_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בכלים שלובים[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בעל כרחי אני מקדים לדברי על מפעליה של אגודת הסופרים הערות על מהותה של אגודת הסופרים עצמה ותפקידיה.  הויכוח הזה איננו פוסק והוא משתבש ועלול לגרום לא רק ערבוביה, אלא אף רעה.  לקראת הועידה נתפרסמו כמה רשימות, שאחת סותרת את חברתה.  סופר אחד, משה דור, דורש, שאגודת הסופרים תהיה אגודה מקצועית בלבד, הוא אינו מסתפק בכך, אלא סבור, שאין צורך ביותר מזה.  הוא רוצה שאגודת הסופרים, "תגן על זכויות חבריה, תבטיח את שכר הסופרים ההוגן ואת שכר התרגום ההולם את השעה, ותבטיח את עתידו של חבר מזדקן, שאין בכוחו לפרנס את עצמו".  "אבל התארגנות, התאגדות, לשם ליבון בצוותא של דרכי ביטוי ואופני מחשבה?  בנידון זה אני מוכן לשאת את נס האינדיבידואליזם העיקש ביותר:  מה חפץ יש להתארגנות כזאת?"  דברים אלה נתפרסמו ב"מעריב" של ערב פסח השנה. 

לעומתו פירסם באותו ערב פסח יחיאל מר ב"למרחב" השקפה הפוכה, ובמזג זועם ביותר.  הוא סולד מפני המחשבה "שמא אין האגודה אלא גוף מאורגן לשם שמירת אינטרסים מקצועיים של כמה מאות אנשים, הרשומים בכרטסת הסופרים".  ודאי צדק בציינו את אי‑שביעות רצונו ממעמדו של ציבור הסופרים בחיי המדינה ומהשפעתו המועטת על ההווייה החינוכית והרוחנית של העם.  אלא שמשבר זה הוא עמוק ביותר מכדי שאפשר יהיה למצוא לו שעיר לעזאזל בדמות ועד אגודת הסופרים.  אמש שמענו שלוש הרצאות, מנקודות‑ראות שונות, אשר תיארו במקצת משבר זה וגם הן עדיין לא הגיעו עד חקר החזיון הזה. 

הכל אשמים במשבר זה:  הסופר היחיד, ציבור הסופרים ככלל, המדינה, החברה והתקופה.  וקודם כל תלוי הקולר בצוארו של הסופר.  אך מעשה שטחי הוא להתחמק מניתוח התופעה המסובכת הזאת, ששורשים לה במעמקי הזמן ובאופיה של החברה בעולם ואצלנו, ולגלגל את סיבת המצב על אגודת הסופרים או על ועד מסויים, אשר נבחר בה.  הבה נשב על מדוכה זו בכינוס אחד, שני ושלישי, ונברר את הסיבות לאמיתן ולעומקן, אך אַל נא נקל מעלינו את הבנת החזיון הקשה הזה על ידי הוראה באצבע:  הנה האשם בכך! 

שכן, כשם שרפיון מעמדו של ציבור הסופרים כציבור מחנך ומשפיע, שקולו נשמע ודעתו מתקבלת, סיבות רבות ומורכבות לו, כך מסובך וקשה הפתרון והאמצעים לחיזוקו של מעמד זה.  ולא בכתיבת רשומת‑אגב ייעשה הדבר.  גם בדעתי אין למצות עכשיו את הנושא הזה אגב הרצאה על נושא אחר, אך רצוני לומר, כי יותר מכל סופרים אחרים מרגישים בתופעה קשה זו חברי הועד.  וטבעי הוא שכך הדבר, מפני שהם באים – יותר מאחרים – במגע עם סופרים, עם השלטונות, עם מוסדות ועם גורמים חברתיים שונים והם יודעים את נקודות החולשה.  אולם דוקא משום כך הם יודעים שזהו פצע עמוק, שנפצעה הרוח ועמה אנשי הרוח כאן ובעולם כולו.  ואין לרפא פצע כזה באיספלנית, אלא באמצעים יסודיים, ומי יודע אם הם יהיו מצויים בידינו. 

יש לומר את האמת:  לא תמיד יכולים הסופרים, אפילו ירצו, למלא בקשתו של יחיאל מר, השואל:  "היכן קול הסופר העברי בשאלת הכפייה הדתית?  האין לאיש‑הרוח מה לומר לממשלתו, הנתונה ללחצים תמידיים של ציבור קטן ביחס והכופה עליה, ועינו, בתוקף היונות לשון‑מאזנים, צווים חדשים לבקרים, ו"הישגים" פוליטיים, לא רוחניים‑דתיים, שאין להתברך בהם?"  כך הוא שואל.  ועלי להשיב לו, לצערי, בהודעה פשוטה, שמר יחיאל מר, לא עיין בסוגיה זו כהלכה. 

ראשית, היתה מסיבה אחת חשובה של סופרים, אמנם לא במסגרתה הרשמית של אגודת הסופרים, שבה השתתף גם ראש הממשלה;  במסיבה זו נדון ענין המעבר בשבת דרך "מאה שערים" והשערוריות והרגימות מצד נטורי קרתא.  זאת היתה שיחה רצינית, שסופרים רבי הביעו ה את דעתם.  במסיבה זו ישב ראש הזז והפותח היה ש. שלום, והמשתתפים היו סופרים ותיקים וצעירים.  אולם ידידי, יחיאל מר, הדעות שהובעו היו אספקלריה לדעות הרווחות בקרב שאר תושבי המדינה.  לא זו בלבד שלא היתה דעה אחת, אלא היו דעות רבות ומנוגדות מן הקצה אל הקצה.  המסיבה הזאת היתה בלתי רשמית ולא נסתיימה בשום מסקנות, אך אילו היה מתעורר הרצון אצל אחד המסובים לנסח איזה גילוי‑דעת, ספק גדול אם אפשר היה להתאחד אפילו גבי הפסוק הראשון.  שכן הללו העריכו כך, והללו העריכו כך, ולא היתה כל וו' החיבור ביניהם.  אם כן, איך אפשר להגיב כציבור סופרים בשעה שהענין מפלג גם אותנו?  על כרחנו אנו מספתקים גם בתחום זה בחוות דעת אישית, כדרך סופרים. 

זוהי דוגמה לטענת‑שוא שמטיחים כנגד ועד אגודת הסופרים. 

אולם בין ההשקפה, הרואה את אגודת הסופרים כאגודה מקצועית צרה, שאין לפניה אלא מלחמה לשכר עבודה ולתעריפים והגנה על זכויות חומריות אחרות, ובין ההשקפה הרחבה מדי, המטילה על אגודת הסופרים אחריות לעובדה, שציבור הסופרים "לא עמד במבחן כמשקל‑נגד לא רק ברחוב הישראלי והנעשה בו, אלא גם לא כמשקל נגד הטכונקראטיה, נגד האליטה הפסיבדו‑רוחנית, שהשתלטה על חיינו"  – ישנו איזה שביל‑זהב הגיוני, מציאותי, אמיתי, שבו אגודת הסופרים מנסה ללכת.  והליכתה לא היתה בלי הצלחה מסויימת ולא בלי הישגים.  וכמדומה לי, שרק כך צריכה היתה האגודה ללכת.  מצד אחד שומה עלינה ליצור מפעלים משלה, ברשות עצמה, מפעלים על טהרת הספרות, כגון "מאזנים", המאספים השנתיים, ספרית מקור, סדרת "נפש", "קובץ גנזים", וכן מפעלים לטובת הספרות כגון:  מכון "גנזים", פרסים, חדר טשרניחובסקי, טיפוח בית‑הסופר, שיכון סופרים;  ואילו מצד שני היא יצרה קרנות, כגון:  קרן עידוד על שם יצחק למדן, השפיעה על יצירת קרן לסופרים זקנים שברשות הממשלה;  ערכה קבלת פנים לסופרים חשובים מחוץ‑לארץ, שביקרו בארץ;  טיפחה את הצד המקצועי;  טיפלה במס הכנסה, נשאה ונתנה עם באי‑כוח הממשלה בדבר תחיקה לטובת הסופר, בעניני זכויות יוצרים, תמיכה לסופרים וכו'.  ואלה אינם אלא ראשי פרקים של פעולות, שקראתם עליהן. 

ואין כלל ספק בכך, שהועד צריך לעסוק בפעולות אלה, וכל יתרונו של הועד עד עכשיו היה בכך, שהוא הלך בתחום זה מחיל אל חיל.  עוד לא באה התקנה השלמה ועדיין איננו יכולים לומר, שכבר הגענו לאותו מעמד שציבור הסופרים ראוי לו.  להיפך, לא הגענו עדיין למעמד הראוי והרצוי.  אבל צריך לומר גם זאת שהישגים ניכרים הושגו בהשוואה למה שהיה לפני 15 שנה, למשל.  הבדל רב קיים בין המציאות באגודת הסופרים שהיתה קיימת אז לזו הקיימת כיום.  קודם כל יש להדגיש את העובדה, שאגודת הסופרים היא אחד הגופים הציבוריים, המקבלת הקצבה בתוך התקציב הממלכתי.  וזאת היא זכותו של שר החינוך והתרבות מר זלמן ארן, ששיבץ את ציבור הסופרים בתוך התקציב הממלכתי, ועל ידי זה ניתנה לו בכבוד מקור להכנסה של קבע לשם סיפור צרכיו הספרותיים.  וכבר שמעתם אמש מפי ראש הממשלה, שהקצבה זו הוכפלה השנה. 

מן הדין שיחדל הויכוח הווּלגארי, המזלזל בפעילות הועד "משום שיצירה גדולה אינה נוצרת על ידי ארגון ולא על ידי ועדים".  עם מי מתוכחים בעלי אמירה זו?  וכי מי הביע פעם סברה אחרת?  איזה ועד נטל או יטול על עצמו תפקיד של יצירה?  ויכוח זה האל הוא מלאכותי לחלוטין. 

מה טוב היה אילו יכול היה ועד נבחר בועידה ליצור סמכות רוחנית גבוהה לציבור הסופרים ומעמד איתן בעם!  ואם יש לסופרים תוכניות והצעות – יבואו ויציעו;  אזננו היתר קשבת תמיד לכל עצה טובה.  אבל מי שמציג זאת כתביעה לועד ורואה באי‑סיפוק התביעה הזאת משום כשלון, הריהו מדבר דברים בטלים מדעת או שלא מדעת.  היש אפשרות כזאת, שאיזה ועד שהוא, ורק הוא, יוכל לבנות את הסמכות הרוחנית הזאת? 

כדי שציבור הסופרים יגיע למדרגה של גורם רוחני בעל השפעה מכרעת, הריהו צריך להיות לא רק ציבור של יצורים גדולים, אלא גם ציבור של פעלתנים, המעורבים בכל עניני המדינה.  תביעה כזאת רשאי כלא אחד להפנות כלפי עצמו בלבד.  וכי מי מונע מאיזה סופר להיות יוצר גדול, המביא בשורה לאומה, הכובש את העם בקסמי יצירתו ומשליט עליו את מרותו הרוחנית?  וכל התולה הקולר בצוארו של סופר אחר, או בצוארו של איזה ועד, אינו אלא מן המתמיהין!  יאה ענוה לכולנו.  וענווה אין פירושה להתחבא בין הכלים;  אדרבה, הסופר חייב להאבק על דעותיו ולהשמיע את האני‑מאמין שלו ולכבוש לו מעמד נאות.  אך דבר זה לא יושג במלל בעלמא, אלא בדרכי יצירה. 

התעכבתי על הענין הזה מכיוון שזה קשור בכיוון פעילותה של אגודת הסופרים.  הוצאנו דו"ח.  אינני רוצה להיות כאותו נחתום המעיד על עיסתו שהיא רעה או טובה.  אבל זהו דו"ח, שיש בו לוח מעשים ופעולות ויזמו, הראוי להתכבד בו.  ואף על פי כן, לא נמצא אפילו עתון אחד, שיבדוק אותו וינתחו וינהג בו כשם שנוהגים בכל מוסד אחר.  והלא כל הפעולות הללו עשה ועד של מתנדבים.  כלומר, על‑ידי חברים, החייבים לדאוג לביתם הספרותי והמשפחתי וזמנם מוגבל ביותר.  ואין אני מציע לשנו את המצב הזה.  אין דומה סמכות רוחנית, המסורה לועד של מתנדבים, לסמכות רוחנית של ועד, שחבריו מקבלים שכר.  אך חובה היא לזכור, שאלה הם אנשים מתנדבים.  ואף על פי כן, מה מרובים המפעלים שנעשו ומה חשובים הם. 

הוא אשר אמרתי:  ועד הסופרים הלך בשביל‑הזהב:  מצד אחד פעילות ארגונית, מפעלים ספרותיים, והגנה מקצועית, ואילו מצד שני היה הועד ער לבעיות רוחניות שונות.  הוא גם כינס כינוסים, שכבר נעשו מסורת בין ועידה לועידה.  היה כינוס לבירור ענין התודעה היהודית;  כינוס אחר עסק בבעיות הביקורת.  וכן נערך כינוס חשוב לליבון בעיות ההוראה של הספרות העברית החדשה בבתי הספר.  אלה היו כינוסים ספרותיים טהורים, שמהלך הדיונים נתפרסם בדפוס והדם נשמע לא רק בארץ, אלא בכל התפוצות.  וטוב שיתקיימו כינוסים, שאינם צמודים לענינים מעשיים, כמו ועידה.  כאשר הציבור מוסר לועד אגודת הסופרים תקציב של רבע מליון לירות, הרי חייב הועד למסור דו"ח רשמי מדוקדק ומפורט על מה שעשה בכסף זה.  חברי הועד, המקבלים את הכסף, צריכים להבחר בצורה דימוקראטית, כדי שיהיו באי‑וח הציבור.  מחובה זו אין להתחמק על‑ידי מליצות ולא על ידי טענות, שהועידות משעממות.  מנת‑שעמום זו היא הכרחית.  אי‑אפשר לצפות לכך, שהועידה אשר סדר‑יום פורמאלי לה תהיה כינוס רוחני טהור.  גם היום נעסוק בדברים מעשיים.  ראש הממשלה ושר החינוך והמבקר הממשלתי לא ירצו, ובדין, למסור לנו פרוטה, אם לא ננהג כפי שמחוייבים לנהוג.  בתורת ציבור אנו צריכים להכניס עצמנו למסגרת של חיי ציבור מתוקנים.  אולם שלושת הכינוסים הרוחניים שהזכרתי היו כינוסים, שהביאו לא רק כבוד לאגודת הסופרים, אלא גם תועלת, בהבהירם בעיות גדולות, שלא רבים עסקו בהן.  ומי שמצוי אצל העתונות היהודית והאנגלית בעולם יכול היה לקרוא קטעים רבים ושלמים, שפורסמו בה. 

האגודה הלכה בדרך זאת, שפירושה מזיגת היסוד המפעלי עם היסוד הרוחני.  אינני אומר, שכבר הושגו דפוסי הפעולה המתאימים והכל גמור וברור;  עדיין אנו מחפשים, ובתור סופרים אין ענין החיפוש זר לנו גם בתחום זה.  אבל עלינו על דרך, שרק בה צריך להמשיך. 

אינני רוצה להלאותכם במנין המפעלים, עשה זאת במקצת אתמול היושב‑ראש, והם מפורטים ב"דף" וכל אחד יכול לקראם.  אבל ברצוני לעמוד על כמה דברים חשובים, שהועד היוצא הניח יסוד להם, והועד הבא יצטרך להגשימם. 

נתבשרנו אתמול על ידי ראש‑הממשלה, שמשרד החינוך והתרבות הכפיל את ההקצבה לאגודת הסופרים.  זה פרי מאמצים גדולים, אך גם פרי תכנית פעולה, אשר שיכנעה את העומדים בראש הממשלה כי כדאי לאגודת הסופרים וכדאי למדינה לעשות את המפעלים ולממן אותם לטובת העם ולטובת הספרות.  המפעלים טעונים המשך, כי לא די בהקמת המפעלים, אלא יש צורך לטפחם בהתמדה, יום יום, ולשכללם. 

שמעתם על המפעל הספרותי הנקרא "הספריה לעם".  אני תולה תקוות גדולות בו.  הכוונה היא להוציא 100 ספרים ממיטב הספרות העברית בשני הדורות האחרונים בצורה עממית, כלומר, בניקוד חלקי, במבוא, בביוגראפיה, וגם בהסברי מלים וענינים במידת הצורך.  דבר זה עשוי לתת תנופה גדולה להפצתה של הספרות העברית ברחבי העם.  אם בכל בית‑אב יהיו במשך הזמן 100 ספרים כאלה בשביל הבנים והבנות, בשביל התלמידים, בשביל העולים החדשים, וגם לגולה, כי אז אין ספק שמעמדה של הספרות העברית יהיה במצב אחר לגמרי.  והלא עד עכשיו איש לא דאג לזה, כי לאוב הביאו בחשבון את הצד העסקי;  גם אנו שואפים לזה, שהספרים יופצו תפוצה גדולה, אולם קנה‑המידה העסקי אל יהיה היחיד, אלא אנו רוצים שהספרות העברית על ראשיה ובינוניה תמצא מסילות לכל בית ולכל לב בישראל. 

יש עוד מפעל אחד, שבשעה שאנו הוגים את שמו הריהו מטיל עיהו התחייבות גדולה ואחריות גדולה, אב מן הדין לעשותו – זהו מפעל של ”כל כתבי".  ישנם סופרים מכובדים, אשר מסיבות שונות אינם זוכים בחייהם לכינוס כל כתביהם, ואגודת הסופרים חייבת לדאוג לכך, שספריהם יכונסו בכבוד, כשי להם וכשי לספרות.  והדבר הזה לא באפס יד יוקח.  זה דורש אמצעים גדולים וארגון גדול, כדי שהוא לא יהיה מפעל בן יומו, אלא מפעל מתמיד, אשר ילך ויגדל.  לשם כך תיכנן ועד אגודת הסופרים – ומוסר את המשך התיכנון והביצוע לועד הבא – יצירת מסגרת מו"לית מיוחדת משלה, עצמאית, אשר לא תהיה תלויה בשגיונותיו של מו"ל חיצוני ולא בחשבונותיו, אשר תוכל בתחומה לרכז מפעלים קיימים שלה וגם מפעלים אחרים שיקומו, בכוחה של העובדה, שמסגרת כזאת תהא קיימת. 

אין אני צריך לספר זאת לציבור הסופרים, כל אחד היושב פה יודע מנסיונו כמה מכאובים ולפעמים גם עלבונות כרוכים בהוצאת ספר משלו.  ואין הדבר כך בפרית מקור” שלנו, שאין היא יכולה לספק את כל הצרכים.  אך בספרים האלה, שאגודת הסופרים מוציאה, היא יצרה יחסים אחרים בין הסופר ובין האגודה, כלומר, המו"ל.  אפשר שאין הסופר מוסר את כתב‑היד בתנאים חמריים משובחים, אבל יש יחס של כבוד הדדי, יש התחשבות גם ברצונו של הסופר ובטעמו המיוחד.  את זאת עלינו לעשות בצורה מורחבת הרבה יותר, כדי שאגודת הספרים וציבור הסופרים ירגישו במעמדם העצמאי. 

קיצורו של דבר, המזיגה הזאת בין הפעולה המקצועית ובין הפעולה הרוחנית היא השיטה הנרצית ואין בלתה.  מובן, שקל יותר להכריז עליה מאשר להגשימה.  לפעמים מצויים זיגזגים בדרך ההגשמה.  יש חודשים המחייבים את הועד להתרכז בפעולה המקצועית, ויש חודשים שאפשר להיפנות יותר לפעולה רוחנית.  אולם המזיגה הזאת תצליח רק אז, אם ציבור הסופרים כולו יחיה את הענין וידע שהוא מוסר את הדברים בידים נאמנות, אשר יסייעו לו, ולא שהוא יהיה כאילו המבקר מבחוץ, החופש מומים ופגמים, ומתעלם מכל היתרונות ומן ההישגים, שאגודת הספרים מגישה לו. 

גם המעמד של ציבור הסופרים יבוא ויתעלה על ידי "אוטואמנציפציה", כלומר, על ידי זה שישחרר עצמו מתלות בגורמים חיצוניים רבים, כגון מו"לים, שלטונות ואחרים.  ולכך מסייעים המפעלים העצמיים של ציבור הסופרים.    

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הרצאה בועידת הספרים העשרים ואחת ביום י"ז בניסן תשכ"ד (30.3.64).