_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תקופתנו וביטויה הרוחני

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

נגזר על תקופתנו, שהזעזועים והתמורות לא יהיו פוסקים בה.  המאורעות ניתכים עלינו כאשדות-הרים רועמים.  תכונות אדם ועם מתגלות לפנינו במפתיע.  צלמם נחקק במהירות לא ידענו דוגמתה.  חרושת-המעשה, בין שהיא עוסקת בישובו של עולם ובין שהיא מתקינה כלי-משחית משוכללים להשמדת חיים ואוצרות תרבות    הריהי כולה חטיבה של פלא מדהים.  כל דבר מדברי תוצרתה מכיל, כביכול, תמצית מרוכזת של זמן, מקפּל בתוכו סוד של קפיצת הדרך ומגלם שכלים עליונים ואנושיים.  כל אמצאה טכנית איננה, כפי שרגילים היו לומר, ניצוץ אלוהי, אלא    אדרבה    שלהבת-יה שנצטצמהבעצם מן העצמים.  כל התרחשות חברתית באה בדרך רעש וגעש, בפרץ אין-חוק:  גבולות מדינה משתנים בין-לילה, אוכלוסים לרבבותיהם נעקרים לפי ו של מטורף.  והרוח מתנועעת אף היא ללא אחיזה יציבה.  נוכח תופעות אֶלמנטריות אלו, שכוחן איתני הטבע, עומד האדם כמעט מנוער מכל דעת.  הוא, הנמצא במרכז ההתרחשות ושההתרחשות היא מעשה ידיו, איננו יודע עד-מה.  הכל הכזיבו את תוחלתו:  השכל, המדע, הנבואה, המוסר, המוח והלב.  כל אחד הכזיב על פי דרכו.  השכל אינו תופס את המתארע, הנראה כחסר-שחר;  המדע החברתי אינו מספיק אפילו לאצור באמתחתו הנקובה המון העובדות המתרקמות חדשות לבקרים.  קל וחומר שאין ידו משגת לנטות קו ומשקולת למה שעתיד להיות;  הנבואה לא נסתלקה, אלא גרוע מזה:  היא נתבדתה.  נביאי-השחור ונביאי-הוורוד, נביאי האמת ונביאי השקר    כולם מעוררים מנוד-ראש.  כל התוכחות וכל מוסר-השכל מחוירים בפני המציאות.  המוסר תש כוחו להניא מאיזה מעשה או להניע לאיזה מעשה שהוא והמלצותיו אינן נשמעות לא בשעה שלשונן קשה ולא בשעה שהיא רכה;  המוח עובד מהיום למחר, מן היד אל הפה, ועבודתו פסולה;  והלב, או שהוא חדל לדפוק לגמרי ומתאבן מאֵימת המפלצת האכזרית של יינו, או שהוא דופק בקצב נמהר ונחפז כזה, המעיד שלא רגש אנושי בריא מַדפיקו, אלא קדחת של טירוף.  היש מקום לתמיהה על מיעוט ערכה של הימירה הרוחנית, של הספרות והאמנות והמחשבה הרצינית?  כלום אין לתמוה, להיפך, על שיש עדיין איזה שיור מהן בתקופתנו? 

בשעה שנשמעה קובלנה על דורנו, שלבו גס בשירה ובאמנות, מיד מופיעים אופטימיסטים מושבעים ואומרים:  להד"ם!  מה רעש?  מעול ם לא התענינו בספרות, מעולם לא חדרה זו אל תוך מעמקי העם, תמיד היה קהל מצומצם, שטיפח אותה ונהנה ממנה, ואין איפוא כל חידוש באדישות ובקרירות, האופפות את היצירה הרוחנית.  לכאורה, נראית סברה זו כמתקבלת על הדעת, שכן עיוּן קל במספר הספרים הנמכרים בימינו לעומת זה שהיה נמכר קודם, יוכיח, כי הדין עמה;  ואולם בקורת כלשהי מצדנו עשויה לערער אותה עד היסוד. 

באותם הימים, שהשירה היתה נחלתם של בני-עליה מועטים, היתה גם ההשכלה, הפוליטיקה והטכניקה נחלתם של מתי-מעט.  בימים ההם הן היה רובו של כל עם משולל דעת אֶלמנטארית, משולל כל הכשרה להשגת דברי יצירה מורכבים.  אך אותו קהל נבחר, שזכה לחינוך מושכל ורכש לעצמו קניני-דעת    היה מחבב את היצירה הרוחנית חיבוב שיש עמו סיוּע והגנה.  מה שאין כן עכשיו.  הבערוּת נתעקרה כמעט כולה מתוך עמי אירופה.  כל ענפי החיים נכנסים בגבול עיסוקם של התושבים.  הדימוקראטיה תובעת מאת כל יחיד, שיהא מחווה את דעתו ויכריע בכל הענינים הגדולים והקטנים    ואיך נשווה את תקופתנו לאלו שעברו?  אימתי היה מספר המשכילים ויודעי קרוא ומביני אמנות גדול כבימינו?  מסתבר, שלא איזה גורל סוּמא, שונא-תרבות, גוזר על ההוגים בספרות והמושפעים הימנה שיהיו מיעוט קטן עולמית, אלא סיבות אחרות;  ולא מן המידה היא למצוא צידוק-דין ולהתנחם בפתגם "אין חדש תחת השמש".  יש בכך שירות רע לעצם היצירה הרוחנית, שכאילו נקנס עליה להיות תורת-סוד בשביל צנועין.  כי כל הסבר של תופעה מן התופעות הוא גם עצה טובה או רעה, כיצד להילחם בה או להשלים עמה.  לפיכך יש לשער, כי סיבה עמוקה יותר חוצצת בין ערכי הספרות ובין הקהל. 

אם נסיח את הדעת מגורמים שונים, המביאים עמהם נסיגה רוחנית, או מיעוט-ענין, או יחס של אדישות לערכי ספרות ואמנות    גורמים כגון מצבים כלכליים קשים, מצוקות מדיניות וכיוצא באלו    נוכל לומר, כי בכללותו של דבר יש סיבה עיקרית אחת, המשפיעה על עיצובם של יחסי-הגומלין בין היצירה הרוחנית לבין קהל הנהנים:  חוסר התאמה בין התקופה האֶרוּפּטיבית, שמאורעותיה פורצים כלבת הר געש, לבין היצירה הרוחנית ההולכת לאט.  וכל מי שאיננו גורס, כי היצירה הרוחנית האמיתית היא בית-מנוס לעייפי חיים ולשוללי-מציאות, ירגיש שבעתיים את עומק הסיבה הזאת.  ההתפתחות החברתית, אפילו היא מתונה ושקטה ביותר, מגדעת חרצובות, משנה ערכין, ואילו היצירה הרוחנית המהפכנית ביותר מתרקמת אט-אט, –  דווקא היא כפופה חוקים ולכללים ומתלבשת בלבוש עתיק-יומין.  השמרנות הותיקה בספירת חיי המדינה נראית כריבולוציונית במטרה ובאמצעים ביחס למהפכנות בספירת הספרות, שהיא שמרנית בצורתה, במטבעות-לשונה ובגילומי תוכנה.  ואם הדבר כך בשנים כתיקנן, בתקופה הרת-תמורות לא כל שכן.  הביטוי הספרותי והאמנותי אץ-רץ אחרי מאורעות החיים ואיננו מדביק אותם.  ויש לחשוב, שלא ידביקם לעולם.  הואיל וחוקי ההתרחשות החברתית אינם דומים במהותם לחוקי היצירה.  ההתרחשות יכולה להיות מלאה מעשי סתירה והרס, שהרי יתכן שמהפכה אדירה תסתיים בחורבן הקיים בלבד בלי לבנות כל הווייה חדשה;  אולם היצירה אינה כן.  היא קודם כל יצירה, בריאת יש מיש או יש מאין, צבירת מרץ  רוחני ויציקתו בדפוסי אמנות.  היא נוסעת, אם אפשר לומר כך, בקו אחד, בקו הבנין והעיצוב;  בעוד שמאורעות החיים, הכוללים בתוכם דמויות מאליפות של לידה ומוות, רצח ומגיפות, בנין מדינות ותמוטתן, אפשר להם להתמשך בריבוי קוים וכיוונים.  ולפי שגלגל היצירה הספרותית וגלגל החיים החברתיים והאישיים אינם מסתובבים בשיעור-מהירות אחד ולא במגמה אחת ואף לא על פי חוקים שווים, אין הם משיגים זה את זה ואין הם חופפים זה את זה.  וממילא אין השלום שרוי ביניהם.  והאדם, המבקש בצר לו סיוע וסעד, או לפחות ביטוי רוחני בספרות, ורוצה לראות בה אבוקה מאירה    חלקו אכזבה. 

גדולה מזו:  יש טראגיזם מיוחד בגורלו של משורר או אמן.  סוד השפעתה של שירה גנוז בעוז ההבעה ובחידוש צורתה ותוכנה.  ובה בשעה שההתרחשות בעולמו של היחיד כבעולמו של הכלל היא שלשלת ארוכה של חזרות והתחדשותם של מאורעות, זעזועים ומהפכות בשינויים קלים, שאנחנו מרגישים בכובד-תנופתם ובמחי-זעמם כל-אימת שהם מתחוללים על ראשינו, גם אם הם באים בפעם האלף ואחת    אין המשורר רשאי לחזור בפשטות כזאת על ביטוי שניתן פעם למעשה-גבורה, לחורבן עם, למהפכת-מדינה או לאסון-טבע מזעזע.  אם אין הוא יכול להוסיף יתר-כוח ושאר-רגש ונופך של מקוריות על מה שנכבש ברשות השירה מזמן, –  עליו לשבת יחיל ודומם.  ומסופקני אם משורר גדול, שראה שתי מהפכות בחייו, יש בכוחו להנחיל לנו משהו חדש ומקורי גם בפעם השניה.  יש כמין גבול ליכלתו האובייקטיבית של האמן.  מכאן החתירה התמידית לתימאטיקה עשירה, לשטחי-הווייה חדשים, שעדיין יש בהם מקום להתגדר.  כי בעולם ההתרחשות החיצונית אין חוק-הבאנאליות נוהג.  שמחות ואסונות, החוזרים בחיי המעשה שלנו, גם אם הם דומים זה לזה כביצה לחברתה, אינם חדלים להביא אותנו לידי התרגשות או התפעלות.  ואילו שיר שקראת אותו פעמים אחדות או ניגון ששמעת אותו תכופות, או מבטא ציורי שנשתגר על כל פה, מפסידים מכוח השפעתם עלינו.  רק הדת והפולחן סידרו "שולחן ערוך".  הם חילקו את מיטב הפיוט הדתי פרשיות פרשיות וסוגים סוגים, וקבעו ליחיד ולציבור מנות של תפילה, או שירי תהילה, או פרקי קינה, הכל לפי מצב נפשם של הבריות ולפי אסונם וששונם באותה שעה.  לה, לדת, ברור, שהניב שניתן פעם למצוקת לבו ולהתעטפות נפשו של איש או עם, כוחו יפה לכל הדורות.  אולם אנחנו יודעים כמה הזיק סדר-התפילות הקבוע להרגשה האמיתית החיה.  המשורר בדורנו, שאינו יכול לומר:  "מאורע פלוני ואלמוני כבר מצא את ביטויו לפני כך וכך שנים, ואין לחזור עליו"    מרגיש חולשת-דעת גדולה לעומת הזרם האיתן של מקרי החיים וחליפותיהם הנשנים והולכים. 

לא חזיון של אקראי הוא, שבכל מקום שהתחוללו עלילות-חיים כבירות וסדרים קיימים נשתנו שינוי יסודי, שם נתגלע קרע בין הספרות ובין החיים, בין האדם היוצר ערכין רוחניים לבין האדם המייצר נכסים חמריים.  ואילו באותן הארצות, שהשינויים החברתיים לא היו נוקבים במידה כזאת, נשתמרה עדיין הרמוניה ידועה בין ספירות היצירה ובין הייצור, בין החיים ההומים ברחוב לבין עולם האצילות שבאמנות.  לא ששורה שם שלום נצחי ושלם;  אין בכלל שלום בין החומר ובין הרוח.  אולם יש שם הבנה ורצון לויתורי-גומלין ולכיפורים הדדיים.  שם קיימת מעין חלוקת עבודה, הקובעת לכל ענף-יצירה מדוֹר הראוי לו, התביעות מוגדרות ומסויימות ואין הסגת תחומין.  אמנם גם בארצות אלו, ואולי דוקא בארצות הללו, מופיע יוצר יוצא-דופן, הקורע קרע ללא איחוי בינו לבין העולם הקיים;  אך לחברה מסודרת, השוקדת על מסורת דורות, יש די אמצעים לרסן אותו, להוציאו מחוץ למחנה, להדביק עליו פתק של משוגע איש הרוח, להמיתו בשתיקה ובביטול או לגנוז אותו לדורות הבאים.  מה שאין כן בארצות התמורה הגדולה.  דווקא בהן אין סובלים את היצורים השוקטים, הממַזגים ישן וחדש, העושים חשבון עולם מעבר למתרחש באותו רגע.  תביעתן הראשונה לסופר היא:  היה נא פה ומליץ לבני ארצך;  בטא את הטמפּוֹ הנמרץ של העולם המתחדש לעיניך:  גלה כבודנו, עומקנו ורוחבנו!  אל תהיה למדן מופלג ואַל תדרוש במופלא ממך, אל תרבה היסוסים ואל תחשוף פצעים.  דברים אלו נעשו על-ידי קודמים בתקופה שלפני המהפכה, הם הצטיינו בספקות, בחיטוטים ובהוקעת מומים.  עתה אין רשות ושהוּת לכך.  יפים ספקות וביקורת להמטת משטר, אך סם-מוות הם להקמת משטר.  על כן, סופר ויוצר, הישירוּ מבט, אל תפזלו ימינה ושמאלה, חפשו אור, התמזגו עם הבונים ומפעליהם, צוּדוּ נא כל פרפרי ההווי החדש, שכבר הספיקו להבקע ולצאת לאויר העולם.  אמנם בני-יומם הם פרפרים אלה, אך יתרונם בכך שהם מכרכרים ומפזזים סביב האור של היום ועליכם לתפשם ולשימם בכלוּבי שיר.  וכל מי שאינו עושה כך, מעיד על עצמו, שאין די אהבה בלבו למפעל המהפכני הגדול, הנועד לגאולת העם או העולם, והוא פסול לכתר הספרות והאמנות. 

זהו הלך-הרוח בכל מקום שבא מיפנה מכריע בסדרי עם או מדינה.  כמובן שלא תמיד ולא בכל מקום נשמעת לשון ברורה.  יש שהקובלנות והוראות-הדרך מבוטאות בגמגום ואגב טענות אומנותיות, כביכול.  מעולם לא היה נוח לשים כבלים על ידיהם של היוצרים, כדרך ששׂמים אותם על פושעים מדיניים, ולפיכך היה הכרח לטפּח אידיאולוגיה וביסוס תרבותי לאיסורים הפשוטים והגסים.  לא פעם אירע, שאותו סופר, אשר ראשיתו נעוצה בתקופה שלפני-המהפכה שמסר את נפשו על קידושם והפצתם של רעיונות שהלהיבו את העם למהפכה    נעשה פסול ודינו יצא לחובה לאחר המהפכה מחמת שהוסיף לעבוד את אותן האידיאות ביקוד-נפש המיוחד לו. 

בימים ששלום יחסי שורר בעולם, מוכנה נפש האדם להפתעות רבות בספירת הרוחני, להעפלה מחשבתית ולהעזה בשדה הניסויים.  דווקא השיגרה שבחיי יום-יום, העדר החידוש והאימה מפני הסֶרֶך והרשלוליות, מכשירים את האדם לקבלת אידיאות נועזות וקיצוניות.  היחיד והחברה מבקשים למשות את עצמם מן האגם של חיים עומדים ולהזוֹת עליהם מי מעינות נעלמים.  מכאן אותה תופעה שכיחה, שחוגים ושכבות, אשר חייהם מושתתים מבחינה אובייקטיבית על ניצול ועל קידוש הסדר הקיים, פותחים את לבם ואת עולמם למשב רוחות חדשות ומהפכניות.  מכאן הסאלונים הספרותיים, המטפחים גרעיני מחשבה ואמנות, העתידים לזעזע קודם כל את כל מעמדם של בעליהם.  נראה, שבימי שלום, בצל חיי-טובה, מן הנמנע הוא למַצות את המסקנות האחרונות של אידיאה מהפכנית.  אותה שעה היא נתפסת תפיסה רוחנית צרופה, הוּמאנית ואפילו פילאנטרופית, אך השעה ההיא איננה יפה להמחשת דמותה של המציאות, העלולה להבּרא בכוחה של אותה אידיאה מושכת.  הגירוי, שהעוסקים בה מקבלים הימנה, הוא העיקר ואילו ההיסק ההגיוני העקביי, אינו אלא טפל. 

מה שאין כן בתקופה של בנין לאחר מהפכה.  אותה שעה מכניסים כל מחשבה, ואפילו היא מופשטת ביותר, ללשכת-בודקין ומפשיטים מעליה את מחלצות-החג שלה, ושיחה חיה וגלוית-לב מתרקמת בינה לבין הממשות כמות שהיא.  ואין כל ספק, שלא תמיד יכולה המחשבה להשיב כהלכה על שאלותיה של הממשות.  לה יש אויר-נשימה משלה ודרכי הגיון משלה, שלא תמיד הם עולים בקנה אחד עם הגיון המציאות ואוירה.  לפיכך נבוכה היא ולעתים קרובות אין היא עומדת במבחן.  זה גם גורלה של אמנות הביטוי, השוקדת על טהרתה וגאותה של הישגיה הדקים.  אך הנה מקבילה המציאות את פניהן ושואלת אותן שאלות, שהן לכאורה לא מן הענין:  כגון אם הן מקיימות את המצוות שהחיים השוטפים מטילים, או אם הן ממתיקות את צערו של האדם הסובל רעב, או אם הן עוסקות באמונה במתן צורה וניב להרגשת הדור וכאבו    ואז מסתתמות טענותיהן ויש להן, כביכול, נפילת המוחין.  לשונן נאלמת ומראיהן הופך ירוק והרואה אותן סבור, כי מך ערכן ואבד סיכוין ובטל סברן. 

מסתבר, שאין דרך אחרת לפני איש-הרוח היוצר אלא דרך הנאמנות לעצמו וליעודו.  כל סטיה ממנה מתנקמת בו קשה.  אולם הנאמנות-לעצמו אין משמעה התנכרות להוויות העול, ללבטי החיים ולזוטות של יום-יום.  ההסתלקות ממעגל השאלות והעיסוקים הרגילים וההתבודדות באי הרוחניות הערטילאית, לא היו מעולם סימן של גבורה ושפע רוחני.  איזהו יוצר?  כל שיוצר בתוך עמו וזמנו.  ההבדל בינו לבין שאר בני-דורו אינו בפרישתו מן החיים הסואנים וביחס הביטול שלו כלפי העולם "הקטן", אלא להיפך, ביחסו העמוק והאחראי שבעתיים למאורעות החיים ולחליפותיהם.  ההבדל העיקרי הוא בזה, שחוש האמת שבו וכשרונו לבטא את האמת, אונסים אותו להגיד את דברו כך ולא אחרת.  מחזור-הדמים הגזעי-הרוחני מעניק לו תחושה ממוזגת של עבר והווה ועתיד, ובאספקלריה המאירה שלו, אספקלרית הדורות, נראים המעשים בכל יום באור אחר.  לא כל שנחשב לאסון למדינאים ולפובליציסטים, הממונים על עיצובם של חיי השעה, נראה כאסון כם לו.  ולהפך:  שעת חדוותא לאלה עלולה להעשות בשבילו עילה לחשבון-נפש עגום.  הוא צופה צפיה פנימית אבות ותולדתיהם, עילות ועלוּליהן, ולבו מתנבא בקרבו:  אסון זה אינו כנתינתו, ניצני תקווה והתחדשות עתידים לצאת ממנוף  הצלחה זו אינה אלא ארעית ולמראית-עין בלבד, וכשלון צפון בה.  בדיבור אחד:  המיצפה של איש-הרוח אינו עומד אלא בתוך טבוּרם של החיים, ורק שהוא רם יותר, מוקף חירות יותר, כשם שהלשון שבפיו ושבקולמוסו אף היא לשון דורו, אלא שניתן לה עוז יותר וצלילות יותר.  טכסיסים והבלעות אינם מנת חלקו.  הוא מצוּוה ועומד להביא את אשר עם נפשו בכל לשון של הבעה נכונה. 

ואין בכך כלום אם יצירותיו אינן נתבעות בפה מלא על-ידי בני דורו.  הן נחוצות להם כאויר לנשימה.  לא תמיד נתנו בני-אדם את הטוב הצפון בהם לאחר הפצרה ובקשה.  הם נתנו מפני שהיה להם מה לתת ומפני שכובד השפע הכריח אותם להעניק מטוּבם לאחרים.  בספירה זו פועל על פי הרוב חוק השיווק בהיפוכו:  לא הביקוש מביא עמו את ההיצע, אלא ההיצע מוליד את הביקוש.  האת המבוטאת ביטוי של יצירה כופה את האנשים לשים אליה לב ולקנותה קנין נפש.  לפיכך פעמים שהיוצר עצמו מרוחק ואפילו מנותק מן החברה ומחייה השטחיים, אך הוא תמיד משוזר במעמקי הוויתה, דולה ממנה ומשקה אותה.  אולם לא פעם יקרה, כשהוא נפגש עם איזו כיתה חברתית ומדינית המזדהית עם השקפת עולמו או עם תכנית פעולתו.  ברם, לעולם אין הוא והכיתה היינו-הך.  כי המחיצות החוצצות בינו לבינה אינן תמיד בשדה הראיה הרגילה.  יש הבדלים בפסקי-הטעמים, בטכסיסים ובגדרי ההיתר והאיסור בהגשמה. על כן עדים אנחנו לא פעם לחזיון מוזר, שפסוק מדברי איש-הרוח אשר נהפך לסיסמה מפלגתית, שוב אין בה נשמה יתירה.  הוא יורד למדרגת אחת הגרוטאות המתגוללות בראש חוצות.  משום שגם בפסוק נוהג כלל:  או חברותא או מיתוּתא.  ואם שלפת אותו מתוך קרקע גידולו ומתוך חבריו לצמיחה ולהפראה הדדית    את נפשו קבעת. 

לעולם לא יוכל סופר בר-לבב לצאת ידי הכל.  מי שהוא לא ישבע ממנו רצון.  מי שהוא יראה בו סכנה.  מי שהוא יראה אותו כשרוי מחוץ לזמנו.  לפיכך אין לו דרך אחרת אלא לצאת ידי חובת עצמו.  תקופות של פורענויות ותהפוכות-עולם אינן צריכות לשמש מעצור לו במילוי יעוד זה.  הוא מצוּוה להיות תמיד הוא ולא אחר.  מבעד לרעמי התותחים וענני העשן וטירוף ההרגשות בוקע ועולה קולו האנושי של הסופר, והוּא קורא לכֵנוּת הרגש ולצלילות המוח.  לא רבים יקשיבו לו בשעת עמעום זו.  אך הוא הוא תיבת-נוח, שבה ניצולים גרעיני העתיד מן השטפון והכלייה. 

תרצ"ג

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה