_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלמה שילר

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

שלמה שילר אינו נמנה עם אלה, שאפשר להכירם יפה על פי הדברים שבכתב בלבד, שנשארו אחרי מותם.  גם עכשיו, לאחר שכמה ממעריציו קיבצו ותיארו את עבודותיו ועיוניו ופולמוסאותיו, אין לומר, שהם משקפים את כל-כולו.  הם מעידים על רוחב-דעתו, היקף השכלתו ועומק שאיפתו, אך אינם ממצים את אישיותו. אם מפני שלא ראה את יעודו כסופר המנחיל לדורות הבאים מחקרים ועיונים, ואם מפני היותו שקוע במעשה החינוך ובהרבצת התורה – לא היתה הכתיבה קבע לו, ואין למדוד, איפוא, את שילר באמת-מידה של עזבונו הספרותי.  לא שעזבונו זה חסר חשיבות.   אדרבא; הלומד את תולדות המחשבה הציונית ואת תנועת העבודה בארץ ישראל, לא יוכל לפסוח על שילר בשום פנים.  ואם פסח – לא תהי תורתו שלמה.  הן הוא אחד מאלה, שסיתתו את אבני-יסודה של הציונות, שהבחינו במושגיה, שריהטו את חדריה והיו שותפים בהגשמתה הלכה למעשה.  אף על פי כן אין עזבון זה, עם כל חשיבותו, ממצה את חין-ערכו ואת עושרו הרוחני.  נדמה, שדוקא בימי נעוריו, לפני בואו ארצה, בהיותו עדיין עמיתם וריעם של קורקיס, שטאנד, ציפר, טהון ואחרים בגליציה, התקין את עצמו למלא תעודת סופר קבוע.  ואילו ברבות הימים לא היתה לו הכתיבה אלא עיסוק שאינו עיקר לגבי תעודת חייו: היה מחנך, מפיץ השכלה ומדגים הנהגה טובה וישרה, מחשבה כנה וחותרת לשרשים ואהבת אמת, שאינה נוטה לצדדין, מפני איזו סיבה שהיא.  ביחוד יפה כוחה של הנהגה זו לגבי שילר לאחר שבא לארץ-ישראל.  כגורדון כן ראה גם הוא את הבעת הדעות בכתב כמעשה-לואי להגשמה, כמורה-דרך לה.  לפיכך אין לך מקור אמיתי להכרת שלמה שילר כביוגרפיה שלו, המתארת קו לקו את סדר השתלשלות פעולתו, מערכת האיניציאטיבות שלו, תכניותיו וחלומותיו, נפתוליו וכיבושיו.[1]   כל אלה בסיכומם מכניסים אותנו לפנים מאישיותו ואנו יכולים לעמוד מעט על טיבה.  וביוגרפיה זו עצמה יש בה כדי לחנך באורח-המופת שבה, ביושר-הקו וגם בחיבוטי ההגות והמעשה.  אולם, כאמור, אין למעט את דמות יצירתו שבכתב, שבה נתן ביטוי למשנתו ולעיון-עולמו.

אחד מסימני ההיכר של מאמציו העיוניים, הן בעל פה והן בכתב, היה חתירתו שאינה פוסקת לחשוף את שרשה של היהדות בעבר ובהווה.  ברצותו לקבוע איזוהי דרך שיבור לו יהודי בן-זמננו, התחיל בדרך הטבע לתהות תחילה על מקורו ועל מהותו הרוחנית.  דבר זה, לנתח את עצמותו של עם ישראל, לגלות את מקורות יניקתו ולהעמיק חקר בערכי היהדות הנורשים והמחודשים, נעשה אצלו גלגל המניע את עולמו הרוחני.  בבחינה זו היה דומה לאחד מחוקרי היהדות הקדמונים, שטרחו בלי ליאות להראות את גדולתו של עם ישראל ואת תפארת תורתו ותעודתו בעולם, אלא שרעיון התעודה היה אצלו קרקעי יותר.  הוא לא פסק להוכיח את הרציפות הרוחנית של ההיסטוריה הישראלית, שכל מעשה ומעשה וכל מחשבה ומחשבה בימינו, בציונות וביחוד בתנועת העבודה, אינם אלא חוליות בשלשלת ארוכה זו.  הוא נשא את נפשו לדתיות חדשה או כלשונו "לדת טבעית, שכל אדם יכול להגיע אליה מתוך התכוננות המחשבה".  אגב כך לא התעלם מהסיבות, שהקלו את הדת בעיני ההמונים: "מאות בשנים הלכה הכנסיה שלובת זרוע עם שליטי תבל, עם אילי המשטר הקיים, ההתקוממות נגד השלטון גררה אחריה בהכרח התקוממות נגד תומכתם הרוחנית – הכנסיה נושאת הדת – ובתוקף החוק של שיתוף רעיונות התפשט הניגוד על הדת עצמה.  יש איפוא מקום לחשוב, כי כאשר יוּתר הקשר בין המעמד השליט ובין הכנסיה הדתית, תתרופף גם איבת המהפכנים והשותפנים אל הדת".

אך אהבתו לאומה הישראלית לא העבירה אותו על דעתו.  הוא מטעים בלי הרף את ערכה של הלאומיות כמטבע המוצק ביותר של רוח האדם בהתגלמותה בנושא מסוים.  אבל גם אותה אינו רואה ראיה מוגבלת, בחינת אנו ואפסנו עוד.  הלאומיות אינה מחייבת הגבלה, מחיצה, שנאה, אלא, להיפך.  ברכה בה אם היא מרבה אהבה, יחסי-גומלין מתוקנים, קשרי רוח ותרבות עם אומות אחרות.  הלאומיות הישראלית החדשה זקוקה לשמירה מעולה ולטיפוח שקוד ואבהי הואיל והתעוררותה באה במידה ידועה גם בשל האנטישמיות, כלומר בשל סיבה שלילית, ויש חשש שמא תפליט גם היא מקרבה שנאה ויחס שלילי לאחרים.  משום כך ראוי והגון להצמיד את הגיגינו והרגשותינו אל המעינות העתיקים של היהדות, שמהם שתתה הלאומיות והדת הישראלית עוד קודם שאנשי מדע קבעו מונח זה ועוד לפני שראשי אומות העולם כיום היו אומות.  על כן תעודה נכבדה היא לחנך כל יחיד מישראל לאורה של לאומיות עברית מזוקקת ועמוקת שרשים לא רק להלכה, אלא גם בדרך חייו ובהנהגתו יום יום.  גם מבחינה זו היה, איפוא, קרוב לגורדון, שתבע יחסים מתוקנים בין העמים באותה מידה, שהיחסים צריכים להיות מתוקנים בתוך העם עצמו.

כאחד קדמון היה תובע את עלבון היהדות מידי אלה ה"מגיעים בהתפעלות מן המיתוס של ישו הנוצרי ועד לידי שכחת עצמם ועמם".  הוא הולך ומונה את כל היסודות ההומאניים שביהדות, אשר מתוך קטנות-מוחין מיחסים את מקורם לנצרות.  מלומדים אנטישמיים כפו עלינו מסקנות מוטעות בדבר ערכה של היהדות וכוח יצירתה, ורבים מאתנו הולכים אחריהם כסומא בארובה.  הוא הביע את זעפו על כך כיהודי וכמבקש את האמת.  לא לחינם היה נלהב כל כך מיהודה הלוי.  הוא ראה בו את המבטא הפיוטי של היהדות, שלא נלאה להצביע על יתרונה ועל מרכזיותה בעולם.  כמותו נמשך גם הוא אחרי הפיוט שבתורת ישראל, שנטפים ממנה רועפים כטל תחיה לתוך מחשבת דורנו, עם שהוא רואה את עצמו כאילו היה קובע מחיצה בינו לבין העבר.  מחיצה זו אינה אלא מראית עין; לאמיתו של דבר יש כאן רק לבוש חדש לתוכן ישראלי עתיק יומין.  גם בקבוצה, זו צורת החיים המקורית בא"י, וגם בסוציאליזם העברי, ראה גילוי חדש של מהות ישראלית עתיקה, שהשתוקקה להתגשם בכל הדורות ובאה עכשיו על תיקונה.

 

ג[2]

שילר שאף להתאמה חדשה בין הפּרט והכלל. בהיותו אינדיבידואליסטן במלוא עומקו של מושג זה, לא נעלמו ממנו הסכנות הכרוכות במיצוי המסקנות המעשיות מהמושג אינדיבידואליזם.  יש אינדיבידואליזם מתפנק, מתרפק על עצמו, הגולש במדרון של פולחן "האני".  לא לזה נתכוון שילר.  הוא נתכוון להוקרת עצמותו של כל אדם ולסיפוק צרכיו.  הוא ידע יפה את חולשותיו של האדם ואת מומי המשטר הנוכחי, המפעיל את החולשות האלה ומפרנס את הקרקע לאנוכיות צרה.  לפיכך ערג לאיזו התאמה חדשה ואמיתית בין היסוד האישי והקיבוצי.  הוא ראה בציונות העובדת ובגילוי הגשמתה את הנסיון המוצלח למיזוג מעולה של היחיד והציבור.  הציונות הזאת היתה לו תורת שווי המשקל בין צרכי הפרט ושאיפותיו לצרכי הכלל ושאיפותיו.  היא תמציתה של ערגת הגאולה האישית והלאומית.  ניגודים, המציקים בעולם המופשט, בטלים ברובם בתוך הויה חדשה זו, שדור החלוצים מעצב לעצמו ולעמו.

"התמזגות שני המומנטים, הלאומי והסוציאלי, בתנועה הציונית של העובדים, תסייע להסרת שני צדדי הפגימות גם יחד.  הרעיון הסוציאלי, הדוגל בשם הצדק במובנו הרחב (ואף הצדק בין-הלאומי במשמע), לא יתן לתנועה הלאומית להתנוון ולרדת למדרגה של נאציונליסמוס צר-עין, וההכרה הלאומית של העובדים, הידיעה כי לאום שלם דופק על שערי הארץ ואין פותח, ההכרה, כי בתנאים שאנו נתונים בהם כל יום שאינו מתמלא על ידי מעשים ממשיים הם בשביל עתידות האומה אבידה שאינה חוזרת – כל זה לא יניח להם לשקוע בהווי, להשתעשע במה שכבר הושג, לא ירשה להם להסיח דעתם אף לרגע מן התכלית האחרונה: בנין בית בשביל הלאום על יסודות אנושיים צודקים" ("יסודות" תרפ"ד). 

הגדרה זו שהגדיר שילר את הציונות הסוציאליסטית בתוך תחומי "הפועל הצעיר", שצירוף שני מושגים אלה היה שנוי במחלוקת, היתה נועזת ומפרה.  ולא במקרה תרגם חיים ארלוזורוב בשנת 1930 אותו מאמר לאנגלית, שכן הוא ראה בו ביטוי קרוב לרוחו של "הפועל הצעיר", וביקש לחנך על ברכיו את הנוער הציוני באמריקה.

בתנועת העבודה ראה את בית היוצר ליהדות החדשה, בה כרוכים היסוד הלאומי, האישי והחברתי.  "ארץ ישראל העובדת היא היחידה, שאין עמה קרעים ושניות.  הציונות שלה פירושה: יסוד הבית הלאומי על עיקרי העבודה והשויון".  לא את הלאום בלבד היא מחדשת אלא גם את החברה הלאומית, את מקורות קיומה, את הרכבה, את מושגיה.  ואנו מכוננים את הויתנו מחדש בימים, שגם עמים בריאים ממוטטים את אָשיות קיומם הישנות, כדי לשנות.  ועלינו לעשות זאת בלא הרס קודם, אלא בדרך של יצירה מלכתחילה.  זהו הצו המוסרי של דורנו.  "הסוציאליזמוס, השאיפה ליצור חברה, שאין בה מקום למתפנקים מתוך מותרות על יד מתמוגגים מרעב, למנצלים ולמנוצלים, היא המלה האחרונה של האתיקה החברתית.  כל מי שאומר, כי ישנו מוסר חברתי יותר נעלה, אינו אלא בדאי".  הוא מוכיח והולך, מה עלובה היא הטענה, שהסוציאליזם הוא חלום יפה בלא סיכויי התגשמות, הואיל והשויון והשיתוף יחניקו את חשק היצירה.  ביחוד אין זה נכון ביחס לעם העברי.  "כל הסימנים מראים על הנטיות החברתיות המיוחדות לו, שהונחו בו מראשית הוויתו".  ולא מקרה הוא, שהקבוצות והקיבוצים בכפר והקואופרטיבים בעיר נוצרו בארץ בידי יהודים לא מתוך השקפה כתתית-נזירית, אלא מתוך אספקט לאומי וחברתי רחב, מתוך הרוח הלאומית העברית.  ההסתדרות הציונית, המפקחת העליונה על המפעל הזה, חייבת לטפח במהרה את כל הנסיונות האלה ולא להתערב ע"י כפירה או פקודות, שאינן לרצון המגשימים.  רק אם אוירה של חופש ובחירה-מרצון תהא מקיפה את המפעל, הוא ישגשג ויתן פרי הילולים.

 

ד

גדולה היתה השפעתו של שילר בגולה, מאז יצא להתווכח עם הרצל על הציונות ודרכה הלועזית, והיא גדלה שבעתיים בארץ.  מעל דפי "הפועל הצעיר" ומעל במות אחרות היה מבטא את דעותיו והיה מדבריה הרעיוניים  של  תנועת העבודה. אך הוא לא היה מטבעו אדם, שמסתגר בחוג צר, לא בעבודת מחשבתו ולא בעבודתו החינוכית.  לפיכך היתה קורנת ויוצאת ממנו השפעה על כל הישוב המתקדם כולו, שהתיחס אליו יחס של הוקרה, כאשר זכו לכך רק מעטים בזמן ההוא. 

מאמריו ומסותיו, שנאספו לאחר מותו ושעוד עתידים להאסף, מעידים, כי הוגה דעות מעמיק היה שלמה שילר, הוגה-דעות ישר, מסקני, טהור-כוונות ובעל היקף רב.  הוא היה רב-אחריות.  היתה לו יראת התרוממות לפני הקהל, אשר השמיע את דבריו באזניו אם בעל-פה ואם בכתב. לפני כל הרצאה היה יושב ומכין את שיעורו יפה יפה, כדי שלא לומר דבר שאינו מוכן ואינו בשל די צרכו.  כדרך שהיה מתקין את לבושו ואת עמידתו או ישיבתו לפני הקהל, ולכן לא פרקו בלבד היה נאה, אלא גם השונה את פרקו.  הוא היה מקבל השראה ע"י קהל השומעים.  מחנך היה במיטב המשמע של המלה, חביב על תלמידיו, יקר בעיני מכריו ואהוב על שומעיו.  בהשתתפו במוסדות הישוב, במפלגת "הפועל הצעיר", באולמי ההרצאות, ובשליחותו בחוץ-לארץ, בכל מקום היו מאזינים לדבריו והיו מוקירים אותם. 

בתוך תנועת-העבודה ודרכה ארוגים חוטי מחשבתו בגלוי ובסמוי. 

 

תרצ"ט

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כמה שנים לאחר שנכתב מאמר זה (בשנת תש"ג) הוציא דב שטוק (סדן) מונוגראפיה על שילר בשם "גורל והכרעה", הממלאת כראוי את החסרון הזה. 

[2] סעיף ב' אינו מסומן במקור המודפס. [הערת פרויקט בן-יהודה]