_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסוגיות הזמן

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

כל עם וכל יחיד חיים בשתי ספירות, בספירת המצוי ובספירת הרצוי, בספירת המציאות ובספירת החזון.  אין לך אדם בלא חלום, בלא עולם נכסף.  וניתנה הרשות לומר, שמותר האדם מן הבהמה    חלומו וכיסופיו.  יש חלומות-לעתיד, מעין שאיפה לעולם טוב יותר ונעלה יותר.  מה שקורין חזון-העתיד, אוטופיה חברתית, יסודו בשלילת ההווה ומומיו ובהתמכרות לבאות, המפיקות זיו ונוגה. 

החלום הולך, כידוע, אחרי הפתרון.  אך לא לכל חלום יש פתרון.  ישנם חלומות בטלים, הזיות של תוהו, געגועי התפנקות.  אין פתרון בלי פותר, בלי מאמץ לפתור.  אפילו חלומו הלילי של יחיד צריך, כידוע, שלושה אנשים נאמנים, שיגידו לו:  חלמא טבא חזית.  קל וחומר חלומו של עם.  חזון שאין לו נושא אנושי מובחר, העושה להגשמתו ופותרו לטובה חותך לו חיים, סופו להתכסות במשאון.  קיומו של רעיון גדול בכלל תלוי במציאותו של מי שממית עצמו עליו.  מימות הנביאים, אפלטון ועד ימינו, ניסרו בחללו של עולם מחשבות וחזונות רבים וקוסמים ביותר, ואם לא התגשמו הרי זה מפני שלא היה להם פטרון ולא נושא חי.  לפיכך לא היה רישומם ניכר אלא בתחום העיון וההפשטה. 

חזון שיבת-ציון, חלום התחדשות מלכות ישראל, חי חיים כפולים תקופות ויובלות.  עירוּת ותרדמה שימשו בו בעירבוביה.  פעמים אחדות היה ניעור, מדליק ניצוצות ומכנס סביבו צמאי גאולה, אך עד מהרה היה חוזר ושוקע.  ויש שהיה נדמה, שהוא בוקע ויוצא בכוח אדיר ועוד מעט ירעיש את מוסדי האומה ויחדש אותם.  אי-כאן אי-שם אף קסם איש גיבור חיל, שנתפעם מאותו חזון משיחי נשגב והפעים חלקים באומה וגרפם בהתלהבותו.  אותה שעה נעשתה שוב ההיסטוריה הישראלית כמרקחה, ונושא חי ומגשים עמד להיבראות ולהתגלות.  אלא שלא עברו ימים רבים וכל ההתעוררות הגדולה הזאת עלתה בעשן המיסתורין או הבגידה או ההסתאבות.  ושוב באו ימים של תוחלת ממושכה, של תפילה שלא נתקבלה, של צַפֵּה-ואל-תעשה. 

מאותו חזון משיחי, חלום שיבת-ציון, נולדה, בסוד הצירופין והגלגולים, האוטופיה הציונית.   

ארבעה סימני-היכר נתייחדו לה והיו חותם כוחה ועוזה:  א)  היא משכה חיותה מתור-הזהב של העבר הרחוק, ישראל שאבדה;  ב)  הגשם והסופה של ההווה המר טיפחוה;  ג)  פני העתיד היו חקוקות עליה וחזון הבאות היה נשמת-אפה;  ד)  סמוך ללידתה הציגה את כף רגלה על אדמת המציאות ונזדווגה לנושא אנושי, שכרת עמה ברית-חיים-ומוות.   

מכאן הצלחתה של האוטופיה הציונית, שהכל תמהים ושואלים לה.  שכן אוטופיה, שארבע סגולות אלה לה, הגשמתה מובטחת לה.  דוק ותמצא, שבכל התנועות המשיחיות בישראל, שניסו להחזיר את עטרת המלכות ליושנה ולחדש ימינו כקדם, לא נזדמנו בהן מעולם כל ארבעת התנאים האלה, ולפיכך נכשלו.  ולא עוד אלא שגם עצם טיבה של האוטופיה הציונית ותוכנה, שהיו משוכללים וכלולים בהדרם, עשאוה חטיבה מיוחדת וחיבבוה על בחירי העם.  שכן מצאת בה את להשאיפה לגאולה הלאומית הנכספת, לפדוּת האישית, לשחרור האדם, למהפכה כללית ורוחנית, לשינוי דמות החברה, בדיבור אחד:  באוטופיה זו נמזגו מראשיתה כל היסודות שמהם נברא עולמו של יהודי ושל אדם, והאירו מתוכה יהדות ואנושיות, קדמוּת וחַדשוּת, הוד זיקנה וחן-נעורים, ערגון העבר וחוסן צרכי ההווה.  משל כל הדורות נתנו ידיהם לדור הזה ללטוש את יהלום החזון העתיק למען יהיה לו ברק וזוהר מצודדי לבבות.  ואמנם לבבות רבים הלכו אחריו שבי והיו מוכנים לעקור ממולדתם ולנסוע בדרכים משובשות לארץ רחוקה, היא ארץ האבות, כדי לפתור את החלום ולהגשים את האוטופיה העתיקה-החדשה.  על דרך זו קם נושא חלוצי מופלא, אשר זנח את ביתו ומשפחתו, ונמשך אחרי קול החזון שבנפשו ועלה לארץ-ישראל.  כאן נולד מולד חדש.  כבש את העבודה, כבש את עצמו, יצר מתוך יסורים קשים דפוסי חיים חדשים, נאבק, נלחם והכריע אויבים, הפריח שממות, חידש את פני הארץ וכעבור שנים שלושה דורות באה שעתה של הגשמת האוטופיה:  מדינת ישראל קמה.  עצמאות ישראל נתחדשה. 

 

ב

מדינתנו היא איפוא פרי התפתחות שנמשכה כמה דורות, אך התפתחות זו נחתמה בקפיצת-דרך, במהפכה, השינויים המודרגים הבשילו את התנאים למהפכה, וזו הביאה עמה קוממיותנו המדינית.  כדי לעמוד על טיבה של התמורה הזאת ולהבין את משמעותה ואת התביעות המקופלות בה, מן הראוי שנסתייע בדרך מחשבתו ובמושגיו של גוסטאב לאנדאואר, כפי שבאו לידי ניסוח במסתו החשובה  "המהפכה". 

המהפכה מכוּונת, לפי לנדאואר, כלפי כל תחומי החיים בחברה, שהיו זמן מסויים במצב של קבע יחסי.  לתקופה זו של יציבות יחסית הוא קורא טוֹפּיה.   הטוֹפּיה היא התבססוּת המסטר הקיים, מציאות של רעב ושובע, שלום ומלחמה, אסונות וחיי אושר, בטחון ופחד.  אולם שום משטר ושום מצב אינם קיימים לעולם.  הכל שוטף.  מעט מעט משתנית "טוֹפיה" זו עד שהיא מתרופפת ומתערערת, מבית ומחוץ.  אז מגיעה שעתה של האוטופיה.  האוטופיה היא עירוב של שאיפות אישיות, של מגמות רצון שונות, הקיימות תמיד קיום נפרד, אלא שבשעת משבר הן מתלכדות, נישאות יחד עם הגלים הגועשים, ונעשות צורה של הוייה חברתית.  כל טופיה מולידה אוטופיה, וכל אוטופיה שבה ומולידה טופיה, וחוזר חלילה.  שעת מהפכה היא אותו משך-זמן, שהטופיה הישנה כבר בטלה, והחדשה טרם באה לעולם.  המהפכה היא איפוא הדרך מטופיה לחברתה, מיציבות יחסית, על פני התוהו ובוהו והאנדרלמוסיה, אל יציבות יחסית אחרת.  כל אוטופיה מורכבת משני אלמנטים:  מתגובה על הטופיה, שמתוכה צמחה ועלתה, ומזכרן של האוטופיות הידועות משכבר הימים.  שכן אין אוטופיות מתות אלא למראית עין.  הן ישנות, כביכול, שנת מרמיטה ועם כל זעזוע של מיטת-השינה שלהן, הטופיה, מתעוררת לחיים, אולם כל טופיה יש בה אלמנטים של אוטופיה שנתגשמה בשעתה.  הטופיה החדשה, הבאה להציל את האוּטוֹפיה, מביאה כליון חרוץ עליה. 

הגולה היתה לעם היהודי בחינת טוֹפיה, שבה היתה "יציבות" מסויימת, עם כל השינויים והתמורות שנתחוללו בה מזמן לזמן.  היו אמנם נסיונות משיחיים למהפכות, אבל הם נכשלו ולא זעזעו את הטופיה, את הגלות, אלא באופן שטחי.  היה מעין קבע בחיי ישראל בגולה, שיסודותיו לא נתערערו במרוצת הזמנים.  זאת היתה אולי ה"טוֹפּיה" היציבה והממושכת ביותר, שנתברכה או שנתקללה בה איזו אומה מן האומות עלי אדמות. 

טופיה זו יצרה אוטופיה, תחילה משיחית ואחר כך ציונית.  ואף היא מיוחדת באופיה ובסגולתה.  שכן דורות רבים במשך שנות אלפים טרחו ביצירתה, טיפחוה בחלבם ודמם, הוסיפו לה כתרים ותגים וקישטוה בכל מיני קישוטי דמיון ומחשבה.  ספק הוא אם היתה מימות עולם ועד היום הזה אוטופיה דתית, מדינית וחברתית מזוככת כל כך, מפורטת, משוכללת וחיונית כאוטופיה המשיחית-הציונית.  והיא לא היתה מרפרפת כנשמה ערטילאית, אלא זבד אותה הגורל זבד טוב    ואומה עקשנית החזיקה בה והאמינה אמונה שלמה, שחזון זה עתיד במוקדם או במאוחר להתגשם וליעשות מציאות ממש.  אפשר שדוקא רוב שכלולה וחין גדלותה ושלל גווניה גרמו לרפיון ידים, שכן מי יעיז לברוא הוייה חדשה כמתכוחנתה של אוטופיה מופלאה כזאת?  רק ההשגחה העליונה, הכוח האלהי, יש סיפק בידו לעשות זאת, ואף אמנם יעשה זאת בבוא העת. 

ברם אורך-הגלות ושעבוד מלכויות וחישובי הקץ המאכזבים עשו את שלהם.  והציפיה ללא עשייה הכבידה והתחילה מפנה מקומה להעזה מחשבתית ומעשית.  תחת עוצם התנאים החדשים בעולם ובמשכנות היהודים התחילה ה"טופיה" הגלותית להתערער ולהתפורר.  רוחות זעף חדרו לתוכה והפילו כל מה שהיה רעוע.  מבחינה היסטורית ואף ממשית היו שתי אפשרויות לפני היהדות:  להתקרב לקץ-הימין, להבטל ע"י התבוללות ושמד, או לבנות טופיה חדשה בסיוע של האוטופיה בת הדורות.  רוב האומה בחר, ביודעים ובלא יודעים, ברצון או בעל כרחו, באוטופיה, בבנין-עולם.  

ודאי, אין שום חלום מתקיים במלואו ואין שום אוטופיה מתגשמת ככתבה וכלשונה.  המציאות הממשית "מגיהה" אותה, מפשטת את עקמומיותה ומסגלתה לתנאי הזמן.  דמותה הראשונה של האוטופיה משמשת קו ומשקולת לאלה המגשימים אותה, אך אינם כפותים לה ואינם אדוקים בכל פרטיה ודקדוקיה.  אין איפוא פלא, שגם האוטופיה המשיחית-הציונית לא נתגשמה לפי הנוסח המקובל והמסורתי.  הזמן הטביע חותמו בה ותנאי החיים עיצבו את דיוקנה.  אולם ביסודו של דבר הריהי כפי שהיתה חרותה בלבבות.  ותמציתה:  חידוש מלכות ישראל.  ואם אנו גורסים היום ממלכתיות, אין גירסה זו משנה ולא כלום.  ולא עוד אלא שאפילו חבלי-משיח ומלחמת גוֹג ומגוג וכל האימים, שהיו צריכים, לפי מדרשי האפוקליפסה, להתרגש על ראשה של כנסת ישראל כאקדמה לגאולה    באו עלינו כתומם.  עצמאות ישראל הוחזרה לנו לאחר השואה הנוראה באירופה ולאחר מלחמת-שחרור עקובה מדם בנינו ובנותינו בארץ ישראל.  נתקיימה איפוא גם נבואת אחרית הימים, שהיתה בת-לויה לאוטופיה המשיחית. 

 

ג

על דרך זו אנו אומרים שמדינת ישראל היא טופיה חדשה, שנולדה מתוך האוטופיה, שאף היא היתה ילידת הטופיה הגלותית.  כבכל טופיה יש כבר בה יציבות מסוימת, מציאות בת קבע והתמדה.  מסתבר, שטופיה זו עדיין לא הגיעה לגמר חתימתה.  היא מתהווה והולכת, משתכללת והולכת.  תפקידה טרם נתמלא.  האוטופיה    אמה יולדתה    חיה וקיימת ונכספת להתממש בשלמותה.  לשון אחרת:  כל עוד מרבית האומה פזורה בגויים, ואיברים ממנה מדולדלים מחמת שעבוד מלכות, ושערי יציאה נעולים בכמה מריכוזי היהודים, ומצויים עדיין מדבריות ושממות וטרשים במישורי ישראל והריה, ומעמד מדינתנו וכבודה לא הגיעו לחוסן ולשיעור המפוּללים, וקיבוצי הגלויות לא נעשו חטיבה אחת, והלשון העברית כרותה עדיין מפי רבים, והתלוּת הכלכלית גדולה ומכאיבה, והגבולות פּרוצים, ואויבים אורבים, והבטחון מפני חרב ופלישה ממנה והלאה    לא בטלה האוטופיה הציונית.  אדרבה:  דוקא עכשיו, בצאתה מן הכוח אל הפועל, כוחה יפה שבעתיים ומסוגלת להיניק מעסיסיה את הטופיה ולהאציל עליה מזיווה והודה.  כל עוד חלום שיבת-ציון היה בחינת אגדה והזייה ואיש לא העיז לראותו כבר-הגשמה, יכול היה להשאר כך עוד דורות רבים;  עכשיו כשאנו עומדים באמצע התגשמוּתו, הרי זה בגדר האפשר שיתקיים במידה יתרה אם לא במלואו. 

ואין לך סכנה גדולה מזו, שמדינת ישראל תהא נראית ליושבים בה כאילו היא מציאות שלמה ומוגמרת, טופיה חדשה כלילת יופי וכבירת-כוח, ועל ידי כך תתגנב האשליה, שתעודתה של האוטופיה הציונית נסתיימה, ומכאן ואילך אין צורך אלא לגבש את ההוייה הזאת ולתת לה מעט ברק וליטוש, ולתלות עליה שלט, אם שלט "צברי" או "כנעני" או "ישראלי" או "שמי".  נטייה משובשתכזאת נבלטת בפינות שונות של העם היושב בציון והיא לבשה לבושים גלויים וסמויים.  מקצתה מקורה בשכרון הגדול, שתקף את החולמים, בראותם כיצד קפצה הדרך לקראתם ונטו להגדיל ולהאדיר את מידותיה של הממשות והיקפה עד כדי הפרזה יתרה.  אך מקצתה מקורה גם בכך, שהתחילו לראות את התמורה הגדולה כטבעית, שתלך ותתחולל מאליה עד שתושלם.  הללו רואים את האוטופיה הקודמת כסוף-פסוק והללו מתעלמים בכלל הימנה וכופרים בעצם היותה סיבה לתמורה.  ועל כל פנים, סיבה שבטל קיומה ועבר זמנה.  להם די בטופיה הקיימת ותהי יולדתה מי שתהיה.  עכשיו שנולדה, הריהי בריאה בפני עצמה ושוב אינה זקוקה למחוללתה ואינה קשורה אליה בטבורה.  יתר על כן:  הם שוללים את הקשר הזה, ושלילה זו באה להדגיש את עצמאותה והשתחררותה מן האוטופיה ואת היכולת להתגדל ולהתפתח מבפנים, מאליה, בלא סיוע ובלא השגחה ופיקוח מן החוץ ואף בלא שימת עין ולב לצרכי העם, הנמצא עדיין בתפוצות הגולה.  זוהי תפיסת-תעתועים.  היא חותרת תחת הטופיה והאוטופיה כאחת.  היא מייבשת את אמת-המים העוברת תחת שתילי המציאות הרכים.  היא מסרסת את העבר ומערפלת את העתיד ונוטלת טעמו של הווה. 

על כרחך אתה חוזר ואומר:  מדינת ישראל היא הוייה בהתהוותה, טופיה בהתרקמותה, שהאוטופיה מטפטפת עליה טל-תחיה ומשמשת לה דוגמה ומופת:  כזאת היי!  ותעודתו של דור זה, ואולי של דור לא-אחד, לשכללה ולבצרה בכוחו של אותו נושא יהודי-אנושי, אשר חימם את חזונה ברוחו וכיתף על עצמו את טרחת מלחמתה ואת משא יצירתה לפני היותה ולאחר היותה.  ולא מפני שיש להחזיק טובה לחלוּצים ראשונים    אף על פי שגם זאת היא מידה נאה ורצויה    אלא מפני שאין נושא אחר ואין בעלי תעודה אחרים ואין דרך אחרת, וכל מי שאינו רואה זאת עיוור הוא וחי במציאות בדויה ומסוכנת.  המציאות האמיתית היא תמיד תולדה של אבות, בת-רציפות, חוליה בשלשלת.  ותחית ישראל טעם לה רק כשהיא נתפסת כחישול הטבעת וחיסומה במקום שניתקה וכקשירת החוט במקום שנפסק. 

 

ד

בגרסנו רציפות רוחנית ותרבותית, אין אנו גורסים שיווי וזהות גמורים.  הללו אינם אלא מדרש אגדה.  מאברהם אבינו ועד הרב קוק    מופלג המרחק.  החוליה הראשונה משמשת אחיזה לבאות אחריה, אך הבאות אחריה אינן צריכות ואינן יכולות להיות שוות לראשונה בכל דקדוקיה ופרטיה.  ככל שהחוליות הנוספות מתרחקות מן הראשונות, הריהן שונות ונבדלות, אם גם דומות זו לזו.  כשם שמבחינה ביולוגית אין נין שווה לאבי-אביו, ונין-הנין שוויונו פוחת והולך, אף על פי שמשומרת בתוכו דמיוּת יסודית וסוֹדית, מין לוּז שאינו בטל ואינו מתמסמס בחילופי הדורות    כך אין הפרצוף הרוחני שווה ואין היצירה הרוחנית זהה בכל הדורות זהות גמורה.  מחזור הזרעים מקביל למחזור היצירה.  כזו כן זה חלים בו חילוף וגידול ותרבות ואף ניוון.  הרציפות קיימת, השלשלת נמשכת, אך טבעותיה שונות אשה מרעותה. 

אנו דור אחר, המחשלים לשלשלת הדור חוליה אחרת.  היא תהיה דומה לקודמותיה ולא שווה להן.  אמנם, אנו משתמשים בסמלים ובמושגים של אבותינו.  ויפה אנו עושים.  שכן גם הם השתמשו בשל קודמיהם וסיגלו אותם להבנתם ולצרכיהם.  במאמר זה השתמשנו לא פעם במלים נס, משיח, חבלי-גאולה, תורה, מסורה, חזון וכיוצא בזה, שתוכנם היה מסויים ומוגדר בשעתם והכילו ערכי דת, אמונה אלוהית, השקפת עולם וחובות הלבבות.  היום אנו נזקקים להם על דרך ההשאלה או על דרך התיקון וחידושי משמעות.  שם יוצאים מידי פשוטם.  הם מתמלאים תוכן חדש, ומסייעים לנו להגדיר את עצמנו ולבטא את תודעתנו החדשה.  בדמנו שוקקת חיוּתם הקדמונית של מלים-סמלים אלה, שנתגלגלה בנשמה חדשה, והם משמשים אותנו תשמישי הבעה והעמקה.  זה מנהגם של סמלים:  גלגולם הוא חיוּתם והשארת-נפשם.  שאם לא כן הם מתאבנים ונפסלים לשימוש. 

אילולא חששתי מפני הבנה שלא כהלכה הייתי אומר, שאנו דור חולין.  כלומר:  אין הדת ולא קדשיה הקלים והחמורים לנו לעינים.  פקע מעלינו כוחם.  אין דור זה בלא קדושה.  אך זוהי קדושה על טהרת החולין, אם הורשינו לומר כך.  נושאה    האדם, החיים עלי אדמות.  אף הערכים העליונים מן האדם באים ואליו הם מכוונים.  הם תשמישי החיים ותכליתם.  משאת נפשו של הדור    עילוי ערך האדם והוקרת חייו, השגת מלכות החירות, עיצוב דמות אישית ליחיד, הגשמת כוחותיו וסגולותיו, כיבוד זכויותיו, מתן תנאים לחיים של כבוד, אחוות עמים וכיוצא בזה.  אין הדור נוטה להאשים שום גורם עליון אחר ברעה הבאה עליו אלא את עצמו בלבד, כדרך שאינו תולה שום תקוה או אמונה בשום כוח אחר חוץ מעצמו.  יש אומרים:  סימן רע לו.  אפשר כן ואפשר לא.  שכן הדת איכזבה לא פחות מן ההומאניזם.  אך עובדה זו לא תשתנה ע"י קינה או גערה.  אדם נולד בסגולה דתית, ושמא אף דור שלם צריך לסגולה כזאת.  דורנו לא זכה לסגולה כזאת.  לפיכך אני קורא לו דור חולין.  אבל הוא אינו נופל בהרגשתו המוסרית ובחוש אחריותו מקודמיו, והוא שואף לטהרה ולקדושה ולחיים עליוניים, אף כי מובנם מובן חילוני ומקורם חיוני-אנושי. 

על דור זה הוטל לכבוש את מדינת ישראל ולהגשים את האוטופיה המשיחית-הציונית.  הוּא ולא אחר.  והוא נתון לעצמו וסומך על עצמו.  אין הוא מצפה למן מן השמים ולא לשליו ולא למים מן האבן, אף לא לעמוד-ענן או לעמוד-אש שילכו לפניו.  אם הוא אומר:  "נס אירע", הרי זה שיגרא דלישנא, תיאור דבר נפלא.  אין הוא מאמין בנסים ואינו מייחל להתגלות אלוהית על הר סיני, שתורה אותו הדרך בה ילך.  זהו מושג דתי מסתורי ושייך לספירה אחרת.  אין הוא גורס נביאים.  הנבואה נחתמה, כידוע, משכבר ואין סיכוי וסבר שתתחדש עלינו או אפילו שנבין את מהותה ונעמוד על טיבה.  דורנו חייב לעמול קשה בכוחו ולטרוח הרבה במוחו, כדי לפלס לו דרך, לגבש השקפת חייו ולרדד לו כלי-ביטוי ומכשירי מאבק.  הוא יעשה את העבר בסיס להווה ולעתיד.  הוא ידלה מבארות חפרוה בני האומה לתקופותיהם וישקה מהן את שדות רוחו.  אך את העיקר יחצוב מקירות לבבו:  אמונתו, מוסרו, דרכו, כוח יצירתו, השראתו, עוז רוחו וכדומה.  בנפשו יביא את הגאולה, ביגיעתו יוצא לחם מן הארץ, בתבונת כפיו יגדיל תנובת אדמתו ובחכמת לבבו ייצור ויעצב דמות לחייו.  זאת היא חוליה חדשה, שתהיה שוות-ערך לישנה, אך לא שוות-צורה-ותוכן.  תהיה כמוה    ואחרת.  היא    ולא-היא.  אבל היא תגלם את היסוד הנצחי ואת ההמשכיות משחר ימיה של האומה ועד הזמן הזה. 

 

ה

בימינו אין נביאים ואין אורים ותומים.  אבל יש הנהגה רוחנית לאומה ורוח-הקדש לא נסתלקה.  אם אמרנו, שהאוטופיה הציונית-המשיחית נסתברה ונתקבלה על הדורות האחרונים בהארה חדשה, הרי לא מאליו נעשה הדבר.  הנבואה פסקה, אך בת-קולה משתמעת והולכת.  הסופרים העברים היו הרואים ובעלי החזון בישראל.  כמאה שנה לפני לידתה של מדינת ישראל יצאה בת-קול בספרות העברית והכריזה:  ברקאי!  עתידה מלכות ישראל שתיבנה ותיכונן.  ודאי, זמן רב לפני כן עשו זאת חכמי האומה ומנהיגיה, אך הללו המשיכו בדרך הדרש והרמז ולא נשתנו בדבריהם ובתפיסתם זה מזה, אלא דרכו בנתיב המסורתי, הוא נתיב הציפייה הפאסיבית.  מה שאין כן הסופרים העברים.  הם קבעו נוסח חדש.  הם גילו פנים מציאותיות בתקווה המשיחית וקבעו לה מהלך מוחשי, מסכת אמצעים ומטרה.  הם הורידוה משמי השמים והעמידוה על קרקע מוצקה.  מדינת ישראל נולדה על ברכי הספרות העברית.  בלא מאפו, סמולנסקין, מנדלי, אחד-העם, ברדיצ'בסקי, ביאליק, צ'רניחובסקי, כהן, קלוזנר וכיוצא בהם, היתה תנועת-התחיה יתומה, אילמת, בלי כינור ובלי שופר, ללא מבשר וללא מבטא.  ואפשר שהיתה נידונה לשיתוק גמור.  כל סופר היה בחינת כוהן ולוי כאחד.  הוא בירך את העם ונתן זמר בפיו, ותיאר את הוית-הקוצים של הגלות ואת תפארת עתידו בארצו.  הוא נטע בנפש כל יחיד אהבה ליופי ושנאה לכיעור, פתח את לבו לפלאי הטבע והחיים, והמריד אותו על הקיים.  הוא נתן בלבו כיסופין לחיי יצירה, לאדמה, להתישבות, לעצמאות.  הוא טיפח את הלשון העברית, גילה את חינה ואת עושרה והכשיר אותה לתשמישי חיים.  הוא אביו הרוחני של החלוץ העברי.  קיצורו של דבר:  הוא כתב את האוטופיה מחדש והתאים אותה לתנאי הזמן ולתפישת הדור. 

ולא עוד אלא שאף הסופרים הצעירים, המפארים עכשיו את במותינו וחותכים ניב חדש להוייה הממלכתית שנוצר בינתים, הם בניהם או בני-בניהם של אותם סופרים, הם עצם מעצמם וחוטר מגזעם.  דמם הרוחני והגופני רוֹהט בקרבם. 

ויודע כותב הטורים האלה יפה, שהארץ נכבשה בדם בנינו ובנותינו, ואין בדעתו כלל למעט את דמותה של מלחמת-השיחרור או של המשתתפים בה.  אדרבה, היא הנותנת:  בנפש כל חלוץ ובנפש כל חייל ישראלי הדהד שיר בלשון הקודש, שנכתב ע"י משורר עברי והולחן ע"י מלחין עברי.  אותו ניגון ואותו שיר נבלעו באבריו של הדור הותיק והצעיר ונתן להם חוסן לעמוד בנסיון הקשה ביותר ללא נשק וללא תחמושת.  הם קידשו את שם ישראל וחידשו את גבורת ישראל.  ויצירת הסופר העברי היתה בחינת אותו כוח-קסמים, שחלחל בנשמת "ההגנה" ואחר כך בצה"ל ופעל ביודעים ובלא יודעים.  וסוד נצחוננו מימי בילו"ו ועד הקמת המדינה נעוץ באותו זיווג מופלא של כוח ורוח, של שירה ושירות, של אגדה והלכה, שסופרי ישראל במאת השנים האחרונות שקדו עליו. 

אולם לא נאמרו דברים אלה רק כדי להוכיח זכות-אבות, זכות עבר, אף על פי שגם זו ראויה שתכובד ותשובח.  עיקר התכלית להטעים, שסופרי ישראל והספרות העברית מוסיפים ויוסיפו להיות השאור שבעיסה, הכוח המעמיד באומה.  דוקא עכשיו, כשמדינת ישראל כבר נכנסה לשנתה השתים-עשרה, הולכים ונחשפים החללים הריקים ונקודות התורפה שבה.  וחללים אלה לא יתמלאו על ידי טכניקה ולא על ידי מדע ולא על ידי רעש של מלים מפוצצות, והליקויים לא יתוקנו על ידי עסקנים חרוצים ולא על ידי אמצעים ותחבולות בעלמא.  לשם כך דרוש מעמד של יוצרים והוגים, פייטנים ואמנים, המעצבים את החיים עיצוב אמנותי ונותנים להויתו של כל פרט ושל הציבור כולו. 

אנו יודעים את ערכם של המדע והטכניקה בימינו בכלל ובשביל מדינתנו הקטנה והעניה באוצרות טבע בפרט.  הכל מודים שיש לעשות מה שאפשר כדי להשיג התקדמות בשדה העבודה, הכלכלה, המלחמה והציוד.  וכל מי שמקדיש עצמו למדע וכל מי שממציא משהו בתחום החקלאות או התעשיה, או משכלל משהו, או רוכש לו יכולת בייצור כלי-נשק ובשימושם    הריהו משרת את העם ותורם תרומה גדולה לבטחונו ולעתידו.  ואמנם, בשמחה רבה אנו חונכים מכוני-מדע ותחנות-נסיונות וּבתי-אולפנה מקצועיים, וּמקדמים בברכה כל מחזור של קצינים, טייסים, רופאים, כלכלנים, כימאים, מכונאים, מהנדסים וכו', ורואים בהם את מנהלי המשק ומתקיני המשטר הכלכלי, שבידם מופקד גורל המדינה ומצב תושביה.  אפשר להבין את להיטותם של מנהיגי המדינה והצבא אחרי כיבושי טכניקה ואביזריה, וכן מוסברת יפה חדות ההתקדמות של העם בייצור נכסי חומר וחפצי תצרוכת.  אלה הם תוארי מדינה וסימני עצמאות, שדורות רבים רעבנו להם כל כך. 

ברם, יש להזהיר בכל לשון של אזהרה לבל יצפו מן המדע והטכניקה את מה שאין הם מסוגלים לתת, כדרך שיש צורך להתריע על פולחן המדע והטכניקה.  הללו מושתתים על מושכלי הטבע והמתימטיקה.  אמיתם היא אמת-חוץ.  אך האמת האנוֹשית, המוסרית, הנפשית, מקורות אחרים לה!  התקדמות טכנית מעניקה נוחות חמרית, אמצעי-הנאה, פנאי, אך אינה מחנכת להומאניזם דוקא;  אמצאת כלי-נשק חדש ויעיל היא חשובה בלי ספק בקרב, אך אין הוא אלא מכשיר בידי רוחו של החייל;  אי אפשר, למשל, לעשות נוסחה מאתימטית סיסמה בידי צבא לוחם.  נוסחה כזאת, תהי ברכתה המעשית במעבדה מה שתהיה, אינה אלא ליחידים באהליהם.  הימנון מוּשר בפי חיילים ולא נוסחה מדעית;  השקפת-עולם מניעה את הלוחם.  תמצית של חינוך רוחני ואמנותי חיה בלב העם.  הרגשה מוסרית קובעת את התנהגות האדם בביתו, בשדה-הקרב או בבית החרושת.  טעם החיים נותן כוח וטעם לסבל.  בדיבור אחד:  הסופרים והאמנים וההוגים הם מחנכי הדור במישרין ובעקיפין.  המומחה, איש-המדע, בעל-המקצוע, גם בשעה שהם גדולים באומנותם אינם על פי רוב אלא אנשי-פינה חד-צדדיים, הרואים את העולם ראייה בלתי-פרסונלית, אלמונית, תלושה מן האקלים הכללי.  לפיכך מתנגדת האנושות הנאורה לשלטונם של טכנוקראטים למיניהם, מתיראת מפניהם ומסרבת למסור גורלה בידם.  עצם מאבקם לשלטון ולהנהגה מעיד על יהירותם ועל קוצר המשיג.  דוקא דור הטכנאים זקוק להנהגה רוחנית, ששם המפורש בחוּבּה.  העתיד אינו תהליך מוכני, המתרחש מאליו;  הוא אף איננו נוצר ע"י אנשי ברזל ועשת, הבטוחים שכבר הדבירו את הטבע תחת רגלם.  העתיד נוצר על ידי בעלי-חרדה, המשתדלים להפוך המית-לב למציאות חיה ורוטטת.  רק היוצר, הסופר, איש-הרוח, רואה את האדם ראייה מקפת, סינתיטית, אל תוכו יביט ומתוכו ייצוֹר.  לפיכך נתונה לו, עם כל חולשותיו ומגרעותיו, הרשות לחנך את העם.  כך היה, כך הווה וכך יהיה.  כתר זה לא ינטל ממנו, שכן אינו מתאים לראשו של שום מעמד אחר באומה.  (מובן, שאישים מחנכים יכול שיימצאו גם בין אנשי מדע וטכניקה, אבל זה בחינת מקרה ולא עצם). 

וחובה מיוחדת על מדינתנו ועל הנהגתה לשים לב מאד לענין זה.  כל מה שאנו עושים עכשיו נהפך לאבן-יסוד, לדוגמה.  הכל עדיין בחינת שעווה, שאפשר לטבוע בה צורות שונות, כרצוננו.  כל פגימה וכל עיוות יהיו אחר כך בכייה לדורות.  ספק אם על ידי כך נשיג יתר הישגים בשדה המדע, אך לקפח את היצירה והיוצרים הרוחניים ודאי נצליח.  המדינה היא בריאה חדשה ויקרה.  עוד זמן רב היא תהיה הקובעת אצלנו גם עניני חברה ותרבות, שמדינות ותיקות נמנעות מלטפל בהם. 

ודאי, היצירה הספרותית והאמנותית עצמה אינה ענין למדינה ולממשלה.  היא פלאית ונעשית בסוד היחוד השלם.  התנאי הראשי בשבילה הוא    חירות המחשבה וההבעה.  שום מחלקה ממשלתית עוד לא הביאה יצירה רוחנית לעולם, אף על פי שהיא עשויה לעכב את לידתה או לסלפה.  יצירה-מטעם היא תמיד יצירה בת-בלי-טעם, אנוסה ודחוקה, ונוח לה שלא נבראה משנבראה.  ולא לכך אנו מתכוונים בדברנו על יחס המדינה ליוצר.  אולם ליצירה הרוחנית דרוש מעטה-אויר צח, חיבת עם ליוצר, בָּשְׂמֵי הערכה, הכרה בערך מפעלו, יחס כבוד אליו ויראת-רוממות בפני היצירה.  בלעדי אלה יבּוֹל כל כשרון או יתכווץ.  שכן לא בנביאים מדוּבּר, שכל כוחם בהתקוממות על הכל, בבוז לחברה ובבריחה מן המציאות, אלא בסופרים ובאמנים, הבאים מן העם וחותרים להשפיע על העם, כדי לפרנסו בערכי יופי ואמת, שירה ומחשבה, אהבת הנאצל ושאיפה לעילאי.  המתיחות בין איש-הרוח ואיש-השלטון לא תחדל גם בימינו:  היא מחוייבת המציאות האנושית והחברותית.  אבל היא צריכה להתקיים בתקופה זו תוך זיקה הדדית ולא תוך יחס של ביטול.  ה"טופיה" הממלכתית הנוצרת והולכת זקוקה עדיין במידה מרובה לחזונו של הסופר ולהשראתו, כשם שעצם קיומם של היוצר והיצירה הספרותית צריכים עדיין לאהדה, לערובה ולחסות.  אפשר שיבוא יום והטופּיה הציונית תגיע למדרגת התפתחות כזאת, שאנשי-הרוח לסוגיהם יהיו מצוּוים ועומדים להתנגד התנגדות טוטאלית לקיים.  או-אז הם יתבעו קשב והישמעות מעל לראשי המדינה והשלטון, והגשר ביניהם יישרף.  אך לפי שעה, אין הדבר כך.  הסופר העברי רואה עצמו שושבין ראשי במדינה.  הוא נשא שובל מלכותה עשרות שנים לפני היותה וחידש את אירושי העם והארץ, הלשון העברית ואהבת העמל. 

באמת אמרו:  כל אומה נבחנת ביחסה לאנשי היצירה, וכל מדינה ניכרת בתשומת לבה לאותם בני-עליה מועטים, שכוחם מרובה.  ואף מדינת ישראל, וביחוד היא, תיבחן בענין זה. 

 

ו

בסוגיה זו יש מקום לחשוש שמא יובנו הדברים שלא כהלכה.  שכן בזמן האחרון התחילה רווחת אימרת-קסמים:  נונקונפורמיזם.  המכריזים עליה מתכוונים לומר, שיש צורך למרוד בקיים, להתנגד למעשה ההנהגה, להתריס כנגד המדינה, להתקומם על המוסכמות בחברה ולפתוח במהלך חדש.  סיסמה זו נקוטה בידי שתי כתות קטנות.  האחת מחפה בה על התנגדותה הטוטאלית למהלך ההיסטוריה הישראלית החדשה:  לציונות, למדינה, לעליה, לקבוצה, להתישבות, לקיבוץ גלויות, לדימוקרטיה.  היא שוללת את אחדות הגורל של העם היהודי כמות שהוא ואת המאמצים הממושכים הנעשים ע"י שלושה דורות להביאו לכאן ולהפכו לעם חדש, וגורסת איחוד העמים ב"מרחב" הזה לגוי גדול אחד.  והשניה, נאחזת בנונקונפורמיזם כדי להטעות את להבריות, מאחר שמניע אותה לכך קונפורמיזם שלם וגמור למעשיה של מדינה אחרת, שהציונות וישראל אינן מקובלות משום-מה עליה, ואותה כת מצווה ועומדת לעשות כל מה שהמדינה ההיא חפצה בלא כל הרהור וערעור. 

הראשונה נודעת בשם "הכנענים" או "השמים" והאחרונה    בשם מק"י. 

אנו לא ניכנס כאן בעבי "תורותיהן" של שתי כתות אלו.  הראשונה נראית לנו בוסר גמור, שלא ירדה לסוף דעת עצמה ואינה מסוגלת לעמוד בפני ההגיון האלמנטארי, ומוטב שלא תשאל אותה שאלות, מפני שאינה משיבה ואינה יודעת להשיב.  ואילו האחרונה חסרה כל יושר אינטלקטואלי וכל מוסר אנושי.  היא גוזרת גזירות וצווחת פקודות ואינה נותנת בכלל מקום לחרות השיקול והמחשבה. 

עניננו כאן למנוע טעות, כאילו כל התובע מן החברה או מן המדינה לקבוע יחס-אהדה פעיל ליצירה הספרותית וליוצר ולבצר את מעמדם וכבודם, הריהו הופך אותם לבני-לווייה, לנושאי-כלים, לאומרי-הן ולממלאי הזמנות.  והרי עיקר כוחם וערכם של אלה בתעודתם המיוחדת, בעצמאותם הרוחנית, בחופש הבחירה ובחירות הבקורת, ואם אלה מתקפחים    אין טעם לקיומם ולא כדאי לטפל בהם ולהשיג להם יתרונות וזכות-בכורה.  ברם, לא מינה ולא מקצתה!  זוהי טענה של תוהו, שמחמת שכיחותה מן הראוי לעמוד עליה ולהפריכה מכל צד. 

הספרות היא ענף-יצירה עברי עתיק-יומין.  היא נמשכת מאז ניתנה תורה לישראל.  שלא כשאר האמנויות, שהיו רפות בידי האומה מתחילתה (ציור ופיסול), או שנפסקה פעילותן היוצרת מאז גלינו מארצנו (נגינה וריקוד), או שנתחדשו בזמן האחרון (המשחק הבימתי)    לא פסקה השירה, הסיפור וההגות בשום תקופה.  החיים הממלכתיים בטלו, עבודת האדמה לא נתקיימה, המשא ומתן הדיפלומאטי שבת, חוזי-גומלין מדיניים ובינלאומיים לא נכתבו, אך שפת החוזים והפייטנים לא חדלה, אלא הוסיפה לחיות ולהתפתח בכתב ובעל-פה.  וכשנתחדשה עצמאותנו לא היה בידנו נסיון מדיני רב, ולא הרגלי דיפלומטיה, ולא שפת מדינאים, ולא טקסים ולא כושר ניהול מדינה או משק ארצי, ולא חכמת המלחמה וטכסיסיה.  כל אלה נשמטו מזכרוננו ומידיעתנו והיינו צריכים ללמדם שנית כדרדקים ולשננם לעצמנו ולדור הצעיר.  ואף אמנם היינו תלמידים חרוצים ורכשנו לנו את כל אלה בשיעור מרובה ובקצב מהיר.  אף על פי כן טירונים אנחנו בהם, בחינת אפרוחים שעיניהם ממהרות להתפתח, ובלי ספק אנו משלמים עדיין שכר-לימוד, כי חלב-הילדות בין שינינו. 

מה שאין כן ביצירה הספרותית.  לה שלשלת-יוחסין גדולה.  דור אחד מצטיין בה יותר ודור אחד מצטיין בה פחות, בתקופה אחת מצויים אנשי-יצירה רבים ובתקופה אחרת הם מועטים, אולם אין אנו טירונים בכך.  מסורת כבירה ומפוארת מיניקה את הסופרים ומעניקה להם ידיעה, נסיון, בקיאות, צורות, תכנים, צבעים, מראה-עינים והלך-נפש.  חרוזי-השירה של צעירי הפייטנים בדורנו רכובים על גבי ענקים כישעיהו ויחזקאל ויהודה הלוי ורמח"ל.  הם צמודים אליהם מדעת, וביותר שלא מדעת.  ולא חכמת הכתיבה בלבד התנחלה מדור ראשון ועד דורנו, אלא גם הרגשת-יעוד, נאמנות לאומה, התנגדות לרע ודמיון פורה שבכוחו לברוא שמים חדשים וארץ חדשה.  שכן סוֹמק-מה מדם הנביאים נשתייר בדמו וקצף-מה מזעמם הקדוש מחלחל בנפשו, התעודה, היעוּדיוּת, היא שורש הווייתו ומיץ ישותו הרוחנית. 

ולפיכך היתה הספרות העברית תמיד, או כמעט תמיד, ספרות נונקונפורמיסטית.  מעולם לא השלימה עם הקיים ולא דישנה את קוראיה עונג.  היא היתה שוללת את מרבית ההווה ופניה היו כלפי העתיד.  מבחר פרקי התנ"ך מה הם אם לא התרסה כנגד המציאות?  והתלמוד מהו אם לא הבלגה על ההווה המר בכוח העתיד?  ושירת ימי הבינים והפילוסופיה שלה וספרי-היראים וספרי המוסר    כלום אינם קינה על המצב הקיים ורינה על העומד לבוא ועל הרצוי שיבוא?  קל וחומר שבמאת השנים האחרונות היתה הספרות העברית לכל גווניה ספרות-של-מרידה ולא ספרות-של-הסכמה, של מלחמה ולא של שלום.  היא מרדה בכל, בגלות, במשטר הדתי והחברתי, בארחות החיים, בשלטון הגבאים, בבטלה ובכפיפות הקומה.  אפשר שלא כל ספרות ההשכלה ידעה לנסח יפה גם את מטרתה החיובית, את משאת נפשה, אבל היא רצתה להביא אור למשכנות היהודים, להצילם משממונם, לזכוֹתם באויר ובמרחב, ומקצתם של סופרי ההשכלה קראו בפירוש באזניו:  צאו מעמק הבכא ושובו לארץ מולדתכם.  שם תהיו יהודים ואנשים בני חורין, החיים על יגיע כפיהם ונהנים מזיו השכינה העברית! 

אם נזכיר שמות סופרים כווייזל, סאטנוב, שלום הכהן, יצחק בר לוינזון, יל"ג, מאפו, לילינבלום, סמולנסקין ויהל"ל, ורבים אחרים, מיד תצטייר לפנינו דמות דיוקנה של פמליא נכבדה זו, שחלמו ולחמו מתוך אהבת ישראל במומים ובפסולים שבעם וביקשו בכל נפשם ובכל מאודם לחדש את חיי האומה.  ומה גדול העוול שעושה כל מי שבא עכשיו ובועט בהם, מפני שציורו שלו על הדמות הנרצית של האומה אינו עולה בקנה אחד עם שלהם...   ודאי, התרחקנו מהם בזמן, במקום ובתפיסה;  אבל כלום על ידי כך נגרע חלקם כראשונים, כפרשים אבירים שדהרו לתוך האפלה הגלותית, זיעזעו את ביצת הגלות ועוררו כוחות ותקוות כבירים?  הלא פחד וחלחלה יאחזונו בחשבנו, מה יכול היה לעלות לכנסת ישראל בגולה אלמלא סופרי-ההשכלה ואילולא חובבי-ציון, הלא כמעט שלא היה נשאר חלילה ניר לעם! 

מה שחשוב להטעים כאן הוא, שסופרי ההשכלה היו "נונקונפורמיסטים" מוחלטים.  הם תססו והתסיסו והרעישו את עולמו של ישראל והדריכו את מנוחתו.  את כל תום-נפשם וחזון לבם השקיעו בטיפוח השפה העברית, זו "השרידה-היחידה", תפארת עברנו, שראו בה גם תפארת עתידנו.  ודאי, תחית השפה לא הלכה בדרך שהם קבעו, דרך הצחות המקראית והמליצה התנכית, אך כלום יש צורך להוכיח, שזאת היתה תחנה הכרחית מבחינה רגשית ומעשית, שהוליכה אל תחית הלשון השלמה?  קלות-הדעת, שרבים חשבו למצוא בספרות-ההשכלה, אינה אלא מדומה.  יוצריה היו אנשים רציניים, כבדי-הגות, שקולים בדעתם ומאוזנים במעשיהם.  ואם יחסם לחסידות או לרבנים נראה לנו לפעמים קלוקל מדי או מוגזם בזלזולו, הריהו מתבאר בתנאי הזמן ובריתחת המלחמה, המעבירה לוחמים על דעתם. 

הוא הדין, ביתר שאת, לספרות העברית החדשה.  אף היא חותם המרידה היה טבוע בה.  אלא שבינתים היא למדה גינונים ונימוסים, וכמה מרירויות נתמתקו.  לפיכך לא היתה שלילתה זועמת כל כך וחיובה היה מאיר יותר.  אבל מעולם לא השלימה עם הגלות ונאבקה עם כל אלה הקוראים:  שלום עליך, אומה!  היא לא האמינה בנצח ישראל בגולה והטילה ספק נוקב זה בנפש הדור הצעיר.  היא חינכה אותו על ברכי הציונות השרשית תוך טיפוח ערכי יופי וערכי חיים חדשים.  היא הביאה אותו לחשבון-נפש חדש והכשירה אותו לנחשוניות, לחלוציות, לשאיפה אל החדש והשלם.  ואפילו ברנר, שראה בכל חיי הגלות הוויית-סחי ותיאר אותם בצבעים דוקרים ומדכאים, הגדיל לעשות, שכן בהבליטו את הכיעור והשלילה עורר את הרצון ליפה ולטוב, לאמיתי וליוצרני. 

אמור מעתה:  הסופרים העברים אינם קרוּאֵי-חוץ ואינם יוצרים בשירותו של מישהו אחר.  הם אינם מוציאים אל הפועל תכנית זרה.  הם מגשימים אוטופיה, בת טיפוחם.  המדינה והסופרים חד הם.  ישראל וספרות    שתים שהן אחת.  לפיכך הם חרדים כל כך לגורלה.  הם אינם מתמרדים ולא יתמרדו במובן המקובל של מלה זו.  הם שוקדים וישקדו על תקנת המדינה וחברתה, אך לא יגעו בהן לרעה ולא יישמעו לקלי-עולם אלה, הממהרים לסתום את הגולל על תמצית ההיסטוריה שלנו.  תוך מעשה ההתגשמות צפויה לא פעם סכנת הסתלפות לאידיאל, ועל הסופרים מורי-הדור לשמור על טהרתו ועל אש-הקודש של נושאיו.  עליהן לעמוד בפרץ, לריב את ריב האידיאל מידי מושלים ותקיפים, ולא לשקוט עד שהמעוות יתוקן.  זאת הם יעשו כבני-היכלא, כבני-בית, בשבט-נועם ואף בשבט-זעם, כשוחרי טוב, ולא מבחוץ בכשילים וכילפות. 

וכדי שדברי סופרים יהיו נקראים ודעתם תהא נשמעת, ותינתן להם סמכות רוחנית, וכוחם יהיה יפה להוכיח ולתבוע, צריך שמעמדם יהיה מבוצר בהכרת האומה וכבודם יהיה יקר בעיני כל.  כי בזויה חכמת המסכן, ועצת נחותי-מעמד דחויה.  המשפיע חייב לעמוד על במה גבוהה.  לאלוהים קוראים ממעמקים, אך אל בני אדם אין לדבר מסתר-המדרגה.  יצירות הסופר העברי צריכות להיות לא רק חשובות ויפות כשלעצמן, אלא יוצריהן צריכים לקבל עטרת העם.  הם צריכים לעורר אליהם יחס של הפלאה והערצה.  ואת אלה אין להשיג אלא על ידי חינוך העם לעליונות הרוח היוצרת.  אי אפשר למלא שליחות בעם, אלא אם כן הוכשר הדור במידה מסויימת לקליטתה.  זהו פשר מאבקם של הסופרים למעמד נאות במדינה ובחברה.  עליתם צורך העלאה היא ותנאי מוקדם לה. 

 

ז

מבחינה זו תפלות ובטלות הטענות כנגד הסופר העברי, שמשעה שקמה מדינת ישראל פסקה, כביכול, יכלתו להדריך ולהשפיע.  טענות אלו אינן באות ממקור טהור ולא מהגיון צרוף.  ודאי אינו דומה יעודו של הסופר העברי במציאות שלפני המדינה לזו שלאחריה.  אולם שינוי-מגמה-וצורה ביעודו אין משמעותו ביטולו.  כל מי שיעיין יפה בסוגיה זו על כרחו יודה, שאיפכא מסתברא.  דוקא החברה המתרקמת והולכת במדינת ישראל זו השנה השתים-עשרה לא תוכל להגיע לכלל בגרות רוחנית ומוסרית וכושר-קיום על ידי הנהגה מדינית וציבורית בלבד, תהא רמתה מה שתהיה, אלא אם כן יעבור תחתיה זרם של השפעה רוחנית, אשר יזכך אותה חברה ויכפפנה לערכי-מעלה.  מדיניות-הפנים-והחוץ ומעשי הצבא ומוסדות הכלכלה הם המסד החמרי, האכזיסטנציאלי, של המדינה.  הם שוקדים על הקיום הפיזי, על הבטחון ועל צרכי-מחיה.  אך כשם שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, כך, ויותר מזה, לא יתקיים עם על נכסי חומר והישגים מדיניים וצבאיים בלבד.  מובן, שהדגשת תפקיד זה או זה תלויה בתנאי התקופה, ולפיכך יש שהמערכה הצבאית עדיפה מהמערכה הכלכלית, ויש שהמוזות שותקות או משתתקות, בחינת "עת לעשות הפרו תורתך".  אולם גם בשעה שהן שותקות, אין זו אלא שתיקה מדומה, שכן בת-קולן עדיין מהדהדת מן הימים הקודמים, שבהם תפסו מקום בראש. 

ואלמלא חששתי מפני טעות, הייתי אומר, שיעודו של הסופר העברי היה, הווה ויהיה אחד ויחיד, אם כי בשינויי גירסה מחוייבי הזמן והתנאים:  להשחיל לתוך נפשו של העם את ערך הרוח היוצרת ולגבש בו תודעת יחודו הלאומי והאנושי.  משום שבלי זה יצוייר, אולי, קיומו של שבט או עם, החי חיי וֶגטאציה, אך לא תיתכן אומה בעלת דיוקן מובהק ובעלת כוח יצירה, המוסיפה גון לקשת האנושות.  בלי זה פג או יפוג טעם ישותה, ולא תוכל לעמוד בפני קשיי החיים ובליסטראותיהם וכל רוח מצויה תזעזע אותה עד היסוד. 

סופרי ישראל, הוגי דעותיו ואמניו, כמעמד נושאי היצירה הרוחנית וכאישים יוצרים, עשויים ברוב או במעט למלא אותו תפקיד.  לתפקיד זה לא יהיה ולא יכול להיות משרד ממשלתי מיוחד, שכן הוא אינו רשמי, אלא שרוי בבית-היוצר של כל סופר ואמן.  זוהי משרה שנטל על שכמו בחשאי, בלא גינוני הכתרה ומינוי.  היוצרים הרוחניים הם תמיד בחינת מולכים-מעצמם, שהעם מכתירם אחר כך בנפש חפצה או מסרב להכתירם.  אך כּתר זה אינו ניתן לאדם על יסוד ירושה ולא בזכות שלשלת היוחסין, אלא בזכות עצמו.  אולם לאחר שנבחנו ונמצאו יוצרים, נצטרפו לאותו מנין קטן של בני-עליה, מורי העם, המטילים מרותם ביודעין ובלא יודעין, והם בחינת מלח החיים.  אשרי העם המקבל מרות זו מרצון, בכבוד וביקר ויודע להבדיל בין כתר-מלכות וכתר תורה וכהונה.  ואוי לו לעם שמזלזל בה ובבעליה ואינו מודה בהם ומערבב את הכתרים עד שלבסוף נחתרת על ידם חתירה תחת סמכות שליטיו המדיניים, הציבוריים והצבאיים.  מהלך זה אינו מביא ברכה, ויש שפורענות גדולה כרוכה בו. 

למדינת ישראל שיחקה השעה, והיא נולדה כבעלת נכסי דלא ניידי, כגון קרקעות, מים, מחצבים, וממילא ברשותה גם מפעלי-ייצור רבים וגדולים.  מצב זה, המושג בארצות אחרות בדם ואש ותימרות עשן, נוצר אצלנו כמעט בין-לילה, בזכות העובדה, שאלה לא היו מעולם נתונים ומרוכזים בידי אילי-הון או עתודי-קנינים ולא היה צורך להפקיעם מידיהם, אלא נכבשו על ידי העם כולו והועברו לרשותו.  משום כך נמנעה מלחמת-מעמדות חריפה ונחסך דם רב והתנגשויות, ודבר זה משפיע ועתיד להשפיע הרבה על עיצוב דמות המשטר החברתי במדינה.  שמא ניתנה רשות לחשוב, שגם בשדה הרוח יתרחש משהו מעין זה.  הן הסופרים העברים היו בחינת "מיילדות" למדינה ולאומה, ומלכתחילה הזדהו עם המהלך החדש של ההיסטוריה העברית ואף היו מבשריו וחלוציו, באופן שאין זה מן ההכרח שתשרור מתיחות גדולה מדי ותיפער תהום רבה בין מבצעי התכנית המדינית והכלכלית של העם ובין אלה, הקרואים להגשים את האוטופיה הציונית, על כל צדדיה ובחינותיה הרוחניים וההוואיים, ובמידה שהאוטופיה יוצרת "טופיה", עליהם לשקוד על תקנתה ושכלולה, לבל תתרחק יותר מדי מן הטופס המקורי, מן הציור האידיאוני, מן המטרה השלמה. 

וכשם שבחיי המדינה ישנה רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, וכל אחת חטיבה לעצמה ואינה תלויה בחברתה, כך כורח הוא שתהיה רשות רוחנית, שאמנם יפעלו בה חוקי פעולה משלה ויהיו לה צינורות השפעה משלה, ההולמים את אופיה, אבל גם היא תהא בלתי תלויה ואף על פי כן מוּכּרת ומכובדת ומקובלת על העם ועל שליטיו.  פעולת-הגומלים והיניקה ההדדית תהיינה מביאות תוצאות של ברכה. 

 

ח

אין כותב הטורים האלה נמנה עם המקטרגים המושבעים על המדינה ועל יושביה.  סבור הוא, שלא רבים העמים והמדינות שנטל עליהם לשאת במעמסה כבדה כל כך ואף נשאוה בגאון ובהצלחה.  הרבה ליקויים נעוצים באופי העם המתלקט, במיעוט הנסיון הממלכתי, בשאיפה לפורקן אחרי מתיחות ארוכת-ימים וברצון ליהנות קצת מפרי האוטופיה המתגשמת.  בכללו אין דור צעיר זה גרוע מקודמיו.  אף הוא גילה תכונות-שתייה מופלאות ונכונות למסירות-נפש וכושר התנדבות חלוצית במלחמה ובישובה של הארץ.  הקטרוג היתיר, המופרז, הרוגזני, אינו מועיל אלא מזיק.  ואין לך עדות לגוזמה זו מן ההאשמות בציניזם ובניהיליזם, המוטחות בפני הנוער, כאילו הוא מקשה אחת.  בסופו של דבר, משלים המקוטרג עם הקטרוג ומתרגל אליו והולך בדרכו.  אין אנו נביאים.  ואם הורשה לנביאים להוכיח ולומר "עם כבד-עוון, זרע-מרעים, בנים משחיתים"    הרי לא הורשינו אנחנו.  מפני שגם המוכיחים אינם צדיקים, ואפילו הם ישרים ותוכם כברם.  מבחינה זו נראה לי, שספרות התוכחה הקלאסית משפיעה עלינו לרעה.  הפדגוגיה של המוכיחים הקדמונים היתה מותאמת לסגולותיהם האישיות ולתנאי הקשב של הימים ההם.  ואילו אנו אין בנו מיושרם של נביאים ולא מיסורי הטפתם, וחס לנו לחקות את מנהגם ומעשיהם, כדי שלא נבוא לידי זיוף החותם. 

אולם אם אין זה מן המידה לקשור קטגוריה כללית קשה, הרי חובה היא לבקר את ההוייה שלנו, לחשוף את ליקוייה, להבליט בה מגמות של סילוף, להאיר את דרכה, להקביל הקבלות היסטוריות, ולתבוע השכם ותבוע לא רק מילוי תפקידי השעה, אלא גם נאמנות להיסטוריה הישראלית וטיפוח רציפות המחשבה בת-הדורות.  סופרי ישראל והוגיו, עליהם תעודה זו.  כי הם מגלמים באישיותם, במחשבתם ובלשונם ובחזונם אותה אחדות-זהב של עבר, הווה ועתיד.  סופר עברי החי רק בעבר, הוא מין חית-בראשית מאובנת;  סופר עברי החי רק בהווה, הוא אבר מדולדל ותלוי על בלימה;  וסופר עברי החי רק בעתיד, הריהו בעל-דמיון תלוש ורועה-רוח.  רק מי ששלושה ממדי זמן לו, ראוי לשם סופר עברי וליעודו. 

ורציפות    פשוטה כמשמעה בלא שמיטה והשמטה ובלא חללים ריקים.  היהודי בן ימינו הוא פרי שהבשיל אילן הדורות מימי המקרא ועד עתה, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית ומוסרית.  יתר על כן:  עם כל השפעת המקרא והבית הראשון עלינו, הרינו קרובים יותר בלשוננו ובאורח מחשבתנו ואף במשטרנו החברתי לבית השני.  ותקופת התלמוד והפוסקים והלכי יצירתה נחרתו במהלך תולדותינו ועיצבו את אופינו רב-יתר ממחשבת הנביאים והלך-רוחם.  הדמיון בין כיבוש הארץ בימי יהושע ובין כיבוש הארץ בימינו, איננו אלא חיצוני, דמיון בכללי אסטרטגיה וטקטיקה, כדרך שכל מלחמות-השיחרור הלאומיות דומות ברב או במעט זו לזו.  אבל הלוחמים והבונים עצמם הם יהודים, שנמזגו בדמם אמונות ודעות, מנהגים ומידות, שהיו נחלת העם מראשיתו, אמצעיתו ועד ימינו.  ודאי, לא בכל התקופות נוצרו יצירות עילאיות ולא בכולן נשתיירה חיוניות, לפיכך אנו יכולים, ואף חייבים, לברור לנו ערכים ומידות משל תקופות-ביניים שונות, כלומר, ניתנה לנו רשות גם לפסול ולהתנגד לדברים מסויימים, אבל אין זה מן המידה ולא מן ההגיון לראותם כאילו לא היו ולפסוח עליהם.  שכינת היצירה לא הסתלקה לגמרי בשום תקופה.  הרמב"ם, ספרות הגאונים, שירת ספרד, רש"י, הקבלה, החסידות, רמח"ל    טבעות חסומות הן בשלשלת הזהב של תרבותנו.  וכל העוקר חוליות מתולדות ישראל, אפילו כוונתו כשרה, הרי זו עבירה על החוק.  שכן רציפות היא חוק-עולם בל ימוֹט. 

מבחינה זו אין אנו מרוצים מן המהלך הרוחני במדינה.  אנו חוששים שבדרך זו לא תיווצר אומה שתהא חטיבה אחת ואף היחיד בישראל לא יהא שלם ביחודו וראוי לשמו.  אם לא נשאף לעם-סגולה, אפילו עם רגיל לא נהיה;  אם לא נארוג חלום על תרבות גדולה, נהיה נדונים לירידה ולניוון.  אין האומה יכולה להתקיים אלא מתוך כיסופים לחיים של מעלה ומתוך חלומות נועזים.  ואנו יותר מדי מהר בא עלינו הפכחון, שסימניו:  זלזול בערכי רוח ומוסר, אדישות כלפי מורשת דורות, מראות-נגעים ציבוריים ואישיים, להיטות אחרי המתורגם והלועזי, נהייה אחרי נכסי-חומר ודברי-תצרוכת, רדיפה אחר הנאת-עראי, זניחת הדאגה לעתיד והסתלקות מחובות-לבבות ומחובות ציבוריות.  והרגשה היא בנו, שלא רק איזו תורת-מידות מתקפחת על ידי כך או איזה מוסר מופשט ומלומד מתחלל    דברים, שגם בהם אין אנו רשאים לזלזל    אלא שהמסד עלול להתערער.  בתכלית הפשטות:  עם, המתקבץ מארבע כנפות העולם, והוא מפולג ומפורד, והוא חייב לבנות הכל מבראשית, וזקוק לעזרת התפוצות ולאהדת העולם, וסכנת מלחמה אכזרית צפויה לו כל יום, וקרבנות רכוש ונפש הם הכרח שאין מנוס מפניו    עם כזה אינו יכול להתקיים בלי תורת-מידות ובלא מוסר אישי וחברתי.  שכן הוא עומד לבחינה כל יום וכל שעה לפני עצמו ולפני דעת-הקהל העולמית.  מה שהותר, אולי, למעצמה אדירה לא הותר למדינה קטנה ומתהווה.  לא יכופר לנו מה שיכופר לה.  בעניני-בית ובעניני חוץ, ביחסים שבין יהודי לחברו וביחסים שבינינו לבין המיעוטים במדינה, בסגנון חיינו ובנוסח התנהגותנו    בכל אלה עלינו להיות טובים יותר ומתוקנים יותר. 

 

ט

תלינו משקלות כבדים כל כך בשכבה אחת שבעם ויעדנו אותה להיות מורה דרך לאומה ופוסק בהלכות אמונות ודעות ובהליכות-חיים.  ויכול שתישאל שאלה:  זו מנלן?  מי הועיד אותה לכך ומה מכשיר אותה לכך?  כלום אין בזה משום התנשאות ונטילת גדולה? 

אכן, השאלה שאלה.  אולם בלי להכנס כאן בעוביה של בעית ההנהגה הרוחנית, דרכי התהוותה ואפני פעולתה, אפשר לומר בלא להתפס להגזמה, שמאחר שאין אנו גורסים בימינו לא נסים ולא בת-קול, לא נבואה ולא נביאים, לא קדושים ולא בעלי-מסתורין כמנהיגים וכמאשרים, אין לנו אלא השיור הזה, כלומר, סופרים, אמנים והוגי-דעות.  אלא אם כן נהא שוללים את עצם העקרון של הדרכת העם וחינוכו, מה שאיננו מתקבל על הדעת.  ודאי, גם אנשי רוח אלה אינם רשות עצמית גמורה וסגורה, אלא יונקים ממעמקי העם והווייתו, מן הכפר והעיר, הקיבוץ והמושב ומאנשי-המופת שלו בכל מקום שהם מצויים;  אולם בשל חסד מיוחד, שלא נדע מקורו, המזכה קצת מאישי העם במעלות סגוליות ומעניק להם כוח-חווייה וכוח-הבעה תמציתיים, נעשים אנשי רוח, סופרים ואמנים מעצבי דמות האדם, מדעת ואף שלא מדעת, כיחידים וכסגל-חבורה.  בידם, נכון יותר:  בנפשם, מצוי אותו מזון, הנותן חיוּת לכלל ולפרט;  הם מרעיפים מתוכם טל-שירה וטל-מחשבה, המחייה את האדם.  אין השפעת דבריהם ויצירותיהם ניתנת להמדד או להשקל, אווריריים הם, שקוּפים-דקים, ואף על פי כן אין ממשות כממשותם.  אלה הם ערכי-נוי וערכי-שירה, ערכי מחשבה וערכי-מוסר, הנספגים בדם ובנפש, מעלים את האדם מבפנים ומכוונים את חייו.  ודאי לא כל הסופרים והחושבים חצובים מן הספירה הזאת, מצויים ביניהם בעלי מדרגות שונות.  וכשם שהיו לשעבר נביאי שקר, כך ישנם בימינו סופרי-שקר והוגי-שקר.  אך אין מציאותם של אלה ממעטת את דמותם של אנשי המעלה, המצויים גם בדורנו.  חוש מיוחד הוא בעם להבחין בין סולת לפסולת, בין שחלת לשחוֹלת.  ואף מזרה הזמן דרכו להבר ולזרות את התבן מן הבר.  אולם מאבק הפסול עם הכשר והתנגשות הקליפה והקדושה, המורגשים במיוחד בתחומי ספרות, אמנות והגות, אינם אלא מעידים על גודל-חשיבותו של הערך הרוחני לחיי עם ואדם. 

לפיכך צורך הוא שהסופר והאמן והוגה-הדעות לא יהיו מסתפקים בכשרון הטבעי, שניתן להם כמתת-הטבע, ואף לא בוירטואוזיות, שקנו להם קנין טכני מושכל, אלא עליהם להכשיר עצמם ליעוד זה יומם ולילה במסירות נפש תוך התרכזות עילאית באותו יעוד.  וכשם שהכשרון בלבד איננו ערובה ליצירת-אמת, כך אין פולחן היופי והשקידה על המענין תכלית היצירה.  האמנות היא משורש "אמונים", "אמת".  הכשרון הטבעי בלבד, שאינו מכוון ע"י כוח מוסרי וחברתי, על ידי כוח-האמת, יכול להיות גם שליחו של סמאל והסיטרא אחרא.  הכשרון עוור הוא וזקוק לפנס שיאיר לפניו וידריכו באורחא דמהימנותא;  כשרון בלא מוסר כמוסר בלא כשרון.  ככל שגדול הכשרון וככל שמרובה דחף-היצירה כן זקוקים הם למרותו של כוח מוסרי פנימי וחברתי.  אם לא תהיה מוראה של מלכות המוסר והחברה על בעלי-הכשרונות    חיים יבלעונו.  מפני שלכשרון אין גבול ואין סייגי איסור והיתר.  רק זיווגם של כשרון ומוסר, של יכולת קליטה ויצירה עם מצפון ועם מגמה אנושית, מוסיף ערכי-חיים ומרבה תפארת. 

ואף היופי זקוק לסיועם של האמת והטוב.  אפשר למצוא יופי תיאורי רב בחורבן העולם על ידי הטלת פצצה אטומית, על ידי הקפת כל היקום בגלגל של אש, שיהיה ענקי ומנומר עד להחריד, אשר יפוררנו כבית-קלפים.  אולם יופי נורא, מפליץ, שמוטב לו שלא נברא משנברא.  הסגידה ליופי ערטילאי שאינו אנושי, כבר הביאה לא-אחת לידי מעידה ובגידה;  ולא יופי ספרותי ואמנותי כזה מבוקשנו.  אין אנו רוצים לא בשריפת העולם ולא בשריפת נשמה וגוף קיים, כשסופרים שורפים את עצמם לשם יעודם, הרי זו מידת חסידות, אבל בשעה שהם שורפים את יעודם או את נשמות לאלה הנתונים להשפעתם    הרי הם מועלים בשליחותם ופוקעת זכותם להוראת דרך ולהשפעה. 

מאידך גיסא, אין זיקת הסופר והאמן לעם, למדינה, לחברה, צריכה להוציאו מעומק-יצירתו ולהביאו לידי הסתגלות לטעם הקהל ולביקושו.  מוחלפת השיטה!  חייב כל סופר להיות נאמן לעצמו וליצור לפי שורש נשמתו וסוד הווייתו.  כל פזילה לצדדין מקפחת את האמת.  הוא מצווה ועומד להיאבק עם הקורא הותיק והצעיר, ולהעלותו למעלת יצירתו וחס לו להכין מטעמים לחכו.  הרודף אחרי הקוראים, הקוראים בורחים ממנו;  ואילו הנאבק עמהם, מקצתם על כל פנים, נעשים תלמידיו ומעריציו.  זה הכלל:  ההשפע היא בדרך כלל איטית, מתנהלת בכבדות, ואינה מלפפת המונים גדולים, אך בבואה היא מכשירה את התמורה הגדולה. 

 

*

אנו חוזרים לנקודת-מוצאנו.  יש מעמד של יוצרים בישראל.  שמתת-חסד לו ותעודה לו.  ויותר משהוא זקוק למדינה ולחברה הן זקוקות לו.  אלמלא הוא, היו שמה ושאייה בכל.  אולם כדי שמעמד זה יוכל להגשים את יכולתו ולמלא שליחותו, חייב הוא להתקין עצמו לכך, וחייבות המדינה והחברה לסייע לו על ידי ביצור מקומו והעלאת כבודו וערכו, שלא יהא הסופר כמי שתוקע לתוך הדוּת.  הם צריכים להיות אבר מן החי הלאומי.  מדינת ישראל זקוקה לעירוי דם רוחני, להתעוררות מתמדת, ל"עשרה בטלנים", ליוצרים והוגים בעלי מצפון, שהם בני-חורין בנפשם ואנשי-אמונים למטרת האומה.  הם האוטופיסטים הנצחיים, השוקדים על תקנת הטוֹפּיה לשם אוטופיה חדשה, שהיא השׂאוֹר שבעיסת החיים, חיי עם ואדם. 

 

תש"ך      

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה