_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין דור לדור

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

חילופי משמרות בספרוּת אינם נעשים בקולי קולות.  הם מתרחשים תחילה בחשאי, קמעא קמעא, ואחר כך מסתמנת התוצאה הכוללת ומתברר הסך-הכל: המשמרות נתחלפו.  טעות היא לזהות את דוחקי קץ המשמרות ואת הכּרוזות של החדש עם יורשי הקודמים.  הדמיון מתעה.  רק לעתים רחוקות אנו מוצאים, שהמתחרים בגלוּי והמולכים-מעצמם והקופצים-בראש-התור-החדש הם גם תופסים את מעלת הראשונים ובאים במקומם.  ואף אז אין זה אלא זימון-מקרים בלבד.  על פי הרוב, מעידה התובענות הקולנית לפינוי כּס-הספרות על רצון שאין עמו יכולת ועל עזות שאין עמה עוז-יצירה.  מן ההכרזה הפומבית הגברתנית: הנני, או הננו, עליכם!  ועד לקבלת קנין היורשים בשם ובמלכות, בברכת הדור ובהסכמתו – רחוקה הדרך.  וחוגרים רבים שהתהללו כמפתחים, לא היו מפתחים.  המינשר האמנותי והספרותי שאיש או חבורה משגרים לקהל בראשית הופעתם כלוחות-ברית חדשים, מתגלה עד מהרה, שאין בו כלום ממשמעותו של נשר, אלא נגזר, מלשון נשירה.  הוא פשוט נושר ונופל לים הנשייה ונעשה ענין רק לרושמי רשומות.  ולא עוד אלא שאם קרה המקרה, ואחד מהרבה, שהתריסו נגד ותיקי היוצרים שבדור ודחקו את קצם, נעשה באמת יורש בעל צורה, הריהו מתחרט על תעלוליו ומודה בשגגותיו ומתוודה על חטא התגרותו באריות החיים והמתים – ונעשה טבעת חסומה בשלשלת הדורות.

אפילו חייה הקצרים של ספרותנו החדשה כבר יש סיפק בידם ליתן לנו אותות ומופתים לאמיתות המהלך הזה, ששורטט כאן בקצרה.  כמה מינשרים וקולות-קוראים ופרוגרמות ספרותיים פורסמו והוּפצו בחצוצרות ובקול שופר, תוך ביטול היש וגידוּפים כלפי מעלה, תוך חתירה תחת כסאו של ביאליק ופמליתו ותוך התפרצות להיכל השירה והסיפור!  כמה קרני-מגח נשתלחו בהם וכמה קולמוסין הושחזו כנגדם, כדי להטיל בהם דופי, להורידם מכסא כבודם ולרשת את מקומם.  אך הקולות נדמו.  נשק ההוכחות הוחלד ויצא מכלל שימוש.  ואלה שהשתמשו בו נזכרים בבושת פנים בחטאת-נעוּריהם ומשתדלים לא רק לשכוח פרק זה בחייהם, אלא לא-אחת הם מבקשים להשכיחו מזכרון הדור על ידי כתיבת היסטוריה "מתוקנת".  ולפי שמספרם של הזוכרים מתמעט ומספרם של שאינם-יודעים פרשה זו מתרבה, יש להם סיכוי וסבר לנטוע הכרה, שהם נמנו ונמנים עם אלה שאמרו: "ביאליק – לית מאן דפליג".  אף על פי שהם פלגו עליו, הפליגו בגנותו ואף ירדו לחייו.  אולם שר-הספרות מלווה את חרטתם הכמוּסה והתנהגותם בבת-שחוק טובה וחנונה, כאמור: ניצחתם, בני!  מעשיכם יהיו סימן גם לבנים הבאים אחריכם.  אכן, ראויה פרשה זו שתיכתב על כל תגיה ופרטיה, דבר דבוּר על אופניו, שכן לקח גדול טמון בה, לקח לדורנו ולדור הבא, שאחדים ממנו התחילו מגלים רצון ללכת באותה דרך ממש!  אם יעיינו בעבר הקרוב, אין זה ודאי שהם יחזרו בהם לגמרי, אבל תּועלת מסוּיימת היא עשוּיה להביא להם.

אולם אין הסתכלות בעובדות אלו צריכה להביא אותנו לידי מסקנה, שהואיל ואין משמרות מתחלפות בכוחן של דחיפות ודחיקות על ידי מתפרצים קצרי-רוח ולא ע"י גערות וגידופים והתגנדרות בצעירוּת ובחדשנות, צריך ויכול השלום הגמור לשרור במעונה של ספרותנו.  סברה זו סכנתה אינה פחותה מזו שכנגדה.  אין לקפח שכרם של הפרשי-משמרות ושל מחלוקת סופרים.  כל שינוי טעון טיפּוּח.  כל התחדשות נעשית על ידי אלה הרוצים והמרגישים צורך בה.  כל משמרת דורשת שושבינים וסנדקים.  לא תמיד מרגישים הותיקים ברוח החדשה, בקצב הדור ובחליפות המזג, ולא תמיד מוכנים הם בבוקר לא-עבות אחד להסכים לשינוי-וסת, לעקירה ולהנחה.  הגיל עושה מחצה וההרגל עושה מחצה.  מידה מסוּיימת של הבלטה עצמית מצד סופרי הדור החדש, שיש עמה לפעמים גם מרידה והתרסה בקיים, היא כורח-חיים.  המאבק, גינוני מחלוקת ופולמוס מחסנים את הדור הצעיר, מבשרים את הופעתם, מחדדים את הרגשתם ומחדירים את ישותם לתוך הכרת הדור הקודם  שאינו מודה לעולם בפה מלא במשמרת הנכנסת, שמא יצטרך להודות, שכבר הגיעה שעתה של משמרתו לצאת.  התיחדותם של צעירי סופרים ומסירת מודעה רבה על קיומם ועל דרכם אינן ענין של מותרות או קונדסות.  הן מחוייבות המציאות הנפשית והחברתית של כל דור חדש.  אלא שאופן התקבלותם של טובי הדור החדש וצורת ההתהלכות עמהם, עשויים לקבוע את טיב המחלוקת ותוצאותיה.  אין זאת גזירה, שהגשר בין הדורות יהא נשרף כל-אימת שדור חדש מבצבץ ועולה ומבקש את מקומו תחת השמים.  בינה בעתים ובחליפותיה, עמידה מתמדת על טיב החדש ובדיקתו בעין טובה, שיחת לבבות בין דור לדור תוך הבנת המבדיל והמפריש – אלה יש בהם כדי למנוע חיץ עבה ולהתקין מעין תחבורה דו-סטרית, שתהא מוליכה ומביאה מהכא להתם ומהתם להכא.

אולם תנאי אחד קודם לאותה הבנת-גומלים מועטת או מרובה בין משמרת נכנסת ובין משמרת עומדת או יוצאת: החידוש שבו דוגלת המשמרת הנכנסת מן ההכרח שיהיה בו מן החיוב הגמור.  אפילו בא אותו חידוש לשלול משהו מן הקיים, הרי הוא עצמו צריך להכיל לא רק שאיפה לעקירה אלא גם תשוקה להנחה חדשה .  כל משמרת, המתקלסת בערכים החיוביים שמצאה לפניה, או מתעללת ביוצריהם, או משתבחת בצעירותה כאילו היא לבדה ערך מוחלט, סופה שתיבול בטרם עת.  רשאית היא, כמובן, לברור לעצמה מן הקיים את הנראה לה ולדחות את שאינו נראה לה, אבל היא נתבעת ליראת-כבוד מפני קודמיה החשובים.  שום כשרון-נעורים והתבסמות עצמית אין בהם כדי להצדיק חילול אבות ופגיעה ביצירתם.  אפילו מחדשים גדולים בשדה הספרות, נמצאו בסופו של חשבון שהם ממשיכים את קודמיהם.  שכן אין לך תחום, שבו שליטה השמרנות שליטה גדולה, כתחום הספרות והלשון.  חיי החברה והמדינה עלולים לשינויים ולמהפכות פי שבעים ושבעה יותר מהן.  יצוייר דיקטטור אשר יחולל בבת-ראש מהפכה במשטר הקנינים, יפקיע נכסים מידי יחידים ויעבירם לרשות הכלל, ידיח מלכים מכסאותיהם וישליט סדר-חיים חדש.  אך לא יתכן שיבוא דיקטטור ויגזור גזירות על הלשון הלאומית, ישנה את הדקדוק שלה ויהפוך את התחביר, יטיל מום בחריזה, ויצווה לגרש צורות ספרותיות מסויימות ולהשליט אחרות במקומן, הוא יכול לסרס את היצירה הספרותית ויוצריה על ידי פקודותיו, אך לא לשנותם.  כבר אמר מרקוס פומפוניוס מארקלוס בנוכחות הקיסר" "יש לאל ידך, הקיסר, להעניק אזרחות לבני אדם, אך לא למלים".  או: "אין הקיסר עליון הל המדקדקים".  ודאי, מלים משתכחות וחדשות מתאזרחות, והדקדוק משתנה, וצורות ספרותיות נפסלות ומתחדשות, ותכנים אמנותיים מתחלפים, אולם כל אלה מתרחשים בסתר, על יסוד חוקים אימננטיים, ולא על פי פקודות של שליטים, ואף לא על פי מינשרים של משמרות צעירות, עליזות, או זועמות, המופיעות בכל דור.

לפיכך יאה עניוות לכל סופר, בין צעיר ובין ותיק.  לא הוא ברא את העולם ולא בו תיפסק היצירה.  העולם שהוא חי בו, קדמון הוא, כלומר, כבר קדמוהו אחרים, והלשון שבה הוא משתמש היא בת-טיפוחיהם של אחרים, וה"איזמים" שגילה אף הם צירופי-מלים משל אחרים.  ניתנה רשות לכל אדם צעיר לארוג לו טלית של חלומות על עצמו ולהתעטף בה, אך לא ניתנה לו רשות להתעלל ביצירת קודמיו, שאף היא פרי חלומות.  ברם, גם הסופר הותיק אינו רשאי לחשוב, שעמו תמות חכמה, וכל מה שבא אחריו אינו אלא מפסלתם של לוחותיו.  הרגשה כזו היא סימן מובהק לזיקנה ולליקוי חושים.

החיים, והיצירה הספרותית בכללם, הם מסכת הנארגת בלי הרף, וכל דור טווה לתוכה חוט של זהב או של כסף וקונה לעצמו על-ידי כך את כל המסכת כולה.

 

אייר, תשי"ט

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה