_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דור לדור יביע אומר[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אפתח בהערה לדברי משה דור, שטען כאן, שאין קונטאקט בין הדורות, על‑כל‑פנים אין קונטאקט בין שני הסופרים שהרצו אתמול, בין הזז וסדן ובינו, בין דורם ובין דורו.  וכן אמר, שחוטים דקים מקשרים ביניהם וגם חוטים אלה עומדים חלילה להינתק. 

אינני מערער על הרגשתו, אולם זוהי הרגשה סוביקטיבית.  אבל מן הראוי לתהות קצת על המושג קונטאקט.  אני חושב שהוא טעה טעות גמורה.  אפילו המצב, שהוא תיאר, אין פירושו חוסר קונטאקט.  קונטאקט אינו בנוי על הסכמה בין אומרי הן.  ןפעמים יש בין שני יריבים קונטאקט גדול יותר מאשר בין שני אוהבים.  יש קונטאקט רב בין מתנגשים.  אבל כאן מדובר על ויכוח ולא על יריבים;  על שינויי גירסה ותפיסה, על צד אחד המוכיח את אמיתו לצד השני ובמידה שהדבר נעשה בכובד ראש ולא מתוך זלזול בצד השני, יש קונטאקט גדול, ואין לחשוש מפני חליפתו. 

משה דור נקט איפוא לשון של גוזמה.  כאשר אני קורא את שיריו ואת רשימותיו, אני מרגיש את הגשר, ולא רק בלשון, אלא בערכים רבים.  הללו לא נוצרו בעיקרם בבית מדרשו, אלא הוא בחר בהם מתוך אוצר הדור הקודם או הדורות הקודמים ועשה אותם לקנינו העצמי.  וזהו הקונטאקט האמיתי בן הדורות, שאפילו איננו אידילי, הריהו חיוני ומפרה.  אישיותו של כל ספר מחוברת לקודמתו, ולפעמים היא רוכבת על קודמותיה, ואפילו אינה מודה בכך. 

הערה שניה, מעולם לא האמנתי מינשרים ובהצהרות אידיאולוגיים של ספרים ומשוררים לגבי כיוון יצירתם.  עוד לפני שיצא ספר שלם בסטנסיל, המכיל מינשרים שונים של כל‑מיני סופרים בעולם, בעלי כיוונים שונים, עשיתי לי אוסף קטן כדי לבחון ערכם.  לא האמנתי במינשרים ספרותיים בעולם ולא האמנתי במינשרים ספרותיים בארץ.  זכורים לי מינשרים כאלה במשך עשרות שנים, שלא הניחו שום רושם.  הסופרים המצהירים ובעלי המינשרים לא פעם הפריכו את תוכן מינשריהם ביצירתם, בהתנהגותם, באורח כתיבתם, אם לשבט ואם לחסד.  כלומר, דבריהם עלו על המינשרים או היו פחותים מהם. 

לשעבר היתה רווחת גם אצלנו הסיסמה בדבר ריאליזם סוציאליסטי, והייתי מעיין אז במדור הספרותי של אותם העתונים, שהיו מייצגים את הריאליזם הסוציאליסטי, ובעיקר עיינתי בסוג‑היצירה הרגיש ביותר, בשירה, ולא מצאתי שם לא ריאליזם ולא סוציאליזם, אלא לפעמים היתה זו ליריקה טובה ולפעמים דברנית, פסולה וכוזבת.  אך מעולם לא קיימו הפייטנים בעלי המינשר אפילו תג אחד ממנו בשירתם.  מינשר לחוד ויצירה לחוד; או:  מינשר רברבני לחוד, וחוסר‑כוח‑יצירה – לחוד. 

הערה אחת לענין השפעתם של סופרים, שדובר בה כאן.  רבותי, השפעה אינה מוגשת על טס של זהב.  כל ציבור כובש לו השפעה.  והסופרים הם ציבור, אולי נכון אפילו לומר רובד, מפני שהם משתנים במלאכתם ובמלאכותם בענייני החיים שלהם מכמה וכמה שכבות ומעמדות בתוך החברה.  וכל ציבור הרוצה להשפיע על החיים אינו יכול לעשות דבר והיפוכו.  הוא אינו יכול לדגול בדברים ולעשות דברים השוללים ממנו את ההשפעה ואחר כך לקונן שאין לו השפעה. 

אני חושב שענין חופש היצירה זה עקרון מקודש.  כי משעה שמורגשת איזו שהיא כפייה על אדם שוב אינו יוצר, הוא מדבר אז בקול שאינו שלו.  דיבוק חיצוני נטפל אליו.  כשרונו נעשה שכיר.  לפיכך יקר לי עקרון זה ואני מגן עליו בכל מאודי.  וכל המתנקש בו ממילא מתנקש ביסודות היצירה, בכבוד הסופר ובכוח השפעתו.  כולנו קראנו את תגובתו של נשיא ההסתדרות הציונית כל כך, שסופרים התיצבו בראש תנועה של ארץ‑ישראל השלמה.  תגובה זו מדהימה ממש.  להגיד לסופרים ולמשוררים:  לכו לעסקיכם, כתבו שירים וסיפורים, אך אל תעסקו בעניני מדיניות, הרי יש בכך לא פגיעה במעמד הסופרים, אלא זוהי עדות לחוסר ידיעה מה היה תפקידה של הספרות הערית במהלך התחיה ובהקמת המדינה. 

אני רחוק מאד מהתנועה של ארץ‑ישראל השלמה.  אני מסתייג מהתנועה הזאת, מפעולותיה, מהופעותיה ומצורות הפגנת מטרותיה, אבל אני חושב, שזו תהילה לסופרי ישראל, בשעה שהם פעילים באיזו תנועה ציבורית, המטפלת בבעיות העומדות על סדר יומנו. 

לצערי הגדול, איני בטוח, שד"ר גולדמן הוא יחיד ואינו מייצג דעות גם של מנהיגים, המושרשים בארץ יותר ממנו.  חוששני, שהוא היה לפה גם לאחרים, הרואים חזיון מוזר בעמדה מדינית עצמית של סופר. 

מכאן ברור, שאני מוכן לתת יד לכל מי שנלחם לעקרון של חופש הבעה.  אבל לא די בכך.  מן הדין לומר, כי כשם שמשתמשים בחופש הדימוקראטיה כדי לעוות אותה, לעקמה ולסרסה, כך מסרסים לא פעם סופרים את העקרון של חופש היצירה.  ודאי, הספרות היא יקרת‑סגולה;  היא אינה בשביל דרדקאים;  היא סוג יצירה מורכב ורב‑תכליתי.  היא אמנות של יחידים בשביל הרבים.  ואמת‑המידה, שבה היא נמדדת, אינה פשוטה.  ואף על פי כן, ספרות שלא מובלט בה ערך מוסרי, זה המוסר השורשי והחיוני הגנוז בחביונה של כל יצירה גבוהה, הנמצא בלי דעת המשורר ומבלי דעת המספר, אינה ספרות ראויה לשמה.  זוהי סוגיה רחבה ועמוקה ולא אמצה אותה כאן כלל ועיקר. 

לצערנו הגדול, ישנם בספרות העברית החדשה גילויים של הסתאבות, סירוסי צורה ותוכן, פורנוגראפיה לשמה.  איני אומר, שצריך לגזור גזירות על ספרים כאלה או על מחבריהם, ירעו עד שיסתאבו.  אבל כשם שעקרון חופש היצירה מחייב אותי לסבול את יצירתו המזוועת והמשחיתה, כך הוא מחייב אותי לבקר את יצירתו ולהגיד לו, שהוא ממשחיתי החברה היסודיים ביותר, המשניאים את הספרות וממעטים את דמותה. 

יש הזמנות סוציאליות, הפוגמות בספירת היוצר והיצירה, אבל יש הזמנה עצמית, על משקל הגשמה עצמית.  כלומר, אדם או סופר מזומן לפי שוש נשמתו ויכלתו להיות לפה לדורו, וזימונו נעשה שלושים יום לפני לידתו.  הוא נושא איפוא בקרבו את ההזמנה הסוציאלית ואינה באה מהחוץ.  סופרים כאלה חיים אתנו, והמוסר שלהם, והערכים האסתטיים והספרותיים שלהם, יהיו בני קיימא. 

אמר מיכלי דברים נכוחים על ענין הלשון.  זהו עניין שאנחנו לא נרפה ממנו.  אנחנו לא נרשה, שקבצנות לשונית תיהפך לצדקה גדולה, למעלה יתירה.  בעל כרחם ילמדו עברית אלה שאינם יודעים.  נמשוך אותם לחדר, לבית‑המדרש, ונצווה עליהם:  למדו שפת עבר;  אם לא תדעו את שפתכם, תהיו סופרים גרועים, ואַל נא תתחבאו מאחורי ההטפה הקולנית נגד המליצה.  שפה עשירה היא נשמת היצירה, היא תנאי קודם ליצירה.  היא אינה זהה למליצה. 

אף אני קורא קצת בספרות העולמית, ולא מצאתי שסופרים גדולים כותבים בשפה "פשוטה".  הרי, למשל, אליוט, שהיתה לו השפעה גדולה על שירתנו הצעירה.  והלא הוא יונק מאוצר הספרות הקלאסית ומהתנ"ך.  כל משפט שלו רווי זכיר לשון.  הוא עצמו גילה בספר שיריו "ארץ השממה" את מקור האסוסיאציות שלו.  כלום יכול אדם לקרוא את שירי אליוט בלי שידע אנגלית דקה מן הדקה?  אך בשעה שסופר עברי כותב בלשון היונקת מן השיתין באים סופרים צעירים ואומרים שזו מליצה. 

אש דיבר כאן יהודה עמיחי.  הייתי בין הראשונים שהרצו על עמיחי במועדון "מלוא" לפני שנים לא מעטות, כאשר יצא לאור ספרו הראשון.  אמרתי אז, ואני אומר זאת גם עכשיו, שהמיוחד בשירתו הוא דוקא בפסוקים שהוא מסיע ממרחקים, מתחום הסליחות, מרש"י ומהמקרא, ונותן להם משמעות אחרת, הפכית.  העובדה, שהוא מזרזף לתוך הפסוקים האלה נסיוב פיוטי חדש – היא יחודו.  בזה הניצוץ המקורי שלו, והוא היה הראשון שעשה זאת בעקביות ובשיטתיות, באופן שעכשיו כבר הולכים אחרים בעקבותיו.  ובכן:  פירוש הדבר שיש גשר, ויש חיבור רוחני בין הקדמונים ובינו.  זהו הקונטאקט האמיתי. 

אכן, יש משוררים צעירים שאין להם קונטאקט ואין להם טאקט ואין להם גם שירה.  ויש גם מבקרים כאלה.  אני חושב, אגב, שביקורת על סופר גדול, הכתובה בשפה קלושה, היא בזיון לסופר המבוקר ובזיון לביקורת.  כל אדם שעסק בביקורת יודע, שבשעה שהוא כותב על מנדלי או על הזז או על עגנון, הריהו מתבשם מסגנונם של סופרים אלה ואף כתיבתו מתגוונת.  ככל שהסופר גדול יותר כן מחייב הדבר את המבקר, שגם סגנונו וגם כתיבתו יעמדו ברומה של היצירה.  אני כופר בערכה של ביקורת, שהיא עצמה אינה חטיבה לשונית אמנותית. 

אנחנו מתכנסים בסימן של 20 שנות המדינה.  יש דברים שאין לנו צורך לדבר עליהם.  אנחנו חלק מהעם, וכל מה שנעשה ומתרחש והתרחש בעשרים השנים האלו, היינו עדי ראייה להם, משתתפים חיים, סובלים ונהנים, כמו כל אזרחי המדינה.  אבל יש תעודה לסופרים ולספרות.  הספרות עשתה למען מדינת‑ישראל פי שבעים ושבעה יותר מאשר כל העסקנים גם יחד.  כל אחד מאתנו זוכר מנין הוא ינק את כמיהתו ואת רצונו המעשי לנסוע לארץ‑ישראל.  זה היה המעין החי של הספרות העברית.  ואם תבדרו את תולדות חייהם, של אהרונוביץ, ברל כצנלסון ובן‑גוריון ונשיא המדינה, תיווכחו לדעת, אילו פלאים חוללה הספרות העברית.  בן‑גוריון העתיק את מגילת‑האש לביאליק במו ידיו ושלח אותה לחבריו.  וברל כצנלסון היה אומר, שמאפו וברדיצ'בסקי עיצבו את ציונותו והביאו אותו לארץ‑ישראל. 

מובן, שתפקידה של הספרות נשתנה.  מדינת‑ישראל קיימת עכשיו וגורמיה וכוחותיה רבים ועצומים וצרכיה מרובים.  אולם לא נסתיימה תעודתה של הספרות העברית, ולא נסתלקה שכינתה.  לפעמים נדמה לי, שכל אלה המדברים נגד תעודתה, חוששים שמא היא תגשים את תעודתה.  יש פחד מפני סופרים, מפני אנשי רוח, שלא תמיד הולכים בתלם, ובוקר אחד הם קמים והופכים את הקערה על פיה.  בידי אנשים כאלה אין רוצים לתת השפעה יתרה.  זהו חזיון נפרץ, הנמשך מימי הכהנים והנביאים עד היום.  איני רוצה לומר שהסופרים הם נביאים, אבל נצנוץ של נבואה יש בהם. 

הסופרים ישפיעו אם יתנו דעתם על כך, שכל אדם וכל שכבה בחברה, הרוצה להשפיע, מוכרחה לעשות גם חשבון נפש קיבוצי ובשביל זה נקראות ועידות.  הועידות אינן באות במקום שעת הייחוד של הסופר עם יצירתו.  אלא הן מזמנות אפשרות לחשבונו הקיבוצי של הסופר.  בלי היסוד הקיבוצי, שהוא לצערי חלוש מאד בקרב ציבור הסופרים, לא תהיה השפעה קיבוצית.  לא על‑ידי קינות והגה והי נשפיע, אלא ביצירה ספרותית צרופה, בפעילות חינוכית בקרב העם ובשמירתה של עצמאות רוחנית. 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] דברים שנאמרו במושב הראשון של ונידת‑הסופרים העשרים ושלוש ביום י"ט בניסן תשכ"ח (18.4.68).  נתפרסמו ב"הפועל הצעיר", מספר 31, באייר תשכ"ח (מאי 1968).