_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מגעי עם דוד בן-גוריון

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הרצאה בבית-התנ"ך בתל אביב, ביום 6 בדצמבר 1984.

א

אין באמת מקום מתאים יותר להעלוֹת את דמותו הרוחנית של בן-גוריון מן המקום הזה, הקרוי "בית-התנ"ך".  שכן התנ"ך היה לו ספר-החיים, מפתח ומורה-דרך.  הקונקורדנציה היתה ספר-התמיד על שולחנו או בסמוך לו, והתנ"ך עצמו היה מובלע בדמו ושימש לו כמין לחשן בהגותו ובדיבורו, או בלשון המקובלים, כעין "מגיד" המוֹסר סודות והמפענח נעלמות לראוּי לכך בחלום או בהקיץ, מכתיב לו ומדריכו.  תכונה זו של בן-גוריון, אף-על-פי שהכל מדברים בה, עדיין לא נחקרה כהלכה והיא טעונה עיון עמוק ודק וניסוח מושׂכל.

גם דברי וזכרונותי יהיו מעוּגנים בחלקם בנושא זה, ששימש לא אחת ולא שתיים נושא בשיחותינו, אם ברמז ואם במפורש. 

 

ב 

אני, כידוע לכם, הייתי חניך מפלגת "פועל הצעיר" עוד ב"התאחדות" בחו"ל ואחר כך גם עורך עיתונה.  מחנכי ומורי-דרכי אף הם היו מנהיגי "הפועל הצעיר", כגון:  א.ד.  גורדון, יוסף ויתקין, יוסף אהרונוביץ, אליעזר יפה, יוסף שפרינצק, אליעזר שוחט, יצחק וולקאני וחיים ארלוזורוב.  כמה מהם היכרתי עוד בחו"ל לפני עלותי ארצה.  כשבאתי ארצה נעשיתי מיד חבר "הפועל הצעיר" ודגלתי בדעות, שהיו נחלת הפוה"צ, מנהיגיה וכלי-מבטאה, אף השתתפתי בעיתונה.   כנגד זה היה בן-גוריון ממנהיגיה הראשיים של "אחדות העבודה", כלומר, חבר למפלגה יריבה.  מובן, שהיה מתנצח לעיתים קרובות עם הפוה"צ.  אולם אני החלטתי שלא לקבל בשוויון-נפש דעות והערכות מן המוכן, אלא לבחון מפלגות ומנהיגיהן בכוח שיפוטי ולקבוע יחסי לפי מסקנותי ונסיונותי.  החלטתי איפוא לשמוע במו-אָזני את הרצאותיו של בן-גוריון ופולמוסאותיו, ולראותו במו-עיני על הבמה בכל הזדמנות אפשרית.  אבל, הואיל והייתי חבר קבוצת "המשולש" בפתח-תקוה, ועבדתי בכיבוש העבודה בפרדסיה, הייתי צריך לעשות מאמצים מיוחדים כדי להשתמש בהזדמנויות כאלה ולקיים עם בן-גוריון קשר-של-שמיעה.

לאחר זמן-מה נוצר בי יחס אישי מיוחד לשני מנהיגים של "אחדות העבודה":  לדוד בן-גוריון ולברל כצנלסון.  בן-גוריון כבש אותי בלהטו הפנימי, בעוֹז דיבורו, בכושר השיכנוע שלו ובחוסן אמונתו, אף-על-פי שקצת מדעותיו הסוציאליסטיות (כגון:  ההדגשה המעמדית, הארגון המשותף והפזילה לאינטרנאציונאל) לא היו לפי רוחי.  בענין הסוציאליזם הושפעתי במיוחד מגוסטאוו לאנדואר ושאפתי לסוציאליזם הומאני ולא גרסתי מעולם את תורת מארכס, אף תרגמתי שני ספריו של לאנדואר, שיצאו לאור ב"עם עובד".  אבל לאחר האיחוד של "הפוה"צ" עם אחדות העבודה, נתכווצו ההבדלים מאד והמחיצות האלה נפלו.  התקרבותי השלמה לבן-גוריון באה לאחר שהוא נעשה לאַדריכלה של "תכנית בילטמור" בשנת 1942.  אולם על כך אדבר להלן.

 

ג

שיחתי הראשונה עם בן-גוריון היתה לאחר שחזרתי משליחותי ל"החלוץ" בגליציה, שהיתה לפי יזמת בן-גוריון, מטעם ההסתדרות.  נתקבלתי כחבר בקבוצת "גורדוניה" בחולדה.  בחודש אייר תרצ"ב (1932) נתקיימה "הפגישה השלישית של איחוד גורדוניה בחולדה, שבה השתתפו כל קבוצות גורדוניה בארץ ובאי-כוח קבוצות בעמק ובמושבות וכן באי-כוח כפר הנוער בבן-שמן והסתדרות הצופים בתל-אביב.  גם בן-גוריון הוזמן לפגישה חשובה זו, והירצה בה הרצאה עיונית על הקשר בין הציונות והסוציאליזם ועל עמדתנו לתנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית.  הוטל עלי לערוך חוברת "גורדוניה" שתכלול, בין השאר, דו"ח מפורט על פגישה זו.  בהקשר לכך נסעתי לבן-גוריון בתל-אביב, כדי לקבל ממנו את הרצאתו בכתב-ידו בשביל החוברת. 

בפגישה זו קיבלני בן-גוריון בצורה מלבבת.  הוא שאלני שאלות שונות על מוֹצאי וחינוכי, ועל חיי בארץ ופעילותי הציבורית.  לאחר שסיפרתי לו, שאני בין הותיקים ב"גורדוניה", שכן עליתי לארץ עוד בשנת תרפ"ה, והייתי חמש שנים בהפוה"צ (1925) ואף נסעתי לפי בקשתי בשליחות ההסתדרות ל"החלוץ" – הפסיקני ואמר לי:  אני הייתי איש "אחדות העבודה", אבל בבואי ארצה הערכתי מאד מאד את מפלגת "הפועל הצעיר" ובעקרונות מסויימים כגון היחס ללשון העברית וללשון יידיש ולכיבוש העבודה, הרגשתי עצמי קרוב יותר לפוה"צ מאשר לפועלי-ציון.  על ענין זה חזר לפני אחר-כך כמה פעמים ואף בחליפת-המכתבים, שהיתה בינינו במשך שנים.  מאותה פגישה מרשימה ואילך היינו מחליפים ברכת-שלום ידידותית ביותר.

 

ד

בשנת תרצ"ג (1933) הוזמנתי על ידי העורך יצחק לופבן לסייע לו בעריכת הפוה"צ, וכך נעשיתי גם משתתף קבוע בעיתון.  בן-גוריון עקב, כנראה, אחרי כתיבתי, מה שבא לידי ביטוי פעמים אחדות בכך, שלפני ישיבות המרכז היה נתקל בי, במחוּשב, וּמחווה בכמה מלים את דעתו החיובית על מאמרי ב"הפועל הצעיר".  דבר זה החמיא לי, כמובן, אם כי שמרתי את המחמאה בלבי.

היחסים ביני לבין לופבן היו טובים ומתוקנים במשך 14 שנות עבודה משותפת.  פרט למקרה אחד, בשנת 1942.  בימי מלחמת העולם השניה עיצב בן-גוריון תכנית מדינית לתנועה הציונית, שנקראה בשם "תכנית בילטמור", על שם בית המלון "בילטמור" בניו-יורק, שבו התקיימה הועידה המיוחדת של ציוני אמריקה.  ההנהלה הציונית הביאה את נוסח התכנית אל הועד הפועל הציוני וזו נתקבלה בישיבתו בנובמבר 1942 ברוב של 12 נגד ארבעה.  בהצהרת ועידת ציוני אמריקה נאמר בין השאר:  "הועידה דורשת הגשמת המטרה המקורית של הצהרת בלפור והמאנדאט, אשר בהכירם בקשר ההיסטורי של העם היהודי אל ארץ-ישראל נתכוונו לתת לו, בהצהרת הנשיא וילסון, את האפשרות להקים בה קהיליה, כלומר, "מדינה יהודית".  מדינה יהודית היתה חלום ותיק שלי, שהיבהב בי זמן רב, ועכשיו התחיל לובש לבוּש ממשי, ליגאלי.  הסכמתי איפוא בכל נפשי ובכל מאודי לתכנית-בילטמור;  אולם כמה מראשי "הפועל הצעיר" לשעבר, שעימהם הלכתי תמיד, ולופבן היה ביניהם, ליבם לא היה שלם עם תכנית זו.  הם היססו באפשרות התגשמותה וחששו מפני התגובה על סיסמה זו.  אני הבעתי את עמדתי החיובית גם בעיתון, והתעורר ויכוח ביני ובין לופבן וזמן מה אף הרגשתי את עצמי כאילו אני מחוץ לחבורה שלי.  למזלי, הומתק מצבי על-ידי העובדה, שהואיל והיו חילוקי דעות במפלגה, היה צורך שהעיתון יהיה לפה גם למחייבי התכנית, ובמקרה זה הייתי אני המביא לידי ביטוי הכרחי זה.

אולם אותה שעה חשתי, שאני מזדהה הזדהות מלאה, במוחי ובליבי, עם עמדת בן-גוריון, שהיה בלי ספק מרוצה מכך.

 

ה

כשנעשיתי, עם פטירת יצחק לופבן, בשנת 1948, עורך רשמי של "הפועל הצעיר", היו ביני ובין בן-גוריון קשרים טלפוניים שונים לרגל מאמריו או נאומיו שפירסם ב"הפועל הצעיר".  בין הבעיות החמורות, שעלה בגורלי כעורך העיתון להיות מעורב בהן, היה הויכוח הפנימי הקשה, שקדם להכרזה על הקמת מדינת ישראל.  שכן אחדים מחברי המפלגה החשובים והוותיקים, התנגדו להכרזה זו מתוך חשש שהיא עלולה להביא תוצאות מדיניות שאינן רצויות, והם הציעו לדחותה לזמן-מה.  אולם אז הופיע בן-גוריון והתנגד בכל עוּזוֹ וכובד-אישיותו לכל דחייה שהיא, שתגרום להחמיץ את הרגע ההיסטורי הגדול, שציפינו לו זה דורות.  משקל נימוקיו של בן-גוריון, סמכותו וכוח-השפעתו, הכריעו.  ההכרזה על הקמת המדינה הושמעה בקול אדיר וצלול ב-14 במאי 1948, וחזון המדינה היה לממשות חיה ורשמית באָזני כל העולם.  בויכוח זה השמעתי את דעתי בעד ההכרזה, שלא בהתאם לעמדתם של כמה מחברי הוותיקים ממני.  הפעם חשתי בכל נפשי, את ערכו הסגולי של בן-גוריון, האדם והמנהיג המדיני, שרוח-נבואה והעזה קדושה נזרקו בו, שניצל את שעת-הכושר היקרה והציל אותנו משגגה מדינית חמורה והרת תוצאות מסוכנות. 

 

ו

בשנת תשכ"א (1961) הביע בן-גוריון את דעתו על עניני ספרות ואמנות.  בלשון בוֹטה ביותר הוא מיעט את דמותה של הספרות היפה (שירים וסיפורים) וערכה, ולעומתה דיבר בשיבחה של ספרות הגות (היסטוריה, מדע, תורת הטבע).  למען תקומתנו ומילוי יעוּדנו שׂוּמה עלינו לצקת דפוסי חברה חדשה שייעשו לגאון ולתפארת ליהדות כולה ולטובי הנוער שלנו, וגם להיות אור לגויים.  ונהיה לאור לגויים לא רק על ידי שירים וסיפורים נבחרים, אלא באורח-חיינו, בבנין חברה שאין בה אפלייה וקיפוח, אלא שותפות, עריבות זה לזה ואהבת הבריות.  דבריו, שהושמעו בעל-פה וגם נתפרסמו ב"מאזניים", פגעו בסופרים ועוררו סערה בקרבם.  וסופרים אחדים, וביחוד  ש.  שלום, נכנסו עימו בויכוח חריף.   והוא השיב מיד בחום.

אף אני כתבתי מאמר ב"דבר" בשם "מחלוקת נכבדה", שבו שללתי בסגנון מנומס ומנומק את הנחותיו של בן-גוריון ואמרתי בין השאר, "שאין לך דבר חמור מזה, שבעל-סמכות כמוהו פוסק, שספרות ואמנות הן עניינים שניים במעלה בבנין חיינו ותרבותנו בארץ".  הסתייעתי בדברי ברל כצנלסון, שאביא מהם כאן רק משפטים ספורים:  "העובדה, שיכולתי לקבל מהחוברת הבלה הזאת ("העומר") מבחינה ספרותית בשורה כזאת מארץ ישראל – ממאיר וילקנסקי, עגנון – זה קבע בשבילי יותר מדברים תיאורטיים על ארץ ישראל ועל צ'ארטר ועל הרצל" ("דרכי לארץ ישראל").  ועוד כתב ברל:  "הספרות העברית החדשה מילאה תפקיד גדול בעיצוב הדמות של איש העליה השניה".  וסיימתי מאמרי בלשון זו:  "בכל הענווה אני אומר:  בן-גוריון, ראש-ממשלת ישראל, חייב לחזור ולבדוק באומץ לב את משפטו על הספרות בכלל ואת גישתו לספרות העברית וליוצריה בפרט, למענו ולמענם".

בישיבת מרכז המפלגה, שנתקיימה בדגניה, לרגל יובלה, בסוף שנת 1960, קראני בן-גוריון הציגה ושוחח אתי על ויכוח ספרותי זה, שקיבל ממדים גדולים, שכנראה לא צפה אותם מראש, והופתע מתגובת הסופרים.  הוא הסביר לי בתמיהה וברוח נכאה שדבריו לא הובנו כהלכה.  ראשית, גם עליו השפיעה הספרות העברית בנעוריו.  הוא למד את ביאליק בעל פה ואף העתיק במו-ידיו גם שירים אחרים והפיצם בין הנוער, שלא היו להם ספרים.  שנית, הוא רחוק מאוד מזלזול בסופרים וביצירתם ומחשיב את הספרות העברית כגורם חינוכי בחיינו בארץ.  השתדלתי להמתיק קצת את המרור הזה ולהדגיש עד כמה רגישים סופרים לפגיעה כלשהיא ביצירתם, שהיא תמצית חייהם ותעודתם.  בלשון רכה ועקיפה יעצתי לו להיענות להזמנת אגודת הסופרים ולבוא לוועידת הסופרים ולהשמיע בה ברכה חיה ולא על ידי מכתב, כפי שהיה נוהג לעשות.  אולם רישומו המכאיב של ויכוח אומלל זה לא נתפוגג בו זמן רב.  לאושרי חשתי, שהוא מתיחס באמון לדברי באותו ויכוח ספרותי, כפי שיוכח להלן.

 

ז

כשהופיע מבחר כתבי בארבעה כרכים שלחתי אותם אליו.  וזה המכתב שקיבלתי ממנו מיום 2.8.62:  "קיבלתי בתודה וביקָר את מתנת ארבעת הכרכים של מבחר כתביך.  רוב הדברים אמנים קראתי עוד בזמנם, ביחוד "אישים מן המקרא" – אבל טוב לשמור על הדברים בריכוזם.  אין אני מבקר ספרותי ולא סופר, ואין בסמכותי להכריע אם מבקר הוא רק נספח לסופר, או ביקורת היא סוג ספרותי בפני עצמה, אולם אני קורא דברי הביקורת שלך, ונהנה כמדברי ספרות.  עושר הסגנון, הגישה לכל סופר ברוח טובה, החיפוש אחרי החיוב, המוצלח, הנאה, במקום חיפוש המומים – זהו הקו המציין את ביקורתך".

ובמכתב אחר כתב לי על "אישים מן המקרא":  "שמחתי מאד על מסותיך על האבות והאמהות.  העזת – ויישר כוחך!  בדבר אחד אני מסופק.  אם קלעת ולא החטאת:  האגדה הנהדרת על קורח – מסופקני אם כוונתה היא כפירושך – להציג את קורח כדימאגוג.  אגדה זו נראתה לי תמיד כביקורת מוסווה נגד משה.  בעל האגדה, נדמה לי, מצדיק דברי קורח, אם כי לכבודם של משה ואהרן הוא מתחיל, כי "קורח ליצן היה".  טענותיו של קורח – קולעות וחריפות ושנונות.  ונראה לי, שבעל האגדה הוא בסתר לבו עם קורח.  תעיין עוד פעם בסופה של האגדה:  "כך עלתה לעלובה זו!  כך כך הם עושים ותולים בהקדוש ברוך הוא" – כלום יש תשובה לכך?  בכל אופן, בעל האגדה משאיר טענותיו החריפות של קורח בלי תשובה".

 

ח

מגע אינטנסיבי עם בן-גוריון היה לי, כמובן, ב"פרשת לבון", שנקראה גם "עסק ביש", שזיעזעה אותו, את המפלגה, את הארץ ואת כל אחד מאתנו.  כעורך "הפועל הצעיר" לגמתי ממנה כוסות מרורים מלאות.   הייתי צריך לפרסם בעיתון המפלגה התקפות על בן-גוריון מצד חבריו הותיקים והצעירים ולפרסם גם מאמרי הגנה של חברים אחרים, וכמובן מאליו גם מאמרי תשובה חריפים של בן-גוריון הנתקף, היודע להשיב לחורפיו כראוי להם.  היחסים בין בן-גוריון והמפלגה היו מתוחים מאד והמתווכחים לא תמיד שמרו על נקיון לשונם ועטם והיו פורצים גדרי נימוס ודרך-ארץ.  ואני הייתי זקוק לסבלנות אין קץ ולטאקט רב כדי לערוך "דיאלוגים" אלה, לצנן קצת רתיחתם, להחליף מלים שאינן מהוגנות, להמתיק התבטאויות מרות ולרכך ככל האפשר את חודן של טענות ומענות.  ביחוד הייתי צריך להקפיד על כבודו של לוי אשכול, שכן גלוי וידוע שהיחסים ביניהם נשתבשו באותה תקופה.  אולם אני, שראיתי בהם שני מאורי-העם-והמדינה, שרישומם ייחרט באותיות-זהב בהיסטוריה שלנו, לא יכולתי להשלים עם צורת הדברים שבן-גוריון אמר עליו – הייתי מוחק כל פגיעה בו.  ולא עוד אלא שכתבתי לבן-גוריון במפורש, שלא אדפיס שום השמצה עליו ב"הפועל הצעיר".  ויש לזכור שכל הנוגעים בדבר היו חברים חשובים ומרכזיים, שהייתי חייב בכבודם.  ובכל זאת, לעתים קרובות הייתי נאלץ אף להחזיר רשימות למחבריהם.  נקל לשער שאותה שעה היה כעס המחברים סוטה מן הדרך אל בן-גוריון וניתך עלי בשאלה בעטנית: מי שׂמך?

אף בן-גוריון עצמו היה קובל עלי במכתביו למערכת ואלי באופן פרטי על דברי התקפה כנגדו בעיתון, ולא פעם פלט ביטוי מעליב, שבמכתב הבא היה מבקש סליחה ממני.  לאחרונה נתפרסמה חליפת המכתבים שלנו בקשר לפרשה זו[1], שיש בה לא רק ענין רב אלא גם מתח.

 

ט

שיחה אחת שאפשר לכנותה בשם "תקרית" משעשעת, ראויה לרישום מיוחד.  כשבן-גוריון היה מוסר לי מאמר ל"הפועל הצעיר", לא הייתי משנה, כמובן, בדבריו מלה, אלא לאחר קריאה הייתי מוסרוֹ לדפוס כמו שיצא מתחת ידו.  אולם פעם אחת עברתי על מדיה זו.  כידוע, היה בן-גוריון מקפיד שלא להשתמש במלה "את".  והנה אירע, שתוך כדי קריאת מאמרו הוספתי בו "את" במקום מסויים, הואיל וחסרונה היה עלול לשבש את משמעו של המשפט.  עשיתי זאת ממש מתוך היסח-הדעת מ"חולשתו" של בן-גוריון.  כשקיבל את המאמר, מיד פנה אלי בטלפון והעיר לי בתמיהה על כך.  השבתי לו, שאם יבדוק, ימצא, שהיה הכרח גמור להוסיף כאן "את", כדי שהקורא יבין את הדברים כהלכה.  והלא אין הוא מתכוון למחוק כל "את" מן הלשון העברית, שהרי הפסוק הראשון בספר "בראשית", מתחיל:  בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.  כלומר שני "אתין" בזה אחר זה.  כשהוסיף לעמוד על דעתו, לבשתי עוז ואמרתי לו, שיש פתגם לאטיני עתיק:  "אין הקיסר עליון על המדקדקים".  הרגשתי, שהוא מבוּדח מן הענין, אף-על-פי שהיה קצת פוגעני, ושאל אותי, היכן מצוי אותו פתגם?  השבתי לו, שהוא מצוי גם בספרו של ד"ר ג.  אלקושי, "אוצר פתגמים וניבים לאטיניים".  והבטחתי לו לשלוח אליו את הפתגם במקורו.  ואמנם המצאתי לו את הנוסח הלאטיני במכתב:  Ceasar non supra grammaticos.

 

י

כעורך "הפועל הצעיר", הייתי משתתף בקביעות בועדה המדינית, שבדרך כלל היו ישיבותיה רק בשביל חברי הועדה, או אורחים שהוזמנו אליהן.  פעם, בישיבת הועדה המדינית, שעסקה בענינים העומדים ברומו של עולמנו, קרא לי בן-גוריון לצאת עמו לחדר אחר.  בשיחה טען כנגדי, שבמאמרי אני נוקט כתיב לא נכון במלים שאולות מיוונית או מלאטינית.  לדעתו, צריך לכתוב מוסיקה, או סימפוסיון, ב'ס', ולא מוזיקה וסימפוזיון ב'ז'.  השבתי לו, שבמקורותינו העתיקים מצויים שני הכתיבים, וכאשר אמציא אותם לידיו יווכח לדעת, שלא רק הגרמנים סיגלו לעצמם  ביטוי ב'ז'.  כשחזרנו לחדר-הישיבה, נשאלתי בפתקאות מתוחות,  על מה דיבר אתי בן-גוריון בחוץ, שכן הכל היו בטוחים, כמוני, שדבר חיוני ומיוחד במינו לו אלי, הנוגע לבעיות השעה הנידונות.  וכשסיפרתי להם את האמת, חשתי, שאינם מאמינים וחושדים בי שאני מסתיר איזה סוד בחוּבּי...

זה היה אופייני מאד לבן-גוריון, ששאלות המענינות אותו באמת, אינן יורדות מסדר-יומו גם כשבעיות בוערות מנסרות בעולמו-עולמנו.  וענייני הלשון העברית היו אצלו מן הראשונים במעלה.

 

יא

לבסוף, עוד משהו על בן-גוריון והתנ"ך.  כבר אמר עליו הזז במאמרו "דרך רחוקה":  "ארץ ישראל היא בשביל בן-גוריון ארץ תנ"ך ולא ארץ חז"ל.  ארץ של אברהם, שאמר לו אלוהים:  "קום התהלך בה לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה".  ארץ של דוד המלך, ארץ של ישעיהו הנביא.  בכוח ספר התנ"ך יכול היה להילחם לתקומת מדינת  ישראל, מה שלא היה יכול לעשות בשום פנים בכוחם של חז"ל".  כי בנו זורם דם התנ"ך, ואף שמותינו הם ירושת עולם שעברה אלינו מן הדורות ההם עד ימינו.  על כן האמין בן-גוריון, שהואיל ושמו דוד הרי הוא ממשפחת דוד המלך.  השם מגיע אלינו בשלשלת היוחסין הגלויה או המיסתורית.  שיתוף-השמות בא איפוא בדרך של ייחוס-אבות, שכן שמו של ילד נקרא על שם אחד מקרובי המשפחה.  כך הקפיד בן-גוריון לראות כל יהודי באספקלריה של שמות תנ"כיים קדומים. 

ובדידי הווה עובדא:  פעם שאלני בן-גוריון, כדרכו, פתאום:  "מה שמך?" נבוכותי שהרי ידעתי ששמי ידוע לו, ועניתי:  ישראל כהן.  מיד קרא כנגדי:  "אז אתה ממשפחת אהרן הכהן".  אמרתי לו:  לא!  וסיפרתי לו את המסורת המשפחתית שבידי.  כי סב-הסב-הסב שלי היה יהודי רוסי שחי בימי הצאר ניקולאי הראשון.  בימיו חטפו, כידוע, ילדים בני 8 – 12 לצבא.  סכנת חטיפה היתה אורבת גם לסב-סבי בילדותו ואביו הבריחו לגליציה כשכתב-היוחסין טמון לו בביטנת מעילו.  החברה בהוסיאטין, שהיתה עיירת-גבול גליצאית בצד אוסטרי, אספה את הילד ושינתה את שמו מברקוביץ לקאהן, מפני שזה היה שם נפוץ בין יהודי גליציה ואוסטריה.  וכך הגעתי בעצמי אל השם המשפחתי כהן, אף-על-פי שאינני כהן ולא לוי.  סיפורי לא הפיק רצון ממנו, מפני שהיה בו כדי לערער את הנחתו ההיסטורית הנפשית, שמי שמשפחתו כהן, בידוע, שהוא מזרע הכהנים.  בן-גוריון לא השתהה הרבה בתשובתו ואמר:  "אין אדם מחוייב להודות בייחוסו או לאשרו.  ייחוסו בא מאליו.  הוא נולד עמו ומתנחל.  אתה מבני בניו של אהרן הכהן – ודי!"

דברי בן-גוריון לא שיכנעו אותי ולא ביטלו את מסורת-המשפחה שלי, אבל הם הגבירו בי את התחושה, שבן-גוריון עצמו הוא ממשפחת דוד-המלך.   ואני בטוח, שאילו היה מתגלה בשעתו לדוד המלך, שעתיד להיוולד לו נכד ששמו יהיה דוד בן-גוריון, שיתייצב בראש הבנין של הבית השלישי וחידוש עצמאות ישראל, היה מקדיש לו פרק תהילים מיוחד, ועל ידי כך היה מוסיף על קמ"ט (149) פרקי תהילים שבידינו עוד פרק אחד ומשלים את המספר ק"נ (150).

באותו לילה נדדה שנתי מעיני ואמרתי לנסות את מלאכתו של דוד המלך ולחבר פרק תהילים לכבוד בן גוריון.  הפרק לא נכתב עד היום הזה, אבל הפתיחה שלו היתה:  למנצח מזמור לדוד בן-גוריון.

 

1984

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] )  בספר "חילופי מכתבים בין ישראל כהן לבין ש"י עגנון ודוד בן-גוריון" בהוצ' "עקד" תשמ"ה.