכך דרך פרוצה ומעלליך כשל אשת רחוב!".

הערביה, בשמעה דברי-גנאי אלה יוצאים מפורש מפי שופט-צדק, במעמד קהל רב, החוירו פניה, גופה החל רועד, כמי שאחזו צמרמורת, ובקול כבוש, אך ברור, השיבה אמריה:

"אדוני השופט!  בבית-הדין הכל שוים, כקטן כגדול, עשיר כעני, כרם-המעלה כנחוּת-דרגא.  מלאכתו של אדם ופעולותיו מחוץ לכתלי היכלי-הצדק אינם עשויים להכריע את הכף לכאן או לכאן, כי אין משוֹא-פנים בדין.  פניתי אליך, אדוני המכובד, כי המקום הזה הוא מקור-צדק.  אמרתי אל לבי, כי תתן אוזן קשבת לדברי, תמדוד ותשקול במאזני-צדק ותפסוק לפי הדין, והנה נתת שמי לשמצה וכבודי השפּלת לארץ.  הלזה משפּט יקרא?".

מדי דברה ישב השופט כפוּף-גב, ראשו בין ידיו ומבטו הקופא תקוע בשפתי המדברת.  עם כלותה לשפוך מרי-שיחה, השׂתררה דוּמיה בחלל בית-הדין.  כל הנאספים דימו, כי מיד תתחולל סערה ואחריתה של המחוּצפת תהיה מרה.

פתאום התרומם השופט ממושבו, ירד בפסיעות מתונות מדוּכנוֹ, בא ועמד בתא-הנאשמים, פנה אל סופר בית-הדין ואמר בקול צלול:  "כתוב את אשר אני אומר".

תמיהה ירדה על-פני כל.  סופר בית-הדין נטל את העט, טבל אותו בדיו, וכמי שאינו תופס את אשר קרה הביט סביבו במבוּכה.  הרכין עצמו על-גבי הנייר וחיכה למוצא-פיו של השופט.  השופט קרא והסופר כתב מפיו לאמור:

"לכבוד בית משפּט השלום בירוּשלים.

כתב אשמה

המאשימה:  מונירה בת מוחמד חסאן אלקודסי.

הנאשם:  השופט (פלוני בן פלוני).

ביום...  בחודש...  שנת...  באולם בית-משפּט-השלום אשר בירושלים אמר הנאשם במעמד קהל ועדה דברים, אשר יש בהם משום הוצאת דיבּה רעה על המאשימה, בכנוֹתוֹ אותה בשם "פרוּצה" ו"אשת רחוב".  המאשימה רואה בדברים אלה עלבון לעצמה ופגיעה בכבודה.  לפיכך מתבקש בית-המשפּט לדוּן את הנאשם ולענשו בכל חומר-הדין".

לאחר זה אמר השופט אל הסופר:  "עתה קרא באזני הנאשם את אשר כתבת, ושאל אותו מה בפיו".  הסופר קם ממקומו, קרא בחגיגיות רבה את כתב-האשמה והוסיף:  "המודה הנאשם באשמה או מכחיש אותה?"

השופט-הנאשם השיב בקול רפה:  "אני מודה באשמה".

לחש-רחש עבר בין הקהל.  לא נשמע עוד כדבר הזה, כי שופט ירשיע את עצמו קבל-עם ועדה ויקבל עליו את הדין.

השופט העביר ידו על פניו, קימט מצחו, עצם עיניו לרגע, וציוה על סופר בית-הדין לכתוב את גזר-הדין.  וכך כתב הסופר מפי השופט:

"הנאשם מודה באשמת הוצאת דיבה רעה על אשה ואין לבית-המשפּט אלא להרשיעו.  צדקה המאשימה.  במשפט אין משוֹא-פּנים, והכל שווים בעיני הדין.  לא מהלכו ולא לבושו ואף לא מדברותיו של אדם מוכיחים צדקתו או רשעותו.  אנוֹש יראה לעינים והמשפּט לבבות יחקור.  באי הבית הזה פונים הנה לבקש דין-צדק, ומחובתו של השופט, שלוּחו של החוק, להוציא לאור צדקתם.  שופט הפוגע בכבודו של העומד לפניו ובשמו הטוב, מעוות דין וראוּי לעונש חמוּר.  הנאשם ישא עווֹנו וישלם קנס חמש לירות".

משגמר השופט לקרוא את גזר-דינו וחתם עליו, קרא לשוטר בית-הדין וציווהו להוליך אותו, את השופט, אל לשכת-הפּקיד הממוּנה על הקופה.  שם, בלשכה, פרע השופט את הקנס שהטיל על עצמו.  אחר-כך חזר אל האולם, תפס מקומו על הדוכן ופתח במשפּטה של הערביה נגד הערבי יריבה, מראשיתו.

 

ב.

בחיפה עיר הנמל גר לפני שנים מספר שופט אנגלי אחד, ולו ידיד יהודי.  יום אחד בא אליו היהודי וסיפר לו, כי קיבל כתב-הזמנה מבית-המשפּט בשכם, ובו מאשימים אותו בשתי עבירות:  האחת על נהיגת חיפּזון במכונית;  והשניה, על נהיגת מכונית בלי רשיון-נהגוּת.  "מי כמוך יודע" – הוסיף היהודי – "כי את מכונית-הנסיעה שלי מכרתי לפני שנים רבות, וכי מאז אין לי מכונית ואיני נזקק לרשיון-נהגים.  עוּצה עצה, מה עלי לעשות?" השיב השופט האנגלי:  "הדבר פשוּט בתכלית הפשטוּת.  בבואך אל בית-המשפּט וסיפרת לשופט דברים כהוייתם.  אם אמנם נכונים דבריך – ואני, הרי יודע אני, כי אמת בפיך – יראה השופט, כי טעוּת חלה כאן ואתה תצא זכאי מלפניו".

עשׂה היהודי כאשר יעצהו ידידו השופט האנגלי.  ביום המיוּעד למשפּט קם בהשכמת הבוקר, שׂכר לו מקום-ישיבה במכונית ציבורית ומיהר לנסוע אל בית-המשפּט אשר בשכם.  שעה ארוכה חיכה במסדרונים עד אשר הגיע תורו, ומה רבה שמחתו בהכנסו לאולם בית-המשפּט ובראותו, כי השופט היושב לדין אותו יום הוא האנגלי, ידידו הטוב מחיפה, בטוח היה, כי אך יפתח פיו, והמשפט יבוּטל בלי אומר ודברים.

סופר בית-הדין קרא את כתב-האשמה, והיהודי הנאשם, מלא-בטחון וחסר-כל-פּחד, פתח ואמר:  "אדוני השופט!  המכונית...  אני...  טעוּת...  רשיון..."  אך הוא טרם כילה דבריו והשופט נתן עליו בקולו, קול זעם:

"מה הם כל דברי הגמגוּם האלה?  מיהרת אולי למיטת קרוב חולה?  החלפת אולי בגדיך ושכחת להוציא הרשיון מכיס-מעילך?  אָה, אני שומע טענות אלה וכיוצא בהן יום יום ושעה שעה, וכבר היו לי לזרא.  עובדה היא, שנהגת בחיפזון.  עובדה היא, שלא היה בידך רשיון כדרוש לפי החוק.  אין שום צידוּק לכך.  שלוש לירות קנס...  המשפט השני, בבקשה..."

היהודי לא האמין למשמע אזניו.  מרוב תמהון נשתבשה דעתו והוא לא יכול לפצות פּה.  הוא בוֹש להרים עיניו ולהציץ בפני "ידידו" השופט.  בראש מוּרכן וברגלים כושלות נחפז לצאת מאולם בית-הדין.  פּרע את הקנס לקופת בית-המשפּט ובנפש מרה חזר לביתו.

משפּטו המוּזר של השופט האנגלי כירסם את לבו של היהודי.   "הזהו אורח ידידים?"  – מלמל בינו לבין עצמו – "הלזה משפּט יקרא?"  מחשבות מרות הדריכוהו מנוחה כל אותו יום, והוא היה מהלך קודר ומשמים.  לבסוף החליט בלבו לחקור שורש דבר.

בערוֹב היום נזדמן עם השופט למקום שתייה אחד ובפנים זועפות, בלי שום הקדמת-נימוּסין, שאל אותו, מה פּשר דבר.

"ידידי היקר" – השיב השופט בבת-צחוק על שפתיו והטיל כפּו הגדולה על שכם היהודי – "עליך לדוּן אותי לכף זכות.  לא היתה לפני דרך אחרת בלתי אם להביאך לדין, לחרוץ עליך משפּט, ולהטיל עליך עונש".

סימן-שאלה גדול הסתמן על-פני היהודי.  כחידה סתומה היו בעיניו דברי ההסבר.

"תאר לך" – הוסיף השופט בקול מעורר רחמים – "בבוקר יום אחד, לפני שבועות מספר, נהגתי במכונית שלי בדרכי אל בית המשפּט.  השעה היתה כבר מאוחרת והדרך רבה לפני.  נחפזתי מאד ועברתי על גבול המוּתר במהירות הנהיגה.  פתאום נזדמן בדרכי שוטר אחד, מהשוטרים הממוּנים על תנועת כלי-הרכב, וטען, כי עברתי על חוּקי התנועה בדרכים.  הדין היה עמו, אך מה יכולתי להשיב לו אותה שעה?  הוא דרש ממני את הרשיון כדי להכין על פיו את הדין-וחשבון לממוּנים עליו.  אולם בוּשה כסתה פּני להראותו לו.  השיבותי לו, כי שכחתי את רשיוני בבית.  "אָה" – אמר השוטר בלגלוג – "הרי עבירה שניה, נהיגה בלי רשיון!"  אז שאל לשמי.  עמדתי נבוך.  כיצד אוכל לאמור לו מי אני, ולגלות על ידי-כך את קלוני ברבים?   אותה שעה נצנצה מחשבה במוחי, ואני החלטתי לגוֹל את האשמה מעלי ולהטילה על שכמו של אחד מידידי.  ומי לי ידיד טוב ויקר ממך?  אמרתי אז לשוטר את שמך ואת מקום מגוּריך, לפיכך הובאת אתה לדין ונשאת עווני שלי".

מתיחוּתו של היהודי רפתה במקצת וזעמו נמוג.  "כלום היתה לפני דרך אחרת?"  – התנצל השופט בשפה רפה – "אח לצרה יולד, ואתה ברוב חסדך העבר חטאתי".

ובכלותו לדבר הוציא מכיסו שלוש לירות כסכום הקנס אשר שוּלם לאוצר המדינה על העבירה, ונתנן בידי ידידו היהודי...

ג.

בחג פּורים אחד, אחרי תהלוכת ה"עדלידע" בעיר העברית תל-אביב, נתכנסה חבורת יהודים בבית אחד והרבתה בשׂמחה ובהילוּלא, כמנהג יהודים בחג הפּוּרים.  השתיה היתה כדת והמהדרים שבהם התבסמו כהלכה, כדי לקיים על עצמם מקרא מלא:  "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".  תוך כדי משׂוֹשׂ הציע אחד המסובים לערוך נסיעה של טיול אל נחל הירקון.  נתקבלה ההצעה בקריאת הידד, וכל בני ה"חבריא", מלאי גיל והלוּמי יין, נחפזו אל המכונית האחת והיחידה, קניינו של אחד מהם, שעמדה לרשותם, ונדחקו לתוכה.  אך לא היה מקום בתוכה לכולם.  שאר בני-החבורה טיפסו משום כך ועלו על הגג או עמדו להם על דפנות המכונית ועל כנפיה, לשני עבריה, ואחד מהם קנה לו שביתה על ריקוע-הפח, המשמש מיכסה למנוע.  זה האחרון, אשר בחר לו את המקום הראשי והמכוּבד ביותר, היה...  שופט-שלום יהודי...

ה"חבריא" העליזה עברה ברחובות העיר בקול שאון והמוּלה, ופניה למי-הירקון הצוננים.  פתאום צץ מאחד המחבואות הנסתרים אחד משומרי הסדר בעיר, שוטר לבוּש-מדים.  הוא עמד כשׂטן בדרכו של מסע-ההילוּלא, וכאילו היה זה יום רגיל כשאר ימות השנה, הוציא במתינוּת את פנקסו מכיסו ורשם בו את שמו של הנהג, כתבתו, מיספר מכוניתו וסימני-ההיכר שברשיונו.  "חג שמח" – התלוצץ השוטר לאחר שסיים את מלאכתו וסגר פנקסו – "להתראות בבית-המשפּט".

לא עברו ימים רבים ונהג-המכונית נתבע לדין באשמת "נהיגה רשלנית, שיש בה משום סיכוּן חיי אדם".  הופיע הנהג בבית-הדין כאשר נדרש, ומה רב היה תמהונו בראותו כי השופט, היושב לדין, הוא ידידו הטוב, אשר בחג הפּוּרים הקודם לא מצא לעצמו מקום-ישיבה נוח יותר מאשר על מיכסה-המנוע של מכוניתו...

כתב-האשמה נקרא באזני הנהג הנאשם, והוא – כדבר המובן מעצמו – הודה באשמה בבושת-פנים.  אז פּתח השופט את פיו בדברי מוסר ויאמר:  "אתם הנהגים!  מה לכם, כי תעמידו בסכנה חיי בני-אדם אזרחים שלווים ושקטים?  מזמין אתה אורח לנסיעה של הנאה ואתה מושיבו לא בתוך המכונית, דרך בני-חורין, ואף לא על-יד מושבך אתה, סמוך להגה ולמעצורים, אלא דווקא על גב מכסה-המנוע, מקום מוכן לפורענות!  כלום נתת לעצמך דין וחשבון מה עוול עוללת לו?  כיצד יכולת להסיח דעתך מהאסון שנשקף לו?  רעד עובר בבשׂרי בהעלותי על הדעת, כי המיסכן עלול היה להישמט ממקום-מושבו הרם ולהידרס ככלב תחת גלגלי מכוניתך אתה!  והוא היה בוודאי צעיר לימים;  אולי...  כמוני היום!  ואיך היית נושא פניך אל אלמנתו ויתומיו, שהיה משאיר אחריו?" וכו' וכו'.

הנהג המיסכן שמע בדומיה את דברי-התוכחה שהוּמטרה עליו, ולא העז להרים ראש.  כחלום-בלהות היה כל זה בעיניו.  רק דבריו האחרונים של השופט:  "שתי לירות קנס ואזהרה חמוּרה על העתיד", העירוּהוּ מתדהמתוֹ והביאוּהוּ לידי הכרה, כי משפטו תם ונשלם.  הוא נחפז לשלם את הקנס לקופה וברח מבין-הדין אבל וחפוי-ראש.

אותו יום נתקבלה בביתו של הנהג-העבריין מעטפה סגורה ובה המחאה על שתי לירות.  המעטפה נשלחה מאת השופט, "שוּתפו-לעבירה"...

 

על הצוואה

1. טיבה של הצוואה

כל מי שהוא קרוב אצל עניני חוק ומשפּט, ואפילו איננו מצוי בד' אמותיהם ממש, מכיר ויודע כי כלי אומנותם של אנשי המקצוע, השופט ועורך הדין, ואף חלק ניכר מן החומר אשר הם עושים בו – הוא נייר.  נייר בצורת תעודות ומסמכים הכתובים בכתב יד, באותיות דפוס, במכונת כתיבה, או בשנים ממיני כתב זה, ולעתים אף בשלשתם גם יחד.  ושמות מיוחדים קרויים על סוגי ניירות שונים.  כך, למשל, יודעים בחוק שטרי מקנה, שטרי חליפין ושטרי חוב, חוזי מכר וחוזי שכירות, שטרי משכנתא, שטרי מחילה או שטרי ויתור, קבלות, המחאות וכיוצא בהם, הכל לפי תכנם ומהותם של הדברים האמורים בכל מסמך ותעודה.  תקפם החוקי וכשרותם המשפטית של כל סוגי ניירות אלה, ואף התוצאות המעשיות המסתעפות מהם, נדונים לפי חוקים מיוחדים.  כך, למשל, חל לגבי שטר חוב והמחאת בנק – חוק-שטרי-חליפין;  לגבי שטר מטען – החוק הימי, החוק המסחרי ולעתים חוק הרכבות, ולגבי שטר בירורין ופסק בוררין – חוק הבוררות.  שטר-קנין-נכסי-מקרקעין נידון לפי חוקי הקרקעות וחוזה למכירת מטלטלין או מקרקעין – לפי חוקי החוזים והמכר.  לעתים חלים על מסמך אחד הדינים האמוּרים בכמה חוקים.  כך, למשל, אין לו לנייר תוקף של חוזה-שכירות-בית, אלא אם כן נעשה בהתאם לחוק השכירות, וקוימו בו גם דרישות חוק הבולים.  קיצורו של דבר:  מסמכים משפטיים אשר נעשו בידי אדם, נדונים לפי חוקים מסויימים, הכתובים על ספר, ואותם חוקים אף קובעים ומגדירים את הצורה, את התוכן ואת הנוסח אשר בהם ישתמש אדם, באמרו להוציא מתחת ידו מסמך משפּטי מסויים.

גישתו של איש המקצוע, עורך הדין והשופט, אל כל סוגי הניירות האלה היא משפטית-פרופסיונלית טהורה, ויחסו אליהם, כיחסו של כל אומן אל כלי אומנותו, הוא בדרך כלל, קר ואדיש, מתחילתם ועד סופם, כלומר:  מראשית היווצרם במשרדו של הפרקליט או בביתו של לקוחו ועד היעשותם מוצגים משפּטיים בתיקו של בית הדין.  אך מבחינה זו קיים רק סוג אחד של ניירות משפּטיים, שונה ונבדל במהותו ובעיקרי יסודותיו מכל יתר הסוגים, הקובע פרק מיוחד וגישה מיוחדת לעצמו.  סוג ניירות זה ידוע בפי כל בשם "צוואות".

*

אני חייב להודות, כי בכל פעם שצוואה באה לידי, זע משהו בתוך לבי.  בצוואתו של אדם גלומים לעתים מיטב שאיפותיו ובחירי חלומות חייו, ולעולם מלווה אותך ההרגשה העגוּמה, כי הנה היה אדם ואיננו, ומכל הווייתו, מכל עצמיוּתוֹ, נשתיירוּ רק גליונות נייר אלה.  ואתה – שהנך זר למנוח, לא עמדת מקרוב על ארחות חייו ועל מאוויי לבבו, אתה מצוּוה להחליט ולקבוֹע אם יקומו ויהיו דברי המת, ואם יהיו כלא היו.

והשם אשר קורא על נייר זה כמה הוא מחייב:  "צוואה", מלשון צו, ציווי, מצוה, כלומר:  פקודה.  אדם פוקד ומצווה על אנשי ביתו, או על ידידיו הקרובים אליו, את אשר יעשו לו, למענו ולרכושו, לאחר שהוא גופו יהיה חסר-אונים ואזל-יד.  ואם מבחינה משפּטית אין הדבר קשה כל כך, שהרי אף כאן, כבכל כל יתר המקרים שבית-המשפּט נדרש ומצווה לדון ולהחליט בהם, יש דינים קבועים והלכות סדורות, הנה מבחינה נפשית אין אתה יכול להתעלם מאפיה המיוחד במינו ומתכונתה של הצוואה.  יכול אדם לעשות שקר בנפשו בכל ימי חייו:  לגנוב, לגזול, לשדוד, לרמות;  כשהוא חותם שטר חוב, יש והוא מחליט בלבו כבר אז כי לא יפרענו;  כשהוא עושה חוזה מכר יכול הוא להתכונן לא לקיימו;  חוזה שכירות – להפירוֹ.  אולם משישב לכתוב את צוואתו, מיד הוא משלים עם העולם ועם עצמו.  הוא עורך מעין חשבון הנפש בינו לבין עצמו, ובינו לבין קונו, והצוואה היא המאזן הסופי, הסיכום הכללי, של מעשי חייו, בחומר וברוח.

ואין לך אמת גדולה מזו המובעת בצוואה.  זוהי אמיתו הפנימית של האדם, ללא כיסוי וללא הערמה.  הוא כותב את אשר הוא כותב ומצווה את אשר הוא מצווה ללא פניה וללא חנופה.  אין הוא אומר למצוא חן בעיני מישהו, או לרכוש לו ידיד ורע.  אף שום סיכוי לטובת הנאה אין הוא משווה לנגד עיניו;  שהרי גלוי וידוע לפניו, כי לכשתיפתח צוואתו ותפורסם ברבים, יהא הוא עצמו מצוּי מאחורי הפרגוֹד, והבלי העולם הזה לא ישעשעו את נפשו עוד.  מבחינה זו נושאת הצוואה אופי של וידוי, וידוּיוֹ הגדול והאחרון של אדם לעצמו ובפני עצמו.  לא כחל ולא סרק.  אין הוא מצפּה לחסדו של מישהו, ואין הוא מתיירא מפני מישהו.  משום כך אף אינו חושש לכתוב ככל אשר עם לבבו.  אהבתו לבני אדם, רגשי ידידותו, שמחתו, כעסו, זעפו ושנאתו – כל אלה ניתן להם ביטוי קולע וחודר בצוואתו.  אתה מכיר אדם זמן רב, ונדמה לך כי תהית על קנקנו ואתה יודע אותו תוכו כברו.  לימים אתה קורא את צוואתו, ומיד קם לפניך אדם אחר, מופלא, מלא הוד ומלא קסם, ואתה תמה:  כלום זה הוא האיש שהכרת?  אפילו נוכלים וצבועים נגלים באור אחר בצוואה אשר הם עורכים.  ואולי אורם זה, האור הגנוז, הוא אורם הנכון והאמיתי.

*

צוואות רבות מושכות את הלב בפשטותן, בטון הנוגה העולה מהן וברוח החן השפוכה על פניהן.  סח לי ידיד אחד, עורך דין לפי מקצועו, על חווייה שלו בכתיבת צוואה אחת שר לא ישכחנה עולמית.  "יום אחד" – כך סיפר לי עורך הדין – "נדרשתי על ידי אחד מלקוחותי, סוחר ירושלמי אמיד, לבוא אל בית אמו הזקנה השוכבת על ערש דווי, כי עז רצונה לכתוב צוואה בטרם תמות.  ידעתי, כי אמו של אותו סוחר לא היתה עתירת נכסים כלל, ולפלא היה בעיני מה צורך יש לה בצוואה.  אך חזקה עלי דרישת לקוחי, אשר עמד על דעתו מפני מצוות כיבוד אם, ואני  נעתרתי לו, ובהזדיני בכלי אומנותי הלכתי אל בית האם.  היתה זו אשה זקנה, מבנות היישוב הישן בירושלים.  פניה היו מקומטים וידיה רזות ומגויידות.  היא שכבה במטתה ללא זיע, וניכר היה כי הגיעה לידי אפיסת כוחות, אך דעתה היתה צלולה עליה.  ואם כי דיברה דבריה למקוטעין ובכבדות, היו מילותיה ברורות ומוּבנות.  ראש דבריה היה:  'שרייבט מיין צווייה' (כלומר:  'כתבו את צוואתי'.  בסירוס אידי של המלה 'צוואה').  רשמתי את הדברים מפיה ורעד עבר בגופי למשמע כל צווי וצווי.  'דעם זיידענ'ס בעכער זאל מען געבען חיה'לעס מאן, און דיא באבעס לייכטער חיה'לען' (כלומר:  "גביע-הסב יינתן לבעלה של חיה ופמוטי-הסבתא יינתנו לחיה').  ידעתי את בני המשפּחה מקרוב.  הייתי נכנס לביתם לעתים מזומנות.  בערבי שבת ובערבי מועד היתה הזקנה מוציאה מארונה בגאווה ובעונג שני פמוטי כסף גדולים וכבדים, אשר עליהם פיתוחי ציצים ופרחים, מעשה ידי אמן, מעמידה אותם על השולחן ומברכת בחגיגיות ובשמחה על נרות השעווה אשר תקעה בהם.  בלילי שבת ומועד, לפני שוב הגברים מבית-הכנסת, היתה מוציאה ממקום מחבוֹאוֹ גביע-כסף עתיק יוֹמין לקידוּש.  היו אלה לא סתם פמוטי-כסף וגביע-כסף אלא 'דיא באבע'ס לייכטער און דעם זיידענ'ס בעכער' (כלומר:  פמוטי-סבתא וגביע-סבא), וכך היו ידועים גם בין בני המשפּחה, בשמותיהם ובכינוּיי שייכוּתם.  ייתכן, כי גם הסב והסבתא שלה קיבלו תשמישי קדושה בירושה מהוריהם ומהורי הוריהם, ואלה מאבותיהם שלהם, מדורי-דורות, והיא, אשה זקנה זו, ששכבה עכשיו על ערש דווייה, ביקשה להמשיך את השרשרת.  יתר בניה ובנותיה לא היו עוד אדוקים כל כך באמונתם, אך חיה'לה זו ובעלה עדיין שמרו את המסורת, והזקנה חרדה לגורלם של כלים יקרים אלה, ובטרם תעצום עיניה ביקשה להיות בטוחה, כי הם יתגלגלו ויבואו לידי מי שישתמש בהם לצרכי קדושה.  אחר כך החלה פרשת החלוקה של יתר המטלטלין ודברי החפץ אשר לה ('דאס בעל הבתישקייט', בלשונה היא):  ציפיות, סדינים, כרים וכסתות ושאר כלי מטה, כלי בישול, דברי קשוט, מלבושים ושמלות.  'פון מיין זיידענע קלייד זאל מען מאכען א פרוכת פאר'ן ארון קודש אדער א מענטאלע פאר א רייניגקייט' (פירוש:  'משמלת המשי שלי יתפרו פרוכת לארון-הקודש או מעיל לספר-תורה').  כך חילקה טבעות, צמידים, ושאר מיני תכשיטים.  לבסוף הגיע תורו של ארון-הספרים.  'זיין ש"ס זאל מען אריין געבען אין שוהל ווא מיר האבען גידאווענט, מען זאל לערנען אין עם" (פירוש:  "את הש"ס שלו – כלומר:  של בעלה המנוח – יתנו לבית הכנסת, בו התפללנו, למען ילמדו בו').  'מיין "קרבן מנחה" סידור און דיא "צאינה וראינה" זאלען בלייבען א מתנה פון מיר צו חיה'לעס מיידעלע' (פירוש:  'הסידור "קרבן מנחה" שלי וה"צאינה וראינה" יישארו כמתנה ממני לילדתה של חיה').  'און דיא סליחה, דיא קינה און דיא מחזורים פאר איהר אינגעלע א מתנה פון דיא באבען צו זיין בר מצוה' (פירוש:  ,וספרי הסליחות והקינות והמחזורים יהיו לבנה מתנה מאת סבתא לחגיגת בר-המצוה שלו').  כל הרכוש עלה אולי לשמונים-תשעים לירות בכסף של אותו זמן, אך לא היה זלזול אף בפכים קטנים.  הכל באו על הברכה ועל המתנה.  בנים ובנות, נכדים ונכדות, חתנים וכלות, איש לא נעדר.  האמן לי" – כך סיים איש שיחי את דברו ואמר – "כי יקרה היתה בעיני כתיבת צוואה זו מעריכת חוזה, העולה בערכו הכספי כמה מונים".

אכן, מסמך אנושי יקר-ערך היה זה, שכן הוא משקף, בראשי פרקים אמנם, אך בקווים ברורים ובולטים, ובמידה שאין למעלה הימנה, את הליכות חייה, דרכי מחשבתה ומאוויי לבּה של אשה יהודיה פשוטה, אחת מבנות ציון היקרות.

*

הצוואה אינה נייר משפּטי מת.  אין היא גם יצור חנוּט ומאובן.  היא מדברת, היא מספרת.  יש לה צורה ותוכן חיים.  היא מגלה את נבכי נפשו העמוקים ביותר של אדם.  לפעמים יש בה קצת היסטוריה משפחתית, התהדרות והתפארות בשלשלת היוחסין, בגדולי התורה אשר דמם זורם בעורקיהם של המצווה ושל בניו.  לפעמים יש בה עצה טובה והדרכה מועילה.  כינויי החיבה, שבהם מכנה המצווה את קרוביו וידידיו, ואותות ההערצה אשר הוא מראה להם ולאחרים, מורים על יחסו למשפחתו ולעולם הסובב אותו.

כמה מופלאים ונוגעים עד הלב הם, למשל, דבריו של אותו מצווה, יהודי זקן אחד מבני עדות המזרח, אשר כתב את צוואתו במו ידיו והשאיר בה לאשתו הצעירה ממנו לימים "לרשותה ובעלותה היחידה" – כפי שהוא אומר – את כל רכושו, ביתו וכלי ביתו, מלבושים, כסף מזומן, כלי עבודה ותכשיטים.  אך בחתימת צוואתו הוא מטעים ואומר:  "אבל במקרה שאשתי הנ"ל לא תתנהג אתי באופן טוב, ולא תטפל בי כמו שנהוּג ומקובל בעדתנו, אני משאיר לעצמי את הזכות לבטל צוואתי זו ולא להשאיר לה כלום אחרי מותי"...

בסופה של צוואה אחת, שנכתבה אנגלית, צוואה ארוכה ואפורה, מסובכת ומפולפלת, עם הרבה הורשות והנחלות של מניות, כסף מזומן, זכויות בעסק וכיוצא בזה, לאשת המצווה ולבנו, מצאתי חתימה שתרגומה כך:  "...יתן לכם הקדוש ברוך הוא חיים ארוכים, חיים של שלום, ויהי רצון, כי תחיו באהבה וברעות זה עם זה ותקפידו על כבודה של אמכם, היקרה בנשים, ותשתדלו להיטיב ליהודים וללא-יהודים ולכל הברואים אשר יצר אלהים בעולמו".

הוא אשר אמרתי:  אדם ניכר בצוואתו, זו שירת חייו האחרונה.  אלמלא אני חושש הייתי מוסיף, כי הצוואה היא הליריקה של המשפּט.  שום מסמך משפטי אחר אינו מגלה כל כך הרבה תום ויושר, ואף טוהר לב, כמו הצוואה.

לצוואות, לירושות ולעזבונות, כפי שהם משתקפים בראי החיים, בספרות המשפטית והפולקלוריסטית ובבית הדין, אני אומר להקדיש את השיחות  הבאות.

 

2.  הצוואות לסוגיהן

בדור זה של יתרון המכונה על כוח האדם, יש ובני אדם נוטים לחשוב ולהאמין כי הכל אפשר, ומכל מקום מוטב ורצוי, שייעשה באמצעות האוטומאטום ובדרך המיכון.  שעל ידי כך אתה מצמצם במלוא האפשר את ההזדקקות למחשבה, שומר על האינרגיה הרוחנית, ולא עוד אלא אתה נמצא חוסך גם ממון.  הלך-רוח זה מביא קצת בני אדם לידי כך, שייתפסו למחשבה כי הם יכולים לדאוג בעצמם לעניניהם הרפואיים והמשפטיים, למשל, וכי אין הם חייבים לשאול עצה מפי מומחים, כל עוד אין הדבר רציני למדי בעיניהם שלהם.  אל הרופא ואל עורך-הדין הם פונים רק אם השעה דוחקת ביותר, וכל רגע של דיחוי נוסף כרוך בסכנת נפשות או בחסרון כיס.  בינתיים הם רוכשים לעצמם כל מידי כדורים, אבקות, שיקויים ושאר סממני מרפא מוכנים מראש לכל מיני מיחושים ותחלואים;  ובחנות לממכר דברי כתיבה, ואף אצל רוכל למיני סידקית, הם קונים חוזי-שכירות, שטרות, כתובות וכיוצא בהם ניירות משפּטיים, ולדעתם יצאו בכך ידי חובתם הרפואית והמשפטית.  בימי הגיאות הכלכלית ו"הסחר-מכר" בעניני קרקעות בארץ היה אדם יכול לרכוש לעצמו בכך וכך פרוטות גם טפסים של חוזה למכירת מגרש, ובכך וכך פרוטות – חוזה שותפות, ועליו היה רק למלא את התורף שבּכל טופס לצרכיו המיוחדים שלו.

יחידה במינה מבחינה זו היא הצוואה.  לעולם – או כמעט לעולם – היא נכתבת בידי פרקליט יודע דין, או בידי המצווה עצמו.  בכל מהלך עבודתי לא נזדמנה לידי אף צוואה אחת שהודפסה והוכנה מראש, לצורך כלל בני אדם.  הייתי תמה מאוד אילו נאמר לי, כי מישהו הגה את הרעיון התפל להכין טפסים שבלוניים, שלדי-צוואה, לצרכיהם של המוני מצווים ומורישים.  שהרי אדם אדם וצרכיו, איש איש וצוואתו.  וכשם שאין שני בני אדם זהים בהליכות חייהם, במנהגיהם, במחשבותיהם ובחזון לבם, כך אין שתי צוואות דומות זו לזו בכל, כלומר:  בנוסחן, בתוכנן, ובציוויים שבהן.  אם כי – ודבר זה מובן מאליו – הניבים והביטויים הטכנייים הדרושים למתן תוקף לצוואה בעיני החוק – ואלה באים על הרוב בפתיחה ובחתימה – דומים בעיקרי דבריהם בכל הצוואות הנערכות בידי אנשים יודעי-דין.

מכל מקום ניתן לומר בדרך כלל, כי צוואות נחלקות לפי מהותן לשלושה סוגים רחבים:  ראשית, צוואות שתכנן דברי מוסר, הנהגת חיים והוראת מעגלות הצדק.  שנית, צוואות הנועדות לקבוע את אופן חלוקת רכושו החמרי של המצווה;  וּשלישית, צוואות המשתייכות בחלקן לסוג האחד ובחלקן לסוג השני.  למעשה נדירה היא הצוואה המדברת על עניני חומר בלבד, וכל מצווה הדואג לא רק לטובתם הגשמית של יוצאי חלציו והמקורבים אליו, אלא גם לצרכיהם הרוחניים-המוסריים, מבליע בדברי צוואתו האחרונים זעיר-שם זעיר-שם גם דברי הוראה מועטים על הנהגה מוסרית ועצה טובה בעניני נימוס ודרך ארץ.  אדגים את דברי בכמה ליקוטים מצוואות המשתייכות לכל אחד מהסוגים האמורים.

דוגמה א':  קטע מתוך צוואתו של החת"ם סופר, הוא הגאון הנודע ר' משה סופר (נכתבה התקצ"ז):

"... אתם בני ובנותי, חתני ונכדי ובניהם, שמעוני וחיו.  אל תט לבבכם להתעולל עלילות ברשע את אנשי פועלי און החדשים מקרוב נתרחקו מאת ה' ותורתו בעוה"ר.  אל תדורו בשכנותם ולא תתחברו עמהם כלל וכלל.  ובספרי רמ"ד[21] אַל תשלחו יד.  אז רגלכם לא ימעדו לעולמי עד.  תנ"ך עם פירש"י ז"ל ותורה עם פי' רמב"ן ז"ל תהגו ותלמדו את בניכם...  והבנות יעסקו בספרי אשכנז בגופם שלנו (כלומר:  ביהודית אשכנזית, "יידיש-דייטש") המיוסדים על אגדת חז"ל...  ומנעו רגליכם מטיאטראות חלילה וחלילה.  אני אוסרם באיסור גמור...  ואם ירום ה' קרנכם...  אל תרימו ראשיכם בגאווה וגודל לב נגד שום אדם כשר ח"ו.  דעו כי אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, תלמידי משה רבנו ע"ה, עבדי מלך דוד...  המלך המקווה יתגלה בדמיון עני רוכב על החמור –  אם כן גאוה וגודל לבב מנין לנו? – – – התחזקו ואמצו בשקידה ועיון רב בתורת ה'.  עשו קיבוץ וריבוץ ופעלים לתורה ברבים...  הזהרו משינוי השם ולשון ומלבוש נכרי ח"ו.  וסימן:  ויבא יעקב של"ם (ר"ת:  שם, לשון, מלבוש.  כלומר:  כאשר גר יעקב אבינו עם לבן לא שינה שמו, לשונו ומלבושו).  אל תדאגו אם אין אני מניח לכם הון, כי אבי יתומים ירחם על יתומיו...  מתורת ה' לא תעשו עטרה ולא קרדום ח"ו.  מכ"ש שחלילה ליסע ממקום למקום כדורש דמים...  ולא תאמרו נשתנו העתים, כי יש לנו אב זקן ית"ש, לא נשתנה ולא ישונה, וכל רע לא יאונה...  וסדרי בתי כנסיות כאשר היו עד היום הזה כה יהיו וכה יקומו לנצח.  וחלילה לשום אדם לשנות הן בבנין, הן בסידורי התפילה...  וכל המשנה פניו ישוּנה וצדיקים כל אָון לא יאונה...  בנותי וכלותי, השמרו לכם חלילה וחלילה לגלות טפח מבשרכם ע"י קיצור מלבושים כנהוג ח"ו, לא תהיה כזאת בגדולי ביתי, ומכ"ש שתיזהרו מריעות נשים רעות שמוציאים אפילו שער א' חוץ.  וגם בפאה נכרית אני אוסרכם באיסור גמור...  בני היקרים ותלמידי החביבים הנמצאים, אַל תבטלו הישיבה, לא תבטלו הלימוד יום יום ברבים...  ויהי רצון מלפניך נותן התורה ית"ש שלא ייבש המעיין ולא יקצץ האילן פרי עץ הלוּלים, אמן ואמן".  (הבאתי הדברים מתוך ספר העברי, חלק א', לעקיבא יהוסף, לבוב התרכ"ט).

אלה היו ליקוטים של צוואה מן הסוג הראשון.  ספרות הצוואות מן הסוג הזה גדולה היא וענפה מאוד.  צוואות אלה כוללות הרבה סעיפים ובני-סעיפים, אך על הרוב אין הן נוגעות בענינים ארציים-גשמיים, כי אם מרחפות בעולמות עליונים בלבד.

והרי דוגמה של צוואה מהסוג השני (ליקוטי דוגמה זו לקוחים מתוך צוואתו של יהודי אחד, מופלג בעשירות, וידוע בישוב כעושה צדקות גדולות.  הדברים נכתבו אנגלית, ואני מביאם בתרגום עברי):

"... חובתי הראשונה היא לדאוג לאשתי.  למטרה זו (וכדי למלא את חובותי לפי החוזה שנערך בינינו לפני הנישואין) שיניתי את הפוליסה לאחריות חיים שלי...  והוסכם ביני לבין חברת האחריות, כי לאחר פּטירתי תקבל אשתי סכום של 3600 דולר מדי שנה בשנה...  ל"בית המדרש הגדול"...  שבו התפללתי מיום בואי לאמריקה עד שנת 1902 אני משאיר חמש מאות דולר, בתנאי שייקבע לוח נושא שמי בבית הכנסת...  לבית הכנסת "קהילת ישורון", אשר בו שרתי כנאמן וכגזבר משך שנים רבות, אני משאיר חמש מאות דולר, בתנאי שייקבע בבית הכנסת לוח נושא שמי...  לכל אחד משלוש דודנותי אני משאיר סכום של אלף דולר...  לבת אשתי ...  לבתה...  ולבנה...  אני מצווה סכום של אלף דולר לכ"א מהם...  כל רכושי הנותר...  בין בנכסי-דניידי ובין בנכסי-דלא ניידי, יחולק בחלקים שווים בין שלוש בנותי, צאצאיהן וצאצאי-צאצאיהן אשר יאריכו ימים אחרי.  במתכוון לא השארתי מאומה בצוואתי לבתי הבכירה...  או ליוצאי חלציה, מסיבות הידועות לה היטב...  לא השארתי מאומה למוסדות דת וצדקה (פרט לשתי התרומות הקטנות הנ"ל) משום שבימי חיי תרמתי ונדבתי סכומים גדולים למספר מוסדות גדול, והיה לי העונג לראות במו עיני את כל הטוב אשר הונו של אדם עשוי להביא לו ולעולם בימי חייו".

דברים קצרים, ברורים ופרוזאיים ביותר.

והרי דוגמה שניה של צוואה מסוג זה.  זוהי צוואתו של יהודי בארץ שווייץ אשר הוּבאה לאישור ולקיוּם כאן בארץ.  הדברים נכתבו גרמנית ותרגומם בעברית הוא כך:

"אני (פלוני בן פלוני) בעלה של מרת ­(פלונית בת פלוני)...  אשר נולד ביום...  בעיר...  קובע בזה, כי אשתי היא יורשתי האוניברסלית, וכי כל רכושי יהיה שייך לה לאחר פטירתי".

זוהי כל הצוואה כולה.  פשוט ולקוֹני ביותר.  מובן, כי צוואה כזאת אינה נותנת מקום לפירושים, לביאורים ולפלפולים בדבר כוונתו האמיתית של המצווה, שהרי הדברים ברורים, גלויים ומובנים לכל בר-בי-רב.

והרי כמה ליקוטים מצוואה המשתייכת לסוג השלישי.  צוואה זו אשר נכתבה בברלין, אך בשפה העברית, מופלאה היא במינה, וייתכן כי עוד אשוב אליה בהמשך הדברים.  כאן אסתפּק רק בהבאת כמה מן הדברים שהופנו לבני המצווה, הדרושים לענין אשר אני דן בו עכשיו:

"... ראשית דבר, תראו לרחם על נפשותיכם, לשמוע עצתי לעזוב המעשים הרעים, ולעשות תשובה אמתית בכל לבבכם, ולהאמין באמונה שלמה שהבורא ית"ש הוא לבדו מנהיג ועשה ויעשה לכל המעשים, הוא יחיד, והוא אלוקינו, ולו לבדו ראוי להתפּלל, ויודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותם ויעניש לכל עוברי רצונו, ולהאמין בביאת המשיח ושתהי' תחית המתים לעתיד לבוא.

ועתה באתי לבקש אתכם באם אחד מכם לא ישוב ח"ו אל ד' ללכת בדרכיו ואם יעבור על איסור אחד מאיסורי דאורייתא במזיד ח"ו, אבקש לחוס על נפשי ולשמוע לי, שלא יאמר עבורי ועבור טובת נשמתי שום קדיש, ולא להתפלל לפני התיבה עבור טובתי, כי איזה תיקון יהי' זה עבורי?  אדרבא, וד"ל.  לגלח הזקן הוא ג"כ איסור דאורייתא.

ועתה באתי לצווֹת אתכם בצוואת שכיב מרע לקיים כל זאת וככתובין ומסוּרין דמי, כי זאת אני מצווה בשכלי הזך ולעשות כל זאת תיכף בכל מה שאפשר...  קודם כל סך שלש מאות וחמישים מארק וכל המטלטלין וכל התכשיטים וכל כסף וזהב וחלקי הבתים שיש לי ב...  וב...  הכל שייך לאשתי (פלונית) תחי', חוץ מזוג אחד מנורות של כסף הגדולים וטביק פישקא (פירוש:  קופסת טבק) של כסף שייכים לבני (פלוני), שהם שלו.  והמותר, שהוא אלף וחמישים מארק, אבקש קודם לחלק צדקה 194 גראשין – שהוא ערך 19,40 מארק – כמנין צ'ד'ק, משום שנאמר:  "צדק לפניו יהלך"...  גם אבקש שלא לכתוב על המצבה שלי שום דבר, רק פ"נ (פלוני בן פלוני) יום פלוני שנה פלונית.  ומה שישאר עוד מהוֹני אבקש ליתן להכנסת כלה".

*

קיצורו של דבר:  שלושה סוגי צוואה הם, או – ביתר דיוק – שלושה שהם שנים, היינו, צוואות מוסר הנוגעות לעניני הדרכה בארחות חיים, וצוואות חילוניות הנוגעות לקניניו החמריים-ארציים של אדם.  ואם כי הצוואות בשני הסוגים נבדלות אלה מאלה, הן בתכנן, הן בסגנונן והן ברוח המנשבת מבין שיטיהן, הנה הכוח הדוחף המביא לידי כתיבתן ועריכתן אחד הוא:  זהו הרצון אשר לאדם להנחיל לקרובים אליו ולבאים אחריו את אשר הוא עצמו רכש בחיים מתוך עמל ויגיעה, אם הם דברי רוח ואם הם קניני חומר.  ולא עוד, אלא שכמה רעיונות-יסוד ומאוויי-לב, כגון:  רעיון הסליחה והכפּרה לעולם ומלואו, המקנן בלבו של אדם בטרם יצא ויעבור מן העולם, השאיפה לעשות צדקה וגמילוּת חסדים, להשכין שלום, אהבה וריעוּת בין בני משפּחה, קרובים וידידים, הרצון לפרוֹע חובות, לבל יזכירו שמו לרע אחרי מותו, ושאיפות לב ורעיונות מוסר אחרים כיוצא בהם, כל אלה עוברים כחוט השני כמעט בכל הצוואות אשר בשני הסוגים גם יחד.  אות הוא, כי דברי תורה ודברי מסורת נבלעו בדמם של יהודים, והשפּעתם ניכרת גם כשהם באים לעסוק בעניני חומר.

אולם מה הן תכונותיה האפיניות של הצוואה בכלל, ושל כל אחד מן הסוגים האמורים בפרט?  מה טיבם של הכוחות הנעלמים הדוחפים אדם לשבת ולערוך צוואה לעצמו, ומה כותב אדם, וביחוד אדם יהודי, בצוואתו – על כל זה בשיחה הבאה.

 

3.  תנאי דת וגזע בצוואות

בדורות שעברו נהגו אבותינו להזהיר בצוואותיהם את יוצאי חלציהם, גברים ונשים, ללכת בארחות יוֹשר ולהיות בנים נאמנים לעם ישראל ולתורת ישראל.  קדשי האומה וקנייניה הרוחניים היו תמיד לנגד עיניהם, והם חיו בתוכם ולמענם, וברגעי חייהם האחרונים, או מדי העלותם על זכרם את יום המיתה, היה פחד תוקף אותם שמא, חלילה, תינתק שרשרת המסורת, ולפיכך דאגו להדריך ולצווֹת את בניהם ותלמידיהם אחריהם, כי יקפּידו לשמור כבבת עינם את האוצרות הרוּחניים היקרים הניתנים בידם לפיקדון ולמשמרת.  דאגה זו והדרכה זו מצאו את ביטוּיין בעצות טובות ובצווּיי מוּסר נעלים, אך אבותינו לא ראו צורך לכרוך הנהגה טובה והרגלים ישרים בהבטחת מתן שכר או בהענקת טובת הנאה חמרית.  מורגלים היו לשנן לעצמם ולבניהם, כי לא יהיו "כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", ודגלו בסיסמא "שכר מצוה מצוה".  הם אף לא העלו על דעתם, כי נאה הדבר והוגן לקנות במחיר את לבם ואת נאמנותם של הבן והבת ליהדות וערכיה המוסריים הנצחיים.  ברוב צוואות המוסר של גדולי ישראל לא היה מדובר כמעט כלל על קניני חומר ולפיכך גם לא היה מקום בהן לכרוך הענקה של טובת הנאה ארצית בשמירה על קניני הרוח, או לתלות את האחת בחברתה.

וכה יאמר, למשל, הרמב"ן באגרת המוסר אשר שלח לבנו[22]:

"שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך...  התנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריך לכל אדם בכל עת ובזה תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה, הטובה מכל הטוב, שנאמר:  עקב ענוה יראת ה'.  ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך מאין באת ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעת בחייך, אף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד לין דין וחשבון, לפני מלך הכבוד...  וכאשר תחשוב את כל אלה, תירא מבוראך, ותשמר מן החטא;  ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך המגיעך.  וכאשר תתנהג במידת הענוה להתבושש מכל אדם, ותתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח השכינה וזיו כבודו, וחיית חיי עולם הבא".

הבלי העולם הזה ותענוגותיו לא נזכרו ולא נפקדו כאן בכלל.

וכך אומר ר' יעקב בן הרא"ש ("בעל הטורים") בצוואתו[23]:

"והוי זהיר באהבת השם יתברך ובקידוש השם ויראת השם בנפשך, בגופך ובממונך, עד שתתיר עצמך להריגה ולשריפה.  ולא תחשוב בעצמך צער הכלה (הכליון) כלום כנגד העונג שאחר המיתה, שיהיה לך ,מהלכים בין העומדים'.  והווי זהיר בצדקה ובגמילות חסדים ובהכנסת אורחים.  וכשתעשה צדקה הזהר שלא תעשה אותה אלא לכבוד השם, ולא לכבודך ולא להקנות לך שם.  והוי זהיר בתלמוד תורה לשמה, כך שתדע המצוות ותשמור עצמך מן העבירות...  כי בעוונותינו התורה משתכחת ממנו בכל יום".

אף כאן לא הובלט כל קשר בין קניני הרוח וקניני החומר.  דברי תורה לחוד ועניני העולם הזה לחוד, ואין מבטיחים להם לבנים גמול למען יאחזו מעשי אבותיהם בידיהם.  כך היה הדבר אז, בעבר.

לא כן דורות אלה של בנים ספקנים והססנים, נוטשי מסורת ושוכחי מורשה.  החרדה לקניני האומה והדאגה לקיומם ולשלמותם לא פסוּ ממוֹחם וממחשבתם של הורים שלומי אמוני ישראל גם היום, אך יודעים הם הורים אלה, כי האמונה התמימה נתערערה ורפתה בלבם של בנים, ותחתיה באו הזלזול והלגלוג.  לפיכך, הצו לבנים על שמירתם של אותם קנינים, וביחוד לבנים המתגוררים בארצות גולה, אינו עומד עוד בפני עצמו ובזכות עצמו, אלא הוא צרור ועטוף באריזה מודרנית, בלבוש של "שכר ועונש".  האבות מבטיחים, כביכול, שלמונים לבניהם למען ילכו בדרך טובים.

הנה, למשל, כותב יהודי ירושלמי אחד את רכושו לבניו ולבנותיו, לנכדיו ולנכדותיו, ולכל אחד מהם הוא מבטיח מנה הראויה לשמה.  אך לבו של הזקן אינו שקט עליו.  את כל נכסיו הנחיל ליוצאי חלציו.  אדרבא, יבואו ויתענגו עליהם.  הן על כך עבד ועמל כל ימיו, ולשם כך אף ישב וערך צוואה משהרגיש כי קיצוֹ קרב לבוא.  אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם.  יש תורה ויש יהדות ויש מסורת אבות.  ומה יעשה אדם יהודי ויטע בלב ילדו את התשוקה ללכת בדרך אשר נסללה על ידי דורות של חכמים וגאונים ונתקדשה בדמם של מעוּנים וּטהוֹרים?  נמלך אותו זקן בדעתו והבליע אל תוך צוואתו סעיף אשר זו לשונו:  "אם חס ושלום יעזוב אחד מן הנהנים לפי צוואה זאת את דת אבותיו, או יחלל שבת בפרהסיא, או ישא בת אומה אחרת לו לאשה, בין בחיי ובין לאחר אריכות ימי ושנותי, ישא העבריין את עווֹנוֹ, ולא יהנה מעזבוני אפילו עד כדי שווה פרוטה, וחלקו יעבור לבניו ולבנותיו אם יהיו אלה שומרי דת, חלק כחלק.  ואם יהיה חשוך בנים, או יוצאי חלציו אף הם לא ילכו ח"ו בדרך הישרה, יעבור חלקו של זה לאחיו ולאחיותיו חלק כחלק.  והוא הדין באחת מהנהנות לפי צוואה זו".

יהודי אחר, אמריקני לפי מוצאו, מדבר אף הוא ברוח זו, וכה יאמר בצוואתו הכתובה אנגלית:

"... אני מצווה לבני (פלוני) סכום של חמשת אלפים דולר, נוסף על הסכומים האמוּרים להלן אשר יפלו בחלקוֹ מתוך שארית רכושי, בתנאי מפוֹרש שישא לו אשה מבנות הדת היהודית האורטודוכסית, אם לפני פטירתי או תוך חמשה עשר חדשים מיום מותי.  אם לא יקיים תנאי זה, תיחשב הנחלה זו כבטלה ומבוטלת...  כמו כן אני מצווה לנכדתי (פלונית) סכום של אלפיים דולר, בתנאי מפורש שתינשא ליהודי לפני פטירתי או תוך חמשה עשר חדשים לאחר זה".

הורשות כאלה, ולפי אותם תנאים, נכללו בצוואה זו גם לגבי יתר הנכדים והנכדות.  מענין לציין, כי את הבן הוא מצווה שיקח לו בת זוג יהודית אורטודוכסית דווקא, ואילוּ לגבי הנכדים והנכדוֹת הוּא מסתפּק בבני זוג יהודים ויהודיות סתם, אף אם אינם אורטודוכסים.  פּחד הזקן שמא, חלילה, יטיל כבלים כבדים מדי על ידי נכדיו ונכדותיו...

*

לכאורה, מה התנגדות יכולה להיות לצוואה מעין זו?  שהרי ממה נפשך:  רוצים הבנים והנכדים ליהנות מן הירוּשה אשר הוּפרשה למענם – יקיימו את דברי המת ותבוא עליהם ברכה.  אינם רוצים – ילכו אשר ילכו, אך אַל ישימוּ לאַל את דבריו האחרונים של אביהם-זקנם.  אך לא כך חושבים, כנראה, בנים.  על כל פנים לא כל הבנים ולא בכל המקומות.  וכאן אנו נתקלים באחד הפרקים הנוּגים ביותר בדברי ימי היהדוּת בגולה ובדורות האחרונים, פרק הטמיעה וההתבוללות.  ופרשה זו במלוא-הטרגדיה שבה, משתקפת דווקא מתוך דיונים אפורים בערכאות של נכרים.

והרי דוגמה מאַלפת, אחת מני רבות:

במאה הי"ט התגוֹררה באנגליה משפּחה יהודית מפורסמת, משפחת ג'ייקובס.  אבי-המשפּחה, בית-אל ג'ייקובס, ואשתו, אסתר ג'ייקובס לבין ליאון, היו יהודים יראים ושלמים, דברים בדתם וחרדים לקדשי ישראל.  ולהם חמשה בנים וחמש בנות, ואלה הם:  רוזה, לאורה, יוסף, הנרי, צ'רלס, בנימין ויוליוס ג'ייקובס, מרים הלפורד, הנרייטה ד'אביגדור ופרנסיס שלוס.  בשנת 1874, משהגיעה אם-המשפחה, אסתר ג'ייקובס, לגיל שׂיבה, כתבה צוואה, ובה הניחה סכומים ניכרים משלה, וממה שירשה מבעלה ומאמה – אף היא ממשפּחת אמידים – על קרן נאמנות לטובת בניה ובּנותיה.  אך תנאי התנתה הזקנה בצוואתה לאמר:  "אם במשך ימי חיי או לאחר מותי ישא לו אחד מילדי אדם שאינו בן הדת היהודית, או שלא נולד יהודי, גם אם נתגיר ומחזיק עצמו יהודי, או ימיר דתו בדת הנוצרית או באיזו דת אחרת שהיא – יקפּח ילד זה את חלקוֹ ואת זכותו בקרן הנאמנות ובפירותיה...  ולמן היום אשר בו יארע אותו מאורע יעבור חלקוֹ של זה ליתר בני ובנותי, אשר יהיו אותה שעה בין החיים, בחלקים שווים".

בשנת 1876, בהיות הזקנה שוכבת כבר על ערשׂ דווי, כתבה תוספת לצוואתה, ובה, בתוספת זו, היא מספרת במרירוּת, כי נודע לה שבנה האחד, הנרי, נשא לו אשה לפי מנהגי הכנסיה האנגליקנית, וכי בנה השני, צ'רלס, המיר דתו בדת הנוצרית ונשא לו אשה נוצרית.  על ידי כך, מוסיפה היא, הוּפקע ממילא חלקם של שנים אלה בנכסי קרן הנאמנות אשר יסדה.  אולם ליתר תוקף, וכדי לא לתת מקום לספיקות בעתיד, היא מבטלת בפירוש את זכותם בצוואה, ומעבירה את חלקיהם ליתר הנהנים לפי הצוואה – כלומר:  לחמש בנותיה ולשלושת בניה הנותרים – בחלקים שווים.  ולא ידעה האשה המסכנה עד מה העמיק ארס הטמיעה וההתבוללות לחדור אל גוף משפחתה.

המצווה מתה שנתים ימים אחרי כתיבת הצוואה, ושלושה חדשים בלבד לאחר עשיית התוספת.  והנה הוברר לאחר מיתתה, כי גם בנה השלישי יוליוס נשא לו אשה נוצריה בחיי אמו, והיא לא ידעה.  זמן קצר לאחר פטירת האם, המירה גם הבת לאורה את דתה ונישאה לגבר אחד, מיכאל הודגסון שמו, והוא חבר הכנסיה האנגליקנית.  מן המשפחה האנגלית-יהודית הענפה והמפוארת נשארו, איפוא, רק ששה:  שני בנים (יוסף ובנימין) וארבע בנות (רוזה, מרים, הנריטה ופרנסיס), ואז נתעוררה שאלת הירושה.  לפי הצוואה היו שלושת הבנים והבת האחת אשר זנחו את דת אבותיהם ונטמעו בין הגויים חייבים לסלק ידם מן הירושה ומכל תביעה בה.  אך לא כן חשבו הם.  שנים אחדות אחרי פטירת האם הביאה הבת לאורה הודגסון את תביעתה לערכאות[24], בשמה ובשם אחיה יוליוס, נגד המוציאים לפועל של הצוואה ונגד הנהנים האחרים בעזבון, ודרשה מתן הצהרה, כי סעיף ההפקעה אשר בצוואת אמה אינו בן תוקף חוקי, ומשום כך לא קיפחו היא ואחיה, את זכותם בירושת אמם, אף-על-פי שהפרו מצוותה.

טענתה העיקרית של התובעת בבית המשפט היתה, כי מטרתה האחת של האם היתה לכוֹף עליה, על הבת, את הדת היהודית, ולמנוע ממנה את זכות הבחירה החפשית.  לשם כך תלתה בתנאי את החלק אשר נתנה לה בירושה.  אולם תנאי זה אינו אלא הטלת-אימים וכמוהו כאיוּם בעוֹנש וּבקנס, אם תעז הבת לסטוֹת מן הדרך אשר התוותה לה היא, האם.  תנאי כזה יש בו משום כבילת מצפּוּנוֹ והגבלת חירותו של אדם, ולפיכך הוא פוגע בטובת הכלל.  וכשם שבתי-המשפט פסקו בעבר, כי הנותן מתנת ירושה לאשה בתנאי שתיפרד מבעלה, או לילד – בתנאי שלא יתן לאמו דריסת רגל בביתו, מתנתו מתנה ותנאוֹ בטל, כך על בית-המשפּט לפסוק כאן, כי אין לשים מכשולים על דרכו של אדם האומר לבחור לעצמו דת ובן זוג או בת זוג, וכי כל מי שכותב נכסיו לבנו או לבתו, ותוֹלה את מתנתו בתנאי שיש בו משום הגבלת חופש הבחירה, מתנתו מתנה, ותנאו בטל.  אלה היו טענותיה ומענותיה של הבת אשר המרתה את פּי אמה ונישאה לנכרי.

אך בית המשפּט האנגלי לא היה תמים-דעים עמה.  השופט  (Hall, V.C.)  פסק כי הזכות נתונה לו לאדם להנחיל את נכסיו אחריו לפי צוואה לכל אלה מיוצאי חלציו אשר יישארו נאמנים לדתו הוא ולא יקבלו עליהם דת מסויימת, ותהא זו הדת הנוצרית, הרומית-קתולית, המושלמית או כל דת אחרת שהיא.  אין הנידון דומה לראייה שהביאה התובעת.  שם, באותן ראיות, היה התנאי ללא ספק נגד טובת הכלל ונגד מוסר הציבור.  שהרי פירוד בין אדם לאשתו ונעילת דלת בפני אֵם, הם מעשים החותרים תחת יסודותיה האיתנים ביותר של החברה האנושית.  לא כן שאלת דת,  שהוא דבר הנתון למצפוּן.  כאן – רוצה אדם, נשאר הוא נאמן למצפּוּנוֹ ומוותר על הירושה.  מבקש הוא ליקח את הירושה, אל יבוא בטענת מצפון.

השופט האנגלי המלומד, בפסקו את אשר פסק, תמך יתדותיו במשפּט אחר והביא ראיה ממנו.  מעשה באדם אחד שכתב עשרת אלפים לי"ש מנכסיו לבתו, אך תנאי הוסיף בצוואתו לאמר:  אם היא "תלבש צעיף" – כלומר, תיעשה נזירה קתולית – או תתקשר לעולמי-עד באיזה מוסד קתולי, תוּפקע המתנה והבת תועבר לחלוטין מן הירושה.  הבת לא עשתה כמצוות אביה, ונכנסה למנזר קתולי.  בית-המשפּט קיים את הצוואה והעביר את הבת מירוּשת אביה.  גם שם –­ אומר השופט במשפּטה של לאורה ג'ייקובס-הודגסון – נעשה נסיון לכבול את מצפּוּנה של הבת על ידי שיחוּד בממוֹן, בכל זאת פסק בית-המשפּט, כי הצוואה כשרה והתנאי קיים.  אף כאן כך.

סוף דבר היה, כי הבת הבוגדה ואחיה הבוגד אף הוא, יצאו מבית המשפּט וידיהם על ראשם.  אך זה היה, כאמוּר, בשנת 1879.  לדאבון הלב לא כך נהג בית המשפט האנגלי בשנת 1940, במעשה דומה אשר הובא לפניו אותה שנה.  אך על זה בשיחה מיוחדת, שכן דברים אלה על יחסי אבות ובנים, ועל מאמצי הורים לשמור את ילדיהם מנישואי תערובת והמרת דת, קובעים לעצמם פרק מיוחד, ולאו דווקא מעודד ביותר, בתקופתנו אנו, ואפילו בארץ הזאת.

 

4.  עוד על תנאי דת וגזע בצוואות

אחרי מלחמת העולם הראשונה קרה מעשה נורא בארץ:  נערה יהודיה אחת, בת למשפּחה ותיקה ומיוחסת בירושלים, עזבה את בית הוריה ונישאה ללא-יהודי.  ונזדעזעה אז העיר כולה.  יש לזכור, כי נישוּאי תערוֹבת לא היו אז חזיון נפרץ בקרב הישוב בארץ, והמעשה של הנערה הירושלמית פגע בצפור נפשה של עדת היהודים, שמנתה אז כמה רבבות נפש בלבד.  ביחוד נפגעו עד מעמקי לבם בני משפּחתה הקרובים של הנערה, יהודים ירושלמיים, סוחרים ובני תורה נאמנים עם אלוהים ואדם.  את יסוּרי נפשם אין לתאר.  הם בוֹשוּ ונכלמוּ, כי היו לחרפּה לשכניהם ולמכּריהם.  עת רבה לאחר מכן לא באו בין אנשים, ובלכתם ברחובה של עיר, כבשו פניהם בקרקע מקלוֹן.

ימים עברו, שנים חלפו, והפּצע נגלד.  כלומר:  כך נדמה היה לפחות למראית עין.  שכנים חדלו לדבר בפרשה כאוּבה זו, ואנשים ברחוב פסקו להתלחש ולהראות באצבע מדי עבוֹר על פּניהם הנערה היהודיה, שהיתה עכשיו אשת קצין בריטי.  האמנם נשכח הדבר מלב בני משפּחתה, או – ביתר דיוק – ההשלימו כל בני ביתה עם סטייתה מהדרך הסלולה לבנות ישראל מימים ימימה?  מאורעות הימים הוכיחו, כי לא כן היה הדבר:  לפני שנים מועטות נפטר דודה, אחי אביה, של אותה אשה, וצוואתו האחרונה הובאה לבית המשפּט לשם קיוּם ואישוּר, והד עמום מאותו מאורע טרגי עלה מבין שיטי הצוואה.  הדוד היה בעל בעמיו אך חשׂוּך בנים, ובצוואתו פקד בעין יפה לא רק מוסדות צדקה וחסד, אלא גם את כל בני משפחתו הקרובים אליו:  אחים ואחיות, גיסים וגיסות, בני אח ובני דוד, איש לא נעדר.  וגם אותה אשה, בת אחיו של המצווה, אשר נישאה לגוי, אף היא נזכרה בצוואה זו.  אך לא לברכה אלא לדראוֹן:  לה הוריש המנוח מתוך עזבונו הגדול סכום של שילינג אחד, כלומר, חמישים פרוטות א"י, בלבד.

כך הביע איש ירושלים, יהודי דבק בדתו וחרד לשמה הטוב של משפחתו, את רגשי שאט-הנפש אשר מילאוּ את לבו כלפּי שארת בשרו אשר העטתה קלון עליו ועל ביתו.  היה זה הגמוּל היחיד והאחרון אשר היה בידו לגמול לבכרה הקלה אשר שרכה דרכיה.

*

אותה נימת חרדה לטהרת המשפּחה והגזע, לשלמוּת הדת והמסורת, נשמעת בצלילים שונים ומתגלה בגוונים שונים ברבות מן הצוואות אשר בתי-המשפּט נדרשים לדוּן בהן.  הנה מקרהו של יהודי אחר.  יהודי זה, יליד אחת הארצות השכנות, עשה רוב ימיו במדינות הים, ולעת זקנה עלה ארצה, הוא וביתו, ברכוש גדול.  אף כאן שלח ידו במסחר והוסיף נכסים על נכסיו.  לאחר פטירתו הובאה צוואתו לבית המשפט לאישוּר, ובה קראתי, בין יתר הדברים, לאמר:  "בימי נדודי הארוכים בארצות נכר שמרתי מכל חמדה בחיים את הירושה היקרה שהורישו לי אבותי, והיא האמונה בדת ישראל ובמסורת.  ואתם, בני ובנותי היקרים, החזיקו בירושה זו.  יראו את ה' ואהבוּ את תורתו.  היו נאמנים לעם ישראל.  חלילה, חלילה לכם להתחתן עם נשים וגברים שאינם מבני עמנו.  המנעו מריב, עבדו את עבודתכם בחריצות ואמונה.  הגדילו את שמכם הטוב בפעולותיכם הטובות וברכתי ברכת אב תלוה אתכם בכל דרכיכם, וה' יצליחכם וישכילכם בכל דרכיכם ומעשי ידיכם".

האם כתבו שני המנוֹחים ההם מה שכתבו וצווּ מה שצווּ משנאתם את הגויים?  מסופקני, מכל מקום הדברים אינם עולים באור זה מתוך צוואותיהם.  הם היו יהודים פשוטים, תמימי מסורת ודבקים באמונתם, וכיהודים ביקשו לראות אף את ילדיהם וקרוביהם נאמנים לעם ולדת.  כלום יש מן הפּליאה בדבר?  והרי רצון זה ושאיפה זו אינם מן המידות המיוחדות ליהודים בלבד.  והדוגמה הבאה תוכיח:

לפני שנים מספר נדרש בית-משפט אחד בפאריס אשר בצרפת לפסוֹק בשאלת כשרותה המשפּטית של צוואה אחת.  ומעשה שהיה כך היה:

אשה צרפתיה אמידה, קתולית מבטן ומלידה, נפטרה בשנת 1944, והשאירה אחריה צוואה, שבה כתבה לנכדתה חלק הגון מרכושה:  אחוזה גדול ומפוארת בלב צרפת.  אולם תנאי התנתה בצוואתה לאמר:  "אם תינשא נכדתי ליהודי, תפקע זכותה בעזבון שיישאר אחרי, והאחוזה תפול לנחלה לבית-יתומים (פלוני)".  אחרי פירסום דברי הצוואה, הביאה הנכדה את דינה לבית-המשפט בפאריס, ודרשה שתינתן הצהרה מוסמכת, כי אותו תנאי בטל ומבוטל.  אינני יודע אם מתוך קנאוּת נפרזת למסורת הצרפתית של חרות המחשבה וחופש המעשה עשתה הנכדה מה שעשתה, או מטעם פרוזאי יותר, היינו, מתוך חשש לחסרון-כיס, מאחר שעמדה להינשא לאיש יהודי...  אם כה ואם כה, בית-המשפט הצרפתי, כבית המשפט האנגלי בענין צוואת ג'ייקובס אשר עליה דברתי בפרק הקודם, נדרש לפסוק בעניין עדין ביותר, ששיקולי דת וגזע מעבר מזה, והשקפות מודרניות על רצון בחירתו החפשית וזכות הגדרתו העצמית של אדם מעבר מזה, משמשים בו בערבוביה.

סוף דבר היה, כי השופט הצרפתי קיבל את טענתו של עורך-הדין, פרקליטה של הנכדה, וקבע כי התנאי האמוּר בצוואה נועד להגביל את נטייתו הטבעית וזכותו המשפטית של אדם לבוא בקשרי חיתון, ולפיכך הוא בטל, מהיותו פוגם ביסודות החוקה הצרפתית.  פירושו של דבר:  הנכדה הצרפתיה מותר לה לבחור לעצמה בן-זוג מזרע ישראל, בלא-כל-חשש של אבדן האחוזה המפוארת של סבתא שלה.

עד כאן הכל טוב ויפה, ואין בו מאומה מן הזרוּת או מן התמיהה.  מבחינה משפּטית או סוציאולוגית אפשר להסכים להלכה אשר נקבעה בפסק-הדין הצרפתי, ואפשר גם לבקרה.  אך לא צדדים אלה מעניינים אותנו כאן, אלא היסוד האנושי-כללי שבצוואה בראש וראשונה, והתגובה היהודית על פסק-הדין בשורה השניה.  ותגובה זו, חייב אני לציין, נתגלתה בפנים משונות ביותר:  על הענין סוּפּר גם בעתוֹנוּת המקומית (ראה לדוגמה, "ידיעות אחרונות" מיום 17.2.47, טלגרמה משירות הידיעות "אוברסיז"), אך מסיבה שלא עמדתי על טיבה, הוּכתר סיפור המעשה בכותרת המוזרה "משפט על צוואה אנטישמית".  בגוף הידיעה נאמר על התנאי, אשר הודבק ע"י הסבתא הצרפתיה למתנתה, כי הוא תנאי "אנטישמי", ובחתימתה מבשר המספר בתרועת נצחון, כי בית-המשפט מצא שהסעיף "האנטישמי" אשר בצוואה "הוא בניגוד לחוקה הצרפתית החדשה".  לא קראתי את פסק-הדין הצרפתי במקורו, אף לא ראיתי את הנוסח של סיפור המעשה כפי שנשלח מצרפת על ידי שירות הידיעות;  אך בטוח אני בכך, כי בזה ובזה לא דוּבר כלל ועיקר על אנטישמיות ועל שנאת ישראל.  עירוב פרשיות ועירוב דעות כאן.  הסבתא הזקנה היתה פרו-צרפתית, ואם תרצו אף פרו-נוצרית, ורצונה האחרון היה, כי במשפחתה לא יהיו נישואי תערובת מבחינת הדת והגזע, וכי נכדתה לא תינשא לבן אמונה אחרת.  כלום לזה אנטישמיות ייקרא?  ואם ישאל השואל:  ומדוע זה ייחדה הזקנה את הדיבור על "יהודים" ולא הזכירה בני דתות אחרות?  אף אנו נשיב ונאמר לו:  מיהודים, אנשי השכלה ובני תרבות, יראה;  לעובדי אלילים ולבני אמונות אחרות לא חששה.  ולא אפליה כאן, ואף לא שנאה, אלא נסיון חיים וחכמת חיים.

אך דברים אלה נאמרו רק במאמר מוסגר ובדרך-אגב.  לצורך הבעייה המעסיקה אותנו כאן די לציין, כי מסיפור מעשה זה נמצינו למדים, כי יש ורצונו של המצווה לחוּד, ושיטתו של הדיין, מפרש-החוק, לחוד, וכי לא תמיד עולים שנים אלה בקנה אחד, אף-על-פי שיסוד-היסודות ועיקר-העיקרים בפירושי צוואות הוא הכלל:  "מצווה לקיים דברי המת".  כאן, במקרה זה, היה המדוּבר באשה צרפתיה ובבית-משפט צרפתי, והוא גילה טפח מחיי ההווי של משפחה נוצרית בצרפת.  בפרק הקודם כבר רמזתי מה דרך בחרו לעצמם בימינו אלה בתי-משפט-אנגליים, משבאו לפרש צוואה דומה של איש יהודי שנזדמנה לפניהם, וצוואה זו מגלה פרשה כאובה מחיי ההווי של קיבוץ יהודי אחד בגולה.  כוונתי למשפט אשר התקיים לפני שנים מספר באנגליה, והידוע בשם משפּט בלייברג[25].

וזה גוף המעשה:

יהודי אנגלי אחד, שלמה בלייברג שמו, כתב בשנת 1902 צוואה, ובה הנחיל לבניו ולנכדיו פירותיה של קרן נאמנות אחת אשר יסד.  במרוצת השנים לאחר זה כתב שש תוספות שונות לצוואתו, ואחת מהן נאמרה בזו הלשון:  "הריני מכריז ומודיע בזה, כי אם מישהו מבני או מנכדי יתחתן עם מי שאינו בן האמונה היהודית ("of the Jewish faith", בלשונו הוא), בין לפני מותי ובין לאחר מכן, יופקעו חלקו וזכותו של בן זה או נכד זה בצוואתי האמורה, או באחת התוספות לה,  וצוואתי האמורה וכל תוֹספת לה יפוֹרשוּ כאילו אותו בן או נכד נפטרו ביום חתונתם".

היהודי מת בשנת 1909, ובשנת 1924 נישאה אחת מנכדותיו בפאריס לאדם אחד בשם דימיטרי קולומנין, לא-יהודי.  נישואים אלה בוטלו לאחר זמן קצר, ובשנת 1926 נישאה הנכדה שנית, זאת הפעם למרקיז דה-אנדיה איררזבל, אף הוא לא מזרע ישראל.  גם זיווּג זה לא עלה יפה, ובשנת 1931 בוטלו אף קשרי נישואין אלה.  במשך כל הזמן, למיום נישואיה הראשונים, לא נטלה נכדה זו שום חלק מפירות העזבון, כי הכל היו בטוחים שהיא קיפחה את זכותה מחמת נישואי התערובת.  אולם בשנת 1939, לאחר שנתגרשה משני בעליה הנכרים, זכרה פתאום את סבה היהודי ואת עזבונו, ודרשה את חלקה בפירותיה של הקרן אשר יסד בזמנו.

הענין הובא לבית המשפט האנגלי, והנכדה השמיעה בו את הטענה, כי התנאי בצוואת סבה על פקיעת זכותה בעזבונו במקרה של נישואין למי שאינו יהודי, תנאי זה אינו ברור כל-צרכו, ולפיכך יש לראותו כבטל ומבוטל כעפרא דארעא.  בית המשפט האנגלי (השופט מורטון) קיבל את הטענה, הכריז כי התנאי בצוואה אינו מועיל, וצווה לתת לנכדה את חלקה בירושה אשר השאיר אחריו הסב בלייברג.

כאן יש לנו עניין מיוחד בנימוקים שנתן השופט המלומד לחיזוק מסקנתו.  ואלה הנימוקים:  קודם כל כבר נקבעה הלכה שאין מערערין עליה, כי תנאי הבא להפקיע טובת הנאה שקנה לו אדם בעזבון, מן הדין כי יהא מנוסח פשוטות וברורות, למען יעמדו הכל על טיבו ועל משמעותו, וידעו כיצד יקיימוהו וכיצד יפירוּהוּ.  אך תנאי המשמיע איסוּר להתחתן עם מי שאינו בן האמונה הישראלית, תנאי זה אינו ברור ואינו פשוט כלל ועיקר.  וכל כך למה?  משום שמציאותה או העדרה של אמונה  בלבו ובהכרתו של אדם, הם מן הדברים המסורים לו וּלמצפּוּנוֹ.  וכיצד זה יוכל בית-המשפט לחדור לתוך עמקי צפוּנוֹתיו של אדם כדי לגלות אם הוא מאמין באמת ובתמים באלוהי ישראל ואם אינו מאמין?  במקרה דנא חייבים לחקור ולקבוע אם התנאי של הסב בלייברג אמנם הוּפר, כלומר:  אם בשנת 1924 היה דמיטרי קולומנין, בעלה הראשון של הנכדה, בן האמונה הישראלית.  אך זוהי חקירה שבית המשפט לא יוכל לעשותה.  מטעם זה – כך פסק בית המשפט האנגלי – ההוֹרשה קיימת והתנאי בטל.

אין זה, כמובן, פוֹרוּם משפּטי, ואין כאן המקום להתווכח עם השופט האנגלי.  אך השאלה בוקעת ועולה מאליה:  האמנם אין כל אפשרות לקבוע אם דמיטרי קולומנין, או המרקיז דה-אנדיה-איררזבל שבא אחריו, בשעה שנשאו להם לאשה את נכדתו של שלמה בלייברג, היו יהודים או לא?  נכון, כי לצורך פתרון שאלה זו יש להיזקק למושגים מופשטים הלקוּחים משטח חיי הרוח והמחשבה, אך דברים כאלה אינם זרים לרוח המשפט ולאנשי החוק והמשפט, והראיה:  בית-המשפט נדרש, למשל, לעתים קרובות לקבוע במדוייק מה היתה כוונתו של אדם במקום שמציאותה או העדרה של כוונה – כגון, כוונת רמיה או כוונת רצח – היא מיסודות העבירה במשפט פלילי, או מהשאלות השנוּיוֹת במחלוֹקת במשפּט ממוֹנוֹת.  והרי גם "כוונה" היא מסוג הדברים הנתונים ללבו ולמוחו של אדם.  וכך נקבעת גם כל עובדה אחרת במשפט אזרחי ופלילי, אף שאחד מבעלי הדין תמיד יש לו ענין להצניעה ולהסתירה.  ולא מצינו, כי בית-משפט יתחמק מלטפל בענין מסויים רק משום שהדבר יצריך בדיקת מחשבותיו או נטיותיו הרוחניות של אדם.

קיצורו של דבר:  שלמה בלייברג היהודי – דוגמת אותה סבתא צרפתיה – נכשל בלשונו, ורצונו האחרון להבטיח את קיוּם שרשרת הדורות על ידי שיחוּד יוצאי חלציו בממון הוּשׂם לאַל.  כי כה אמר וכה פסק המשפּט האנגלי.

*

לדאבוֹן הלב אין סיפורם של שלמה בלייברג ונכדתו המתנכרת מקרה בודד או אפילו נדיר.  הקיבוצים היהודיים בתפוצות הגולה מקוננים מרות על נטיות הטמיעה וההתבוללוּת הגוברות והולכות בקרב הדור הצעיר, והם אובדי עצות וקצרי יד להלחם בהן.  משפט הצוואה של שלמה בלייברג – כמשפט הצוואה של אסתר ג'ייקובס אשר עליו דברתי בשיחתי הקודמת – הביא לידי גילוי את הטרגדיה של אחת המשפּחות היהודיות באנגליה, אך ההלכה שנקבעה בו מרחיבה ומעמיקה את הטרגדיה של הקיבוץ היהודי בכללוֹ באותה ארץ, שכן היא משמשת תקדים-הלכה ובכיה לדורות בכל מושבות האימפּריה הבריטית, כפי שנראה ביתר פרטוּת בפרקים הבאים.

 

5. צוואת ברנט סמואל

ברנט סמואל היה יהודי אמיד, בעל לאחת המשפחות המיוחסות באנגליה.  הוא היה בעל עסקים גדולים ומסונפים, ולו מהלכים גם בחברה האנגלית-הנוצרית.  אף-על-פי-כן לא בּוֹש ביהדוּתוֹ, ואת דבקותו הדתית או, לפחות, את חיבתו למסורת ישראל שאף בכל לבו להוריש לבתו היחידה עדנה סמואל.  שאיפה זו נתגלמה לאחרונה בצוואה אשר השאיר אחריו.  בצוואה זו, אשר היא טיפּוּסית ליהודים אנגליים בני חברתו ומעמדו של ברנט סמואל, כתב סכומים ניכרים לבתו עדנה, שהיתה אז רווקה, והוריש לה ולבעלה-בעתיד ולילדים אשר יוולדו להם גם פירותיהם של קרן נאמנות גדולה אשר ציוה להקים בשארית הונו.  אך באחד מסעיפי הצוואה כתב לאמר:  "ולמרות כל מה שנאמר כאן בצוואתי זו:  אם בתי, באיזה זמן שהוא אחרי מותי, תבוא בקשרי חיתוּן עם אדם שאינו מיוצאי חלציהם של הורים יהודים ובן הדת היהודית (בלשונו הוא: "A person who is not of Jewish parentage and of the Jewish faith"), אזי תיפסק טובת ההנאה אשר אני מעניק בזה לבתי, או לאדם שאליו תינשא, או לצאצאיהם או לצאצאי צאצאיהם, ולצוואתי זו יינתן תוקף כאילו מתה בתי ביום חופתה".

ברנט סמואל נפטר לבית עולמו בשנת 1925, ועשרים ואחד חדשים בלבד אחרי מותו שכחה הבת עדנה את אביה ואת משאת-נפשו האחרונה, והלכה ונישאה לאנגלי אחד, הרולד קלייטון שמו, לא-יהודי ולא בן-יהודים.  ימים רבים היו הכל סבורים, כי נישואי התערובת הפעילו את סעיף ההפקעה בצוואה, וכי בעטיים נשללה מאת הבת ומאת בעלה וילדיה כל זכות בעזבון אביה המנוח ברנט סמואל.  אך בפברואר 1940, חדשים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, עלה בדעתם של הבת ושל בעלה לנסות את מזלם, שמא יעלה בידם לבטל את התנאי אשר "גזל" מהם את אוצרות כספו של סמואל האב, ואז הביאו את תביעתם לבית הדין, ודרשו כי יחזרו ויכירו בזכותם לאכול מפירות קרן הנאמנות אשר יסד המנוח.  תביעה זו חשיבוּת רבה נודעת לה, הן מבחינה יהודית והן מבחינה משפטית, משום שבגלגולה האחרון והסופי הגיעה לשלב הגבוה ביותר במערכת המשפט באנגליה, הוא בית-הלורדים.  מה פסק בית-המשפט מכובד זה נראה להלן, בהמשך הדברים.  לפי שעה נעקוב אחר המשפט בשלביו הנמוכים.

יש להטעים, כי ברנט סמואל מתוך שהיה, כנראה, יהודי קפּדן וזהיר לא הסתפק בהצגת הדרישה שבתו תבחר לה בן זוג יהודי, אלא התנה תנאי כפול ומכוּפּל, היינו, שגם הוריו של חתנו לוקח בתו אף הם יהיו יהודים.  וקפדנותו זובסופו של דברהיתה בעוכריו.

בית המשפט בשלב הראשון של הדיונים פסק (מפי השופט בנט)[1], כי תנאי ההפקעהעל שני חלקיואיננו ברור די צרכו.  אשר למלים "הורים יהודים" – כך אמר השופט המלומדהרי אין הוראה ואין רמז בצוואה אם כוונתו של המנוח היתה לגזעם של הורי הבעל או לדתם, כלומר:  אם הם, ההורים עצמם, חייבים להיות בני הגזע היהודי, או אם די בכך שהם יהיו יהודים, אף אם אינם בניהם ובני בניהם של יהודים עד ראשית כל הדורות.  ואשר לחלק האחר של התנאי, היינו, שעל הבעל להיות "בן דת ישראל", לא הביע השופט דעה משלו, אלא הלך בעקבות ההלכה שנפסקה במשפט בלייברגשעליה הרחבתי את הדיבור בשיחתי הקודמתהיינו, כי ענייני דת ואמונה הם מן הדברים המסורים ללבו ולמצפונו של האדם, וכי בית-משפט אינו יכול לעמוד עליהם, לגלותם ולפסוק על פיהם.

קיצורו של דבר:  בית המשפט הנמוך החליט, כי התנאי של ברנט סמואל בצוואתו, הכורך עניינים של ממון בדברים של דת ושל גזע, אינו מועיל, וכי משום כך יש לקרוא את הצוואה כאילו לא היה בה שום תנאי של הפקעה, כלומר, שהבת עדנה סמואל, למרות נישואיה לבן עם זר לא קיפחה זכותה בעזבון אביה, לא היא ולא בעלה וילדיה.

בגלגולו השני הובא העניין לפני בית-המשפט לערעורים.[2]  בית-משפט זה אמר (מפי השופט לורד גרין, שומר המגילות) כמה דברים שמן הראוי להשמיעם, ביחוד מתוך השוואה לדברים שנאמרו לאחר זמן בבית-הלורדים. וכך אמר בית המשפט לערעורים בתמצית הדברים:

המוריש עשה כאן מה שמורישים רבים עושים, או מנסים לעשות, היינו, להדריך ולכוון מתוך קברם את חיי ילדיהם.  אין תימה בדבר, שבתי-משפט אינם חובבים הוראות מסוג זה, ונוטים לבטלן כל-אימת שהחוק רק מרשה זאת.  כך, למשל, הם מבטלים צוואה כזאת כשההוראות בה אינן ברורות כל צרכן.  אך כאן, במקרה ברנט סמואל, היתה כוונת המוריש גלוייה וברורה.  תנאוֹ של המנוחעל שני חלקיומתייחס לדת.  המנוח הביע את רצונו המוחלט, כי מי-שעתיד-להיות בעלה של בתו יהיה איש יהודי אשר גם הוריו הם יהודים.  לשון אחרת:  אין די בכך, שהגבר לוקח-בתו יתגייר שעה אחת קודם חופתו;  הוא צריך להיות בן להורים יהודים ולא גר.  בתנאי זה קשר את ההורשה.  ומכיון שהתנאי הופרפסקו לחלוטין זכות הבת וזכות בעלה בירושה.  בית המשפט לערעורים ביטל, איפוא, את פסק הדין של בית המשפט הנמוך, ופשק להעביר את הבת ובעלה וילדיה מן הירושה.  אז הובא הדבר בדרך ערעור שני, אל בית-הלורדים[3].

בבית הלורדים ישבו לערעור חמשה שופטים נשואי-פנים ואנשי-שם.  מפּאת חשיבוּת העניין כתב כל אחד מהם פסק-דין נפרד, בו ציין את הנימוקים אשר הביאו אותו לידי מסקנתו.  והואיל ואותו בית-משפט של נכרים נדרש לפסוֹק בעניין שהוא כל כך קרוב ללבנו, ואשר רבנים ומורי-הוראה בדיני ישראל מוסמכים יותר, לפי טבע הדברים, לדון בו, מן הדין כי נטה אוזן קשבת למקצת הדברים אשר הושמעו באותו בית-משפט, ונכתבו אחרי כן בספר, למען ישמשו תקדימי-הלכה ומורי-דרך בעתיד לשופטי צוואות וירושות.  ורק קטעים בודדים מדבריהם של אחדים מן הלורדים אביא כאן.  שופט אחד (לורד רומר) אומר, ואלה דבריו בתמצית:

המנוח היה מאותם המורישים, אשר לדעתי הם רבים יותר מדי, המבקשים על ידי סעיף הפקעה בצוואתם להכריח אדם, שהעניקו לו טובת הנאה, לפעול או להמנע מלפעול בענייני דת לא בהתאם למצפונו שלו, כי אם בהתאם להכרתם הדתית הם.  זוהי, כמובן, זכותו של כל מוריש.  אך המשתמש בזכות זו חייב לציין בבהירות רבה, ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, איך ומתי יחול סעיף ההפקעה.  המנוח ברנט סמואל קבע בצוואתו תנאי כפול, היינו:  שהבעל אשׁר בו תבחר בתו עדנה יהיה בן האמונה הישראלית ובן להורים יהודים.  אך מה פירושו של הביטוי "הורים יהודים"?  האם מלים אלה מתייחסות לגזע או לדת?  לדעתי, כוונתו היתה לסמן את הגזע, שממנו חייב לצאת מי-שעתיד-להיות חתנו.  שאם לא כן, למה לא אמר בפשטות, כי החתן והוריו יהיו יהודים, אלא בחר דווקא בנוסח כזה המשמיענו כי הנבחר חייב להיות לא רק יהודי אלא גם יוצא חלציהם של הורים יהודים?  כאן מונח הרעיון של גזע ולא רק של דת בלבד.  נוסף על כך, הרי התיבה אבהות ("parentage" בלע"ז), כשהיא דבוקה אל תואר של לאום (יהודי, אנגלי, צרפתי וכדומה), מובנה הראשונה מוֹרה על גזע, או על יחוּס-אבות.

מה היתה, איפוא, כוונתו של המנוח סמואל בהתנותו, כי האיש לוקח בתו יהיה מגזע יהודי או בן יחשׂ יהודי?  אין, כמובן, להעלות על הדעת, כי על האיש להוכיח שלשלת יחסין נמשכת ובלתי פוסקת ממנו ועד יעקב אבינו.  שהרי אילו היה על הבת לחכות לבעל כזה, היה עליה לשבת בבתוליה כל ימי חייה, והתנאי היה אז בטל מהיותו מכוּון למניעת נישואין מוחלטת.  מסתבר, איפוא, כי המנוח התכוון לכך, שהבעל יהיה גבר אשר דם עברי זורם בעורקיו.  אולם מה מידת דם עברי צריכה להיות בגופו של אותו גבר?  האם די בכך, שדם עברי זורם בעורקיו של אחד מהוריו, או שמן ההכרח להראות כי גם אביו וגם אמו היה בהם דם עברי?  ומה בדבר הורי ההורים?  האם די בכך, שאחד מהורי ההורים היה בו דם עברי, או שיש צורך להוכיח כי דם עברי היה זורם בעורקיהם של הורי הוריו של הבעל הן מצד אביו והן מצד אמו?  ואף בזאת עוד לא תמה הפּרשה, שהרי ייתכן ויש צורך להוכיח יוחסין קדומים עוד יותר.  על כל השאלות האלה וכיוצא בהן אין המוריש משיב תשובה ברורה בצוואתו.  וכיוון שכך, אין אפשרות לבית-המשפט לראות מראש ברורות ומדוּייקוֹת באיזו מקרה תבוא טובת ההנאה לידי גמר, והתנאי בטל מחוסר בהירוּת.

ואשר לזרוע השניה של התנאי, היינו, כי על הבעל להיות "בן האמונה היהודית", גם חלק זה אינו ברור די צרכו.  שהרי אף אני עצמיכך מעיד השופט המלומד על עצמו ואומראיני יודע מה כוונת המלים האלה.  יש בני אדם הנזהרים במצווה קלה כבחמוּרה.  אלה וודאי על הדת היהודית ייחשבו.  אולם יש כאלה שאינם שומרים כל תקנה וכל סייג, ולעתים הם דשים בעקבם מצווֹת "עשה" ו"לא תעשה".  אינני מסופק, כי כל אחד מבני סוג זה יעיד על עצמו כי בן האמונה הישראלית הוא, אך אינני מפקפק, כי אנשי הסוג הראשון, הדבקים בה' ובתורתו, לא ימנו את אנשי הסוג השני עם בני האמונה היהודית.  הדבר תלוי במידה שבה מקבל כל אדם על עצמו את החוקים ואת הסייגים ושומר את המצווֹת, כלומר:  זוהי בעצם שאלה של דרגה.  אך המוריש ברנט סמואל לא נתן שום הוראה ולא קבע שום קנה-מידה כיצד למוֹד את דרגת אמונתו של מי-שמבקש-להיות בעל בתו.  ואיך יידע אדם מתי מקיימת הבת ומתי היא מפירה את ההתנאה האמוּרה בצוואה?  כללוֹ של דבר:  גם זרוע זו של התנאי אינה ברורה, ולפיכך התנאי כולו בטל, והבת צריכה לרשת את עזבון אביה כאילו לא היה שום תנאי בצוואתו.

אלה הם עיקרי הדברים שיצאו מפיו של אחד השופטים בבית הלורדים.

שופט אחר (לורד אטקין) צרף דעתו לדעת השופט הקודם והוסיף לאמר:  "אין אני רואה בעין יפה את הכוח הניתן למורישים לפקח מתוך קברם על בחירת בני זוג לנהנים על פּי צוואותיהם, ולא הייתי מיצר אילו היו מבטלים כוח זה לחלוטין.  ברור, כי קלייטון (בעלה של הבת), אנגלי נוצרי, איננו ממלא את התנאי של הצוואה, שהרי הוא, לכל הדעות, גוי גמור הן מצד אביו והן מצד אמו.  אך לא זוהי השאלה.  השאלה היא:  אם התנאי ברור מלכתחילה.  וכבר נאמר, כי אין הוא מחוּור כל צרכוֹ".

שופט שלישי (לורד רוסל מקילובן) אמר, וזו תמצית לשונו:  המוריש ביקש לראות בחתנו, בעל בתו, שתי סגולות, היינו:  שיהיה גם בן הדת היהודית וגם בן להורים יהודיים.  הסגולה האחת מתייחסת לדת והאחת לגזע.  המלים "of Jewish parentage" מורות על דרישה הנוגעת לגזע.  אך כאן מתעוררים ספקות:  האם שני ההורים חייבים להיות מגזע יהודי, או רק אחד מהם, ומי מהם?  ומה מידת דם צריכה לזרום בעורקיו של הבעל כדי שייחשב ליוצא-חלציהם של הורים יהודיים?  אין אפשרות לקבוע זאת מראש, כי אין בנמצא "סטנדרד" של הוריה יהודית.  והוא הדין בשאלת "האמונה היהודית".  המוריש כאן לא קבע את דרגת האמונה ואת מידת הדביקות בדת אשר היה רוצה לראות בחתנו.  אכן, קשה לאמר על אדם מסויים אם הוא אמנם בן האמונה היהודית...

שופט רביעי (לורד רייט) אומר, ואלה דבריו בסיכום:  מוריש המבקש להשאיר את עזבונו, או כל זכות בו, כפוף לתנאי של החרמה, חייב להיות זהיר מאד, או שעורך דינו חייב להיות זהיר, כיצד יבטא את חפצוֹ.  המלים "of Jewish parentage" מורות על דרישה הנוגעת לטהרת הגזע.  אך טהרה זו מה טיבה?  האם דרוש לשם כך דם טהור בשיעור של מאה אחוז, או אולי יספיקו שבעים וחמשה אחוזים, או גם חמישים אחוזים?  הצוואה שותקת ואינה נותנת תשובה על כך.  בית המשפט יכול אמנם לספק את התשובה, אך אם יעשה כך הרי יהא הוא עצמו כותב צוואה למנוח, ואין זה מתפקידו.  קיצורו של דבר:  התנאי אינו מועיל מחוסר בהירות בזרוע האחת שבו.

מה שמעניין אותנו ביותר מדבריו של שופט נכבד זה מבחינה יהודית, הרי הם דבריו על הזרוע השניה, כלומר, על חלק התנאי המדבר על הדרישה שהבעל יהא בן הדת היהודית.  אמנם לדעתו של שופט זה אין מן הצורך לדון בכך לאור מסקנתו בדבר החלק הראשון.  אך הוא מוצא לנחוץ להוסיף ולומרבניגוד לדברי חבריו השופטיםכי אילו נדרש לחווֹת דעה בחלק השני של התנאי, לא היה מתקשה כלל, והיה פוסק כי אפשר גם אפשר להוכיח ולקבוע את הכרתו הדתית של כל אדם ואדם.  אם אדם משתייך לדת היהודית או אינו משתייך להאומר השופט הנכבדזוהי שאלה של עובדה שאפשר לקבעה כשם שקובעים כל עובדה אחרת.  המלים "דת יהודית" הן ברורות ומובנות, בדיוק כמו המלים "דת נוצרית", אעפ"י שדת זו כוללת גוונים ובני גוונים, כגון, קתולים-רומאיים, אנגליקנים, פרסביטריאנים, לוטראנים וכיוצא בהם.  משל למה הדבר דומה?  לבניין אחד אשר בו מצויות דירות רבות.  "בשום פנים לא הייתי אומר, כי הביטוי "דת נוצרית" אינו ברור", כך מטעים שופט זה ואומר בדברי הסברוֹ.

כבר צויין, כי מילותיו הטובות של שופט נכבד זה על בהירותן ופשטות מובנן של המלים "דת יהודית" לא הועילו להציל את התנאי בצוואת המנוח ברנט סמואל, מחמת הדעה השלילית שלו ושל חבריו על הביטוי "בן להורים יהודים", ולצוואה ניתן תוקף כאילו לא היה בה אותו תנאי.  פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים בוטל, איפוא, ופסק הדין של בית-המשפט הנמוך הושב על כנו.

 

6. פולמוס משפטי סביב צוואה דתית

פסק-דינו של בית הלורדים אשר ביטל את צוואתו של ברנט סמואל הטיל מבוכה בדעת הקהל, ביחוד בציבוריות היהודית ובין הפרקליטים כותבי-צוואות, ועורר סערת תגובות בחוגי המשפטנים באנגליה ואף מחוצה לה, כאשר לא עורר שום פסק דין אחר עת רבה:  אלה מסכימים ומחיבים ואלה מתנגדים ושוללים.

יש לזכוֹר, כי בתיקיהם של פּרקליטים, בכספות של בנקים ובמגרוֹתיהם של יהודים רבים מונחות צוואות רבות, דומות בעיקרי דבריהן לצוואתו של ברנט סמואל, ומה יהיה על אלה כשיבוא יומם של כותביהם?  נוסף על כך:  בימים אלה של מבוכה בחיי הרוח בתפוצות ישראל, מרבים יהודים נאמני המסורת לבקש עצה מפי פרקליטיהם מה עליהם לעשות כדי שרכושם אשר ישאירו אחריהם לא יעבור לידי בניהם וּבנותיהם, אם אלה ימירוּ דתם או יבואו בקשרי חיתון עם נכרים.  והפרקליטים עצמם אובדי עצות, ואינם יודעים מה ישיבו ללקוחותיהם, נוכח פסק-הדין באותו משפט.

אחד המשפטנים החשובים ביותר באנגליה (עורכו של קובץ פסקי-הדין All England Law Reports) מעיר על פסק-דינו של בית הלורדים ואומרבתמצית הדברים:  "מוֹרישים ידועים עומדים על כך, כי סעיף התנאה על נישואין לבן דת אחרת יוכנס לתוך צוואותיהם, ותפקידוֹ של מנסח הצוואה הוא לבטא את כוונתו של המוריש במלים הדרושות.  עד הזמן האחרון נראה היה, כי הביטוי "בן הדת היהודית" ("of the Jewish faith" בלע"ז) הוא ברור ופשוט, וכי אפשר להוכיח לבית המשפט כעובדה מי בא במסגרת הגדרה זו ומי אינו בא. והנה הפך בית הלורדים את הקערה על פיה, ועכשיו אי-אפשר להתגבר על המכשולומכשול זה, עומד בדרכם של מצווים מכל הדתותאלא בשתי דרכים:  ראשית, שהמצווה יוסיף על תנאוֹ את הדרישה כי הנהנה מן העזבון ימציא מאת הכנסיה הנוֹגעת בדבריהודית, נוצרית או מוסלמיתתעודה אשר תעיד, כי בן הזוג אמנם משתייך לכנסיה הדתית הדרושה, ותעודה זו תהא סוֹפית ומכרעת לצורך ההוֹרשה;  או, שנית, שהמצווה יציין בצוואתוֹ, כי ההחלטה הסופית והמכרעת אם בן הזוג משתייך לכנסיה הדרושה, תהא נתונה בידי האפוטרופסים, המוציאים-לפועל את הצוואה".

בכתב עת מקצועי רב-השפּעה אחד הופיעו שני מאמרים, המביעים דעות הפוכות זו מזו וסותרות זו את זו, בדבר ההלכה אשר נקבעה ע"י בית הלורדים.  באחד מהם (L. Q. R. 99 59) נאמר בתמצית הדברים כך:  הרשוּת הניתנת למצווה להתנוֹת תנאים בצוואתו משמעה, כי החוק מאפשר ליד המתה למשול בחיים. אין פלא בדבר, כי בתי המשפּט אינם רואים בעין יפה תנאים כאלה, ומחליטים, כי אין לתת תהם תוקף אלא אם כן ברורים הם וקבועים.  דעת בתי המשפּט אינה נוחה ביחוד מתנאי הבא להגביל את חופש הבחירה בענייני חיתוּן.  אנו מסכימים לדעת השופטים לוֹרד רוסל מקילובן ולוֹרד רומר (החולקים על דעתו של השופט לוֹרד רייט), כי אין אפשרוּת לקבוע אם אדם הוא בן דת ישראל או לא...  מה שאין כן במקרה של הדת הנוצרית.  עיקר העיקרים ויסוד היסודות בנצרוּת היא האמונה באלהותוֹ של המשיח, אולם מהו היסוד ומהו השורש בדת ישראל?  הפרשי הדעות בין יהדוּת אורתודוכסית לבין יהדוּת רפוֹרמית הם יסודיים כל כך, עד שקשה לא לחשוב עליהן כעל שתי דתות נפרדות זו מזו.  מכל מקום, לא על נקלה יעלה בידוֹ של בית משפּט לפתוֹר שאלה סבוכה ומסובכה זו.  להבא ייתכן, כי מצווה מסוגו של ברנט סמואל יפקח על בחירת בתו על ידי כך, שיקבע תנאי בצוואתוֹ, כי בעלה חייב להיות חבר בית כנסת מסויים, או חייב להצהיר הצהרה, כי אינו משתייך לדת הנוצרית.  אולם אף כשרוּתם של תנאי החרמה מסוג זה מוטלת בספק גדול.  ואם בתי המשפּט יפסקוּ, כי אמנם אינם מוֹעילים, יהיו אנשים מועטים מאד אשר יצטערו על כך צער אמת.

דעה הפוכה מזו ומנוגדת לה בתכלית הובעה במאמר אחר באותו כתב עת ובאותו כרך (L. Q. R. 215 59).  במאמר זה אומר הסוֹפר (B. B. Benas) – בסיכום הדבריםכך:

הוֹרשה המותנית בשמירת הדת היא תוֹפעה שכיחה בצוואות יהודיות, אך אינה בשום פּנים אופינית להן בלבד.  הוֹרשות כאלה אפשר למצוא לעתים קרובות בצוואותיהם של פּרוטסטנטים, ולעתים רחוקות יותר גם בצוואותיהם של קתוֹליים-רומיים.  שאלת הגזע היהודי לא היתה מתעוררת כלל במשפּט הצוואה של ברנט סמואל, אלמלא החלוקה לגזעים"אַרי" ו"שמי" – המשמשת נושׂא לויכוחים תכופים ובוערים כל-כך בפי האידיאוֹלוֹגים ביבשת אירופּה.  בארץ אנגליה לא היה הדבר שנוי במחלוקת כלל.  “יהודי" משמעוֹ היה תמיד, כפי שהגדירו זאת חוקי הארץ, "אדם המחזיק בדת היהודית".  וכיצד ייתכן לדעת מי הוא יהודי ואיך אפשר לקבוע את זהוּתוֹ של זה, לצורך חוקי הארץ, אם עולה הספק בעצם האפשרות לקבוע מה פירושן של המלים "דת יהודית"?  הנה הוחק, למשל, אחד החוקים היסודיים במערכה לאמנסיפציה של היהודים באנגליה, הוא "חוק הבחירות" (Ballot Act, 1872), המקנה לאנשים המחזיקים בדת ישראל את הזכוּת לדרוש, כי ביום בחירות שחל בשבת יירשם קולם ע"י היו"ר של ועדת הבחירות.  והנה חוק השבועות (Oath Act, 1909) הקובע, כי יהודי יהא רשאי להישבע בספר התנ"ך תחת "הברית החדשה".  והנה חוקי הנישואין והקבורה השונים, וכל יתר החוקים המגדירים את זכויותיהם וחובותיהם של אנשים בני דת ישראל.  אם אמנם אין אפשרות להגדיר ולקבוע את אמונתם של אלהוהרי בית הלורדים במשפּט ברנט סמואל פסל את ה"גזע" כקנה-מידה לכךכיצד יוכל יהודי ליהנות מן הזכויות אשר אותם חוקים מעניקים לו, ואיך אפשר יהיה לדרוש ממנו, כי ימלא את החובות אשר הם מטילים?

לא נכון (מה שכתב הסופר במאמרוֹ שהופיע ב- L. Q. R. 99 59 הנ"ל), כי אחד הוא סימן ההכר של נוצרים בני כתות שונות, והוא מונח ביסוד המשותף ובשורש המשותף של הדת, וכי ההבדלים בין יהדוּת אוֹרתוֹדוֹכסית לרפוֹרמית הם יסודיים כל כך, שיש לראותן כשתי דתות נפרדות זו מזו.  זהו בדיוק מה שהיהודי לא יסכים לו.  הבדלי דעות אלו אינם גדולים יותר מן ההבדלים אשר בין הנצרוּת הקתוֹלית לבין צורות מסויימות של הדת הפּרוטסטנטית.  יהודים אוֹרתוֹדוכסיים מקבלים לתוך מחיצתם יהודים רפורמים וחפשיים, בדיוק כמו שרומאים-קתולים מקבלים לחברתם נוצרים המתנגדים לעיקרי הכנסיה.  ובמה מתבטא הקושי הרב לקבוע מיהו יהודי?  הן לפי דיני ישראל אף בנישואי תערובת שבין נכרי ליהודיה נחשב הזרע על האם, וּראיה לדבר:  אגריפּס המלך שהיה מזרעוֹ של הורדוס ואמוֹ מישראל (סוטה פרק ז', משנה ח').  למעשה אין שאלת ה"גזע" עולה כלל בפרשה זו, משום שהאֵם, גם אם בת נכרים היא, יהודיה תיחשב אם נתקבלה בזרועות היהדות, והראיה:  רות, שמוֹאביה היתה לפי מוֹצאָה, נעשתה אֵם משפּחת דוד המלך.  פּאול השליח לא התקשה כלל להכיר ולזהוֹת את הדת היהודית, אף-על-פי שבזמנו היו הרבה כתות דתיות ביהדות (ראה האגרת אל הגלטיים א', י"ג–י"ד), ולמה יקשה הדבר על בית משפּט?

משפּטן אחר[4] תומך בהלכה שנפסקה ע"י בית הלורדים ואומר:  "לפי דעתם (של השופטים בבית הלורדים) משמעוּת המלים "הורים יהודים" היא "הורים בני הגזע היהודי".  ואם כך הדבר, הרי באמת אין לעמוד על פירושו של התנאי.  כי מי יש בידוֹ לקבוע מהו הגזע היהודי?  לפי דעה אחת אין אדם נמנה עם הגזע היהודי, כשדם מעורב זרם אף בעורקיהם של אבותיו המרוחקים ביותר.  לפי דעה אחרת מספיקה טיפת דם יהודית אחת בעורקי אחד מאבות-אבותיו הקדומים של אדם כדי לעשותוֹ בן-הגזע-היהודי.  חילוקי הדעות המרובים הקיימים בנושא זה בארצות היבשת מוֹרים באיזו מידה מוטל כל הדבר בספק ושנוּי במחלוקת".  עד כאן דברי המשפּטן-המומחה הזה.  יש להבחין בהם הד עמוּם מן האידיאוֹלוֹגיה הנאצית ומן הפּולמוס בשאלות הגזע, אשר התנהל בעקבותיה ערב מלחמת העולם השניה.

 

לנו היהודים יש ענין מיוחד בשאלה מה הניע את בית הלורדים לפסוק כאשׁר פסק.

ראינו, כי כמה מן המפרשים האנגלים רואים בזאת אוֹת מאוֹתות הזמן, וּמחווים דעה שאילמלא הדעת הרוֹוחת בקרב אסכולות פּוליטיות מסויימות, בייחוד ביבשת אירופּה (ואין לשכוח, כי הדברים נאמרו בימי המלחמה העולמית השניה), כי יש להקים חיץ ברזל בין אדם לאדם ובין גזע לגזע, ואלמלא הפולמוס החריף שנתעוֹרר בשאלת עליונוּתם של בני הגזע ה"אַרי" על כל יתר הגזעים, לא היה עולה בדעת מישהו לערער בבתי המשפּט על צוואות הקשורות בתנאים של דת ושל גזע.  אך דעה זאת מסבירה רק את עצם התופעה של הבאת סכסוכים ממין זה לבתי-הדין.  אין בה כדי להסביר מבחינה אידיאוֹלוגית ומשפּטית את ההלכה שנקבעה על ידי בית הלורדים.

לי נראה, כי שנים הם הגורמים אשר השפּיעו במידה מכרעת, ואולי בבלי-דעת, על השופטים הבריטיים הנכבדים.  גורם אחד מבצבץ ועוֹלה מתוך דבריהם של כמה מהם, אם כי איננו משמש נימוק ברור, מכוון ומכריע לעצם המסקנה.  גורם זה הוא חוסר האהדה מטעם בתי-הדין אל מצווים המבקשים לשלוט מתוך קבריהם, באמצעוּת כספּם, באלה אשר השאירו אחריהם בחיים.  חוסר אהדה זה הוא מקור המקורות לתילי-תילים של הלכות המבטלות דברי אדם בצוואתו.  כך, למשל, צוואה הקובעת קרן להתקנת ספסלי ישיבה על דרך המלך לעניים פושטי-יד, צוואה כזאת בטלה, משום שנוֹעדה למטרה בלתי חוקית.  (הדברים אמורים, כמובן, במקום שבּוֹ רואים פּשיטת-יד כעבירה.)  כן פסולה היא צוואה אשר בה כותב אדם נכסיו לבתו, בתנאי שתיפרד מבעלה, או שלא תבקר בבית אמה, או שלא תינשא לעולם.  תנאים כאלהכך החליטו בתי-המשפּטבטלים הם מהיותם מכוּונים נגד טובת הכלל.  ביחוד לא ראו בתי-דין בעין יפה הוֹרשות התלויות בתנאים המכוּונים להגביל את חירות בחירתו של אדם בעניני נישואין, דוגמת התנאי בצוואתוֹ של ברנט סמואל.  זהו, כאָמור, הגורם הראשון.

הגורם השניולדעתי החשוב יותרמקורו דתי-היסטורי.  אולם על נושא זה, שדברי ימי ישראל בלוּלים בו בתולדות התפּתחותו של המשפּט האנגלי, אני מבקש להתעכב באריכוּת-מה.  וראוּיים הדברים שתיקבע להם שיחה בפני עצמה.

 

7. צוואות בעניני דת במשפט האנגלי

הארצות האנגלו-סכסיות משובחות היום בחופש המחשבה, בחירוּת הבחירה ובסובלנוּת הדתית השוֹררים בהן.  אך ליבראליזם זה לא היה קיים בהן מאז ומתמיד, ביחוד לא בארץ-האֵם, באנגליה.  הרבה מאות בשנים נרדפו הקתוֹלים, למשל, בחמת זעם על דתם ועל אמונתם, והמשפּט לא הכיר במוסדות הדת והחסד שלהם.  הורשה לקידום הדת הקתולית או פולחן הנהוג בכנסיה הקתולית, היתה בטלה, משום שהיא מכוּונתכך החליטו בתי המשפּט באנגליהלעוֹדד את האמונה בדת מזוייפת.  במרוצת השנים חלוּ שינויים כבירים במחשבה המשפּטית באנגליה, וקנאוּת נפרזת זו לא יכירנה עוד מקומה בה, אך עקבות אותה קנאוּת ואף שׂרידים בודדים ממנה, עדיין ניכרים זעיר שם זעיר שם.  קרנות נאמנות לטובת מנזרים של מסדרים קתוליים אינן חוקיות עד היום באנגליה, והוֹרשות של סכומי כסף לאמירת תפילות קתוליות ("מס" בלע"ז) ולעילוּי נשמתם של נפטרים, בטלות שם גם היום, מחמת שפולחן זה נחשב כאמונה תפלה.  אחד מגדולי המשפּטנים באנגליההלורד קאוקפסק בזמנוֹ, כי כל מי שאינו נוצרי פסול לעדוּת בבית-משפּט אנגלי, משום שאין הוא יכול להישבע שבועה נוצרית ואינו מאמין ב"ברית החדשה", שבּה היו עדים נשבעים באותה תקופה.  על הכופריםכלומר, אלה שאינם נוצריםאמר, שהם שונאים נצחיים של הארצות הנוצריות, וראה אותם כשותפיו של השטן.

ולא טוב מזה היה היחס אל היהודים.  בסוף המאה הי"ג (1290) גורשו היהודים מאנגליה בשל דתם וגזעם, ובמשך תקופה של קרוב לארבע מאות שנים לא דרכה כף רגל יהודי באנגליה, מחמת הרדיפות הדתיות.  יהודים החלו שבים לאנגליה במאה הי"ז, ועל הרוב היו אלה אנוסים מספרד ומפּורטוגל, אשר נהרו לארצות החופש, כדי לזרוק מעל עצמם את מעטה הנצרוּת ולשוב בגלוּי לחיק היהדות.  אך כאן, באנגליהבניגוד למצב שהיה קיים בארצות כתורכיה, איטליה והוֹלנדהיתה דרכם זרועה פגעים ומכשולים.  אמנם לא נאסר עליהם לעבוד את אלוהיהם בחופש גמור, אך החוק לא הכיר באורח רשמי בדת היהודית, וההגבלות המשפּטיות על מוסדות הדת, הצדקה והחסד של היהודים היו מרובות.  די לציין חוק אחד, אכזרי מאד, אשר הוחק בימי המלכה Anne, ושמוֹ "חוק להכריח יהודים לתמוך בילדיהם הפּרוטסטנטיים".  בגוף חוק זה נאמר, כי "כל אימת שהורה יהודי, במטרה להכריח את ילדוֹ הפּרוטסטנטי להמיר את דתוֹ (קרי:  לשוב לחק היהדוּת), יסרב לתמוך באותו ילד תמיכה המתאימה למעמדוֹ וליכלתוֹ של ההורה, ולגילו ולהשכלתו של הילד, יהא אב-בית-הדין רשאי, משיפנוּ בתלונה אליו, להוציא צו, לפי ראוּת-עיניו, אשר יטיל על ההורה היהודי את החובה לספּק מזונות לילדוֹ הפּרוטסטנטי".  בלשון קצרה ופשוטה:  כל ילד עברי אשר המיר דתוֹואפילו בפיתוי מיסיונרים או מסיתים ומדיחים אחרים למיניהם ולסוגיהםרשאי לתבוע בבית הדין מזונות מאביו היהודי.  עצם החוק מעיד כמאה עדים על מגמתו ועל הכוונה הצפוּנה בו, אך מבחינת עקרון הסובלנות הדתית מעניין עוד יותר לראות כיצד פורש חוק זה בבית-הדין.  הנה משפּט אחד לדוגמה[5]:

בתחילת המאה הי"ח חי באנגליה יהודי אחד, פרננדז שמו.  עצם השם מוֹרה על מוצא ספרדי או פורטוגלי.  אין זה מן הנמנע, כי הוא היה יהודי שנמלט לאנגליה, ארץ החופש, כדי לעבוד את אלוהיו בלא פחד ובלא יראָה.  אך דווקא כאן איתרע מזלו:  בתוֹ המירה דתה בדת הפּרוטסטנטית.  ליהודי זה, פרננדז, היה רכוש רב, לפני מותו כתב צוואה, וּבה השאיר חלק ניכר מכספּו לטובת מוסדות צדקה, ואת היתר צווה למסור ביד המוציא-לפועל של צוואתו.  את בתו העביר לחלוטין מן הירושה.  אחרי מותובשנת 1917 – פנתה בתו אל בית המשפּט בתוקף אותו חוק אשר הזכרתיו קודם לכן, וביקשה כי יצווּ על עזבוֹן אביה לזוּנה וּלפרנסה.  והבתיש להטעים זאת הטעמה מיוחדת, היתה אז בת ארבעים וארבע שנים, וּנשוּאה לאיש. 

באי כוחו של העזבון התנגדו, כמובן, למתן צו המזונות, וטענו:  ראשית כל, "הילדה" הזאת היא למעלה מבת ארבעים, וּלפיכך בטלה מכבר חובתוֹ של האב לחנכה וּללמדה.  שנית, היא נשואה, וּלפיכך אין היא עוד בגדר "ילדה", והחוֹבה לזוּנה חלה עכשיו על בעלה;  ושלישית, האב כבר נפטר, ולפיכך אין לוֹמר כי הא מסרב או סירב אי-פעם לפרנס את בתו.  לכאורה, טענות מבוססות הן אלה מבחינת ההגיון והצדק.  אך מה פּסק אב-בית-הדין (לורד צ'נסלור פרק)?  הנה עיקרי דבריו:

אין לכחד, כי המבקשת היא ילדה פרוטסטנטית יוצאת ירך אב יהודי שנפטר.  נניח, שאב יהודי, אשר ילדו המיר דתוֹ בדת הפּרוטסטנטית, מוסר לפני מותו את רכושו לידי נאמן, וּמצווה עליו בנאמנוּת סודית למסרוֹ לידי ילדו רק אם הילד ישוב לחיק היהדות.  צוואה כזאת וודאי תהא פסולה, והעזבון, בתוקף החוק האמור, יהא חייב לפרנס את הילד הפּרוטסטנטי.  החוק אינו אומר, כי את הקובלנה חייבים לכוון כלפּי אב, ואף אינו קובע כי בגוף צו המזונות צריך בית-המשפּט לחייב את האב דווקא.  משתי בחינות אלה אין, איפוא, מניעה לשמוע את הקוּבלנה ולתת את הצו הנדרש, אף-על-פי שהאב כבר נפטר ועבר מן העולם.

ואשר לטענה, כי הוֹאיל והאב אינו עוד בחיים, אין לומר, כי הוא סירב לזון את בתוברור מתוך רוח החוק כולו, כי אין הכרח בדבר, שסירובו של האב יבוא לידי ביטוי במלים דווקא.  די בכך, אם מעשיו מעידים על כוונתו.  שהרי אם לא תאמר כן, תהא תמיד האפשרות בידי הורים יהודים לעקוף את החוק על-ידי-כך שיסרבו לזון את בניהם הנוצריים, אך לא יאמרו זאת בגלוי, ולא ידברו על כך כלל.  אב יהודי, הכותב את כל נכסיו לזרים, חזקה עליו שהוא מסרב לפרנס את ילדיו;  ובמקום שאין נימוק אחר למעשהו זה, ברורה הכוונה שעשה מה שעשה משום שילדו המיר דתוֹ בדת הפּרוטסטנטית.  מדרך הטבע, שאב רוצה לפרנס את בנו, אולם משהוא מסרב לעשות כן, יש להניח כי מעשה קנתור חמוּר היה הגורם לכך, ובהעדר כל נימוק אחר לסירובו זה, הנימוק האחד העולה במחשבה הוא:  המרת הדת.

ייתכן מאודכך מוסיף אב-בית-הדין ואומרכי הכספים המרוּבּים אשר ניתנו ע"י היהודי פרננדז בצוואתו למעשי הצדקה, לא ניתנו אלא בתנאי נאמנוּת חשאית לטובת ה"ילדה", במקרה שהיא תחזור בסופו של דבר לחיק היהדוּת.  לפיכך יש לחקור ולדרוש בדבר ולמסור על כך דו"ח לבית המשפּט, כדי שיהיה בידו להחליט אחר-כך כיצד לפסוק.  אך התלונה עצמה והבקשה, בדין יסודן.

זה החוק וזה פירושו.  פשוט וברור:  מוּמר יהודי, ויהא אשר יהא גילוֹ,  זכאי לדרוש מזונות מאביו היהודי, בין בחייו של זה, ובין לאחר מיתתוֹ.  לחינם תחפשו במשפּט האנגלי חוק מקביל לחובת אב נוצרי שילדוֹ התגייר.  לעומת זה תמצאו חוק אחר, מעניין אף הוא מבּחינה זו, ביחס לנוצרי שהמיר דתוֹ בדת אחרת.

חוק זה (Will. 3 c. 32 9) הוּחק בסוף המאה הי"ז (1697), וזו לשונו:  "הואיל ובזמן האחרון פּרסמו אנשים רבים דעות כפירה המתנגדות לעיקרי האמונה הנוצרית, הנוֹטוֹת להשפּיל את כבודו של אל שדי, והעלולות לחתוֹר תחת יסודות השלום וההצלחה של מלכות זו, לפיכך, וכדי לדכּא ביתר תוקף עבירות מגונות אלה, יוחק בזה, כי כל אדם אשר חוּנך על ברכי הדת הנוצרית, או האמין בדת האמורה בּמדינה זו, יכפּוֹר בכתב, בדפוס, בדרכי הוראָה או בדיבּוּר פּה באמונת השילוש, או יצהיר כי יש יותר מאלהוּת אחת, או יכחיש כי הדת הנוצרית היא הדת הנכונה, או כי כתבי הקודש של הברית הישנה והחדשה הם ממקור אלהי, והוא...  יצא חייב בדינו על פּי שבועת שנים או יותר עדים מהימנים...  על עבירה ראשונה יוכרז עליו, על אדם כזה, כי לא יהא כשר מבחינה משפּטית לשׂאת כל משרה או לעשות כל עבודה...  דתית, אזרחית או צבאית...  ואם אדם כזה...  יחוייב בשניה כאמור לעיל...  יהא פסול במדינה זו למן אותו זמן ועד עולם לתבוע לדין, להגיש קובלנה ולטעון...  בבתי המשפּט של צדק או של יושר...  או להיות אפּוטרופּוס על ילד או על כל אדם אחר, או לקבל כל טובת הנאה בירושה או לפי שטר מתנה... וגם ייענש במאסר לתקופה של שלוש שנים..."

חוק זה, יש להטעים וּלציין, עודנו כתוב על ספק החוקים באנגליה ולא בוּטל עד היום.  לשם האמת יש להדגיש, כי זו היתה רוח הזמן בהרבה מארצות אירופּה, וכי העם האנגלי הראה במשך מאות השנים האחרונות רוח סובלנוּת דתית רבה יותר מבני כמה אומות אחרות.  אך עם זאת אין להתעלם מן העובדה, כי הדעה הרוֹוחת אף בין טובי המשפּטנים באנגליה היתה כי הדת