_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יצחק לופבן

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מאמר ראשון

יצחק לופבן, עורכו של "הפועל הצעיר" במשך עשרים וחמש שנה, נעקר מתוכנו.  נדם המוח ההוגה, נשתתק הלב הסוער וקפאה היד הכותבת.  נסתלק איש-המלחמה ורב המבטאים של תנועת העבודה.  הלך מחנך גדול ונסתם מעין רוחני, אשר הקר שפע של תורת-חיים ודעת-עולם.  נפל גשר, שהיה מתוח על פני גילים ושכבות-חיים שונים בישוב, גשר, שהיה מוליך ומביא רעיונות וערכים מן העליה השניה אל תוך המציאות המתחדשת בלי הרף.  נאלם מעורר, שראשיתו בימי המאבק על כיבוש העבודה ועל ההתערות ההיסטורית של הפועל העברי במציאות החדשה, וסופו מדינת ישראל הצעירה והרכה, שמתגלים בה קשיים וליקויים שבהתהוות, שעל תיקונם שקד.  בכל התחנות המרובות האלו היה לופבן מהלך ואבוקת הפובליציסטיקה בידו ומאיר את הדרך, מזהיר ויועץ.

הוא היה צופה לבית ישראל במיטב מובנו של המושג הזה.  עשרות שנים עמד על המצפה, אשר מעליו השקיף על עניני העם, הציונות ותנועת הפועלים.  בלב מלא אהבה ובעינים בהירות וחודרות ראה את המאורעות והמעשים, הסכנות וההישגים.  הוא השחיל בהם חוט של סדר ובינה והעריך אותם לפי קנה-מידה לאומי-מוסרי, וע"י כך נעשה הסתום מפורש.  וכל מה שראה הגיד לעמו בכוח רב, בהשכל ובטוב טעם ודעת.  הוא לא כיחד תחת לשונו, אלא היה קורא כל דבר בשמו והיה מגדיר כל מצב כהוייתו.  ורבים הקשיבו ללופבן ביראת-כבוד.  הקשיבו לו גם אלה, שלא גרסו את משנתו ולא הסכימו לדעותיו, ואף אלה, שהתנגדו להן בתכלית.  מפני שהכל ידעו, שמשהו חדש בפיו תמיד, אם מצד תוכנו ואם מצד צורתו.  נוסחאותיו והגדרותיו היו נהפכות למטבעות מהלכים, כי היה אמן ההגדרה והמימרא.  אפילו שמות מאמריו וכותרות-המשנה שלהם היו מלאי ענין ורבי-הפתעה. 

בקרבו תססו תמיד רעיונות וציורים, וכל מאורע או בעיה היו מעוררים בו תשוקת הגבה חזקה.  אלא שהיה משהה קצת את כתיבתו, או לפחות את סיומה, עד שתצטלל הדעת, והשמרים, המצויים בכל חזיון, ישקעו מעט.  מתון-מתון היה ניגש אל הענין, תופסו בעוז וכובשו כיבוש-ביטוי.  ולפי שהיה בעל השכלה עברית וכללית רחבה,  היה גם היקף בירורו רחב.  כל שאלה שטיפל בה גדלה תחת ידו כבמטה-קסמים.  האפור נעשה מגוון, החוור הסמיק מרוב דם, השרוי בפינה חשכה – הובלט והתחיל זורח, והפכים הקטנים נהפכו לסמלים, הבאים ללמד לא על עצמם בלבד, אלא על הכלל כולו, כי מעודו ניתנה לו קרן-השפע. 

ככל העוסק בשאלות הזמן היה אף הוא מטופל בנושאים רבים, מהם מקריים ומהם נצחיים: חיי הציבור וחיי היחיד, הכלכלה והמדיניות, התרבות והחינוך, המאבק החיצוני והנפתולים הפנימיים, יחסי המפלגות והתנגשות המעמדות, תנועת הפועלים העברית ותנועת הפועלים העולמית, הפועל והמעביד, המוסד והפרט.  כל אלה היו נושאי הגיגו והבעתו ועליהם פסק את פסוקיו החטובים. 

ולופבן ידע איך לומר את דבריו.  כינור נפלא היה לו.  וכשרוחות טובות או רעות היו מנשבות, היה כינורו מתעורר ומנגן.  מי הקשיב לקול כינורו של לופבן ועונג או חרדה לא עברו בנפשו?  אכן, שלא כדעת ההדיוטות, המבינים את המימרא של האגדה כפשוטה, וסבורים, שהכינור מתנגן באמת מאליו!  לופבן עמל ויגע עם כל פסוק ועל כל תיבה.  חוצב היה כל מאמר וכל רשימה מנפשו בהלמות-פטישים וביד אדירים.  יצירתו היתה פרי צירוף של השראה ושקידה, של איתערותא דלעילא ואיתערותא דלתתא, של יגיעת בשר ורוח.  בשעת כתיבתו היה גופו מתנועע נענועים-של-תפילה.   שלא היו נפסקים אלא לשם כמה משיכות-קולמוס, שבאו להוסיף על הכתוב או לגרוע ממנו, ואחר כך היו הנענועים מתחדשים, וחוזר חלילה.  כך כתבו ודאי גם הקדמונים הגדולים את ספריהם האלהיים.  כעין הילה היתה אותה שעה על ראשו, ונדמה היה כאילו הוא נוטל כל אות וכל תיבה ונושקן ומקדשן להיות ראויות לראות אור עולם.  הוא היה מכוון, איפוא, הרבה את מיתרי כינורו עד שהותקנו להפיק צלילים זכים ויפים.  אבל כשרון היה בו לערוך לא רק את אחרים, אלא גם את עצמו, והיה משכיל למחות כל עקבות של יגיעה וכל רישומי "עבודה", באופן שהקורא היה רץ בדבריו ללא כל מכשול וחשב בתומו, שהכינור באמת "מתנגן מאליו".  אכן, אף זהו אחד מסימני-ההיכר של אמן ויוצר! 

הפובליציסטיקה של לופבן היא חטיבה מיוחדת ומקורית.  הוא היה יורשו של יוסף אהרנוביץ מבחינת הקו המוסרי, מבחינת האחריות לאמת, אך היתה לו דרך מיוחדת של מחשבה והבעה.  ובנידון זה היה מקורי, ראשון.  ביצירתו של לופבן יש רציפות וחידוש בכרך אחד.  נוספה על ידו דרגה כלפי מעלה בארבעים ואחת שנות "הפועל הצעיר" ניכרות שתי שכבות עיקריות, שכבת אהרנוביץ ושכבת לופבן.  החידוש של לופבן הוא במזיגה של ספרות ופובליציסטיקה.  בשנים הראשונות לעבודתו של לופבן היו שתי אלו נפרדות, ולופבן היה נזקק מזמן לזמן לכתוב מאמר ספרותי על טהרת הביטוי הספרותי, אולם ברבות השנים נתאחדו בקרבו שתי רשויות אלו.  היסוד הפובליציסטי היה תמיד עיקר לו ובו, אך יסוד זה שוב לא נראה בגפּו, נתלווה אליו היסוד הספרותי, שהשביח את הפובליציסטיקה שלו במראה ובתוכן ובכוח הבעה.  ההמיה הפיוטית שבנפש לופבן באה לידי התגלמות בכמה פרקי שירה ותיאור ובציורים ובמשלים, שהיה משלב תוך כדי טיפול באיזו שאלה מדינית או חברתית או בחזיון אישי.  השאלה הפרוזאית היתה לובשת פתאום פנים חגיגיות, ואילו הפרק הספרותי נעשה קרוב קרוב בהתכללו בתוך מסכת החיים.  כי החיים כהוייתם שימשו לו כמין אֶדן ובסיס.  בלשון אחרת: המשל הספרותי שלו היה מחזר תמיד אחרי הנמשל הפובליציסטי, המיטאפיסיקה אחרי הפיסיקה, ההיסטורי נמשך אל ההווה, וחילופיהם.  הוא קרא הרבה והיה מוצץ, כדבורה זו, את צוף פרחיהם של ספרויות ותרבויות שונות ומעניק את דבשו לפובליציסטיקה העברית.  התנ"ך, המדרשים, בוּדא וגאנדי, המיתולוגיה היוונית, פתגמי רומא, שקספּיר וגיתה, ביאליק ועגנון, קארל שפיטלר ורילקה וגוסטאב לנדאואר, מרקס וא. ד. גורדון – בכולם היו לו עשר ידות והיה מסתייע בהם לאשש את הלכותיו ומחשבותיו ולגוונן.  לפיכך הרגיש הקורא, שהוא נישא על גלים כחולים של תרבות-עולם והיה מחזיק טובה ללופבן, שהפליא לנעוץ את הקשר של הבעיה היהודית או הישובית המקומית כמין חוליה בשלשלת כללית.  הבעיות שלנו נעשו אוניברסליות תחת עטו. 

לופבן היה צמוד בטבורו לתנועת הפועלים בא"י, שראה אותה כרוח החיה באופני ההיסטוריה הישראלית המודרנית.  בה היו הגיגיו כל הימים והיה מחתך את ניבה ואת דעותיה.  תחילה היה אחד  מראשי-דובריה של מפלגת הפועל-הצעיר ואחר כך של מפלגת-פועלי-ארץ-ישראל.  ולפי מידת ההתמדה שלו היה אולי הדובר בהא הידיעה.  שכן עבודתו בעתון בתור עורך הזקיקה אותו להגות את מחשבת התנועה במהירות ולא להרתע מפני שום קושי להביע שבוע בשבוע את יחסו הברור למאורע מסויים או לשאלה שהיתה מנסרת בחלל עולמנו.  ע"י זה היה לא פעם ראש וראשון לקובעי עמדה ולטובעי הגדרות, שלאחר שנדפסו, הובלעו במחשבת המפלגה והתנועה ואף במיסמכים רשמיים שונים.  זוהי מדרגה גבוהה של מחנך, המשפיע בעקיפין, המעצב את דמות הדור בבלי-דעת ואשר לאחר תקופה מסויימת, עושה הדור את חשבון נפשו ומאַמת את חרוזו של ביאליק:

"וְיֵש אֲשֶר יִבְדְּקוּ נַפְשָם לְאוֹרְךָ, וְרָאוּ

וְהִנֵּה גַם הַרְבֵּה מֵאוֹרָם מִמְּךָ וּבְשֶלְךָ הוּא"

בעל תריסין היה לופבן, הנלחם את מלחמתם של החיים המתהווים והמתחדשים במולדת.  בכל תקופה היה נושא מרכזי למלחמתו, שבו השקיע את תמצית נפשו ומיטב כשרונו.  הוא הטיל את בליסטראותיו במתכחשים לעבודה עברית או שנלחם כנגד התרבות הלועזית, או שהוקיע את הנלעג ואת המסוכן שבריביזיוניזם ושבפרישה, או שהסתער על מראות-נגעים פנימיים.  במלאכה הזאת, שהיתה תמיד מלאכת מירוק וטיהור, היה מסתייע בכל דרכי הכתיבה וסממניה: בפתוס מוסרי רב, בבקיאות מפליאה, באיזמל-פיפיות, בכוח-מחץ עצום, בהגיון מנתח, במיצוי המסקנות המוטעות של היריב, בהומור, בסאטירה, בלעג שנון, בהשוואה, במשל, ומתוך השקפה רחבה.  לעיניו היו תמיד הערכין הציוניים והחלוציים והמטרות האמיתיות של חיינו ופעולותינו.  אלה היו עיקרי-אמונה שלו, שלפיהם ולאורם בדק את החזיונות השונים.  ואוי לו למי שפגע בהם!  אותה שעה היה לופבן, האדם השקט והמתון, נהפך לאיש אחר.  רוח של עזות דקדושה היתה לובשתו והיה נלחם בלי ריתוי.  וככל שהסוגיה היתה חיונית יותר וחמורה יותר, כן עט עליה בכפל-כוחות, והיה חוצב להבות אש, וגיצים היו עפים לכל עבר ופוגעים על ימין ועל שמאל.  כך נלחם לאמת שלו, לתיקון הציבור ולהסרת הרבבים שנדבקו בנושא ההגשמה הציונית או במכשיריה במרוצת הימים. 

ואף על פי שהיה שליח-ציבור, שתעודתו לבטא את דעת הרוב, היה נאמן תמיד לעצמו.  מעולם לא חטא למצפונו; ובשעה שנתגלה לו, שאין דעתו עולה בקנה אחד עם דעת הציבור, היה אומר את דבריו בשם עצמו או שהיה כובש את תורתו לעת אחרת.  אך את מחשבתו לא עיקם ואת עמדתו לא הקריב, אם כי לפרקים היתה עובדה זו משמשת עילה למחלוקת בינו ובין חברים.  שום חשבונות לא יכלו לשנות התנהגותו זו; לא חשבון אישי ולא יחסי ידידות פרטיים.  האמת, שהגיע אליה על פי דרכו יקדה בו והוא הביא אותה לידי ביטוי מלא.  ואם כי היה זהיר ומנומס ביחסיו עם הבריות, הרי בספירה של אמונות ודעות, היה קשה כברזל.

וכשם שהיתה לו רשות-מחשבה עצמית, כך היתה לו רשות-הבעה עצמית.  כלי אומנות מופלאים היו ללופבן.  לשונו העברית היתה מלאה חיוּת וצבעים.  ועם זה היתה שרשית, חצובה מן השיתין.  הוא לא חידש מלים אלא לעתים רחוקות, אבל הרבה לחדש צירופים, שהם סודה של כל לשון, וביחוד של הלשון העברית.  כי בהם אצור עיקר כוח ההבעה של האדם.  בקי היה בכל מכמני הספרות העברית לדורותיה ולצורותיה, למן התנ"ך ועד ליזהר ושחם.  וכשבא לבטא את מחשבותיו היו מזמנים עצים לפניו כל המטבעות המוכנים, והוא היה נוטל מכולם והיה יוצקם שנית בבית-היציקה שלו.  כך נוצרה על-ידו בת-סגנון מיוחדת.  שהיא כולה שלו ושעליה טבועה גושפנקה של לופבן.  סגנון זה הרהיב את העין ואת הלב במשך עשרות שנים עד ימיו האחרונים והוא מתנוסס ויתנוסס בהיכל הפובליציסטיקה והספרות העברית בכל אבני החן שלו. 

אין בזה שום מיצוי מהותו של לופבן.  עוד התדהמה גדולה והלב עוד לא השלים עם האסון.  בחדר המערכת עדיין מרחפת דמותו, והד משיכת קולמוסו נישא בחללו.  לופבן חזיון גדול ונפלא הוא והערכתו המלאה היא ענין של עיון ולימוד.  הן אוצרות כבירים הניח אחריו, אוצרות של רגש ושל מחשבה ושל תרבות ביטוי, העתידים להיות לברכה לדורות הבאים. 

כל חייו היו קודש להגות ולהבעתה.  זאת היתה אומנותו ואמנותו.  לא היה מרבה בנסיעות ולא נטרד הרבה מחדר המערכת.  אולם מתוך חדר-המערכת היה צופה בעינו של עולם וראה את הכל.  באינטואיציה אדירה היה תופס מאורעות ומעשים ומבחין בין העיקר והטפל, כאילו היה בעצמו במקום המעשה.  בכוחה היה יודע בינה לעתים ורואה את האותות המבשרים את בואן של חליפות. 

וכשם שהיה רחב אופק ושאף לגדולות בספירת הרוח והיה עונק גלגל חמה של חיי ישראל, כך היה עניו וצנוע בחייו הפרטיים.  די היה לו בקב חרובין.  מסתפק היה במועט.  שום תאות שלטון ושום יצר פרסום לא עכרו את ראייתו.  בז היה בלבו ל"נכסים" כאלה, שאין קרנם קיימת בעולם הזה ואין להם פירות לעולם הבא.  לפיכך יכול היה לגשת לבירור של כל ענין שתוכו כברו.  נאמנותו לא היתה על-תנאי ושורש התנגדותו היה טהור בתכלית.  זעמו, שבא לא אחת לידי ביטוי ביחס לכל מיני הופעות לקויות בחיים הציבוריים, היה זעם של מבקר ישר.  היה בזעמו משהו קדמוני, נבואי.  ואף תשואות-הסכמתו היו נקיות מכל רבב.  שום צליל כוזב לא התערב בהן. 

בשנים האחרונות היו תוקפים אותו מזמן לזמן מכאובי גוף.  אך הוא ידע לשאת באהבה את מנת-היסורין מיד הגורל.  לא התאונן ואף לא דיבר על כך, ובכלל היה ממעט לדבר על עצמו.  וכשם שעמד על דעתו ולא העביר על מידותיו בתור סופר ופובליציסט, כך היה נוטה לויתרון ולצידוק-דין בחייו הפרטיים.  המטבע של לופבן הוא: אריה שואג מצד זה, ושה נאלמה מצד זה.  אולם הנרתיק הגופני לא יכול להכיל את כובד המכאובים ונשבר, אך נר נשמתו ואור תורתו יאירו וילכו לדורות.

 

תש"ט

 

מאמר שני

משנשלם מעגל חייו של מורה, של יוצר, של חבר גדול, מתעורר רצון בקרב אלה שנשארו אחריו בחיים לכנס את ניצוצות רוחו הפזורים וללכד את חלקי יצירתו, כדי לסכם את מפעל חייו.  הם רוצים לעשות נפש לו.  זוהי בעצם השארת-הנפש האמיתית: שע"י כינוס פיזורי עצמותו והקרנתו של אדם והערכתם – נחקקת דמותו בכתב אשר לא יימחק לעולם, והיא משפיעה והולכת דורות רבים.

אולם עבודה כזאת אינה יכולה ליעשות כלאחר יד.  מפעלו הרוחני של לופבן הוא מגוון ורב-יריעות ויש צורך בעיון מדוקדק בכל מה שיצר, כדי לעמוד על טיבו.  לכן לא אמצה במאמר זה את ערכו של לופבן, אלא אעמוד בראשי פרקים, כמעט בדרך הנוטריקון, על החזיון הגדול בחיינו ובספרותנו, ששמו לופבן.

וקודם כל לופבן האדם.

צד-היחוד שבלופבן היה לא בכשרונותיו המרובים והמבהיקים, אלא בעובדה הבלתי שכיחה בימינו, שבו היו מזווגים אישיות וכשרון.  בחיינו, בחיי ספרותנו ועתונותנו, אנו עדים לא-אחת לתופעה המכאיבה: כשרון לחוד ואופי לחוד, יכולת טכנית ותרבותית עד כדי וירטואוזיות – מכאן, וחוסר אופי או אישיות לקויה – מכאן.  ללופבן היו כשרונות והיה ניחן ביכולת רבה, אבל הוא הטיל עליהם מרותם של עקרונות רוחניים, הם נרתמו למרכבת המוסר היהודי והאנושי.  הכשרון שלו לא היה עיוור; פנס היה בידו, שהאיר לפניו את הדרך.  אישיותו לא ענתה אמן יתומה אחרי כשרונו, אלא כשרונו נענה לאישיותו.  זאת היתה מזיגה של מוסר ויצירה. 

הוא היה אידיאליסטן.

יש אידיאליזם, היונק מחוסר ידיעת החיים, מתמימות, מאי הבנת הטוב והרע שבעולם.  אידיאליזם זה, המתרקם בחדרי-חדרים, מתפוגג ואינו עומד בפני המציאות הקשה.  אולם האידיאליזם של לופבן היה נעוץ בהכרת המציאות.  הוא ידע את פני הדור ואת יצרי האדם.  הוא ירד לעומקן של הליכות החיים וחוקיהן.  ולא עוד אלא שדוקא ידיעה מרובה זו בהוויות העולם היא שהולידה בקרבו את השאיפה הנעלה לתקן את העולם, לתקן את הציבור ואת חייו.  הוא עצמו היה מחוסן בפני הכיעור והדומה לו, ושום אכזבה לא יכלה להחליש את אמונתו בטוב וביפה, כדרך ששום מעצור לא היה יכול למנעו מלבטא את האמת בעוז ובגלוי. 

הוגה דעות היה.

בתוך סגל-החבורה של הוגי-הדעות, שקמו לה לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית בדור האחרון, הוא היה אחד הבולטים.  כל  מי  שיבדוק  את המחשבה הלאומית והחברתית שלנו ויסקור על פני דרכו של לופבן וכתיבתו, ימצא בה פלג מחשבתי עצמי, פלג זך של לופבן, המפכה לתוך הנהר הרחב.  כפובליציסט היה גם פרשן, המסביר את רעיונותיהם של אחרים או של הקולקטיב, אך גם כפרשן היה מוסיף תמיד נופך מקורי משלו, מטיל דגש משלו או מחדש איזו הגדרה.  והעיקר: היה מטיל סערה ברעיונות שקטים.  הוא הסעיר לא רק אנשים, אלא גם מחשבות.  ע"י כך קיבלו גם דברים ישנים וידועים ברק חדש ומושך. 

יש הרבה רעיונות שמנסרים בעולם, אבל הם בחינת שברים, או נשמות ערטילאיות.  משום שאין די בכך, שרעיון טוב ומועיל מובע כלאחר-יד ע"י מישהו בדרך הסיסמה או הפתגם.  הרעיון נקרא על שם מי שמפתח אותו, שמבסס אותו, שעושה אותו לבנה בהשקפת עולמו, שמצליח לחבבו על הרבים.  מבחינה זו היתה גם פרשנותו של לופבן בחינת יצירה.  כמה וכמה מחשבות שנפלטו בדרך-אגב או שהיו שרויות מאחורי הגדר, עברו דרך כור המצרף של לופבן ונעשו גדולות ומחנכות: אבני-בנין להשקפת עולם. 

ללופבן היתה שיטת מחשבה והערכה מקורית.  הוא ירש, כמובן, הרבה מקודמיו וידע לשמור יפה על הנכסים שבאו לו בירושה.  אבל סגולה היתה בו לחדש את המורשה ולמזגה בתוך זרם היצירה השוטפת, בתוך ההתהוות.  כוח השיפוט שלו היה מפותח במידה יתרה וידע מה להבר ומה לזרות.  קנה-המידה שהשתמש בו לא היה מקרי או פרי השעה החולפת, אלא פרי רוח איתנה ששכנה בקרבו, תולדה של השקפת חיים שלמה, שנבחנה בכור המציאות הארצישראלית.

משליו וציוריו, שהיה מתבל בהם את מאמריו, ידועים למדי וטעמם עדיין זכור לנו.  אבל ראוי לשים לב לענין אחד, שהוא אולי סודו המיוחד של לופבן. 

הפובליציסט העברי, המלווה את המאמץ החלוצי הבלתי פוסק של תקומת עם ובנין חברה, עוסק על פי רוב בבירור הלכות אפורות, ואף קודרות.  שכן הן משמשות בבואה של חיינו הרציניים, הדומים לים זועף.  ואמנם לופבן ניגש בכובד-ראש לבעיות ולחידות הצפות ועולות יום יום על סדר-יומנו.  אבל הוא ניחן במתת-אלוה, בעליצות פנימית.  וסילון דק של עליצות וחום היה מתפשט בתוך דבריו ומרכך את קשיותו של הנושא הנדון.  לתוך השאלות היבשות והזועפות של חיינו היה מכניס מלחלוחיתם של פיוט וחזון.  הנושאים היו קשים וחמורים, אך ההרצאה עליהם היתה רכה ונעימה.   ביחוד שקד הרבה על כך, שהפתיחתא, הדיבור המתחיל, תהא כובשת את הקורא.  משום שאם הקורא המוטרד והמסורבל בדאגות נכזב מן הפסוק הראשון, שוב אין לו  תקנה; אבל אם הדיבור-המתחיל קוסם לו לקורא ומשרה עליו מיד אוירה אחרת, הריהו מוליך אותו הלאה עד הסוף. 

לופבן היה עורך מובהק.

העריכה אינה מלאכה בלבד, היא גם חכמה.  זהו סוג של יצירה, יצירה ברשות אחרים.  ככל יצירה אף היא נעשית בחדרי-חדרים, אבל שלא כשאר סוגי יצירה היא נשארת בטמון ואינה נראית ולעולם אין הבריות יודעים מה פעל העורך.  ולאו דוקא אנשים פשוטים, אלא אפילו המשכילים שבדור אינם בקיאים בפרשה זו.  על פי רוב מקבל העורך, ביחוד עורך עברי, כתב-יד המשול לגוש גלמי והוא צריך לגשת אליו כדרך שניגש פסל אל האבן, ומעט מעט, תוך מלאכת פיסול, הולכת ונוצרת הצורה.  כמה גושים גלמיים כאלה מתקבלים במערכת, יודע רק מי שעסק פעם בעריכה.  זוהי עבודה, שכולה הענקה ונתינה, שאין בה שום גמול לנותן.  כל עורך רציני משקיע מנפשו ומנכסיו בתוך יצירת אחרים, בלי שהציבור ידע מה עשה העורך.  לפעמים אין אפילו המחבר הנערך יודע על כך. 

ולופבן ראה בעריכה יעוד לא פחות מאשר בעצם יצירתו.  ועקרונות עריכה היו לו.   הוא ידע, שאין כל המחברים כותבים בסגנון אחד.  הוא שמר מכל משמר את עצמיותו של המחבר, ולא תיקן ולא מחק אלא בשעה שהיה צורך הכרחי בכך.  לפיכך היה "הפועל הצעיר" ערוך כהלכה, אבל היו בו מיני סגנון שונים.  מאמר מאמר ולשונו.  איש איש ואופן כתיבתו. 

לופבן כסופר לא בא לידי גילוי מלא.  אחרי תקופה קצרה, שבה כתב דברי ספרות לשמם, נוסף על דבריו הפובליציסטיים, באה תקופה, שנמשכה עד יום מותו, ובה נתן את כל חילו לעבודת-קודש אחת, לפובליציסטיקה.  היא היתה עיקר מלאכתו ועיסוקו.  אולם בקרבו תססו מאוויים ספרותיים שונים, שתבעו גילומם ולא נתנו לו מנוח.  המאוויים האלה באו במידת מה על סיפוקם בשתי דרכי עקיפין: הוא יצק את כשרונו הספרותי ואת דימוייו הספרותיים לתוך הפובליציסטיקה, ועוד דרך היתה לו לבטא בה צורך זה – יצירה שבעל-פה.  כל כמה שהדבר מופלא, הרי זו עובדה, שלופבן, שלא הצטיין בהרצאה-שבעל-פה, היה "כותב" בחוג מצומצם של חבריו רצנזיות מצויינות, שאילו היו מעלים אותן על הכתב היו אלו חטיבות ספרותית אמיתיות.  בחבורה כזאת היתה לשונו מתירה את עצמה מן הכבל ומן הכובד והיתה חוצבת דמויות והערכות של סופרים וספרים.  אולם היה בו איזה סירוב פנימי לכתוב את הדברים, ורק מפקידה לפקידה היה מיחד את עטו להערכת סופר או ספר קרוב מאד ללבו. 

לופבן היה איש השכל, רציונליסטן.  בכתיבתו, בגישתו לשאלות חיים, בהעריכו חזיונות עבר והווה, והיה משתמש בקנה-מידה שכלי.  איזמל חד היה בידו והיה מנתח בו הכל, וכללי-הגיון חמורים היו לו, שעל פיהם היה דן כל מחשבה כל תופעה, כל מאמר, כל התהוות, ולא היה פוטר שום איש מלציית להם.  בגלל גישתו הרציונליסטית היתה לו הערכה מיוחדת ביחס לחסידות ולקבלה.  הוא אהב בעולם הספרות והמחשבה את הבהיר, את המזומן, את הטבין ותקילין, ולא ספק-מטבעות ספק-אסימונים. 

ואף על פי כן לא היה לופבן יבש.  הוא שנא את בעלי החשבון הקטן.  הוא אהב את הצלילה, את המצולה, את השחיה במרחבי-ים.  חלקו היה עם בעלי השכל הגדול, הנפגשים אי-שם עם בעלי המסתורין.  אופייני מאד היה הסיפור שסיפר לי פעם.  מזמן לזמן היתה ראייתו לוקה לקוּת כלשהי והיה נזקק למשקפים.  פעם נכנס לבית מסחר למשקפים (כמדומה לי, שזה היה בחו"ל) וביקש להתאים לו זוג אחד.  כשהרכיב על חטמו זוג משקפים, התחיל לראות את העולם ראיה כה בהירה וכה מאירה, שכובעו ובגדיו והוא עצמו היו שלא מעלמא הדין.  עיניו הוכו בסנוורים משפע של אור ומרוב בהירות.  מיד הסיר את משקפיו וביקש עמומים יותר בדרגה אחת או שתים.  לופבן הבין מה שמבין כל הוגה-דעות, שגם הבהירות והשכל טובים ומועילים עד גבול ידוע, וכאשר הבהירות עוברת את הגבול, אין בינה לבין החושך והסנוורים אלא כפסע, כשם שבין הקליפה והקדושה יש רק פסע אחד. 

אכן, היה קורטוב של מסתורין בהליכות לופבן ובכתיבתו.  כעין דוק היה פרוש עליהן.  היסוד המסתורי הזה הביאו לידי ספקנות, זו הספקנות השומרת את האדם מפני יוהרה ומפני הבטחון, שהוא כבר פתר את כל שאלות החיים והעולם; זו הספקנות, הלוחשת באזנו של אדם: ושמא טעית או שמא אין הדבר בר-חקר?  המיה ספקנית זו היא בת ישראל כשרה.  יש לה שלשלת-יוחסין ארוכה.  כי בעלי-שלטון-השכל ידעו אותה...

כל התכונות והסגולות האלו נתכללו באישיותו של לופבן ועשאוהו חטיבה מיוחדת, חד-פעמית.  הוא הלך מאתנו באמצע שליחותו ובטרם הספיק להגשים את עצמו ולגלות את כוחו ויכלתו. 

 

תש"ט

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה