_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ברל כצנלסון

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

ברל כצנלסון היה מאותם אנשי-התנועה שהכל הודו ומודים בחין-מעמדם המיוחד.  הוא זכה לאמון ולהערכה בחייו בשעור אשר לא ייאמן.  הוא לא "נתגלה" לנו ע"י מותו.  הוא היה גלוי וידוע ומוקר בחייו.  עשרה קבין של הערכה ויקר ניתנו לו והם ניתנו לו ביד רחבה, בעין טובה, מתוך ידיעה ברורה שהוא ראוי להם.  אבל אם מותו לא הביא לנו כל חידוש בגילוי ערכו, הרי העלה בנו הרגשה חריפה שאין כמותה, הרגשת העדרו.  המלים חלל, שכול, יתמות אינן מליצות בעלמא.  הן מבטאות את תחושתנו העזה, תחושתם של אבלים ואוננים.  המוות משמש שעת-כושר לסיכום, לראייה כוללת של ערך הנפטר.  ואמנם הולכת ונפרשת היריעה הגדולה והמנומרת, יריעת חייו ויצירתו של ברל.  והיא רקומה צבע רקמתיים.  מימי בחרותו ועד יום מותו עובר בה חוט סיקרא אחד אשר בקצהו האחד צמאון לדעת ורצון ליעשות בן-בית בתרבות הישראלית והעולמית, וקצהו השני – אהבת ישראל ושאיפה כבירה לגאולת ישראל.  כל ימיו היתה לו הרגשת יעוד, והיא שהפעימה אותו והביאתו עד הלום.  מאז היותו ספרן צעיר, המחלק עצות טובות ומאלפות לקוראיו הצעירים והבוגרים ממנו, ועד השעה שבה נעשה מנהיג מוכר בתנועת הפועלים ובישוב העברי, היה מונע ע"י הכרת שליחות, שליחות תרבותית ושליחות לאומית וחברתית.  הכרה זו העמידה אותו לא פעם עמידה בלתי-פופולרית ועשאתו איש-פולמוס ואיש-התנגדות מבפנים. שכן לא את המוסכם והמקובל ביקש לומר, כי אם מה שבער בעצמותיו, מה שהיה נראה לו כנכון וכצודק.  החרוז-החוזר בכל חייו היה: אחדותה של תנועת הפועלים ושלומה.  והוא היה שר אותו בכל לשון, בדרך ציורית ובדרך פשוטה, בנחת ובזעף, בפומבי ובחדרי חדרים, בשבת ובחול.

את האני-מאמין שלו היה מביע בצורה חותכת וללא ריתוי. לא חס על ידידים ולא החניף לתקיפים, יען כי הרגשת-יעוד אינה עולה בקנה אחד עם לשון פייסנית וקריאת שלום תמידית.  אדרבא, במו-ידיו היה מפיר לעתים שלום-בית, בשעה שראה כי העיקר בסכנה.  מה נורא-הוד היה המחזה כשברל, זה האיש היודע פרק בהלכות טכסיס ובהלכות פשרה, נאפד קנאות וכולו בוער בהסברת העיקר, שכנגדו אין הטכסיס אלא הבל ורעות-רוח.

אותה שעה היה חותה גחלים על ימין ועל שמאל, פוגע ונפגע, מוחץ ונמחץ.  הרגש הרגשת, שעכשיו נכווה אישון-עינו, ציפור נפשו.  אולם ברגעים אלה היה ברל בעל-הכתר, בר-סמכא.  משהו היה בו ובדבריו ובאופן אמירתו, אשר כפה יחס של דרך-ארץ על בעל-פלוגתא שלו.  כי הכל למדו מפיו, גם בשעה שלא פיללו לכך.  בעצם הקשרים עמו, אם קשרי הסכמה ואם קשרי התנגדות, היה משום לימוד.

 

ב

לכל אישיות יש חותמת ופתילים מיוחדים, הניכרים מיד בכל גילוי מגילוייה.  חותמו של ברל כצנלסון היתה יהדותו הממוזגת, יניקתו מן השיתין הרוחניים של כנסת ישראל לדורותיה ולגלגוליה.  חותם זה הטביע על כל מוצא-פיו, על כל פרי עטו, על כל רעיון ועל כל מעשה.  אם אנו מדברים כיום על היחוד של המציאות הארץ-ישראלית, על היחוד של תנועת-הפועלים העברית ועל המקוריות של דרכנו – הרי זה במידה רבה בזכותו של ברל כצנלסון, שטיפח וריבה את הסגולות המיוחדות של תנועתנו, ביססן ונצר אותן כאוצר יקר.  מנהיג רוחני אינו נמדד במה שהוא אומר בלבד ולא בגודל כשרונו בלבד ואפילו לא בכוח משיכתו בלבד; הוא נמדד קודם-כל לפי אותה תמצית היסטורית, גזעית, רוחנית ותרבותית, האצורה בו, המפרנסת אותו וממילא גם את תלמידיו.  הוא נבחן, אם הורשינו לומר כך, בחינה מוסיקאלית.  סימפוניה של תקופות-תרבות ושל מראות-עבר ושל שאיפות-דורות ושל תפילות-דורות צריכה להשתמע מדבריו.  הוא צריך לשמש מקלט ומשדר לקולות העם, הברורים והעמומים, בזמנים רבים.  ה"קו" שלו חייב לעבור מן העבר הרחוק, דרך ההווה אל העתיד.  בברל כצנלסון הרגשנו זאת בחוש.  לפיכך לא גרס, שהיחוד שלנו נובע רק מן התנאים המיוחדים של המציאות הארץ-ישראלית בימינו.  אלא הוא גרס יחוד ישראלי מאז ומעולם.  הציונות איננה תנועה לאומית, שתורגמה משפת פולין ורוסיה לשפת עבר; היא תנועה לאומית ישראלית, שתוכן מקורי לה ואף לבושים עצמיים לה.  והסוציאליזם שלנו איננו תנועת-שחרור חברתית, שנעקרה מאיזו ארץ אחרת ונשתלה כאן.  הסוציאליזם שלנו הוא עברי, מקורי.  הוא סך-הכל של שאיפות הנביאים ומוסר ישראל עד ימינו.  דפוס מיוחד.  בחינה מיוחדת.  האופן המיוחד, שבו יכול עם ישראל בדור זה להשתתף בחידוש סדר עולם על פי דרכו, בדרך של "מהפכנות קונסטרוקטיבית".  יחוד אין פירושו בדילות מן העולם ומלואו.  אדרבא, לא היה כמוהו ער לכל המתרחש בעולם הספרות הסוציאליסטית הכללית והיהודית.  הוא היה אחד הבקיאים הגדולים במכמני מפלגות-הפועלים היהודיות בתפוצות  הגולה, ידע את אישיהן ואת פרטי נפתוליהן.  העריץ את הגילויים היפים והטובים שבהן, אך מתח ביקורת חריפה על החיקוי שבהן ועל מידת ההתבטלות שנתפסו לה.

ברל כצנלסון היה עברי מקורי.  זה היה ניכר בכל פסוק מפסוקיו, בכל לבוש שהלביש את רעיונותיו, בצבע מחשבתו ובכיוון פעולתו.  שונא היה את הגרות ואת הלועזיות, המתחפשת באלף-בית עברי.  באחת האספות אמר: לא די בכ"ד אותיות עבריות.  גם האידיש נכתבת בהן, וגם הלאדינו והערבית.  צירופן של האותיות האלה ברוח ישראלית הוא העיקר.  ואמנם כשברל כצנלסון כתב מאמר או מבוא לספר, מיד הכרת מצירופיו מהיכן הוא יונק, מאין הוא בא ולאן הוא הולך.  כי הוא עצמו היה מזיגה של תרבות העבר הרחוק עם תרבות ההווה התוסס.  ולא זו בלבד שידע את ספרות ישראל לעומקה ולרחבה, אלא ראה תעודה לעצמו לסייע להמשך יצירתה, לטיפוחה ולפיתוחה.  וכשנוצרה הוצאת-הספרים "עם עובד", מיד בנה אותה על יסוד של ספרות עברית, כינס כמה מסופרי הדור העבריים והוציא את יצירותיהם.  הוא רצה קודם כל בקב משלנו.  ושאיפה זו כשלעצמה היה בה משום שבח.  בהיותו נאמן להשקפתו, שתנועת הפועלים איננה מעמד צר ונבדל מן העם, אלא היא כנסת-ישראל הצעירה, היא העם העובד – ראה גם במפעל האחרון שיצר, בהוצאת-הספרים ההסתדרותית, מכשיר להשריש את הספרות העברית, לחזקה ולבצרה וע"י זה להגביר את היסוד הישראלי המקורי כתריס בפני הלועזיות והתרגומיות, המשתלטות בכל שטחי חיינו.  וכך כתב על ענין זה:

" - - - מה יהיה בכלל עלינו?  איך נגדל?  איך נצמח?  האומנם מזה שנעסיק את הסופרים העברים בתרגומים תקום תרבות עברית?  האפשר לפתור שאלות תרבות עברית על ידי מספר תרגומים?  יהיה זה מצחיק אם תעשו אותי לאויב של תרגומים.  אבל אם בנו לא תהיה אותה אהבת עצמנו ואותו כבוד לעצמנו ואותה חרדה ליצירתנו, אם אנחנו לא נעשה – לנו מה יהיה?  אולי יתרגמו לנו את כל כתבי סטאלין, ואולי יהיו לנו קבצים של שירה אירופית, כמה דברים כשהם לעצמם חשובים או לא חשובים, אבל האם יהיה לנו לשם מה לומר לילד העברי שיהיה קשור לספרות העברית?  – – – אם אין מקור – תרגום למה לי?"  (ב. כצנלסון, כרך י"ב עמ' 170). 

גם יחס ההוקרה שלו לכמה ערכין ומנהגים בחיי-ישראל – השבת, תשעה באב, חגי ישראל, איסור בשר בהמות טמאות וכו' – נבע מתוך הרגשת קשר עמוק לתרבות עמנו ומתוך יראה שמא תתפקע חוליה והמחובר ייעשה תלוש.  הוא היה משמיע בנידון זה דברים, שלא תמיד היו פופולריים, אך כשיצאו מפיו היו מעוררים כבוד גם אצל אלה שלא סברו כמותו.  ובזמן האחרון, עם בוא הידיעות על השמדת החלקים מעמנו, היה  אומר, כי אחריות מיוחדת נתונה עכשיו על הקיבוץ היהודי בארץ-ישראל, הואיל והוא היחיד שיכול לקיים את המסורת היהודית כהלכתה, לאחר שהיהדות העסיסית נשמדה. 

"אולי נדחה את האפיקורסות שלנו – אמר פעם אגב נסיעה באוטו – עוד לדור אחד.  אם היא טובה כל כך – יגשימנה הדור הבא.  מה החיפזון?"  ולא טעם דתי במובן הרגיל הביאוֹ לכך, אלא הוא ראה את פועלי ארץ-ישראל כשומרי החותם, שבידם הופקדה מורשת היהדות העתיקה והחדשה, ועליהם למסרה לבאים אחריהם בשלמות ובלי סלף.  מכאן חרדתו לגורל היהדות ומכאן צערו למראה חילולה. 

גם זיקתו לנוער ושקידתו המתמדת לארגנו ולחנכו היו מצויינות בסימן זה.  הוא לא החניף לנוער ולא אמר לו דברים "מודרניים", הנשמעים בכל פינות רחוב ומעל כל חוזר.  הוא הורה אותו לשמור על אישיותו ועל עצמיותו, לדלות מבארות התרבות העברית ולהתיחס בכבוד לנחלת ישראל.  הספר הקטן והיפה "במבחן", שנתחבר תוך שיחות עם נוער, הוא אחד הביטויים הנעלים להלך-רוח עברי זה, שביקש לנטוע אותו בנפש הצעירים.  הציונות, תנועת-הפועלים, הסוציאליזם, הקונגרס הציוני, שיתוף כוחות העם, הקבוצה, המושב, מועדי ישראל וחגיו – כל אלה נהפכו ליהלום אחד, שנלטש כהלכה.

משנתו הציונית והסוציאליסטית היתה סדורה. גם בשעה שדיבר ב"זכות המבוכה" היתה תורתו סדורה ובהירה.  ואחד מכלי-זינו בפולמוס היה: בדיקת מטבעות יריבו וסגנונו אם נטבעו על טהרת הישראליות, או שהם נלקחו בהלוואה מאת מישהו מבחוץ ובעליהם מצלצלים בהם, כאילו יצאו מבית-הטביעה שלהם.  גם חריפותו ובקיאותו והיותו מופלג בתורות רבות העלו לפני רואיו את האסוציאציה של תלמיד-חכם יהודי.  הוא היה סוציאליסט עברי במיטב משמעותה של מלה זו, דמות-מופת לפועל ציוני בארץ-ישראל.

 

ג

ב"מסיבת-התודעות" בירח-העיון של ההסתדרות סיפר ברל על דרכו לארץ-ישראל.   מתוך סיפורו נקלפת ויוצאת דמות צעיר יהודי, שדרכו היתה סוגה לבטים ונפתולים, ששום הישג לא ניתן לו בקלות יתרה.  מעודו ועד יום מותו לא אָבה לקבל את המוכן ועומד, אלא היה רגיל לעכל הכל בכלי עיכולו העצמיים, לסלול נתיבות חדשות לעצמו ולאחרים.  מידה זו היתה טבועה בו משחר ילדותו.  העליה לא"י שהיא בימינו ענין פשוט ביותר, היתה כרוכה אצלו במשברי נפש עצומים, שמהם יצא תמיד מחוזק ומאושש.  אבל הם טרפו חלק גדול ממרצו ומזמנו.  "העליה שלי לארץ ארכה חמש-עשרה שנה" – אומר ברל.  מסתבר שתחילתה נעוצה בילדותו, בהשפעת ספרים מקריים ושאינם מקריים, ברישומי חינוך ובסביבת משפחה, בזעזועי הדור וברישומי המהפכה.  במאמרו על אליעזר שיין כתב לאמור:

"נחשולי עולם הציפו אותנו, יין המהפכה השכירנו, בצבאותיה יצאנו, בסערותיה טולטלנו, בתבוסותיה ניגפנו.  ובתוך כל אלה היינו מועטים בין המרובים אשר שום סערה לא עקרה את שרשינו מתוך קרקע ההווייה הישראלית.  עמדנו על נפשנו, סוככנו על נאמנותנו לעצמנו, נאמנות של בנים שגלו מעל שולחן אביהם.  תרועות-הנצחון וחרדת המפולת מסביב לא החרישו את הכאב של אבדן-עם ו"חציר העם".  בהקיץ ובחלום ראינו את להט החרב המתהפכת, את כליון הגוף ושריפת הנשמה של המוני ישראל.  אותות מבשרי רעה נשקפו לנו בכל: שקיעה בתוך "תחיה", כניעה בתוך מהפכה, התרחשות בתוך שחרור.  בסימטאות האפלות של וילנה היהודית, ברעבונן ובלכלוכן ובזימזומן על קיום של פרוטה, נשמנו את אויר הכליון.  דבקנו בדלות, במרתפים, במחנות מהגרים, בחולי, ביסורים.  בערנו באש הכפירה והיאוש ושלאחר יאוש.  דנו את עצמנו להיקלע באין נתיב.  וראינו את עצמנו אחרונים".  ("דבר", שבט, תרצ"ב). 

אולם אלה היו בחינת מעוררים המסייעים לו לחשוף מה שגנוז בו בכוח.  מהיותו בעל דמיון, שנתגלה אחר כך כדמיון יוצר, היה מכפיל שיעורה של כל השפעה ומוסיף לה נופך משלו עד שנהפכה בקרבו לכוח פועל, המניע את גלגל חייו.  ובדומה למשורר, שחויות ילדותו משמשות לו מעין מפכה יצירה לכל ימי חייו, היה גם הוא דולה מבאר הילדות ומדמויות שנחרתו בו, ומשקה את שדות פעולתו הרבים והפוריים.  כמעט לכל מושג ממושגי-השתייה שלו וכמעט לכל מפעל ממפעליו היה איזה סמל מקביל להם בימי ילדותו.

ולפי שגדל בדור סוער ומסוער, שתהומות נפערו לפניו, שערכים נשתנו לעיניו, גבר הפולמוס בדבר דרכי היהודי המודרני.  הרבה אנשים נטחנו בין אבני הרכב והשכב של ויכוח זה.  הריאליסטים, כביכול, טענו בשם המציאות ובקשו להוכיח את צדקת דרכם, אם בחיוב הגולה ואם בהגירה לאמריקה, בטענות שונות, שכולן הי מבוססות על "ריאליזם".  אולם בעל-דמיון כברל ראה את הבלימה שבאותה מציאות ואת הממש שבחלום על הויה לאומית ואישית אחרת.  הוא לא נתפס לכל מיני אמונות "מדעיות" והשקפות מודרניות של אותה תקופה.  הוא ידע לפצל את הקליפות של דעוֹת ולהביט ללבן, לתוכן.  דוקא אותו חוט של ספקנות דקה, שהיה משוך על דרך-מחשבתו ועל אמונתו, הוא שהוליך אותו בדרך האמת וחילץ אותו מסכנות רבות, שארבו לו כדרך שארבו לשאר בני-דורו.  הגישה הבקרתית היא סם-חיים להוגה-דעות.  היא מצילתו משיגרה, מדשדוש במסילות כבושות ואמירת-הן לכל מה שברק  מודרני לו.  ברל ניחן בחוש-בקורת חריף, והוא שהדריך אותו בכל פרק מפרקי חייו והכשירו לבדוק תמיד את המקובל ואפילו את המקודש על ידו.

חינוך זה לבקורת היה לו לקו ולמשקולת בגשתו אל הנוער.  שלא כמנהג מנהיגים, המשתדלים להופיע מגוהצים מכל קמט ובני-חורין מכל מבוכה, טען הוא דוקא ל"זכות המבוכה".  כמרצה ומחנך היה מגלה באזני שומעיו את הניגודים והסתירות שבחיים, את התהום שבין הצורך והיכולת, את העקמומיות ואת ההדורים.  הוא ניסה לישבם, אך לא הצניע את קוצר-היד האוביקטיבי לעשות זאת בשלמות.  ובמקום לטוח טיח תפל ולמשוח על גבי הסתירות או הספקות שכבה דקה של לכה שטחית ומבריקה, בחר ברל לחשוף את המצב כהויתו.  ביושר אינטלקטואַלי זה היה מושך, קונה לבבות ומעריצים. 

הוא ידע לדבר לא רק עם הכלל ואל הכלל, כי אם גם עם היחיד, עם הנער והנערה האלמוניים.  בביתו, בישיבות, וביחוד בירחי-לימוד ועיון, היה מקסים את התלמידים הצעירים ולא את הצעירים בלבד.  הוא לא דיבר חלקות לנוער ולא אמר לו שהוא "מלח העולם", כפי שעושים לפעמים בימינו, אלא העמיד אותו במקומו הנכון.  הוא הופיע לפניו כתובע, כמחמיר, כדורש מחשבה עצמית, כמטיל חובות.  ועם זה השתדל – ואף הצליח – לגלות אנשים חדשים ומחוננים.

כל נער ונערה היו בעיניו כממשיכי מסורת ישראל וטווי מסכת-הזהב של הוית ישראל.  המהפכה העברית לא היתה בשבילו שם נרדף להפקרות; להיפך: לדעתו היא מטילה על המהפכנים העברים אחריות לכל ההיסטוריה הישראלית ומפקידה בידם את מפתחותיה.  ברוח זו חינך בדבריו את הנוער העובד, מחנות העולים, הבחרות הסוציאליסטית ו"החלוץ".

הוא היה אוצר של חכמה ותבונה.  צומת של קשרים.  ממנו נפרשו קוים לכל העולם הציוני.  הוא היה, אפשר לומר כך, מערכת של תחבורה שלמה.  הפועל, העובד, הציוני הכללי, הבנקאי, העסקן, אנשי-המעשה ובעלי-חלומות – עם כולם היה נפגש, שומע ומיעץ.  קשרים אלה לא היו מופשטים, ערטילאיים; בהם השתמש כל-אימת שהיה צריך להניף מפעל משקי או תרבותי או ספרותי.  הכל היה קודש למטרה אחת, למחוז-חפץ אחד: להקמת עם יהודי עובד עצמאי בארץ-ישראל.

מחונן היה בסגולת ניסוח נפלאה. לא די בכך, שרעיונות מדיניים וחברתיים מנסרים בחלל עולמנו; לא די גם בכך, שהם מבוטאים בהתלהבות אך בגמגום.  יש צורך לנסחם וללטשם וליתן להם צורה סגנונית נאותה.  ע"י כך הם נעשים בריות חיות.  והוא היה נוטל תמיד על עצמו את הטורח לגבש רעיונות ולהלבישם לבוש פשוט, השוה לכל נפש.  הוא הדין במצבים מדיניים מסובכים.  הנוסחה שלו היתה פורצת לה דרך ומשכנעת את הכל.  אחרי ימים של ויכוח על דרכים ואמצעים או הצהרות ואתראות, היתה נוסחתו מזריחה אור על המסובין.  המחלוקת גזה.  הערבוביה חלפה.  הניגודים "נגזזו" והקצוות נתקרבו.  ובימיו האחרונים הקדיש את כוחו זה לניסוח דרישתו למדינה עברית ותוכנה. 

ב.  כצנלסון היה בן-טיפוחה של תקופה מסוימת, גידול מגידולי היהדות המודרנית, הנאמנה לעצמה והחשה את דופק הזמן וצרכיו המתחדשים.  ולפי שהיה דַבָּר ומנהיג לדורו, לא כהה אור דבריו גם לדור הבא, והם רעננים וקולעים אל המטרה כביום נתינתם הראשונה.

יש בתנועת הפועלים העברית ובציונות כמה וכמה אישים דגולים ומחוננים, אך ב.  כצנלסון היה מיוחד ביחודו, חטיבה בפני עצמה. 

 

תש"ד

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה