_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יפיוּתוֹ של שֵׁם באהלי יֶפת

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

כל-אימת שאנו עסוקים בסוגית תרגומים, הרינו מתכוונים בדרך כלל לתרגום ספרים לועזיים לעברית, להרקת ערכי ספרות ומדע ללשוננו, כלומר למה שקדמונינו רמזו במימרא הנאה "להכניס יפיפותו של יפת באהלי שם".   תרגומים כאלה מקובלים עלינו וחשיבותם היא כבר מן המפורסמות שאינם צריכים ראיה.  שכן הכל מודים בימינו, שספרותו של כל עם נבנית לא רק מיצירות מקוריות, אלא גם מיצירות-חוץ, ילדי נכרים, פרי אומות אחרות, שרוח אנושית גדולה מזוגה בהן ולפיכך הן שוות לכל נפש של אומה תרבותית.  אף אין עוררין על כך, שתרגום השבח והעליה של ספרות העמים מעשיר לא רק את הספרות הלאומית ומרחיב את אופקם של סופריה וקוראיה, אלא מחסן גם את הלשון הלאומית, מרדד אותה, מחייב אותה לסייר באוצרותיה, לצלול במצלותיה ולמצוא דרכי-הבעה וערכים מקבילים, מכשירה להלביש הרגשות ומחשבות ומראות, שלא היתה להם דריסת רגל עד כה בתחומיה, ליצור צירופי-ניב חדשים.  קיצורו של דבר, התרגומים הטובים מגלים מחוזות נעלמים לנפש העם המרגשת והמשכלת ומעלים אפשרויות בטוי חדשות לשון העם.  התרגומים מסייעים איפוא למיצוי היכולת היצירית והלשונית הגנוזה, ואילולא הם היתה זו מוטלת עלומה ורדומה, בטלה וקמלה. 

כל אלה הם בגדר מוסכמות.  מה שאין כן תרגום מעברית ללועזית, הרקת הטוב והיפה שבלשוננו ללשון העמים, ובשינוי נוסח הקדמונים "להכניס יפיפותו של שם באהלי יפת".  ענין זה עדיין מוטל בספק אצל רבים, ועל כל פנים אינו מחוור להם די צרכו, ולפיכך דוחים אותו בשה"י פה"י.  אם דורש בסוגיה זה סופר עברי, מרננים אחריו שהוא מבקש לפרסם את עצמוואת יצירתו, ואם המציע לתרגם הוא עסקן משכיל, שהגיע לכך מתוך בקיאות בהוויות העולם, מיד מהרהרים אחרי מידותיו ומעלים עליו חדש שמא רצונו לעסוק בזן חדש של "תעמולה ציונית".  מכל מקום, עדיין תרגום מסוג זה הוא בבחינת בעיה, שמעטים עמדו על טיבה.  ואפילו אלה הנפנים אליה משעה לשעה ומסייעים למלא מקצת מן הצורך הזה, הריהם עושים זאת כלאחר-יד ואגב שיטפא דעסקנותא.  מעידה על כך המקריות שבבחירת ספרים עבריים לתרגום, שלעתים רחוקות אתה יודע טעמה וצידוקה, וכן הדילוגין והסירוגין שבפרסום תרגומים, שפעמים עוברת שמיטה ואפילו ספר עברי אחד אינו נעתק ללועזית, והחלל בין יפיפותו של שם ובערותו של יפת, שאינו יודע דבר וחצי-דבר על יפיפות זו    נפער ואינו מתמלא.  וחבל.  לפי שכבר מזמן בשל הצורך לתרגום יצירות עבריות ללשונות לועזיות, כדרך שגם היכולת לכך גדלה בתקןופה זו בשיעור שלא שערנוהו לפני שנים שלושה עשורים.  בשלות זו שני סימנים לה:  מציאות של מסכת יצירה פיוטית, בלטריסטית ומסאית, גדולה בכמותה ונכבדה באיכותה, עשירה בנושאיה ומגוונת בצורותיה;  וסימן שני    גידולו של דור סופרים ומשכירים עבריים הנזקקים ללשון האנגלית, הצרפתית והספרדית, שמקצתם כבר מוכשרים לתרגם כהלכה מעברית ללועזית ומקצתם עתידים להיות מוכשריםלכך, לאחר שיתקינו את עצמם יפה באסכולה של תרגומים, הצריכה להיווסד בישראל.  ואף בתחום זה יפה כוחו של הכלל:  הביקוש בורא את ההיצע.  הכוחות התרגומיים המעולים, שלא היה להם דורש ולא היה להם שימוש, יתעוררו וישתלמו ויכירו בערכם ובכשרונם, ויבואו למלא את תפקידם כראוי. 

 

ב

תחילה ראוי לעיין בשאלה:  סוג זה של תרגום מה תכליתו?  איזה חסרון הוא בא למלא?  האם הוא בבחינת מותרות, ענין של מהיכי-תיתי, שלא יועיל ולא יזיק, או יש בו משום צורך חיוני?  האם שגיון של יחידים הוא, שדעתם זחוחה עליהם, או היא תביעת התרבות הלאומית?  שאלות אלו וכיוצא בהן ודאי תישאלנה על ידי רבים כענין ודין הוא להשיב עליהן כהלכה. 

קיימא לן:  כל אחד זקוק לא רק לאישור ערכו מצד עצמו, אלא הוא נכסף לאישורו מצד הזולת, ואין הוא מאמין בכוחות עצמו ואינו מסוגל למצות את ךעצמו בלי אותו אישור-חוץ, בלי גושפנקת-הזולת. 

ואין "חולשה" אנושית של הפרט או הכלל, כפי שרואי-פני-השטח רגילים לדמות, אלא זוהי תולדה של זיקה חברתית, זיקה שמבראשית של התודעה הפרטית לתודעה הכללית, המקבלת אורה ותוקפה מזו האחרונה.  שהרי גם אמת אישית אינה אמת שלמה עד שהיא זוכה לתוקף כללי.  ולא עוד אלא שזוהי תכליתה של כל מלחמת בעלי תריסין לאמת, לעשותה מקובלת על הכל ורצויה לכל.  ביחיד סתם אמרו, קל וחומר ביוצר, שכל הגדול מחברו, ספקותיו גדולים ביחס לעצמו ולחין-ערך יצירתו.  ולא-אחת מחוללת הסכמה או התנגדות מצד הזולת תמורה הרת-גורת בנפשו, אם לצד האמונה בחוכותיו ואם לצד ההתבטלות. 

כלל זה כוחו יפה גם כלפי היצירה הקיבוצית, ששמה ספרות.  גם ספרותנו זקוקה לאישור מן החוץ, כדי שלא תהא מוחזקת בעיני עצמנו ובעיני אחרים כספרות של שבט, כספרות המונחת בקרן זוית.  מבחינה זו לא די בכך שבני אאומה מודים בה ומוקירים אותה, אלא צורך הוא שגם עמים אחרים יכירוה, יתבשמו הימנה ויברכוה על הטוב והיפה, שהיא האצילה עליהם.  הודאה זו, שיש בה משום הודייה, היא סם-חיים ליצירה הרוחנית הלאומית, שכן היא מחזקת את אמונת יוצריה בערכה ומפתחת בהם את חוש היעוד ואף מכפילה את האחריות לכל מדור ומדור שבה, לכל פרודה ופרודה משלה. 

אם נעיין יפה נמצא, שההערכה העצמית יש בה לעתים קרובות האור החוזר מן ההערכה של הזולת.  ולא תמיד זהו סימן רע.  גנאי הוא להצמד לאָפנה ספרותית או אמנותית ריקה, הנולדת בחו"ל ומשתלטת בארצות אחרות עד כדי טמטום הטעם העצמי והדברתו.  אך השומע תהילת יצירתו יוצאת מפי נכרי, שניתנה לו בכלים לאומיים שלו, והוא מתמלא שמינית של גאוה, ובטחונו גדל בו    אינו עובר שום עבירה, אלא נוהג במידת האדם הבריא.  הוא הדין באומה ובספרותה.  ההסכמה מצד עמים אחרים לגדולתה של יצירה לאומית אינה מגרעת והחיזור אחריה איננו מידה רעה, אלא היא משורת ההגיון וההגינות.  אפילו הבורא יצר את האדם, כדי שיצדיק את דינו ויקלסו ויאמר:  ברוך שככה לו בעולמו!  קל וחומר בשר ודם, שאינו יכול להתקיים בלי ברכת הנהנין, ומקור יצירתו ברוך במידה שמרובים השותים מבארו ובה-במידה שגם רחוקים באים לרוות ממנה.  ולא עוד אלא שמתכונת הרחוקים לגלות צדדים של זיו וחן ביצירה, שהקרובים, בני עמו של היוצר, סומים ואינם רואים אותם.  וכבר אירע לא-אחת, שסופר או אמן לאומי נתגלה תחילה בחוץ לארץ, ולאחר שהוכתר בכתר של אמן גדול שם, נפקחו גם עיני עמו וראוהו בדמותו הנכונה.  תרגום היצירה הלאומית ללשון עם אחר, עשוי להביא לידי פתחון-לב ופקחון-עינים, באופן שיתגלו מראות חדשים, שהיו טמונים במחשך אילולא חושיהם ותגליתם של זרים ורחוקים.  עם אחר, עשוי להביא לידי פתחון-לב ופקחון-עינים, באופן שיתגלו מראות חדשים, שהיו טמונים במחשך אילולא חושיהם ותגליתם של זרים ורחוקים. 

 

ג

תפוצתנו גרמה, שרוב העם התרחק מלשונו ומגנזי תרבותו.  לחמו הרוחני אשר הוא אוכל הוא לחם-נכר ורק פרפראות וקינוח-סעודה מוגשים לו לפעמים מן המקור.  אין לו מושג על מה שנזרע בשדה יצירתנו הרוחנית ולא על מה שצומח בו.  היכל השירה והמחשבה העברית נעול בפניו, וביחוד בפני הדור הצעיר.  הכל שרוי אצלו במזל לועזיות.  הוא שומע, אמנם, מליצות כלליות על תרבות עברית גדולה ועל ספרות עברית חדשה מפי שגרירים ישראליים או מפי עורכי מגביות, אך "העצם הרוחני כשלעצמו" איננו ידוע לו ורישומו אינו ניכר בו.  ולא זו בלבד שחסר לו המזון הנפשי האמיתי, והוא דל ומדולדל ומתפרנס משיירי-יהדות עלובים, אלא שהאומה בחזקת סכנה להיעשות כשתי אומות. 

הסומכים על חינוך עברי בגולה משלים את עצמם ואת אחרים.  רק שבלים בודדות יעלו בשדה-העבריות בתפוצות;  ואף על פי שהן צריכות טיפוח וגידול וחשיבותן רבה, אינן אלא שבלים בודדות.  רוב העם צפוי אלי התבוללות בתרבות עם-הארץ. 

לפיכך צורך הוא לתרגם בשבילו את מיטב היצירות העבריות, שעלו ועולות בתחום הספרות היפה, ההגות והמדע, כדי שיתבשם מהן, ולוא בלשונו הלועזית שבפיו.  ובהכירו את אלה תגבר בו הכרתו העצמית והלאומית ויושקעו בנפשו יסודות רוחניים, שנוצקו בבית-היציקה הישראלי.  ע"י כך יתוסף בו חוסן יהודי ויוכל לעמוד בפני רוחות מנשבות.  יתר על כן:  המקור המתורגם יביא רבים לידי איתערותא ויזרזם לילך אצל המקור עצמו, לשאוב ממנו בכלים שאינם שאולים, בכלים עבריים. 

וראוי לשים לב לכך, שתרגום היצירה העברית בשביל העם בתפוצות אף יש לו ראייה וזכר בתולדותינו.  בראש וראשונה יש להזכיר תרגום השבעים באי פארוס.  אין לספק, שתרגום השבעים, שנעשה ביזמת יהודי אלכסנדריה של מצרים בתקופת הבית השני ע"י שבעים ושנים זקנים, שנשלחו לשם כך מירושלים, בא בשעתו למלא שני צרכים:  צורך יהודי וצורך כללי.  היהדות שבגולת מצרים נתמעטה דמותה הרוחנית והתרחקה ממקור התנ"ך ומלשונו והיא שתתה מבארות יוון עד כדי כך, שהיה חשש גדול שמא תשתכח תורה לחלוטין מפיה ומלבה.  לפיכך נתעוררה זו והביאה מומחים מירושלים, כדי להריק את תורת ישראל לתוך כלי יווני ולהציל בדרך זו את עצמותה ואת עתידו של הדור הצעיר. 

אולם גם הצורך השני לא היה ענין של מה בכך.  הגולה הישראלית באלכסנדריה, שנסתפגה רוח יוון והשיגה נכבדות בסולם החברה, רצתה להתנאות לפני שכניה וידידיה בערכי החיים והמוסר העצמיים, כדי להפיג את הרושם, הנחקק תמיד בתנאים כאלה בלב הגויים, שיש כאן עדה החיה חיים של טפילות רוחנית.  תרגום התורה ליוונית החזיר ליהודי מצרים בשעתם את גאונם הלאומי והגביר את הכרתם הישראלית.  אפילו אלה, שעדיין היו ראשם ורובם בתוך תחומי הרוח הישראלית ושתו מבארו של התנ"ך בלשונו המקורית, זרח עליהם האור החזר מהערכת הגויים ועמידתם היתה מאוששת יותר ומכובדת יותר גם בעיני עצמם.  על ידי הרמת ערכה של תורת ישראל בעיני היוונים, עלה ערכה גם בעיני היהודים.  ו"אגרת אריסטיאס" מטעימה בעיקר את המניע השני לתרגום השבעים.  היא מספרת, שלאחר שנגמרה מלאכת התרום "השתומם המלך לחכמת המחוקק".  וניכר שבעל האגרת נהנה מהשתוממות זו ושהיא היתה עיקר התכלית.  ואף פילון האלכסנדרוני, שנולד כארבעים שנה קודם החורבן, אמר על מעשה תרגום זה:  "הדר-קדשה של התורה זכה להתפעלות לא רק אצל היהודים, אלא אף אצל כל העמים האחרים.  – – –  ולכן יש עוד עכשיו מדי שנה בשנה חג ומועד באי-פארוס, שעוברים לשם לא רק יהודים, אלא אף נכרים הרבה מאד, לכבד אותו מקום שבו זרח בראשונה אור התרגום ולהביע תודה לאלוהים בעד חסדו הישן, שלעולם הוא מתחדש.  – – –  וכך נראית התורה רצויה בקנאה ויקרה לכל, להדיוטות ושרים, וכל זה אף על פי שאותו עם אין השעה משחקת לו זמן רב    והרי דבר רגיל הוא, שמעלותיהם של הנמצאים במצוקה נחבאות בצל.  ואילו היתה לעם הזה התחלה למצב יותר מזהיר, מה גדולה היתה אז התוספת!  חושבני, שהנכרים היו מוותרים כולם על מידותיהם ועוזבים מנהגי אבותיהם ופונים להוקיר רק אלו החוקים". 

נמצאנו למדים, שהתרגום היה גאוותם של היהודים באלכסנדריה, וכל המקורות הקדומים עד לחורבן מהללים ומשבחים אותו ואת המלך תלמי.  ורק לאחר שאותו תרגום נעשה נחלתם של הנוצרים, שינו חז"ל את טעמם והתחילו להביט עליו בעין רעה וחשדנית.  מכאן ההערכה השלילית שבספרות התלמודית.  ובתוספת למגילת תענית כתוב, "שבשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים". 

הצורך בתרגום ספרות ישראל ללועזית כבר היה איפוא לעולמים, ואף מחוללי הצורך הזה וסיבותיו אינם חדשים, ועם כל השוני בתנאי הזמן והמקום, עומדות בעינן שתי מגמותיו של אותו צורך:  מגמת-פנים ומגמת-חוץ. 

ויש עוד טעם ונימוק לתרגום מסוג זה.  אנו משפיעים על העם היהודי בחו"ל וכן על הגויים שפע של נאומים ומגילות עפות, השורטים על גבי קליפת הדברים ואל תוכם לא יגיעו.  התעמולה הרשמית והרשמית-למחצה היא על-הרוב מדינית, שתכליתה לרכוש אהדת או"ם, להטות אלינו את דעת הקהל העולמית, או לערוך מגביות מוצלחות ולפתוח כיסיהם של נדבנים.  תעמולה זו עם כל נחיצותה, כוטחה מוגבל בתחומים מסויימים.  יש שערים שאין סיפק בידה לפתוח כל עיקר, והריהם נעולים.  היא מצמצמת את המושג "ישראל חדשה" ומעמידה אותו על הישגים משקיים וצבאיים, החשובים מאד כשלעצמם, אך הם כבר נעשו חולין ושיגרה.  העולם כבר התרגל לכל אלה ושוב לא יתפעל מהם.  כנגד זה צריך לפתוח לפניו את אוצרות הרוח שלנו.  והלא עד כה חתומה וחסומה בפני הקהל העולמי, ואפילו בפני הסופרים והמשכילים, היצירה הרוחנית שלנו לכל היקפה.  וגדול הוא ילקוט הסיפורים המתמיהים בתחום זה, שכל מי שבא במגע עם נכרים ויהודים בחו"ל מביא עמו.  אפילו פלא תחית לשוננו אינו ידוע כהלכה.  קל וחומר השירה, המסה וההגות שלנו.  רק תרגום נכסי הרוח עשוי לגלות את המאור האמיתי שבישראל ואת כוח יצירתה. 

 

ד

תרגום זה הוא מלאכה וחכמה כאחת.  אין זה קל כל עיקר להעתיק ללשון לועזית משופרת סיפור עברי או שיר עברי או מסה עברית.  התרגום בדרך כלל מחייב, מלבד בקיאות מרובה בשתי הלשונות, גם זיקה לנושא המתורגם, אין אנו יכולים עדיין להתברך במתרגמים רבים הראויים לשמם.  כבר קמה לנו חבורה מצויינת של מתרגמים מלועזית לעברית, אבל מתרגמים מעברית ללועזית    נער יספרם.  וזוהי תקלה גדולה.  אף על פי כן כבר ישנן התחלות של ממש.  וצריך להניח יסוד לבית-ספר, שיכשיר מתרגמים טובים, שיראו תעודתם בכך.  העבודה עצמה מסורה תמיד למצפונו של יחיד, אבל היזמה והאחריות צריכות להיות לאומיות, ממלכתיות.  שכן, הואיל ואין עדיין בידנו מסורת של תרגום מעברית ללועזית אין לסמוך על מעשי יחידים בלבד או על התפתחות שממילא.  יש צורך ביצירת מטבעות לשוניים לועזיים או בהכרעה מה לשבט ומה לחסד.  ההרגשה והמחשבה שלנו, חיינו החדשים, צורות ההווי המיוחדות בקיבוץ, במושב, במעברה ובעיר, נתלבשו בלשון מיוחדת ואינם ניתנים על נקלה לתרגום לועזי מדוייק ומוסמך, באופן שהנכרי יהא מרגיש בו טעם מקורי.  שכן כדי לכבוש את לב המשכיל בעולם, מן הכורח הוא שהתרגום הלועזי יינתן בלשון מדוייקת ומסולתת, שמצד אחד לא תקלקל את המקור ולא תסלפנו, ותמסור את גוני-הגונים שלו, ואילו מצד שני לא תהא זאת לשון סורסית, שהנפש היפה סולדת ממנה.  הקורא הלועזי צריך שירגיש בתרגום טעם מקורי ותרבות ביטוי בהעלם אחד.  אנו יודעים, שתרגום מעולה מעלה את המקור ומשביחו, בעוד שתרגום פגום מפגל את המקור ומנמיכו.  וענין זה של חינוך מתרגמים מן ההכרח שייעשה צורך חיוני מצרכי המדינה שלנו, אף על פי שעדיין אינו מורגש לרבים, הרואים בו מותרות או דבר מלאכותי. 

ולפי שהכוונה להראות ליפת יפיפותו של שם, יש להקפיד מאד מאד בבחירת היצירות המתורגמות, באופן שכל אחת מהן תהא בחינת נציגת הרוח היוצרת בישראל.  סנהדרין קטנה תשב על מדוכה זו ותקבע תכנית לתרגומים, שתכיל סוגים וסוגיות שונים מן הספרות העברית היפה, מן המחשבה החדשה ומן המדע העברי.  כל ספר יימסר למי שמוכשר במיוחד לכך, ומערכת של בקיאים ובעלי טעם תבדוק ואך תפסוק הלכות.  התרגומים יהיו מעין מזיגה של יזמה אישית יוצרת ושיקול-דעת קיבוצי.  שכן כל מי שנזדמנו לידו תרגומים לועזיים מעברית, שנעשו בשנים האחרונות, יודה, שעדיין חסרות אמות-תרגום בתחום זה והבוסר ואף הבלבול רב.  ודאי, לא ביום אחד תיווצר מסורת תרגומים ראויה לשמה, אך הנחת יסודותיה היא חובה על דורנו. 

כבר נאמר לעיל, שנכסי ספרות, הגות ומדע נכבדים צבורים ועומדים בארונותינו ואף בחלונות-הראוה שלנו.  רכוש זה חי ופועל ומחנך את עמנו במתהווה במולדתו.  הוא, פרי רוחנו וגידול אדמתנו, אך אינו בשום פנים ואופן צמח-בר ננסי, אכזוטי, הצף ועולה באץ לא-זרועה, ומשמש כאחת משכיות-החמדה בשביל תיירים או שוחרי פלאות.  כשם שאנו מוציאים לחם מן האדמה וכשם שאנו מגדלים פירות וירקות במו ידינו, כך ממש נוצרו על קרקע המולדת יצירות ספרותיות ואמנותיות.  יתרה מזו:  מאדמתנו הגשמית נתרחקנו ונתלשנו, ואילו במורשתנו הרוחנית היינו דבוקים ורציפות היצירה לא נפסקה מעולם.  וכל מי שמדבר עברית ואינו חש את רציפות הדורות, הריהו סומא וחרש.  וכל מי שקורא סיפור או שיר עברי חדש ואינו מריח את ריח הסיפור התנכי הנודף ממנו    תתרן הוא.  וכל מי שמפקפק בכך, שהיצירה הספרותית שלנו היא טבעת בשלשלת-הזהב, שתחילתה נעוצה בספר "בראשית", וחברותיה נשתרשרו לתוכה בתקופות שונות עד היום הזה    כושר-הבנתו והבחנתו טעונים בדיקה. 

עד כה היתה בעיקר תנועת תרגום חד-סטרית, אם הורשינו לומר כך, מן החוץ ולפנים;  תרגמנו ממיטב (וגם ממירע) ספרותם של עמים רבים ושיבצנוהו בתוך מערכתנו הרוחנית.  שיבוץ זה היה בו גם שיפוץ בית ספרותנו.  ספרותנו הונפה תנופה גדולה.  הורכבו בה צורות חדשות, הוכנסו בה מיקצבים ומשקלים חדשים, הורחב אופקה, נתמתח כוח-קיבולה, נמזגה לתוכה רוח רעננה והועמדה על דוכן הזמן החדש.  אמנם, זרם התרגומים הכה אותה לא-אחת בתדהמה והשפע החיצוני הכביד לפעמים על אברי-העיכול שלה, אבל חוקי הקליטה והפליטה פעלו בקצב מהיר, ומה שנפלט נפלט ומה שנבלע נבלע והביא לידי מחזור-דמים מחלים ומבריא. 

עכשיו עלינו להוליך את תנועת התרגומים בכיוון הפוך, מן הפנים ולחוץ.  ויש מה להוליך.  אין אנו עניים כל עיקר.  יצרנו משהו מיוחד כמעט בכל תחומי הרוח.  אותו משהו יש בו בנותן-טעם לתרבות האנושית ואם נלבישנו לבוש לועזי ונגישנו כראוי וכנכון לפני מבינים ומשכילים שבעמים, חזקה עליהם שירגישו בטיבו וביחודו.  שכן הסיפור שלנו, זה שהוא באמת שלנו, בין אם הוא מפרי עטם של עגנון או הזז ובין אם מחברו יזהר או שמיר או מגד, איננו העתק ולא חיקוי, לא לפי נושאו ולא לפי צורתו ומבנהו.  ויתרה מזו    בשירה.  פמליא זו של משוררים, שתיארו את נוף ארצנו, ביטאו את חבלי גידולנו, את נפתולינו עם הטבע ועם אלוהים ואת רנן חיינו בחול ובחג, אינם איכות מבוטלת.  והגות זו על עם ואדם, שהביאה לידי עיצוב צורות חיינו בקבוצה ובמושב, לפני היותן וכבת-לוייה להן לאחר היותן, ונחקקה באותיות עבריות, בחינת אש שחורה על אש לבנה, ראויה שהעולם הגדול יכירנה ויאמצנה.  היא נוגע בשרשי קיומנו כעם וכחברה.  אין היא בחינת פרחים ואף לא פרי התחכמות או רצון לחדשנות-סרק, אלא היא מלוכלכת בשפיר ובשיליה של לידת חיים חדשים.  מסופקני, אם אנו בעצמנו עמדנו כהלכה על טיבו של חזיון זה, שיש באוצרנו מחשבה מקורית על הלאומיות ועל הסוציאליזם, על אדם ועל ציבור, על קולקטיביזם ועל אינדיבידואליזם, על תרבות ועל ציביליזציה, על יהדות ועל נצרות, על קלקלות ההוויה ועל חזון העתיד.  הוא הדין לחקר הטבע של ארצנו וקדמוניותיה. 

ודאי מצויים בעולם משוררים ומספרים וחוקרים גדולים יותר מן העבריים שבדורנו;  אולם גדולתם של אלה אינה מקפחת את יחודם של אלה.  הם גדולים מהם, אך אינם כמותם.  להם חותמת ופתילים משלהם.  הם שרים ומספרים ב"טמבר" משלהם.  קולם לא נשמע עדיין כראוי בעולם, מפני שעד כה היה מנסר והולך רק בפינה זו שבתבל.  אולם האמת העצורה בה ענין בה לא רק לכאן, אלא לקרובים ולרחוקים, והיא ראויה שתתגלה להם, ואולי תחזור בת-קולה מהתם להכא ואף אנו נקשיב לה קשב רב יותר והיא תתחבב עלינו חיבה יתרה. 

על כל פנים בא מועד לחונן את ספרותנו, להוציאה מקרן זוית, להכין לה לב מבין ולעשות לה אזנים שומעות בעולם הרחב, בעולמם של יהודים ובעולמם של הגויים.  על דרך זו עולה תרגום יצירות ללשונות-לועז למעלת תעודה לאומית ואנושית דחופה. 

 

תשי"ז

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה