_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלפי מלחמות

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

כל אסכולה מחדשת בספרות או באמנות,  אם אך אינה פרי חדשנות לתיאבון או להכעיס,  מקורה בתמורות שנתהוו בחברה ובתפיסתה הרוחנית.  פעמים שהתמורות הללו גלויות לכל,  ופעמים שהן סמויות מעין הרבים ורק יוצרים בני-עליה ירגישו בהן וישמשו להן פה.  גם המהפכות הספרותיות המדומות,  אלו מהפכות-הנפל,  העולות ושוקעות בפרק זמן קצר,  אף הן תולדתה של ההתרחשות החברתית.  כמעט כל התנועות הספרותיות של המאה התשע-עשרה בצרפת הושפעו בשיעור רב מן הזרמים המדיניים שקמו בעקבות המהפכה הגדולה.  ויקטור הוגו הצעיר אמר,  שהרומנטיקה היא בחזקת הליברליזם שבספרות.  ואמנם היתה הרומנטיקה בצרפת מהפכה,  שביקשה להפקיע את זכויותיהם היתירות של סוגים ספרותיים מסויימים,  כגון הטרגדיה הקלאסית,  וביטלה את שלטון-היחיד שלהם.  היא מוטטה גם את סולם-הערכין של אוצר-המלים הצרפתי,  שכן עד אותה שעה ניתנה רשות כניסה להיכל השירה רק למלים שהן בבחינת דרי-מעלה.  הרומנטיקה חוללה,  איפוא,  מעין "דימוקרטיזציה" בספרות,  כדרך שזו נתחוללה בחיי המדינה.  בתקופה מאוחרת יותר הכריז זולא:  "הריפובליקה תהיה נאטורליסטית,  או שלא תהיה כל עיקר".  ואף האסכולה-שכנגד,  כגון הפארנאס והסימבוליזם,  היו שרויות באותה אתמוספירה מדינית.  כוונתן היתה לגבש מין אצילות רוחנית,  אריסטוקרטיזם בלע"ז,  ולשמור על הרוח והשירה מפני שלטונה היחיד של הדימוקרטיה,  שראו בה גורם מנמיך.  הללו לא הודו בשויון החווייה וההבנה של כל בני-האדם,  ואדיר

חפצן היה להלביש את מראה-העינים ואת הלך-הנפש לבושים נאצלים,  סמליים,  מושלמים בצורתם האמנותית,  ולהקים חיץ גדול בין בני-היכלא ובין פשוטי בני-אדם,  שהוענקה להם זכות בחירה לפרלמנט. 

עדות לסמיכות שבין הגלגולים בחיי החברה ובין הספרות מושיטה לנו גם אסכולתו של סטיפאן גיאורגה,  שרבים ראו את שירתו כאילו היא נתוקה מן החליפות שבעולם המדיני והאקטואלי.  כיום אנו יודעים בבירור,  שהיא ינקה גם מן אותם הרבדים של העם הגרמני שהיו אז רבדים תחתונים ונעשו עתה עליונים.  היא היתה החלוץ המבשר את בואו של הלך-הרוח האנטי-דימוקרטי,  הנאציסטי.  לא זו בלבד שמתוך חוג תלמידיו יצאו האידיאולוגים של הנאציזם (ואן דן ברוק,  גבּלס),  אלא שמוטיבים רבים בשירתו וסיסמאות מובהקות עולים בקנה אחד עם השקפת-העולם של גרמניה בימי היטלר.  המושג Reich ותוכנו הרוחני,  המשמשים תדיר תבלין בחוג גיאורגה;  פולחן העלם הגרמני מאכסימין,  סמל האָריוּת הצרוּפה;  פולחן המיתוס,  הגברוּת והמלחמה;  הורדת האשה למדרגת אם,  "היולדת רק את בעלי-החיים שבאדם",  ואילו בעולמו הרוחני של הבן אין לה כל חלק;  הערצת הרב כדיקטטור רוחני;  ההתנגדות ללוּתר,  שגיאורגה ראה בו שטן הבא להשבית את האביב שהתרגש ובא על גרמניה עד הרינסנסה    כל אלה וכיוצא בהם מעידים-מגידים,  כי העוּבּרים של הבריה הנציונלסוציאליסטית כבר היו מקופלים בשירתו של גיאורגה ובחוג חסידיו,  ולא היו זקוקים אלא לאוירת-גידול מתאימה כדי לצאת לאור העולם המדיני. 

במלחמה העולמית הקודמת נולדו או נתגבשו אסכולות וכיווּנים ספרותיים ואמנותיים,  שמקצתם שקעו סמוך ללידתם,  אם כי באו לעולם בקולות וברקים,  ומקצתם חיים וקיימים עד היום.  הפוּטוּריזם,  הקוּביזם,  הדאַדאיזם והסוּריאליזם,  שראשיתם נעוצה עוד בימי השלוה,  נהפכו במלחמה ולאחריה למין אָפנה מהפנטת.  כמעט בכל מקום נמצאו להם מליצי-יושר,  שביקשו להמליך אותם בממלכת הרוח.  הצהרות והכרזות נדפסו חדשות לבקרים,  ובהן הסבירו נציגי האסכולות הללו את האני-מאמין הספרותי והאמנותי שלהן ומתחו בקורת חריפה,  ולפעמים משמידה,  על הכיווּנים הקיימים.  דעת-הקהל נתפתתה לעסוק בכך והיתה גורם פעיל.  וכשאנו קוראים כיום את הנימוקים,  שהללו טרחו לבסס בהם את תורותיהם החדשות,  קשה לנו להבין במה היה כוחם לגרור אחריהם קהל גדול של משכילים ויוצרים ולעשותם לחסידיהם הנלהבים.  אולם החידה נפתרת על-נקלה משאנו נותנים את דעתנו על כך,  שלאמיתו של דבר לא הנימוקים השכליים שבגילויי-הדעת הכריעו את הכף,  אלא המצע הרגשי.  הדור טבל במרחץ הדמים הנורא וראה אותו כתולדה מחוייבת של המשטר הקיים,  על כל תוכנו החברתי,  הכלכלי והרוחני,  וטינה נקשה בלבו אליו.  כל מה שנשתייר מאתמול היה חשוד ונפסד,  וכל מה שניתן מתן חדש היום היה מעורר תקוה וזכה לסבר-פנים יפות.  לא רק בספירה הרוחנית,  אלא גם בספירה המדינית קיבלו הבריות דיברות והצהרות על סדר חדש בברכת הנהנין ובלא בקורת.  הדור הפצוע והדווי ערג לאיזו הבטחה גדולה,  תבוא מהיכן שתבוא.  הוא ביקש,  כביכול,  להיות מרוּמה.  שעה אחת של לקורת-רוח ואשליה היתה יפה לו מן הזהירות המפכחת.  הוא השתוקק לאמונה    והאמין.  אֵמון זה,  שהקהל רחש להכרזות על חידושים,  שוב הלהיב את בעליהן והם תקעו בכל החצוצרות והשופרות:  חסל סדר ספרות ואמנות קלאסית,  בעל-ביתית,  שמרנית!  תחי האסכולה החדשה,  המהפכנית! 

ואפשר שהיה עוד טעם לדבר.  המלחמה העתירה על האדם שפע של חוויות ונסיונות.  צער ומכאובים לא ישוערו ירדו על החיילים בחזית ועל האזרחים בעורף.  קולו והדים,  שלא שמעתם אוזן,  נקלטו בהם.  עינם ספגה צבעים ומראות שלא חלמו עליהם ראשונים.  מחשבות והרגשות בל-ידעון נתרקמו בחפירות ובבתי-החולים.  וכל אלה התפללו לארשת-שפתים,  לניב אמנותי,  לגאולה ולפורקן.  כוח ההבעה האנושי נאלם נוכח הטעון ביטוי.  האמן נרתע לאחוריו.  המלחמה לא חישלה את כושר המבע האנושי;  היא כבשה אותו.  בשעת מלחמה נצברים הררי רגש וכאב והם מוטלים דוממים.  כל ביטוי אמיתי ומכוּון נגנז,  על פי רוב,  ואילו הנדוש והכוזב נתפרסם.  תהום היתה פעורה,  איפוא,  לרגלי המשורר.  אז בא יצר-היצירה והערים על היוצר.  הוא השיא אותו להאמין,  כי לא להרחבת הביטוי ולהאדרתו זקוק הדור,  אלא להמעטתו ולצמצומו.  כך נעשה הדאַדאיזם,  זו לשון התינוק הקדמוני המגמגם והמלמלם,  נס ודגל לכמה סופרים.  חריפות רבה הושקעה בהוכחת אמיתותה של דרך-הבעה זו,  והתחילו זונחים את האוצר הגדול של אמצעי-ביטוי ומדדים דאַ-דאַ-דאַ.  הוא הדין לפוטוריזם,  שיוצרו מארינטי,  היה בלי ספק איש מחונן,  ושגם כמה ממשוררי המהפכה ברוסיה נהו אחריו,  אלא שברי,  כי רק העצבנות הקיבוצית שתקפה את האנושות לאחר המלחמה יכלה להציגו כחזות גדולה. 

ברם,  אין דרכה של תרבות הביטוי לתעות זמן רב.  היא שבה מדרך תעייתה מחוזקת שבעתיים באהבתה להבעה עמוקה,  רחבה וישרה.  פצעי המלחמה הגלידו והצטלקו.  חוש הבקורת חזר לתרבות הביטוי.  הטפל נראה כטפל והעיקר כעיקר.  כל מה שהיה בו מן המעושה והמלאכותי (כגון הדאַ-דאיזם) שבק חיים לכל חי,  וכל התוך החיוני נברר והוכנס למחזור-הדמים הרוחני.  האסכולות החדשניות בלבלו אמנם את הקורא הפשוט ואת היוצר שאינו פשוט,  אך ההבחנה בין שירה לאינה-שירה ובין אמנות לאינה-אמנות לא נסתייעה עוד בסיסמת-הקסמים של האסכולה,  אלא בטעם האישי של הנהנה ובתביעותיו האסתטיות. 

המלחמה העולמית,  שאנו שרויים עתה בתוכה,  נפתחה עלינו קמעא קמעא.  ליקוי המאורות של התרבות המערבית התחיל עוד בשנת 1932,  והשנים שעברו מאז,  ובכללן שנות המלחמה העולמית,  הביאו עמהן את השוֹאה הגדולה.  הזעזועים האדירים כברו בכברה את הסיסמאות המדיניות,  הספרותיות והאמנותיות.  הנבונים ובעלי החושים עמדו מאליהם על טיבן של אותן האסכולות,  שבהשפעתן נסתרבלו ונתעמעמו הספרות והאמנות.  ומה שלא עשה השכל עשה הזמן.  צרפת ואיטליה,  אלו ארצות-המופת לאסכולות ולכיווּנים ממין זה,  נסתחפו ונסתאבו.  הן שתו הראשונות מכוס התרעלה.  ספרות וידויים גדולה כבר נתחברה על צרפת וכולה שואגת שאגה מרה אחת:  על חטא שחטאנו בפרברסיה מדינית וספרותית.  הכל היה שם בשנים האחרונות "שלא כדרכו",  כל ספירות החיים,  היצירה הרוחנית,  התיאטרון,  בית-הנבחרים,  יחסי הקברניטים והמצביאים,  העתונות והספרות    היו שרויים במזל של דקאדאנס.  שובע ודישון ורדיפה חולנית אחרי התרשמות חריפה ומבושמת היו מנת חלקה של צרפת.  מין עלפון-חוּשים תק אותה.  מחד גיסא טיפחה כיווּנים והבחנות דקות,  ומאידך גיסא היתה אטומה לגבי הממשי והנתפס בכף.  נבואה וטיפשות חוברו בה יחדיו.  השואה העירה אותה מן ההתעדנות וההתפנקות.  הספרות שלה התחילה לדבר בלשון בני-אדם. 

רודפי חידושים ולהוטי-רשמים כבר מנחשים בעולם (וגם אצלנו) מה יהיו פני הספרות והאמנות לאחר שנצא מן הגיהינום הלזה.  הם מצרפים שמות וסגנונות ומגמות לצירוף חדש.  שוב נדמה להם,  כי הקיים,  כל הקיים,  אינו ראוי להתקיים,  ויש צורך להביאו לידי מיט.  עוד מתהפכת עלינו החרב של המלאך המשחית    וכבר מתמלטים "איזמים" שונים מפי מבקשי טובתו של המין האנושי.  שוב בהולים הם לזלף טיפין מאותה צלוחית של אשליה.  וכבר מתימר ועולה עתר ענן הקטורת של מלים מעורפלות ודימויים מדומדמים.  אך לא כאז עתה.  כל עצמותינו אומרות:  לא!  לשוא עמלם.  לא יצליחו לתעתע אותנו באָפנות ובחידושי סרק ובשמות מרעישים.  וכשם שבספירת החברה המדינית אין ממהרים עכשיו להטות אוזן לדיבורים רדיקליסטיים תופסי-מרובה,  והסיסמה הקוראת למהפכה עולמית ולעקירת-הכל אינה מלהיבה אפילו את אלה שהיתה תמיד על שפתותיהם;  כשם שהבריות נעשו חשדניים במקצת והתחילו מביטים לא רק לעיניהן היפות של אמרות ודיברות,  אלא ללבן,  לכוונתן ולתוכן    כך מסתבר שגם בתחום הספרות והאמנות יבקשו הבריות,  וקודם כל היוצרים עצמם,  תעודות כשרות ואגרת המלצה מוסרית מאת מחדשי האסכולות. 

אמנם יש מן המועיל ומן היפה באסכולות ובחידושים,  כאות וכמופת לרוח האדם העולה למעלה באין מכלים,  אבל אין לומר שמשא-נפשה של האנושות הסחופה לאחר מלחמה איומה זו צריך להיות התפצלות רוחנית, התכותתות לכיתות והתדגלוּת לדגלים קטנים.  ייעשו ודאי נסיונות כאלה,  כי העילות לכך תהיינה קיימות עתה כדרך שהיו במלחמה הקודמת.  הסדר הקיים,  שבו יהיו תולים הבריות כל הקלקלות והאסונות,  עלול ליעשות נושא לשנאה גדולה.  גם מוליכי-שולל ומבטיחי-כזבים ומנעימי מלל לא יהיו חסרים,  אולם חובה היא לשנן לעצמנו ולאחרים,  כי יש תרופות שהן תוּרפות.  צריך לחדד את חוש הבקורת,  לעוררו ולקיימו במצב של עֵירוּת תמידית.  מי יודע אילו צרכים מבשילה מלחמה זו בקרב הדור ומה יהיה מערך-נפשו.  אולם לא יתכן שתעודת אנשי הרוח תהיה לסגל את השירה ואת האמנות לעצבנות הקולקטיבית והאישית של הדור לאחר המלחמה ולדגדג את טעמו בפיטומי חידושים;  תעודתם לרפא את הליקויים ולשחרר את הנפש הקיבוצית והפרטית מן העומס החולני של תאוות וצרכים מסורסים.  הם יהיו מצוּוים להחזיר לבני-אדם,  שנפגעו ונפגמו,  כוח-תגובה טבעי,  הרגשה בריאה וטעם נכון.  זה לא יושג ע"י טיפוח סגנונות אֶכּסראַוואַגנטיים ובתי מדרש לדקאדאנס.  מעולם לא היה יעודה של היצירה הרוחנית גדול כבתקופה זו,  שבה כיבו רשעים את פנסי התרבות והאש האנושית.  כל ספירה מספירות היצירה תהיה נתבעת להיות שותף במעשה-בראשית חדש.  המלה,  הדיבור,  הקול,  החרוז,  הצבע והאור    כולם יזוּמנו בפקודת שר-החיים ליתן את חלקם להבראת נפש האדם,  לעילוי רוחו,  לעידון טעמו,  לחיזוק רצונו,  להידור חייו ולביסוס מוּסרו ויושר-הנהגתו. 

אין לפסוק הלכות מוחלטות בעניני רוח ואין לנטות מראש קו להילוכה של הנפש היוצרת.  אך דומה שלא נהיה רחוקים מאורח-האמת אם נניח,  שהאסכולה המכוּנה קלאסית,  שכל דור חוזר אליה מדעתו ושלא מדעתו לאחר נדודים,  עתידה להתפשט בכל הארצות.  לתשובתה השלמה של זו עלינו לחנך את עצמנו. 

תש"ג. 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה