_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלושה שותפים[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

חברים, הערב אנחנו רוצים ליצור חדשה בארץ. 

אבל תחילה שתי הערות:  אחת שהמקום גרמה, ואחת שהמן גרמה. 

אין אנו מתכוונים בשום פנים ואופן ליצור איזו מהדורה חדשה של מוסד, העוסק בלימוד הספרות, או להתחרות עם איזה ארגון קיים, עם המפקחים ועם הפיקוחים מטעם משרד החינוך והתרבות, לא מיניה ולא מקצתיה;  לא זו הכוונה של הערב ושל הפגישה הזאת. אף איננו רוצים ליצור מוסד נוסף להשתלמות בשביל המורים. 

ההערה השניה שהזמן גרמה, והיא רצינית יותר:  ענין הספרות נעשה נושא לקטרוג בזמן האחרון, ואפילו כמה מאנשי הסגולה שלנו מתייחסים בהקלת ראש כלפי הספרות.  אני בטוח בזה, שאתם עוקבים אחרי הויכוח הזה שנטוש בעונות היומית וב"מאזנים", ואתם מבינים, שיש בויכוח הזה גרעין רציני, כשם שיש בו במקרים מסויימים גם סכנה רצינית.  י"ג שנה לקיום מדינת ישראל עדיין לא חדרה ההכרה בדבר הערך העצמי, הייתי אומר:  ההיולי, הראשוני, של ספרות בכלל ושל ספרות עברית בשביל עמנו בפרט.  והויכוח הזה, אם כי איננו חדש, זיעזע במקצת אותנו מחמת שחשבנו, וטעינו כנראה, שהוא אינו קיים באותה מידת חריפות כפי שנתגלה לפנינו.  עלינו לתת את דעתנו על העובדה המרה הזאת, שהחינוך לערכים אסתטיים עדיין איננו נחלת הכלל ואפילו לא נחלת אלה, שחשבנו, שזו נחלתם. 

אולם למותר לומר במסיבה זו, כי לגבי דידנו מושכל ראשון הוא, שאינו טעון כמעט הוכחה:  שאין אישיות שלימה ואין אדם שלם אלא אם נמזגו בנפשו ערכים אסתטיים, ערכי שירה, ערכי ספרות, ערכי מסה, ערכי ביקורת, כלומר, על אותם הדברים שהם מבטאים באמצעות הכתב את הערכים האסתטיים.  ואין הכוונה לדור הצעיר, או לגבי ילדים בלבד, אלא לפי מיטב הכרתי, עד יומו האחרון חייב אדם לפתח את עצמו ולהשקיע בנפשו ערכים אסתטיים ומוסריים, אם הוא רוצה למנוע את עצמו מניוון ומיובש ולשמר בקרבו עירות ורעננות.  רבים מודים בערכה של הספרות, אך הם מקצים לה מקום בבית‑הספר בלבד וסבורים, שזהו ענין לתלמידים עד גיל מסויים.  האמת היא הפוכה לגמרי.  החינוך לערכי טעם ונוי הוא, אולי, היחיד שצריך ללוות כל אדם כל ימי חייו, בניגוד לדברי רבים, שאפשר אולי להסתפק בהם עד גיל מסויים. 

שלושה שותפים בחינוך האסתטי של האדם: 

קודם כל הסופר עצמו, שני לו המבקר ושלישי לו המורה לספרות.  לדעתי, זהו חוט משולש שלא יינתק.  שילוש זה, אם אתה נוטל אחת מחוליותיו, – כולו נופל.  רק בסיועו אפשר להגיע אל המטרה הנכספת, כלומר, להנחיל לדור הצעיר ולדור המתבגר, למורים ולסופרים, ערכי נוי, ערכי ספרות, ערכי שירה. 

אין צורך לעמוד על ערכו של היוצר.  הכל נהנים הימנו.  הוא הנותן לחם ובשר רוחניים.  הוא היסוד, הוא הזן והמפרנס.  אפשר לדבר על תרבות, רק אם ישנו מישהו היוצר אותה, אם ישנו מישהו היוצר את הספרות.  וכאשר אני אומר "יוצר ספרות" – שאיני מתכוון רק לספרות שנמסרה לנו בירושה, אלא כל אדם בן‑תרבות זקוק לחוליה האחרונה לא פחות מאשר לראשונה, ולמותר לנפנף לעינינו תמיד בספר התנ"ך ובספרים קדמונים אחרים;  ספר זה יקר לכולנו, אולם כל דור חייב להוסיף נופך משלו.  וחשיבותו של כל דור היא בתוספת שלו, בתרומה שלו.  וגם לענין זה יש לגרוס "יפתח בדורו כשמואל בדורו". 

המבקרים הם מעין מתווכים בין הנהנה ובין היוצר, אף על פי שאני חושב, שלמבקר יש תפקיד יצירתי, שהוא לפעמים לא פחות חשוב מזה של היוצר.  על כל פנים, לדעתי הביקורת היא בחינת יצירה ולא רקחה וטבחה. 

המבקר איננו פרשן בלבד, הכותב מין פירוש רש"י למקרא, לטכסט, של היוצר.  זוהי תפיסה מאוד מאוד קלה.  המבקר האמיתי הוא גם יוצר.  וכשם שהיוצר מסתכל בטבע, במעשה‑בראשית, ואומר "ברכי נפשי" – יכול המבקר להסתכל ביצירתו של הסופר ולומר "ברכי נפשי" משלו.  התבוננות בחטיבה של טבע ופרי התבוננות זו אינם פחות חשובים מיצירתו של המשורר, בתנאי שהמבקר הוא מבקר חשוב. 

לפיכך אין לראות את הביקורת כענין של תיווך אלא כסוג של יצירה, אבל דוקא כאן חשוב לנו המבקר בחינת מתווך בין היצרן ובין הצרכן, בין היוצר והקורא. 

השותף השלישי – המורים לספרות.  לדעתי, זוהי אולי החוליה המעשית החשובה ביותר, מבחינת הנחלת הערכים הקיימים והנוצרים, שכן ייתכן מאוד שיצירה גדולה תהא מונחת בקרן זוית ותהיה כמו בת‑מלכה רדומה, המצפה לגואלה.  המורה לספרות, המוכן והמוכשר, מעורר אותה יצירה ומגיש אותה לדור הצעיר, ועל ידי הדור הצעיר – לדור המבוגר והמתבגר.  על ידי כך היא נכנסת למחזור החיים בכלל. 

ואומר משהו בהקשר זה על מצבה של הספרות העברית בחינת נחלה, בחינת דבר הנורש והמוקנה לאחרים.  ועינני מתכוון כרגע לבקר לא את המורים לספרות ולא את המורים והמפקחים ולא את התכניות לספרות, אף על פי שהם נושא רציני לדיון.  אבל רצוי לציין, שאין לך דבר קשה כמו להנחיל ערך רוחני למישהו אחר – אם צעיר, ואם בכיר.  אתם המורים יודעים זאת היטב.  אפשר ללמד ידיעות, להקנות השכלה, ולראות פירות מיד.  אמנם הכל לפי טיבו ואופיו של הקולט, אם הוא בעל תפיסה חדה, והידיעות נרשמות בו ונשארות בו – אז מרגיש המורה בכך מיד.  מה שאין כן הקניית ערך רוחני, ערך ספרות, ערך נוי, ערך שירה;  רק לאחר הרבה שנים אפשר לדעת אם הם נקלטו ביחיד, בדור, אם לאו.  המורה נפגש לפעמים עם תלמידו, לאחר שנשא אשה ויצא לרשות עצמו, והוא מוצאו כאדם אחר לגמר.  הזרעים שנזרעו בתוכו הניצו וצמחו פרי, או נבלו ועלו בתוהו.  יש כאן תמיד דבר מפתיע:  תקווה גדולה שנכזבה, או דעה שלילית שהוכחה כבלתי נכונה לחלוטין. 

ולפיי שאין לך דבר קשה ה=כהנחלת ערכי ספרות, נודעת חשיבות מיוחדת לכך, שהמורה עצמו יתחדש תמיד, כשם שהיוצר צריך להתחדש תמיד.  יוצר, השוקע בתוך קפאון, או דורך ביקב עצמו, כמאמרו של פרישמן. – סופר כזה, אף על פי שיוצר משהו הרינו בחינת מצטט את עצמו.  סופר כזה אינו יכול להוסיף על מה שכבר יצר, זאת אומרת, הוא עומד עמידה קפואה במקום אחד.  והאמת היא, שמורה צריך לחדש את עצמו תמיד. 

הדבר, שאנחנו אומרים ומציעים לפניכם, וששקלנו אותו יפה, ידרוש, אי מהסופרים ומכם מאמץ מסויים, פינוי זמן מסויים לצעד חדש;  והערב נחליט יחד אם כדאי לעשות את הדבר הזה אם לאו. 

אנחנו מציעים, והצעותי אינן אלא קיצורם של דברים הראויים להרחבה, להקים "שותפות" של סופרים ושל מורים לספרות.  ואין הכוונה לאיזה מוסד.  אפשר לקרוא לכך חטיבה, חבורה, קבוצה.  על כל פנים הכוונה ליצור קונטקט מתמיד, חי, בין המורים‑לספרות ובין סופרי ישראל, והקונטקט הזה יתבטא בשלושה‑ארבעה דברים: 

א. פגישות לעתים מזומנות, מחייבות, בלי שרביט של מפקח, בלי מרותה של תכנית, בלי כל הדברים שיש בהם משום חובה פורמלית.  בפגישות האלה תהיינה שיחות כפי שייקבעו על ידי שני הצדדים, או לאחר זמן מה – כפי שתקבע הועדה המשותפת, אם על נושא ספרותי מופשט, ואם על ענין המעסיק את הדור, המעסיק את המורים, המעסיק את דעת הציבור, או על שאלה שהזמן גרמה. 

ב. מפקידה לפקידה יופיע משורר, מספר או מבקר שכבר יש לו וותק מסויים בספרות, ויספר על דרכו ביצירה, על צומת‑ההשפעות, על סופרים שנתבשם מהם, ואולי גם על כמה סתומות שביצירתו, וכיוצא בזה.  דברים אלו יירשמו, ואפשר יהיה במשך הזמן להוציא ספר מיוחד במינו ובענינו. 

ג. מזמן לזמן יוזמן סופר לבית‑ספר בשעה שעוסקים בספרות, סופר מיוחד ליום מיוחד.  ודאי לא כל סופר יודע להרצות ולא כל סופר יודע להופיע לפני תלמידים.  אבל אנחנו יודעים אילו סופרים יודעים ואילו אינם יודעים, וההזמנות תהיינה לפי תכנית.  יש סופרים גדולים, שבאהלם הם יוצרים גדולים, אבל בצאתם החוצה אינם יכולים לעשות את הרושם המקווה, ביחוד על תלמידים הלומדים בית ספר תיכון, שכל דבר יוצא‑דופן עלול לקלקל את הרושם תחת להיטיב אותו.  אך כאמור, יש סופרים שיכולי להופיע, להרצות ולחנך גם בדרים שבעל‑פה. 

כאן אני רוצה לומר, שבין המורים לספרות עצמם ישנם סופרים, אבל אנחנו מדברים עכשיו על הקו הכללי.  המורים האלה, שהם בעצמם סופרים, עושים שתי שליחויות, וברוכים יהיו בשתיהן כאחת.  הסופרים האלה, שהם גם מורים, מוצאים להם הזדמנויות רבות לקונטקט כזה.  אבל המדובר בסופרים שאינם מורים.  ואין זה קל.  כי הסופרים אינם פנויים כל כך.  אבל בא בחשבון, לדעתנו, שסופרים יוזמנו ביום מסויים בשעת לימוד הספרות, והשיחה תהיה מוסבה על יצירתו שלו, או שישתתף בבירור איזו בעיה ספרותית, או בבירור איזו תקפה בספרות.  זה יכול להיות מועיל לשני הצדדים. 

אנו יודעים כמה "אוהבים" התלמידים את לימודי‑החובה בבית‑הספר.  אבל עלי להודות, כי בענין זה יש לי "השקפות אריסטוקרטיות".  החינוך הללי מכוון להמונים, לכן הכוונה להגיע לרבבות ולמאות אלפים.  אבל בתחום זה אינני מאמין בתוצאות המוניות כאלה.  תפקידנו לחנך את כל התלמידים והאידיאל הוא שכל העם יהיו נביאים, אך אנו יודעים מראש, כי רק מאות יתמידו לשקוד על ספרות ורק מעטים ימשיכו אחר כך אם כמורים לספרות או כיוצרים בספרות.  וגם בבית הספר התיכון, שהמורה רואה לפניו הרבה תלמידים שהוא מלמד, אינו יכול בעצם לצפות אלא לכך, שיהא רואה ברכה במעטים בלבד.  אולם לבני‑עליה מועטים אלה זקוקה כל חברה, וכל העמל והטורח כדאים בגללם. 

הדבר השלישי:  חוגי נוער לספרות.  לא כל התלמידים הלומדים בגימנסיה רוצים לשמוע לאחר שיעורם הרשמי עוד הרצאה על ספרות, אבל יש לא מעטים המתענינים בכך.  במועדון "מילוא", למשל, שהוא מועדון סגור לסופרים ולאמנים, מבקשים תלמידים רשות כניסה בשעה שנושא ספרותי נדון שם.  וייתכן אפילו שמורים עצמם אינם יודעים כהלכה אילו תלמידי מתענינים בספרות.  צעירים אלה מנצלים כל מיני "פרוטקציות", כדי להיכנס ל"מילוא".  מכאן אני רואה שיש תלמידי גימנסיה, הרוצים בתוספת, ואפשר שהם עצמם "מנסים את הנוצה", כותבים שירים או סיפורים, וממילא מעסיקות אותם בעיות שונות כסופרים‑מתחילים. 

אני חושב, שיש אפשרות ליצור חוגים כאלה לספרות במסגרת של אגודת הסופרים יחד עם המורים והסופרים.  בבית‑הסופר אפשר לעשות הרבה יותר מאשר בתוך כתלי הגימנסיה, מכיוון שלכאן יבואו הצעירים מרצון, באופן חפשי, בעוד שבגימנסיה הם יושבים מתוך חובה.  ומי שמגיע לחוג, מגיע מאהבה ומבחירה חפשית, ואז הענין הוא רציני יותר. 

שרטטתי לפניכם תמציתו של רעיון ושל מעשה, אגודת‑הסופרים רוצה לבצע.  ואני מבקש מכם שתביעו דעתם בגלוי.  אם החלום שאנחנו חולמים, יש לו סיכוי להתגשם, אם לאו.  חשבנו שניטיב לעשות אם נציע דבר כזה לפני מורים לספרות.  פעולה משותפת כזאת עשויה להיות פוריה למורים, לסופרים ואולי לדור כולו. 

אני רוצה לציין, שכמה מן הבעיות שנתעוררו כאן היו ראויות בהחלט לשמש נושאים לדיון בפגישות הבאות.  לא רצינו לגלוש לתוך בעיות האלה כבר במסיבה זו.  שכן בעיה, שמעוררים אותה באקראי ומטפלים בה דרך אגב, אינה נדונה כהלכה ואינה עשויה לבוא על פתרונה, ולכן, אם קיימת בעיית תכנית‑הלימודים, הרי זה ענין ראוי להתכבד בו, ותיתכן פגישה שתדון בנושא זה.  הוא הדין בבעיות אחרות.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הרצאה בבית טשרניחובסקי בכנס שמטרתו היתה ליצור מגע‑גומלים בין הסופרים ובין מורי‑הספרות.  נתפרסמה ב"החינוך", דו‑ירחון לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה.  חוברת ד‑ה, סיוון תשכ"א, 1961.