_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אבי הרומאן העברי[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

שנת המאה למותו של אברהם מאפו ראויה לציון לא רק כתאריך ספרותי נכבד להולדתו של הרומאן העברי הראשון, המקורי בצורתו ובתוכנו, אלא גם כתאריך לאומי, ציוני.  הספרות העברית החדשה היתה בית-היוצר לרוח הלאומית החדשה.  היא טיפחה את גרעיני המרד בגלות, חינכה את היהודי המודרני על ברכי השאיפה לחיים אנושיים ולאומיים שלמים יותר והוליכתו קוממיות לארץ ישראל.  מאנ"ה, סמולנסקין, יל"ג, ביאליק, אחד-העם, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, יעקב כהן, פיכמן, שניאור, שמעוני ואחרים, פירנסו נפשם של הדורות הראשונים לגאולה.  הם הרכיבו בהם, אם הורשינו לומר כך, את הויטמינים הציוניים היסודיים.  בלעדיהם לא תצוייר העליה השניה ולא מנהיגי תנועת הפועלים בארץ.

אולם ראש וראשון להם היה אברהם מאפו.  סיפורו "אהבת ציון", שנתפרסם לפני 114 שנה (תרי"ג), עשה נפלאות גדולות לבדו, וחסדו נמשך עד היום.  הוא שנטע חיבת-ציון בלבבות והכשיר את הקרקע ל"חיבת ציון" כתנועה.  הוא היה מעין המשך לתנ"ך.  ואמנם בארצות-המזרח ראה הקורא התמים את הסיפור "אהבת ציון" כצמוד לסיפורי המקרא ויחסו אליו היה כיחסו לכתבי הקודש.  אבל גם בתפוצות ישראל, שבהן הבחינו בין ספרות-קודש לספרות-חול, היה זה ספר, שלא זו בלבד שהמחיש את חיי עם ישראל בתקופת המקרא, אלא אף עורר את הגעגועים לחידושם של חיים אלה, לששיבת ציון.  החזיונות שחזה מאפו נתמזגו בשאיפת הדורות עד לבלי הפרד.  ואפילו לא זכו הללו לשוב לציון ממש, הרי הוזהבו חייהם מתיאורים מרוממים אלה, והם הנחילו את חלומם הגדול לבניהם, נכדיהם וניניהם, "בני ציון היקרים ובנותיהם היפות", שהקימו את מדינת ישראל, יצרו בה הווי עתיק-חדש וחירפו את נפשם למענה.

"אהבת ציון", שהיה נראה כסיפור פיוטי אידילי, אינו כן בעיני קורא בן ימינו.  ביריעת-החיים האידילית משולבים פרקי מלחמה וסכנה ואימי כליון, כבכל חיי מדינה של ממש.  אולם הקורא שמלפני קי"ד שנים לא התרשם מהזכרת שמות של אשור ובבל ומצרים, שכבר הורגל בהם במקרא וראה אותם כתפארת המליצה.  ואילו דוקא אנחנו מתרשמים לא רק מחיי הרועים השלווים, המצויירים ביד משורר אמן, אלא גם מן המאבקים והנצחונות והכשלונות, שהיו גם מלאי תככים פנימיים עקובים מדם.  אפילו מחלוקת בין "נצים" ו"יונים" תמצא שם.

כדי להשיב עלינו מרוחו של אותו סיפור נפלא, נביא ממנו טורים אחדים, שמאות כמותו מצויים בו.  כשאיים מלך אשור לעלות על ירושלים, מתאר מאפו:

"ועיר אלוהים נבוכה.  כל אזנים תחרשנה מאנקת מתי רעב, המולות וקרדומות ומהלומות כשיל וכילפות, אשר יניפו מקרקרי קיר ונותצי הבתים לבצר החומה.  כל פנים קיבצו פארור וכל רוח נשברה, כי באה ציון במצור ובניה עד משבר.

וחזקיהו אסף כשנים עשר אלף איש, כולם ישרי לב ונאמני רוח, וישם עליהם שרי צבאות, ויקבצו אל רחוב שער העיר, וירהב עוז בנפשם וידבר על לבם לאמור:  שמעוני, בני!  הנה שאון לאומים באים לשים מצור על ירושלים.  משאתם אל תפחדו ומהמונם לא תענו, כי עמהם זרוע בשר, וזרוע ד' תאמצנו.  התאזרו נא ושימו יראת שדי על פניכם ואהבתו בלבבכם, כי עשה יעשה נוראות לא נקווה.  הן זאת העיר ציון, לה נשואות עיני יושבי קצוות ואיים רחוקים, בחיקה מוטל גורל לאומים וממנה יצא משפט לגויים, כי היא תצא לרווחה וכל הגויים ימחאו כף.  אל תיראי מתי (מ' שווייה) יהודה, כי גואליכם חזק, ה' צבאות שמו".

ואת המלחמה והנצחון תיאר מאפו, בין השאר, כך:

"עברו ביעותי לילה, השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר דוד ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה.  עזב החולה את ערש דווי, ונגוע ברעב נפש אוהל עוני, מחזיקי בפלך השליכו משענתם, פיסחים דלגו כאיילים ונכשלים אזרו חיל.  כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור;  והנה העמקים, אשר מלאו רכב ופרשים, היו עמקי פגרים, ואשר היה למו ידים שללו ויבוזו בז למרבה.  ועיר אלוהים הנבוכה היתה לקריה עליזה, כי ברא ה' את ירושלים משוש.  נשכח כל עצב, נסו יגון ואנחה".

אברהם מאפו היה הפדגוג הציוני הראשון!  שהשקיע את השאיפה לשיבת-ציון כאנך בלב הדורות.  הוא עורר את הכמיהה לעבודת אדמה, לחיים של יצירה, ליפי הטבע, לבריאות הגוף – ולקוממיות אנושית ולאומית.  לספרו "אהבת-ציון" זכות גדולה, שתהא קיימת לעד.      

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הדברים הושמעו במועדון "מלוא" ונתפרסמו ב"הפועל הצעיר", כרך ל"ג, ו' בתשרי תשכ"ח (10.10.67).