_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אליעזר שוחט

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

כל ימיו עטפנוהו בשתיקה.  גם אלה שהכירוהו וביקרו אצלו ושוחחו עמו, וידעו ערכו, לא סיפרו בו ולא כתבו עליו.  יודעים היו, שלא יגרמו לו נחת בכך.  יהודי מחמיר היה ואסר לעשות תמונה ממנו במלים, בין בכתב ובין בעל-פה.  בכל כגון דא ראה סכנת הפרזה, שהיא אחות לשקר, ואף גרוע ממנה: פולחן.  ומאלה שמר נפשו.  באין ברירה צייתנו והחרשנו.  אף על פי שהיה ברור לנו, שעוול אנו עושים לאמת ולדור הצעיר, הזקוק כל כך לאנשי-מופת, לבני-עליה, שהם מועטים כל כך.  ואפשר שהדין היה עם אליעזר שוחט, שחשש מפני עתונאים, מראיינים וצלמים ועליה-לרגל, שהיו הופכים גם אותו לחדשה מרעישה קצרת-ימים, למוצג מוזיאוני.  כי לא רק ענוו ונחבא היה האיש, אלא גם חכם גדול ומעמיק ראוֹת וחשוֹב.  ישב ספוּן בחדרו וצפה באספקלריה המאירה למרחקים ולמעמקים.  שום חזיון ציבורי לא נעלם מעיניו ומשיפוטו, ובחוג מצומצם היה מחווה דעתו בבקיאות ובצורה הקולעת אל השערה ולא החטיא.  ואם בעינינו היה בחינת אחד מל"ו הנסתרים שאינו רוצה להתגלות, הרי בעיני עצמו היה יהודי פשוט, פועל לשעבר, שקיים מצוות ההגשמה התלויות בארץ ובאדם בארץ, ואילו עכשיו אין בכוחו לעשות אלה מחמת גילו ותשוּת-כוחו.  לי היה נראה לא-פעם כבעל-תשובה תמידי, שמוטב לו להיסתר מעיני הבריות, משום שאין לו במה להיראות לפניהם. ודאי הרגיש באווירת ההערצה האופפת אותו, אבל ספק אם רוחו היתה נוחה הימנה, שכן חשש מפני אבק גוזמה וזיוף ואף חשב שאינו ראוי לאותה הערצה.  ולפי שסברנו, שכך באמת ובתמים חשב, עוד נכפלה גדלותו בעינינו ונכפפנו לרצונו שלא לדבר בפרהסיה על ארחו ורבעו.

עכשיו שאין אימת רצונו עלינו, מחובתנו לנהוג בו כבוד לפי הבנתנו, כלומר, לספר עליו את האמת, איש איש לפי מה שסבר ונתרשם ממנו, איש איש לפי מה שראה ושמע, ומסיפורי כולם אפשר שתתייצב לפנינו דמותו של אליעזר שוחט בכל שיעור קומתה.  והיה לו שיעור קומה.  כי זה האיש, שקומתו הגופנית היתה בינונית, היה גבוה מאד גבהוּת מוסרית.  ואותן פנים, שהיתה בהן הבעה סגפנית קדורנית, אור גדול נאצל מהן על העומד נכחו או על היושב לידו.  בשיחתך עמו היית נאלץ לזרוק קליפות דיבור ולהגיע מיד אל הגרעין.  שתים שלוש מלים  מפיו כתגובה על דבריך  העמידו אותך על העיקר.  אם נכשלת באמירת דבר טפל, מבחינה הגיונית או נימוסית, היתה שתיקתו הפתאומית מרמזת לך, שמשהו אינו כשורה, וחזרת למוטב.  תרעומת לא שמעת מפיו, קל וחומר נזיפה.  במקרים מסויימים, חמורים יותר, היה בשתיקתו משום נעילת השיחה: אתה דיברת והוא עמד או ישב לידך, אך בלא שיתוף, ומאליה גססה השיחה. 

היה לו יחס ברור לבעיות ציבוריות שונות, אף על פי שהיה, כביכול, פרוש מן הציבור.  זוכר אני אותו בימי "פרשת לבון", כשסערו הרוחות ונתבלבלו המוחות; שמעתי מפיו עמדה ברורה לעצם הענין, והערכה מפוכחת על האנשים המעורבים בדבר, ומאידך גיסא הביע חשש של הפרזה ואיבוד שיווי המשקל.  ודבריו היו מדודים, עמוקים וחכמים.  היום נדמה לי, שהוא היה, אולי, החכם שבכולם, שראה את שני צדי המטבע וצפה את ההפסד המוסרי של האומה והארץ, אם לא תשוב עד מהרה הסערה לדממה.  וכך היה ער וקשוב לכל ענין לאומי וישובי, למאמר או לועידה, והיה אומר את דעתו עליהם בקיצור נמרץ ואף ברמיזה, אבל בכוח הוכחה רב.  הוא לא היה פסקני, והיה משייר מקום להרהורי השומע ועיכולו, ודווקא משום כך היתה יורדת עליך וודאות באמיתת דבריו.

 

ב

אין אנו יודעים אלא מעט על עברו.  הן בעלותו ארצה בשנת תרס"ד (1904) כבר היה בן שלושים, כלומר, בגיל הכוח, הבגרות והאחריות.  מה היו חייו עד עליתו, איך פעל, אילו מחשבות העסיקו אותו וכיצד הכשיר את עצמו לעליה, ההיתה עליתו פרי משבר או פרי חינוך ציוני רגיל, למה השתהה עד שנת השלושים בגולה – דברים אלה חתומים לפנינו, ומי יודע אם נדעם.  אנו יודעים, שאביו היה בעל-אחוזה עשיר באַדמקובו וקרוב לחובבי ציון.  אליעזר התקשר אל העובדים במשק אביו וספג אל תוכו מריח האדמה.  חי באחוזה זו עד היותו בן י"ח.  הוא ואביו עברו לגרודנה לאחר שאמו מתה עליו.  היו לו מורים פרטיים, רכש לו ידיעה ברוסית, בצרפתית, באנגלית, בפולנית ובגרמנית עד כדי קריאה בספרי המופת במקורם.  חוג התענינותו היה רחב, כגון ספרות יפה, ספרי הגות, פדגוגיה פסיכולוגיה, מדע וכו'.  הוא עלה עם אחיו ישראל מגרודנה.  אליעזר עצמו לא דיבר מעולם עם איש על שנות נעוריו בגולה.  אולם במאמר אחד כתב דרך אגב: "זכורני שעוד בחוץ-לארץ דיברו על צורת-החיים החדשה שנכניס לארץ-ישראל, במקום הצורות הישנות, הדורשות אחר כך הריסה" ("בנתיבי עבודה", עמ' 46).  גם רעיתו מספרת ברשימות שרשמה לפני מותה, כי תכניתה של אגודת "פועלי ציון" בגרודנה, שגם היא היתה חברה בה, "היתה בלי ספק הפרוטוטיפ העתיד של 'הפועל הצעיר' בארץ.  העיקרון הראשי היה הגשמה עצמית על ידי העבודה הפרודוקטיבית בארץ.  היה קיים חוג לדוברי עברית.  לא הכרנו בתכנית המארכסיסטית של 'פועלי ציון' בחוץ לארץ, לא חגגנו את האחד במאי, אלא את יום הקונגרס הראשון ועסקנו בעבודה תרבותית לאומית בין הנוער הלומד.  – –   עם עלייתו ארצה ראה את עצמו כנולד מחדש".  מכאן שעליתו לא"י ועבודתו כפועל וכמתיישב לא היו מקריות, אלא התקין את עצמו לקראתן עוד בגולה.  על כל פנים, מיד בבואו ארצה, כשנעשה פועל שכיר בפתח-תקוה, הופנתה אליו תשומת הלב מתוך הערכה גבוהה, אף על פי שהוא עצמו הצניע לכת והבליע את ישותו.  ואין לך כל יזמה ויזמה בתחום חיי הפועלים של אותם הימים ובמשך עשרות שנים שלאחר כך, שחלקו של אליעזר שוחט לא יהא מורגש בה.  בכיבוש העבודה, בהקמת מוסדות עזרה הדדית, בארגון "החורש", בייסוד ההסתדרות, ביצירת מפלגת "הפועל הצעיר", בכיבוש אום ג'וני, בייסוד נהלל, בשדה המשק והתרבות, בהתוויית תכנית העתון "הפועל הצעיר", בבירור דרכה של מפלגת פועלי א"י, בעריכת כתבי ראשונים, בכל אלה ובאחרים השפיע אליעזר ברוחו, בשיקול דעתו ובפעילותו.

הופעתו בחוג מצומצם או בציבור רחב לא היתה מעשה-מנהיג, מטיל מרות, הכופה את דעתו על אחרים, אלא מתון מתון, לאחר עיכול חרישי של הנושא, אבל בדברים נמרצים ובעקביות רעיונית.  לדבריו ציפו, ובין נתקבלו בשלמותם או מקצתם, הם כובדו ונתייקרו על הכל.  ואף הוא כיבד את דעת זולתו, אפילו היתה מנוגדת לחלוטין לדעתו שלו; רק הנרפים והאדישים לא היו לפי רוחו: "אי אפשר להגיד 'לא איכפת'. צריך לומר הן או לאו" ("בנתיבי עבודה", עמ' 58).  באומץ לב טבעי שקט ובלתי-מובלט היה מחווה את דעתו, מותח בקורת או מציע דרך לתקנת הסטייה.  גם בהיותו אחד מן החבורה הקטנה ב"הפועל הצעיר" לא ראה את עצמו כבול בכבלי משמעת מפלגתית והיה מביע דעתו נגד "הקו" או ההחלטה של הועד המרכזי.  בימי הפולמוס על ההתנדבות לגדוד ביהודה היתה עמדתו של שוחט חיובית, בניגוד לזו של "הפועל הצעיר".  וכך אמר:

"מצטער אני, ש'הפועל הצעיר' התנגד להתגודדות (התנדבות לגדוד), לא מפני שאני מיליטאריסט, אבל חיים אנו בזמן, שבא עם ובמלחמה כבש את ארצנו, לא בעדנו אמנם, אבל כבש אותה.  אי-אפשר שאנו נהיה פרזיטים ונשב כאנטי-מיליטאריסטים בחיבוק ידים ואחר כך נשתמש בשחרור ארץ זו" (שם, עמ' 45). 

על דרך זו מחה על היחס ל"השומר".  בסכסוך תל-חי – כפר גלעדי בשנת תרפ"ו תבע הועד המרכזי של "הפועל הצעיר" להוציא מן המקום את שני הצדדים.  ואליעזר קרא מנהמת לבו: "לא היה לועד המרכזי לפסוק הלכה – – – הלא ישנם חברים בתוכנו שהכירו בעבודה הלאומית הגדולה שקיבוץ זה עשה.  אלה שהיו בגליל זוכרים את קומץ אמיצי הלב, שהגן על כבודנו במסירות נפשו.  לו היה רגש תרבותי, היינו זוכרים זאת גם בעת בקורת מומיהם, שבלי ספק ישנם, והיינו זהירים יותר" (שם, עמ' 69). 

וכשבדק את עתונות הפועלים כדי לקבוע באיזו מידה היא מבטאת את האמת האוביקטיבית, הוא בא לידי מסקנה, כי "בעתונות של הפועלים, צריך להודות, אין אמת כללית.  יש אמת שלנו.  אין יושר כללי.  אך יש יושר שלנו, וזה נכנס לתוך חיי רוחנו.  גם בעבודתנו אין אנו מכניסים רוח" (שם, עמ' 43).  דברים כדרבנות, שאפילו בימים ההם לא רבים העיזו לאומרם, והלא בקרתו היתה מכוונת גם כלפי חבריו הקרובים ב"הפועל הצעיר". 

אלו הן דוגמאות מעטות מני רבות, שפעילותו הציבורית היתה משופעת בהן, שרק מקצתן הגיעו לרשות הרבים. 

 

ג

אליעזר שוחט כתב מעט.  מיעוט-כתיבה זה הפליא רבים, וכבר אמר שלמה צמח בהקדמתו לספר "בנתיבי עבודה": "עד היום הזה איני מבין מפני מה לא עסק בכתיבה, והרי לא היה חסר כלום בשביל להעלות על הנייר רחשי נפשו והגיגי לבו.  משכיל הוא ויודע לשונות והעברית שלו נאה ומלאה, ובפעמים המעטות שהיה נזקק לקולמוסו היו הדברים דברי-טעם וערוכים כהלכה". 

הוא עצמו לא חשב כך.  במכתבו ליוסף שפירא בשנת תשכ"ד הוא מצטדק על שאינו יכול למלא בקשתו לענות על שאלות בדבר העליה השניה בשביל "מולדתי", בזו הלשון:

"כידוע לך, כבד-עט אנוכי ואין לי כשרון הביטוי שיוכל להשפיע על הקוראים של זמננו, ביחוד על הקוראים הצעירים" (עמ' 137). 

כוונתם של הטורים הבאים לתת בראשי פרקים את משנתו הציונית והחברתית של אליעזר שוחט, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו שבכתב ושבעל-פה.  מובן, שהקורא צריך להביא בחשבון את התקופה, שבה נאמרו הדברים, ואת בעיותיה וצרכיה.

הרעיון העיקרי, שכבש את אנשי העליה השניה ושבגיבושו השקיעו מיטב הגיגיהם ובהגשמתו – את אֵש נעוריהם, היה כיבוש העבודה.  הם מצאו לפניהם מציאות של עבודה ערבית ושמירה ערבית, שעמדה לסחוף עמה כל סימן ליצירה לאומית ולמולדת חדשה.  הם זינקו לתוך המציאות הזאת כיחידים וכקבוצות, כדי לשנותה מן הקצה אל הקצה, מתוך תחושה, שזוהי נקודת-הבראשית לכל  תמורה.  "בעבודה לקינו ובעבודה נירפא", אמר א.  ד.  גורדון בפשטות. 

אליעזר שוחט העמיק ברעיון העבודה והקיף אותו משני אגפיו, הלאומי והאנושי. מבחינה לאומית לא יצוייר, שאנו נחיה על עבודת אחרים ונבנה את הארץ בעמל זרים:

"אם נרכוש את ארצנו רק בכספנו והעבודה תיעשה על ידי אחרים, אז הכל מה שייברא פה יהיה זר לנו.  אנחנו נרגיש תמיד ריקנות בלבנו, ורגש מר, רגש של עלבון גדול ילווה אותנו תמיד כצל, מעין אותו הרגש שמרגישה העקרה אל הילד שאימצה לה כבן: היא אינה יכולה לשכוח שלא היא ילדה אותו.  לכן עם כל אהבתה אליו כזר הוא לה תמיד.  ככה יהיה יחסנו לכל מה שיתחדש בארצנו בלי השתתפותנו" (שם, עמ' 22). 

ולא עוד אלא עצם בעלותנו על הארץ, על אדמותיה ופרדסיה תעורער, אפילו נקנה אותן בטבין ותקילין, כי הארץ שייכת לעובדיה ולא למעבידיה או לסוחריה. 

ברם, העבודה היא צורך התחדשותו הפנימית של כל יחיד.  היחס לעבודה כאל עוֹל שנתקלל בו האדם הוא מסולף, יש צורך לשחרר את העבודה מן הכפייה החיצונית ולהפכה לברכה.  אליעזר שוחט ניסח את היחס של האדם העובד בעצמו את האדמה ניסוח מקורי ביותר, המבהיק בזיוו זה עשרות שנים:

"רק העבודה יכולה לרקום לנו את החוטים שיחברו אותנו אל הארץ חיבור פנימי, חיבור אמיתי.  היא תברא לנו אותו היחס הנפשי והעמוק שיש בין הצייר והתמונה שצייר, ולא אותו היחס שיש בין הקונה והתמונה שקנה.  (הדגשה שלי) (שם, עמ' 23). 

הוא הדין בכיבוש השמירה העברית.  בעמל רב עלה בידי השומרים הראשונים לכבוש את השמירה.  בסכנת נפשות, תחת מטר כדורים, ולפעמים גם תוך לעג מבית, עשו את מלאכתם,

"כי ידוע ידעו, שעל כבודנו הם נלחמים, כי הרגש הרגישו את העלבון הגדול שמעליבה אותנו שמירת הנכרים ואת החרפה הגדולה שהדבר הזה ממיט עלינו.  הם ראו עד כמה הדבר הזה עושה אותנו לשחוק בעיני שכנינו – ויוסיפו להילחם, וניצחו!" (עמ' 20). 

אליעזר שוחט היה שותף ביצירת התישבות של עובדים.   היה בין כובשי אדמת אום ג'וני ואחר כך בין בוני נהלל.  באותו להט שדרש כיבוש העבודה במשק היהודי והציבורי דרש גם התישבות על יסוד הלאמת הקרקע, עבודה עצמית, משק רבגוני ועזרה הדדית.  הוא ראה במושב-העובדים "שיטת יישוב להמונים, שיש בה חופש ליצירה עצמית".  "כדי שעצמאותנו לא תטושטש, עלינו למצוא אופנים אחרים  לעבודה.  כשאדם עובד מתוך חופש הוא גם אינטנסיבי יותר ומוכשר ליצור דבר, מה שאין כן כשעובדים אצל אחרים".  (שם, עמ' 40).  בהתישבות רבגונית ראה חיי עולם ואילו בהתישבות חד-ענפית באיזור המטעים, ראה חיי שעה:

"לתפוחי-הזהב שיחקה השעה, ואנו נמשכים אחרי הענף הזה, ושוכחים שזהו רק ענף אחד בחקלאות ולא תמיד יש בו הצלחה.  שכחנו כבר, שחקלאות, שאינה בנויה על הספקה עצמית מאבדת את אופיה החקלאי" (שם, עמ' 64). 

ולפי שביהודה מוכרחות הנטיעות לתפוס מקום בראש, דרש אליעזר, "שעל יד זה יהיה, למיצער, משק-בית, כדי להבטיח את האופי החקלאי של התישבות זו", (שם, שם). 

שוחט ידע, ששום תכנית אינה עשויה להתגשם בלא חלוציות, ולכן העמיד את זו בראש הסולם.  דבריו בענין זה גלויים ופשוטים ומאירים:

"אני אומר: לוּ לא היתה חלוציות היינו צריכים להמציאה, אבל אין להמציאה, כי היא ישנה.  החלוציות נשמת תנועתנו.  בלעדיה, לא נעשה כלום.  – – – הארץ שממה ולא מוכשרת ודורשת חלוצים" (עמ' 46). 

ובמקום אחר: "החלוציות נדרשת לא רק בשל התנאים הכלכליים; החלוציות נחוצה לשם קביעת צורת החיים החדשים, לשם יצירת החברה החדשה.  הגירה בלתי חלוצית, או בלי חלוצים, תהפוך את הארץ לארץ מזרחית, למצרים, עם כל כיעורה וריקנותה" (שם, עמ' 55). 

הנחת-שתייה היתה לו, שהמציאות הארצישראלית שונה בתכלית מזו שבגולה, ולכן אסור להעביר אליה תורות שאולות ותכניות מהפכניות זרות.  בדקדוק מרובה היה אליעזר שוחט בודק כל מושג או מונח, שהובא מהתם להכא.  המלים מלחמת המעמדות, מהפכה סוציאלית, הפקעת הקנין הפרטי וכיוצא בזה נראו לו כנטעים זרים, שלשוא ינסו לשתלם בקרקע הארץ:

"עלינו לברוא לא רק ארץ, כי אם עם, לאַחד פירורים.  איננו יכולים להכניס מושג של מלחמה.  זה יהיה דבר והיפוכו. – – – יצירת חיים צודקים – תיעשה יותר על ידי מופת עצמי מאשר על ידי מלחמה".  (שם, עמ' 71). 

הוא דחה איפוא את דרך המעמדיות, הואיל והגשמת הציונות היא ענין לכל העם ולא לחלק ממנו בלבד.  תנועת העבודה העברית היא שליחו של העם במלחמת שחרורו, היא שואפת לשיבת העם לא"י כדי להפכו לעם עובד במולדתו, היוצר ברשות עצמו את חייו הכלכליים, הרוחניים והמדיניים.  תהליך זה הוא בראשיתו ויש לגייס לשם כך כל קורטוב של חלוציות ורצון טוב בכל חלקי העם ושל כל יהודי ויהודי:

"לדעתי, יש בכל יהודי אשר לא התרחק לגמרי מן היהדות זיק של ציונות משיחית, ואם מטעמים שונים אין זה מתגלה כלפי חוץ, הרי לעתים מתפרץ הזיק בלא יודעים" (שם, עמ' 77).  ולא רק את המעמדות הכלכליים צריך לשתף בבנין הארץ, אלא גם את אנשי המדע.  בענין זה היה חזונו של אליעזר מופלג, וכך אמר בשנת 1913:

"ישנם עוד שני כוחות, שהשתתפותם נחוצה בעבודת הישוב: הרכוש והמדע.  לא נתעכב עתה על השאלה מי משלשתם יותר חשוב בשבילנו, כמו שלא נבוא להכריע למי מאברי הגוף יש היתרון: לראש, ללב או לקיבה.  העיקר כי כולם נחוצים, וכל אחד משלים את השני.  אל נעשה איפוא מעשים כאלה, העלולים להפריד בין הדברים ולהרחיק מאתנו גם את הרכוש וגם את המדע.  ביחידוּת לא נוכל לעשות מאומה מחוסר כוח" (עמ' 30). 

הוא ראה את הפועלים כשאור שבעיסה בתחיה הלאומית.  הם החלק הנבחר בעם לא כמקבלי זכויות, אלא כעמוסי חובות, כחלוצי העם: "הפועלים צריכים להיות נושאי הקולטורה הלאומית בארץ.  עבודת כפיים ורוח צריכות להיות מאוחדות" (שם, עמ' 27). 

ביחוד הגה הרבה בענין המטרה והאמצעים.  אין המטרה מקדשת את האמצעים, אלא חובה היא לברור את האמצעים שאם לא כן עלולים הם לטמא את המטרה.  וראייה לכך תשמש ברית המועצות ודרכי ההגשמה שלה: עריצות, התעללות באדם, שפיכת דמים.  זוהי דרך קצרה שאינה מוליכה אל המטרה, אלא מעקמת אותה. 

אליעזר התריע על נסיונות של שימוש באלימות גם בבית, שראה בה סכנת אנרכיה והרס.  בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים פסל דרך זו, ואפילו מתכוונים האוחזים בה לשם מטרה גדולה:

"בעת האחרונה[i] התחילו אחדים, הנחשבים על מחנה הפועלים והשומרים להשתמש באמצעים בלתי-כשרים ומזיקים מאד במלחמתנו בעד העבודה העברית.  התחילו לשלוח מכתבי איום ולהתפאר בהתכוננות למעשה אלימות וכפייה.  וחושבים הם, כנראה, כי בזה הם עובדים לטובת העבודה העברית – – – אנחנו נושאים רעיון גדול בלבנו, הרעיון של העבודה העברית.  נשתדל נא להיות ראויים להיות נושאיו.  אל נטמא אותו באלימות.  אל ניגש אליו בידים טמאות ואל נהין לחלל אותו" (שם, עמ' 29 – 30). 

אליעזר חשש לא רק מפני חילול המטרה, אלא גם מפני הסתאבותו של המשתמש באלימות.  האמצעים הפסולים עושים קרחה בנפש בעליהם.  במשך הזמן נעשים הם תכלית לעצמה ואילו המטרה היא כטפלה להם.  האלימות פותחת בקל, באיום, ועלולה להידרדר למעשי-דמים.  על כן לא נרתע אליעזר המתון לומר: "עלינו להילחם נגדם בכל תוקף, כמו עם אויבי הישוב, אויבי הפועלים ואויבי העבודה העברית" (עמ' 31). 

 

ד

אליעזר היה איש ההגשמה, וטבעה של הגשמה שמצטרפת מקטנות, ממעשי יום יום.  אולם "קטנות" אלו היו רתומות למרכבתו של חזון גדול ולוהט, חזון עם עובד, חזון חברה חדשה, שיש בה סדר-חיים של צדק ושויון, ואין בה מעמדות ולא מנצלים ומנוצלים.  אבל ידוֹע ידע, שפרוגרמות מרקיעות שחקים אינן חידוש אצלנו.  יצירתן קלה והגשמתן קשה, ולכן החשיב כל כך את המעשים הממשיים, את הפסיעות הקטנות, שהן תנאי קודם למהלך הגדול.  וכך אמר: "טוב ללכת בגדולות ולהחזיק בקטנות.  נשאף לגדולות, אבל בל נזניח אף רגע אחד הקטנות, אלא נעשה אותן.  (שם, עמ' 83). 

הוא ידע יפה, שכל ראשית חשובה, ואפילו היא זעירה, עשויה להתפתח כדי מפעל גדול: "יש הרבה מעשים – אמר – כשהם לעצמם קטנים הם, אך אין ערוך לערכם והשפעתם גדולה מאד.  דומים הם לטיפת תמצית חזקה: קטנה היא הטיפה, אך פעולתה גדולה.  הדבר הזה מובן לכל מי שמתעמק בחזיונות החיים" (שם, עמ' 19). 

ודאי, באנו ארצה, כדי להתחדש ולבנות הווייה לאומית וחברתית חדשה, אך הוא לא הטיף לצמצום האפקים, להתכנסות בתוך מסגרת בעיותינו בלבד.  שאלות אנושיות כלליות נוגעות גם לנו.  אחת היא רוח האדם.  אלא שנתירא מפני דפוסי מחשבה זרים ומפני שאיפות שלא עברו דרך כור-המצרף של נפשותינו.  וזאת גירסתו: "עלינו לחתור גם כאן לפתרון שאלות חברתיות עולמיות, אבל בכוחות עצמנו.  לא התוצאה חשובה, אשר אפשר כאילו להעתיקה מן המוכן, אלא הפרוצס של השגת התוצאה, הוא המעשיר את הנפש, והחיקוי מרושש במובן הרוחני" (שם, עמ' 71).  הוא חשש מפני החיקוי לא רק בפתרון בעיות עולמיות, אלא גם בתחום חיינו הפנימיים, המתרקמים והולכים בארץ.  נתגלה לו זמן רב לפני שנתגלה לאחרים, שלא די בחיי עבודה ושמירה, אף על פי שהם עיקר מבוקשנו ובהם מתבטאת המהפכה הגדולה; חברה חדשה לא תיווצר בלא תרבות חדשה ומקורית, בלא התחדשות רוחנית.  וכאן מצא דלות ויחפנות, וחיקוי וטמיעה, המצביעים על חוסר תוכן.  והוא התריע על כך, כדרכו, בגילוי-לב גמור:

חיינו עניים במובן הרוחני.  אמת, אנחנו מוציאים לפועל רעיון גדול כעבודה ושמירה, אבל אינן יכולות למלא את חיינו – – –  כל חיי רוחנו התרכזו בריקודים ושירים, וזה עלול להביא לידי ריקנות גדולה יותר מזו שישנה.  בכל הארצות שבאנו מהן היו לנו צורות חיים מסויימות בעלות צדדים שליליים רבים וגם חיוביים.  באנו הנה ולא מצאנו כל צורת חיים.  עלינו לבראה ולעת-עתה תלויים אנו באויר, והנה התחלנו גם מעט להתבולל, לקבל מנהגי עם הארץ, למרות מה שהוא במדרגת התפתחות נמוכה.  – – – חיים אנו חיים של יחפות, אין לנו מנהגי נימוס קבוע וטאקט מיוחד".  (עמ' 43).

רבים, ביחוד בני הדור האחרון, שכבר לא הכירו את אליעזר שוחט בימי פעילותו, ראוהו כנזיר מן החיים, שאין לו מגע עם המציאות היומיומית, הוגה בהלכות מופשטות, והוא משולל הבנה בדרכי ההגשמה ואינו בקיא במסכת הכלים הארגוניים והחברתיים.  אין לך טעות גדולה מזו!  הוא היה ממחייבי-החיים הגדולים ונהנה מהם על פי דרכו.  חלוציותו היא פרי אותו חיוב.  גם אריכות ימיו (96 שנים) מעידה על חיוב החיים ועל כוח-הנאה גדול. 

על יחסו לקטנות כבר נרמז לעיל, אולם גם עניני ארגון היו קרובים ללבו וידע ערכם כצבת.  מימיו הראשונים בארץ עסק בעצמו במעשה-ארגון.  היה בין יוזמיו ומייסדיו של "החורש", זה הארגון הראשון של פועלים חקלאיים בגליל; היה בין מקימי מוסדות לעזרה הדדית; באסיפה, שבה דובר על ייסוד "הסתדרות כללית ליהודי ארץ ישראל", אמר א. שוחט:

"קודם כל ברור לנו, שכל אלה, שהעניניים הלאומיים יקרים להם, חייבים עתה להתארגן.  כאשר אנו מסתכלים בחיים היהודיים הכלליים בארץ ישראל, שחלק מהם הם בניוון, אנו רואים עד כמה חשובה ההתאחדות.  החיים הפוליטיים בארץ כיום מחייבים איחוד".  (עמ' 36).

חוש המציאות שלו היה חריף ומפותח והדריך אותו תמיד במגמה הנכונה.  לפיכך לא התנזר גם מוויתור ואף הטיף לו.  חלוצי העם לפי טבעם ויעודם צריכים לקבל על עצמם חומרות גדולות ותפקידים כבדים; הם חייבים לקיים בקנאות את עקרונותיהם.  אבל לא כן רוב העם, שאין לגזור עליו גזירות שאי אפשר לו לעמוד בהן ועלול להתרחק כליל מאתנו:

"אסור לנו להתיחס לרוב אשר לא יאבה לשמוע לקיצוניות, עלינו להתחשב בכל העם, וגם לעשות ויתורים לשם ייסוד הבית הלאומי השלם" (שם, עמ' 46). 

כל דוקטרינאריות היתה רחוקה ממנו. הוא היה ער וקשוב לתמורות ולבעיות המתעוררות המחייבות התאמה וסיגול.  "מי שעובד – אמר – יש לו הזכות גם לכוון ולשנות, ומתוך העבודה מתברר מה צריך לקרב ומה להרחיק".  הרעיון היסודי טעון שמירה, אך תכנית הפעולה, המשמשת אותו רעיון, עלולה לשינויים.  הבה נאזין לדעתו:

"החיים עוד יציגו לפנינו הרבה פרובלימות, ועלינו יהיה לפותרן.  אלה שיחברו את התכנית ישימו לב לצד זה, שלא תקשרנו באופן כזה שלא נוכל לעבוד, או שלא תהיה פרוגרמה מעין הנצרות, שהתורה לחוד והחיים לחוד.  העיקר אצלנו לא תכנית כי אם חיים...  מסורת חיינו זו היא תכנית.  אל נדביק לנו זקנים מלאכותיים" (עמ' 42). 

וראוי להטעים, שהסכמתו לוויתורים הכרחיים, יחסו החיובי לקביעת מדיניות ישובית והשתתפותו בפעולה ארגונית, לא עלו אצלו בקנה אחד עם טכסיסנות.  מתנגד היה בכל נפשו לגינוני מפלגתיות או למנהגים מקובלים בעסקי ציבור, שפגם בהם מבחינה מוסרית.  הוא גינה אותם והתרחק מהם ת"ק פרסה.  סלידה זו באה לידי ביטוי בפיסקה הבאה: "יש לנו שנאה אורגאנית לפוליטיקה ולסטרטגיה מפלגתית. – – – כמובן, אם נשתמש בפוליטיקה – עלינו לדלג על הכיעור שבה.  אפילו אם הוא מקובל (כמו הכיעור הנהוג במלחמת הבחירות)" (שם עמ' 57).  וכבר הראינו למעלה, שבשבילו לא היה זה עקרון מופשט, אלא דיברה מחייבת, קו מַנחה בחייו ובהופעותיו הציבוריים, ואף על פי שכלפי עצמו נהג בחומרה יתרה, הרי כלפי זולתו היה ממתיק את הדין מתוך ידיעה, שאין אדם עליון ואין צדק מוחלט בחיים ולא שלמות מוחלטת במעשי האדם ויצירתו.  אף נתן בידנו כמין קנה-מידה:

"אין לשכוח, כי אין שלמות בשום יצירה.  צדדים רעים יש בכל דבר, אבל אם הטוב עולה על הרע, אז הדבר טוב" (עמ' 42). 

 

ה

משנתו של אליעזר שוחט היא תמציתית, בחינת מועט המחזיק את המרובה.  מקופלים בה רוב היסודות, שעליהם נתבססה, או צריכה היתה להתבסס היצירה הלאומית והחברתית שלנו.  אבל דין הוא לומר, שההנחות העיוניות, התפיסות הרעיוניות והתכניות המעשיות של אליעזר אינן מעמידות אותנו על ייחוד אישיותו.  עולמו חסד ייבנה ולא רק דעת או עשייה.  תורת-הלאומיות ותורת החברה שלו יונקות מתורת-המידות.  אינסטינקטים ומושכלות מוסריים נותנים להן חיוּת וחוסן.  מבחן אמיתתן איננו באמצעות ההגיון בלבד, אלא באמונתו השלמה בהן ובאפשרות התגשמותן, ובעיקר – בהיותו מוכן ומזומן להגשימן עד קצה גבול היכולת.  אליעזר שוחט היה איש סוער, שכבש את סערותיו מבפנים במאבק עז.  יש שהד-קולה של סערה כזאת מגיע אלינו דרך הערה או פליטת תיבה חריפה, כגון בשעה שדיבר נגד האלימות, שקצת מן הפועלים ביקשו להשתמש בה כלפי יריבים.  הוא היה אומר או כותב דבריו במתינות, בנחת, כדבר איש אל רעהו הטוב, כיועץ, ולכל היותר כמזהיר, וכשהרגיש,  שעבר קצת על מידות אלו, מיד היה מסיים בהערה מרגיעה: "אני מראה על עובדה.  איני מאשים" (עמ' 43).  או: "אינני מוכיח, כי אם מציג את העובדה" (עמ' 62).  שכן, כשם שידע בוודאות מה הוא יכול לתבוע מעצמו, כך הציק לו הספק שמא אינו רשאי לתבוע מזולתו מה שתבע, מפני שאין בכוחו לקיים תביעתו.  ספק זה הוא שהביא אותו לידי הסכמה לפשרה בעניינים כלליים הנוגעים לאומה כולה.  על כן נראה לנו לפרקים, שהיו בידו שני קני-מידה, אחד מחמיר, לעצמו ולקהל-החלוצים הקטן, ואחד, וותרני, לזולתו ולהמוני העם.  משום שתחושת המציאות היתה חריפה בו והוא שאף לתנועת הגשמה גדולה, ולא לחוג מעמדי צר או לקומץ נבחרים.  "עלינו ליצור יש מאין – אמר – ואם אנו נשתדל להיות כיתה מצומצמת, לא נשיג כלום" (עמ' 57). 

בשעת כתיבת דברים אלה רודפני הספק שמא מקפח אני את דמותו של אליעזר שוחט, שכן כל העובדות שמניתי וכל הדוגמאות שהדגמתי וכל ההדגשות שהדגשתי עדיין אין בהם משום מתן דיוקן אמיתי של אליעזר, שהיה מיוחד כל כך במהותו, באורח חייו, בהלך דעותיו, במידותיו, ביחסיו עם בני אדם, בדרכי הבעתו ובאריכות ימיו.  לפיכך מן הראוי להביא פיסקה אחת מדברי ההערכה של אליעזר שוחט עצמו על המורה חיים שוהם, שחי ומת במטולה, שמא תבטא זו יותר את העיקר.  וזו לשונה:

"ואיש אמת היה – בלי ערמומיות ובלי פניות, שונא חנופה, שונא צביעות, בלי עקמומיות ובלי נפתולים, בעל לב גלוי, ישר, חלק תמים; תמים – במובן הקדמון, החיובי, הבריא; תמימות היתה בו מזו של קדמונינו, של דורשי אמת ויושר, של תובע משפט וצדק, של אלה הדנים עם התקיפים מהם, של אלה הצועקים: הרצחת וגם ישרת?" – מאותו המקור נבעה ההתמרמרות על כל מעשה עוול ורשע, כנגד כל זיופי החיים ותרמיתם, כנגד כל חנופה ושקר וערמה באיזו צורה שהיא, התמרמרות מתוך אהבה ולא מתוך שנאה; תוכחה ולא קינטור; כוונה להיטיב ולא "לשלם כגמול".  "יתמו חטאים ולא חוטאים" (עמ' 34 – 35).

כזה היה אליעזר שוחט.

 

תשל"ב

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  בשנת תרע"ד (1914).