_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוסף אהרנוביץ

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

אהרנוביץ נגלה על בני הדור הציוני הצעיר, שבגרותו חלה בימי מלחמת העולם הקודמת, כמבקר, כמבקרו של אחד העם.  תורת אחד העם היתה בעינינו כדיבור הסופי של המחשבה הלאומית המודרנית, כפוסק אחרון.  הלכנו שבי אחרי ניתוחו, סגנונו וצלילותו.  הוא נתן טעם לחזיונות ישראליים רבים בעבר ובהווה, שהיו מוטלים באוצר רוחני כדוממים.  המסורת, הנבואה, אישי העם לדורותיהם הוארו לנו בזרקור, שהיה בו כדי לסנוור.  הימים ימים שלאחר המלחמה.  טבילת-האש והדמים נסתיימה.   בני חמש עשרה ושש עשרה ושבע עשרה שבו מגלות צ'כיה ואוסטריה לקניהם החרבים, שבעי הרפתקאות ונסיונות כבני ארבעים.  התעוררות גדולה הוטלה בכל עיר ועיירה.   הנוער קם לתיקון חצות חייו הצעירים, שנתקפחו, שנזדהמו, שנתקרעו.  מטען הרשמים והחויות בנדודים ומראות-המלחמה ומוראותיה לא היו לפי כוח הקיבול של הנפשות הצעירות.  היה צמאון לפורקן, למפלט, לשכחה.  תנועת הנוער העברית היתה מפרכסת לצאת וגרפה עד-מהרה כל בחור.  דור-ההורים לא היה לו מה לומר לבניהם ולבנותיהם.  אדוקים רבים הביאו מארצות נדודיהם כפליטים סוד של תמורה, שנגנז בשולי קפוטותיהם.  רצונם להחזיר את הגלגל "כלפני המלחמה" נופץ לסלע השינויים שהתהוו בינתיים בלבבות האנשים ובתנאים הסובבים אותם.  הדור הצעיר ראה את הצהרת בלפור כדבר המכוון בעיקר אליו.  הציונות וא"י היו אפיק טבעי להתעוררות, נכונה מזו: להתרגשות הלאומית, שהיתה אז מנת-חלקו של העולם כולו.  דרך-מעשה ברורה לא היתה, והאידיאליזם של אחד-העם בהסברת עולמו של ישראל והתעודה הרוחנית שהטיל על הדור היהודי, נקלטו בלבבות שהיו מוכשרים לזרע כזה, אחרי תקופה של חמרנות והרס ודאגה להצלת הגוף.  לא היה נפקא-מינה אימתי כתב אחד-העם מה שכתב ולרגל אילו מסיבות וטעמים; הם נלמדו ונשתנו מחדש כביום נתינתם, והיו באמת מאירים ושמחים.

והנה אינה המקרה, ופליט אוקראינה הביא עמו בין שאר ספריו כמה גליונות "הפועל הצעיר" וביניהם אלה, שנדפס בהם בקורתו של יוסף אהרנוביץ על "כהן ונביא" ועל "חומר ורוח" לאחד-העם.  פתאום קראנו שפה חדשה ודברים אחרים.  שיטת-מרד שלמה כנגד המורה, שלא העזנו להרהר אחריו.  אמנם פולמוס  ברדיצ'בסקי  ואחד-העם  כבר  היה ידוע לנו, אלא משום-מה נראה היה אותה שעה ברדיצ'בסקי כמתגרה ברבו, כמבקש תואנות, כמגמגם.  הוא התקיף את הספר העברי הישן, את הערכים הישנים, על מנת לשנותם ולחבר ספר חדש.  אולם סו"ס ספר הוא תמיד ספר.  ודאי לא לזה בלבד נתכוון ברדיצ'בסקי; ואמנם אחר כך הבינונו אותו כחוליה בשרשרת המורדים בגלות, השואפים לחידוש חיינו.  אלא שזה היה צדו הגלוי.  נמשכנו אחרי המיתו, מבלי לדעת מה הוא מצווה עלינו.  אך הנה הגיע אלינו קול עז, קול חיים חדשים קול האדמה:

"אם יש עוד תקוה להעם העברי לקום לתחיה ולהיות עם בריא ככל העמים, הרי תבוא תחיתו זו לא מבית המדרש, כי אם מהשדה; וא"י תיגאל לא ע"י המוח והספר, כי אם ע"י הלב והידים".

גם ניסוח זה הוּגה בינתיים.  אנו גורסים כיום התחדשות בכל ספירות החיים.  גם המוח וגם הספר טעונים חידוש.  ליכא מידי דלא בעי חידוש.  אולם באותם הימים נתקעו הדברים האלה כשפודים מלובנים.  הם המרידו.  ידוע הוא בסוד חכמי תורת הנפש, כי לא מאמרים ומחקרים גדולים מחזירים את האדם בתשובה, אלא פעמים נגרם הדבר ע"י פסוק אחד, או מימרא, או אפילו תיבה רבת אסוציאציות.  בפסוק טוב ומכוון אצורה תמצית של דברים רבים.  אהרנוביץ היה אמן-הפסוק, חכם-המימרא, אפילו אותם המאמרים שסיבת כתיבתם חלפה וחומר-הוכחתם נשתנה, כשאתה מפרקם היום לפסוקיהם, עדיין כוחם רב וקסמם מרהיב.  צרף אל מימרותיו את הטון החגיגי שלו, את חיתוך דיבורו המנוגן והאבהי, את קצב המשפטים ואת לטישותם –  ותעמוד על גודל השפעתו של אהרנוביץ המדבר.  אולם ביחוד נוטה הנוער להקשיב לדיבור קצוב ומפוסק, להכרה מבוטאת בחכמה ולקול עז וודאי.  והנוער בגליציה הקשיב לו. משנתגלה – שוב לא מַשו מאהלו.  דבר היותו בברודי שבגליציה לפני דור מצטייר בי עד היום כדמות של משולח מסתורי, שהופיע, זרע זרעו, קרא קריאתו לייסוד "החלוץ" – ונסתלק.  כבר עברו שנים לא-מעטות מאז נחקק בי הציור הזה, ובינתיים באה דמותו הממשית – אך זו האגדית בעינה עומדת.  ואין זה ציור של יחיד בלבד.

אחד-העם ויוסף אהרנוביץ הגיעו אלינו כאילו כרוכים.  היו הבדלי גיל, הבדלי השכלה ותרבות וחילוקי דרך.  אולם הם היו ניגודים המשלימים זה את זה, המקבילים זה לזה.  אהרנוביץ פתח במקום שסיים אחד-העם.  הוא היה תלמיד, הבקי בחדרי תורתו של רבו ועושה סדר בהם.  הוא נתבשם מסגנונו ומדרך-ראייתו, לא הגיע עד מדרגת לשונו אך גם הפליג ועלה עליה.  חסרון מכאן ויתרון מכאן.  דוק ותמצא, שגם הפסוק המובא לעיל נבנה והורכב על-פי אחד-העם:  "תשועת  ישראל  לא  תבוא לא ע"י דיפלומטים, אלא ע"י  נביאים".  אולם פסוקו של אהרנוביץ איננו פרי השפעה בלבד, הוא גם ממשי יותר, איתן יותר, מאחיז יותר בקסמו וגם מרומזת בו הוראת דרך. 

 

ב

כך נשתזר אהרנוביץ באותו דור.  במרוצת הימים נתגברה השפעתו, העמיקה והרחיבה היקפה.  "הסתדרות" הפועל-הצעיר, גורדון ואהרנוביץ היו למין אחדות של שילוש.  משנה שלמה התחילה מפציעה ויוצאת מהם.  אור תורה ואור חיים חדשים.  נתגלה המופת החי שבלעדיו אין החינוך אלא מעשה עקר.  ארץ ישראל פלשה ונכנסה לתוך הגולה כחטיבה של ממש, כקול קורא חי.  תנועת "החלוץ" הכתה שרשים וקיבלה מעוף גדול, בת-קולה של העבודה ולבטיה עלתה באזנינו.  אישיה ושליחיה של תנועת הפועלים עשו היכרות אתנו.  החילונו מכשירים את עצמנו ואת אחרים לקול תורתו של אהרנוביץ וחבריו.

מן הנחבאים באהלם היה אהרנוביץ.  רבים מאישי תנועת העבודה הכרנו בדרכנו ארצה, שהיתה כרגיל דרך ארוכה ועקיפה.  אך אהרנוביץ לא היה מן היוצאים לחו"ל.  ולא עוד אלא שגם בארץ עבר זמן רב עד שהעולים החדשים ראוהו.  הוא החליף בינתיים את משמרתו הפּובליציסטית במשמרת כלכלית, ואף הופעותיו בציבור נתמעטו.  שוב היתה דמותו מסתורית, רואה ואינה נראית.  אמנם ידענו: אהרנוביץ אומר; אהרנוביץ בעד או נגד, אך אותו עצמו, אותו ממש לא שמענו.  כמבעד לאספקלריה מעורפלת ראינוהו, מי בבנק ומי במקום אחר.  אפילו בועידת העשרים של הפוה"צ, זו ועידת ההפגנה הרוחנית והצבורית, במקום שצפינו לראותו פועל ומפעיל – הופיע ונעלם.  אולם השפעתו לא פסקה אף שעה אחת.

משהו שמרני גנוּז במושגינו ובדמיוננו, וכשאנו אומרים על אדם שהוא איש מלחמה, מיד מצטרף לאמירה זו גם תארים של בעל-גוף, אעפ"י שמאה פעמים ואחת כבר למדנו מפי הנסיון, שלמעשה אין הדבר כן. אך טבע הוא בנו להסתכל בגוף האדם כל זמן שהלה לא הסיח את דעתנו הימנו בדברי החכמה שלו, בנועם אימרותיו או באיזה קסם אחר.  אהרנוביץ הדובר היה אישור חי לאותה הנחה.  כך מדבר מורה הוראה, הבקיא בנושא דיונו, שרבות ראה ושמע, שבטוח באמיתו שלו, שנתן את עצמו על שמירת האמת שלו, מרגיש עצמו אחראי לכל דיבור ולכל איש-שיחו.  בלי משים עלתה אז המחשבה, כי בו נתגלמו המידות המנויות ב"פרק אבות".  מיד באו והתיצבו מאמרותיהם של חז"ל וכולם היו מתאימים לו.  ובאמת: הוא היה טיפוס של תלמיד חכם יהודי, שתורת חייו רותחת בו.  הוא היה בוחן את שומעו, תוהה בקנקנו, משלח חץ של דיבור-מתחיל או  של  מלת-התערבות  באמצע השיחה, והרבה  דברים  שרצית  לאומרם  לא אמרת, אם מפני שבטלה חשיבותם ואם מפני שנתעלמו פתאום.

 

ג

כתבי יוסף אהרנוביץ, שכונסו בשני כרכים ושהעורכים קפלו בהם כל מה שראוי לדעתם להשתמר לדורות הבאים, – מציגים לפנינו את דמותו הרוחנית והצבורית של אהרנוביץ בכל קומתה וצביונה. כתבי סופר ולוחם לא תמיד משמשים בבואה נאמנה למחשבותיו, ולנפתוליו ולפעול-רוחו.  לפעמים אין כוח-הבטוי מספיק כדי להביע את כל אלה, לפעמים אין הזמן מספיק, הואיל וה"נעשה" מרובה מה"נשמע", יסוד הפעלתנות מיסוד העיון והדיון.  לא כן באהרנוביץ. משעה שנקרא להיות עורכו של "הפועל הצעיר" והתיצב על המצפה של צבור הפועלים והישוב, היתה התאמה מופלאה בין דבריו-שבכתב ובין הגות-רוחו ופעלו.  ודאי, לא את הכל אמר, כשם שלא ביצע כל מה שרצה לבצע, אך המבוטא על ידו חופף בשיעור מרובה את המורגש והנשאף על ידו.  שתי תכונות-נפש סייעו לו בכך, שתי תכונות, שאינן מצויות ביותר.  בגשתו לכתוב היה החומר מסודר יפה וידע מה רצונו להביע.  הוא אחז את הנושא בקרניו והעניק לו אור וצל במידה ממוזגת, עד שהכל ראוהו בבליטותיו.  והתכונה השניה היתה – הבהירות. כתלמידו של אחד-העם ירש ממנו את הבטוי הצלול, את ההבעה החריפה והמובהרת.   בשעה שדיבר, אפשר היה לרשום את דבריו בצורה שיצאו מפיו, כי קבועים ושקולים היו משפטיו.  וכן היו דבריו הכתובים.  לא שהיה קל-כתיבה; להיפך, הוא היה קובל על חבלי-כתיבתו. הוא היה מאותם הסופרים, שמשיגים את מידת הפשטות לאחר נפתולים קשים עם החומר והצורה.  אולם מה שיצא מתחת ידו היה מסויים ומוגמר גמר-צורה.  כי חותם האחריות היה טבוע על הכל.  מה שבדק ומצאוֹ ראוי לטיפול, נהג בו כובד-ראש ושיקע בו הרבה מאמצים רוחניים.

וכשם שעמדתו לשאלות היתה ברורה, כך היתה הבעתו.  אותו אומץ-לב הנשקף אלינו מעצם יחסו לדברים השנויים במחלוקת, נשקף גם מאופן-ביטויו, לא עיקם את הכתובים גם בשעה שעסק בחזיונות קשים ומקולקלים.  תמיד חתר לראות את הדברים כהויתם, בכל מערומיהם, ללא צעיפים וכיסויים.  לפיכך אנו מרגישים אותה הרמוניה מהודרת בינו לבין דבריו, בינו לבין מעשיו, המצויה רק באישיות גדולה, שהיא מעוגנת בקרקע-עולם של מוסר ואחריות.

אהרנוביץ היה מבשרן של אמיתות יסודיות בציונות ובתנועת הפועלים. ולא מבשרן בלבד היה, אלא גם סלל להן נתיבה בחיי הממש.  שהרי ידוע, שדוקא דברים פשוטים נעלמים לא-פעם מן הראיה והם טעונים הסברה והבלטה.  מאמריו של אהרנוביץ על כיבוש העבודה, על שאלת הפועלים, על ההתחדשות הלאומית, על הצורך בישוב עברי בריא, על חינוך מוסרי ואנושי, על יסוד כפרים והקמת מעמד אכרים עברים וכו', היו בשעתם גילוי אמיתות פשוטות כאלה, שהתנגדו להן ולא הודו בערכן הלאומי והציוני.  ודרוש היה אורך-רוח, פתוס גדול ואמונה כבירה, ובעיקר הגיון חותך וכוח-שיכנוע רב, כדי להוציא את האמיתות האלה מפשטותן התמימה ולהעלותן לדרגת מכשירים ותנאים לקיומנו הלאומי ולהגשמת הציונות.  מכשולים רבים התיצבו כשטן לדרך ההסברה הזאת.  הקורס הרשמי בציונות לא הבין את צרכי הישוב הצעיר, הציונות נתיתמה ממנהיגה ולא היה מי שיטה אוזן לקולות הקוראים מוך חיי הארץ ממש.  ואחד-העם, שלכאורה היה באופוזיציה לקו הרשמי, אף הוא עשה פעם בפעם "סך-הכל" שלילי ולא האמין במה שהיה בשביל אהרנוביץ ותנועת הפועלים הצעירה, שהוא היה נושא דברה, עיקר-העיקרים.  הוא לא סבר ולא קבל, כי העבודה מוכרחה ליעשות בידי יהודים, שכן הוסיף לראות גם ביהודי העולה ארצה איש "מפותח שכוחו במוחו ובהונו".  ובמאמרו "על הסך-הכל" הוא מדבר קשות עם אחד-העם: "בסך הכל זה רואים מעריציו, בצער של מנוצחים, טרגדיה של אדם גדול, שחוש המציאות שלו ניצח מעט מעט את האידיאל שבו, הקטינוֹ והביאוֹ עד לאפס והריהו מתחיל לעת זקנתו להשלים עם חיי ההווה ולראות בהם את ההתגשמות השלמה".  בצער דיבר אך בלי משוא פנים, משום שבמאמר זה נפגעה תמצית השאיפה של אהרנוביץ.

בגירסאות שונות ומתחדשות תדיר חזר והסביר את רעיון כיבוש העבודה והתחיה הלאומית וטעמה של הציונות.  ובכל פעם נתווסף לדבריו כוח-הוכחה וכוח-כובד חדש.  בעסקו בכך לא התעלם מן הקשיים, אלא הביט בפני המציאות.  הוא ראה את האכרים כמות שהם, ואת הפועל העברי הנוח להתיאש והקשה להסתגל, ואת הציונים קלי-הדעת ונמהרי ההחלטה.  במאמרו על "כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע" הוא נותן הסבר מאיר עינים לסיבות היאוש והתסיסה שתקפו אותה שעה (בשנת תרס"ח) את הפועלים הותיקים והחדשים.  הרבה מדבריו אפשר לתתם ענין גם לימינו.  ההיקף נשתנה אך היסוד הפסיכולוגי, המונח באותו הסבר, לא נשתנה.  ולא במצבי-רוח בלבד נלחם, אלא גם באותם ספיחי-הרעיון והדוגמאות, ששימשו כסות-עיניהם למצבי-רוח אלה. במאמרים מיוחדים ובשולי מאמרים שונים העביר תחת שבט בקרתו הנחות אידיאולוגיות שאולות, שהיו רווחות בימים ההם בקרב צבור הפועלים.  שאלת הקפיטל, שאלת מלחמת המעמדות, שאלת התיאוריות המרכסיסטיות שהועתקו מארצות המוצא לכאן, העסיקוהו תמיד ואת פרי  מחשבותיו פרסם.  ובכל  מקום שרגליו דורכות על אדמתם של חיי נסיון, שם הוא משמיע לנו נמוקים חותכים כנגד כל אלה, שביקשו לטעת נטעים זרים ומושגים זרים בהויה המקורית של א"י.  בדברו על השביתה במושבה אמר: "אם אקח את המקצוע החשוב ביותר, המעסיק אלפי ידים עובדות – את עבודת האדמה – נראה, שכל עמלנו להשתמש בשביתות כדי להיטיב את מצבנו יעלה בתוהו, פשוט מפני שחסרים אנו את התנאי העיקרי – כוח העבודה.  על כל אחד מאתנו ישנם אלפי פועלים זרים, שצרכיהם קטנים, והשפעתנו עליהם היא לעת עתה בלתי אפשרית.  ולוא גם היתה אפשרית, הרי אין היא ראויה לנו, מפני שהדבר הזה אינו מתאים למטרתנו העיקרית".  הגדרה פשוטה, ששום התחכמות בדבר "פועל ערבי קבוע" לא יכלה לטשטש אותה, אם כי היא נכתבה עוד בשנת תרס"ח.

אהרנוביץ נלחם עם בעלי ההשקפה החמרנית כשם שנלחם עם בעלי ההשקפה הרוחנית הצרופה.  כת ראשונה ראתה את הציונות כפרי הרדיפות, הגדלה תחת השוט המכה, והשניה ראתה בה תנועה, שתפקידה לשחרר את העם היהודי מן הצרה המוסרית, הואיל ואת הצרה החמרית אין הציונות יכולה בין כך ובין כך להעביר מן העולם.  בפסוקים נוקבים וחריפים לעג אהרנוביץ לקרע זה שקורעים את חיינו לשנים.  אין רוח לחוד וחומר לחוד.  שניהם הם כשני צדדים של מטבע אחד.  במאמרו "הרוח והחומר בציונות" הוא אומר: "בתנועת התחיה של העם העברי הננו רואים קודם כל שאיפה לשנויי הערכין של החיים.  אנחנו רוצים לשנות את החיים לא לשם איזו מטרה מחוצה להם, כי אם לשמם – לשם החיים עצמם – תנועת התחיה היא מרידה בחיי הגלות, בריחה מהישיבה, הישנה והמודרנית כאחת, ומחיי האויר, ושיבה אל השדה ואל חיי הטבע.  וכל מי שמטה אותנו מדרך זו, הרי הוא נביא הגלות ולא נביא התחיה".

גם הציונים הפוליטיים הצרופים, ששמוּ כל מעיניהם בהצלחות דיפלומטיות, נראו לו כבר אז כמזיקים: "אף רבים מאלה המעמידים את הציונות רק על דיפלומטיה, אינם בעצם אלא אנשי רוח והם מושכים את הציונות לצד הרוח.  – עלינו להגן בחרף-נפש על היסוד העיקרי של הציונות: קרקע ועובדים".  בחוש טבעי עמוק מצא תמיד את המזיגה בין חומר ורוח, בין עבודה מעשית ועבודה פוליטית.  לשאלה המפורסמת: "תנאים או מעשים", היה עונה בפשטות: שניהם כאחד.  כל מעשה הוא תנאי למעשה שני, ואין תנאים ערטילאיים.

מאמרו "היכל התרבות העברית" מעיד, עד מה היתה עינו פקוחה ומוחו ער לצד הרוחני של חיינו.  בסקירה תמציתית הוא מעביר לפנינו את מצבו הרוחני והחינוכי של הישוב, ומסיק מסקנות למעשה.  הוא הפשיט את המעיל  המיתפיסי שהלבישו "הרוחניים" בציונות לשאלת דמותה התרבותית של החברה המתהווה בא"י והעמיד אותה כהויתה: "שאלת התרבות בא"י אינה באה להוסיף על שאלת הישוב ולא לגרוע ממנה, אלא היא היא עצם שאלת הישוב בצורה החריפה ביותר".  וכדי לפתור אותה בדק את הדברים בשרשם והציע הצעות שונות.  אולם תנאי לכל הצלחה בשטח הפעולה הרוחנית ראה בחיי עמלים בריאים וטבעיים, הניזונים מן הקרקע והמפרנסים את כל היצירה הלאומית.

אלה אינם אלא ראשי פרקים, אין לך שאלה משאלות חיינו במשך למעלה משלושים וחמש שנה, שאהרנוביץ לא עסק בה.  יתר על כן: הוא שהעלה שאלות והעמידן על הפרק.  מפקידה לפקידה בחן אותן לאור הנסיון והמציאות והכניס בניסוחיו הגהות.  הגהה כזאת חלה, למשל, ביחסו לשאלת כיבוש העבודה וכיבוש הקרקע, שאלה, שעוררה פולמוס חריף בינו ובין ויתקין. אולם תמיד היה נאמן לעצמו ולא נשמע אלא לקולו הפנימי ולנסיונו העצמי.  ולא בשאלות גדולות בלבד טיפל, אלא גם בפרטים קטנים, אם רק נראו לו כפרטים מכלל גדול.  משהרגיש שאיזה מוסד ציוני אינו כתיקונו לא חס עליו ולא נרתע מלומר לו את אמיתו בפניו.  הוא ידע והזהיר תמיד מפני האפשרות, שרעיון גדול יהא מתחלל בדרך התגשמותו.  הפגמים שמצא במעשים ובדרכי הגשמה שונים היו מזעיקים אותו להודיע על הסכנה.  ואמנם הקשיבו לדבריו גם בשעה שהחמיר.  הכל הרגישו את יחסו האבהי, את זכותו המוסרית להטיף ולייסר, והכל הודו ביושר הגיונו.

כתבי יוסף אהרנוביץ הם ראשית תבואתה של הפובליציסטיקה העברית בתנועת העבודה הארץ-ישראלית.  היא רעננה כביום נתינתה.  היא משמשת אבן-פינה לבנין הרוחני שלנו.  היא היוצר והיצור של חיינו.  שרשיה נעוצים בתחילת העליה השניה וענפיה מתפשטים ויתפשטו על פני מרחבי העתיד.

 

ד

אהרנוביץ היה מבעלי הראשוֹנוּת.  הללו כל מה שהם אומרים וכותבים בשעתם ולשעתם יש לו ערך קיים.  זכיה מיוחדת היא.  שכן כמה דברים טובים ונכונים נכתבים אחרי הראשונים ואף על פי כן אין להם אותה חשיבות.  זהו השכר שהשגחה משלמת לחלוצים, לנועזים, למסתכנים.  כל מה שהללו עושים ומטיפים, מזומן לחיי עולם הבא.  גם בדברי אהרנוביץ טבוע חותם הראשוֹנוּת, ההעזה, ההסתכנות.  הוא חצב את סמכותו וחוסנו מתוך נפשו בלבד, שהרי מה היה הכוח שעליו נשען ומה היה כושר השמיעה לדבריו: קומץ קטן בתוך ים מתנגדים ומתנכרים לסוגיהם, למן אחד העם ועד בעל-הכרם בראשון-לציון.  אולם רעיונותיו ומעשיו של  קומץ זה  כבשו את  הלבבות ואת  המוחות.  נמוקיו וחין-דבריו נסתפגו לאט לאט בתוך הכרת הישוב והציונות.  גרמה לכך במידה לא מעטה אישיותו של אהרנוביץ, שהיתה אישיות מוסרית, ישרת קוים, משכנעת באמונתה ובתוכחתה.  לא רב היה המטען הרעיוני שאהרנוביץ הטיל אותו בישוב, אולם כבד היה.  בשנים שלושת הרעיונות נתקפלו ונתגבשו הרגשת הדור ושאיפתו, מעשיותו ורוחניותו.  המושגים "כיבוש העבודה", או "כיבוש הקרקע", או "התחדשות לאומית" הזהירו באור מיוחד, פיתו ואיימו כאחד.  כמה להט, כמה כוח-הסברה, תרבות ונפשיות שיקע אהרנוביץ, כדי לעשות את הערכים האלה נחלתו של הכלל.  הכל כאילו היה נגדו: המציאות האיי"ת, הציונות המדינית והרוחנית, גדולי העם וקטניו, ואעפי"כ לא נסוג אחור.  עמו היו בעצה ובמעשה עוד אנשים, שהיוו מעין כת, אך לא כת של נזירים ויפי-רוח, אלא כת של מתנגדים לנזירות וליפי-רוח ערטילאי, כת של אנשי מעשה ואנשי מחשבה, כת העוסקת בישובה של הארץ על פי קנה מידה מודרני.  אהרנוביץ היה מטיף לידיעת המציאות ולימודה.  הוא לא רצה להודות בערך התכונות שאחד-העם ייחס אותן לנביא, "המצמצם את דעתו ולבו באידיאל שלו" מבלי להתחשב עם המציאות.  הוא אמר: "מכירים את המציאות ומתכוונים למרוד בה – כאלה היו השואפים הגדולים מימות עולם".  כמובן גם עודף של ריאליזם הוא תקלה גדולה: "אוי לו לאידיאל, אם חוש המציאות של נושאיו מפותח בהם יתר על המידה הדרושה".  אך העם היהודי לא יירפא על ידי כך, שמוריו יוליכוהו מחשכת הגלות החמרית אל הרקיע השביעי של הרוחניות הצרופה.  עלינו "להלחם באותה הציונות הבונה את עליותיה בשמים", וכן יש צורך "להגן בחרף נפש על היסוד העיקרי של הציונות – קרקע ועובדים". זה היה קנה-המידה שלו, אשר לא נשמט מידו עד הרגע האחרון.  ריבוי נכסי העם, עבודה והתישבות, הכשרת הלבבות, חינוך הדור הצעיר באחריות של יצירה ומלחמה – בהם תמך יתדותיו.  לשם הגשמת הדברים האלה קם דור חדש, אשר ידע את יוסף ואשר עתיד עוד ללמדו ולהוקירו שבעתיים.

 

ת"ש

 

מאמר שני[1]

השנה מלאו 90 שנה להולדתו של יוסף אהרנוביץ ושלושים שנה לפטירתו.  ויפה עושה המזכירות, שבתוך הרעש הגדול של ענינים ובעיות, הבולעים את כולנו, היא מעלה את זכרו.  הזכרון שאנו עושים לראשונים, הוא סימן טוב לאחרונים.  ולא מפני מצוות כיבוד אב, שגם היא חשובה; אלא מפני כיבוד עצמנו וכיבוד העתיד.  כל תנועה שאין לה בית-אב היא חסרת שרשים, ופורחת באויר.  גם לראשוני תנועתנו היו אבות רוחניים.  ברל כצנלסון ואהרנוביץ העריצו את ברדיצ'בסקי ואת אחד העם, את פינסקר ואת הרצל.  אפשר שאחד הפגמים בדור הצעיר ראוי ליחס לכך, שהוא מזלזל בסבים שלו, שהיו האבות שלנו, ואינו מכבד את האבות שלו.  אולם מי שאין לו אב-סמכא הוא לעולם לא יהיה גם בר-סמכא.  התלוש אינו מחובר ואין לו כוח מחבר.

כיבוד אבות איננו פולחן אבות.  עלינו לראות את הראשונים כבני-אדם, לא כצדיקים גמורים, אך כמורים, שאפשר ללמוד מהם תמיד.  הרשות בידנו, ואף החובה, לשנות מדבריהם, אך לא מתוך מרדנות עיוורת וחצופה.  עלינו לעיין בהם בכובד ראש, כי על כתפיהם אנו רוכבים. 

יוסף אהרנוביץ הקדים לעלות ארצה בכמה שנים לפני ברל ז"ל ולפני בן-גוריון יבדל לחיים.  בעלותו ארצה היה כבר בן שלושים, לאחר שירותו בצבא הרוסי.  כלומר, בעל נסיונות, אדם בשל, היודע את אשר לפניו.  כידוע, היתה תחנת-הביניים שלו ברודי שבגליציה, שבה היה מורה ומחנך נוער, והקים אגודה בשם "חלוצי ציון".  וזוהי הפעם הראשונה שהמלה "חלוץ" נקבעה בהיסטוריה העברית לשימוש זה.  כאן בברודי כבר היתה משנתו הציונית והפועלית מגובשת.  במכתב ששלח מברודי לאוסישקין, כתב, שאין להסתפק בנאומים יפים, אלא יש לעשות גם מעשים יפים.  וצריך להתחיל תיכף ב"קולוניזציה בפלשתינה", ולכן, כתב, "צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים, לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה, שתהיה למופת לעיני העם".  לשם כך הם התחילו ללמוד את עבודת האדמה, את השפה העברית והערבית.

הכול כבר מקופל כאן: עבודה, חקלאות, הגשמה עצמית, דיבור עברי, אחריות  לאומית,  יחסי  שכנים.  אין  איפוא פלא,  כי  בבואו  לארץ  מיד  עמדו הותיקים על טיבו, וביניהם נחום טברסקי, וקירבוהו ושמו עליו תפקידים והוא נעשה עד מהרה לא רק פועל ושומר, אלא אף שליח ציבור.  וכל המעיינות הגנוזים בנפשו נבקעו בכוח גדול ונבעו מחשבה ועצה, דעה וחכמת חיים, שמהם אנו ניזונים עד היום.  אנו, כלומר, גם אלה שאינם יודעים זאת.  המושבה רחובות, היא היתה בית-היוצר שלו.  בה עבד, בה שמר, בה הקים מטבח-פועלים ובה ערך את העתון "הפועל הצעיר", "בין מעדר למעדר", שיצא לאור בהקטוגראף.  מאותה שעה ואילך לבשו המרד במציאות והמאמצים ליצור מציאות חדשה ביטוי ממשי, שהלך והתגבש, הלך והתגבר. 

בגליון ההקטוגראפי הראשון אמר:

"בהכירנו, שכל זמן אשר לא תהיה בארץ-ישראל מפלגה של פועלים עברים, גדולה בכמותה וחזקה באיכותה, לא יהיה שום ערך לעבודתנו הלאומית, הצגנו לנו למטרה ליצור מפלגה כזו".  הוא כגורדון, שילר, ויתקין, שוחט, טברסקי, צמח שהיו עמו, ואחרים שבאו אחריו, ראה את העיקר ביצירת נושא ממשי, שיהיה הכוח המגשים. שאיפות משיחיות נאות היו גם קודם לכן, אך החידוש צריך להיות בהקמת מפלגת-פועלים, שלא תהיה ככל המפלגות אלא תהפוך יום יום חלק משאיפותיה למציאות. 

ומה יפה ומהפכני ופשוט היה העקרון המנחה של הנושא המגשים:

"תנאי הכרחי להתגשמות הציונות - התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה".  נוסח זה תוקן קצת מטעמים מדיניים, שכן בתחילה היה כתוב: "כיבוש כל מקצועות העבודה על ידי היהודים".  ויש לזכור, כי השנה שנת 1905.

זמן-מה אחר כך, כתב: "הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו, טעינו, טעינו, הציונים אינם ציונים אלא בפה, התנועה אינה מתנועעת וההסתדרות קיימת רק בעיון ולא במעשה.  כי רק מי שמקיים במעשה מה שמדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש מאחרים.  וכל זמן שהמעשים (ע' פתוחה) לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישראל – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפלפולים".

אך הוא הטיח לא רק נגד המליצה הריקה של הציונים בגולה, אלא אף התנגד למליצות מהפכניות, שהיו לתוצרת-חוץ, שהועתקו מן הגולה.  הוא ראה את תפקידו של הפועל העברי קודם כל בכיבוש העבודה והקרקע, בכיבוש עצמו לעבודה, ביצירת תנאי חיים וכוח משיכה לעולים אחרים.  ברעיון כיבוש העבודה היה גנוז עולם מלא.  זה היה רעיון פשוט שאפשר היה ללמדו על רגל אחת.  אך אי אפשר להגשימו על רגל אחת.  הוא חייב התאזרות כוחות הגוף והנפש, מרד בסביבה, אמונה, חזון העתיד וכוח-התמדה.  על  כן הסתער על הסיסמה  מלחמת מעמדות ושלל אותה תכלית השלילה.  הוא שאל: "מי הם המעמדות אצל העם העברי בכלל ובארץ ישראל בפרט, הצריכים להילחם".  "אחת היא, אם נודה שיש בכלל אצל העם העברי, בתנאי חייו המיוחדים, מעמדות, או נכפור בזה, ברור יהיה לנו, שפה בארץ-ישראל הדיבור על מלחמה כזו בין היהודים היא רק פראזה ריקה.  צחוק הוא לדבר על מלחמה כזו, או מעין זו, בשעה ששני "המעמדות" גם יחד מתגנבים אל הארץ דרך המבוא האחורי והממשלה הרשמית אינה יודעת על מציאותו של אחד מהם". 

היה כאן נסיון ראשון להגדיר את יחוּדה של המציאות הארץ-ישראלית ואת השוני ביעודו של הפועל העברי.  אין עדיין מעמד פועלים עברי.  הוא צריך קודם להתהוות, כדרך שנכסי הייצור והרכוש צריכים תחילה להצטבר.  סיסמת המהפכה היא איפוא זמורת זר.

אהרנוביץ היה בהיר עין. הנחותיו העיוניות היו מבוססות איתן על חיי הנסיון, על מראה עינים.  הוא קבע: גם המשק הקיים ובעליו אינם דומים לאלה שבארצות הקפיטליסטיות.  במושבות המעטות, אמר אהרנוביץ, יושבים אכרים-סוחרים: "כל המשק שלהם תלוי בבורסה.  אתמול לא היו בבורסה קונים ליין – הלכו ועקרו את הגפנים; היום יש דרישה ליין – והתחילו שוב לחשוב על נטיעת גפנים.  אתמול עלה השער של תפוחי-זהב – התחילו נוטעים וקונים פרדסים, היום ירד השער – מתחילים למכור את הפרדסים ועושים ליקבידאציה. 

אחד-העם היה לו איש-המופת עד בואו ארצה.  את תורתו אכל.  וגם אחרי עליתו העריץ אותו.  אולם מאמרו של אחד העם "סך-הכול", שבו גמר את ההלל על הישוב הקיים וראה בו התחלה של מרכז רוחני, שממנו ייווצר "ישוב עליון של מיעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו" – קומם אותו עליו.

אהרנוביץ, המעריץ הגדול, אינו יכול לכבוש את מרידתו ברבו והתנגדותו פורצת כלהבה, וראויים הדברים שנביאֵם כלשונם, שכן כוחם יפה עד היום. 

"יותר מדי אני מעריץ את אחד-העם בשביל שאוכל להביע אותה המרירות, שדבריו האחרונים יצקו לתוך נשמותינו.  ארשה לעצמי להגיד רק זאת: לא אלה הם דרכינו.  אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה. 

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו: כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחינוך מוסרי ואנושי על יסודות לאומיים.

כמות של רוב:

כלל ידוע הוא, לנו היהודים יותר מאשר לאחרים, כי המיעוט מוכרח להיות מנוצח על ידי הרוב במובן הכלכלי ולחקות את מעשי הרוב במובן המוסרי, אפילו בשעה שהרוב הזה עומד במדרגה תרבותית נמוכה מזו, שעליה עומד המיעוט. 

ומי ששואף למרכז לאומי בארץ-ישראל, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו בלי התנאי הראשי הזה. 

יסוד של עובדה כלכלית בריאה:

עמנו הולך ומתנוון בגופו ובמוסריותו משום שתנאי הגלות צמצמו את "כוחו רק במוחו ובהונו", הרחיקוהו מהטבע, מעבודה גופנית וחיים פשוטים, ועשוהו – אם להשתמש במבטאו המוצלח של א. ד. גורדון – ל"פרזיט בעל כרחו", ומי שמאמין בתחיה הרוחנית הלאומית של עמנו, – אינו יכול לתאר לו את התחיה הזאת בלי שינוי רדיקאלי ביסודות הכלכלה של הישוב.

אפשר עוד שיימצאו מפקפקים בצורך "ליסוד המון כפרי בחיי מדינה" אפשר שיחשבו כמאן דאמר, כי אחת הסיבות לחורבן מדינתנו בעבר היתה דוקא זו, שמדינתנו נשענה רק על עובדי האדמה; אבל אי אפשר בשום אופן שימצאו מפקפקים בזה, כי היסוד בחיי מרכז לאומי הוא ההמון הכפרי, כלומר – המון אנשים, שכוחם בעבודתם הגופנים ובטהרת נשמתם.

חינוך מוסרי אנושי על יסודות לאומיים.

חיי גלות של אלפיים שנה הביאונו לידי כך, שהאידיאלים האנושיים הנצחיים של נביאי ישראל נעשו אמנם לקנין כל העמים, אך לא קנין עמנו.  הם זייפו את מטבעותינו, נתנו צורה גסה לאידיאלים שלנו, ואנחנו בעצמנו החילונו להתנכר לאידיאלים האלו וגם להתנגד להם. נושאי מוסר היהדות, בבואם לדבר על "מרכז ליהדות" אין לנגד עיני רוחם סמל אחר של שלמות, מאשר הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנד-לורדים שבאנגליה במובן הכלכלי. 

אפשר עוד להתווכח, אם צריך להכניס לתוך בית-הספר שלנו בארץ-ישראל את לימוד התלמוד, או את בקורת המקרא, אבל אי אפשר להתווכח על זה, שבית-הספר שלנו מחויב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים לאחרים וחיים על ניצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המוחלט ושל השוויון הגמור. 

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונלחם". 

ושוב נזכור: השנה שנת 1911. 

גדולתו של יוסף אהרנוביץ היא בכך, שהוא אינו מופיע באיצטלא של חוזה חזיונות, העומד על מצפה גבוה, ולא בחגיגיות  מיוחדת או  בפוזה של מגלה נצורות. הוא כאילו משיח לפי תומו.  הוא אומר את מה שהוא רואה ומה שהוא הוגה בפשטות מרובה ובאמונת-אומן.  אולם ראיית המרחקים, החזון, ניבטים מדבריו ומהופעתו.  היתה בו תכונה אחת, שאינה ניתנת לרכישה: אלוהים עשה אותו ישר.  היה לו חוש לאמת.  הוא לא סבל פיתולים ועיקולים.  פיו ולבו היו שווים. אפילו טעותו – והוא טעה בענינים חשובים – היתה ישרה.

אחת הסגולות של אנשי העליה השניה, שהעמידו על עצמם. הם קראו ולמדו, אך כעין מצרף היה בלבם, שזיקק את הנקרא.  הם עיכלו יפה ולא נתנו ליסודות זרים להיקלט.   פעמים שהדבר נראה כצמצום, כאופק נמוך, כשקיעה בענינים קטנים: אך לאמיתו של דבר, צמצום זה היה בו משום רוחב.  לפי התפיסה הקבּלית, אף הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם לאחר שצמצם את עצמו.  אין יצירה אלא מתוך ריכוז נפשי וגופני עליון.  אהרנוביץ ישב בחדר המערכת המצומצם וראה את ההיסטוריה היהודית שנתרחשה ואת ההיסטוריה שצריכה להתרחש, שהוא וחבריו צריכים להיות הנפשות הפועלות בה.  ולא היה בכך אפילו קורט של יהירות או רברבנות, אף לא תמימות.  אהרנוביץ היה ריאליסטן.  מצויים שני מיני אידיאליסטים: יש סוג אחד של אנשים הוזי הזיות, שאינם מכירים את המציאות, הבונים להם מגדלים הפורחים באויר.  הללו כשהם מציגים את כף רגלם על האדמה הממשית ונתקלים במכשולים, מיד הם מתאכזבים ומתפוררים.  אולם יש סוג של אידיאליסטים, שדווקא מרוב הכרת המציאות, ליקוייה ומומיה, הם באים לידי מסקנה, שצריך לשנותה, הללו אינם מופתעים כשהם נתקלים באבני נגף ובכוחות מתנגדים.  אף הם נמנים עם בעלי החלומות, אך חלומותיהם מבוססים על המציאות.  סולם חלומותיהם מוּצב ארצה.

יוסף אהרנוביץ היה מסוג האידיאליסטים המציאותיים.  הוא היה רחוק מתמימות.  הוא הכיר את המציאות הגלותית והארץ-ישראלית כמות שהיא, אף הוקיע את כיעורה ומגרעותיה.  אולם דווקא משום כך מרד בה בעוז וחתר לשנותה. 

האידיאל הוא הדמות החזויה של המציאות העומדת לקום, ואין לדחות את הגשמתה לאחרית הימים ולא להטילה על כתפי אחרים, אלא הכרח הוא להפכה למציאות, בהדרגה, כאן ועכשיו, ולא על ידי שליח, אלא כל אחד חייב לעשות זאת בכבודו ובעצמו. 

אפילו עקרונותיו המוסריים של אהרנוביץ, שיכלו להיראות מופשטים, כגון התנגדותו לגדוד או למעשה ההתנפלות על תהלוכת בית"ר בשביעי של פסח, במאמרו "ובחוקותיהם לא תלכו" – לא היו כאלה.  הם היו מבוססים על בינה  עמוקה  בחיי  הדור.  הוא  התנגד  לאלימות,  מפני  שהיא  אמצעי,  המחבל במטרה, ומפני שלא האמין, שאפשר להתגבר על בית"ר באלימות.  אדרבא, אלימות מולידה אלימות, ונוסכת הוד של קדושים על הנתקפים, אפילו הם מסוכנים.  הוא לא היה מכת הנזירים, אלא אחד מאנשי המעשה, העוסק בישובה של הארץ. 

גם הכתיבה היתה בעיניו אקט מוסרי, ורק כשהיא כך יש בה כדי להשפיע.  ואמנם כתיבתו של אהרנוביץ היתה על טהרת הקודש.  חבריו מעידים עליו, ואף אני ראיתיו בשעת עבודתו, שכתיבתו היתה תוך נענועים, כדרך הלומדים גמרא.  מפזם היה לו איזה ניגון וחורת אותיות גדולות, בולטות, מהוקצעות.  הוא לא היה מאלה, שניגשים לשולחן וכותבים כשקולמוסם טופף על פני הנייר, נוגע ואינו נוגע, והם מסיחים דעתם מיד ממה שכתבו.  הוא היה ממשפחת החוצבים.  זמן מה היה באמת חוצב בירושלים, ובאחד המכתבים הוא אומר, כי את "הפועל הצעיר" בירושלים היה עורך בין אבן לאבן, בין חציבה לחציבה.  גם את מחשבותיו חצב מתוכו.  כל מחשבה שלו היתה כאבן גזית.  הוא שנא את הרפרופים והטשטושים.  לא היו בדבריו זיקוקין די-נור, כי אם אש קודש, היתה עצורה בהם.  הוא ירש מאחד-העם את הבהירות, את הביטוי הצלול.  גם בשעה שהיה מדבר, בין בשיחת שניים ובין בציבור, אפשר היה לרשום את דבריו בצורה שיצאו מפיו, כי קבועים ושקולים היו משפטיו, ללא מגרעת ויותרת.  שמעתיו לפני שנים הרבה בישיבת המזכירות של מפא"י מוסר דין וחשבון על החוּלה, שנשלח לשם מטעם המפלגה.  מוקסם הייתי לא רק מחדירתו לגוף הנושא, מבקיאותו בו, אלא גם מאופן הרצאתו.  הרגשתי, שאפשר לצקת את דבריו בדפוס בלא כל הגהה ותיקון.  אין זה כשרון בלבד, אלא סגולה מוסרית.  נקיון כתיבה הוא אח לנקיון דעת, ונקיון עט הוא בן-לוייה לנקיון-מוח.  חותם האחריות היה טבוע בכל מה שאמר וכתב.  לא שהוא היה קל כתיבה או קל דיבור.  להיפך.  הוא היה מאותם הסופרים, המשיגים את מידת-הפשטות והקלוּת לאחר נפתולים קשים עם החומר והצורה, אך מוחה היה את עקובת המאמץ ורישומי הטירחה והיגיעה.

לאחר שנתפרסם מאמרו "סיקריקין" ב"מאזניים" נכנסתי אליו, לרגל ענין מסוים, לבנק הפועלים.  לפני שהרצאתי לפניו את עניני, שאלני: הקראת את מאמרי?  השבתי לו: כן.  – נו, ומה דעתך עליו?  נבוכותי ועניתי: הוא יפה ונכון ונקרא בקלות.  מיד לבשו פניו איזו הבעה מיוחדת שיש בה אחד מששים של תרעומת, והוא הדגיש בנעימה קצובה וחגיגית:

– מאמרי לא כקריאתם כתיבתם, כתיבתם בקושי וקריאתם בקלות...

על כן זכה, ודברים שכתבם לשעתם יש להם ערך קיים, כמבשרן של אמיתות יסודיות בציונות ובתנועת הפועלים, שאנו עמלים להגשימן גם היום. 

 

תשכ"ז

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] דברים שנאמרו בישיבת המזכירות של מפלגת פועלי א"י.