_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

באזני הסופר היינריך בל[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אנו מקדמים את פניך כסופר הומאניסטן.  מכיר אני קצת את יצירתך הבלטריסטית והמסאית ואני נוטל לעצמי רשות לומר, שההומאניזם שלך טבוע בהשקפותיך, ביצירתך ובגישתך לבעיות העבר וההווה. 

אנחנו רגילים לקבל אורחים.  בדרך כלל שליטים הנימוס והאדיבות בקבלות‑פנים.  מדברים בשבח האורח ועמו, מפליגים בהערכת יצירתו ומשתדלים להשרות רוח של נועם, של שבת‑אחים גם יחד.  מחובת המארח להימנע מכל מה שעלול לגרום חריקה או צרימה או חריגה מן הנימוס.  ואפילו אותו "מה" הוא אמיתי.  מה שאין הן בביקור זה.  כאן הנימוס אינו מספיק.  אי‑אמירת האמת המורגשת והמושכלת תהיה פגם גדול.  שיחתנו צריכה להיות גלויית‑לב ככל האפשר. 

בקובץ המסות שלך, במדור הראיונות עם עיתונאים, אתה מביע, חזור והבע, את מורת רוחך מן השאלות והחקירות והבילושים הטורדניים.  הסופר – כך אתה אומר – עוסק בכתיבה, וכשהוא מסיים את ספרו הוא מוציאוֹ לאור ומניחו ברשות הרבים.  ואין לפני הציבור אלא מה שעיניו רואות.  הוא צריך לשפוט את הסופר רק לפיי מה שיצר והנחיל לקורא ולעם.  חייו של הסופר, מנהגיו וכוונותיו הנסתרות הם ענין לו לבדו, ואין לשום איש חלק בהם.  הטיפול בהם הוא מעבר לטעם הטוב ומחוץ למותר. 

אולם, אורח יקר, אין לי צורך לאמץ הרבה את דמיוני כדי לתאר לעצמי, שאתה, מר בֹל, התכוננת לביקורך בישראל בצורה אחרת לגמרי מאשר לכל ביקור אחר באיזו ארץ שהיא.  אתה ידעת, שאתה בא לארץ, שיחסיה עם גרמניה ועם אנשי‑הרוח שלה הם מיוחדים בסוגם ומלאים בעיות, פירכות והיסוסים.  אין ספק שהיתקנת את עצמך לשמוע כאן שאלות ותהיות, שבמקום אחר לא היו נראות בעיניך.  ואם במסיבת סופרים זו אנו מעלים מקצת מן המקצת מן המציק לנו לפני סופר גרמני – שגב, זאת היא לנו פגישה ראשונה עמו – הרי זה לא מתוך סקרנות עיתונאית, אלא מתוך חובת המצפון.  שכן מבחינה כללית, שותפים אנו לדעתך, שיצירת הסופר היא עיקר ואין לחטט בעניניו הפרטיים.  במסור היהודית נאמר "כל ישראל ערבים זה לזה".  אדם מישראל שחטא המיט קלון על העם כולו, דומני, שכלל מוסרי זה כוחו יפה גם כלפי העם הגרמני.  קל וחומר שכוחו יפה כלפי הסופרים הגרמנים.  הסופר האמיתי הוא איש‑העם, יונק ומיניק את עמו, ואפילו הוא עצמו צדיק קמור, אינו יכול לשחרר עצמו מחטאת בני עמו.  הקולר תלוי בצווארו תמיד.  אדרבה, הוא חייב יותר מאחרים לעמול בתיקון עמו, בהבאתו לידי חשבון נפש, בהחזרתו בתשובה שלמה. 

באחת ממסותיך קראתי, שאותך מענינים בעיקר שני נושאים:  דת ואהבה.  יפה אמרת.  אלה הם נושאים המענינים גם אותנו.  אלה הם שני גלגלים, המניעים את עולמו של אדם בכל מקום.  אולם איני צריך למור לך, שאפשר לעצב שני נושאים אלה עיצוב ספרותי, ואפילו אמנותי, בדרכים שונות, חיוביות ושליליות.  אפשר להסית דת בדת. אפשר להשפיל את האחת ולרומם את חברתה, אפשר לכפור בעצם קיומו של הרטט הדתי האמיתי אצל עם מסויים.  על דרך זו אפשר גם להעריץ אהה גזעית כטיפוס‑מפת לאהבה אמיתית.  אפשר לחלל אהבת הזולת.  והלא דורנו נתנסה בכל אלה.  לא סופר אחד נתן לסילופים אנושיים ממיטב כוחו וחילו.  נמצא, שלא הנושא כשלעצמו מכריע, אלא תפיסתו, דרך עיצובו, שיעור תרומתו לדעת‑עצמנו. 

אתה, מר בּל, תרמת לא מעט לתיאור הנושאים האלה.  תיארת את זוועות המלחמה, את מרירות נפשם של החוזרים מן המערכה ואת חיי החורבות.  היית איש‑ריב לקאתוליות ההיסטורית והעכשווית כאחת, אף על פי שאתה מונה עצמך בין מאמיניה.  אתה ראית ביצירתך ללב האנושי האוהב, והבדלת בין קודש לחילול. 

ואף על פי כן, אבקש סליחתך אם אעיר הערה אחת כוללת, שבדרך כלל אינה מן הנימוס, ואף אינה מותרת לסופר כלפי חברו. 

אני יודע מה מוגבלת השפעתה של יצירה ספרותית ככוח מתקן בחיי המעשה.  חזיון זה קיים בכל מקום.  אולם לשם הערתי ברצוני להניח, שכוחה החינוכי של היצירה הספרותי הוא כביר בגרמניה ומחולל נפלאות.  ואז אני שואל:  אילו היה כוח‑קסמים ליצירתך וכל העם הגרמני היה קורא אותה למקטון ועד גדול;  היש בה, ביצירתך, אותם היסודות והערכים, הייתי אומר, הנוגדנים, המסוגלים לתקן עם, להביאו לידי חרטוה ולהחזירו בתשובה שלמה?  יצירתך יפה היא, מעניינת, דקה;  אתה טיהרת את הלשון הגרמנית, שסורסה ונטמאה בידי הנאצים.  אך אסתטיקה זו – היש בה כוח מעורר די הצורך, שיטלטל את עמך לאחר הקאטאסטרופה המוסרית הגדולה ולהביאו לכלל מולד חדש? 

לפי הרגשתי, מעולף היסוד המרדני יתר על המידה עילופי צורה ונוֹי.  צעקתך על האסון, העוול והעיוות, נתונה בפסקי‑טעמים מרובים.  הנגינה והריתמוס מהנים את הקורא ועלולים להסיח את דעתו מיסוּרי מצפונו, אם אמנם היו לו כאלה. 

אפשר שסופרי עמים אחרים רשאים לחזור לסדר היום, לטפח אסכולו ולהתמכר לפולחן הצורה וגינוני נוסח אסתטיים.  ואולם הכרה היא בי, שסופר גרמני איננו יכול עדיין לשוב לאיתנו ולראות עצמו רק ככוהן במקדש האמנות.  יותר מדי טומאה הוכנסה לאותו מיקדש, והד צעדיהם של הואנדאלים טרם נדם.  על כן הפליאתני העובדה, שמיצירתו של מר היינריך בּל אין מנהמת בת‑קולה של השוֹאה, שהגרמנים המיטו על העם היהודי ועל כמה עמים אחרים.[2]

אין ספק, שפגישתך, מר בּל, עם העם היהודי בישראל, שהיא מולדתו ומקום התחדשותו, תעורר את רוחך ודעתך לנושא נורא‑הוד זה. 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הדברים הושמעו בעת קבלת פנים, שנערכה מטעם אגודת הסופרים לסופר הגרמני היינריך בּל במאי 1969.  נתפרסמו ב"הפועל הצעיר" ב-3 ביוני 1969, בגליון 36.

[2] בתשובתו אמר מר בּל, שניסה פעמים אחדות להתמודד עם נושא זה ולא עלתה בידו.  אין כמיסמכים ותעודות לבטא אותו.  מבחינה ספרותית רק סופר כדאנטה יוכל לעשות זאת, ואין הוא רואה אישיות ספרותית כזאת.  ומי יודע מתי תופיע.