_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הבקורת, המבקר והמבוקר

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

על הבקורת. אין לך סוג-כתיבה שנוי במחלוקת ככתיבת בקורת ספרותית. מעולם לא שמענו קטרוג של זעם של הסוֹנטה, או על הבאלאדה או על הסיפור הקצר או על המאמר הפובליציסטי, קל וחומר ששום איש לא חשב לעקור אחד מאלה מן השורש. מה שאין כן הבקורת; זו מתנודדת בין מעמד של גבירה למעמד של שפחה, או של סרח העוֹדף. הללו אומרים, שאין לבקורת חיים עצמיים ותפקידה תפקיד משרת, המפרכס את אדוניו, מגדיל את כבודו ותפארתו ומפרסם את מעשי-יצירתו בעם ובעולם. הללו מתעלמים מכך, שגם הספרות עצמה נתבעת לא פעם למלא רק תפקיד של משרת הציבור, או המדינה או המפלגה, ומפשיטים מעליה ומתוכה את עצמיותה ואת חירות היצירה. משוררים או מספּרים, הרואים בבקורת ובמבקרים נושאי-כלים או שוּליות, חותרים גם תחת עצמאות יצירתם. אם ניתנה רשות להפוך את הבקורת לכלי-שרת, מפני מה לא תהיה גם השירה והסיפור שוֹפרן של אידיאולוגיות ותעמולה של השליטים? לפיכך אנו באים ואומרים, לא כי, הבקורת היא סוג-יצירה כּשירה וכסיפּורת, והיא קיימת בזכות עצמה ואין ערכה מוּתנה בהסכמת חיצוני, ובודאי שלא בהסכמת המבוקר.

היצירה והבקורת כרוכות ירדו. משעה שסופר מוציא כתב-יד מן המגירה ומפרסמו בצורת ספר ברשות הרבים, הריהו מוֹסרוֹ לבקורת. מצויים שלושה סוגי בקורת: בקורת עצמית, בקורת הקוראים ובקורת המבקר.  הבקורת העצמית של היוצר מתעוררת בשעה שהוא רואה את פרי רוחו לפניו ומוצא בו פגמים או טעויות, המציקים לו ומביאים אותו לידי תיקון היצירה החדשה. ואולם לא תמיד יוצאת בקורת זו לאור, ולרוב אין הקהל הרחב מכּיר אותה אלא לאחר זמן, כשמתפרסמים מכתביו של הסופר או יומניו או שיחותיו האינטימיות, ולפיכך אין היא משפיעה אלא על בעליה בלב. בקורת הקוראים היא של "הרוב הדומם", וסימניה מתגלים רק בשוק, במיעוט הקנייה או בריבויה ולא בספרות, לכן קשה לסמוך עליה.

נמצא שבקורתם של מבקרים, המכשירים עצמם בהתמדה לכך, היא שעוֹלה למדרגת כוח משפיע ומחנך ואף למדרגת יצירה, ובה נעסוק. ודאי, אין לשלול את רשימת-הבקורת הקטנה, הרצנזיה, המופיעה סמוך לפרסום הספר. אף היא צורך בה. היא כלי שרת הכרחי, תהא זאת צביעות וכפיות-טובה אם נדבר בה רק דברי דופי. כל יוצר מצפה לה אפילו אין הוא מרוצה ממנה. הוא רואה בה כּרוז, המבשׂר את לידתה של יצירתו והמוציא לה מוניטין. בלעדיה לא יוודע כלל בואה לעולם. אולם, לצערנו, אין לנו נחת ממנה. היא נכתבת לעתים קרובות בבהילות, בלא שהייה של עיכול, ואין לה שם טוב. לפיכך יוטעם, שמדובר כאן בבקורת יוצרת, אחראית, שהיא פרי חווייה, עיון ומחשבה. זו באה לאחר הריון ממושך והכנה מרובה, היא נולדת לאחר שהיצירה המבוקרת נבלעה בדמו של המבקר. היא באה כעין המשך ליצירה, אם כפירוש או כגילוי עצמו בתוכה. שכן הפרשנות אינה בשום פנים תכליתה היחידה של הבקורת , ולא העיקרית שבה. היא אחד היעדים שלה. הבקורת היא ביטוי יצירי אישי של המבקר, כשם שהיצירה היא ביטוי אישי של היוצר. הבקורת היא אמנות, כשם שהיצירה המבוקרת היא אמנות. גם מבחינת הסיווג הפורמאלי נמנית מסת-הבקורת עם הספרות היפה. אמרתי פעם, ואני חוזר ואומר, שכשם שישנה בת-השירה, כך ישנה בת-הבקורת. כּזוֹ כן זוֹ לוחשות לו למבקר דברים, ששום השכלה ומדע ובקיאות טכנית לא ילחשו לו. היא לוחשת לו שמץ מסוד היצירה, ממעשה-מרכבה ומעשה-בראשית. בלי סוד זה, אולי ניתנה רשות לומר, בלי חסד זה, יהיו כל החמרים והידיעות והתכניות בחינת גלמים בלא נשמת יצירה. לא לחינם שרויה הבקורת, לפי דברי אֶג'ן יוֹנסקו, תחת חסותה של "המוּזה העשירית". כי אמנם בלי חסותה של זו תהיה הבקורת מלאכת-יד או מלאכת-מוח בלא שאָר-רוח ובלי ניגון.

ודאי, חייב המבקר ללמוד תמיד. בקיאות יסודית בספרות העברית וידיעה בספרות העמים, ורכישת מידע בזרמי הבקורת בעולם. וידע בפואטיקה ובכמה ענפים במדעי הרוח – כורח הם למבקר האחראי. הן הוא צריך להעריך את היצירה ולקבוע מקומה במערכת הספרות והרוח של האומה, ואין למלא תפקיד נכבד כזה בלא השכלה הומאניסטית רחבה. אגב, מספר בראשית ועד ימינו קיימת זיקת-עולם בין הספרות העברית וספרות העמים הקרובים והרחוקים. אנו יודעים היום יפה את רישומי ההשפעה של הספרות הכנענית והשירה האוּגאַריתית על הספרות המקראית. ולמוֹתר לומר זאת גם על הספרות המאוחרת יותר ועל שירת ימי הביניים. תמיד היינו בחינת נותנים ונוטלים, וברכּת הנטילה והשאילה אינה קטנה מבּרכת הנתינה. אולם העיקר הוא כיצד מתעכלים היסודות השאולים ומהו כוח העיכול וההטעמה. גם בבקורת צורך הוא ללמוד מפי אחרים שיטות וטכניקות. אבל יש להעבירן דרך כּוּר-מצרף עברי, עצמי. כשם שהיצירה העברית מקורית היא, כך צריכה להיות הבקורת העברית. אסור שסגנונה, לשונה, רוחה, בנינה ומגמתה יהיו מתורגמים. קליטת השפעה מחייבת גם פליטת השפעה, בירור העיקר ועיבּור צורתו.

חס לנו להסתנוור משיטות-הבקורת ומתורות-הבקורת המרובות, הרוֹוחות בעולם, המגיעות אלינו על פי הרוב באיחור זמן ומכניסות מהומה בקרית-ספר שלנו. גם בעולם הגדול גדלה התהייה עליהן ומחפשים אחר סינתיזה.  כל שיטת-בקורת – המארכסיסטית, המוראליסטית, הפסיכולוגית, הסוציו-לוגית והפורמאליסטית – גילתה בשעתה צד מסויים ביצירה, או הדגישה דגש חזק אותו צד, ומילאה את שליחותה. אולם שלא כמו בדת, המוֹניזם בבקורת הוא מכשלה גדולה. האמונה בשיטה אחת ויחידה מעקמת את הכתובים, מעלימה בהכרח בחינות שונות ביצירה ומביאה לידי משפט מעוקל. המבקר חייב לשאוף לסינקרטיזם, למיזוג השיטות, לברירת החיוני והטוב מכל השיטות. ואל תטעה אותו ההילה של המדע. כבודו במקומו מונח. הוא באמת כלי-שרת ליצירה. הוא יספק נתונים היסטוריים, טכניים, בלשניים, פסיכולוגיים וביוגראפיים, אך לא יושיע את הבקורת ולא את הספרות. מדע הספרות והלמדתנוּת, עשויים להיות מענינים ומועילים להשכיל, אך הספרות אינה ענף מדעי ולפיכך גם בקורת הספרות אינה מדע, אף על פי שיכולה לשמש נושא לו. היא דעת, במשמעה העברי השורשי, שכלולות בה חכמה ובינה, אך לא מדע. כל ניסוי בבקורת יביא עמו תוצאות אחרות, בעוד שכל ניסוי במדע צריך לאמת אמת אחת בלבד. הבקורת היא התנסות, חוויה, אך לא ניסוי. מבקר מבקר והתנסותו, ואין בקורת בלא אהבת המבוקר, והיא אינה מקלקלת את השוּרה, ולא את השירה, אלא מתקנת אותן. בכוחה חודר המבקר לנבכיה ולמסתורין שלה; וביצירה יש מיסתו-רין, ששום מונחים טכניים לא יצליחו להשיגם ולהסבירם. מגעו של המבקר והיוצר הוא מגע נפש בנפש, יוצר ביוצר. גם ריבו עמו הוא ריב האוהבים, הבקורת היא כתיבה לאחר השכרון מן היצירה. הכתיבה אינה אוטומטית, היא כרוכה בעבודה, בקריאה, בעיון, בשרטוט טיוטות, בתיקון ובהגהה. אך היא אינה נעשית על פי מתכּוֹן, על פי שיטה גזורה מראש. היא מזיגה של ידע ומוּזה, ככל יצירה. גם בחלומו של מבקר מרפרפות דמויות ומזמזמות הגדרות עד שהן מתגבשות למשפטים סדורים. חותמה של הבקורת –סגנונה. גם בה הסגנון הוא האדם. התמזגות המבקר עם היצירה בוראת גם סגנון משותף. שיתוף זה סימן טוב הוא לשניהם, למבקר ולמבוקר.  עלובה היא הבקורת, שתהום חוצצת בין לשונה ולשון היצירה המבוקרת.  היא מעידה על זרוּת הדדית, על פגיעה הדדית.

בקורת, שיסודות אלה לה, צריכה להסתייע גם בניתוח טקסטים, בבדי-קה בלשנית, בהשוואת ספרויות, בגילוי תהליכים חברתיים, במדידות סטא-טיסטיות ובסיווגים, אך אלה הם כלי תשמישיה, ולא גופי תוכנה, אמצעים ולא מטרה. המטרה היא – חישוף היצירה, גילוי ערכיה האסתטיים ואיכותה האמנותית. הבלטת ייחודה, פשר חידתה, מציאת המפתח, גיבוש הבשוֹרה שבה. בקורת מחייבת מסד עיוני, ואין לסמוך על הרגשה ערטילאית, אך בלעדיה היא ענף יבש. כי הבקורת היא האני-מאמין של המבקר, הניזון ממקורות הנפש והבינה, אך גם אני-מאמין זקוק לעיקרי אמונה ולעקרונות תפיסה, לטוב-טעם ודעת. אין להבין, מכל שכן אין להסביר את שירת ביאליק, בלי ידיעה במקרא, במדרש ובשירת ימי-הביניים, כשם שכדי לעמוד על טיבה וחידושה של שירת יהודה עמיחי, הנוטלת מבטאים ותמונות ודפוסי לשון מן התפילות והפיוטים המסורתיים, ויוצקת בהם תוכן והלך-רוח של משורר חילוני בן-זמננו, יש צורך לדעת את המקורות האלה וכן את השירה המודרנית בעולם. ושוב: אין הבקיאות המופלגת וההשכלה המסו-עפת משמשות ערובה לכתיבת בקורת יוצרת, אבל הן אחד התנאים לכך.  ייתכן משורר פרימיטיבי, מקורי, החוצב ערכי שירה מנפשו, אך לא יצוייר מבקר ראוי לשמו בלי מטען השכלה ותרבות ובלא השקפת עולם. בלעדיהן אין דבריו אלא סברות סובייקטיביות בלבד, המשוללות כוח-שכנוע וערך אובייקטיבי.

ודבר על המבקר. חייב המבקר לזכור תמיד, שלא רק בדיני אמונה ואמנות הוא דן, אלא גם בדיני נפשות. היצירה היא דם-הנפש של הסופר.  ולפי שהמבקר משמש כעין שופט, עלול הוא לבוא לידי תקלה, לידי שפיכות דמים. ובמטותא מכם שלא לטעות בדברי, אינני מטיף לרחמים בדין. המבקר חייב להוציא משפט אמת על ספר או על סופר אם לשבח ואם לשבט. כל המידות בטלות מפני מידת האמת. מבקר רך-לבב ייכּבד וימשוך ידו ממלאכה זו. כוונתי איפוא למידת האחריות ולא למידת הרחמים. זו צריכה להיות גבוהה ביותר, כי להנצל מן הכשלון הרובץ לפיתחה של בקורת. מפני שאין חוקי יצירה המחייבים את היוצר והנותנים בידי המבקר אָמת-מידה לבוק אם נתקיימו ביצירה; שכן לכל סופר חוקי יצירה משלו. ממילא אין גם חוקי בקורת, שידריכו את המבקר במשפטו.  מבקר מבקר וטעמו ותרבותו. היסוד הוידוּיי והאוטוביוגראפי שליט בבקורת כביצירה עצמה. הבקורת מבטאת את אישיותו של המבקר. ובזה הוא נבדל מן החוקר המדעי, הבורח בשעת מחקר מאישיותו.

אך אל נא יראה המבקר את עצמו כפוסק אחרון. בקורת ופסקנות הן תרתי דסתרי. מן הדין שנעימה של ספקנות ולא פסקנות תרטט בדבריו.  אל נא יחלק צל"שים וצל"גים (ציון לגנאי) בחגיגיות יתרה, כדרך שנוה-גים בחיילים. יאָה מידת הענווה למבקר. אין דבריו דברי אלוהים, אלא דברי אדם בן-תרבות, העלול לטעות.

חלוקות הדעות, אם אָמת-מידה מוסרית לגבי יצירה תופסת, אך דומני, שאין חולקים על כך, שמבקר חייב לעמוד במבחן מוסרי. כל מטרה צדדית, גלויה או כמוסה, מלב המטרה למצוא את האמת, פוגמת. הוא צריך לעורר אמון בקהל הקוראים וגם בקהל היוצרים, שלא זו בלב שהוכשר מבחינת השכלתו וידיעתו לשמש באוּמנות המבקר, אלא גם מבחינת ישרותו.  החזיון המצוי, שמבקר רוצה להשתלט על דעת-הקהל ולהיות דיקטטור של הטעם, פסול הוא, שתלטנות ובקורת מצפונית לא ידורו בכפיפה אחת, די לו למבקר שדעתו נשמעת ומשפטו מובא בחשבון, ואל לו לשאוף לשלטון יחיד. שום מבקר אינו ראוי לשלטון כזה, ציזרים בבקורת תועבה היא.

המבקר, ככל דיין, חייב לשקול את דעתו ולדייק בלשונו. מנדלי היה אומר, שסופר צריך להיבדק תחילה בלשונו, כדרך שחולה נבדק על ידי רופא. בא חולה לפני הרופא, הריהו אומר לו: הראה לי את לשונך, אם לשונו נקייה, כל גופו בריא. גם מבקר, בין צעיר ובין ותיק, העולה לדוכן, אומרים לו: הראה לנו את לשונך. אם היא נקיה, ראוי הוא לאיצטלא זו, אם לאו – מן הדין שירד מעל הבמה, עד שילמד את תורת הנקיון. הכתיבה השמצנית והסגנון התוקפני, אפילו כלפי מי שאין ספרו נראה בעיני המבקר, משפילה את כבוד הבקורת והספרות. היא הופכת מיד את הנתקף לקרבן חינם ומעוררת אהדה אליו, ונמצא, שגם מטרת המבקר הוּחטאה.

כבר נאמר, שהמבקר צריך ללמוד כל ימי חייו. הוא צריך לדעת את כל השיטות המצויות ואת כל הטרמינולוגיות המתחדשות. חז"ל, שדנו בעלי-כישוף למיתה, התירו לדיינים ללמוד חכמת הכישוף, כדי שיוכלו לחקור את הנדונים. על דרך זו חייב גם המבקר להיות בקיא בכל חידושי הבקורת ובכל המונחים הטכניים וקסמי הכינויים וההגדרות. אך הוא עצמו ראוי לו לנהוג חסכון רב בשימוש במונחים טכניים אלה. ריבוי שמות וכינויים מאפיל על הנושא ואינו מבררו. יש בכך לא רק התגנדרות בלמדנות-סרק, אלא גם בלבול עצמים ומושגים. המבקר האנגלי פ.ו. בייטסון בספרו "המבקר והמדען" אומר: "תלמיד אנגלי ייטיב לעשות אם יסתייע בקולרידג', אף על פי שתורת הספרות שלו אינה סדורה כל צרכה, ואילו בתורת הספרות של ווֹרן וּולק מוטב להסתייע כבאנציקלופיה בלבד". אכן, המבקר האמיתי צריך לאחד בתוכו את החריצות, העניניוּת והדיוק של המלומד עם המרץ החיוני הלוחם של הפובלציסט וכוח-העיצוב של המשורר.

המבקר המעריך צריך להיות בעל ערכים אמנותיים ואנושיים. מן ההכרח שיהיה לו אידיאל אסתטי, שלאורו הוא קובע את דעתו ומשפטו.  ושלהגשמתו הוא שואף. כי לשפוט את המצוי דרושה לו אָמת-מידה של הרצוי. זהו הפנס שמאיר לו באפילה, והעיקר – רק באמצעות הדיאלוג בין המבקר והיוצר תצא האמת לאור. גם המונולוג הפנימי הוא ממהותה של הבקורת וברכתה. קללת הבקורת היא היריבות בין המבקר והיוצר, ואין צריך לומר: ההתכתשות ביניהם כשני לוּדרים בזירה אחת, המשעשעים את הקהל, וסופם שממתים זה את זה.

ולבסוף על המבוקר. ראוי שהמבוקר ידע: אין הבקורת תלויה במבוקר, לא בדעתו ולא בהסכמתו, כשם שאין היצירה שלו תלויה בדעת המבקר. שניהם קיבלו רשות מאותה השגחה עליונה, או שׂר-היצירה. אין מסת-הבקורת באה להתחרות עם השירה או הסיפור, אך אין היא רואה עצמה נחותה ממנה. המבקר, שהבקורת ממלאת את חייו, מרגישה בה שליחות, שעליו למלא אותה. וכשם ששום גערות או נזיפות לא ימנעו מן היוצר ליצור, כך לא ימנעו שום זלזולים וכינויי גנאי למבקר, כגון טפילים ומתוסכלים, להניאו מלעשות את מלאכתו, אדרבא, אם המבוקרים ישתמשו במונחים פסיכואנליטים כדי לפסול את המבקר, יוכל גם הלה להעמיק חקוֹר ולהוכיח באותות ובמופתים מניִן באה ההתנגדות המרה הזאת למבקר, אם מקורה באימה מפני האמת או מפני שנכווה פעם מן הבקורת. יחס של כבוד הדדי הוא איפוא לא רק צורך מוסרי, אלא גם צורך מעשי. גם הטענה, שהמספר או המשורר יכול להיות מבקר של עצמו ואינו זקוק למבקר, אינה תמיד בקו האמת. הראשון שעמד על כך היה סוקראטס, בשעה שהסביר לשופטיו מה הבאיש את ריחו בעיני הבריות, אמר בין השאר:

"לקחתי את השירים שנראו לי כמשוכללים ביותר, ושאלתי את המשוררים למה הם מכוונים, כדי שאלמד מהם דבר, ואני מתבייש, רבותי, להגיד לכם את האמת. כמעט אפשר לומר, שכל הנוכחים כאן היו יכולים לבאר את דברי המשוררים באופן נאה יותר מן המשוררים עצמם".

הנה כי כן, מאז ועד היום לא פסקו דברים אלה ודברים שכנגד, ולא כדאי לסופרינו להשמיעם שוב, שכן אחד התפקידים של המבקר הוא לפרש את היצירה ולהסבירה, הוא מוכשר לעשות זאת יותר מן המחבר עצמו, אף על פי שעובדה זו פוגעת ביהירותו של היוצר.

אכן, אין זה מן המידה, שהמבוּקר יחזור ויטען, שבשבילו אין ערך לבקורת, שאין היא מלמדת אותו ואינה מדריכה אותו וכל כולה ברכה לבטלה. ודאי, מאז קיימת בקורת היו שטענו כך, אך היו יוצרים גדולי עולם שנתבשמו מן הבקורת עליהם, שהודו בגילוייה והיו אסירי תודה למבקרים. יש בידי רשימה גדולה של סופרים כאלה, אבל למען הקיצור, אביא דוגמה אחת מספרותנו. היה מבקר אחד שאינו ידוע לרבים, ושמו דוד יוסף ברנשטיין. הוא כתב ספר בשם "מדרש שירה: על שירת ביאליק". והרי מה שאמר ביאליק עליו בהרצאתו על מגילת האש לפני מורי תל-אביב בשנת תרצ"ג:

"דק ביותר היה ענין היצירה, החוטים שמהם נארגת היצירה הם לפע-מים דקים מקורי העכביש ולפעמים דקין מן הדקים, שלפעמים המקורות נעלמים וסמויים גם מעין הסופר עצמו. ואני צריך להודות לפניכם, שנמצא איש טוב אחד, שניסה לפרש את שירי – בברלין יש יהודי משונה כזה – וכתב פירושים לשירי, והביא להם קצת מן הפירושים - - השתוממתי לפעמים לראות עד כמה כיון האיש הזה אל האמת. עד מה עמד על אותם המקורות הגנוזים מאחורי הפרגוד של היצירה, אבל השתוממתי עוד יותר למצוא דברים שהוא גילה לי לעצמי (דברים שבעל פה חלק ב', עמ' כ"ג).

על כן מן הראוי, שמשוררים ומספרים יתנו דעתם על כך. ואין מדובר כאן באיזה מבקר גדוֹל-עולם, אלא במבקר בעל טעם ובעל הבנה ובעל יושר, שניגש לתפקידו בכובד ראש והשכיל לגלות לביאליק דברים שלא ידעם קודם לכן.

סיכומו של דבר, הבה נלבּש כולנו מידת ענווה ויעדור איש איש בחלקתו, המשורר בשירתו, המספר בסיפורו, והמבקר בחלקת הבקורת. אם כל אחד יכבד את חברו ויעשה לפי מיטב כוחו ומצפונו, תהיה לנו ספרות עברית שלמה, טובה ומחנכת.

                                                                                  1976

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה