_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הזמנה סוציאלית

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א.  ספיחי שירה

בימי מהומה מזדלזלים קניני-חיים רבים.  כמין אינפלציה יורדת לעולם.  שטרות-הבל משתלטים בשוק, אסימונים מחוקים עולים לגדולה ואילו מטבעות הזהב נעלמים מן המחזור.  בין-לילה צצים ציצי-הערכה חדשים ושינוי-ערכין פתאומי מתחולל.  סימן ההיכר המובלט ביותר באותו שינוי-ערכין הוא ההמחשה היתרה והצמצום של ההשגה.  מה שהיה בימים כתיקנם רחב, בר-מעוף וכבד-משמעות נעשה צר, מוגבל, וקלוקל במוּבנו.  כשאומרים, למשל, בימים רגילים "המצב הכלכלי" הכונה למנגנון ענקי של תנאי ייצור ותצרוכת ולמסכת מגוונת של צרכים אנושיים ודרגת סיפוקם, ואילו בשעת מבוכה מצטמצם מושג זה בארוחת-בוקר, ביום עבודה ובמצב של פרט או של מקום.  גם המושגים אומץ לב וגבורה מכילתא רבה להם בזמן רגיל, בעוד שבשעת חירום פירושם:  צא לשדה ושמור! 

הוא הדין בספרות ובאמנות.  הבדלי הראיה, הטעם והריח, חילוקי הדעות וההערכה, מעמידים בתקופה כתיקנה את היצירה והיוצר בין מגניטים שונים ומביאים אותו לידי מיצוי כל-עצמו בסוד יחודו.  אולם בימי עוצר ויגון באה ניבלציה ידועה, התביעה משתפלת ומתנמכת, והיורים, באין השגחה עליונה, מתמזגים בקהל ומהנים אותו במה שאין ליהנות ממנו כל עיקר.  וסימנך:  כל אחד, ממש כל אחד, קורא את השיר ומתפעל, או עושה עצמו כמתפעל.  לכאורה, מן היושר לשאול אותו:  אחא, מאימתי נעשית חסיד כזה לשירה?  הן המשורר כותב זה עשרות שנים מאות שירים טובים ונכבדים ממנו ואעפ"י כן לא נהנית מהם ולא שמחת לקראתם!  אך אין שואלים.  זוהי אמת-מידה בשעה זו. 

קונם!  אי-אפשר להבין על שום מה צריכים משוררים חשובים לכתוב שירים רפים בימי מאורעות ועל שום מה זקוקים אנחנו לפמליא של חרזנים ש"יבטאו" את מצב-רוחנו.  מי התיר לנו להגמיד פתאום את קומתנו, לכווץ את דרישותינו ולותר על ההישגים בתחום תרבות הבטוי?  כלום פוחת בימי מהומות הצורך בהבעה שירית אמיתית? 

הנה מונח לפני קובץ "שירת הדמים", אשר משורר זריז כינס בו את השירים שנכתבו במאורעות האלה בעתונים שונים.  טובי משוררינו משתתפים בו ואעפי"כ מה ערכו של קובץ זה?  בהקדמה שנתן אביגדור המאירי בראש הקובץ הוא אומר בין השאר:

"בין השירים הללו שבאוסף זה תמצאו כאלה שמבחינה אמנותית אינם מוסיפים ערך רב לחוברת.  כאלה, שאתה מרגיש בהם את התאוששותו של מחברם:  אסור לי לשתוק בהזדמנות טובה זו (!), כלומר:  הבה, אכנס גם אני אל חזית המקהלה, יישמע גם קולי בחזנות (!) הלאומית – – –  וגם אלה מקומם פה, גם אלה ראויים לכך  – – –  ולא יהא ערכם פחות מאשר ערך ריטונו של היהודי הפשוט, הממלמל אפילו לעצמו:  איזו נבלה!  איזו טפשות!"  – – – 

כלומר, גם המכנס הרגיש במכוּת-ערכו של חלק מהשירה הזאת, אלא שפשפש ומצא צידוק לפרסומה.  והצידוק משונה מאוד.  אפשר להסכים לגמרי להערכת בעל-ההקדמה, שבין המשוררים המכונסים יש כאלה שזכותם היחידה היא שלא רצו  "לשתוק בהזדמנות טובה זו"  ו"צרפו את קולם לחזנות הלאומית"    אולם אנחנו מה חטאנו כי נקבל מתכל גסה זו כמטבעות מתוקנים.  ואם כבר נגזר עלינו לשמוע "ריטוניהם" של אלה, מפני מה לא ידברו הבחורים דידן בפרוזה, כדרך שעשה זאת הגיבור הידוע של מולייר.  כלום יש ערך לניקוד, לבתים ולשורות החרוזות?  ולא עוד אלא שגם שנים שלושת השירים הטובים שבקובץ, ראויים בתוך כפיפה משפחתית זו לחמלה ממש. 

קשה לנחש מי זקוק באמת לשירים כאלה:  המשורר הטוב אינו מבטא את נפשו בהם;  המשורר-"החזן" אפשר שהוא מעונין בהם אבל דבר זה בלבד אינו מספיק.  אנחנו די בכל אתר ואתר, מי בעיר ומי בדרכים, מי בשמירה ומי בהגנה, איננו נהנים מהם.  ואין להניח, שאדם בר-טעם מוצא סיפוק בחרוזי-יזכור ופזמוני-משמר אלה, המכוונים מלכתחילה לנחם או לקונן, ואינם אלא הקצף השטחי המבעבע ועולה ממצולות השפע והחויה של הזמן. 

 

ב.  אספקלריה עכורה

באזכרת-העם להרצל ולביאליק שנערכה באמפיתיאטרון אשר בתערוכת תל-אביב, העניקו לנו מלבד הרצאות גם "חזיון מפרשת ההווה בהשתתפות שלוש מאות איש".  שם החזיון:  "יזכור לאילנות".  אין להכחיש:  יגיעה מרובה שוקעה בהצגה זו.  לא דבר קל הוא לתַרגל שלוש מאות בחורים ובחורות רוקדי-הורה לתנועות קצובות, להבעה במחוג הגוף והפנים ולכבוש כולם לפי צרכי ההצגה.  ברם, אין הפרי שווה ליגיעה.  וכורח הוא לומר, שהצגה כזאת מכשילה את קהל הצופים, את האמנים ואת המדריכים.  אילו היתה ילדה מוכשרת קוראת באזני הקהל חיבור של "יזכור לאילנות" ברגש, ודאי שהיתה משאירה רושם משובח פי כמה. 

עכשיו, ימים מספר לאחר ההצגה, יושב אני ומצרף בדמיוני שוב את כל חלקי הנשף הזה, כדי לתפוס את המכוון, את העיקר:  מאות צעירים וצעירות עומדים צפופים ליד לוח, שקטעי עתונים מודבקים על גבו וקוראים מעליו כשאחוריהם אל הקהל.  ואם כי בעתונים האלה כתובים בודאי דברים שאינם מרחיבים את הדעת    לא היתה מורגשת כל חרדה במחנה הגדול של קוראים, כאילו היו גם הם דוממים, המוצמדים ללוח הקיר.    פתאום זז המחנה והופך פניו כלפי קהל הצופים.  היתה הרווחה:  ראינו לפחות פרצופים צעירים נחמדים ומאירים, שאם אי-אפשר למסור להם תפקיד בהצגה כזאת, הרי יש עכשיו תפקידים חשובים אחרים, שהם יכולים למלא אותם באמונה ובהצלחה.    אח"כ יוצא אחד אחרי חברו וקורא בשינוי קולו הטבעי פסקאות של ידיעות על כריתת עצים, על שריפות ועל פצצות, ידיעות, המטרטרות באזנינו מתוך הרדיו ועתון הערב ושיחות עוברים ושבים.    בינתים מדקלם מישהו קטעי שירים ושיחות אגב תנועות מוגזמות ומעושות.   אח"כ דו-שיח בין אחד שהיתה עליו יד אלהים והוא "ציוה עליו הבלג" ובין חברי שאינו יכול או שאינו מאמין בהבלגה.    ושוב דקלום וחילופי דברים על עצים גדועים ויריות והתקפות.  אח"כ תנועות בצותא וקריאות:  "עד מתי!"  עד שסו"ס נענים המשחקים המסכנים לתביעתו החשאית של הקהל ומסיימים את ההצגה. 

מי נהנה, איפוא, מן ההצגה הזאת ולשם מה היא באה?  המשחקים    ודאי שלא.  הן הם בלי ספק עייפים עד מות לפני ההצגה, אחרי ההצגה ובשעתה.  האמנים המדריכים    יש לשער, שגם הם, כאמנים, אינם מרוצים מזה, כי לא יתואר שגרטרוד קראוז דעתה נוחה מתנועת המשחקים הלה וצבי פרידלנד מהצלחת ההדרכה.  והקהל?  אם לדון מעצמי כאטום מן הקהל הזה ומשכֵני כפרודה גדולה ממנו    היא לא גרמה גורת-רוח יתרה. 

לעומת זאת שלילית הצגה כזאת בהשפעתה החינוכית.  הרשמים האמנותיים מסתרסים, טעמו של הקהל מתנדף וערך האמנות יורד מטה.  שום התעוררות, שום אילוזיה של איזה מובן נסתר לא נולדה בקהל.  יש כאן רק דרמטיזציה גלמית של כרוניקה, שבמקורה היא מזעזעת עד היסוד.  המעשים האיומים של כריתת עצים והשמדת רכוש ונפש נעשים פה שיגרה צורמת, דקלום מעושה ויבש, כאילו משחק ילדים כאן ולא הויה עקובה מדם.  לא הטריחו את הדמיון אפילו טרחה כלשהי, כדי להעטיף את המציאות אֵד של חידוש ושינוי אמנותי.  אפשר שאין האמנים אשמים בכך, כי אין ליטול מציאות רוטטת ורותחת ולעשותה נושא להצגה, הדורשת דיסטנציה ידועה, ואפשר שתנאים אחרים הכשילו אותם.  לגבי התוצאה היינו הך הוא. 

כל הרוצה להיווכח מה ערכה של "הזמנה סוציאלית" בספרות ובאמנות ילך אצל ספר השירים הנ"ל ואצל הצגה זו.  זיוף עצמו, סנטימנטליות שטחית, הנמכת קומה וקלקול טעם    אלה הם ולדותיה.  ודוק:  הזמנה סוציאלית אין משמעה דוקא קבלת רמיזה מפורשת מגבוה, מן החוץ;  פעמים שהיא באה מאליה מתוך רצון להיות פעיל ומתוך מחשבה, שהקהל מחכה למשלוח מנות פיוטיות ואמנותיות.  זוהי פבריקציה ולא יצירה.  השתיקה טובה הימנה פי שבעים ושבעה. 

 

ג.  אבטרקיה רוחנית 

סימן טוב הוא, שגם בימי מבוכה אין שום ספירה מספירות החיים והיצירה נזנחת.  לא להלכה ולא למעשה.  אנחנו עושים את המוטל עלינו כדי להתגונן, להרבות עבודה ולהרחיב את גבול ישובנו אף שוקדים על עתידנו ועתיד ילדינו.  יש בכך קו-אופי נורמלי הנבלט בתוך מעמדנו זה, שאינו נורמלי כל עיקר.  מדי פעם בפעם אנו קוראים ורואים הצגות ותערוכות של אמנות בפנות שונות של ארצנו, הנעשות לא בידי אנשים, שהאמנות אומנותם, אלא בידי אלה, שעיקר עיסוקם בעבודת יום יום במשקם או במשק אחרים, ובשעות-הפנאי הם מפתחים את הכשרונות, שהם מדמים למצוא בקרבם.  גם השקלא והטריא העיונית בשאלות ספרות ואמנות בכלל, ובעניני הסופר והאמן העברי בפרט, אינה פוסקת.  אות הוא, כי אין זה ענין של מותרות או שעשועים, אלא צורך מצרכיו הראשונים של האדם, התובע את סיפוקו בימי שכול וכשלון כבימי ניצוח ונצחון, בחיי הכרך כבחיי הקבוצה והמושב. 

וכל מי שהיה נוכח בנשפים, במקהלות ובתערוכות אלה, ידע לספר על שעות עונג אמיתי, על מאמצים רוחניים, שגם הישגים ידועים בצדם.  עצם הביקוש אחרי המבע האמנותי, המקיף רבים מאנשי המקום, ברכה בו, ולפיכך הוא רצוי ותכליתי.  שנים הרבה עוד יהא קו התישבותנו מסולק ממרכזי היצירה התרבותית שבערים, באופן שרק לעתים רחוקות יוכלו הישובים הללו להיות כלולים בתוך ספירת השפעתם.  וכל מה שמסייע לחיל הכובשים והמתישבים לשַמר בקרבם את ערותם לצרכי ספרות ואמנות, אפילו אין זה משביע את רעבונם אלא במקצת    ראוי לתשואות חן ולעידוד.  משום שהסכנה צפויה מצד שיתוק עצם הצורך וההבנה, הבא ברגיל לאחר הזנחה במשק הרוחני האישי.  אך כל זמן שאלה קיימים וחיים, ממילא יהיו דורשים מזון ונושאים תפקידים. 

אלא דא עקא, שהחזיון הזה, היפה כשלעצמו, מתחיל לצאת מידיפשוטו.  עד לפני זמן-מה היה כל נשף, או תערוכה, או מקהלה או הצגה מאורע מקומי בלבד ומשום כך היה סימפטי ומעודד.  אך הנה כבר התחיל להתאזרח מנהג, שאפשר להריח ולחוש בו תקלה.  כל מקום, העומד להציג לפני קהל יושביו דבר מן הדברים, אינו מסתפק בהד ובהערכה שלאנשי חוגו, אלא נעשות כל ההכנות הדרושות, ולפי כל הדינים, כדי שהשמועה עליהם תגיע למרחקים.  ולעתים מזומנות מגישה לפנינו העתונות ע"י מבקריה הקבועים פרקי הערכה נלהבים הגדושים סופרלטיבים, שכל הקורא לפי תומו יהא סבור, כי רשת של גאונים בכל ענפי האמנות נסתעפה בין-לילה בפינות ארצנו ואנחנו לא ידענו.  ולפי שחברתנו מפולגת עדיין בפנים לגושים שונים בהתאם לצורת החיים ולתפיסה הפוליטית, נשתרבבה אפילו יד של התחרות.  וכבר אפשר כמעט לקבוע מחזוריות ידועה:  אם גוש פלוני מודיע על תערוכה של תמונות שתתקיים במקום פלוני, הוה בטוח:  תערוכה שכמותה או בדומה לה תתקיים בגוש אחר ובמקום אלמוני.  ומכיוון שברשותו של כל גוש נמצא גם כלי-מבטא, מובטח אתה שהפרסומת לא תאחר לבוא ולא תנהג דין צניעות יתרה בנושא דיונה. 

כך חדל החזיון הזה של הספקה רוחנית עצמית להיות שאלה פנימית לוקאלית, והיא נעשית ענין לענות בו מנקודת השקפה כללית. 

שתי מדות מנו חכמים ביוצרי אמנות ובנהנים הימנה:  מדת הדיליטנט ומדת איש המקצוע.  אינני סבור, שרק איש המקצוע, בעל המלאכה האחת, רשאי לעסוק בענף מענפי האמנות.  אנו מוצאים בתולדות ההמצאות והתגליות, שדוקא דיליטנטים, אמנים-מאהבה, חידשו חידושים גדולים.  הידיעה המקצועית המדוקדקת פעמים שהיא כשטן בדרך התפתחותו של האמן.  המסורבל יתר על המידה במסורת מקצועית ובחכמת כללים ודינים ומנהגים, כוח תנועתו וכושר חידושו מתקפחים עליו.  בכל צעד ושעל הוא נתקל באיסורים ובמצוות-לא-תעשה, ולפיכך יצירותיו הן אמנם על פי תורת הדקדוקים, אך לא פעם נודף מהם ריח של למדנות יתירה, הנוטלת את היסוד אי-האמצעי שבהן.  האמן הגדול אינו פוסק להיות דיליטנט גם בשעה שכבר הגיע לרום מעלת מקצועו.  בשירו האחרון של גיתה מונים חכמי הבקורת מומיע דילטנטיזם ותפארת דילטנטיזם לא פחות מאשר בשיריו הראשונים.  כי סוד הדחיפה להתקדמות איננו בהכרה, המקננת באדם שכבר הגיע לשלמות, אלא בהרגשת הפגימה שבו, כלומר, בשרידי הדילוטנטיזם.  ברם, הדילטנט, האמטור, החובב, כל עוד לא נוכח הוכחה שלמה ומספקת, כי לכשרונו ולכוח יצירתו ערך כללי, שאין הם ניצוץ שניתז במקרה מתוך סלע נפשו, חייב להצניע אותם ולא להציגם לראווה לפני אלפים או לחתור לפרסומם בשער בת רבים.  המבקר האמנותי, השופט מפעל אמנותי, שנוצר בידי חובבים שאין אומנותם בכך, מתרשם מן היסוד האנושי הבלתי אמצעי שבו, מן הדם החם ומן התמימות וטל הילדות הנסוכים על פניו;  הוא מתבשם מן המעלות והחסרונו כאחת, בבחינת "ודילוגו עלי אהבה".  אך אם אותו מבקר ידע, שכאן לפניו להקה הרואה עצמה כזכאית לכתר האמנות, מיד תהא גם אמת-מידתו אחרת.  באותה שעה אי אפשר לו להסתפק בתביעות קטנות מהם וברשמי-חטף, אלא הוא חייב להחמיר בדינו, להשוותם אל אחרים, לבדוק אם אינם מכניסים תבן לעפריים ואם אין היצירות האלו בבחינת עגלה לעומת אוירון.  אילולא דמסתפינא, הייתי מגדיר את הדילטנט כך:  הלה אינו צריך לדעת ידיעה יתרה על כשרונותיו, ביחוד אסור לכתוב עליו, דברי השבח והבקורת צריכים להאמר לו בעל פה.  הדילטנט או האַמטור משוּלים לסהרורי, השם רגלו על גבי תהומות ואינו מרגיש בכך, המטפס ועולה בזריזות על גגות ומגדלים ואינו יודע זאת, אך נסה נא לקרוא בשמו ולבאר לומה שהוא עושה, ומיד יפול...  לעומת זאת יכול האמן האמיתי, שהוא מזיגה של מקצועיות ודילטנטיות, לדלג על פני תהומות מתוך הכרת כוחו וזריזותו. 

כשאנו נגשים לתמונה, או לפסל, או להצגה, איננו שואלים ואיננו יכולים לשאול אם הם פרי עמל מקובץ ואם נוצרו בקבוצה או במושב, אלא קודם כל ובראש וראשונה מתיצבת השאלה:  היש להם ערך אמנותי, המחדשים הם דבר מה, המגולמים בהם כשרון וטעם.  אדם, העובד כל היום ומקדיש את עצמו לעת ערב או בימי שבת ומועד לפיתוח כשרונותיו האמנותיים, עושה בלא ספק מעשה אישי, מוסרי, וחברתי נאה.  אך כשנבוא להעריך את פועל-רוחו האמנותי לא נוכל להסתפק בכך, שנהא מדגישים כיצד נעשה המפעל הזה, אלא עיקר השאלה יהיה מה נוצר על ידו.  אופן העבודה הוא פרט ביוגרפי חשוב מאד, לאחר שהיוצר והאמן ראויים שנטפל בביוגרפיה שלהם, היינו, לאחר שיש לפנינו רכוש אמנותי גדול, ואנו מבקשים להבין את סודות יצירתם.  הבא להראות תוצגת אמנותית לקהל רחב, חייב להוכיח תחילה, שחטיבות יצירה בידיו, הראויות לעורר התעניינות. 

מתוך היקש מוטעה סבורים ישובינו החדשים, שעקרון ההספקה העצמית חל גם בספירת הספרות והאמנות.  כל גוש מעמיד משוררים, יוצרים ואמנים ומעתיר עלים שבחים, שיש בהם כדי לכבות את הניצוצות האמיתיים המהבהבים פה ושם.  עוד מעט ונזכה לדעה, שמפעל אמנותי, הואיל והוא פרי עמל שלא נוצר על חשבון שעות הנופש בכפר, אלא הוא תוצא של התקדשות והתמכרות במשך כל שעות היום בעיר    אינו בגדר אמנות.  מצוה היא לעקור תפיסה פרימיטיבית זו, המכתירה משוררים ואמנים מטעמים אידיאולוגים וכתתיים או לשם אבטרקיה רוחנית חסרת-שחר. 

אמנות-הדמות ואמנות-הניב הן מעצמה רוחנית, הבזה לכל גבולות וכוונות חיצוניות.  היא פורצת גדרים ומשטרים ומשליטה חוקיה ומשפטיה.  נשמת-אפה חירוּת הרַחַף, כוחה בכשרון ובטוב טעם, אקלימה    אמת ומישרים. 

 

תרצ"ה

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה