_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על ששה ספרים[i]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מלים אחדות על עצם ההוצאה של אגודת הסופרים.  הכל יודעים שהסופרים כותבים ספרים, אבל לא הכל יודעים, שישנן כמה וכמה תחנות עד שהספר רואה אור ומגיע לידי הקורא.  כלומר, שבין הסופר והקורא ישנו גם מו"ל, ויש פרשת יחסים בינו ובין המו"ל, המוציא לאור את ספרו.  יחסים אלה נוצרים על ידי משא ומתן, עמידה על סעיפי חוזה, טענות ומענות.  וכמובן שיש עליות וירידות ביחסים אלה.  אגודת הסופרים מצאה לנחוץ להקים מפעל ספרותי משלה, שהיא תהיה המו"ל של הסופרים, שהסופרים יוכלו להוציא את ספריהם לאור על ידי אגודת הסופרים.  וכמה מעלות למפעל העצמי הזה, שלא על כולן אוכל לעמוד.  קודם כל, מכיוון שזה מפעל עצמי, היחסים מתוקנים הרבה יותר.  כאן מדבר סופר אל סופר המבין את תביעותיו וצרכיו ואף את "שגעונותיו" ויוצאת מזה השפעה חיובית גם על היחסים שבין המו"לים ובין הסופרים בשוק הפרטי.  במשך שנת קיומה של ההוצאה הזאת שופרו יחסים, וכמה כתבי-יד, שהיו מונחים במגרות, הוצאו משם והדפסתם זורזה.  עצם העובדה, שיש ברירה לסופר, מקנה לו יתרון במו"מ.

המפעל הזה ראשיתו קטנה, אבל אנחנו מקוים שאחריתו תשגה מאוד.

עד עכשיו יצאו לאור ששה ספרים.  אולם נמצאים בהכנה עוד כ-15 ספרים, והמדובר הוא בספרים מקוריים בלבד.  אין אגודת הסופרים דואגת לתרגומים, כי אם רק לספרים מקוריים של סופרים חיים ושל סופרים שאינם עוד בחיים, שיש לגאול את נחלתם, והמו"ל הפרטי אינו אץ לעשות זאת.  יצויין גם חלקו של "דביר", שהוא שותף להוצאה זו ושוקד על צורתם של הספרים ומסתגל לתביעות הסופרים.

אציג לפניכם הערב את ששת הספרים שיצאו לאור, ובמקצת את הסופרים.  אעשה זאת לפי סדר הנוח בשביל המסיבה הזאת.

הספר הראשון הוא "צרור מפתחות" של א. שטיינמן.  כולנו מכירים את שטיינמן, מי מתוך ספריו, מי מהעתונות ומי מכתבי עת אחרים.  אנו יודעים את חין ערכו ועושר רוחו.  הספר הזה הוא ספר מסות על נושאים ספרותיים שונים וגם על כמה מבעיות החברה שלנו.  כדרכו הוא מעמיק חקר בנושאים אלה כגון:  על עולם היצירה, בלשון, הסגנון, הספרות, האמנות, הקורא, הקריאה, המחשבה וכו'.  הוא נותן בידנו מפתחות להבנת חזיונות רוחניים וספרותיים שונים.  אין אני יכול לעמוד הערב על כל הספר, אם כי הוא ראוי לניתוח מפורט.  אבל אציין, שהוא מקפל בו את כל המעלות של הכתיבה השטיינמנית, שהיא עתירת ביטוי, שופעת ברקי מחשבה, נוגעת בשרשי הדברים ומעוררת את הקורא.  אלה הם רק גצים אחדים אשר הפטיש החזק הזה, ששמו שטיינמן, התיז, והגצים שלו בוערים ומאירים את האפלה.  כל מי שיקרא בספר לא ישוב ריקם.

הספר השני הוא של יעקב הורוביץ:  "עולם שלא נחרב עדיין".  הסופר יעקב הורוביץ אף הוא איננו פנים חדשות.  הוא הולך תמיד במסילה שלו, במשעול מיוחד.  וכשאדם הולך במשעול מיוחד, בדרך לא כבושה, הוא נתקל בחתחתים.  על אחדים מהם הוא מתגבר, על אחדים מהם איננו מתגבר, אל תמיד ההליכה הזאת היא מענינת.  וההולך עם המהלך-יחידי אף הוא מלא רשמים והוא רואה הרבה דברים יפים.  בסיפוריו הקודמים של יעקב הורוביץ יש חתירה לנושאים חדשים, לביטוי חדש.  אמנם לא כל גילוייו נתקבלו על ציבור הקוראים והסופרים.  היו לו ויש לו בני פלוגתא.  אך תמיד הערכנו את המאמצים המיוחדים האלה גם בדרכי ההבעה וגם בחידוש הנושאים.

הספר הזה הוא, לפי דעתי, שלב חשוב מאוד בסולם יצירתו.  אפשר לומר, שבספר הזה הוא מצא את הסינתיזה שבין החתירה לחידושים ובין הדרך המסורתית.  כאן ישנם הפירות של לבטיו וחיפושיו.  אנחנו רואים בספר הזה שני דורות, חלק בארץ וחלק בחו"ל, ושומעים את פעמי החיים המתחדשים בארץ ואת מסכת היחסים החדשים.  מתוך הספר מגיעה לאזננו בת קולו של הדור הצעיר ושומעים את חיתוך דיבורו ואת מערכת מושגיו;  אך העיקר הוא, שחיים הומים בספר.  הפרצופים חתוכים להפליא והשיחות מלאות חיות והנאת הקריאה מרובה.

הספר השלישי הוא של ר' בנימין:  "מזבורוב ועד כנרת".

לר' בנימין מלאו עתה שבעים שנה (מחיאות כפיים).  הריני משתמש בפתח דברי בהזדמנות זו להודות לו על כל הטוב שהעניק לנו ולברך אותו בשיבה טובה ובהמשך של יצירה פוריה.

ר' בנימין הוא מבעלי החן בספרות העברית.  אבל לא חן במשמעות של המקובלים, חכמה נסתרה, אלא חן כפשוטו.  שכן אף על פי שהוא דתי, איננו מבעלי המסתורין והערפל בספרות העברית.  הוא מבעלי הבהירות.  איש הצחצחות.  הוא אינו עוסק בסודיות.  סודו – פשטותו.  אבל חן רב, פשוטו כמשמעו, יצוק בדיבורו ובכתיבתו.  ר' בנימין הוא בעל תכסיסים כלפי הקורא.  אתם יודעים שיש לפעמים סופר שהוא כותב דברים יפים, אבל אם חמשת משפטיו הראשונים משעממים, הרי הקורא עוזב אותו, מפני שאין לו סבלנות ואין לו כוח להגיע למשפט הששי.  ר' בנימין מפתה את הקורא מהמשפט הראשון ומכריח אותו לקרוא.  וכשאתם תתחילו לקרוא מסה של ר' בנימין, מאמר או דבר פולמוס, אתם ניצודים ברשתו מהשורה הראשונה.  ובין אם אתם מסכימים לדבריו ובין אם אתם חולקים עליהם – הלוך תלכו אחריו.

ר' בנימין נראה שקט מאוד בכתיבתו.  אבל כבר אמרו הממשלים:  מים שקטים מעמיקים חתור.  אנחנו מרגישים בשקט שלו מין סערה שקמה לדממה.  אין כמעט נושא שר' בנימין לא טיפל בו.  אפשר לקשור עליו במלוא מובן המלה את התואר הקדמוני ולומר, שהוא חכם הכולל;  שכן הוא כולל נושאים רבים וכמעט שהיינו-הך לו והיינו-הך לנו על איזה נושא אנחנו קוראים מפרי עטו.  בין אם זה על גיטה או על הרצל, על תורו או על גנדי, על הערבים, על הציונות, או על ביאליק – בכל הנושאים האלה הוא מושכנו אחריו.  כתיבתו נובעת ממקור אחד, ממקור טהור, ממקור ההומניזם שלו, מצמאון ליופי, מצמאון להרוות יופי לאחרים.  והוא נוטל את היופי מכל מקום.  אפשר לקרוא את יצירתו בשם הסיפור של מנדלי:  "שם ויפת בעגלה אחת".  אצל ר' בנימין חכמת שם וחכמת יפת, יפיו של שם ויפיו של יפת – בעגלה אחת.

ב"מזבורוב ועד כנרת" הוא חושף לפנינו במקצת את שרשו הרוחני, את שורש נשמתו, את מצבתו, את מכורתו, את מקור יניקתו, הוא מפליג אתנו מן העיירה שבגליציה ומוליכנו עד כנרת.  אולם בינתיים, תוך כדי קריאה, תוך כדי הולכה והבאה, הוא מעביר לפנינו שלל של טיפוסים ודמויות, ואומר מה יפה איש זה, מה יפה אשה זאת.  כמה טוב לשהות במחיצת ר' בנימין.  בספר הזה הוא העלה כמה דמויות סמל.  האם, אמו של ר' בנימין המתוארת בספר, איננה רק אמו;  לכולנו חלק בה.  אנחנו מרגישים בה אחת האמהות במובן הקדמוני של המלה הזאת.  היא אמא של כולנו.  ואנחנו מודים לו על כל הטוב שנתן לנו ולספרותנו ומקוים שעוד יניב תנובה ויוסיף לענגנו בפרי רוחו.

הספר הרביעי הוא "עיונים" של אברהם קריב.  קריב ידוע לנו, ביחוד בזמן האחרון, כמי שיש עליו מחלוקת הפוסקים.  אבל הערב אני מציג את ספרו, שאין עליו מחלוקת, והוא מקובל על כולנו.

קריב הוא מבקר בעל השקפת עולם.  הוא ניגש אל סופר באמת מידה רחבה.  לבקורת יש שתי מגמות, שתי מטרות.  המטרה האחת היא הפרשנות;  הבקורת תפקידה לפרש את היצירה לקורא, לגולל אותה לפניו, להאיר אותה, להסביר אותה ולקרבה לדעתו ולשכלו, להיות המליץ בין היוצר ובין הקורא.  המטרה השניה היא לגלות את הסתומות ביצירה גם ליוצר עצמו.  לפעמים היו דוקא היצירות הגדולות סתומות ליוצרים, סתומים המניעים, וסתומות המגמות, והמבקר החשוב ובעל ההשכלה, יודע לפענח את היצירה גם ליוצר עצמו.

בספרו "עיונים" משיג קריב את שתי המטרות האלה כאחד.  הוא מפרש את היצירות העבריות, את הסופרים העברים, מגלה את אורם, מקרב אותם לדעת הקורא ומחבב אותם עלינו.  ואני בטוח שגם המטרה השניה הושגה בספר הזה, והרבה יוצרים וסופרים, שהוא מדבר עליהם, נתגלו לעצמם, כביכול, וצדדים מעומעמים נעשו בהירים להם.

שני מכשירים בידי קריב, מכשיר הניתוח ומכשיר ההתמזגות עם הסופר.  הוא מנתח את היצירה, אבל לא באיזמן ובמונחים מדעיים יבשים.  איננו עושה את היצירה אובייקט דומם, כדבר שאין בו רוח חיים, כפי שעושים לפעמים מבקרים, עד שהם ממיתים בנו את החשק לקרוא את היצירה עצמה.  הוא מתמזג עם היוצר, הוא יורד לעולמו של היוצר ומתדבק עמו ומעלה משם פניני מחשבה ופניני הרגשה ומגבש אותן למסות נפלאות.

הספר "עיונים", שהיה בכור-ספריו של קריב, הוא אוצר בלום של חויות, של דעת, של אמנות.  הוא גורם הנאה רבה לקורא.  מטבעות לשונו, ציוריו ודימוייו, מקור יניקתו, החיות הרבה שיצוקה בהם – אלה הם דברים שהקורא לא ישכחם.  בספר "עיונים" אנחנו מרגישים את אהבתו לספרות ולסופרים העברים, ואהבה גוררת אהבה, ואנו מביעים לו כאן את ברכת הנהנין.

הספר החמישי הוא "בחינות היסטוריות" לד"ר יוסף הגר.  הוא איננו ידוע לרבים, אבל הוא עתיד להיודע.  במשך הימים המעטים שעברו מאז צאת הספר כבר עשה לו כנפים.  זה ספר גדול ונכבד בהיסטוריוגרפיה שלנו.  הנושא הוא – תקופת הבית השני.  רבים עסקו בתקופה הזאת.  אבל הגר לא הלך בדרך הכבושה והנדושה.  בית הלל ובית שמאי, החשמונאים, ישו הנוצרי ושליחיו, הריב מבית ומחוץ – כולם מקבלים אור חדש.  ביחוד הזריח אור חדש על בית הלל.  אייני יכול, לצערי, לתאר לפניכם את הספר כולו.  אגיד רק זאת, שהוא רואה את בית הלל ובית שמאי כשני מעמדות מובהקים, ובניגוד לכל ההיסטוריונים הוא מוכיח, שישו בא מבית שמאי.  בית הלל זה לפי דעתו המעמד הדמוקרטי, שרצה להנחיל את תלמוד התורה להמונים ולא רק לחוג סגור.  ואילו בית שמאי היה המעמד האריסטוקרטי, המעמד של תלמידי חכמים, שהם לא נתנו לכל אחד ואחד להכנס לבית המדרש, ואף הוא מביא את האגדה על הלל, שצריך היה לעלות על גג בית המדרש ולהיות רבוץ תחת השלג כדי לשמוע דברי תורה.  ברקמת היחסים בין שני המעמדות, המתוארת ביד אמן, רואה הגר את המפתח להבנת התקופה ההיא.

יש פרקים הנקראים כמערכות בדרמה גדולה.  הספר הזה לא רק שהוא כתוב במתח דרמטי וישמש חומר דרמטי בידי כותבי מחזות, אלא הוא נותן לממחיז התקופה נקודות אחיזה ליצירה דרמטית גדולה.

אירע לי דבר מעניין.  טיפלתי בהתקנת הספר הזה בימי הבחירות למועצות העירוניות.  ישבתי בלילה בחדרי בעת שעברו המכוניות של המפלגות וכל אחת הכריזה מתוכן את הפרוגרמה שלה.  אותה שעה עסקתי במחלוקת הפנימית בימי ישו ובהרג הרב שעשה בית הלל בבית שמאי.  ברגעים האלה נתחלפו לי התקופות, והרהרתי:  האם אנו בתקופת הבחירות למועצות העירוניות או בתקופת המחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי?  בצורה כל כך בולטת תיאר את התקופה הזאת והחיה אותה.  הסופר עצמו לא יכול, לצערי, לבוא.  מפני שאיננו בקו הבריאות.  אנחנו מאחלים לו הבראה מהירה, והמשך של כתיבה.  הספר הזה בלי ספק סולל דרך בידיעת תולדותינו ונותן בידנו מפתח להבנתן העמוקה.

הספר הששי הוא מסוג אחר.  זה ספר השירים "עין בעין" למאיר מוהר.  זהו ספר של שיח פיוטי.  קראתי את הספר הזה יפה לפני הדפסתו, והיום, לרגל הדוכן, קראתי את הספר שנית עד תומו.  היתה לי הרגשה, שאני מעיין בספר-תהלים קטן.  אינני יכול לעמוד על כל היסודות שמצאתי בספר הזה.  אעמוד רק על שנים.  קודם כל זה ספר הצער, ספר הכאב האנושי.  אבל אין בו כלום מן הצער המכריז על עצמו בנוסח הוי!  אהה!  אבוי!  כמעט שלא מצאתי את המלים האלה שם.  זהו ספר הצער המזוכך, המופנם, המכוּון פנימה, צער הכלל וצער היחיד, השכול העולמי והשכול הפרטי.  היסוד השני שבספר זהו צידוק הדין.  על הצער ישנה בשיר אחד שורה כזאת:  "רתמני אלהים לרכב הצער", ואתה מרגיש את הריתמה הזאת בכל הספר.  על צידוק הדין הוא אומר:  "בשקט אשא פגעי יום וליל, מטרות עוז".  צידוק הדין בספר השירים הזה אינו מתוך חולשה, ולא מתוך אין אונים אלא מתוך אמונה תמה, מתוך רטט רליגיוזי, מתוך הצצה בתהום ומתוך התגברות על האימים שבתהום הזאת.  אין ספק, שהספר הזה יהיה ספר עם, ספר לאדם כי יעטוף.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] ביום 15.5.51 נערך במוזיאון תל-אביב "דוכן הסופר", שהוקדש ל-6 הספרים הראשונים שיצאו בספריה המקורית של אגודת הסופרים.  כאן דברי-הנחייה.