_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רוח הזמן

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

לא כל העתים שוות

מסכת תמיד, פרק א'

שתי המלים, הגדולות הללו, הן שני מושגים פילוסופיים נודעים, כדרך שהן שתי ספירות-מיסתורין מובהקות. הן משכו כל הוגה-דעות מאז ומעולם ולא פחות מזה כל יודעי-ח"ן. ולא עלה על דעתי להגיש כאן, אף לא במרומז, איזו תמצית של דעת-פילוסופים או סברות של חכמי-רזים. דיינו אם נזכיר את ברי פריץ מאוטנר, כי "בעיית הזמן היא אחת הבעיות הקשות ביותר של האנושות, ואף המסוכנת ביותר". לא קלה ממנה היא השאלה: רוח מהי? אפילו אתה נותן בצדה את השמות הנרדפים: נפש, נשמה, חיה, יחידה, לא הועלת כלום בהגדרת מהות סמויה זו באדם, המניעה הוויתו ונותנת בו תבונה, הכרה, חוויה, רצון ואופי. ודאות היא בנו, שחכמים ומלומדים יצטרכו לחיות עם שני אלה, עוד דורות רבים, ילונו בעומקם ויפיקו הנאה מעצם העיונים והחידושים בלא להגיע עד חקר סודם.  ואם קשה להגדיר "רוח" ו"זמן" כשהם בנפרד, על אחת כמה וכמה כשהם מחוברים יחד. המקף הזה הופכם לברייה חדשה. הצירוף "רוח-הזמן" עושה כל אחד משותפיו לפלג-תופעה או לפלג-כוח, ומצד שני מוסיף מסתימותו ומחומרתו לחברו. ואז שואל השואל: רוח-הזמן – מהי? כיצד פועלת הרוח על הזמן וכיצד מושפע הזמן מן הרוח? היכן בא לידי ביטוי אותו שינוי ומה צורותיו בחיים בספרות ובאמנות? מי הם חלוצי רוח-הזמן ובמה כוחם? אימתי פוסקת רוח-זמן אחת ומתחילה אחרת?

יש שנועצים את מקורו של המושג "רוח-הזמן" בצרפת – L’esprit du siecle – אחרים – בגרמניה. אולם אין ספק, שהוא נתפשט מגרמניה. המונח Zeitgeist מופיע גם בלשונות אחרות בצורתו הגרמנית, מתוך הרגשה, שתרגומו אינו ממצה את כל תוכנו. הרדר והיגל העמיקו במושג זה ושיוו לו מהות מיתאפיסית כפי שיעידו כמה משפטים מדברי היגל:

"אין אלא רוח אחת; התפתחות הרוח היא מהלך-התקדמות אחד –עקרון אחד, אידיאה אחת, אופי אחד, והוא-הוא המגיע לידי ביטוי בעיצובי-הצורה למיניהם. לזאת אנו קוראים רוח-הזמן. רוח זו איננו משהו שטחי, משהו הנקבע קביעה חיצונית; יש להכירה לא מתוך התכונות החיצוניות הקטנות, אלא מתוך עיצובי-הצורה הגדולים. הפילוסופיה היא אחד מעיצובי-הצורה האלה, כלומר, היא קיימת בעת ובעונה אחת עם דת מן הדתות, עם חוקת-מדינה כלשהי, עם אמנות , מוסריות, מדע וכו". (מבוא לתולדות הפילוסופיה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשכ"ג, עמ' 107). ובמקום אחר:

רוחו של זמן מן הזמנים פירושה: חייו העצמותיים; היא אותה הרוח הממשית החיה באורח בלתי-אמצעי.  -  -  -  רוח הזמן היא האופן שבו רוח מסוימת היא בנמצא בחינת חיוּת ממשית; ואילו המחשבה – ותהא אפרורית כאשר תהא – היא במהותה תוצאת הרוח, כי היא החיוּת, היא הפעילות היוצרת את עצמה. היא ההתחלה, האמצע והסוף של התהליך.  -  -  -  אין שום יחיד הנעלה מזמנו; הוא יליד הזמן; עצמותו של הזמן היא מהותו של היחיד הזה. איש אינו יכול לצאת מעצמות זמנו, כשם שאין אדם יכול לצאת מעורו (שם, עמ' 109).

אחריו קמו עוררים על עצם המושג 'רוח-הזמן' ועל תוכנו המוגדר. האסכולה ההיסטורית, שלא כאסכולה הפילוסופית, ראתה רציפות בכל התקופות ורוחן וקבעה, שיש תנות היסטורית של החיים והיצירה. בין המערערים היה גיתה, שמשפטו הביקורתי על רוח-הזמן מתבטא, כידוע, בשלוש שורות אלו ב"פאוסט":

 

  הן אשר לו רוח הזמנים תקראו

  אינו אלא רוח אותם אדונים,

  אשר בו, כבראי, ישתקפו הזמנים.

  (פאוסט, תרגום יעקב כהן).

 

אולם כשם שהיו עוררים כך היו הוגי-דעות, שגרסו כהיגל או צמצמו, או הגיהו את הגדרתו הקיצונית, שראה ברוח-הזמן מעין רוח-הקודש במובן הנוצרי, המולידה ומחוללת נסים, במרוצת-השנים נשתרש, כאמור, מושג זה והוא חי וקיים ופועל בפילוסופיה, בהיסטוריה, בספרות ובבקורת-התרבות. שכן יש בו חיות מרובה ואמת גדולה, ויישומו מועיל ביותר, בתנאי שלא ימתחו אותו עד קצה הגבול ולא יתלו בו עוצמת-קסמים כגורם יחיד, טוטאליטארי המשעבד את כל התופעות והתמורות לכוחו.

ראוי לשמוע בענין זה דעתו של רנה וולק:

"הסברת השינוי הספרותי מבחינת 'רוח-הזמן' נראית משובשת לגמרי בשעה שרוח זו נהפכת למסכת מיתית ומוחלט, במקום שתהיה, לכל היותר, אצבע המורה על בעיה קשה וסתומה.  -  -  - לתפיסת 'רוח-הזמן' יש לא-אחת תוצאות הרסניות לגבי תפיסת הרציפות של התרבות המערבית:

כל תקופה ותקופה נתפסת בחריפות יתרה כבדלה לעצמה ולא-רצופה, והמהפכות המתגלות בהן מובנות באורח ראדיקאלי כל כך, שחכם 'המדעים החפשיים' מסיים לא רק ברילאטיוויזם היסטורי שלם (כל תקופה חשובה כחברתה), אלא גם בתפיסה מוטעית של אינדיבידואליות ומקוריות, המא-פילות על יסודות-הקבע בטבע האנושי, בציביליזאציה ובאמנויות" (תורת הספרות לוולק, עמ' 120).

נראה לי, שהאמת היא בדברי דילתיי, שהעמיק בבעיית רוח-הזמן והגיע לידי מסקנה, שדרך תחומי היצירה של כל תקופה נמתחים חוטים סמויים בעלי אופי רוחני. כל תקופה מתאפיינת על ידי שלטון מגמות ראשיות, המתבטאות בהשקפת העולם, בהערכת ייעודו של אדם, בנעיצת מטרות, בעיצובי תרבות, בטעם ספרותי ואמנותי, בדחיות ובמשיכות, בערכי יופי, בנורמות מוסר ובסגנון חיים. הללו שונים ביחודם מקודמיהם. אולם הם לא נולדו מתוך עצמם בחלל ריק אלא הם פרי מזיגה של ישן וחדש, של עבר והווה, ופועלים באורח בלתי-מוּדע. אכן, כל אדם נולד בתוך רוח-זמן מסויימת ואינו יוצר אותה. שום אדם אינו בורא יש מאין חוקה, טיפוסי-תרבות, נימוסים וסמלי ביטוי. כל אחד מקבל ערכים מסויימים מן המוכן והוא מעכלם בכלי-עיכול המיוחדים, דרך קליטה ופליטה.

ברם, אי-אפשר לנתק את רוח-הזמן מרוח-האומה, שהיא כוח אורגני יוצר, המיוחד לכל אומה והפועל בתוכה באורח מודע ושאינו-מודע, רוחה של האומה ימיה כימי האומה וכימי הארץ, שעליה היא יושבת, ואין לה תמורה עולמית. מאורעות הזמן משפיעים עליה, אך גם היא מאצילה על רוח-הזמן ומכוונת את שיעור השפעתה ומגמתה. לפיכך מתקבל על הדעת, שיהא נוצר מעין שיווי-משקל בין שתיהן.

"גלגל העת לא יסוב אחורנית"

הספרות העברית והפובליציסטיקה העברית קלטו את המושג Zeitgeist סמוך להופעתו בגרמניה. שלושה תרגומים היו לו: רוח העת, רוח-הזמן וקול-העת. הסופרים בתקופת-ההשכלה שלנו לא נזקקו לעיוניו החיוביים של היגל, ולא לגישתו הביקורתית של גיתה, אלא העתיקו את המושג הזה כמות שהוא ועשאוהו קרן-מגח וסיסמת-מלחמה: רוח-העת החדשה מחייבת תמורה בכל המסורת ואורח-החיים ובכל מה שהוא נחלת הרוח הישנה! ואם לא תלך היהדות במגמה זו, היא לא רק תחטא לקידמה, אלא כל קיומה יהיה בחזקת סכנה. והם הטיפו לעם, השכם והטף, להיצמד ל"רוח-העת" וללכת לכל אשר היא תנחהו. וכה אמר פרץ סמולנסקין:

"כי רוח-הדעת עלה למעלה ולא ירד שנית מטה. גלגל העת לא יסוב אחורנית, כי ימהר במרוצתו הלאה הלאה, ואלה אשר יפגרו מלכת – בם העוון". ("נקם-ברית"). 

ועוד: "בכל עת ועת, כאשר יתעורר רוח חדש בלבב בני-אדם, ימצא לו בתחילה אך מתי-מספר המדברים בשמו, ואחת היא אם הם ראשי העם ונכבדיו או בסתר המדרגה נולדו, כי הרוח אשר עוררם לפעולה לא ישקוט, כי יעבור ויחלוף על המון רב מבלי אשר נראה ונתבונן ויעשה מעשהו למרות רצון מתנגדיו וימצא מנבאים בשמו וימצא אזניים קשובות ("עם עולם" לסמולנסקין).

אופייני הדבר, שעל שער ספרו של אברהם אורי בן צבי קאוונער, "חקר דבר", כתוב: "והוא קבוצת מאמרים שונים לרוח הזמן בשפת עבר".

ב"המאסף", קובץ ספרותי מדעי, בעריכת ד"ר ל. קנטאר, וארשה תרמ"ז (1887), אנו מוצאים במאמר "דור המאספים" הגרה נלהבת ל"רוח-הזמן".

וזו לשונה:

"לב בני-הנעורים התפעל עד מאד מרוח העת החדשה, אשר נגע בהם ויעולל נפלאות ונצורות, הדם, אשר כמעט קפא בעורקי-העם מאין תנועה, שב למרוצתו במהירות יתירה; בני הנעורים האלה התעודדו לקחת את שרביט ההנהגה מידי הזקנים בעם, ובהטיפם לעם דברים שלא שערום אבו-תיהם התאמרו להרעיף טל של תחיה על עצמות היהדות העתיקה לימים ולחדש נעוריה. כנסת-ישראל יכלה לקרוא להם: מי ילד לי את אלה? – מכל מקומות מושבותיהם התעוררו הצעירים האלה ובין-לילה היו לעדה אחת ויהיו לב אחד להפוך את הסדר הישן משורשו ולהקים חדש על תלו.  -  -  -  ויהי רוח-הזמן הולך וחזק בקרב העם; נערים וצעירים לימים, אשר ישבו עד כה כל הימים על ספרי התלמוד, החלו לשקוד בהחבא על ספרי ההשכלה". 

המשכילים ייחסו כוח-קסמים למונח הזה, שכן בסיועו ביקשו ואף הצליחו, להטות את דעת היחיד ודעת-הציבור לטובת תיקונים בדת ובחברה.

האמירה: "אין זה לפי רוח-העת", או: "רוח-העת תובעת את הדבר", היתה אמירה מהפנטת. אין כוונתי למתוח ביקורת על תפיסה משכילית תמימה זו של "רוח-הזמן", שנותקה מן הקשר האירופי, ונתכווצה בהווי המצומצם של העיירה היהודית. רוחב-הדעת ועומק-העיון שהיו לרוח-הזמן באירופה נעדרו מהשגת המשכילים, מפני שנעדרו מן המציאות שבתוכה הם שרויים.

אולם במרוצת-הימים הועמקה בספרות העברית התפיסה של רוח-הזמן ונתבשמה ממקורות הגותה של אירופה, עם שהיא טיפחה את ראיית התנאים המיוחדים, תנאי הרוח, הזמן והמקום של העם היהודי.

 

זמן יהודי

באמת אמרו: יש זמן יהודי וממילא יש רוח-זמן יהודית. ודאי, הזמן היהודי מובלע ועומד בזמן הכללי, בזמנו של עולם, הן מבחינה פילוסופית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה מעשית. כשם שקיומו הוא בתוך היקום. ואף על פי כן, רוח-הזמן צביון מיוחד לה בהתרחשות של עמנו. שכן זו מחוללת את השינוי בהווייה יהודית, שגורמים מיוחדים עיצבוה ורוח ייחודית שורה עליה. שהרי אין דומה מטען נסיונותיו וחוויותיו של סופר יהודי בדור זה למטענו של שאינו-יהודי. שכן היהודי יש לו משל עמיתו שאינו-יהודי וגם משלו, שאין לזולתו חלק בו. גם היהודי וגם שאינו-יהודי נתנסו במסות גדולות, בדם ואש, באכזריות, בחורבן, בחיי-קלון ובהסתאבות מוסרית ותרבותית. אולם בגורלו של היהודי נפל ים של שכוֹל ויתמות ואלמנות. כוס יגונו, כיחיד וכבן לעמו, לא עברה על שום בן עם אחר. אלוהיו עזבוהו, עמי-תרבות בגדו בו, צעקתו עבדה במדבר, פצעיו עדיין שותתים דם, שליש מנו הושמד במיתות משונות ולתפילתו לא היה שומע. לפיכך זמנו שונה ורוח-זמנו שונה; תחושתו שונה וראייתו שונה. העין, שראתה את העולם כגיא-הריגה, כהתה מלראות את זיו-העולם. וגם כיום, כשהשכיל להקים מדינה ככל העמים, וסערת נפשו נרגעה קצת, והוא משקיף על עתידו בתקווה, עדיין חש הוא בייחודה של רוח-הזמן שלו ומגמתה. מעתה אל תתמה אם נאמר, שרוח-הזמן "שלנו" זיקה חיה לה לשני מאורעות כבירים, שנתחוללו בעולמה של האומה:

א) השואה שנתרגשה על יהדות אירופה, ששליש ממנה הושמד, פורענות זו מחלחלת והולכת בהכרת היחיד ובתודעה הלאומית. משקעה חדר לחיי הסופר העברי וליצירתו ונעשה שותף בעיצוב השקפת-עולמו ובמתן תוכן וצורה לערכיו הרוחניים, הספרותיים והאסתטיים. אין מקום פנוי בנפשנו מרישומיה של אותה שואה, אף לא בנפש הדור שנולד לאחריה, ששטוחי-מוח ורואים-לעיניים מבקשים לייחדו ב"בריאותו" המחוסנת, כביכול, בפני רגישויות כאלה. ואין הדבר כן. דרך נקבוביות עורו וצינורות נפשו העלומים פולשת בת-קולה של השואה ומכוונת את אורח-מחשבתו, חוויותיו וסולם-הערכין שלו.

ב)  תקומתה של מדינת-ישראל. זו לא רק הגשימה את כיסופיהם של ורות לגאולה ולעצמאות, אלא היא אף החזירה לאומה את שיווי-משקלה הנפשי והרוחני. במקום אימת-הכליון או קיום בצל הכליון באה אמונה חדשה בעתיד האומה ולהט של בניין חיים וכוח להגן עליהם. זכרונות הזוועה והרס האמונה והספקות הנוקבים בערך ההתקדמות האנושית שלא נמחו ולא יימחו לעולם – לא החלישו אלא חיזקו את רצון-החיים של האומה. וכך הולכת ונארגת מסכת חיים לאומיים ואישיים, שיש בה לא רק בשורה ליצירה רוחנית, חברתית וחמרית חדשה, אלא אף יסודות איתנים למערכת-יצירה לאומית ואנושית.

לא נתגלה לנו הסוד כיצד מתהווה רוח-הזמן ולא דרך הרוח הזאת בעם, אבל ניתן לשער, ששני המאורעות הנזכרים נתנו ונותנים את חלקם המפורש בהתהוות זו. אחת ברורה: אנו חשים שרוח-הזמן היהודית טילטלה את דורנו טלטלה גדולה והעלתה אותו על במת ההיסטוריה כיוצר וכמחדש חיי האומה, והתחדשות זו עשויה, אולי, להתגלות כתרומה סגולית לתרבות האנושית כולה. ונביא רק דוגמה אחת לכך כיצד פועלת רוח-הזמן במציאות היהודית החדשה בישראל.

"רוח-הזמן" הביאה באירופה, בין השאר, לידי תיעוש בממים עצומים ובעקבותיו באה נהירה של איכרים מן הכפרים אל הכרכים; ואילו רוח-הזמן, שהעלתה את הציונות ונתנה כיוון לספרות העברית, הטיפה אותה שעה לעם ולנוער היהודי ללכת לעבודת האדמה וליצור משקים חקלאיים וכפרים. תנועה זו, שלא עלתה בקנה אחד עם המגמה המקובלת של רוח-הזמן מקורה במציאות היהודית המיוחדת ובמהותה של המהפכה הציונית, אף על פי שעצם התחיה הלאומית שלנו ינקה חיותה הרעיונית והחברתית מרוח-הזמן שהיתה מנסרת בחללה של אירופה. יש כאן המחשה מובהקת של הזיקה בין רוח-האומה ורוח-הזמן, ושמא ניתנה רשות לומר: של הברית הכרותה ביניהן.

                 

שתי כיתות – שתי גישות

מן המידה למנוע טעות ולהטעים, שרוח-הזמן איננה מושג נח, אידיאלי; לא תמיד היא צועדת מעדנות, מדור אל דור. יש שהיא באה בסערה ויש שהיא באה במטמוניות. לפעמים היא פרי הצטברות של תמורות קלות וסמויות, המתגבשות כדי מהפך חזק בטעם, בסגנון, בתפיסה, בהשקפות ובדרכי יצירה והערכה. הן עובדה היא, שישנן מגמות שונות ואף מנוגדות בתקופה אחת, שדגלה רוח-הזמן. ישנם פצעים פתוחים בכל תקופה, השות-תים דם, כלומר, מצויות שאלות ללא מענה או תפקידים ללא הגשמה.  וכן אנו עדים לעובדה, שסופרים השפיעו לא על דורם אלא על הדור הבא, ונמצא שלא היו אופייניים לרוח תקופתם. מפני שגם רוח-הזמן פרוצה לזרמים שונים, היוצרים אסכולות וכיוונים בשינויי-גירסה מסויימים. עדות חותכת למחלוקת-הפוסקים בין חסידי רוח-הזמן אנו מוצאים במאמרו של ג. מוקד "זכרונות בית עכשיו", המתאר את תולדותיה של קבוצת סופרים מודרניסטית "עכשיו". וזו לשונו: "הטענה של נתן (זך), שהחוברת גדלה למעלה מן הראוי וחוטאת לטעם הטוב של הניפוי והצמצום, שיקפה בעצם את הסתייגותו מראיית ההתהוות הספרותית של "דור המדינה" כתנועה אמנותית רחבה. הוא לא היה מוכן להחיל את המונח "דור חדש בספרות" על עשרות שמות חדשים" ("סימן קריאה" 2, עמ' 333).

הסיבה נעוצה בכך, שגירוי אחד כמאמרו של טוינבי, מעורר תגובות שונות ומטיל מחוייבות שונה. זוהי המגמה הפוסטולארית של רוח-הזמן.  כל האפשרויות מקופלות בחיק התקופה והתנאים. אין להתעלם מן החזיון, שפעמים רוח-הזמן נהפכת לאופנה, המעוורת אפילו את עיניהם של סופרים ואמנים גדולים. ודאי, רוח-הזמן המתגלגלת לאופנה סכנה בה. היא מדלדלת ונזקה מרובה מתועלתה. כבר ראינו, שדגילה ברוח-הזמן משמשת חיפוי על חדשנות של סרק.

אף-על-פי-כן, אין לשלול את רוח-הזמן כהווייה אובייקטיבית ואין להתעלם מציווייה הלאומיים והאנושיים. שתי כיתות הן בעם, שאינן מודות במציאותה של רוח-הזמן. כת-ראשונה – שומרי משמרת הדת. תורת האבות היא בעיניהם התגלות חד-פעמית, שאינה חוזרת, והם מתנגדים לעצם ההנחה שיש רוח-זמן, המחוללת שינויים. הם נצמדים בעיקשות לישן, לקיים, למסורת, ואינם מסוגלים להעלות על דעתם איזו תמורה בעיקרי אמונתם במצוות הדת. אם "כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני" – מה כוחה של רוח-הזמן לחדש איזה ערך או לתקנו ומה צורך בה? היא פשוט פגיעה בדת. שכן פעם אחת היה מעמד הר-סיני וכל הנשמות שעתידות היו להיבראות היו באותו מעמד, ומאותה שעה ואילך ננעלו השערים לכל תמורה.

הכת השנייה פחותה מן הראשונה במעלה, אך שווה לה בעיקשות-לב.  היא קהה לכל שינוי ולכל רוח חדשה נושבת, וגורסת, שכל מה שקיים הוא טוב ואין להחליפו. אף כץ זו מקדשת את מה שהושג בעבר הרחוק והקרוב ורואה בכל נסיון לתקן או לחדש ערעור היסודות וסיכון ערכי מסורת יציבים ומקובלים. פעמים שמצטרפים לשמרנות זו גם אינטרסים משוריינים, המעוררים התנגדות לרוח-הזמן, אך לעיתים קרובות מאד גורמות לכך צרוּת-אופק והסתגלות נוקשה לשיגרה ולחיי-סרק.

לאמיתו של דבר, בין שיש לנו עניין גם בביסוס המיתאפיסי של רוח-הזמן ובין אנו מקבלים אותה כנתון רוחני וחברתי ממשי, לא נוכל להתכחש לרישומיה. היא רוֹוחת בעולם וגם בחיינו וכופה השפעתה על עיצובים ספרותיים, אמנותיים וחברתיים שונים. היא חותרת להקיף את הכל, לרבות המשפט, הטכניקה, המיניות וכיוצא בזה.

במאמר זה עיסוקנו בספרות בלבד. שכן, כדברי ברוך קורצווייל, "שירה וספרות  -  -  -  הם תמיד ביטוי, ביודעים ובלא-יודעים למה שמתרחש, או למה שעומד להתרחש בתוך החברה, בתוך העם, שמהן הן צומחות ועולות" ("בין חזון לבין האבסורד", עמ' 14). "רבים הכותבים בקרב כל העמים, אבל למתי-מספר בלבד, בכל אומה ואומה, ניתן לעצב את רוח תקופתם, וספורים הם אלה, שלחזותם הפיוטית הוענק התוקף להתנשא מעל למה שנראה באקטואליות בלבד ולהשתחרר מתלות בדחיפה המקרית-הזמנית" (שם, ע' 3). ברור, שהביטוי רוח-הזמן ותוכנה מניחים כדבר המובן מאליו גם קיומה של רוח-זמן אחרת, שקדמה לה, כלומר, של מסורת, של נדבכי יצירה בעבר ובהווה, שרוח-הזמן חותרת לחדשם או לשנותם. שכן ההווה הוא המשך העבר, והוא הורה את העתיד. ולכן מוגזמים ולפעמים בטלים, אותם המינשרים, שאלה הרואים עצמם כחלוצי רוח-הזמן מכריזים בהם, שאינם מסתפקים בבשורת החידוש, אלא מתכוונים לקעקע את המסורת והישגיה תוך שלילת חיוניותם וערכם.

נאמר בפרק אחר, שמצוי זמן יהודי, ישראלי; כמין אורלוגין מיוחד מראה לנו את השעה. ואמנם בקריית ספרותנו נשתרשו כינויי-תואר מיוח-דים לרוח-הזמן. סבורני, שלא אטעה אם אומר, שהכינויים "דור הפלמ"ח", "דור המדינה" או "דור בארץ", "עכשיו", אינם אלא הגדרות-עקיפין ל"רוח-הזמן". על כל פנים, המשתמשים בהם, בין אם הם מכוונים לחיוב ובין לביקורת שלילית, מבקשים לציין באמצעותם את רוח-הזמן החדשה, שבקעה ועלתה בשתי תקופות אלו, אמנם תורת-הדורות של קונט, לורנץ, קארל יואל ואחרים מלמדתנו, שכל שלושים שנה בערך מחדש העולם את נעוריו, ואילו במסגרת שלושה עשורים מצויה הומוגניות מסויימת של חוויות, השקפות ומגמות-רצון בספרות ובחברה; בלי ספק, אפשר להשיב על כך, ששלושים שנות קיומה של מדינת ישראל, וכן השנים שקדמו להן, היו נמרצות ושורשיות בתמורותיהן כל כך, שגם 15 שנה או אפילו 10 שנים עשויות להחשב כדור, שבו משתנה רוח-הזמן. סוף סוף יש זמנים מאיטי-צעד ויש זמנים ממהירי-צעד. בין כך ובין כך יוהרא היא, אם לא גרוע מזה, להפטיר דברי-ביטול כלפי אלה בספרות העברית, שקדמו לדור הפלמ"ח ולדור-המדינה. ברוח-הזמן נוצר יש מיש ולא יש מאין. יתרה מזו: לא תמיד היש החדש, מחוייב המציאות החדשה, עולה באיכותו ובסגו-ליותו על היש הישן, פרי המציאות הקודמת, אף על פי שקיבל תעודת-סמיכה של רוח-הזמן. וסוף-סוף משפט-ההערכה של יצירה בת-זמנה נתון לחריצותו של הדור הבא, וכבר ראינו שמה שהיה בחינת עידית בור זה לא היה כך בדור הבא.

 

זיווּג של מלחמה ושלום

כל דור תוהה על הראשונים, על קודמי-קודמיו ועל קודמיו, סימן לחיוּת בריאה של דור חש – הרגשת הצורך לסייר בנכסי האבות והרגשת יכולת להוסיף עליהם. שתי הרגשות אלו משלימות זו את זו. הרצון להוסיף תוך שלילת יצירות העבר או זלזול בהן, הוא רצון-סרק, שלא יוליד דבר.  גם קבלת-הנכסים וקפיאה על דינריהם אינה מן המידה הנכונה. היא עלולה לרושש את יורשיהם, לדלדל את המורשת ולסתום את המעין הנובע.  המינשרים הספרותיים והאמנותיים, הפרוגראמות ואזעקות-המרי, המשוג-רות ברוב רעש, לא יועילו. כבר יש בית-קברות גדול למינשרים כאלה אפילו בארצנו. גם ההסתייעות ברוח-הזמן, ב"גל-החדש", בקריאות נגד המימסד או פשוט בסיסמת-עכשיו, הכשרה וההגיונית כשלעצמה, היא משענת רעועה. אלא אם כן הסיסמה אינה מליצה בעלמא והחדש הוא מהותי ומדבר בעדו. חילופי-משמרות הם סך-הכל של שינויים מודרגים, המתרחשים מתוך עיכול העבר וגם מתוך היאבקות עמו. מעין זיווג של מלחמה ושלום. שכן אין לך ספירה שמרנית כספירות הלשון והספרות.  הן משועבדות ממש לחוקי צמיחה איטית, וכל הרוצה לכוף עליהן תמורה, את נפשן הוא קובע. במידה שמשתלטת בהן אופנה, הריהי קצרת ימים, ככל אופנה. והסלנג הפלמחי, שמילא בשעתו את חלל האוויר ואת העתונות, יוכיח, קיקיונים כמותו היה גם סוג מסויים של שירים, שמתוך רצון להיראות כמודרניים ביותר ניתקו מחבריהם קשרי מסורת לשונית וצורנית ונמצאו תלויים ועומדים בחלל ריק.

כל מי שהספרות העברית יקרה לו, מקבל בברכה חמה את להקת המשוררים והמספרים הצעירים, שיש ביניהם מחוננים ומבשרי טובה. אף מוכן הוא לסלוח להם על המהומה שהם מקימים ועל קריאת-התגר: הננו עליכם! טבעי הוא, שהתפרצות זו להיכל הספרות נלווים לה העזה ובטחון עצמי מופרז. בעלי הנסיון בעבר ובהווה שמחים לעצם הופעתם ויודעים, שהמוכשרים ביניהם, לכשיזכו לא רק לפרחים אלא גם לפירות, עתידים להתוודות על חטאי-נעוריהם ולהתחרט על תעלוליהם. הללו יצטרפו במרו-צת-הימים לבוני-"המימסד". כביכול לא מפני שהזדקנו, אלא מפני שבגרו והבשילו ועשו פרי. ה"אסכולה" שלהם תשתלב בתולדות-הספרות לאסכולות שקדמו לה ולאלו שיבואו אחריה. עצה אחת, כמדומה לי, ראוי להשמיע באזניהם: אין להתגנדר בצעירות ובחשדנות יתר על המידה. יש לתפוס את רוח-הזמן תפיסה עמוקה יותר ולא לראות בכל רוח-משובה את רוח-הזמן הגואלת והתובעת מהפכה. הקונדסיות וקלות-היחס מתאימות לגיל מסויים. הכניסה לשער העשור החמישי, צריכה לשמש אות-קריאה: נחפשה ונחקורה ונשובה אל... המקור המשותף, לישוב-הדעת ולשיחת-לבבות-ומוחות בין הדורות והמשמרות. שכן לשלשלת-היצירה של הספרות העברית חוליות רבות, שכל דור עמל בהתקנתה, הלשון העברית היא בת-טיפוחם של כל הדורות מספר-בראשית ועד ימינו. אפילו ה"איזמים", כגון מודר-ניזם ואוואנגארדיזם וכדומה, הם פרי הגותם של אחרים. סופרים שקדמו יצקו לתוכם את נפשם והכינו לבני הדור הזה כלים ותוכן וצורות. היצירות משולבות. יעבוד איש איש כפי כשרונו ומתת-גורלו. הנופך המקורי, שכל דור תורם להווה ולעתיד ושגאוותו עליו, לא יאבד. יש עין רואה, ופנקס הספרות של התקופות רושם כל גילוי-יצירה. אחד מהם לא ייעדר. ולכולנו, כצעירים כוותיקים, יאה הענווה! מידה זו הולמת בייחוד את רוח-הזמן שלנו, הכללית והיהודית!

 

                                                       ערב ראש השנה תשל"ח      

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה